מורשת יהדות מרוקו

בינתיים נוצרה גם ״פזורת אנוסים״ מחוץ לחצי־האי האיברי. על אף הקשיים שהשלטונות בספרד ובפורטוגל הערימו על האנוסים שביקשו לברוח מגיא הצלמוות האיברי, הצליחו לא מעטים מביניהם להתחמק מעיניהם הפקוחות של חוקרי האינקוויזיציה שפעלו שם. ״נוצרים חדשים״ מצאו לעצמם מקלט בארצות השפלה, שהיו במאה ה־16 תחת שלטון הכתר הספרדי. אנטורפן, עיר הנמל העיקרית במערב אירופה שהפכה למרכז ראשי של הסחר הבינלאומי והקולוניאלי, משכה אליה ״נוצרים חדשים״ מסוגים שונים: כאלה שביקשו לשמר את יהדותם בסתר וכאלה שהשתוקקו להיטמע בחברה הנוצרית. אלה ואלה קיימו קשרים הדוקים עם האנוסים בספרד ואפילו עם מרכזי היהדות הספרדית, שהוקמו לאחר הגירוש באיטליה ובאימפריה העות׳מנית. ברשת המסחרית הבינלאומית, שקישרה בין בני היהדות הספרדית על פזורותיה, הובילו דרכים רבות אל הנמל השוקק שבאַנטוֶרפן.

גם לצרפת הגיעו אנוסים בעקבות הגזירות שפקדו אותם בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בארץ השכנה מצאו ״נוצרים חדשים״ ואנוסים נרדפים מקלט מחקירות האינקוויזיציה. מרבית הנמלטים התמקמו ביישובים שבגבול הספרדי־צרפתי או בקרבה אליו. אל סַן ז'אן דֶה לי(St. Jean de LUZ  ), בִּיאַרִיץ, באיונה, פירוראד, לה באסטיד־קליראנם ובּורדו נמשכו גלים של מהגרים ספרדים ופורטוגלים שממוצא יהודי. המלך הנרי השני העניק להם בשנת 1550 פריבילגיה מיוחדת, שהבטיחה להם את הזכות להתיישב בכל תחומי הממלכה, לנוע בה בחופשיות ולעסוק בה במסחר ובמלאכה באין מפריע. ניתנה להם גם הזכות המיוחדת, שלא ניתנה לתושבים זרים אחרים, להוריש את נכסיהם לצאצאיהם ולקרוביהם. פריבילגיה זו הניחה את היסודות להתיישבות ״האומה הפורטוגלית״ בתחומי צרפת. הזכויות שהיו כלולות בה חודשו על־ידי כל שליטי צרפת שעלו על כס המלוכה אחרי הנרי השני. רשמית הוחזקו ״פורטוגלים״ אלה כנוצרים קתוליים נאמנים, אך אין ספק כי מלכי צרפת וגורמי שלטון נוספים הכירו היטב את טיבם של המתיישבים האלה, וזיקתם הערה ליהדות לא היתה בגדר סוד. מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים העדיפו להעלים עין ממעשי ההתייהדות של סוחרים נמרצים אלה, שיצרו בתוך צרפת תשתית חברתית וכלכלית מיוחדת במינה. הם נהנו מאוטונומיה נרחבת, החזיקו בתי קברות נפרדים ושמרו על קשרים עם קהילות יהודיות ספרדיות שנוסדו בינתיים במערב אירופה.

שלוותם של ״הנוצרים החדשים״ בצרפת הופרעה לעתים נדירות. ב־1619 הם גורשו מסן ז׳אן דה לי בעקבות הפרעות שפרצו שם, כשהעלילו על אשה פורטוגלית שחיללה כביכול את הלחם הקדוש. ב־1632 הושם קץ ליישוב הפורטוגלי המשגשג ברואן וב־1685 האשים הפרלמנט בטולוז שבעה סוחרים מבני ״האומה הפורטוגלית״ במעשי התייהדות וציווה לשרוף אותם בעודם בחיים. אך אירועים חריגים אלה לא החלישו את מעמדה של אוכלוסיית האנוסים בצרפת, שהמשיכה ליהנות מחסותם הנדיבה של מלכי צרפת. אלה נעתרו יותר ויותר לרצונם של הסוחרים הפורטוגלים לקיים אורח חיים נפרד ואיפשרו להם לשמור בסתר על יהדותם. בבתי הקברות שלהם ניתן לגלות, כי משנות השישים של המאה ה־17 הפכו הביטויים היהודיים למוחצנים: התאריכים נרשמו על פי שנת הבריאה ולא על פי המניין הנוצרי, והשמות שנרשמו היו לעתים שמות עבריים של ממש.

בשנת 1723 זכו אנוסים אלה להכרה רשמית כיהודים לכל דבר. מאז התארגנו העדות שבבורדוֹ ובבאיונה כקהילות יהודיות רשמיות, עם מוסדות מגובשים, חברות לצדקה וללימוד תורה, בתי כנסת ובתי מדרש.

אך כשהקהילות בדרום־מערב צרפת קיבלו הכרה חוקית מצד מלך צרפת, כבר היתה הפזורה הספרדית המערבית לגורם חי ותוסס בעולם היהודי דאז. במדינות שונות במערב אירופה ובמושבותיהן שבעולם החדש כבר נתקיימו קהילות ספרדיות־פורטוגליות מבוססות, שמשכו אליהן גלי מהגרים מבין האנוסים שבחצי־האי האיברי ומבין ריכוזי היהדות הספרדית שבאיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות׳מנית.

אמשטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה־17 למטרופולין של הפזורה הספרדית המערבית. בני העדה הספרדית־פורטוגלית שבעיר זו הפכו לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה. ב־1610 כבר ישבו שם כ־500 יהודים ממוצא איברי ומספרם הוכפל לקראת 1620. ב־1675, משנחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים באמשטרדם, כבר עלה מספרם של יהודים אלה לכ־2,500 נפשות. העדה הספרדית בהמבורג מנתה קרוב ל־800 נפשות לקראת סוף המאה ה־17, ובשנות השמונים של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים ממוצא איברי.

גם ההתיישבות היהודית ביבשת החדשה קיבלה תנופה רבה. ב־1645 נמצאו בפרנמבוקו, בירת המושבה ההולנדית שבצפון־מזרח ברזיל, כאלף יהודים, רובם ככולם ממוצא ספרדי־פורטוגלי. כשנפלה מושבה זו בידי הפורטוגלים ב־1654 והקהילה היהודית שבה נהרסה, התפזרו רבים מחבריה בתחום האזור הקריבי.

בני ״האומה היהודית ספרדית־פורטוגלית״ יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון־מערב אירופה לחצי־האי האיברי ומשם אל העולם החדש. יהודים אלה התמקדו בייבוא סחורות קולוניאליות כסוכר, קקאו, טבק ועוד, ששימשו בסיס להקמת תעשיות משגשגות, שאותן הם ניהלו במרכזים שבהם ישבו במערב אירופה.

האירוע ההיסטורי שנתן תנופה להיווצרותה של הפזורה הספרדית המערבית הוא ללא ספק נפילתה של אנטורפן בידי הספרדים בשנת 1585. הכוחות המורדים בראשות וילהלם השתקן, שכרתו ב־1579 ברית נגד השלטון הספרדי והקימו את ברית שבע המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה, נאלצו לוותר על אנטורפן, שעברה לידי הכוחות הנאמנים למלכות הספרדית. המוני קלוויניסטים ברחו אל המחוזות הצפוניים, שהתלכדו כרפובליקה מאוחדת. בין הנמלטים נמצאו גם ״נוצרים חדשים״. מספרם של אלה גדל ב־1595, כשהמורדים הטילו מצור ימי על אנטורפן, שהנחית עליה מכת מוות. הסוחרים הפורטוגלים שישבו שם נאלצו עתה לחפש תחליף שיאפשר להם להמשיך בעיסוקי המסחר שלהם. המבורג ואמשטרדם הצטיירו בעיניהם כאלטרנטיבות מתקבלות על הדעת. פנייתם אל ערי נמל אלו משכה עימה גלי הגירה נוספים של אנוסים, שהתחברו אליהם והתיישבו בשני המרכזים האלה, שזכו באותם ימים לתנופה מרשימה.

יש לציין, שהמעבר של אנוסים אלה מנצרות ליהדות באמשטרדם ובהמבורג כאחד לא היה פשוט כלל ועיקר. אמשטרדם הקלוויניסטית והמבורג הלותרנית לא הסכימו בקלות להכיר בנוכחות יהודית בתחומיהן. המגמות האנטי־יהודיות המסורתיות עדיין שלטו בכיפה, והחששות מצד הסוחרים המקומיים מילאו אף הם תפקיד לא מבוטל בהתנגדות שנגלתה באותם ימים להתיישבות יהודית מוכרת הן באמשטרדם והן בהמבורג. אך בסופו של דבר נתרחש המהפך, והשלטונות נאותו להכיר בעדות הספרדיות־פורטוגליות שכבר נמצאו שם כעדות יהודיות אוטונומיות. הסנט בהמבורג העניק לתושבים היהודים הכרה רשמית ב־1612, ותוך זמן קצר נוסדו שם שלושה קהלים נפרדים של יהודים ספרדים. הכרה דה־פקטו היתה כבר קיימת באמשטרדם בתחילת המאה ה־17, אך רק ב־1616 נתקבלה החלטה רשמית שהתירה את ישיבתם של יהודים שם תוך מגבלות לא מעטות. גם באמשטרדם נתקיימו שלושה קהלים נפרדים לקראת סוף העשור השני של המאה ה־17. אין זה מקרה, שגם בהמבורג וגם באמשטרדם פעלו בהתחלה קהלים קטנים נפרדים במקום קהילה מרוכזת ומאוחדת. השלטונות הסכימו להעניק ליהודים את הזכות לקיים את דתם ופולחנם, אך ביקשו שיצניעו זאת ככל שהדבר ניתן. לכן הם אסרו עליהם להקים בתי כנסת, והתפילות נתקיימו בבתים פרטיים. בנסיבות אלו טבעי הדבר, שהמתפללים התארגנו בקהלים נפרדים, אשר היו בנויים במידה רבה על יסוד ההתחברות של קְלַנים משפחתיים.

ב־1639 נתאחדו שלושת הקהלים הספרדים באמשטרדם והקימו את קהילת ״תלמוד תורה״, וב־1652 אירע דבר דומה בהמבורג, משנוסדה הקהילה המאוחדת ״בית ישראל״. ליד שתי הקהילות האלה נוסדו קהילות קטנות נוספות, שלעתים לא היו אלא סניפים של הקהילות הגדולות. באלטונה, שהיתה בשלטון הכתר הדני, נתקיימה קהילה פורטוגלית מדולדלת; היא נקראה תחילה ״בית יעקב הקטן״ ומאוחר יותר — ״נוה שלום״. בגְלִיקשְטַאדט הוקמה קהילה קטנה בשנת 1622, לאחר שכריסטיאן השלישי, מלך דנמרק, ניסח שלוש שנים קודם לכן פריבילגיה ליהודים, שהבטיחה להם זכויות נרחבות למדי, ובאמצעותן קיווה למשוך סוחרים פורטוגלים מהמבורג ומאמשיטרדם. גם לאמוץ הסמוכה הגיעו סוחרים פורטוגליים, ולקראת אמצע המאה ה־17 הוקמו בה היסודות הראשונים של חיי הקהילה. ברפובליקה ההולנדית נעשו בתחילת המאה ה־17 נסיונות להקים קהילות ספרדיות באלקמר, בהרלם וברוטרדם, אלא שנסיונות אלה נקטעו באיבם. רק מאוחר יותר נוסדו מרכזים של יהודים ספרדים במקומות אחרים, במיוחד בהאג וברוטרדם.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 102

הקהילה הספרדית בלונדון, זכתה להכרה דה־פקטו בשנת 1657, כשקרומבל איפשר למושבה הקטנה של סוחרים ספרדים ופורטוגלים שישבו בה לקיים את תפילותיהם בבית שנשכר למטרות אלה ולרכוש חלקת אדמה לבית קברות. נסיונותיהם של ר׳ מנשה בן ישראל וסוחרים ספרדים אחרים מאמשטרדם לזכות בהכרה גלויה מצד השלטונות המהפכניים של אנגליה לא עלו יפה, וגם כאן היו ההתחלות צנועות למדי. בתחילת דרכה מנתה עדה זו לא יותר מאשר 27 מבוגרים. דווקא החזרת השלטון המלוכני נתנה כאן דחיפה להרחבת ההתיישבות היהודית הספרדית ולביסוס החיים הקהילתיים של בני העדה שם. ב־1663 הוקמה קהילת ״שער השמיים״, שהפכה במרוצת המאה ה־18 לקהילה הספרדית השנייה בחשיבותה, אחרי אמשטרדם, בפזורה הספרדית.

התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.

מגמות ההתבדלות, שאיפיינו את אורח חייהם של בני ״האומה הספרדית־פורטוגלית״, לא מנעו מהם לסייע בנדיבות רבה לקהילות אשכנזיות ומזרח אירופיות שנקלעו לקשיים בעקבות תלאות הזמן. בכל הקהילות הספרדיות נתקיימו קופות לפדיון שבויים ולמען ארץ הקודש, ואף כי כעיקרון העדיפו יהודים אלה לסייע לבני פזורתם, הם לא חסכו מאמצים להציל יהודים בני עדות אחרות שנקלעו למצוקה או נפלו קורבן לגזירות ולרדיפות.

לא חסרו עניים גם בקרב בני הפזורה הספרדית המערבית. רבים מבין האנוסים שחזרו ליהדות היו אביונים, שהגיעו לארצות המקלט כשהם חסרי כל. הקהילות הספרדיות השתדלו לקלוט אותם; אך משהלכה וגברה המצוקה הכלכלית של המהגרים, נעשו נסיונות לשלחם למקומות יישוב רחוקים, על מנת שלא יהיו למטרד חברתי. המהגרים העניים, ששולחו לארצות שמעבר לים, במזרח ובמערב, כונו despachados (משולחים). הם הפכו למאגר האנושי העיקרי שיישב את המרכזים החדשים, שהיהודים הספרדים הקימו ביבשת אמריקה.

ביבשת החדשה החלו לפרוח קהילות יהודיות במושבות שהוקמו שם על־ידי ההולנדים והאנגלים. בקוּראסאו, בסוּרינַם, באֶסֶקיבוֹ, בבַּרבַּדוֹס, בג׳מייקה, באמשׂטרדם החדשה(שהפכה לניו יורק) ובמקומות אחרים הוקמו מרכזים חדשים, ששימשו כסניפים של הקהילות הגדולות שבמערב אירופה. המתיישבים היהודים שם הרחיבו את הפעילות הכלכלית שנוהלה על־ידי אחיהם שבאמשטרדם, בלונדון ובבורדו. במושבות הצרפתיות, לעומת זאת, לא ניתנה דריסת רגל למתיישבים יהודים, כל עוד לא ניתנה ליהודים הכרה רשמית בתחומיה של הממלכה הצרפתית.

הנהגת הקהילות הספרדיות המערביות היתה נתונה בידי אליטה חברתית בעלת עוצמה כלכלית מרשימה. המדובר באנשי כספים וסוחרים בינלאומיים, שכבר זכו למוניטין בחצי־האי האיברי, כששימשו שם כאחד הגורמים המרכזיים בעולם העסקים של ספרד ופורטוגל. רבים מביניהם ברחו מספרד בעקבות נפילתו של הקונדי־הדוכס די אוֹלִיבַרֶס, מי שעמד בראש ממשלת ספרד בימי המלך פיליפ הרביעי. אוליברס היטיב עם אנשי הכספים שמקרב ״הנוצרים החדשים״, והסתלקותו מחצרו של המלך פגעה קשות בבטחונם ובמעמדם. לכך יש להוסיף את המשבר הכלכלי הגדול, שפקד את ספרד בשנות הארבעים של המאה ה־17 והביא למנוסתם של אנשי עסקים רבים מקרב האליטה של ״הנוצרים החדשים״ הפורטוגלים שפעלו אז במדריד ובאנטורפן. רבים מהם ברחו לאמשטרדם ולהמבורג. הבולטים שביניהם היו האחים אברהם ויעקב ישראל פרירה, האחים אברהם ודוד דה פינטו, והברון אנטוניו אפס סואסו ששינה את שמו ליצחק ישראל סואסו — שהשתקעו באמשטרדם.

הבנקאי דִיֶגו טישירה די סַמְפַאיוֹ, ששינה את שמו לאברהם שניאור (Senior), השתקע בהמבורג. עשיר מופלג זה ברח מאנטורפן והפך למנהיגה של הקהילה הפורטוגלית בהמבורג. שיבתו ליהדות עוררה שערוריה בעולם הקתולי, והחצר הקיסרית בוינה תבעה את החרמת רכושו, שנאמד אז ב־250.000 כתרים. הסנט של המבורג השיב ריקם את הפנייה האמורה, וטישירה ייסד בנק משפחתי שנודע בשם ״טישירה די מאטום״(Mattos).

אין זה מקרה, שאנשים מסוג זה החזיקו ברסן השלטון בקהילות הפזורה הספרדית. למעשה זכו קהילות אלו למעמדן בקרב החברה האירופית הודות לעוצמתן הכלכלית של המשפחות העשירות שבקרב ״האומה״. עושרן המופלג של משפחות אלו עורר רושם רב במדינות ובערים שבמערב אירופה ונרקמו סביבו אגדות רבות. אליטה כלכלית זו יצרה לעצמה אורח חיים משלה תוך כדי ניסיון לחקות את דפוסי ההתנהגות והצריכה של האצולה האירופית בת זמנה. לבושם היה דומה לזה של האריסטוקרטיה הצרפתית; בתיהם המפוארים היו מרוהטים ומקושטים בהדר רב, ורבים מהם התאמצו להוכיח את ייחוסם העתיק; הם ביקשו את קירבתם של אצילים ממקומות שונים, וכמה מהם שירתו בנאמנות רבה נסיכים ודוכסים. עשירים אלה החזיקו למעשה את מוסדות הצדקה בקהילותיהם ולעתים הם היו היוזמים להקמת חברות לגמילות חסדים וללימוד תורה. האחים פינטו הקימו ברוטרדם את [Pintos  [Jesiba de los, שהועברה מאוחר יותר לאמשטרדם, ואברהם ישראל פרירה הקים ישיבות בירושלים ובחברון. הם שימשו מצנטים לסופרים ולמשוררים וייסדו אקדמיות ספרותיות שפעלו באמשטרדם ובליוורנו על פי הדגם של האקדמיות הספרדיות והאיטלקיות מאותם ימים.

דפוסי הארגון הפנימי בקהילות אלה היו דומים. בהתחלה שאבו כולן את השראתן מהקהילה הונציאנית, שאת דוגמתה ביקשו לחקות. משנות השלושים של המאה ה־17 הפכה אמשטרדם לקהילה המרכזית והמובילה בכל הפזורה הספרדית המערבית כולה.

בראש כל קהילה ניצב ה״מעמד״, גוף מנהל שנבחר מדי שנה ובידיו הופקד השלטון המוחלט על ענייני הקהילה. באמשטרדם נקבע מפורשות, כי ״בידי המעמד הסמכות והעליונות על הכול״, ועיקרון זה הנחה למעשה את כל הקהילות אחרות בפזורה זו. בידי ה״מעמד״ היתה הסמכות לתקן תקנות, להחרים עבריינים, למנות את ה״חכמים״ ואת כל יתר פקידי הקהילה, לקבוע את המסים שעל ה״יחידים״ (=חברי הקהילה) לשלם ולהקצות להם את מקומותיהם בבית הכנסת. ה״מעמד״ היה ממונה על שמירת הסדר בבית הכנסת, ולמעשה פיקח על הסדר החברתי בקהילה ועל המוסר של חבריה. בידיו הופקדה הצנזורה על הספרים, ואסור היה להדפיס בעיר ספר כלשהו בלי לקבל את הסכמת הפרנסים. גוף זה גם ייצג את הקהילה לפני הרשויות העירוניות ולפני השלטון המרכזי במדינה והיה אחראי כלפיהם על כל מה שהתרחש בתוך העדה; היה זה מתפקידו למנוע תופעות שהיו עלולות לאיים על הסדר הציבורי.

רק מי ששילמו את המסים הקבועים זכו להיחשב חברים בקהילות ולהנות מכל הזכויות הכרוכות בכך. בקהילות אלה נהגו לבחור את ההנהגה על פי שיטת הקוֹאוֹפְטַצְיָּה: חברי כל ״מעמד״ בחרו את אלה שיבואו אחריהם. ב״מעמד״ של קהילת ״תלמוד תורה״ באמשטרדם נטלו חלק שבעה חברי קהילה: שישה פרנסים וגבאי. הבחירות התקיימו פעמיים בשנה: בערב ראש השנה בחרו חברי ה״מעמד״ בשלושה פרנסים, ואלה הצטרפו בראש השנה להנהגה במקום שלושת הפרנסים שסיימו את כהונתם; ובערב שבת הגדול הם בחרו בשלושה פרנסים וגבאי, שהצטרפו ל״מעמד״ במקום הפרנסים והגבאי היוצאים. בדרך זו נשמרה ההמשכיות בהנהגה: בכל ״מעמד״ חדש נמצאו ליד הפרנסים החדשים פרנסים ותיקים, שהיו מצויים בענייניה השוטפים של הקהילה. הואיל ומספר חברי הקהילה בלונדון היה קטן בהרבה מזה שבאמשטרדם, היה גם הרכב הנהגתם מצומצם יותר. ה״מעמד״ של קהילת ״שער השמים״ הורכב משני פרנסים וגבאי. אלה נבחרו פעם בשנה, בערב ראש השנה, על־ידי ה״מעמד״ היוצא ועל־ידי שני הפרנסים ששירתו ב״מעמד״ בשנה הקודמת. משהוקמה הקהילה המאוחדת בהמבורג בשנת 1652, הוחלט בתקנות היסוד, כי ה״מעמד״ יורכב משבעה חברים, שייבחרו בערב ראש השנה וישמשו בתפקידם שנה תמימה. כעבור שנה הוחלפה השיטה, ובמקום שבעה חברי ״מעמד״ נבחרו רק חמישה. אל חמשת הנבחרים החדשים הצטרפו שני פרנסים מן ה״מעמד״ הקודם, ובכך ביקשו לשמור על רציפות והמשכיות. אך השיטה בהמבורג עברה שינויים רבים במהלך המחצית השנייה של המאה ה־17.

[קואופטציה הוא מושג מתחום הסוציולוגיה המתקשר לסוציולוג בריאן טרנר, ומתייחס לדרך ההתמודדות אל מול מנהיגים או נציגים המפריעים או עשויים להפריע לפעילותו של ארגון מסוים – כשהם פועלים מחוצה לו – זאת באמצעות צירופם לארגון עצמו, ובכך מתן אפשרות לאנשים אלו להשפיע על הארגון מבפנים. הארגון למעשה מציע לאנשים אלו להצטרף ולקבל תפקיד רשמי בארגון, על מנת לרתום את כישוריו של האדם עצמו לטובת הארגון, בתור חלק מהמנגנון, ולמנוע הפרעה לתפקודו של הארגון כאשר האדם נמצא מחוצה לו. כמו כן, פעולה זו עשויה לתרום למניעת התגבשותה של אופוזיציה יעילה מטעם גורמי חוץ, בשל גיוסם של המוכשרים מבין חבריה לשורות הארגון בשיטה זו.

דוגמה לפעילות של קואופטציה היא מינוי של יו"ר אגרסיבי של ועד עובדים לחבר הנהלת המפעל (בדרך כלל בתחום משאבי אנוש), ובכך ניטרולו של ועד העובדים הלוחמני.]

האיום בעונש החרם היה נפוץ מאוד בקהילות האמורות ונהגו להפעילו גם על עברות שרוב קהילות ישראל היו גוזרות עליהן עונשים חמורים פחות.

הענישה התקיפה, שהיתה מקובלת בקהילות ״האומה הספרדית־פורטוגלית״ במערב, נועדה לקבוע את גבולות הזהות הקולקטיבית של ציבור זה, שהיה מורכב בעיקרו מאנוסים לשעבר, רחוק מערכי היהדות והמשמעת הקהילתית היתה זרה לו.

אין זה מקרה, שפרשיות החרם הדרמטיות ביותר שנודעו בעולם היהודי של המאה ה־17 נגד כופרים והֶטֶרוֹדוֹקְסים [כופר, אפיקורס (יוונית heteros ) = שונה + doxa ) = דעה(] אשר קראו תיגר על המסורת היהודית, התחוללו בפזורה הספרדית המערבית. אוריאל ד׳אקוסטה הוחרם בקהילות ונציה והמבורג, ומאוחר יותר הוחרם פעמיים בקהילת אמשטרדם. אנוס לשעבר זה מאופ1ךטו שבפורטוגל הגיע לאמשטרדם סביב 1615, והמפגש שלו עם היהדות ההלכתית עורר בו ספקות רבים לגבי סמכותם של התלמוד וההנהגה הרבנית. בראשית דרכו הוא ניסח השגות נגד התורה שבעל־פה, אך סופו שכפר בהישארות הנפש ובמקורם האלוהי של כתבי הקודש. הוא שלל את הרעיון של בחירת ישראל והעלה על נס את עליונותה של הדת הטבעית, שבה ראה יסוד לכל התנהגות מוסרית ולקירוב הלבבות שבין בני המין האנושי. ב־1640 הוא שם קץ לחייו, לאחר שלא הצליח להתגבר על תחושת ההשפלה שגברה עליו בעקבות הטקס הפומבי בבית הכנסת באמשטרדם, שבו בוטל החרם השני שהוצא נגדו.

בשנות החמישים של המאה ה־17 נזדעזעה הקהילה הספרדית האמשׂטרדמית בעקבות פרשת כפירתם של ברוך שְׁפִינוֹזָה והד״ר פּרַאדוֹ. הראשון הוחרם ב־1656 והשני ב־1658, לאחר שהביעו בגלוי את ספקותיהם באשר לקדושת התנ״ך והתייצבו בפומבי נגד המימסד הרבני והיהדות ההלכתית. פראדו, שהיה אנוס לשעבר שחזר ליהדות, נאלץ לנטוש את אמשטרדם וסיים את חייו באנטורפן, בין חברי ״האומה הפורטוגלית״, שעדיין נאלצה באותם ימים לחיות תחת המסווה הנוצרי. שפינתה, לאחר פרישתו מהעדה היהודית, ניתק כל קשר עם היהודים והיהדות וחי בין מלומדים נוצרים, במיוחד מקרב כת הקולגיאנטים, שגילו כמוהו עניין בביקורת הדת על יסוד כללים תבוניים ואוניברסליים.

הספרות הפולמוסית, שנתחברה באמשטרדם ובקהילות אחרות נגד המגמות ההטרודוקסיות בפזורה הספרדית המערבית, מלמדת שפרשיות ד׳אקוסטה, פראדו ושפינוזה לא היו אלא קצהו של קרחון שאיים על שלמותה של עדת ״היהודים החדשים״.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 107