הספרייה הפרטית של אלי פילו

הספרייה הפרטית של אלי פילו


הספרייה הפרטית של אלי פילו- יוסף פרץ בעריכ ובליווי מאמריהם של, דוד גדג', ירון בן נאה וקציעה אלון

בשנת 1925 פרסם בפריס אברהם אדבר נבון(1952-1864) יליד אדירנה שבתורכיה האירופית, את ספרו יוסף פרץ. הרומן שנכתב במקורו בצרפתית, מגולל את עלילת־העל של ההשכלה של יהודי המזרח באמצעות סיפורו של נער תאב דעת. נבון שוזר בין המאבק להשגת השכלה לסיפור אהבה, ויוצר רומן חניכה פרדיגמטי.

יוסף פרץ תורגם באותה שנה לעברית על ידי המלומד והאינטלקטואל הירושלמי אברהם אלמאליח (1967-1885). כמעט מאה שנה לאחר שנכתב, זוכה ספר זה להדפסה מחודשת, אות להכרה בחשיבותו ההיסטורית כרומן חניכה מזרחי. העורכים מבקשים להביאו יחד עם יצירות נוספות שכתבו יהודי המזרח, למרכז הבמה, ולעשותו מושא מחקר וחדק מקאנון חדש.

לספר מצורפים שלושה מאמרים:

מאמרו שד דוד גדג׳ עוסק בדמותו שד אברהם נבון, משכיל, מחנך ומחבר יהודי־ספרדי במפנה הדורות, על סיפה של המודרניות. גדג׳ פורש את פעילותו החינוכית הנמרצת באליאנס (״כל ישראל חברים״) ומחזיר לתודעה ההיסטורית את דמותו של אינטלקטואל פעיל ומרתק.

מאמרו של ירון בן־נאה קורע חלון רחב אדל תוככי אסתאנבול היהודית במחצית השניה שד המאה הי״ט, בעידן התמורות החמידיאני, זמן התרחשותו של הרומן. בן נאה משתמש ברומן כמקור להבנת צדדים שונים בחייהם של יהודים ספרדים בבירה העות׳מאנית, ובפרט חיי העניים שכמעט ולא נדונו במחקר.

קציעה עלון מציעה קונטקסטואליזציה ליצירה זו, ועומדת על חשיבותו של יוסף פרץ במכלול ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית תוך השוואה ליצירות ידועות. עלון מסבירה במאמרה את מהלך האינטלקטואלי שמבקש לבצע אברהם אלמאליח בתרגום ובהקדמה לספר.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Le rocher d'origine Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman

Le rocher d'origine

Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman

La Companie Litteraire

2013

Le Rocher d’origine, c’est l’histoire, racontée à la première personne, d’un garçon pauvre issu de l’ancien mellah de Meknès.

« Ce sont les rêves qui m’ont porté, qui m’ont poussé, qui m’ont orienté. »

Par delà le récit de son enfance, c’est aussi Meknès avec ses deux mellahs et ses trois communautés – la juive, l’arabe et la française – qui nous est racontée avec une tendresse parfois mordante et non exempte d’amertume. Le héros y connaît la pauvreté, l’amitié, l’amour, mais aussi l’Autre, l’arabe, tant de choses qui marqueront sa vie, fertile en expériences. Toujours attaché à sa ville natale, il saura saisir les clins d’œil du destin et débarquera à Paris où son acharnement et ses dons pour le théâtre lui permettront d’entamer une carrière artistique qu’il développera avec succès en Israël.

« En face du vrai bonheur, les richesses valent l’ombre d’une fumée. » Sophocle, Antigone

Le Rocher d’origine est un chant de liberté envoûtant empreint d’une grande sagesse. C’est un parcours initiatique haut en couleur, une envolée dans le monde du théâtre et une incursion surprenante dans le coeur d’un homme : Haim Shiran.

J’ai commencé ce récit en parlant de la nécessité qui s’est imposée à moi de  porter sur mon passé un regard plus objectif, plus vrai et plus personnel que je ne  l’avais fait dans mes films. »

Haïm Shiran a dirigé le théâtre Inbal à Tel Aviv après avoir été metteur en scène pendant plus de 30 ans à la télévision éducative israélienne.

Ce livre est le fruit d’une collaboration entre Haïm Shiran, dont l’histoire est contée ici, et Fabienne Bergmann, traductrice, comédienne, historienne et écrivain.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- גזזת -אלק סרור- Ringrow – سعفة الراس

הגזזת שפרצה בשנות החמישים לא משה מסדר היום. המדינה טרם סיימה לשלם פיצויים לקורבנות וזן חדש של המחלה, קטלני יותר, מתגלה בראשים, בזקנים, בקירות… ותחת עטו של המחבר. "גזזת" הוא סיפור הומוריסטי על אחת המחלות שהשתרשו בהווי הישראלי.
קרן מתנאל Ɩ הוצאות מא"י

פרוזה

Ringrow – سعفة الراس

2016

© כל הזכויות שמורות למחבר ול:

מכון האירו ים־תיבוני לדיאלוג בין ציוויליזציות

The Euro-Mediterranean Institute for Inter-Civilization Dialog

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Memoires Marranes Nathan Watchel

Memoires Marranes

Nathan Watchel

Collection dirigee par Maurice Olender

Edition du Seuil, Fevrier 2011

Une mémoire marrane encore vivante se perpétue obstinément au Brésil, plus de cinq cents ans après la conversion forcée, jusque dans les terres arides du Nordeste, dans le lointain et mythique sertâo.

Je suis parti à la recherche de traces des judaïsants d’autrefois, de vestiges d’un passé si ancien, si occulté, en cet autre bout du monde, en ces immenses déserts de broussailles et d’épines, prédestinés en quelque sorte à tous les exils.

Entre mémoire et oubli, j’ai pu entrevoir combien la condition marrane s’accompagne au fil du temps de représentations et réactions ambiva­lentes, tant positives que négatives, à l’égard de l’héritage juif: soit la foi du souvenir et la vénération des martyrs, soit le déni des ancêtres qui ont transmis à leurs descendants le stigmate de leur « sang impur ».

C’est d’un double processus que se compose la mémoire marrane, de deux mouvements antithétiques (mais non exclusifs car ils peuvent fort bien coexister parmi les membres d’une même famille, voire chez le même indi­vidu): d’un côté, fidélité persévérante malgré les bûchers, de l’autre, volonté de fusion et recherche de l’oubli (ce qui ne signifie pas dispari­tion totale du champ de la mémoire). Or le Brésil, au cours de son histoire, a offert et offre aujourd’hui encore des conditions particulièrement favo­rables à l’un comme à l’autre phénomène.

  1. W.N

Professeur au Collège de France, Nathan Wachtel a publié dans la même collection Dieux et vampires. Retour à Chipaya en 1992, La Foi du souvenir. Labyrinthes marranes en 2001 et La Logique des bûchers (2009, Prix Guizot de l’Académie française).

www.seuil.com

Un autre bout du monde

Plus nous comprenons les choses singulières, plus nous comprenons Dieu.

Baruch Spinoza, Ethique, V, 24.

Une mémoire marrane encore vivante se perpétue obsti­nément au Brésil, plus de cinq cents ans après la conversion forcée, jusque dans les terres arides du Nordeste, dans le lointain et mythique sertâo. Pourquoi partir à la recherche de traces des judaïsants d’autrefois, de vestiges d’un passé si ancien, si occulté, en cet autre bout du monde, en ce s immenses déserts de broussailles et d’épines, prédestinés en quelque sorte à tous les exils ?

Le sertão est une zone géographique du  Nordeste du Bresil au climat semi-aride du  au . Son sens originel signifie l'« arrière-pays », le « fin fond », une zone éloignée des centres urbains, la campagne, et peut être comparé au concept de bled ou à l'outback australien L'anthropologue Claude Lévi-Strauss le précise en ces termes : « Mato se rapporte à un caractère objectif du paysage : la brousse, dans son contraste avec la forêt ; tandis que sertão se réfère à un aspect subjectif : le paysage par rapport à l'homme » (Tristes tropiques, chapitre Caduveo – Pantanal). Wikipedia

Entre mémoire et oubli, la condition marrane s’accompagne au fil du temps de représentations et réactions ambivalentes, tant positives que négatives, à l’égard de l’héritage juif: soit la foi du souvenir et la vénération des martyrs, soit le déni des ancêtres qui ont transmis à leurs descendants le stigmate de leur sang impur. – D’une part, en effet, nous savons que la mémoire marrane ne naît pas seulement du drame de la conversion forcée, mais quelle est en quelque sorte entre­tenue, pendant plusieurs siècles, par la répression implacable des judaïsants (arrestations, prisons, autodafés), c’est-à-dire par le fonctionnement même de la machine inquisitoriale fondée sur la logique des bûchers. D’autre part, l’appauvris­sement inéluctable de cette mémoire, au long des générations, ne résulte pas seulement d’un manque de contact régulier avec les communautés juives, ni de l’œuvre d’érosion progressive du temps; il s’agit aussi, le plus souvent, d’une volonté délibérée d’effacement parmi les nouveaux-chrétiens eux-mêmes, lesquels aspirent nombreux à s’intégrer pleinement dans la société globale et s’efforcent en conséquence de faire oublier leur origine. Mais ces tentatives de dénégation, de refoulement, de falsification, n’en sont pas moins des procédures mémorielles, elles aussi, quoique en négatif : spectre qui hante tant de familles obsédées par l’impérieuse nécessité de cacher des secrets estimés honteux. Cette hantise apparaît en définitive comme une autre manière de se souvenir, qui tout en s’oc­cultant elle-même contribue paradoxalement à faire subsister une certaine mémoire marrane, s’estompant dès lors dans le flou et la confusion pour devenir vague réminiscence, dissi­mulée à la claire conscience, telle une lueur évanescente.

C’est donc d’un double processus que se compose la mémoire marrane, de deux mouvements antithétiques (mais non exclusifs car ils peuvent fort bien coexister parmi les membres d’une même famille, voire chez le même individu) : d’un côté, fidélité persévérante malgré les bûchers, de l’autre, volonté de fusion et recherche de l’oubli (ce qui ne signifie pas disparition totale du champ de la mémoire). Or le Brésil, au cours de son his­toire, a offert et offre des conditions particulièrement favo­rables à l’un comme à l’autre phénomène.

הספרייה הפרטית של אלי פילו- CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH JUIVE

L’auteur, Thérèse Zrihen-Dvir, née à

Marrakech au Maroc, est la petite-fille du président de la communauté juive de Marrakech, Rabbi Moshé Zrihen, Rabbin-juge. Après la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s’installe en Israël avec sa famille. Elle suit son époux au Canada en 1981 où elle réside jusqu’en 1985.

Ses œuvres relatent le mode de vie de la communauté juive au Maroc, ses luttes pour la survie, son isolement et surtout son héritage de traditions dont la richesse nous émerveille encore aujourd’hui.
CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH

JUIVE
C’est en fait la suite de « Il était une fois… Marrakech la juive, ou la splendeur nacrée des jours d’automne ».

C’est un retour aux sources, un pèlerinage nostalgique illustré de photographies dans ce qui fut le berceau extraordinaire d’une brillante communauté juive. Marrakech et son Mellah, ses souks, ses saints, ses ruelles dissimulant son intimité et ses secrets. Marie est à la recherche de son passé, là où il a cessé d’exister. Là où, comme elle, nombreux sont ceux qui sont partis à l’aventure, ont dérivé vers d’autres continents sans jamais oublier le sable chaud des dunes de Mogador, les couchers de soleil flamboyants sur la Koutoubia et l’avenue Mohammed V, les grottes des Djinns… Mais aussi les saveurs, les affections, l’entente et la discorde…
Là où tout naît et meurt à la fois.
« L'odeur de la Mahiya ne soûle pas

Mes yeux cherchent les visages des cousins du soleil

Partis comme brûlure rouge sang.

Où êtes-vous Simon et Élias,

Où êtes-vous Sarah et Esther La musique de SamiAl Maghribi ne retentit plus, L'oud ne répand plus de notes mélancoliques Et le tintement des bracelets s'est tu.

Thérèse Zrihen-Dvir

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר

מחקרי מערב ומזרח

אסופת מחקרים מוגשת לפרופ׳ הרב משה עמאר

עורכים

משה בר־אשר, אלימלך וסטרייך, שמעון שרביט

גב הספר:

הקובץ מציע שורה של מאמרים בתחומי המחקר השונים שיל יהדות המערב (המגרב המוסלמי) והמזרח – הלכה והגות, היסטוריה וספרות, לשון ועולמן של קהילות.

נוטלים חלק בקובץ מלומדים הרבה שבאו לכבד את החכם החשוב, חוקרה המובהק של הפזורה המגרבית, פרופ׳ הרב משה עמאר. הוא העשיר את עולם המחקר ואת עולם בית המדרש בישיבות בפרסומיו הרבים, כמהדיר את תורתם של עשרות חכמים מהמגרב ומהמזרח. אין מי שעוסק ביצירה של חכמי צפון אפריקה שאינו נדרש לחיבוריו הרבים של הרב משה עמאר. קובץ זה הוא מנחת ידידות לחכם החשוב המוגש לו על ידי עמיתיו וחבריו מתוך הוקרה מרובה למפעלותיו הרבים.

יאריך ה׳ ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ויזכה להוסיף להעשיר את עולם המחקר בחיבוריו החשובים והמלומדים.

עם הספר

קובץ המחקרים המוגש בזה יוצא לכבודו של חברנו המלומד פרופ׳ רבי משה עמאר, איש המכללה האקדמית באשקלון. אכן נמשכה הכנתו של הקובץ מעבר לזמן שתוכנן, בשל סיבות שאינן תלויות בנו. והעיקר אנו שמחים מאוד שאנו באים לברך על המוגמר ולהביא תשורה שכולה תורה ומדע למכובדנו רבי משה, רב הפעלים ורב ההישגים.

תודתנו נתונה בזה לכל השותפים בהופעת הקובץ והמה רבים וחשובים. ראש לכול אנו מודים לכותבי המאמרים. כולם נענו בחפץ לב לפנייתנו וכתבו מאמרים בתחומים הקרובים לתחומי עיסוקו של רבי משה.

יבורך ״מרכז דהאן״ באוניברסיטת בר־אילן והעומד בראשו ד״ר שמעון אוחיון ומזכירתו הפעילה, גב׳ אורה קובלקובסקי. ד״ר אוחיון יזם וארגן יום עיון למופת לכבוד פרופ׳ עמאר, שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן, שהיה ביתו האקדמי של רבי משה, בי״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008). נשאו בו הרצאות שנים עשר מלומדים בנוכחות קהל שומעים רב ובכללם מי שהיו אז נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ משה קוה והרקטור פרופ׳ יוסף מניס ועמם הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר. ואף זאת, במרכז דהאן התנהלה עבודת התיאום של הקשרים עם כותבי המאמרים בעבודה מתמדת ושקודה של מזכירת המרכז.

ועל כולם יבורכו ראשי המכללה האקדמית באשקלון, פרופ׳ שמעון שרביט, הרקטור, ופינחס חליוה, המנכ״ל. המכללה היא שמימנה את הפקת הספר מתוך הוקרה לפרופ׳ עמאר הנמנה עם המרצים בה.

תודתנו נתונה לעובדי ״מוסד ביאליק״ ששקדו באמונה על הפקת הספר, הגב׳ אורית ורטהים־אלירז, המופקדת על פרסומי הספרים והגב׳ חגית גאון שטיפלה בהפקת הספר במסירות ובכישרון.

