הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן

התיישבותם של היהודים הספרדים במערב אירופה פתחה פתח לבואם של יהודים אשכנזים ופולנים, שהחלו לתקוע שם יתד בימי מלחמת שלושים השנה ובעקבות גזרות ת״ח ות״ט. בניגוד לעושר המופלג שאיפיין את האליטה החברתית של היהדות הספרדית, היו רוב היהודים האשכנזים שהגיעו לאמשטרדם, להמבורג, ללונדון ולסביבותיהן עניים מרודים. חלקם הפכו את הקבצנות לאורח חיים, וחלקם הפכו למשרתים של אדוניהם הספרדים. הקהילות הספרדיות לא איפשרו ליהודים האשכנזים והפולנים להתקבל בהן כחברים ואף נהגו להסתייג מהם בדרכים ובאמצעים שונים. גם כשהיהודים האשכנזים התארגנו בקהילות משלהם ושיפרו במקצת את מצבם הכלכלי, עדיין השתמר הפער החברתי והכלכלי בינם לבין אחיהם הספרדים.

קברניטי ה״אומה״ ניהלו מאבק קשה וממושך נגד הבלתי נימולים, דהיינו אותם אנוסים שביקשו להצטרף לקהילות החדשות מבלי שהיו מוכנים להימול. בכמה מן הקהילות האלה תוקנו הסכמות שאסרו על אלה שלא נימולו את הכניסה לבית הכנסת. ר׳ יעקב ששפורטש' ניהל בשנת 1664, שעה ששימש בתור חכם בקהילת ״שער השמים״ בלונדון, מלחמת חורמה נגד הבלתי נימולים בקהילתו וביניהם אף כמה מבני העילית החברתית של העדה. כמו כן תוקנו באמשטרדם, בהמבורג ובלונדון תקנות נגד ההליכה ל״ארצות האלילות״ דהיינו ספרד, פורטוגל וכל אותן מדינות שהיהדות היתה אסורה שם, והשוהה בהן נאלץ להסתיר את זהותו היהודית ולחיות כנוצרי. גם בקהילת ליוורנו שבאיטליה, שמבחינה חברתית ותרבותית יש לראותה כקהילה המשתייכת לעולם ה״אומה הספרדית־פורטוגלית״ שבמערב אירופה, תוקנה תקנה דומה.

כדי לקיים את המבנה הריבודי הנוקשה ולמנוע מבני השכבות הנמוכות לפרוץ את גבולות מעמדם ולחדור אל תוך המשפחות המבוססות יותר, הקפידו בכל קהילות הפזורה הספרדית המערבית — מאמשטרדם ועד לקוראסאוֹ — על איסורם של נישואי סתר, שלא בהסכמת הורי הכלה, ולעתים אף הורי החתן.

מבחינת יצירתה התרבותית והרוחנית היתה הפזורה הספרדית המערבית בעלת ייחודיות רבה. יצירה זו היתה מסועפת ומגוונת עד למאוד. בתהליך שיבתם אל דת אבותיהם הם יצרו ספרות עשירה, שעיקר מטרתה היתה לתרגם לספרדית ולפורטוגלית ולשפת המושגים התרבותיים שהיתה מוכרת להם את עיקרי תורת ישראל ואת היסודות של אורח החיים היהודי. את מרבית חיבוריהם המקוריים הם כתבו בספרדית ובפורטוגלית, שתי הלשונות שנטלו עימם מחצי־האי האיברי ואשר שליטתם בהן היתה מושלמת. הספרדית שלהם לא היתה הספרדית היהודית של יהדות המזרח, אלא זו שנהגה בספרד בתקופת הבארוק. המשכילים שביניהם שלטו גם בשפות אחרות, והדבר הקל על השיח שבינם לבין העילית המשכילית שבארצות שבהן השתקעו. בין האנוסים שחזרו ליהדות נמצאו לא מעט רופאים. מקצתם הגיעו עם תואר זה לאחר לימודים במיטב האוניברסיטאות האיבריות כגון סַלַמַנְקָה, אלקלע די הינאריס, ואליאַדוליד וקוימברה. במאות ה־17-16 בלטו במקצוע הרפואה אנוסים רבים בחצי־האי האיברי, עד כדי כך שהוא נחשב לעתים למקצוע יהודי. חלק מהרופאים.האלה, משהצטרפו ליהדות, הפכו לקברניטי קהילותיהם החדשות, ובכל מרכזי הפזורה הספרדית המערבית נמצאו בתקופות שונות פרנסים רבים בעלי תואר דוקטור ברפואה.

למקצוע הרפואה היתה המשכיות גם בקרב אלה שכבר נולדו בקהילות החדשות, ובני הדור השני והשלישי לאנוסים שחזרו ליהדות למדו את מקצוע הרפואה במקומותיהם החדשים. ידיעת הלטינית איפשרה להם להיות בני שיח של תיאולוגים והוגים שבארצות מגוריהם החדשות, ובמיוחד של מלומדים פרוטסטנטים מזרמים שונים, אשר גילו עניין גובר והולך ביצירה היהודית. כמו כן נתקיימו ביניהם ויכוחים תיאולוגיים. מי שהצטיין במיוחד במסכת הקשרים שהצליח לרקום עם מלומדים נוצרים מארצות שונות היה ר׳ מנשה בן ישראל. אולם המפגש האינטלקטואלי בין יהודים ספרדים למשכילים נוצרים לא הגיע למיצויו בוויכוחים הדתיים: ברמות שונות שיתפו יהודים ונוצרים פעולה ביניהם נגד האויב המשותף של אותם הימים, דהיינו אותם הוגים שקראו תיגר על המימסד היהודי והנוצרי כאחד וביניהם דֶאיסטים, סְקֶפְטיקנים, שפינוזיסטים וכד׳. בלט בתחום זה הרופא וההוגה יצחק אורוביו די קאסטרו, אנוס שחזר ליהדות והשתקע באמשטרדם ב־1662 והפך ללוחם עיקש נגד הפילוסופיה של שפינוזה. במאבקו זה הוא שיתף פעולה עם התיאולוג הרמונסטרנטי פילים ואן לימבורך.

בנוסף לטיפוח הלשונות האיבריות ושפות אירופיות אחרות, הקדישו הקהילות הספרדיות הרבה מאמצים ללימוד העברית, שתפס מקום נכבד בתוכנית הלימודים של מוסדות החינוך שלהם. הילדים למדו דקדוק וחיבור על פי מיטב מסורת החינוך של יהדות ספרד, והמוכשרים שבהם היו מסוגלים עם תום חוק לימודיהם לחרוז בעברית ואפילו לכתוב יצירות מורכבות. שיטת הלימוד המדורגת בבתי הספר של הקהילות הספרדיות, ובמיוחד בקהילת אמשטרדם, עם הדגש הברור על לימוד הלשון העברית, עוררה התפעלות אצל מבקרים יהודים ממרכז אירופה וממזרחה, שראו בה השג חינוכי ממדרגה ראשונה.

מובן ששיטת חינוך זו, שבה תפס לימוד התלמוד מקום קטן יחסית, לא הצמיחה את הלמדנות התורנית שהיתה מצויה בעולם היהודי המסורתי. הרבנים שגידלה יהדות זו לא הצטיינו בבקיאות מופלגת במקורות. יחד עם זאת היו בתחום זה השגים לא מבוטלים, ויעידו על כך הקבצים המיוחדים של שאלות ותשובות, פרי עטם של בכירי התלמידים והמוסמכים של ישיבת עץ חיים באמשטרדם, שנקראו ״פרי עץ חיים״, שאותם החלו לפרסם באופן קבוע ומסודר משנת 1728 ואילך.

אמשטרדם הפכה במאה ה־17 למטרופולין הגדול של הדפוס העברי; במידה רבה בזכות בתי הדפוס המרובים שהיו בבעלותם של יהודים ספרדים. עשרות רבות של ספרים עבריים נדפסו בבתי הדפוס של מנשה בן ישראל (בעל בית הדפוס היהודי הראשון באמשטרדם), דניאל דה פונסיקה, עמנואל בנבנישתי, יוסף עטיאש ובנו עמנואל, דוד די קאסטרו טרטש, מנשה בן אברהם מינדיס קויטיניו ואחרים. באמשטרדם נדפסה מהדורה מצוינת של התלמוד הבבלי וגם העיתון היהודי הראשון בלשון הספרדית Gazeta de Amsterdam, שהיה מיועד לספק מידע מדיני וכלכלי לסוחרים.

יהודים אלה טיפחו את לימוד השפה העברית על פי מסורת יהדות ספרד שמימים ימימה. חיבורים רבים נכתבו על־ידם בתחומי הלקסיקוגרפיה והדקדוק. כך למשל חיבר הרופא בנימין מוספיה מהמבורג השלמות ל׳ספר הערוך׳ של ר׳ נתן בן יחיאל וקראן ׳מוסף הערוך׳. ר׳ שלמה אוליווירה, ששימש זמן מסוים רב בקהילה באמשטרדם והיה מחברן של יצירות רבות, כתב גם שורת ספרים בפורטוגלית על השפה העברית. כידוע, חיבר גם שפינוזה, שנים לאחר החרמתו, ספר דקדוק של הלשון העברית.

אולם היצירה המקורית העיקרית של בני הפזורה הספרדית המערבית נכתבה בספרדית — במיוחד ספרי הגות, תרגום תפילות וספרות יפה —ובפורטוגלית, שנחשבה כלשון העממית שבה נתחברו לרוב ההסכמות של הקהילות. מאמץ מיוחד הושקע על־ידי קברניטי קהילות אלה להחזיר את האנוסים אל חיק היהדות ולחנך את אלה שנצטרפו אל כלל ישראל ל״יהדות טובה״ (bom judesmo). לשם כך הובאו בדורות הראשונים של ייסוד הקהילות רבנים מן המרכזים הספרדיים העיקריים שבאימפריה העות׳מנית, באיטליה ובצפון אפריקה. נמצאו גם לעתים אישים לא ספרדיים, כגון ר׳ משה אורי הלוי מאמוץ, שמילא תפקיד חשוב בסוציאליזציה של ראשוני האנוסים שהגיעו לאמשטרדם, וכן ר׳ שאול לוי מורטירה, אשכנזי שהגיע מונציה, לאחר שליווה את הד״ר אליהו מונטאלטו במסעו לפריס, שם שימש רופא בחצר המלכותית.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן

עמוד 112