מורשת יהדות מרוקו

סעודת האושפיז הראשון

מאחר ומשפחות רבות גרו בחצר אחת, על כן הקימו סוכה אחת גדולה, שהספיקה לכל המשפחות שבחצר.

לכבוד ה״שבעה אושפיזין״, נהגו שכל משפחה מארחת בסוכה לפי התור, את השכנים ללילה אחד, כך שבלילה הראשון, אחד השכנים מגיש כיבוד קל לכל המשתתפים: מגדנים, אגוזים, תמרים וכל מיני תרגימה בלי לשכוח את השתייה.

השכנים עושים את הקידוש בצוותא, טועמים ומברכים על כל דבר שהשכן הביא לסוכה וכך מקיימים את מצוות סעודת ה״אושפיז״ הראשון. בלילה השני, עושה אותו דבר השכן השני שבחצר ומארח גם הוא את השכנים לכבוד ה״אושפיז״ השני וכך הלאה. אחרי הכיבודים עורכים את הסעודה המרכזית של החג וכל משפחה מביאה את מאכליה ומטעמיה לסוכה, כאשר כל הגברים יושבים סביב שולחן גדול, חוץ מן הנשים הנשארות בחוץ מחוסר מקום, גם כדי להגיש למסובים את הארוחה.

ריחות התבשילין של כל משפחה היו נודפים למרחקים ובאמצע הסעודה הייתה מתפרצת שמחת החג מגבולות השולחן הגדול ומכל פינות הסוכה, כך הייתה נשמעת ערבוביה של מקהלות שירים ופיוטים מכל הסוגים. קולות השכנים היו מתערבבים זה בזה ולא נאלמים אלא עד חצות כמעט.

מאחר שחצרות הבתים היו מאוד מצומצמות, לכן רוב תושביהן הקימו את סוכותיהן על גגות הבתים, כך העובר בסמטאות ה־מללאח היה יכול לשמוע בקלות ערבוביה של פיוטים, ויכוחים או סתם שיחות קודש וגם חולין הבוקעים מכל מבוא, בעיקר איחולי ברכות החג כגון: ״שמחתך א־זארנא״ (לחיים שכננו), או ״שמחתך א־כ׳אי״ (לחיים אחי־ידידי) ואם האיחול מופנה לתלמיד חכם, אז הפניה והברכה משתנות: ״שמחת כבוד תורתך א־רבבי רבי״.

הזמנת העני לסעודה

מנהג עתיק יומין קיים ביהדות והוא להזמין לסעודת שבת או החג, עובר אורח ובמיוחד בחג הסוכות ככתוב: ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך״ (דברים טז_׳ יד).

היראים המדקדקים נהגו להזמין לשבתות ולמועדים את העניים לשולחנם ובפרט לחג הפסח וחג הסוכות . היו גם שהיה להם אורח קבוע לשבתות וחגים.

בכמה משפחות במכנאס נהגו להזמין אורח עני לסוכה, להושיבו בשולחן ולכבדו מכל טוב, והוא משמש כממלא מקום לאושפיז של אותו יום.

נטילת לולב

המדקדקים ואנשי מעשה נוהגים לקום ביום הראשון דסוכות, באשמורת הבוקר לנטילת ארבעת המינים, לפי מנהג האר״י מברכים על הלולב בתוך הסוכה וקוראים את ההלל עם הנענועין. את ההושענות ושאר ההקפות, עושים בבית־ הכנסת.

ראוי לציין, שבמרוקו לא היו הדסים משולשים כמו שיש כאן בארץ, לכן כל אחד הצמיד ללולבו חבילה מכובדת של הדסים כדי לצאת ידי חובה, גם נהגו לצרף ללולב חבילה של ערבי נחל ולא רק שני בדי ערבות. באשר ללולב ולאתרוג, מאחר והיו בשפע ובמחירים השווים לכל נפש, כל אחד רכש לו את כל ארבעת המינים, גם נהגו לרוכשם לכל הילדים שבמשפחה כדי להרגילם, כך שבשעת קריאת ההלל וההושענות, דמה בית־הכנסת ״לגדוד״ של חיילים, כאשר כל הלולבים מורמים אל־על כמו רובים וזה הוסיף עוד הארה והוד והדר למעמד.

שינה בסוכה

מעטים מאוד נהגו לישון בסוכה, משום שכל המשפחות נהגו להקים סוכה אחת בלבד לכל הדיירים שבאותה חצר, לפעמים זה היה מתבטא בעשר משפחות ויותר, אלה שהייתה להם סוכה פרטית בבית, יכלו להרשות לעצמם לישון בה, אולם, בכפרי האטלס, אב המשפחה לן בסוכה במשך שמונת ימי החג.

תפילת החג

כמו בכל החגים, גם בחג הסוכות המו בתי־הכנסת במתפללים, זקנים כצעירים, איש לא נעדר מבית־הכנטת בחג. הזקנים והחכמים ראו בכך עבודת השם והדור הצעיר בא לבית־הכנסת מתוך הכרה או מתוך כיבוד ההורים. גם אלה שהתרחקו מהמסורת, ראו חובה לבוא בחג, במיוחד בחג הסוכות בגלל מצוות נטילת לולב, ההושענות ושמחת תורה.

נהגו לשיר ולפייס באמצע התפילה ודווקא לפני ״נשמת״ והרבנים לא מיחו בידם.

הערת המחבר : ״נוהג בחכמה״, עמי רלא/יט כותב: ״בענין הפיוטים ששרים הפייטנים בשבת בבתי־כנסת אס זה חתונה, או אבי הבן, או ברית מילה, יש שנוהגים לשיר ארבעה פעמים : א. קודם נשמת, ב. קודם ואלו פינו, ג. קודם שועת עניים, ד. קודם קדיש אחר ישתבח״. ראה עוד נוהג בחכמה, עמ' רכו המביא את החיד״א, ספר עין טוב, סי׳לה_; מועד לכל חי, סי׳ יג, אות יט שהאריך בזה, דכל אחד אין לזוז ממנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו וכוי_; נהגו העם, ח. ד. עמי כ. סי׳יח.

ההושענות וההקפות

הוד מיוחד נודע לתפילת חג הסוכות בשעת ההושענות. אחרי קריאת ההלל, החזן והמתפללים מקיפים את הבמה עליה הונח ספר התורה. פעם היו עושים את ההושענות, אחרי תפילת מוסף: בכל יום מקיפים את התיבה פעם אחת והקפה זו באה במקומה של הקפת המזבח. נוהג זה קיבל את השם הושע־נא ביחיד או הושענות בריבוי. מנהג ההקפות בבתי־כנסת היום הוא מנהג עתיק יומין ואפשר שנתייסד בימי הגאונים, זכר למקדש שהיו מקיפין את המזבח בכל יום פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים.

נוסח ההושענות של קהילת מכנאס שונה במקצת מיתר ערי מרוקו. יש קבלה קדומה בידם של יהודי הקהילה, להוסיף להושענות כמה פסוקים נוספים לפסוקים שלפנינו :

״למענך אלהינו, למענך בוראנו, למענך גואלנו, למענך דורשנו״

ואילו קהילת מכנאס הוסיפה את הפסוקים הבאים, כלומר מהאות ה״א עד האות יו״ד ואלו הם:

״למענך הורנו, למענך ועדנו, למענך זכינו, למענך חיינו, למענך טהרינו, למענך ישר אורחותינו״.

יש עוד החלק השני של ״למענך״ שמתחיל מאלף ומסתיים באות למד.

למענך אדיר אדירים,

למענך בורא רוח ויוצר הרים,

 למענך גדול העצה משפיל ומרים,

 למענך דובר צדק ומגיד מישרים,

למענך היודע ועד אם יסתר איש במסתרים,

למענך והוא באחד ומי ישיבנו אמרים,

למענך זך ונקי, ומתברר עם ברים,

למענך חופש מצפון וחוקר כל חדרים,

למענך טפחה ימינו שמים, ועשה מאורים,

למענך יסד ארץ בצורות בקע יאורים,

למענך כביר כח מכובד באורים,

למענך לא יתמו שנותיו לדור דורים

(יהודי מכנאס מוסיפים עוד פסוק כהשלמה והוא: למענך צופה עתידות ומה יהיה בסוף דורים! (דורות)

אך הרב בגדי ישע ז״ל השלים את החסר שבהושענא הראשונה, מהאות כא״ף, עד האות ת״ו וכך יוצאת ההושענא מושלמת:

למענך כבדנו,

למענך מלטנו,

למענך נוצרנו,

למענך סעדינו,

למענך עוזרינו,

למענך פדינו,

למענך צהלינו,

 למענך קדשנו,

למענךרפאנו,

למענך שמחנו,

למענך תומכנו

מכירת ״ספר ההושענות״

בבתי הכנסת באלג׳יריה נהגו בחג הסוכות למכור יום יום בדמים רבים, את ״ספר ההושענות״ למי שמוסיף במחיר. הזוכה עולה לבימה עם ספר התורה, שבמקרה הזה הוא נקרא ״ספר ההושענות״, אוחזו בידו עד גמר קריאת ההושענות.

ביום שבת לא מוכרים את ״ספר ההושענות״ אלא שליח ציבור הוא שמוציאו, אוחזו בידו ועומד לפני אדון הקודש עד גמר ההושענות.

מכירת העליות לתורה ״רנט״א״

ביום הראשון של החג, אחרי אמירת ההושענות ולפני הוצאת ספרי תורה, נהגו ברוב בתי־הכנסת ובמיוחד במכנאס, למכור את ״המצוות״, היינו את העליות לתורה בעד ששה חודשים. כידוע לא נהגו למכור בשבתות ובמועדים את העליות לתורה. פולחן המצוות נמכר רק פעמיים בשנה – בפסח ובסוכות. המכירה הזאת מכונה בספרדית ״רנט״א״ או הכנסה, זאת מאחר ובתי־הכנסת היו רכוש פרטי ומשפחתי, בעליהם היו ברובם תלמידי־חכמים והתפרנסו מההכנסות ומהנדבות שנתקבלו מהקהל. (על הרנט״א ראה פרק ראש השנה)

ההפטרה נמכרה בדרך כלל לשלושה וארבעה אנשים והקונים עלו למפטיר לפי התור, כך יצא לכל אחד פעם בחודש לעלות למפטיר. נהגו גם להרבות בכל שבת במוספין ובחגים עוד יותר.

הקידוש

סעודת החג עוברת כולה בפיוט ובזמר. לפני ברכת הקידוש של היום, נהגו בפאס להוסיף את הפסוקים: ״בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים, אני ה׳אלהיכם (ויקרא כג, מב־מג).

בתלמסן שבאלג׳יריה, בחרו להוסיף פסוק מהאזהרות של חג שבועות לפני הקידוש:

זכור סוכת ענני מדבי, ועשה סוכה לפני בהילולה, זרדי לולב בימין ופרי עץ הדר בשמאל, גם את זה לעומת זה תיקה לסגלה, זהירות הדסים וערבה לאוגדם, כאחת אגודה עגולה, והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה״.

אולם ברוב קהילות מרוקו, נהגו להוסיף לפני הברכה רק הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״.

ביקורי משפחות

אחר תפילת שחרית, נהגו האנשים לבקר איש את רעהו, לבקר בסוכת החבר וגם לברכו בברכת החג, הילדים התלוו להורים וזו הייתה להם הזדמנות נאותה וגם חוייה נעימה, משום שלכל בית אליו נכנסו הילדים, הם יצאו נשכרים.

בעלת הבית מילאה את כיסיהם מכל טוב: אגוזים, שקדים, תמרים וכל מיני פירות יבשים של העונה.

מנהג הוא, שבביקור בכל מקום, מיד כשנכנסים חייבים לנשק את ידי המבוגרים לאות נימוס וכבוד, והילדים שהתלוו להוריהם, מלאו את ״התפקיד״ על הצד הטוב ביותר, גם כאשר נכנסו, השפילו עיניהם וזה היה כבר הסימן שהילד מבקש מגדנות, בעלי־הבית הבינו מיד את ״הרמז״ ולא איכזבו את הילד. מיד ניגשה בעלת הבית למקום ומילאה אף היא את ״תפקידה״.

בכניסה לכל בית, המבקרים ברכו את בעל הבית בברכת ״מועד טוב ומבורך׳ ובחול־המועד ברכו בברכת ״מועדים לשמחה״.

בתוניסיה נהגו לאכול בסעודת הבוקר של החג, פולים מבושלים (מאכל אופייני לאוירת השמחה) וכן חצילים ממולאים, מאכל הנקרא ״מחממר".

חול המועד

רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.

בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.

כפרות בליל הושענא רבא

ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.

ליל הושענא ובא

ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.

ליל הכבד והריאה

מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.

ביקור בבית החיים

באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.

יום הושענא רבא

יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.

אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.

הערת המחבר :  הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 _; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.

בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:

רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.

אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:

יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.

חבוט הערבה

בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא "  (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).

בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….

סגולות ארבעת המינים

סגולת הלולב

אישה המקשה בלידתה, מביאים לפניה לולב ומתירים אגודתו ואומרים לה: השם יתברך יתיר אותך מקשיך  גם נוהגים להצניע את הלולב במקום סתר, שאין בני הבית שכיחים בו, ובערב פסח משתמשים בו להסקת התנור, לשם אפיית מצה שמורה. יהודי דבדו נוהגים לאחר ההושענות להשיר את העלים מן הלולבים ולתת אותם לילדים לשחק בהם.

סגולות הערגה

[anti-both]

בעלת הבית מקבלת מידי בעלה את כל ארבעת המינים. את האתרוג מניחה בינתיים בין הבגדים, הייתר היא מצניעה בעליית הגג עד ליום הארבעה עשר בניסן הבא ובעת אפיית המצה השמורה, הם ישמשו להסקת התנור, כדי לאפות בהם את המצה, הואיל ונעשתה בה מצווה אחת, תיעשה בה מצווה נוספת.

יש מקומות שנוהגים לשמור את הערבה, הם שולקים את העלים שלה, ואת מימיהם הם נותנים לנשים העקרות, במקומות אחרים שומרים במקום נסתר את בדי הערבה ומאוחר יותר, מורידים את העלים שלה ועושים מענפיה כמין שיפודים לצלות בהם בשר לנשים עקרות לסגולה.

״מי שניטל ממנו כח הדיבור, יקח ערבה ישנה ומצה מן האפיקומן, יכתישם הידק היטב, ויערבבם במאכל״.

אישה שאין דמיה מסודרים (מקדימה או מאחרת במחזור), סגולה לה אם תעשן את בית רחמה בעשן של ערבה שחבטו בה בהושענא רבא ותסתדר כראוי.

האתרוג וסגולותיו

האתרוג המוכתר בתואר ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג, מ) נוסף להיותו עומד בראש ארבעת המינים, הוא גם מביא מזור לחולים, לעקרות ולמעוברות.

סגולותיו של האתרוג רבות הן: ריחו וריח העלים שלו נעימים. הוא מרחיק את העש כאשר הוא מונח בין הבגדים, הוא נותן ריח ניחוח בפה. עם ישראל ראה באתרוג סמל של הוד והדר ויחס לו סגולות רבות כגון: רפואה, שלום, פרנסה, פריה ורביה ובנים ריחניים כמובא בתלמוד: ״דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני״, וכן ״ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני״(בתו של שבור מלך פרס אכלה אמה בזמן ההריון אתרוג, והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים, משום שהייתה ריחנית כל כך״) (כתובות סא, עא).

״פרי עץ הדר״ נקרא בלשון חכמים־אתרוג, ובפי העם אתרוגא, אתרונגא (קידושין, ע, עא) וגם תרוג, איטרוגא ובערבית מוגרבית ״טרונג׳א״. חכמינו הרבו להפליג בשבחו של האתרוג ודימוהו ללב שהוא משכן השכל (ספר החינוך, מצוה רפ״ח). המשורר מחבר הפיוט ״סוכה ולולב״ מדמה את האתרוג לדוד מלכא . ״דוד לאתרוג כלה כלולה״.

השתמשו באכילת אתרוגים לרפואה, ומעשה במלך אחד ממדינת הים שנתרפא מחולי־מעיים על־ידי אכילת אתרוגים (ויקרא רבה ל״ז פרשת בחקותי).

גם מחלת ״גילויא״_; מי ששתה מים מגולים, שיש חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, יקח אתרוג מתוק, יעשה בו חור ויניחנו על גבי גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש, ויאכלנו ויתרפא ממחלת ״גילויא״. (שבת קט, עב).

סגולה ללדת בן־זכר: מסופר על בת הדוכס קרל שילדה לבעלה רק בנות, אך בן יורש העצר, לא ילדה. בת הדוכס שמעה על סגולת האתרוג ומיד הלכה ביום הושענא רבא לבית־הכנסת היהודי, נטלה משם אתרוג ונגסה את פיטמתו, לאחר זמן־מה נולד לה בן והוא היה יורש העצר פרדריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה.

נהגו תמיד לעשות מהאתרוג מרקחת ולתת אותה לאשה המתקשה ללדת, או לשמור את האתרוג, כדי לברך עליו ברכת ״שהחיינו״ ביום ט״ו בשבט. אם מבשלים את חלקו הפנימי של האתרוג או מוצצים אותו, הוא יטהר את ריח הפה. אסף הרופא (חי במאה השישית) מרבה בשבחו של האתרוג ובין היתר מציין:

קליפת האתרוג מחממת את הגוף ואילו הפרי מקרר את הגוף ומרבה את הליחה. . . . המיץ של האתרוג מוציא את הגזים מן המעיים, מרגיע את תבערת המרה… גרעיני האתרוג מועילים לכאבי הכליות. שמן הקליפה מרפא כאב אוזניים״.

מאחר שהאתרוג מחמם את הגוף ומביא גם לידי טומאה, על־כן אסרו על הכהן הגדול לאכול אותו בערב יום הכיפורים. גם קליפתו מחזקת את הלב. מי שניטל ממנו כוח הדיבור ונאלם, ישימו בפיו קליפת אתרוג ויראו פלאות.

מי שיש לו הפרעות בשמיעה, כלומר שומע קול רעש מתמיד באוזניו, יקח קליפת אתרוג, יסחט השמן שבה ואותו שמן יטפטף אותו לתוך אוזנו.

סגולת ההדס

גם ההדס אינו מפגר בסגולותיו אחר האתרוג. הרחת ההדס היא סגולה בדוקה לבנים הגונים ותלמידי חכמים. אמרו על ר' יהודה בן אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה (כתובות יז־עא). גם המקשה ללדת יקחו לה עלי הדס, ישחקו אותם וישרו אותם ביין, ויתנו לה לשתות בתוך משקה חם.

מי שזב לו דם מחוטמו, יריח עצי הדס ויפסק הדם. בשל ריחו הנעים נתחבב ההדס על בני אדם והספרדים נוהגים לכבד את השבת בשתי חבילות הדסים, אחת כנגד ״שמור״ ואחת כנגד ״זכור״.

מעמדם הרם של ארבעת המינים המכוונים לשבעת ״האושפיזין״ תואר על ידי משוררי מרוקו בכל הזמנים בשיר ובפיוט:

״ההדס רומז לשלושה אבות/משה אהרן בדי ערבות/יוסף ללולב חמדת לבבות/דוד לאתרוג כלה כלולה/״(ס. ה) (מיגון הפיוט סוכה ולולב)

התלמוד משבח כל מי שרואה את ארבעת המינם בחלום: הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו. הרואה לולב בחלום־אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים. הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחים לו, ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר. (ברכות נז, עא).

הרואה ערבה בחלומו־תערב תפילתו לפני ה׳ (ספר המנהגים)

שמיני עצרת

ביום השמיני, עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו. (במדבר כט, לה)

בפי יהודי המגרב, שמיני חג עצרת, נקרא ״לעיד א־תאני״ (החג השני). בחוץ לארץ קיימת הפרדה מוחלטת גם בין שני הימים האחרונים הנלווים לחג הסוכות. היום הראשון נקרא ״יום שמיני עצרת״ והשני ״יום שמחת תורה״. יום שמיני עצרת, הוא חג בפני עצמו  ולא קשור לחג הסוכות, זאת גם הסיבה שלא נוהגים בחג זה מצוות הישיבה בסוכה ולא מצוות ארבעת המינים. בארץ ישראל, שני החגים הללו מאוחדים ליום אחד או לחג אחד. כמו­כן חג שמחת תורה אינו מוזכר בתורה. חג זה נתפרסם במאה הי״ד ² ומאז חוגגים אותו בחוץ לארץ כיום סיום התורה והתחלתה מחדש.

המשורר יעב״ץ (יעקב אבן צור 1753־1673) מעיר פאס הדגיש זאת בפיוט שחיבר ליום שמיני עצרת, בו כותב בין השאר:

בפני עצמו נקרא, רגל ולו שם חדש לחדש עצרה (עצרת), לאל בצדקה נקדש, והוא טעון לינה, בגבעת לבונה, וידחה אנינה ויאמץ לבבכם: אין בו מצוות סוכה, גם לא לולב ואתרוג, אין מים לנסיכה רק לשית לערוג, לעתור ולהתפלל, להודות ולהלל, לפני רב מחולל, עטרת תפארתכם״.

תיקון הגשם לשמיני עצרת

ביום שמיני עצרת, לפני תפילת המוסף, מכריז השליח ציבור: ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ ואחריו אומר את הפסוקים:

מדכר עבדכון קדמכון, דעבר זמן הטל ובא זמן הגשם, לחיים ולא למוות, לשבע ולא לרעב, לברכה ולא לקללה, לשלום ולא למלחמה, לחרות ולא לעבדות. יושב בסתר עליון, תוריד גשמינו בעיתם:

אחרי הכרזה זו, פותח החזן בפזמון של ר׳ שלמה אבן גבירול:

שפעת רביבים יוריד מזבוליו להחיות זרע ולתת פרי יבוליו: מטר יורה ומלקוש, יוריד עם אגליו, היות דשן ושמן כל פרי עץ ועליו, חיש ושלח עופר טרם ינוסון צלליו זכור יזכור לי נוטע אשליו. קומם גן נעול ופרדס רימון שתיליו, קרית חנה דוד, ומגדל עוז חייליו.

וממשיך בפזמון השני:

מכסה שמים, בעבים ומלבישם, ומחליף זמנים, עלי חוק ורשם, אוצרך הטוב פתח נא להחיות בו כל נפוחי נשם, ״ והקהל עונה ביחד ״משיב הרוח ומוריד הגשם״.

וכך נמשכת תפילת הגשם אשר בה שרים גם את הפזמון: ״לשוני כוננת אלוהי ותבחר, בשירים ששמת, בפי טוב ממסחר. . . וכן את הפזמון המוכר: ״אל חי יפתח אוצרות שמים, ישב רוחו יזלו מים״.

סוף פזמון זה מסיימים במשפט ״משיב הרוח ומוריד הגשם לברכת״ הנאמר בצוותא ובקול רם על־ידי כל המתפללים.

מתוך ים של פיוטים ושירים שחוברו לכבוד חגי השנה, זכה ט״ו בשבט רק בשני שירים קצרים מפי משוררינו הקדמונים ואנו מביאים אותם במלואם.

הראשון הוא של ר׳ משה חלואה ושמו אפצחה בו שירים ורעות .

יום זה שיר מפינו אל יושבת, אפצחה בו שירים ותנות.

גדול הוא לנו יום ט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות.

מפירות הארץ אבחרה, לברך עליהם במורא,

להצילם האל מצרה, וגם מכל מיני פורענות.

שבע הוד את העולם כולו, מטובך תמלא גבולו

 ישבעו ענוים ויאכלו, מגדים ופרי מעדנות

 השנה הזאת חיש תעטר, אכול ושבע והותר,

 ובצל כנפיך אסתר, אשר למנוחות שאננות.

חיטים ושעורים גם גפנים, תאנים זיתים ורימונים.

יהיו דשנים רעננים, ומכל טוב יהיו מכונות .

לכן שמחו באלהים שמחה, והוא יוציאם לרווחה,

ייטיב באשר נשתבחה, ארץ אשר לא במסכנות.

ובארבה וילק יגער, מרוח סועה ומסער,

ירננו עצי היער הפרדסים עם הרימונים.

אלי תבער קוץ ודרדר ותצמיח פרי עץ הדר

פרחה הגפן פיתח הסמדר, אשקיף ואראה מחלונות.

הנצו רימונים ותמרים ומלאו גשמי רצון יאורים,

לכן בואו־נא הגברים, ברכו לאל רב אמונות.

השיר השני הוא שירו של ר׳ יעקב בירדוגו המכונה ״אל־חכם״. שם

השיר: ״אעורר שיי רצני״

אעורר שיר רנני,    למנצח בנגינות,

 היום עשה ה׳,      ראש השנה לאילנות.

ירננו כל עצי יער מלפני ה, וישישו כל ראשי ישראל גזע אמוני,

 לצור רוכב ערבות,  בורא אילנות טובות

יאמרו שירות עריבות,    זמירות נאות ורננות.

עיניכם חיש מהרה,  תראינה בית וארמון.

ארץ חיטה ושעורה,   גפן תאנה ורמון,

 ארץ זית שמן ודבש,  בגדי תפארה תלבש,

נמר עם גדי ירבץ, על מנוחות שאננות.

 קרן לישי יצמח, נגילה חיש בישועתו,

איש תחת גפנו ישמח, ואיש תחת תאנתו,

לראות לרעות בגנים, וגם ללקוט שושנים,

יחד אבות ובנים, ישמחו תגלנה בנות.

בן דוד מהר יפרח, כאזרח זית רענן,

כגבור לרוץ אורח, בסתר עליון יתלונן,

בחצר גינת ביתן, ישיש והוא כחתן,

 ובסעודת לויתן, עמו נרוה מעדנות.

המשוררים האחרונים של תקופתנו, חברו ומוסיפים לחבר שירים על ט״ו בשבט, כדוגמת ר׳ יוסף משאש ז״ל שזיכנו בשיר על ט״ו בשבט בשם ״אפתח פי ברנה.

סוף הפרק מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן-שמחון 

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

מנהג נאה היה ועודנו קיים עד עצם היום הזה בקהילות ישראל במרוקו, והוא לקום בלילות שבת החורפיות לשירת הבקשות הנמשכות עד אור הבוקר והמכונה בפיהם: ,אל-קומן..אל-בקשות. מנהג נאה זה הובא גם לארץ והם ממשיכים במסורת אבות יקרה זו בישראל. יהודי מרוקו לא יוותרו על הבקשות המהוות עבורם, פרק חשוב מהווי החיים ובלילות שבת, מקובל אצלם לקום באשמורת הלילה, עוד בשעה שתיים אחר חצות, לקיים את דברי נעים זמירות ישראל: חצות לילה, אקום להודות לך .

מהשבת הראשונה שלאחר חג הסוכות, מפרשת בראשית, מתחילים יהודי מרוקו בבקשות הנמשכות עד שבת זכור, אולם במכנאס עד שבת הגדול.

בלילות שבת, עוד משעה שתיים אחר חצות, וכבר רואים את מבואות המללאח הומים בבני אדם, הורים העירו את ילדיהם הקטנים ולוקחים אותם עימם לבקשות, על־מנת להרגילם ולהכניס בליבותיהם את אהבת השירה והפיוט.

בעיר מכנאס, טכסי הבקשות היו נערכים במיוחד, בבתים פרטיים ולא בבתי כנסת, על־כן המארח היה מכין ״סייאנטו״  מיוחד לפייטנים הראשיים ולחכמים, עליו הניחו כסתות כדי לאפשר למכובדים, ישיבה נוחה. גם הקל בהרבה על ההורים שהביאו עימם את ילדיהם, כך שבמקרה והילד היה נרדם, יש לכל הפחות מקום לשינה. בינתיים, עד שיגיעו כל הנכבדים שהוזמנו לבית ״מארח־הבקשות״, קוראים את שיר השירים במנגינה המסורתית המיוחדת של יהודי מרוקו, אך נזהרים ואין מתחילים ב״תיקון לאה״ לפני שיגיע רב בית הכנסת שהוזמן במיוחד על־ידי המארח לליל הבקשות . כל זה משום יראת כבוד שהציבור רחש למנהיגים הרוחניים במרוקו, אולם אחרי שמגיע הרב מתחיל הקהל לקרוא בצוותא ובקול־רם: אלהנו ואלהי אבותינו! מלן רחמן רחם עלינו.. תפילה שכולה תחנונים לבורא, לבנין בית מקדשנו ולהחזרת הכהנים לעבודתם והלויים לשירם ולזמרם. . . אח״כ, אחד ״המסדרים״  הקבועים והמומחים מסדר פרק מהמשנה בשלושה מקומות הבהנים שומרים במנגינה המיוחדת והערבה לאוזן. בסיום הטכס הקצר הזה אומרים קדיש ומתחילים מיד בטכס הבקשות.

הערות המחבר: ״סייאנטו״־מלה ספרדית עתיקה, שפירושה מקום ישיבה. בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים, עליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים שעליה, כיסו בסדינים לבנים. על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זה נקרא ״סייאנטו״ והוא מילא את מקום הכסאות. ראה: ר. בן שמחון, יהדות מרוקו, עמי 79.

״המסדד״ . בבתי כנסת של יהודי צפון־אפריקה, יש תמיד ״מסדר״ קבוע המסדר את רוב קטעי התפילה, לפעמים מסדר אותה מתחילתה ועד סופה. המסדרים הם כמעין חזנים ובדרך־כלל בעלי קול נעים וגם יודעים את התפילות, הלחנים והמנגינות על בוריים.

הפייטן הראשי

לכל חברת בקשות, יש מנסה הטכס והוא נקרא הפייטן הראשי. בפי יהודי מרוקו הוא נקרא: .אל מוקדדם או אל מעללם, (המומחה). הוא מתחיל בבקשה המתאימה בקצב ובמנגינה על־פי הכללים שנקבעו לפרשת השבוע. כל פרשה בנוייה על משקל מסויים ומותאם לשירה האנדאלוסית. בדרך־כלל נהגו להתחיל את טכס הבקשות בשיר: דודי ירד לגנו, אולם במכנאס ברוב חברות הבקשות, הפייטן הראשי פתח תמיד את מכלול הבקשות בפיוט אגדלן אלהי בל נשמה  ולפי הלחן והמנגינה שקבע, לפיהם ניהל את כל מהלך הטכס. לאחר מכן מתחילים בשירת הקטעים וכל אחד שר קטע והקהל חוזר על הפזמון. תוך כדי הטכס, מגישים למשתתפים תה, עוגיות ושתייה, לרבות גם שתייה מסוג אחר, והיא (עראק) שמקומה לא היה נפקד מאף שמחה או אירוע כלשהו.

דודי ירד לגנו – פיוט קבלי, חיברו ר׳ חיים הכהן מארם צובה, תלמידו של מהרח״ו(ר׳ חיים ויטל). החרוזים בראשי תיבות סדר אלף־בית וחתם בסוף מן צפת. השיר הזה מופיע ברוב קובצי הפיוטים. ראה: קומי רני, עמי כה.

אגדלן אלהי בל נשמה – המחבר הוא ר׳ אברהם אבן־עזרא, היחידי בחכמי ספרד בדורו שלא כתב ספר או שיר בערבית. היה בעל סגנון עברי מעולה, משורר, פילוסוף, פרשן וגם עני מרוד. הפיוט מופיע ברוב קובצי הפיוטים ראה: ישמח ישראל, ע׳ 1.

חברות הבקשות

במרוקו היו קיימות חברות רבות של אומרי בקשות, וכל חברה קיימה את ״שבת הבקשות״ שלה באחד מבתי־כנסת הרבים המפוזרים בשכונה, אולם כאמור במכנאס, הבקשות נתקיימו אך ורק בבתים פרטיים, כל ליל־שבת בבית אחד החברים, להוציא בית־כנסת אחד ומיוחד במכנאס, אשר בו נתקיימו הבקשות לכלל המון העם ולא לאנשים מאוגדים בחברה כלשהי. בית־כנסת זה נקרא עד היום ״סלאת ר׳שמעיה״  במכנאס היו קיימות חברות רבות של אומרי־בקשות, אבל הגדולה מכולן הייתה חברת יחזקאל הנביא . בחברה זו היו מיטב אוהבי השירה וגדולי הפייטנים. מלבד חברות הבקשות, היו במכנאס ארבעים ושתיים חברות נוספות של לומדי תורה וזוהר. חברות אומרי הבקשות, רובן היו ע״ש נביאי ישראל וע״ש צדיקים ומלומדים בנסים. אפשר היה לפגוש חברת יחזקאל ע״י חברת דוד המלך, או חברת אליהו הנביא  ע״י חברת ר׳שמעון בר יוחאי(רשב״י) . האירוח של הבקשות נעשה תמיד על־פי־ הגורל שהיו מגרילים בכל ליל־שבת אחרי הבקשות, והחבר אשר שמו היה עולה בגורל, היה מארח את החברים בשבת הבאה, אך כאשר הייתה שמחה משפחתית כלשהי, בעל השמחה היה פטור מהגורל. הוא אז הזמין אנשי החברה לביתו לאמירת הבקשות, כשהכיבוד הוא עשיר ומגוון יותר.

״סלאת ר׳שמעיה״  – ״סלאת ר׳ שמעיה״־בית־כנסת ע״ש ר׳ שמעיה מאיימרן, אחד מרבני מגורשי ספרד שהגיע עם הגולים ישר לעיר מכנאס. הרב הזה בנה את בית־הכנסת הנקרא עד היום על־שמו. בשנת תרנ״ב, נמכר בית־הכנסת לגביר מנחם בן עבו וזה בנה עליו את ביתו הקיים עד היום. בית כנסת־זה היה פתוח ללא הפסקה עד חצות. אין אדם מיוצאי העיר מכנאס שלא הכיר או לא התפלל פעם בבית־כנסת זה, בו היו נפגשים הפייטנים וחובבי השירה בלילות שבת ובו ערכו את הבקשות. (זוכרני עוד מילדותי את הפייטן הראשי שהיה שם: זקן מופלג בשם ר׳ יעקב טולידאנו המכונה ״א־שממאע״ (יצרן נרות), היה בעל קול אדיר וחזק והיה פייטן בכל נימי נשמתו). על בית כנסת זה, ראה: אוצר המכתבים, חלק א. סי סט.

חבות יחזקאל היא ע״ש הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן, נוסדה במכנאס בשנת 1936, בה היו מיטב פייטני העיר: מרדכי וואקראט, מכלוף ומשה פאריינטי מאיר טולידאנו, מאיר חיים בללחסן ועוד הרבה פייטנים ידועים. בחברה הזו חברו גם קוראי הזוהר. בדרך־כלל, חבריה היו אנשים אמידים ו׳׳אנשי השורה״. ראה: ח. זעפרני, ע׳ 166, 55_; קובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״ (בהקדמה).

חברת אליהו הנביא הייתה החברה השניה בגודלה אחרי חב׳ יחזקאל וגם בפרסומה. הפייטן הראשי של החברה הזו, היה הפייטן ר׳ רפאל אדרעי, המכונה אלפאסי. הוא גם חיבר קובץ פיוטים בשם ״הטיבו נגן״. החברה הגישה עזרה ליולדות חסרות אמצעים וממשפחות ברוכות ילדים. על חברה זו, ראה: רפאל בן שמחון, יהדות מרוקו פרק: נישואין.

בנוסף לשתייה בשפע, הגיש גם קליות וגרעינים, עוגות וכל מיני תקרובת, כל זה כדי להנעים ולהמתיק טוב יותר את ישיבתם של המולועין, הלא הם חובבי השירה והפיוט.

השיה והפיוט

השירה והפיוט תופסים חלק נכבד בחיי יהודי מרוקו, אין תפילות חג או שמחה משפחתית ללא פיוטים, יש גם פייטנים מקצועיים המוזמנים בתשלום ושפרנסתם היא על השירה והפיוט והם מוזמנים תמיד למסיבות ואירועים משפחתיים. לא פלא שמאות רבות של משוררים ופייטנים יצאו מקרב יהודי צפון־אפריקה. בעצם אין כמעט רב או חכם אשר חיבר ספרים בשאלות דת והלכה, ושלא חיבר גם שירים, פיוטים, קינות, תוכחות ותחינות. ברם ״כל משכיל הוא גם משורר״. הפיוטים לכבוד השבת, החג והמועד, לפעמים לכבוד חברים במאורעות מסויימים: ברית מילה, בר־מצווה, חתונה וכדומה. בכמה מקרים חוברו השירים גם בערבית המדוברת, כמו שירי חתונה, ברית מילה, או שירי עצב (קינות) או בהגה המקומית: ,א-נוואח, לזכר הנפטרים. בשטח זה של השירה בערבית־יהודית, יד־הנשים הייתה על העליונה. הן היו דווקא המומחיות. השירה העממית בערבית־יהודית נשתמרה בחלקה הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות. היא נמסרה רק בעל־פה, כי הנשים לא ידעו קרוא וכתוב להוציא את המשוררת העבריה פריחא בת יוסף .

מאחר ותכונת יהודי מרוקו היא לשלב את השירה והפיוט בכל אירוע חגיגי, דבר זה הביא לכך, שכל יחיד הוא פייטן בפני עצמו ובקיא במכמני השירה, בעצם כל הקהילה הייתה בבחינת מקהלה הרמונית אחת, כשמדובר בשירה ובפיוט, באירועי חג ומשפחה.

יש להבחין בין המשורר מחבר הפיוט, לבין הפייטן השר אותו, יש שהאחרון הוא מומחה בתחום הזמרה והמוסיקה, אבל המשורר, יצירתו הפיוטית ספוגה כולה יראה וערכי יהדות, והיא כעין תפילה, בין אם יש בה משוס תחינה, בקשה או תוכחה, או קינה על חורבן או אסון שירד על הקהילה ;זעפרני, שירה, עמי 11־12.

כמעט כל מחברי הפיוטים הלכו לפי סדר זה, אבל מחבר ״תהלה לדוד״ בשער הפתיחה של הספר, כלל שלושה נושאים: תורה, עבודה וגמילות חסדים וחילק אותם ל־14 חלקים שונים כמנין שמו, מהם לחגים, לזמנים ולאותות, שבתות ומועדים. ראה גם מחבר קול יעקב שחילק את הקובץ ל־12 ״קולות״.

פרופ׳ י. שטרית, גילה בשטראסבורג אשר בצרפת, כתב־יד עברי עתיק ממרוקו ובו שיר־בקשה שחובר בידי משוררת עבריה במאה הי״ח או הי״ט… בשם פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבא. ראה: פעמי מערב, עמי 248 (מכאן יוצא שעל־אף אי־ידיעת קרוא וכתוב שהייתה קיימת אצל הנשים, בכל זאת היו גם יוצאות מן הכלל כדוגמת פריחא בת יוסף).

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו

עמוד 104

על השירה והפיוט במרוקו, כותב פרופ' חיים זעפרני:

״השירה היא אחד מאופני ההבעה הפוריים ביותר ואחד מן האספקטים החשובים ביותר של היצירה הספרותית של משכילי מרוקו… השירה היא הביטוי של המחשבה הפנימית, של האינטימי. זוהי השתפכות הנפש הנובעת מזיע הנימים העמוקים ביותר. . . . ובה קוראים כבספר פתוח שמחות ועצב. היא שרה על תקוה לימים טובים יותר ומבכה את פצעי העבר ואת מכאובי ההווה. . . ומוסיף: האסכולה הספרדית הוותה מקור התייחסות המועדף והעיקרי של הסופרים המרוקניים, שרובם היו מצאצאי מגורשי קשטיליה. בתחום הרוח, הם התייחסו כולם לתור הזהב האנדאלוסי המפואר וטענו לזכות להימנות עם יורשיו. המורשת הספרותית והשירית שמייצג תור הזהב נחשבת כאן כדוגמה מושלמת, מכובד הוא לחקות את דגמיו ולהשתוות לחיבוריו״.״תור הזהב הספרדי, שאליו התייחסו בני המשפחות המכובדות של המגורשים בני חצי האי האיברי במאה הט״ו, היה נחלתם המשותפת של הערים התאומות: פאס וקורדובה, סאוטה ולוסינה, תיטואן וגרנאדה. הללו טענו לשוויון זכויות במורשת התרבותית. מן המפורסמות הוא שרבים מחכמי המגרב היהודים היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. מדקדקים ומשוררים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדית, היו ממוצא מוגרבי״..

שירת יהודי מרוקו לפי פרופ׳ יוסף שטרית מתמקדת בעיקר בשלושה מוקדים עיקריים:

מוראות הגלות הנמשכת, כמיהה לגאולה, והתכונות הדתיות של החגים והמועדים. רוב השירים כותב י. שטרית מתארים או מבכים מרה מאורעות טרגיים, שמהם סבלו קשות קהילות יהודיות שונות במרוקו או מחוץ לה. אחרים דווקא מביעים את הרגשת ההקלה והרווחה שחשו בני הקהילה שעה שהתחולל ה״נס״ ובאה הישועה סמוך לזמן בו עמדה להתרחש השואה, או עמד לקרות האסון שאיימו על חיי הקהילה״.

הערת המחבר: י. שטרית, מורשת, עמי 316־315_; נר־מצוה, ״מי כמוך ואין כמוך׳ לר׳ יוסף משאש, לרגל הנס שקרה עם יהודי מכנאס, עת ניצלו בנס מהצורר ״אל־מעגאז״ שר״י (שם רשעים ירקב) ¡במערכה גליון 145, אדר ב׳ תשל״ג, מאמרו של רפאל בן שמחון על פורים דל־ מעגאז.

השירה הקלאסית האנדאלוסית. (אל־אלא)

יהודי צפון־אפריקה שברובם הגדול הם ממגורשי ספרד, הביאו עימם למרוקו בשנת 1492, את השירה האנדאלוסית אל־אלא . זוהי שירה ערבית קלאסית ונפוצה עד היום רק במרוקו. היא אינה מוכרת ואינה ידועה ליתר ארצות ערב.

הערת המחבר: על ה־אלא האנדאלוסית, ראה: זעפרני, שירה, עמי 122־23, 116 ¡״שירי דודים״ מאת הפייטן א. עטיה: ״ה־אלא האנדאלוסית היא שירה קלאסית עשירה מאוד, יחידה בעולם ועתיקה מאוד השייכת והמושרת וידועה רק לזמרי מרוקו בלבד, קטעים קצרים יחסית קיימים ומוכרים עדיין בתוניסיה ובאלג׳יריה״; ״אעירה שחר״ (בהקדמה) ¡מקורות השירה, (דברי מבוא), עמי 23 : ״אין כל ספק שחדירת אל־אלא למרוקו, חלה בתקופה קדומה בתקופת ״אל־מוואחידין׳, שהרבה יהודים ברחו מאנדאלוסיה ובאו למרוקו וכוי י. שטרית: צמיחתה והתפתחותה של המוסיקה האנדלוסית (התכנייה של ערב המוסיקה אנדלוסית בתיאטרון ירושלים, ב־25.3.1996 .

בהיות שירה זו עשירה בצליל ובניגון, היהודים הושפעו ממנה ואף התאימו את שירתם למשקל שלה. שירה זו מסובכת מבחינת המבנה שלה. היא בנוייה על עשרות ״דרכים״ (טרקאן בערבית), או ״נובאת״ וכל ״טריק״ (דרך) או ״נובה״ מחולקת ל״משקל״ (מיזאן בערבית) וכל משקל בפני עצמו הוא מערכת שירים הנמשכת לזמן ממושך, לפעמים עד שעה ויותר, כאשר הקצב הוא אחיד ואינו מורגש במעברים בין קטע למשנהו. שירה זו השפיעה מאוד על המשוררים היהודים במרוקו אשר חיברו פיוטים לחגים ולאירועים משפחתיים לפי ה־אלא הזו.

הפייטן המרוקאי ידע להתאים את עצמו לכללי המשקל של ה־אלא, וזאת על־ידי החלפת הטקסט הערבי הפרימיטיבי, בטקסט העברי והוסיף לזה קישוטים משלו כאשר כמחווה של כבוד, הכניס לתוך המנגינה, את המלים: נא, נא, נא. או ״אלי, אלי, אלי, במקום יא לילי יא לילי בערבית וכאשר כל חבר־הפייטנים מתלהב ונכנס לאקסטאזא, מוסיף הפייטן הראשי הלא הוא ״המוקדם״ או ״המועלם״ לתוך האמביאנס הזו, את המלים: טן! טן! טן! תרי טן! טן! טן!, יא לא לא לא לן, לן לן, וכך יוצא הכל מושלם מבחינה מלודית.

קובצי הפיוטים

אם במרוקו, חברות הבקשות היו בשפע, גם ספרי הפיוטים לא חסרו, וכמותם הפייטנים והמשוררים שהיו גם כן במספר לא מבוטל.

ספרי שירה רבים בהם פיוטים, בקשות, תוכחות, תחינות וקינות יצאו לאור במרוקו על־ידי מחבריהם, או ע״י חברות הבקשות, ע״י בני קהילתו של המחבר, או ע״י צאצאיו, אולם רבים רבים נמצאים עדיין בכתב־יד ומחכים לגואל, ובינתיים שיריהם מונחות בקרן זוית ואין איש שם על לבו לקבץ נדחיהם הפזורים.

עם זאת ראוי לציין לטובה, שבשנים האחרונות, העניין מתעורר ומקבל תנופה.

הערת המחבר: ״שירי דודים״ (בהקדמה) עמי כג: ״אין איש שם לב לקבץ נדחיהם הפזורים בפאות כל מיני קבצים ועלונים, ולסדרם כפי מתכונתם למען ימצא הפייטן הבא לשפוך שיחו בנועם שיריהם״_;זעפרני, שירה, עמי 180־163 ״קבצים לבקשות של משוררים שונים וסידרות שירים המפוזרים בכתבים או בכתבי־יד שונים ומגוונים, בספרי פרשנות המקראית והתלמודית. . . אך הלוח רחוק מלהיות ממצה. יצירות רבות של משכילים מרוקנים (כל משכיל הוא משורר), הושמדו על ידי בוזזים שפרצו ל־מללאח, יתרן מפוזר ברחבי העולם ובעיקר בספריות פרטיות שאין אליהן כל גישה״.

הרבה פייטנים צעירים ותלמידי־חכמים התחילו לגאול ול״דובב שפתי המשוררים חיישנים״. אנו גם עדים להופעת מספר רב של חיבורים חדשים בתחומי היצירה הרוחנית־תורנית של חכמי המגרב ובמיוחד של חכמי מרוקו וזה הודות לשני מוסדות מכובדים שהוקמו, הראשון הוא אורות יהדות המגרב בלוד ואשר בראשו עומד הרב משה עמאר שליט״א ^, איש רב פעלים אשר הוציא כבר עשרות חיבורים של רבני מרוקו הקדמונים, בכל התחומים, וביניהם גם ספרי שירה ופיוטים. השני הוא הרב מאיר אביטבול שליט״א  מייסד מכון בני יששכר בירושלים ועומד בראשו מיום היווסדו בשנת 1982.

אורות יהדות המגרב -מכון לחקר, הוצאה והפצת מורשתם הרוחנית והתרבותית של חכמי המערב: מארוקו, אלג׳יריה , תוניסיה ולוב. המכון הוקם במטרה לעודד העיסוק והמחקר של חכמי המערב והחייאת מורשתם הרוחנית, גס בתחומי השירה והפיוט. העומד בראש המכון ומייסדו, הוא הרב משה עמאר מבני־ברק, מרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן.

מכון בני יששכר נוסד בשנת 1982 בירושלים, על־ידי הרב מאיר אביטבול במטרה להפיץ תורת חכמי הספרדים והמזרח, ראשונים ואחרונים, וזאת ע״י הוצאתם לאור של ספרי רבותינו. בשנת 1986, פותח המכון והוקמה הספריה הספרדית במרכז ירושלים, בה מרוכזים אלפי ספרים נדירים והניתנים לרכישה. מאז הוקם המכון, הספיק להדפיס ולהוציא לאור עשרות ספרים בכל תחומי היהדות וביניהם ספרי שירה דתית.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו