תכשיטים אצל נשות מרוקן-חיי היהודים במרוקו -מוזיאון ישראל 1973
תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
צמידים כפריים
נשים כפריות ענדו זוגות־צמידים רבים — על־פי־רוב כבדים מאוד — בשתי הזרועות. לעתים היו לצמידים בליטות גדולות; שסייעו לאישה להתגונן בהתכתשויות הבין־שבטיות המרובות. באיזור מול־האטלאס צמידי־הכסף שונים, ככל התכשיטים המיוחדים לאיזור סוס, שנעשו בטהלה ותיזנית. עיטרום באמייל צבעוני, בשיבוץ של אבני־זכוכית אדומות ולעתים בדגמים קוויים בניאלו השחור, כמו עיטור הענקים והעגילים.
״אזבּג״
טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳
רוחב הקצה הפתוח : 4.5 ס״מ ; ההיקף : 15 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 29, מס׳ 120 (צמיד דומה מאיזור אחר) (455)
”אדבּליז״
טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳
החישוק ממולא חימר מעורבב בחומרים שונים כדי שלצמיד יהיה משקל
הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 7 ס״מ
מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 37, מס׳ 152 ; הנ׳׳ל, תלבושות, לוח מס׳ 13 ; טראס, לוח 4ב
(456)
״נבּאלה״
כל איזור מול־האטלאס ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳
חישוק רחב, המחובר בשני צירים
הרוחב : 4 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ
מוזיאון ישראל
(457)
דבּדו;
אמצע המאה הכ׳
נחושת; מעשה יציקה וחקיקה גסה
הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ
מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח ס, מס׳ 35 (טיפוס עירוני דומה)
(458)
״אזבּי״
המלאח של אסטר שליד זאגורה ; נפוץ באיזור הדרום כולו;
עבודה משנות החמישים מעשה ידי הצורף יוסף דהאן
כסף ; מעשה יציקה ; השקעים ממולאים חומר שחור, הדומה לעיטור ניאלו
הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 11, מס׳ 17
459
״נבּאלה״
צורה זו היתה כנראה מיוחדת ליהודיות
ציור מתוך ; בזאנסנו, תכשיטים,
לוח 29, עט׳ 13 מס׳ 119 (מקרא)
(460)
תכשיטים אצל נשות מרוקן