חזי כהן.

חוכמה מקדם….

סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח

חוכמה היהודית התאפיינה מאז ומעולם בלימוד המביא לידי מעשה. היא איננה מופשטת אלא נטועה בחיי המעשה, וזו הסיבה שדווקא סיפורי המעשיות משקפים את החוכמה היהודית באופן המדויק ביותר.

מפעלי איסוף שונים התמקדו במאות האחרונות בסיפורים החסידיים והגיעה העת לחלץ את המיטב מתרבות המזרח ומקהילות הספרדים.

חוכמה מקדם הוא אוסף ייחודי וחלוצי מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה, ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. כל חכם ותורתו, כל מקובל וסודו וכל פוסק והוראתו. מקום מיוחד שמור בספר זה לנשים מופלאות, גדולות בתורה ובחסד.

חוכמה מקדם הוא ספר שתחילתו במסע אישי והמשכו באסופה זו שבאה לעורר את הלבבות ללימוד מתורתם העמוקה והרחבה של חכמי המזרח, הראויים להיכנס אל מרכזו של ארון הספרים היהודי.

ד"ר חזי כהן, איש תנ״ך, מלמד בישיבת מעלה גלבוע ובמדרשת עין הנצי״ב. עוסק בתורתם של חכמי המזרח ובהגותו של ה״בן איש חי״.

ראשית דבר

בידוע שתורתם של חכמים פרושה בספריהם, בבחינת תורה שבכתב; אולם אין היא מוגבלת לעולם של מילים, אלא מתבטאת גם במעשיהם ובפועלם, בבחינת תורה שבמעשה. מעשיהם של חכמים הם הזדמנות נפלאה לפגוש את הרגע שבו דרך כוכבו של רעיון, רגע שיש בכוחו להפוך למורה דרך משמעותי עבורנו.

אבי, אבו יהודה, איש סיפור היה. על לשונו היו שגורות מעשיות רבות, וכדרכם של חכמים ספרדים, ידע לשזור אותן בדבר הלכה ובלימוד מוסר. אבי היה מספר סיפורים בחסד, ובשיעוריו היינו יוצאים למסע ברחבי תבל, מפליגים אל מחוזות העבר, ושבים אל ההווה עשירים בתוכנות חדשות. אבי לימדני את כוחו של סיפור. מעשיותיו היו כלי העבודה שלו ־ אחת עודדה בשעת משבר, אחרת שעשעה והפיגה מבוכה וצער. ברגעים של חסד ידע אבי לספר סיפור הפותח את הלב לתשובה, ופעמים רבות, הצליח בעזרת סיפוריו לפייס בין ניצים בבית הכנסת. בחירת הסיפורים חוכמה היא ואינה מלאכה. יש לדעת באיזה סיפור לבחור; סיפור שטמון בו המפתח ללבותיהם של השומעים בשעה הזו דווקא.

בעקבות מסעותיו של אבי, יצאתי למסע משל עצמי. מזה כחמש־עשרה שנה אני מלקט סיפורים על חכמי המזרח. בדרכי עיינתי בספרים רבים, בעלוני פרשת השבוע, ובאתרים רבים באינטרנט. לעתים קראתי ספרים שלמים כדי למצוא את הסיפור הבודד שהחיה את נפשי. גדול מכולם היה חלקם של אלו שסופרו בעל־פה, וכמוצא שלל רב חשתי כאשר פתח בן שיחי במילים ״שמע סיפור…״

בחיפושי התרחקתי מסיפורי נסים, המדגישים את הפער בינינו לבין יחידי הסגולה, מחוללי הנפלאות. התמקדתי רק בסיפורי לקח, המבטאים הדרכה רוחנית וחינוכית או משקפים את גישתו של החכם לשאלות החיים. בכך ביקשתי לקרב אותנו לאבותינו ולרבותינו, ולראות במעשיהם הנחיה לחיינו אנו. נדמה שעיון בסיפורי לקח יש בו להפיח רוח בחיינו, בבחינת ״ישמע חכם ויוסף לקח״(משלי א, ה).

פירותיו של המסע מוגשים בספר שלפניכם. תוכלו למצוא בו מסיפוריהם של כשבעים חכמים מכל רחבי ארצות המזרח בעת החדשה. חלקם מוכרים היטב, ואחרים שגורלם לא שפר ואף שהיו מן הגדולים בישראל, לא נודעו בשערים. בין הדמויות ישנן גם נשים מופלאות, גדולות בתורה ונשות חסד. על אף שמספרן מועט, סיפוריהן מלמדים על מפגש משמעותי של נשות ישראל עם תורתנו.

אני מזמין אתכם למסע בין אישים, ארצות ועולמות רוחניים מגוונים. ממרוקו שבמערב ועד לעיראק שבמזרח, ומגיאורגיה שבצפון ועד לתימן שבדרום. לכל אחד מחכמי המזרח תורה משלו, אות משלו בספר התורה: מקובלים ואנשי תורת הסוד לעומת חכמי תלמוד ופוסקים, אנשי ספר לעומת בעלי מופתים. עם זאת, ניתן למצוא קווים משותפים בין הסיפורים על חכמי המזרח, והדמיון שביניהם רב על השונה. מעט מן המאפיינים הייחודיים לסיפורים על חכמי המזרח (לעתים דרך ההנגדה לסיפור החסידי) תמצאו באחרית הדבר.

הספר פותח שערים אל ארצות המזרח. כל שער מוקדש לארץ אחרת, והוא כולל תיאור עולם התורה באותו המרחב התרבותי והדתי, על מאפייניו הייחודיים. כך יוכלו הקוראים להבין את ההקשר ההיסטורי והתרבותי בו פעלו חכמי המקום. הדמויות מוצגות על פי סדר כרונולוגי מן המוקדם אל המאוחר, ולכל אחת ואחת הוקדמה סקירה קצרה על תולדות חייה ופועלה, המוסיפה ממד נוסף לסיפורים שנקשרו בשמה.

ספר זה הוא בראש ובראשונה מסע אישי, וכוחי לא עמד לי להקיף את כל חכמי המזרח. לבי נוקפני על רבים וחשובים שלא נזכרו כאן, או שהבאתי רק מעט מזעיר ממה שסופר אודותיהם. אני תפילה שמפעל זה יתרום לשיח יהודי־ישראלי היונק גם מספרי חכמי המזרח ונותן להם מקום ראוי ומשמעותי, שכן תורתם תורת חיים היא ויש בה לשמש מענה לשאלות השעה והדור. מי ייתן וספרים נוספים מעין זה יבואו אלי כבוד אל ארון הספרים, וירחיבו את היריעה.

אור הגנוז…

אמר רבי אלעזר:

"אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנח מהם. ולמי גנח? לצדיקים לעתיד לבוא״. שאלו החסידים: היכן גנזוֹ? השיבו: בתורה.

שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו.

שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

מרטין בובר(1965-1878) ליקט וקיבץ במשך עשרות שנים סיפורי חסידים וצדיקים שעברו מדור לדור בעל־פה ובכתב. ״אור הגנוז״ הוא אחד האוספים המרכזיים והמקיפים בתחום, וכולל מאות סיפורים ואגדות המובאים לפי סדר דורות הצדיקים בתנועת החסידות. הספר יצא במהדורות רבות, ועתה סודר מחדש, ועוטר בידי יוני בךשלום.

דברי הימים של פאס – גזירות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של רבי שאול סירירו – מאיר בניהו

דברי הימים של פאס.

גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם

ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו

איזן חקר ותיקן

מאיר בניהו

המכון לחקר התפוצות

אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג

מבוא

חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.

הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.

חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.

ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.

הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.

גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:

ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.

 עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.

ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris.  —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.

בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.

הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית־ביקורתית של כרוניקות.

מהמערכת

קוראים יקוים,

שלא כהרגלנו, אנו מוציאים גיליון של ׳ברית׳ לא רק באביב אלא גם בקיץ. ברית מספר 24 מורכב כרגיל משני חלקים, החלק העברי והחלק הצרפתי. בחלק הצרפתי תמצאו סיפורים מאת פול סרג׳ קקון, יהודית וובר, עדנה הנדלי, שירים מאת פיבי בן שושן, מיכאל אדם, ומונולוג של יהודי ישיש המספר על התקופה הנוראה של הנאצים בתוניס, וכן מכתב ששלח ד״ר דוד כהן לעורך ברית.

החלק העברי גם הוא מורכב משני חלקים, בחלק הראשון תמצאו מחקרים, מאמרים ודברי ספרות פרי עטם של ד״ר דן מנור, ד״ר שלמה אלקיים, ד״ר מאיר נזרי, יו״ר אגודת הסופרים בלפור חקק, הרב מנחם הכהן, רפאל כהן, ומיכאל בוהדנא. חלקו השני של הצד העברי מוקדש כולו לתיאור תולדותיה וקורותיה של חברת הנוער שעלתה לארץ בשנת 1951 וכמו חברות נוער רבות אחרות נשלחה לקיבוץ לעבודה וללימודים. נראה לי שהיום, לאחר שבגרנו ויש לנו ראיה לאחור המנותקת מצורכי הקיום, מהמאבק על מקום בחברה הישראלית, מותר לנו לקחת לדוגמא חברה כזאת ולראות מה קרה עם כל אחד ואחד מחבריה, מה יחסם לעלייה שלהם, לשהותם בקיבוץ, לניתוק שלהם מהוריהם, שהרי בסופו של דבר, יהדות מרוקו כולה עלתה ארצה בעקבות עלייתם של אלפי בני הנוער שנשלחו ממרוקו לארץ על ידי עליית הנוער. השאלה הגדולה אם עליית הנוער הטיבה עם ילדי מרוקו או לא, לא תיפתר כאן ורק מחקר מעמיק ומקיף יאיר את עינינו בסוגיה זו, אבל, מהגיליון הזה נוכל לקבל מושג ממה שהיה כאן בשנות החמישים המוקדמות. אדם קרוב לעצמו ואני, כעורך, בחרתי לטפל בחברת הנוער שאתה עליתי ארצה ובה התחנכתי. אני מקווה שהדברים המובאים כאן ימצאו עניין לא רק אצל הבוגרים של החברה הנ״ל וצאצאיהם, אלא גם אצל כל הקוראים של ״ברית״.

שלכם, אשר כנפו

העורך

אנשי אמונה

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א

פניני דוד

ישתבח הבורא ויתפאר היוצר, על אשר לא עזבנו מאז ועד הלום, וזיכה אותנו להוציא לאור עולם את הספר ”אנשי אמונה“. בו יסופרו מקצת מן המקצת, מתולדות המשפחה הקדושה לבית פינטו. החל ממרן הצדיק רבי יאשיהו פינטו )הרי“ף( זיע“א, ועד ימינו אנו. בנוסף לסיפורי תולדות הצדיקים, בני משפחת פינטו, יסופרו בספר מעט מנפלאות הצדיקים, אשר פעלו במשך ימי חייהם, להביא מזור וישועה לבני ישראל, בכל עת ובכל שעה. למען ידעו דור אחרון יקומו ויספרו לבניהם, דברי גדולת ונפלאות הצדיקים הקדושים הללו זיע“א. ויהי רצון שנזכה להמשיך בדרכיהם הקדושות, ולעלות בדרך ובמסילה העולה בית א-ל. במשך אלפי דורות, שימשו חכמי ישראל, כאור זוהר הרקיע אשר האירו לבני ישראל את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. לאורם של הצדיקים התחממו והתחנכו ומדרכיהם למדו, והם אלו אשר שימשו דוגמא ומופת לכל בני ישראל בכל הקשור להנהגת יהדות בתורה, עבודה וגמילות חסדים, מתוך קדושה וטהרה. כבר לפני שלוש מאות שנה ויותר, כיהנו במרוקו רבני משפחת פינטו כמנהיגים ורועים רוחניים. ועד ימינו אנו, דור אחר דור, בן אחר בן, שימשו ראשי המשפחה הזאת כמגדלור רוחני לכל יהודי הסביבה, אשר למדו מדרכי הרבנים, וקיבלו מהם עידוד וסיוע גם בשעות קשות בחיי הגלות, בשל היותם תלמידי חכמים וגדולי תורה. בד בבד, לצד היותם בעלי חכמה ותורה, יצא שמעם של רבני משפחת פינטו כבעלי מופת ומלומדים בניסים. משום כן, הפך ביתם של רבני משפחת פינטו, בכל הדורות, כמוקד עליה לרגל של המוני יהודים המבקשים עצה, ברכה, או ישועה. זאת, מכיון שידעו כי כאן, בבית זה, מתקיים מאמר חז“ל; ”צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה והצדיק מבטלה“… ואולם, בראש מעייניהם של צדיקי בית פינטו, לא עמד כלל הרצון להתבלט ולהשאיר רושם לדורות הבאים, כפועלי ישועות ומחוללי ניסים. צדיקים אלו הקדישו את זמנם, בכל שעות היום והלילה לתורה ולעבודה, ואף התמסרו לעסוק בצרכי ציבור, לעזור ולסייע על כל צעד ושעל לכל אחד מאחינו בני ישראל. בשל כך, דווקא אורח חייהם זה, המלא כולו רוחניות, יכול לשמש נר לרגליהם של כל אחד ואחד מבני ישראל, המבקשים לצעוד בנתיבי התורה, הקדושה והמצוות.

כאשר החל גל העליה הגדול ממרוקו לישראל, נמנתה בין העולים גם משפחת הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זיע“א, אשר עלה לישראל עם כל בני משפחתו, וקבע את מושבו בעיר אשדוד. יחד עם זאת, הוא ידע מה הותיר מאחוריו; את קברות אבותיו הצדיקים, מלומדים בניסים ובעלי מופת, שציוניהם הקדושים משמשים תל תלפיות לכל הפוקדים ומשתטחים על קבריהם, להתברך בכל מילי דמיטב ולהוושע בישועות. כאן המקום להדגיש, כי משאת נפשם של צדיקי משפחת פינטו לא היתה כלל כדי להתבלט. הענוה היתה נר לרגליהם. ולכן לאמיתו של דבר אין צורך כלל להוציא לאור ספר סיפורים, על הנפלאות והמופתים שהם חוללו בחייהם. אולם הרשות ניתנה לנו לפרסם את הסיפורים שקרו בזכות הצדיקים הקדושים זיע“א, על פי הסכמתם של גדולי התורה שיחיו, ועל פי רשותם של צדיקים מפורסמים שהבינו, כי בזכות קריאת סיפורים אלו, ילמדו הקוראים דרך בעבודת השי“ת לאהבה אותו, ליראה אותו ולדבקה בו, ותכנס בלבם אמונת ה‘ ואהבתו. רוב הסיפורים שבספרים שלפנינו הועתקו מספרי ”שנות חיים“ אשר כתב הרב הצדיק רבי משה אהרן פינטו זצ“ל. אשר שמעם מפי כ“ק אביו רבי חיים פינטו הקטן זיע“א. שאר הסיפורים נעתקו מספרי ”מקור חיים“, ”שבחי הצדיקים“ ו“שבחי חיים“. מלבד זאת, ישנם סיפורים ודברים אותם שמענו מפי אנשים מהימנים ונאמנים, ששמעו איש מפי איש, מבלי להוסיף או לגרוע מהם מאומה. ישנם סיפורים רבים נוספים, אשר מסופרים על צדיקי משפחת פינטו, אך הם לא נכתבו בספרים אלו. ועל כולנה, רוב הסיפורים נתאמתו, אילולי כן הם לא היו נכתבים בספרים אלו. אנו תפילה לבורא עולם, כי ספרים אלו יכניסו בלבות הקוראים התעוררות רבתי להיותם מתקשרים לבורא העולם. וכידוע שכל העוסק בסיפורי צדיקים כאילו עוסק במעשה מרכבה. זה שמם לעולם וזה זכרם של הצדיקים לדור דור.

יהדות מרוקו – עברה ותרבותה- פרופ' אליעזר בשן

הוצאת הקיבוץ המאוחד – 2000

היסטוריה פוליטית־חברתית מהזמן הקדום עד 1912

היהודים עד גירוש ספרד

בתקופה קדומה ישבו במרוקו הברברים, שעל תולדותיהם אין מידע כי לא היה להם כתב, ואת שמם קיבלו מהרומאים. הראשונים שהגיעו למרוקו היו הפיניקים, אחריהם הקרתגים, היוונים, וב־25 לפני הספירה הוקמה בה פרובינציה רומית בשם מאוריטניה, שכללה את החוף מול גיברלטר והמורד האטלנטי עד עיר החוף סלא. במאה החמישית לספירה נכבש האיזור על ידי הוונדלים, ובמאות השישית והשביעית פלשו הביזנטים הנוצרים דרך צפונה של מרוקו.

על פי המסורת הגיעו היהודים מאו־ץ־ישראל למגרב גלים־גלים, החל מימי הבית הראשון, ובעקבות חורבן בית ראשון ושני, עם צבאות חניבעל, הרומאים והוונדלים. במלא השוכנת מול רבאט התגלה קברו של יהודי הליניסטי מהמאה הראשונה לפני הספירה. בטנגייר הקדומה (היא Tingi s או Tingitana) בירת מאוריטניה, מול גיברלטר, חיו יהודים בזמן הרומאים. בין הברברים היו שבטים שהתנצרו והתאסלמו, ואחרים שהתייהדו. היהודים שסבלו בזמן השלטון הביזנטי הנוצרי נמלטו לאזורים הדרומיים והמזרחיים של מרוקו, והמשיכו לשמור על זהותם היהודית. בעיר הרומית וולוביליס (Volubilis), המכונה עתה ואלילי, השוכנת כ־30 ק״מ מערבית ממכנאס, נשתמרה כתובת, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרות: ׳מטרונא בת רבי יהודה נחי. כמו כן נמצאה מנורת ארד בעלת שבעה קנים. היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. כנראה שחיו שם שבטים ברברים שהתייהדו.

יהודים בבית במשפט המוסלמי

חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית

המאה השש עשרה

בסדרה הזו קיימים עוד שני ספרים המתייחסים למאה ה-18 ולמאה ה-19

אמנון כהן 

אלישבע סימון-פיקאלי

ובהשתתפות עובדיה סלאמי

הוצאת יד יצחק בן צבי-ירושלים

לפני 500 שנה חיה בירושלים קהילה יהודית גדולה, חשובה ותוססת ־ וכל זאת תחת שלטונו של הסולטאן העות׳מאני ובמסגרת ההברה המוסלמית. אוצר בלום של ידיעות על עולמה של קהילה זו היה חבוי כל השנים במרתפי בית-הדין המוסלמי ורק עתה נחשף לראשונה – והריהו משנה ואף הופך את אשר ידענו על המציאות דאז.

הספר, שאותו מגישים אנו לקורא, בא לתאר את חייה של הקהילה. אין זו ראייה עצמית, אלא השתקפות של המציאות באספקלריה של בית המשפט המוסלמי, כפי שרשם אותה הקאדי בערבית ובתורכית. העיון בכרכי הפרוטוקולים של אותן שנים מגלה, כי פעמים הרבה בחרו יהודי ירושלים לבוא לפני הקאדי, ולא לפני הרב. במחלוקות שנתגלעו בין יהודי למוסלמי, בין יהודי לנוצרי, ואף כאשר שני הצדדים היו יהודים, באו אל הקאדי לבקש את פסיקתו. אלפים רבים של פסקים שקראנו בכרכי ארכיון בית־הדין בענייני הקהילה היהודית של ירושלים מעידים על מידת האינטנסיביות של תופעה זו; אנו לא יכולנו להביא בספר אלא מבחר רחב ופעצג של פסקי דין אלה.

תעודות ראשונות במעלה אלה מציגות מגוון רהב ביותר של נושאים: ענייני כלכלה וחברה; תיפקוד רשויות המדינה וארגון סמכויות הקהילה; מוסדות עדתיים וסכסוכים משפטיים; משפט פלילי, אזרחי ומסחרי; רישום ירושות, נכסים ועסקאות; מחירים, משקלות ומקצועות; סכסוכים בין אדם לחברו ובין בעל לאשתו (לעתים נשותיו). בקיצור: כל אשר אפשר למצוא בימינו בעמודים הפנימיים והאחוריים של העיתון. שפע הידיעות ועושר הגוונים, העולים מתעודות אלה, מאפשרים לנו לשחזר את המציאות היהודית היום־יומית כפי שנרשמה בקולמוסו של המלומד המוסלמי בן התקופה ההיא.
ספר זה הוא ראשיתו של מפעל רהב־ממדים, שיקיף את 400 שנות השלטון התורכי בארץ־ישראל, ואשר בא לחשוף ולהאיר צדדים עלומים של חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי מאז ימי הביניים ועד לימינו אלה.

ביולי 1971 נכשל נסיון הפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא -חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד.

טאהר בן גילון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמידם מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.

טאהר בן ג׳לון נולד בשנת 1944 בפס שבמרוקו. למד והורה פילוסופיה וסוציולוגיה. מאז 1971 הוא מתגורר בצרפת, אבל יצירתו הספרותית, וכמוה גם מעורבותו החברתית והפוליטית קשורות קשר אמיץ למוצאו המרוקני. עד כה כתב שירה, סיפורים, רומנים ומסות, והוציא לאור אנתולוגיה של השירה המרוקנית החדשה. בעברית ראו אור ״בן החולות״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1987), ״הלילה הקדוש״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1991) ו״הגזענות, כפי שהסברתי אותה לבתי״ (בבל, 1999). ״העדרו המסנוור של האור״ יצא לאור בצרפתית בשנת 2001

Tazmamart (Arabic: تازمامارت‎‎) was a secret prison in south-eastern Morocco in the Atlas Mountains, holding political prisoners. The prison became a symbol of oppression in the political history of contemporary Morocco. It is located near the city of Er-Rich, between Errachida and Midelt. It was managed by commandant Feddoul and Hamidou Laanigri, both Royal Moroccan Gendarmerie officials.

Tazmamart Prison was built in 1972, after the second failed coup d'etat against the late Hassan II of Morocco in August 1972, 58 army officers were sent to Kenitra prison and later to Tazmamart. According to Ali Bourequat, the prison later held also some Sahrawi nationalists and other "disappeared" political offenders.

During the 1980s, there were allegations about the existence of a prison called Tazmamart. Authorities (or Makhzen) were denying all of those allegations. It was not until the publication of the book Notre ami le Roi(Our friend the King) by French journalist Gilles Perrault in 1990 that the issue was raised at a political level. Thomas Miller, who at the time was Director for North African Affairs at the State Department, said in an oral history that he was contacted by American citizen Nancy Touil, who said her husband M’Barek Touil had been languishing in Tazmamart for nearly two decades. Miller inserted a talking point in the background papers for President George H.W. Bush for his 1991 meeting with King Hassan. Bush raised the issue, much to the King's dismay.

According to some former detainees and human rights groups, conditions at Tazmamart were extremely harsh. While torture and ill treatment occurred, the appalling prison conditions were the biggest threat to the lives of inmates.

The prisoners were put in cramped single-person underground cells 24 hours a day. They were allowed no human contact, no light, and very little in the way of food or protection from the summer heat, or winter cold. There was no medical treatment for injuries caused by torture and diseases like tuberculosis. Also, the food rations were minimal.There are also allegations of executions.All in all, 35 prisoners, or more than half of the people incarcerated at Tazmamart during the eighteen years died, before the prison was finally closed in 1991

Rumours about Tazmamart's existence were put about as an instrument of terror by the makhzen, but even though several human rights organizations had reported on existence of Tazmamart, the regime officially denied all knowledge of the prison until 1991 when US pressure forced the release of the surviving prisoners. The camp was closed along with several others of its kind, but Tazmamart remains a particularly powerful symbol of the oppressive "years of lead" in Morocco. Survivors have staged memorial marches to the prison

Rumours persist about the continued existence of Tazmamart-style camps in Morocco, as it has been documented that secret detention and torture of suspects continues, possibly in collaboration with the American CIA (see Black sites).

In 1991, and after pressure from international human rights groups and some foreign governments, Hassan II of Morocco decided to close down the prison and release the last remaining detainees. Some fled abroad, others stayed in Morocco, but were prevented from discussing their experiences in Tazmamart publicly

ויהי בעת המלאח – יוסף טולדאנו

הוצאת רמטול –

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר של המגרב.