הספרייה הפרטית של אלי פילו-חזן בבית מרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי מרוקו

חזן בבית המרחץ

אשר כנפו

מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו

בימת קדם-2010

מכוא

הפנינה הספרותית הזו מאת אשר כנפו – "חזן בבית-המרחץ", אילצה אותי לאכול את הקסקט שלי על שהעזתי פעם לקבול על-כך שהמרוקאים חסרי הומור.

לפנינו חמישים ושתיים מהתלות מחורזות, כמספר השבועות בשנה, כל שבוע וה״פרשה" שלו.

המכלול הזה יוצר תמונת פסיפס של חיי היהודים במרוקו מלפני מאה שנה. יש בו הכול: הווי-חיים, אמונות, תקוות ואכזבות. יש רמיזות על אירועים היסטוריים, התמודדות כמיעוט המוקף אוכלוסיה שלעתים היא ידידותית ולפעמים עוינת. אבל מה שיש כאן בעיקר – נשמה גדולה. ההומור הכנפואי שופע תמימות, רגש ואהבה. הוא נעדר אותה ציניות מרירה הנוכחת לעתים בספרות הישראלית. על הסיפורים משוך חוט של חסד, מה שאינו מחליש את ביקורתו הנוקבת לעתים של המחבר כלפי דמויותיו. אהבת המחבר אל אותם יהודים מהמגרב היא אבהית ולא פטרונית, ומשפיעה גם עלינו הקוראים. קשה שלא להתאהב באותם טיפוסים תלושים, שסיפור חייהם נע תמיד כמטוטלת עצבנית בין תקווה לייאוש, בין עוני לעושר, בין ימי שמחה לאבל, בין אמונה לערעורה, ובעיקר כל מה שביניהם. חלק מסוד הישרדותם המופלאה של יהודים בכל דור ודור היה ביכולתם להביט על מצבם החומרי והרוחני בעין מפוקחת וקורצת ולצחוק צחוק יהודי בריא על כל הצרות שמתרגשות עליהם.

גם יחסו לקורא מיוחד ואינטימי. כנהוג במזרח, מזמין אותנו המחבר אל עולמו מתוך הכנסת אורחים רחבת לב, אבל אין הוא מתחנף לקורא. כשם שאינו מבטל את עולם דמויותיו מפני עולמנו, אין הוא מנסה להעמיד לפנינו תמונה ורודה-מתקתקה של עולם כביכול אידיאלי שהיה ואיננו. החרוזים הקלים מכסים לעתים על מציאות קשה, אבל על כל פשעים תכסה אהבה, אהבתו המידבקת של המחבר.

סוג כזה של הומור – דק אך לא דוקר, חם אך לא צורב, אוהב אך לא דביק, קורץ אך לא עוקץ, ואם עוקץ – ללא רעל, אם מרושע – תמיד סלחני, הוא הומור יהודי במיטבו. ממש שלום-עליכמי.

איוריו של אלברט אלמוזנינו כמו נולדו ביחד עם הסיפורים ומתאימים להם ככפפה ליד. במשיכות קולמוס מהירות וזריזות הוא מחייה את הדמויות ומקנה לסיפורים ממד של אותנטיות ויזואלית משובבת. כיהודי שומר מצוות, עוסק אשר כנפו ביצירת גשרים בין העולם הדתי והעולם החילוני, עד שלעתים, מיטשטשים הגבולות המלאכותיים שהוצבו ביניהם. בפעילותו הברוכה כמחייה המסורת היהודית והנכחתה אל העכשווי, היה בין מייסדי ה״תזמורת האנדלוסית הישראלית" שהגישה את הפיוט שי לתרבות המתהווה בישראל. כמו-כן מקדיש שנים כעורך הביטאון "ברית", המעלה בסיפור, מאמר ושיר הוויה ׳הודית-מחקאית. גם שני הרומנים פרי-עטו שראו אור עד כה – "התינוק מאופראן" ו״הפ״טן, השתקן ומספר הסיפורים" מגלים לנו פנים שונות של יהדות מרוקו. דוגמה מרתקת למלאכת האיסוף הבלתי- נלאית שלו – אוסף הכתובות המרהיב המופיע באלבום "חתונה במוגדור". כיום, עוסק אשר כנפו גם במחקר ואיסוף של הלצות ודברי שנינה מפיהם של יהודי מרוקו על כל גווניהם.

אנו בבימת קדם שמחים וגאים להביא את יצירתו אל הקהל הרחב. לאחר שהתאהבנו בסיפורים, החלטנו גם להפיח בהם חיים על בימת התיאטרון. וכדברי המשורר ארז ביטון בשירו, נציע גם אנו – לנו ולכם:


"מ' שֶׁלֹּא הָיָה בַּחֲתֻנָּה מָרוֹקָאִית,
הִנֵּה לְךָ כַּרְטִיס
בָּא כַּנֵּס
אֶל מְהוּמוֹת הֶחָזֶה
שֶׁלֹּא הָמִיתָ אַף פַּעַם."

בעצם, לא רק מי שלא היה, אלא גם מ׳ שהיה ורוצה עוד פעם. למה לא?

יצחק גורמזאנו גורן, עורך ראשי בימת קדם – הוצאת ספרים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר