הספרייה הפרטית של אלי פילו

הספרייה הפרטית של אלי פילו


ההיית או חלמתי חלום-תימני כנרת-פרשת התיישבותם ועקירתם- 1930-1912-יהודה נוני

ההיית או חלמתי חלום

יהודה נוני

תימני כנרת-פרשת התיישבותם ועקירתם-  1930-1912

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספר יחידות הדיור – קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב את המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש.

סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים "סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות את פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחוכמה

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.

אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.

ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.

ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.

ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.

ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.

ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.

ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.

אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.

שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.

ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.

ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.

אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.

אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.

פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.

ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.

וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.

וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.

וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.

ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן. 

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי

محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

הקדמת המתרגמת

על סוגת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט

בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).

התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.

שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.

הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).

הרקע הקוראני

ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי                                  המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –

מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק גירושי שזיפים-חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו.

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

חתונת ארטישוק גירושי שזיפים

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

עורך: רוביק רוזנטל

זְוָאז לְ-קּוּקּ אוּ טְלָאקּ לְבְרְקּוּקּ

מתחתנים בעונת הארטישוק    (כסמל לעוני)

ומתגרשים בעונת השזיפים    (כסמל לעושר)

מה אומרים יהודי מרוקו על האושר?

אחד לבו על גחלים, ואחר לבו על תמרים.

 

ומה הם אומרים על ילדים והורים?

מי שאמו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף.

ועל מי נאמר פיו דבש, ולבו זפת?

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים, המכנס יותר מאלף פתגמים של יהודי מרוקו, הוא חלון צבעוני ורב הפתעות לתרבות עשירה מאין כמותה. אהבה, משפחה, אוכל, כסף, חגי ישראל, מזג האוויר – פתגמי הקהילה מדברים על הכול, בשמחת חיים ובעוצמה של רגש.

הפתגם המרוקאי, הצופן בחובו את המענא – המסר הסמוי – הוא מופת של תחכום, והאופי המיוחד של השפה המרוקאית מעניק לו נופך של חוכמה עממית חתרנית.

מרכוס חנונה, ישראלי יליד מרוקו, מקדיש את זמנו לתיעוד השפה היהודית־מרוקאית ואף פרסם מילון ללשון זו. עורך הספר הוא הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל.

מבוא

ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.

החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.

בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.

במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.

הפתגם המרוקאי נועד ביסודו לאדם הפשוט, ולשימוש יומיומי. תבניות הפתגם מדגישות את ההיבט המילולי של תוכן הפתגם. כך הם מקילים על הדובר ועל השומע להטמיע קלישאות ידועות ומוכרות לתוך הדו־שיח השוטף. על כן, מרוקאית היא אחת השפות המשופעות ביותר בפתגמים. הפתגמים עוסקים בחיים – מהלידה ועד המוות – במוסר, במשפחה, בגידול ילדים, בזקנה, בבדידות, בגורל ובכל פן אחר של חיי היומיום.

*

השפה המרוקאית היא שפה ייחודית, המשופעת בלמעלה מ־300 להגים רבים ושונים. אלה מעידים על כישלון הכיבוש הערבי להשליט את התרבות והשפה הערבית באזורים השונים של מרוקו. הלהגים השונים אפשרו לדובריהם להמשיך ולשמור על מסורות לשוניות עתיקות שהיו דומיננטיות באזורים אלה, כמו ארמית, יוונית, רומית, לטינית וולגרית, ספרדית, ובדורות האחרונים – גם צרפתית. אמנם הערבית על מגוון להגיה חדרה גם למרוקאית, אך זה נעשה לרוב לתוך התבניות הלשוניות המגוונות של המרוקאית. דבר זה מסביר את חוסר יכולתם של דוברי הערבית במדינות השונות להבין את הערבית המדוברת במרוקו.

בתוך הכאוס הלשוני במרוקו התפתחה השפה המרוקאית־יהודית. אמנם גם בה יש כתריסר להגים שונים, אבל הם קרובים במושגים הנובעים מעברית וארמית ובמיוחד במושגים הקשורים לתרבות היהודית. השוני בין השפה היהודית לבין השפה המוסלמית מתבטא בשמות השפות במרוקו עצמה. הערבית היהודית קרויה לְ־עָארְבִּיָי׳א דְל־לִ־יהוּד, ואילו הערבית של המוסלמים קרויה לְ־עָארְבִּיָ׳א דְל־לְ־מְסְלְמִין.

רבי יוסף משאש-החכם השלם-אלעד פורטל

רבי יוסף משאש-החכם השלם-אלעד פורטל

החכם השלם הוא ספר ייחודי המקיף את דמות ההוד של אחד מגדולי ההוגים של יהדות צפון-אפריקה בדור האחרון, רבי יוסף משאש זלה״ה שפעל באלג׳יריה מרוקו ובישראל במחוז חיפה.

רבי יוסף משאש, פוסק הלכה נועז,סופר, משורר,דקדקן, היסטוריון,אומן העיטור ואיש המליצה, מתגלה בספר זה בפרופיל נרחב של תעצומות נפש בתפר העדין המצוי בין איש המסורת העתיקה אל מול דמות החדשן המכיר לעומק את אתגרי המודרנה והשעה. המפגש בספר עם דמותו המופלאה נוסך המון אמונה בהתמודדות עם מסע החיים. בקריאת הספר עולה לפנינו תמונת חכם שעולמו הקיף מרחבים מעוררי השתאות, מעיין נביעה בלתי נדלה הנותן מים חיים של תורה, הגות, מחשבה, הלכה וציונות. אישיות המכילה מנעד רחב של מרחבים רוחניים תרבותיים וחינוכיים. החכם השלם.

אלעד פורטל – סופר וחוקר יהדות ספרד המתמחה בפסיקת ההלכה ובמסורת המנהגים של יהדות צפון־אפריקה. איש חינוך, מרצה בישיבות, מכינות ומדרשות מגוונות ברחבי הארץ. כתב וההדיר ספרי הגות והלכה של חכמי יהדות המגרב. ר״מ ומנהל תיכון בישיבת אמי״ת אשדוד.

Sid Maleh-Le chantre des murs blancs

Le chantre des murs blancs

Sid Maleh

Au début du XXe siècle, Casablanca attirait des migrants des quatre coins du Maroc. En deux décennies, la Maison blanche située sur une colline se donnait un port et s’entourait de quartiers modernes, de médinas et d’un mellah – quartier juif – qui accueillait les plus valeureux parias des autres mellahs séduits par les promesses de la France. Les listes d’attente pour les écoles ne cessaient de s’allonger et la ville, où se croisaient les architectures et les arts, exerçait ses charmes délétères sur des personnages partiellement aveuglés par les lumières coloniales. C’est dans cette ambiance, plus délurée que désabusée, que grandit la légende de celui qui devait devenir le plus grand chantre du judaïsme marocain. Sa renommée ne se démentit pas même quand il choisit, après être devenu aveugle, de se ranger et de se consacrer à la musique liturgique pour expier ses nombreux péchés.

Ce livre reconstitue la saga de ce « mellah des mellahs » où se déversa l’histoire du judaïsme marocain avant de se débander dans tous les sens. C’est la biographie musicale d’une communauté parmi les mieux intégrées à leur environnement et les plus sournoises et dessillées. C’est aussi le récit de la protection coloniale sous laquelle est né le Maroc pluriel qui intrigue et séduit tant de nos jours.

Jean Maleh, né à Casablanca, est médecin. Il se passionne pour les littératures maghrébines auxquelles il consacre désormais ses recherches. Le Chantre des murs blancs est son deuxième roman.

שמואל פאלאצ'ה-סוחר, שודד ים או דיפלומט-מרסדס גרסיה-ארנל.חרארד ויכרס.

שמואל פאלאציה (1550 בקירוב – 1616), יהודי יליד מרוקו ממוצא ספרדי, היה סוחר, דיפלומט, מרגל ושודד ים, שתמרן כל חייו בין השלטונות בהולנד לסולטן מרוקו, בין המרחב הנוצרי לעולם האסלאם ובין המדינות הפרוטסטנטיות לספרד הקתולית.