י״ד באייר תשע״ח העורכים

הספרייה הפרטית של אלי פילו-היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא-מאיר נזרי

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

מאיר נזרי

ירושלים 2018

לפנים בתאפילאלת הושרו פיוטי יגל יעקב באופן פרונטלי וללא כלי זמר בעיקר באירועי שמחה, כמו הילולות, הכנסת ספר תורה, סיום קריאת הזוהר, שבתות ומועדים. על שולחנות ערוכים בבל טוב בעיצומה של הסעודה הושר הפיוט בדרך כלל במקהלה של המשתתפים שכללו עשרות אנשים בקול אחיד, ובסיום הפיוט הורמו כוסות המאחיא אל על באיחולי לחיים נוסח תאפילאלת: שמחתך א-בבא-סי, שמחתך א-בא-ימו, שמחתך א-בא-מעיר (לחיים מר יוסף, לחיים מר שלמה, לחיים מר מאיר). הוויי זה נמשך גם היום בהילולות ובאירועים משפחתיים של קהילות תאפילאלת וכן גם בסעודות המשפחתיות של יום שבת. מכאן ההסבר לתופעה של ריבוי המהדורות של יגל יעקב והביקוש להן על ידי אנשי קהילות תאפילאלת.

במסגרת המיזם לחקר קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, המיוצגות על ידי שלושה כרכים בהוצאה לאור של אוניברסיטת בר אילן על תולדות הקהילות, פרקי ההווי שלהן ומנהגיהן, נוצר הצורך לכלול במיזם זה גם את היצירה הפיוטית של קהילות אלו נוסח קובץ הפיוטים של יגל יעקב, להנגישה ולהתאימה גם לאנשי אקדמיה, לקהל הסטודנטים, לחוקרי הפיוט ולמתעניינים בשירה זו, שרוח הקבלה הלוריאנית והקבלה של הזוהר נסוכה עליה, מעניקה לה משמעות חדשה וייחודית הן בנושאים ובתכנים והן בעיצוב בבחינת שירה של נשמה.

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

  • המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.
  • מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.
  • מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-הכינור ואני-אשר כנפו

הכינור ואני

אשר כנפו

בימת קדם- 2016

דברי מבוא

מאת יצחק גורמזאנו גורן

ערכתי בימי חלדי ספרים רבים, אך מעולם לא נהניתי כמו בעריכת הספר הזה, שמחברו מתלבט בין הסוגות הספרותיות, ומגיע בסופו של דבר למסקנה שהספר הזה הוא מסע.

ואכן, הספר מורכב מפסיפס של פכים קטנים מחיי המחבר, המצוירים בצניעות מעודנת, בכנות ובהומור דק ומפויס. ואם מסע, הרי שמדובר במסע אל נפשו של המחבר. ומה שגילה הקורא הנוכחי, ואני תקווה שיסכימו אתי כל האוחזים בספר זה – שלפנינו נפש גדולה ונדיבה.

התמקדות זו במחבר, אין בה כדי להמעיט מערכה הספרותי של היצירה, כי המחבר וגיבור העלילה חד הם.

המסע אל נפשו של אשר כנפו היה עבורי מסע תגליות. אמנם אנחנו ידידים ותיקים, ועם זאת, כאשר התלוויתי אליו במסעו זה, נזדמן לי להכיר לא אשר אחר, אלא דווקא "אשר יותר״ משהכרתי.

אל אשר התוודעתי לראשונה לפני כמעט עשרים שנה כאשר הגיע לידיי כתב היד של הרומן הראשון שלו ״התינוק מאופראן״. מה הופתעתי אז לשמוע, שרומן ביכורים יפה זה הוא פרי עטו של מי שהחל את דרכו הספרותית רק עם פרישתו אחרי גיל שישים. כעורך ומוציא לאור של הוצאת ״בימת קדם״ שהייתה אז בחיתוליה, גדולה הייתה שמחתי על שנפל לידיי כתב יד ספרותי שהצטיין בבשלות וברעננות כאחת. מאז זכיתי ללוות את הוצאתם של עוד ארבעה מספריו שנשקו לסוגות ספרותיות שונות, אבל בכולם מצאתי אותו שילוב מלבב של תבונה ושל רגש, של דרמה ושל הומור.

אם כן, עד למפגש שלי עם היצירה הנוכחית, התוודעתי אל אשר כנפו הסופר וחוקר התרבות, ואילו כאן ניתנה לי הזדמנות לגלות את אשר האדם ולא פחות מזה – המחנך.

ידוע לי, שברגע שנפלטת מפינו המילה הזאת "מחנך״, שעמום גדול עוטף אותנו וכל מאגרי הציניות מתחילים לבעבע בנו. אבל אם תמשיכו אחרי הקדמה זו לקרוא את הספר, תגלו שהגן של מחנך־מנהיג היה טבוע בו כבר בימי ילדותו במוגדור שבמרוקו, לאורך שנות נעוריו כשעלה ארצה במסגרת עליית הנוער ואחר כך – בשנים הרבות שבהן כיהן כמדריך ער לפרישתו במעמד של מפקח במסגרת מנהל הנוער במשרד החינוך.

באמצעות סיפורים ממהלך חייו, נוגע אשר כנפו בדרכו המיוחדת בנושאים שבחברה הישראלית הנם טעוני סטריאוטיפים – סאגת עלייתם של יהודי מרוקו; עליית הנוער לסוגיה; התנועות המפלגתיות השונות – חילוניות ודתיות – שקוששו בקרב בני הנוער העולים על מנת לעשות לעצמן נפשות; התנועה הקיבוצית וחיי הקיבוץ; היחס הטעון בדעות קדומות של הממסד ובני הארץ כלפי יהודי מרוקו; וכן – היחס אל חובשי הכיפות.

כאמור, הייחוד בספר זה הוא בכך, שכל הנושאים הללו באים לידי ביטוי כנובעים מאירועים יומיומיים שקרו בפועל בחיי המחבר, ולכן אינם מובאים כהטפה או כאידיאולוגיה. מצד אחר, העובדה שאשר נזהר מלהטיף, אין פירושה שכל אותם נושאים כבדים אינם נידונים באומץ ובנחרצות, אבל הם נטולים ציניות או להט משיחי. כאמור, אווירה של נועם ושל פיוס שוררת בספר ועם זאת, במקום שנדרשת ביקורת מצליפה כלפי אנשים, מוסדות ותופעות, היא מושמעת בישירות, אבל בלי תוקפנות ובלי צדקנות ולרוב בהומור וברוגע.

רווח נלווה לקורא בספר זה נובע מכך, שתוך עיסוק בביוגרפיה של המחבר, נפרשים לפנינו נופיה של העיר מוגדור שבקצה המערבי של מרוקו לחופי האוקיינוס האטלנטי על חיי הקהילה היהודית התוססים שלה. מבחינה זו, אפשר לראות ביהודי מוגדור מיקרוקוסמוס מייצג של יהדות מרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל. מוגדור, או בשמה הערבי אסווירה, גם אם אינה עיר ים תיכונית מבחינה גיאוגרפית, הריהי מזכירה את אלכסנדריה שבה גדלתי ועליה כתבתי. אני כשלעצמי, שמחתי לגלות שגם ב״חשכת הגלות״ הייתה עוד עיר מלאת אור על יד הים שבה חיו היהודים.

ואי אפשר לסיים סקירה זו מבלי להתייחס לאהבתו הגדולה של אשר כנפו למוסיקה בכלל ולנגינת כינור בפרט. לא בכדי נקרא החיבור הזה ״הכינור ואני״. מיתריו של הכינור בווריאציות שונות נמתחים לכל אורכו של הספר, ונגינתו, עליזה לעתים ונוגה לעתים, מלווה הן את ההצלחות והן את ההחמצות בחיי המחבר, ומשמשת כמין מוסיקת רקע המלווה את הקורא או הקוראת כמו בסרט קולנוע.

 

הספרייה הפרטית של אלי פילו-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאיר נזרי

שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז

מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מאיר נזרי

2013

 

עם הספר

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם האוניברסיטה העברית ירושלים

העיסוק ביצירה הרוחנית של יהודי מרוקו רשם הישגים גדולים בעשורים האחרונים, הן בפרסום של טקסטים ומהדורות מדעיות של יצירות בענפים שונים של עולם התורה והרוח, הן בעבודות מקיפות בתחומי מחקר שונים – חקר ההלכה והדרוש, המחשבה ותולדות הקהילות, יחסי יהודים ולא יהודים בתקופות שונות ובאזורים שונים של הארץ רחבת ידיים הזאת, חקר הספרות והלשונות (הלשון העברית ולשונות המקום ובמיוחד הערבית המגרבית היהודית) ועוד.

מקום מרכזי תופס העיסוק בשירה העברית (והערבית) שכתבו משוררים בני הארץ ההיא. בזכות אפרים חזן ואנדרה אלבז מצויה בידינו מהדורה של שירת רבי דוד חסין. שירתם של משוררים אחרים זכתה למהדורות חלקיות בלבד, כמו שירת רבי יעקב אבן צור שחלק ממנה הוהדר בידי בנימין בר-תקוה. ויוזכרו מחקריו החשובים והמלומדים של יוסף שיטרית על כמה ממשוררי מרוקו, כגון עבודותיו על המשורר החדשן, רבי דוד אלקיים, איש אסווירה (היא מוגדור).

צריך לומר ששירתם של משוררים רבים הלכה בדרכים סלולות ועסקה בנושאים ידועים, כגון גלות וגאולה, שירי מועדות, קינות על צרות הכלל ועל צרות הפרט ועוד שורה של נושאים מקובלים ומוכרים. ויש משוררים ששירתם נתייחדה בתכניה ובדרכים שהיא נקטה ואף בלשון העברית הניבטת ממנה. די להזכיר שניים מהם: רבי יעקב אבן צור בן העיר פאס ורבי דוד אלקיים בן העיר אסווירה (מוגדור), שכתיבתם מאופיינת בחידושים מבחינת התכנים והצורות. הגדיל לעשות רבי דוד אלקיים שחידושיו ניכרים גם בלשון ובחידושים שהוא חידש בה.

חוקרי השירה במרוקו ידעו כי עם המשוררים, ששירתם ציפתה לפרסום מדעי ולעיון מעמיק בתכניה, בצורותיה ובלשונה, נמנה גם הרב הגדול הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) בן העיירה צפרו (Sefrou), הסמוכה לעיר פאס. אנחנו מכירים כמה מחכמיה ומפעלותיהם, כגון רבי ישועה אביטבול ורבי עמור אביטבול, שהיו גדולי תורה ודיינים מומחים והשאירו אחריהם לברכה כתבים חשובים.

הרמ״א היה חכם רשום וכולל והיה בקי גדול בחדרי תורה כחכם תלמודי גדול דיין ופוסק גדול. הוא נתייחד בתואר רבי ) r-   rebbiהרב בה׳ הידיעה), זו המילה העברית רִבִּי שנשתקעה בערבית ונוספה לה תווית הידוע הערבית, לאמר: הרב בה׳ הידיעה. בית הכנסת שלו היה קיים בעיירה עד לחיסול הקהילה ברבע האחרון של המאה העשרים ונשא את השם צלאת רבי (=בית הכנסת של הרמ״א).

ידו של הרמ״א רבה לו גם במלאכת השירה. שיריו זכו לפרסום ראשוני, אך החוקרים מיעטו לעסוק בהם, עד שבא ד״ר רבי מאיר נזרי (רמ״ן) ונטל על עצמו את המשימה הזאת. רמ״ן הוא בן ארפוד שבמחוז תאפילאלת, בר אוריין ובר אבהן, שהכשיר את עצמו במחקר מדעי של שירה ופיוט וביכולת ראויה לההדיר שירה ולפרשה.

דר׳ נזרי כמי שבקי בחדרי השירה במגרב וכמי ששיקע את עצמו בחקירתה שנים רבות מגיש לנו עתה מהדורה שלמה של שירת רמ״א: מבוארת ומוערת בשפעי הערות מועילות. פותח את המהדורה מבוא מפורט ומלומד העוסק בצורה נרחבת ומלומדת בתכנים, במבנים ובלשון של רמ״א. בכתיבתו מצרף רמ״ן את דרך המחקר בלי שנטש את עולמו של בית המדרש הישן.

בחיבור המוצג בזה כתב נזרי מבוא מפורט ומלומד וההדיר את כלל שיריו של הרמ״א. יפה עשה שהציגם במדורים שונים לפי נושאיהם. די לציין שתי דוגמות מני רבות. יפה בעיניי הפרק החמישי של המבוא ״לשון ותחביר״. מצוי בו חומר חשוב ובכלל זה חידושים של הרמ׳׳א, כגון השימוש של השם מצב בצירוף ״מצב פטירתו״ במשמעות ׳מצבה׳ (עמ׳ 171), או השימוש של להב כמציין התלהבות (של הלומד) בצירוף ״בעלות הלהב״ (עמ׳ 172). גם התבניות בשירת רמ״א זוכות כאן להצגה נאותה ולהבלטה הראויה כמו הדברים הנאמרים למשל על ה״תבנית העל אזורית הפשוטה״ וה׳׳תבנית על אזורית ייחודית״ (עמ׳ 228 – 233).

במפעל המקיף הזה פורע רמ״ן חוב גדול לחכם גדול. הוא עושה בזה שירות חשוב למחקר השירה במרוקו בהוסיפו נדבך חשוב לאוצר השירה הזאת כרוחב ידיעתו ובחכמתו. בזכות יגיעתו ושקידתו שנים הרבה העמיד לרשות אוהבי היצירה הרוחנית במגרב ולרשות אוהבי השירה בכלל ומוקירי מפעלותיו של הרמ״א את מהדורת שירתו, זו תהא עומדת על מדף הספרים מכאן ואילך. וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול.

נאה לו למחבר הטור האחד משירי הרמ״א:

הִנֵּה כִּי כֵן נֶפֶש עָמֵל עָמְלָה / לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירָה / יֶהֱגֶה בָּה בְּקוֹל זִמְרָה

שהוא הטור השביעי של הפיוט ׳תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה׳.

ערב שבת שירה תשע״ג משה בר אשר

הספרייה הפרטית של אלי פילו-גשם נדבות-סיפורים ונובלות-אשר כנפו

גשם נדבות

סיפורים ונובלות

אשר כנפו

בימת קדם

ערך והוסיף הקדמה-יצחק גורמזאנו-גורן

2019

הקדמה

אל סיפוריו של אשר כנפו התוודעתי כבר לפני שנים, כשעסקנו בהוצאת ספריו האחרים. מדי פעם היה שולח לי יצירה קצרה ומשובבת עד שאמרתי לו שלדעתי, יש לחבר את הפנינים למחרוזת, מה שהחל לקרות לפני כשנה. כנפו פתח במלאכת האיסוף מכל מיני פינות נידחות במחשב שלו ולשמחתי, החזרה אל הסיפורים דרבנה אותו לכתוב סיפור חדש שהצטרף אל הישנים(״גשם נדבות״ שנתן את שמו לכל הספר).

רוב הסיפורים בקובץ, מתרחשים סביב אגן הים התיכון (מלבד הסיפור ״גשם נדבות" המתפרש על פני תבל רבה), אבל אינם מסתפקים בהוויית החיים במרוקו, מכורתו של המחבר, אלא נותנים ראייה פנורמית והצצה גם אל אלג׳יריה, צרפת, איטליה, טורקיה, ארץ ישראל ואפילו מצרים. טווח הזמנים של הסיפורים מגֻוון ומשתרע בעיקר מסוף המאה התשע עשרה עד לאמצע המאה העשרים, ובדרך זו, אנחנו מתוודעים אל עולם שכמעט שאיננו קיים עוד, מה שנותן לסיפורים על אף הריאליזם שבהם נופך מיתי ולעתים פנטסטי.

לקורא העברי יש כבר מידע כלשהו על חיי היהודים בצפון אפריקה, אבל מעט מאוד ידוע לנו על הלא-יהודיים שם. לכן יש עניין מיוחד בדמויותיהם של ערבים שמביא כנפו שאינן סטראוטיפיות ומשקפות את היחסים המיוחדים שהיו ליהודים ולשכניהם בצפון אפריקה. מה שעולה הוא, שגם אם היו קונפליקטים בין־דתיים, הערבים התייחסו ליהודים מתוך כבוד. בהווייתם של היהודים בארצות האסלאם, לרוב איננו נתקלים בהשפלה עד להתייחסות אל היהודים כאל תת-אדם מבית מדרשה של אירופה נוצרית.

ככל שהתעמקתי בסיפורים במהלך עבודת העריכה, גיליתי להפתעתי שעל אף המגוון, ואולי אפילו ללא כוונה מודעת של המחבר, קיים חוט מקשר בין הסיפורים והם כולם עוסקים בווריאציות על חטא ועונש, כפרה וגאולה. לדעתי מופלא הדבר וחיבור תת מודע כזה רומז לנו על השאלות הגדולות המעסיקות את המחבר, אבל אין בעיסוק בהן כדי להפוך את הסיפורים לפחות אנושיים, מרגשים ומרתקים.

יצחק גורמזאנו גורן

הספרייה הפרטית של אלי פילו-תהלה לדוד השלם

תהלה לדוד השלם

ובו דרשות נפלאות כזויות מחוטבות, ושירים לכל זמנים ועתות, ודברי נהי לעת ספוד וקינות, וגם דינים ואזהרות, על דיני התפלות, והלכות שחיטה וטרפות, בטוב טעם ערוכות, ובדרך שיר מזומנות מעשה ידיו להתפאר של המשורר הנודע בכל תפוצות ישראל חסידא קדישא מתא ורבנא

 כמוהר״ר דוד בן חסין זצוקלה״ה

ועתה יצא לאור כלול בשלימותו ובהדרו, ומונה היטב ע״פ מהדורת דפוס אמשטרדם שנת תקס״ז, וע״פ מהדורת דפוס קזבלנקה שנת תרצ״א, ומתוך כתבי יד.

ונוסף עליו ביאור יקר לגלות מוצא המליצה, עם ביאורים והערות באיזהו מקומן נקוב בשם

רינת יעקב

אשר כוננה ידי בעזר החונן לאדם דעת

ע״ה יעקב בצלאל חרר ס״ט

יצא לאור ע״י חכמה ודעת – שפתי רננות בעיה״ק ירושלם תובב״א שנת שֹמְחַת אֵל לפ׳׳ק

בעהית״ש, בחמישי בשבת ארבע ימים בשבט התשע ״ט.

יום הילולא של קדוש ישראל כ״ק האדמו״ר רבנו ישראל אביחצירא זיע״א.

אגרת ברכה והערכה הרב שלמה משה עמאר-הראשון לציון-הרב הראשי לירושלים

הבוחר בשירי זימרה, שהיא חלק מחלקי התורה, אז ישיר משה את זאת השירה, עם בני ישראל בעוז ותפארה, להודות לה׳ על הנסים שעשה בגבורה, והשירה אחת משמות התורה, כדכתיב ״ועתה כתבו לכם את השירה הזאת״, שהיא מצות כתיבת ספר תורה, להרבות ליהודים אורה.

ויש גם שירה שהיא תוכחה, תוכחת ברורה ונכוחה, להרחיק מיגון ואנחה, ולהרבות אור ושמחה, כשירת האזינו, שבה ה׳ מעיד בנו, ובאהבתו מזהירנו, לשמור את נפשנו, ולהטיב את דרכינו, ולשמור מצוות אדונינו, לטוב לנו, וגם לבנינו.

וכמה שירים, קדושים וטהורים, שרו הנביאים בעיטורים, ועד נעים זמירות, שהרוה ה׳ בשירות, במזמורי תהלים סדורות, ובנו שלמה, בעטרה שעטרה לו אמו, מה טוב טעמו, וכמה עמוק נאומו, בשיר השירים אשר לשלמה. ואמר רבי עקיבא שכל השירים קדושים, וזה קדש קדשים, וחכמים עליו דורשים, בעיונים ופירושים, להעמיק בשורשים, וכן המשיכו גדולי החכמים, רבים וכן שלמים, שבכל דור קמים, להלל רם על רמים, בשירים נעימים, בחסד וברחמים, בחרוזים מחוכמים, לכבוד ה׳ כעולות ושלמים, לריח ניחוח לפני צור שוכן מרומים, והם היו מגדולי החכמים, ואציין מהם לדוגמא, כמו רבי שלמה ן׳ גבירול ע״ה, שהיה תלמידו וחתנו של רב האי גאון ז״ל וחיבר אזהרות של כל התרי״ג מצות, במדב׳ר בערבו׳ת, חמדת לבבות. ורבי יהודה הלוי ע״ה שהגדירוהו הקדמונים כראשון וראש למשוררים, ואמר עליו רבי יהודה אלחריזי ע״ה בזו הלשון: נכנס הלוי לאוצר השירה, נטל מה שנטל, את הדלת סגר אחריו, והמפתחות לקח עמו. עכ״ל. והוא יחד עם חברו המשורר והסלַּח רבי משה ן' עזרא ז״ל היו תלמידי הרי״ף ז״ל, והחכם רבנו אברהם ך עזרא ז״ל גדול החריפים ומגדולי מפרשי התורה ונ״ך, שהרמב״ם ז״ל בצואתו לבנו רבי אברהם הנגיד, ציוהו להגות בספרי רבי אברהם I' עזרא, שהם שנונים וחריפים ומחדדים שכלו של אדם. ואלה וכיוצא בהם, הם שכתבו את הפיוטים והשירים שאנו אומרים בימים הנוראים כחלק מן התפלות, ושיריהם נישאים בפי כל. ומאז לא פסקה השירה מפי חכמי ישראל די בכל אתר ואתר, וגם האחרונים, בכל הזמנים, לא הזניחו את השירה, יש שהשתמשו בה מעט לצד התורה, להאיר אורה, ולעטרה בתפארה, ויש שהגו בה ועמלו בעוז וגבורה, כמו רבי ישראל נג׳ארא ע״ה, שהיה בזמן רבנו האר״י ז״ל, והיה רבה של עזה, ושם מקום מנוחתו, וחיבר ספר גדול ורחב ידים, ובו שירים לכל פרשה ופרשה, ברתת דקדושה, ויש משיריו שהתפרסמו מסוף העולם ועד סופו, כמו יה רבון עלם ועלמיא, שזכה לסייעתא דשמיא, ונפוץ בארבע רוחות עלמיא, וזה כחמש מאות שנים, ששרים אותו צעירים וזקנים, ורבו בו הניגונים והלחנים, חדשים גם ישנים, ועדיין יופיו נשמר, וטעמו לא נמר, וכן יש עוד שירים שלו שהתפרסמו מאד ולא עת האס׳ף.

הספרייה הפרטית של אלי פילו-תולדות הפיוט והשירה. א.מ.הברמן

תולדות הפיוט והשירה.

א.מ.הברמן

הוצאת מסדה בע"מ רמת גן

1970

כרך ראשון– ארץ ישראל, בבל, ספרד ושלוחות השירה בספרדית

כרך שני – איטליה, פרובאנס, אשכנז, צרפת ואנגליה

ספר ״תולדות הפיוט והשירה" הוא בבחינת נוֹבוּם בספרותנו, הן בהיקף החומר שבו והן בגישתו של המחבר לנושאו. מלבד פרקים בתולדות ספרותנו לדורותיה, יש כאן גם מעין אנתולוגיה. מתיך התעמקות במקצוע ושימוש נרחב בחומר, הובעו בספר גם רעיונות חדשים על התפתחות הפיוט והשירה לזמניהם ולמקומותיהם. הספר כתוב בלשון ברורה ופשוטה, והוא מכוון למעיין, למתלמד וגם לקורא להנאתו.

­אברהם מאיר הברמן (נולד 1901), הוא חוקר־ספרות וביבליוגרף ידוע, שכיהן מאז 1923 כמנהל ספריית שוקן. ב־1934 עלה ארצה והמשיך לעמוד בראש ספריית שוקן, שהועברה לירושלים.

ב־1957 נתמנה למרצה (כיום פרופיסור) לספרות עברית בימי־הביניים באוניברסיטת תל־אביב. הוא פירסם מאמרים מדעיים וספרים רבים ביניהם! ״תולדות הספר העברי״, ״הספר העברי בהתפתחותו״, ״עדה ועדות״, ״מגילות מדבר יהודה״, ״עתרת רננים״ ועוד.

הקדמה

בספר שלפנינו יש משום נסיון ראשון לסקור את תולדות הפיוט והשירה העבריים שלאחר חתימת המקרא והתפתחותם במרכזים התרבותיים השונים עד תקופת ההשכלה.

וראוי לציין, כי עם שינויי המקומות והזמנים יש לראות בכל זאת בסוגי השירה הזאת אחידות מסויימת, אחידות מבחינת הלשון ומקורות הלשון, ואחידות הנובעת מרוח העם ורציפות הדורות. אחידות זו בולטת בפיוט, היינו שירת הקודש, אבל היא ניכרת גם בשירת החול, לפרקים במפורש ולפרקים במרומז. הדוגמאות שהובאו בספר מעידות על הדבר.

חקר השירה העברית החל על ידי אבות ״חכמת ישראל״ בארצות הגולה, שהניחו את יסודותיו, אבל התפתחותו ושגשוגו באו ועלו רק עם גילוי ה״גניזה״ הקהירית ופיענוח דפיה על ידי חכמים שונים בארץ ומחוצה לה.

לחומר החדש, שהועלה מתהום הנשייה, נתחברו דרכי מחקר חדשים ואפשרויות שהראשונים לא הכירון; ועדיין היד נטויה.

דברים שהובאו בספר מתוך הפיוט והשירה הובאו בדרך כלל כפי נתינתם בכתבי יד (בכתיב מלא), אם כי נוסף להם ניקוד.

מראי המקומות בתוך הספר והביבליוגרפיה שבסוף הספר באים כדי לאפשר למעיינים לגשת למקורות עצמם (טכסטים ומחקרים) ולהתעמק בהם.

ידידי ד״ר יוסף מרקוס קרא הגהה ראשונה, ואני מביע לו תודה על כך.

מר פנחס ויניצה ומר חנן פירן מהוצאת ״מסדה״ שקדו על מתן צורה לספר ועל שיפורו ויישר כוחם.

א. מ. הברמן

ירושלים השלמה, חנוכה תש׳׳ל

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר