הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש


הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן

בינתיים נוצרה גם ״פזורת אנוסים״ מחוץ לחצי־האי האיברי. על אף הקשיים שהשלטונות בספרד ובפורטוגל הערימו על האנוסים שביקשו לברוח מגיא הצלמוות האיברי, הצליחו לא מעטים מביניהם להתחמק מעיניהם הפקוחות של חוקרי האינקוויזיציה שפעלו שם. ״נוצרים חדשים״ מצאו לעצמם מקלט בארצות השפלה, שהיו במאה ה־16 תחת שלטון הכתר הספרדי. אנטורפן, עיר הנמל העיקרית במערב אירופה שהפכה למרכז ראשי של הסחר הבינלאומי והקולוניאלי, משכה אליה ״נוצרים חדשים״ מסוגים שונים: כאלה שביקשו לשמר את יהדותם בסתר וכאלה שהשתוקקו להיטמע בחברה הנוצרית. אלה ואלה קיימו קשרים הדוקים עם האנוסים בספרד ואפילו עם מרכזי היהדות הספרדית, שהוקמו לאחר הגירוש באיטליה ובאימפריה העות׳מנית. ברשת המסחרית הבינלאומית, שקישרה בין בני היהדות הספרדית על פזורותיה, הובילו דרכים רבות אל הנמל השוקק שבאַנטוֶרפן.

גם לצרפת הגיעו אנוסים בעקבות הגזירות שפקדו אותם בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בארץ השכנה מצאו ״נוצרים חדשים״ ואנוסים נרדפים מקלט מחקירות האינקוויזיציה. מרבית הנמלטים התמקמו ביישובים שבגבול הספרדי־צרפתי או בקרבה אליו. אל סַן ז'אן דֶה לי(St. Jean de LUZ  ), בִּיאַרִיץ, באיונה, פירוראד, לה באסטיד־קליראנם ובּורדו נמשכו גלים של מהגרים ספרדים ופורטוגלים שממוצא יהודי. המלך הנרי השני העניק להם בשנת 1550 פריבילגיה מיוחדת, שהבטיחה להם את הזכות להתיישב בכל תחומי הממלכה, לנוע בה בחופשיות ולעסוק בה במסחר ובמלאכה באין מפריע. ניתנה להם גם הזכות המיוחדת, שלא ניתנה לתושבים זרים אחרים, להוריש את נכסיהם לצאצאיהם ולקרוביהם. פריבילגיה זו הניחה את היסודות להתיישבות ״האומה הפורטוגלית״ בתחומי צרפת. הזכויות שהיו כלולות בה חודשו על־ידי כל שליטי צרפת שעלו על כס המלוכה אחרי הנרי השני. רשמית הוחזקו ״פורטוגלים״ אלה כנוצרים קתוליים נאמנים, אך אין ספק כי מלכי צרפת וגורמי שלטון נוספים הכירו היטב את טיבם של המתיישבים האלה, וזיקתם הערה ליהדות לא היתה בגדר סוד. מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים העדיפו להעלים עין ממעשי ההתייהדות של סוחרים נמרצים אלה, שיצרו בתוך צרפת תשתית חברתית וכלכלית מיוחדת במינה. הם נהנו מאוטונומיה נרחבת, החזיקו בתי קברות נפרדים ושמרו על קשרים עם קהילות יהודיות ספרדיות שנוסדו בינתיים במערב אירופה.

שלוותם של ״הנוצרים החדשים״ בצרפת הופרעה לעתים נדירות. ב־1619 הם גורשו מסן ז׳אן דה לי בעקבות הפרעות שפרצו שם, כשהעלילו על אשה פורטוגלית שחיללה כביכול את הלחם הקדוש. ב־1632 הושם קץ ליישוב הפורטוגלי המשגשג ברואן וב־1685 האשים הפרלמנט בטולוז שבעה סוחרים מבני ״האומה הפורטוגלית״ במעשי התייהדות וציווה לשרוף אותם בעודם בחיים. אך אירועים חריגים אלה לא החלישו את מעמדה של אוכלוסיית האנוסים בצרפת, שהמשיכה ליהנות מחסותם הנדיבה של מלכי צרפת. אלה נעתרו יותר ויותר לרצונם של הסוחרים הפורטוגלים לקיים אורח חיים נפרד ואיפשרו להם לשמור בסתר על יהדותם. בבתי הקברות שלהם ניתן לגלות, כי משנות השישים של המאה ה־17 הפכו הביטויים היהודיים למוחצנים: התאריכים נרשמו על פי שנת הבריאה ולא על פי המניין הנוצרי, והשמות שנרשמו היו לעתים שמות עבריים של ממש.

בשנת 1723 זכו אנוסים אלה להכרה רשמית כיהודים לכל דבר. מאז התארגנו העדות שבבורדוֹ ובבאיונה כקהילות יהודיות רשמיות, עם מוסדות מגובשים, חברות לצדקה וללימוד תורה, בתי כנסת ובתי מדרש.

אך כשהקהילות בדרום־מערב צרפת קיבלו הכרה חוקית מצד מלך צרפת, כבר היתה הפזורה הספרדית המערבית לגורם חי ותוסס בעולם היהודי דאז. במדינות שונות במערב אירופה ובמושבותיהן שבעולם החדש כבר נתקיימו קהילות ספרדיות־פורטוגליות מבוססות, שמשכו אליהן גלי מהגרים מבין האנוסים שבחצי־האי האיברי ומבין ריכוזי היהדות הספרדית שבאיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות׳מנית.

אמשטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה־17 למטרופולין של הפזורה הספרדית המערבית. בני העדה הספרדית־פורטוגלית שבעיר זו הפכו לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה. ב־1610 כבר ישבו שם כ־500 יהודים ממוצא איברי ומספרם הוכפל לקראת 1620. ב־1675, משנחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים באמשטרדם, כבר עלה מספרם של יהודים אלה לכ־2,500 נפשות. העדה הספרדית בהמבורג מנתה קרוב ל־800 נפשות לקראת סוף המאה ה־17, ובשנות השמונים של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים ממוצא איברי.

גם ההתיישבות היהודית ביבשת החדשה קיבלה תנופה רבה. ב־1645 נמצאו בפרנמבוקו, בירת המושבה ההולנדית שבצפון־מזרח ברזיל, כאלף יהודים, רובם ככולם ממוצא ספרדי־פורטוגלי. כשנפלה מושבה זו בידי הפורטוגלים ב־1654 והקהילה היהודית שבה נהרסה, התפזרו רבים מחבריה בתחום האזור הקריבי.

בני ״האומה היהודית ספרדית־פורטוגלית״ יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון־מערב אירופה לחצי־האי האיברי ומשם אל העולם החדש. יהודים אלה התמקדו בייבוא סחורות קולוניאליות כסוכר, קקאו, טבק ועוד, ששימשו בסיס להקמת תעשיות משגשגות, שאותן הם ניהלו במרכזים שבהם ישבו במערב אירופה.

האירוע ההיסטורי שנתן תנופה להיווצרותה של הפזורה הספרדית המערבית הוא ללא ספק נפילתה של אנטורפן בידי הספרדים בשנת 1585. הכוחות המורדים בראשות וילהלם השתקן, שכרתו ב־1579 ברית נגד השלטון הספרדי והקימו את ברית שבע המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה, נאלצו לוותר על אנטורפן, שעברה לידי הכוחות הנאמנים למלכות הספרדית. המוני קלוויניסטים ברחו אל המחוזות הצפוניים, שהתלכדו כרפובליקה מאוחדת. בין הנמלטים נמצאו גם ״נוצרים חדשים״. מספרם של אלה גדל ב־1595, כשהמורדים הטילו מצור ימי על אנטורפן, שהנחית עליה מכת מוות. הסוחרים הפורטוגלים שישבו שם נאלצו עתה לחפש תחליף שיאפשר להם להמשיך בעיסוקי המסחר שלהם. המבורג ואמשטרדם הצטיירו בעיניהם כאלטרנטיבות מתקבלות על הדעת. פנייתם אל ערי נמל אלו משכה עימה גלי הגירה נוספים של אנוסים, שהתחברו אליהם והתיישבו בשני המרכזים האלה, שזכו באותם ימים לתנופה מרשימה.

יש לציין, שהמעבר של אנוסים אלה מנצרות ליהדות באמשטרדם ובהמבורג כאחד לא היה פשוט כלל ועיקר. אמשטרדם הקלוויניסטית והמבורג הלותרנית לא הסכימו בקלות להכיר בנוכחות יהודית בתחומיהן. המגמות האנטי־יהודיות המסורתיות עדיין שלטו בכיפה, והחששות מצד הסוחרים המקומיים מילאו אף הם תפקיד לא מבוטל בהתנגדות שנגלתה באותם ימים להתיישבות יהודית מוכרת הן באמשטרדם והן בהמבורג. אך בסופו של דבר נתרחש המהפך, והשלטונות נאותו להכיר בעדות הספרדיות־פורטוגליות שכבר נמצאו שם כעדות יהודיות אוטונומיות. הסנט בהמבורג העניק לתושבים היהודים הכרה רשמית ב־1612, ותוך זמן קצר נוסדו שם שלושה קהלים נפרדים של יהודים ספרדים. הכרה דה־פקטו היתה כבר קיימת באמשטרדם בתחילת המאה ה־17, אך רק ב־1616 נתקבלה החלטה רשמית שהתירה את ישיבתם של יהודים שם תוך מגבלות לא מעטות. גם באמשטרדם נתקיימו שלושה קהלים נפרדים לקראת סוף העשור השני של המאה ה־17. אין זה מקרה, שגם בהמבורג וגם באמשטרדם פעלו בהתחלה קהלים קטנים נפרדים במקום קהילה מרוכזת ומאוחדת. השלטונות הסכימו להעניק ליהודים את הזכות לקיים את דתם ופולחנם, אך ביקשו שיצניעו זאת ככל שהדבר ניתן. לכן הם אסרו עליהם להקים בתי כנסת, והתפילות נתקיימו בבתים פרטיים. בנסיבות אלו טבעי הדבר, שהמתפללים התארגנו בקהלים נפרדים, אשר היו בנויים במידה רבה על יסוד ההתחברות של קְלַנים משפחתיים.

ב־1639 נתאחדו שלושת הקהלים הספרדים באמשטרדם והקימו את קהילת ״תלמוד תורה״, וב־1652 אירע דבר דומה בהמבורג, משנוסדה הקהילה המאוחדת ״בית ישראל״. ליד שתי הקהילות האלה נוסדו קהילות קטנות נוספות, שלעתים לא היו אלא סניפים של הקהילות הגדולות. באלטונה, שהיתה בשלטון הכתר הדני, נתקיימה קהילה פורטוגלית מדולדלת; היא נקראה תחילה ״בית יעקב הקטן״ ומאוחר יותר — ״נוה שלום״. בגְלִיקשְטַאדט הוקמה קהילה קטנה בשנת 1622, לאחר שכריסטיאן השלישי, מלך דנמרק, ניסח שלוש שנים קודם לכן פריבילגיה ליהודים, שהבטיחה להם זכויות נרחבות למדי, ובאמצעותן קיווה למשוך סוחרים פורטוגלים מהמבורג ומאמשיטרדם. גם לאמוץ הסמוכה הגיעו סוחרים פורטוגליים, ולקראת אמצע המאה ה־17 הוקמו בה היסודות הראשונים של חיי הקהילה. ברפובליקה ההולנדית נעשו בתחילת המאה ה־17 נסיונות להקים קהילות ספרדיות באלקמר, בהרלם וברוטרדם, אלא שנסיונות אלה נקטעו באיבם. רק מאוחר יותר נוסדו מרכזים של יהודים ספרדים במקומות אחרים, במיוחד בהאג וברוטרדם.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 102

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

פברואר 2020
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829

רשימת הנושאים באתר