מרסדס גרסיה־ארנל וחרארד ויכרס משחזרים, באמצעות הגישה המיקרו־היסטורית, את תולדות משפחת פאלאציה בעת החדשה המוקדמת ואת העולם המורכב של הפזורה היהודית־הספרדית בצפון אפריקה ובמקומות המקלט המעטים באירופה. ספרם חושף דמויות המסתגלות כזיקית לארצות מושבן, ניסיונות לחזור ולהתיישב בספרד, המרות דת של בני המשפחה, קשרים ושיתוף פעולה עם המוריסקוס (צאצאי המוסלמים־המתנצרים בספרד, שגורשו ממנה בשנים 1614-1609), את ידיעת השפות המאפשרת את מעמדם כמתורגמנים ומתווכים בין מדינות, את חקירות האינקוויזיציה, את הסכסוכים והמשפטים ואת עסקי המסחר החוקיים והלא־חוקיים.

הספר שמואל פאלאצ׳ה מבוסס על מחקר יסודי ומעמיק בארכיונים בספרד, בפורטוגל ובהולנד, לרבות בארכיוני האינקוויזיציה – מחקר המשנה במידה רבה את מה שנכתב בעבר על שמואל פאלאציה ומציב אותו בתמונה הרחבה של היחסים הבינלאומיים בתקופתו.

למהדורה העברית הוסיפו המחברים תת פרק חדש, הפניות לתעודות שהתגלו באחרונה והקדמה מיוחדת, ולפיכך הגרסה הזאת היא השלמה והמעודכנת ביותר של הספר, שהופיע בראשונה בספרדית בשנת 1999 ומאז תורגם לשפות אחדות.

נשימתו האחרונה-אשר כנפו

נשימתו האחרונה-אשר כנפו

בימת קדם-הוצאת ספרים

במרכז העלילה של נשימתו האחרונה עומד סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה, המסופר בשילוב של דרמה ושל רגש. רובד בן־זקז מאוהב בטירוף ברשל, בת הרב דוד כנאפו, שהוא אב בית הדין הרבני של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו והמחבר עוקב אחר העליות והמורדות בחייהם לעיתים בדאגה, לעיתים בכעס, אך תמיד באהבה. בד בבד פוגשים הקוראים את סיפורה של הקהילה היהודית בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי. עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנטי במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין, אבל על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו של אשר כנפו, שאינה מוותרת על הומור, יוצרת אווירה של אמינות ומעוררת בנו, הקוראות והקוראים, מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה"השלילות" שבהן.

בפתח הספר

מאת יצחק גורמזאנו גורן

נשימתו האחרונה הוא הספר השביעי של אשר כנפו שזכיתי לערוך והוא שבה את לבי במיוחד.

לספר שני מעגלים של התרחשויות. בראשון, זה של הדמויות, עומד במרכז העלילה סיפור על אהבה אובססיבית ועל השלכותיה.

במעגל השני, החברתי, אנו פוגשים את סיפורה של קהילה יהודית (זו של העיר מוגדור היא סווירא במרוקו) בתקופה רבת תמורות, כשהיא נקרעת בין מלחמת עולם לבין אקטיביזם ציוני, ובין כבלי המסורת לבין משבי המודרנה שמביא על כנפיו הקולוניאליזם הצרפתי.

עם חומרים טעונים כאלה, עלול היה המחבר להתפתות להפציץ אותנו במופעים אפוקליפטיים ובאווירה של יום הדין כפי שאנחנו נתקלים לעיתים בספרות שלנו.

ולא היא – על הספר משוך חוט של נועם שנותן לקורא ולקוראת תחושה כאילו הסיפור נדלה מזיכרונותיהם שלהם עצמם, גם כאשר פרטי העלילה הן במקום והן בזמן רחוקים מן ההוויה העכשווית. כתיבתו ־צנועה של אשר כנפו שאינה מוותרת על הומור אינה פחות דרמטית בשל כך, אלא אפילו להפך, היא יוצרת אווירה של אמינות. דווקא היכולת להתמודד עם תופעות קשות הן בחיי הדמויות והן בסביבתן בצורה מיושבת ונטולת היסטריה יוצרת בנו הקוראות והקוראים מעורבות רגשית כלפי הדמויות ותחושת הזדהות עימן. אנו מתאהבים בדמויות כי ניכר שהמחבר אהב אותן, גם ה״שליליות״ שבהן.

מעבר לסגולותיו הספרותיות של הסיפור, הרשימה אותי במיוחד בכפר זה מידה החסד השורה עליו. חסד ואנושיות לא רק בדיבורים, אלא גם במעשים. מוגדור היא עיר בינונית לחוף האוקיינוס האטלנטי ואליה זורמים ללא הרף יהודים הבורחים מן העוני בכפריהם ומתרכזים בצפיפות ב״מלאח״, השכונה היהודית. על אף הקשיים בשיכונם ובסיפוק צרכיהם, הקהילה היהודית הוותיקה של מוגדור מגלה סולידריות ופורשת את חסותה על אחים מוכי גורל אלה, וכל אנשי הקהילה נרתמים לקליטתם. והכנסת אורחים וגמילות חסדים זו אינן רק מנת חלקם של רבנים ומנהיגי הקהילה או עשירי העיר, אלא כל אחד בקהילה תורם כפי יכולתו.

בספר אחר שלו, חכינור ואני, מספר אשר כנפו שיהודי מוגדור, כולל בני משפחתו, שיכנו בבתיהם פליטי שואה מאירופה לאורך כל שנות המלחמה תוך שהם מסרבים לקבל מהם כל תמורה להכנסת האורחים שלהם.

וראוי לציין, שמידת החסד האופיינית לרומן הזה ולגיבוריו אינה מוכרזת בראש חוצות על ידי המחבר. היא קיימת שם כדבר מובן מאליו מבלי שהמחבר ינסה לעשות אידיאליזציה של עיר מכורתו. כאשר חושבים על אנשים אלו ודומיהם, שהתרבותיות והנימוסים הם אלמנט טבעי בחייהם, קשה שלא להרים יותר מגבה אחת נוכח הסטריאוטיפים הגזעניים והמרושעים שהולבשו עליהם ועל שאר העולים ממרוקו בבואם אל ארץ חמדת אבות, אותה ציון שכה ערגו אליה.

מוגדור, כאמור, לא הייתה עיר גדולה ועם זאת תושביה אינם מצטיירים לנו כקרתניים. יש בה משהו ממה שאני מכיר מעיר הולדתי אלכסנדריה – מין אווירה קוסמופוליטית של עיר חוף, רבת תרבויות ולשונות. הדמיון הזה לעירי אלכסנדריה, בנוסף לסגנונו המכיל ומכניס האורחים של אשר כנפו, נתנו לי את ההרגשה כאילו גם אני שם מטייל במוגדור בשנות הארבעים והחמישים של המאה שעברה. אולי הבדל משמעותי בין הקהילה היהודית במוגדור (ובשאר ערים במרוקו) לבין זו שבאלכסנדריה מתבטא בכך שאצלנו החילוניות האירופית הכתה שורשים עוד קודם, ואילו במרוקו של אשר כנפו, רוב היהודים מקבלים את פניה של המודרניות מבלי לאבד את הזיקה לדת.

גם הדת המוצגת בספר היא דת של חסד ושל שמחה. כמה מן הדמויות המלבבות שבספר הינן ״שלושת הדווידים״ – הרב דויד כנאפו(סבו של המחבר), ששימש כאב בית הדין של הקהילה; ר׳ דויד יפלח, פייטן וזמר הזוכה להערצה של רוק סטאר; ורבי דוד אלקיים, דמות מופלאה רנסנסית ברוכת כישרונות של משורר, צייר ורב-אומן בעבודות עץ ואבן. הכתובות המדהימות שהוא צייר מופיעות בספר האלבומי שהוציא אשר כנפו בהוצאת בימת קדם חתונה במוגדור. זוהי דמות שהתרבות הישראלית הייתה צריכה להתברך בה. עד כמה כמעט שנשתכחה כאן מלב אפשר היה לראות בסרטו של ידידי חיים שירן ז״ל, מוגדור. יש בסרט סצנה שמתרחשת במושב בארץ ובה פוגש היוצר את נכדיו של ר׳ דויד אלקיים, ועד כמה שמקומם הדבר, כמה מהם שגדלו במציאות הישראלית לא ידעו דבר על גדולתו של סבם.

המיוחד ב״שלושת הדווידים״ החביבים האלו – שהם משלבים באישיותם אלמנטים של שמרנות ופשטות ועם זאת, אלו דמויות אקצנטריות שחורגות מן המוסכמות בסביבתן. מאחר שאשר כנפו מספר לנו על דמויות שהתקיימו במציאות, מלבב למצוא כזה רוחב אופקים אצל רבנים לפני שמונים שנה במרוקו.

לבסוף, אני מבקש להביא כאן קטע המדבר בעד עצמו שמנכיח רוח מתונה של פרקטיקה דתית אנושית שנועדה לשרת את האיש והאישה היהודים ולא רבנים בעלי שררה.

אומר ר׳ דויד כנאפו לאשתו מאמה דונא: ״אספר לך מה קרה פעם בבית הדין שלנו. אישה באה אליי כולה בוכייה. שאלתי אותה לפשר הבכי שלה, ענתה לי: ׳כל השבתות שלי ושל בעלי הן גיהינום ממש.׳ – ׳למה גיהינום?' שאלתי. ׳בגלל הסיגריות,׳ ענתה. ׳כל השבוע הוא מעשן סיגריות ללא הרף והוא מתנהג אליי למופת. בשבתות, בגלל שאינו מעשן, הוא הופך להיות שטן, צועק עליי ולאחרונה גם מרים עליי את ידו. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה לי ממנו, שבשעת רתחה, בגלל השבת, יהרוג אותי!׳ – ׳אישה טובה,׳ אמרתי לה, ׳לכי לביתך ואני אזמין לכאן את בעלך.׳ שלחתי את שמש בית הדין לקרוא לבעל ואחרי שעה, הוא ישב לפניי. ׳למה אתה מכה את אשתך? היא עשתה לך משהו שיצדיק את התנהגותך?׳ – 'לא, חלילה, היא אישה למופת.׳ […] ׳שמע, ידידי, הסיגריה השתלטה עליך ואתה כבר לא אחראי למעשיך. היות ואשתך בסכנה בשבתות כאשר אינך שולט בעצמך, אני מתיר לך לעשן בשבת בגלל פיקוח נפשה של אשתך!׳ – ׳חס וחלילה, רבי דוד! מה אתה אומר לי? לחלל שבת? חס וחלילה!׳ – ׳שמע נא, לא רק שאני מתיר לך, אלא אף מצווה עליך לעשן בשבת, כמובן לא בפרהסיה.׳ אחרי זה,״ סיכם רבי דוד בסיפוק, ״חזר השלום לביתם, ואת יודעת מה? האיש, שהיה ירא שמים, הזדעזע כל כך מחילול שבת, שהחליט להפסיק לעשן בכלל!״

מוֹגָדוֹר, סְוִירָא

עֶרֶשׂ יַלְדוּתִי

שְׂדֵה תַּרְבּוּת וּפְרִיחָה

עִיר מְעוֹדֶדֶת

פִּרְיוֹן וּצְמִיחָה

 

קִרְיַת עֲנָקֵי רוּחַ

רַבֵּי-אָמָּנִים וּמְשׁוֹרְרִים

חַכְמֵי לֵב וְהַשְׁרָאָה

מַנְהִיגִים עִם יֹשְׁרָה

וּקְהִלָּה נִפְלָאָה

 

עוֹד אֶפְשָׁר לֵהָנוֹת

מִמַּרְאוֹת פְּלָאֶיהָ

מֵחוֹמָתָהּ וּבְצוּרֶיהָ

מִתּוֹתָחֶיהָ הָעִלְּגִים

הַמְּפַהֲקִים בִּשְׁקִיעוֹתֶיהָ

 

מִקְּרִיאַת הַשְּׁחָפִים

הָדּוֹאִים בָּרוּחַ

כִּמְגוֹנְנִים עַל שְׂכִיּוֹתֶיהָ

מְסַפְּרים זֶה לָזֶה

קוֹרוֹתֶיהָ וְנִפְלְאוֹתֶיהָ

 

מתוך עצב וצבע / אשר כנפו

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

אהבת טנג'יר-אמי בוגנים

בין השנים 1923־1956 הייתה העיר טנג׳יר מובלעת בין-לאומית בתוך מובלעת ספרדית, שהייתה בעצמה מובלעת בתוך קולוניה צרפתית. השלטונות המרוקניים התנערו ממנה, ספק כדי להענישה על ניסיון התנקשות במלך ספק בגלל עברה המופקר. עם אירופה מולה ואפריקה מאחוריה, קרועה בין פרחי ההיפים לרעלה האסלאמית, היא המשיכה להיות מאורת סרסורים. עיר של תסיסות שסירבו לגווע, של פיתויים שקריאות המואזינים לא דיכאו, של בתי כנסת שנדמו בהדרגה, של סתירות בלתי פתורות. עיר כל ההשראות, ההתנסויות, ההבטחות. פרדס כל האהבות האבודות. בית קברות של שברי מיתוסים. זרים חיפשו בה את האשליה האמנותית שתוציא את חייהם משגרת אפרוריותם, והיא סיפקה אותה למכביר. כל כותב היה לסופר, כל חורז למשורר, כל צובע לצייר, כל מנגן למלחין. עיר מקלט לאנשים מבוזבזים שחיפשו תהילה באמנות.

עם הנשים שנקרו בחייו, המספר חוזר ללא הרף לטנג׳יר לפגישות עם רשל, המחזיקה את חנות הספרים האגדית של העיר. הוא מקבל ממנה את פרשנותה ואת רכילותה, והם מתייחדים בדרכם עם זכרו של דניאל ועם אהבתו שלא מומשה: "אני מניחה שבאחוזותיה העתיקות של טנג׳יר,״ אומרת רשל, ״חבויים מאות אם לא אלפי כתבים. רומנים, תסריטים, שירים, מחזות. לעיר נועד עתיד מזהיר כבירת העולם."

כדרכו, אמי בוגנים מוביל את הקורא בין שברי מיתוסים שבוקעים מאהבות דמויותיו.

המלאח של בית אבא מראכש-שוש רואימי-חביב בר כוכבא

המלאח של בית אבא מראכש

שוש רואימי-(סוזן ברשישת)

חביב בר כוכבא-(זריהן)

שוש מאימי ילידת מראכש, עלתה לישראל כנערה צעירה בשנת 1963. בשנות עבודתה מילאה תפקידים רבים ומגוונים בתחומי ההוראה החינוך והתרבות בדימונה. כיהנה במשך 13 שנים כיו״ר התאחדות יוצאי מראכש בדימונה ובמסגרת זו ערכה ערבי תרבות רבים לכלל הקהילה ותערוכות ציורים בנושא מראכש. אהבתה רבת השנים לספרים לכתיבה ולציור מגיעה לשיאה עם פרסומו של ספר זה.

חביב בר כובבא נולד במראכש, עלה לישראל כנער בוגר בשנת 1954. חביב השתתף במבצע קדש בשנת 1956 ובמלחמת ששת הימים ב-1967 וסיים בהצטיינות את שירותו הצבאי. חביב ניהל את בית הספר ״החווה לחינוך חקלאי״ בירושלים משנת 1964 ועד שנת 1998. בשנות עבודתו זכה בפרסים רבים על תרומתו בתחומי החינוך ההוראה וההתנדבות.

הספר מביא את הקורא להכיר מקרוב את עולמם של אלה אשר בילו את ילדותם ונערותם בין כותלי ה״מלאח״, הוא הרובע היהודי, במראכש שבמרוקו. הקורא מוזמן לטייל יחד אתם בסמטאותיו השוקקות, בבתי הספר היסודי והתיכון, לשחק קלאס ולקפוץ בחבל לקצב שירי ילדותם בצרפתית, בערבית ובעברית.

אנו נסחפים במנהרת זמן לתקופת חיים מיוחדת זו שעברה מהעולם עם גלי העליה הגדולים ממרוקו לישראל. לצד הסיפורים שבספר מובא מידע עשיר ומגוון על מושגי התרבות, הגיאוגרפיה, השפה ועוד.

על הספר

כאשר פגשתי לראשונה את שוש וחביב בענין הספר שכתבו וראיתי את החומרים חשבתי לעצמי שיש כאן סוג של אוטוביוגרפיה ומדובר בספר שעיקר ערכו פרטי – למחברים, לקרוביהם וחבריהם. לאחר עיון שני ומעמיק יותר בתכנים הבנתי שישנה כאן הזדמנות להציג בצורה יחודית פרק בעברם של אנשים רבים אחרים, ושלמעשה יש כאן הרבה יותר מסיפורם האישי של המחברים.

בפגישה נוספת איתם העליתי את הצעתי לשינויים במבנה הספר, בתכניו ואף הצעתי סקיצות של עיצובו הנוכחי, הופתעתי משיתוף הפעולה המיידי והנלהב מצידם. ראיתי בפירסום הספר במתכונת שכאן הזדמנות יוצאת מהכלל להציג תרבות מגוונת עמוקה ועשירה שתרמה חלק נכבד לתרבות ולחברה הישראליים.

נתקלתי בקושי בסינון המידע הרב שנצבר במהירות עם תחילת עריכת הספר וכלל אפילו רמזים על מקור הביטוי ״מרוקאי סכין״, ובסיפורים עממיים על הקשר בין יציאת מצרים לראשיתן של הקהילות היהודיות במרוקו.

במהלך עריכת הספר למדתי הרבה על העוני הנוראי שבו חיו רבים מיהודי מרוקו ועל סגנון החיים הפשוט שלהם. מחלות תכופות וקשות, ריבוי מקרי מוות של ילדים וחשש מתמיד מגזירות, פרעות ופגעי טבע. מצד שני ניכרת מידת ההרמוניה בה חיו יושבי המלאח שבמראכש בינם לבין עצמם ובינם לבין שכניהם המוסלמים. חייהם היו נעדרי מיפלט ולכל בעיה חייב היה להימצא פתרון מיידי. העוני והמסוגרות דירבן ועירנו את חייהם. רק לאחר הבנת הענין הייתי מסוגל להבין את ביטויי הגעגוע הרבים הניכרים בסיפוריהם של שוש וחביב.

עם תחילת העריכה חשתי את מידת הרגש הרבה שמאפיינת את כתיבתם של שוש וחביב, אני מקווה שסגנון ראוי זה נשמר. ברצוני להודות לכל מי שתרם למלאכת עשיית הספר. עוד ברצוני לבקש את סליחת הקוראים על אי דיוקים שיתכן ונמצאים בספר, או על מידע שיתכן ופוגע ברגשות מי מכם.

בברכת קריאה מהנה דני בטאט

אחות קטנה-הקהילה היהודית בעיר אגדיר-דן מנור

אגדיר רבתי ותושביה האירופיים.

 

         אגדיר לפני חורבנה על ידי רעידת אדמה בשנת שישים למאה הקודמת, כללה ארבעה יישובים שהמרחק ביניהם נע בין שלושה עד חמישה ק"מ. 

  • "אגדיר אוֹפַלָּה"(אגדיר עילית) כפר בנוי על פסגת ההר, ישוב עתיק שהציביליזציה הצרפתית פסחה עליו, ותושביו נותרו שלוחים [כפריים דוברי שלוחית]כאבותיהם, להבדיל משלושת היישובים הבאים שהמשטר הצרפתי שקד לפתח בהתאם לקדמה בת התקופה.  
  • "טלברז'ט" הוא היישוב הגדול והמאוכלס יותר מסחיפיה. ובשל כך היא זכתה למונופול על ענייני חברה כמו ועדים של ארגונים שונים. שני בתי חולים, אירופי ומוסלמי, מסחר רוב החנויות מרוכזים במרכז מסחרי((la place de commerce   ותרבות.  
  • קולנוע אחד, מגרש כדורגל, אולם ריקודים המכונה וחוף הים(la plage) רצוף מלתחות. העיר שוכנת על גבעה גבנונית במקצת כשמורד תלול מפריד בינה לבין החוף האטלנטי. היא בנויה על פי ארכיטקטורה מזרחית, אף שבאחדים מבנייניה ניכרת גם ארכיטקטורה מודרנית כמו בניין "ברוטל" הניצב בקצה המערבי של העיר.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

מאי 2022
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר