מורשת יהדות מרוקו

חכמתם של אבותינו ואומותינו

סדר הקידוש בעל פה

רבי אברהם, שלוחא דרבנן (שד״ר), הגיע למרוקו כדי לאסוף תרומות מבני הקהילה היהודית עבור עניי ארץ ישראל. השד׳׳רים מעולם לא היו מתארחים באכסניה, אלא אצל אחד מנכבדי העיר.

בליל שבת הגיע רבי אברהם לבית הכנסת, התפלל יחד עם הציבור וקיבלו פני שבת המלכה. לאחר התפילה, פנה אליו אחד מבני הקהילה, והזמינו להתארח אצלו. רבי אברהם קיבל בשמחה את ההזמנה, והתלווה אל מארחו לביתו.

הבית היה מואר כהלכה, השולחן היה ערוך בכל טוב. האישה והבנים, החתנים והכלות, הסבו מיד לשולחן והחלו לאכול. האורח, שהיה תלמיד חכם מובהק, תמה מאוד על כך, ושאל את בעל הבית: "ומה עם קידוש על היין? וכי כיצד אתם עוברים על ההלכה ואינכם מקדשים?״.

״פשוט מאוד", השיבו המארח, ״אינני יודע לקדש, כי מעולם לא למדתי, ואינני זוכר את סדר הקידוש בעל פה. אם רצונך, קדש אתה״.

מיד מזגו כוס יין לאורח. האורח החזיק את כוס היין בידו, והחל לקדש בקול נעים: ״יום השישי, ויכולו השמים והארץ״.

לאחר הקידוש, ישבו כולם לסעוד את סעודת השבת, ובסיום הסעודה ישבו ושרו שירי שבת. האורח זימר בקול נעים זמירות שבת, והמשפחה הרגישה בקדושת השבת והתענגה.

ביום ראשון, כשהגיע השד״ר להיפרד ממארחיו, אמר לבעל הבית: ״שמע לאשר אומר לך! רואה אני כי יהודי טוב אתה וירא שמים, ועל כן עצה אתן לך. רוצה אני שתערוך קידוש בכל ערב שבת על היין, וכדי שתלמד את הקידוש בעל פה, מעתה והלאה יהיו שמות בניך ובנותיך, חתניך וכלותיך ונכדיך, כסדר הזה: הבכור ׳יום׳, השני ׳השישי׳, השלישי ׳ויכולו׳, הרביעי ׳השמים׳, החמישי ׳והארץ׳. החתן הראשון ׳וכל׳, והחתן השני ׳צבאם׳. כך תזכור את סדר הקידוש כולו״.

המארח קיבל את עצת אורחו, ומעתה מדי ערב שבת היה אוחז את כוס היין בידו, פונה אל הבן הראשון ואומר ׳יום׳. לאחר מכן פונה אל הבן השני ואומר ׳השישי׳, וממשיך בבן השלישי ׳ויכולו׳. כך היה מקדש על היין בכל ערב שבת, והדבר נמשך כמה שנים.

כעבור כמה שנים, שב והזדמן השד״ר רבי אברהם בשנית לביתו של מארחו. בליל שבת, אחז בעל הבית את כוס היין בידו והחל לקדש במילים: ״השישי, השמים והארץ”. תמה האורח ושאל את מארחו: ״מדוע אינך אומר ׳יום׳? מדוע החסרת את ׳ויכולו', וכן לא אמרת ׳את צבאם׳?״

ענה בעל הבית ואמר: ״לצערי הגדול, ׳יום׳ נפטר כבר, ׳ויכולו׳ נמצא בבית האסורים, ו׳את צבאם׳ נסע הרחק מכאן למדינת הים…

התמוגג השד״ר מתלמידו הפיקח והנבון.

(יוסף ברזני / אבותינו ספרו, מעשה 3)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-סדר הקידוש בעל פה

עמוד 21

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, היו מסיירים בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, לאחר קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם: חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיף שקוני הספר עושים גם מצוות צדקה גדולה לסייע לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צרכי קיום.

שבת אחת הגיע לעיר סאלי רב, והביא עמו כמות מסוימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. באותה שבת הגיע לבית הכנסת של רבי רפאל אנקאווה, רבה הראשי הראשון של מרוקו. לפני הדרשה, מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, החזן הקבוע של בית הכנסת. אותו הרב סיים את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים.

ניכר היה כי רב זה אינו תלמיד חכם.

למחרת היום, שאל רבי רפאל את רבי אברהם החזן: ״האם עברת קצת על אותו ספר שאין בו דבר של ממש?״. ורבי אברהם השיב לו: ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״.

״מה הכוונה?״, שאל רבי רפאל.

״פשוט מאוד", השיב לו רבי אברהם, ״הרי אנו אומרים שבתלמוד כאשר ישנה סוגיה שנחלקו בה ואין כל הכרעה, אזי בתלמוד נכתב המילה ׳תיקו׳, שהיא ראשי תיבות: ׳תשבי יתרץ קושיות ובעיות', וכידוע שבימות המשיח ייתמו כל החידושים בתורה ויינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״.

״לא על סופרים כאלה נאמר ׳חכמת סופרים תרבה חכמה״׳, אמר לו רבי רפאל,והמשיך: ״צדקת! אכן הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד, ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, לפי מידת שכלו והבנתו״.

כך היו חייהם של אבותינו ורבותינו במרוקו. אדם שנחשב לגדול בתורה, יכול היה להוציא חיבור, כדי שגם אחרים ייהנו מתורתו. זו אחת הסיבות שרבים מכתביהם של חכמינו לא נדפסו, כי לא ראו בעצמם כראויים לכך, והכתבים בלו והושלכו לגניזה. אולם מי שלא היה גדול בתורה – לא העלה בדעתו לעשות מעשה תלמיד חכם. וכך גם בענייני הלכה, שנאמר בהם כי נאמרו לאנשים יראי שמיים ותלמידי חכמים, כמו הנחת תפילין כשיטת רבינו תם בנוסף להנחת תפילין כשיטת רש״י, שנפסק להלכה שיניחם רק מי שהוא מוחזק ומפורסם בחסידות(שרע לד, ג), ולכך רוב העם במרוקו לא הניח תפילין של רבינו תם, כי לא ראו בעצמם עונים על הגדרה זו.

(חנניה דהן / עין רואה ואוזן שומעת, עמי 43)

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הגענו לימות המשיח

הנער שנמצא

מעשה היה באחד מנכבדי המוסלמים שבכפר א־נטיפה (כיום: פום אלג'ומעא –[Foum el Joum3a], המצוי בין כפרי הרי האטלס, שביום בהיר נעלם בנו, ולא נודעו עקבותיו. כל בני הכפר יצאו לחפש את הנער ברחבי הכפר ומחוצה לו בסביבות ההרים, אך החיפושים אחריו לא העלו דבר.

אביו של הנער, שהיה מנכבדי הכפר, האשים את היהודים בכך שחטפו את בנו, ולפיכך הכריז והודיע, שאם בנו לא יימצא לאלתר – יגורשו היהודים כולם מהכפר.

היהודים נחרדו למשמע הגזירה הקשה שניחתה עליהם כרעם ביום בהיר. בצר להם הם פנו לרבם רבי שלום בר חנין, כדי שיעמוד בתפילה בערב בתגובה, אמר להם החכם לקרוא לאביו של הנער שיגיע אל ביתו.

משלחת מהקהילה היהודית יצאה אל ביתו של הנכבד המוסלמי, כדי להביא לפניו את בקשתו של החכם. הנכבד המוסלמי נענה לבקשה. כשדרך על מפתן ביתו של החכם, עמד החכם על רגליו ואמר לו: ״בנך נמצא עתה במקום פלוני״. מיד יצא האב אל המקום שאותו הזכיר חכם היהודים, ומצא שם את בנו. המעשה התפרסם, ושמעו של החכם היהודי יצא למרחוק.

בקרב יוצאי העיירה א־נטיפה, נפוצה הייתה המסורת, כי רבי שלום זכה לגילוי אליהו הנביא. ומעשה שהיה כך היה: באחד הפעמים ביקשה רעייתי להיכנס אל החדר הצר שבו ישב ועסק בתורה, והנה להפתעתה ראתה בפתח החדר אור מיוחד כעין אש. היא הבחינה כי אדם זר יושב ולומד תורה יחד עם בעלה, ונחרדה למראה זה, שכן היא הייתה כל אותה העת בבית ולא חשה בכניסת מאן דהו לבית, אך חששה להפריע לבעלה בעת לימודו.

כעבור שעות מספר, יצא רבי שלום מחדרו. או אז ניגשה אליו ושאלה אותו לפשר האור שבקע מחדר הלימוד, ומי הוא אותו אדם זר שעסק עמו בתורה. רבי שלום השיב לה: ״אשרייך רעייתי שזכית לראות את מ­שנאמר עליו ׳אשרי מי שראה פניו בחלום; אך זאת אבקש ממך, שלא תספרי זאת לאף אדם עלי אדמות, כל ימי חי’”. מעשה זה התפרסם רק לאחר הסתלקותו.

החכם רבי שלום בר חנין, נולד בעיירה סקורה שבמרוקו למשפחת בן דוד. בעקבות אסונות שאירעו במשפחתם, שינה אם שם המשפחה ל׳בר חנין- מלשון רחום וחנון, שירחם עליהם האל ויושיע אותם. עלה לגנזי מרומים ביום כ׳׳ב בטבת תרח"צ (26 בדצמבר 1937), והקהילה היהודית כולה ליוו אותו למנוחת עולמים, כשאליהם הצטרפו גם ערביי הסביבה. זקני העיירה א־נטיפה סיפרו, כי בעת הלווייתו של החכם נראתה צורת מנורה מאירה מהשמיים עד לביתו של הצדיק. בערב ראש חודש מנחם־אב שנת תש״ס (2 באוגוסט 2000), הועלו עצמותיו ארצה, ונטמן בבית העלמין בשדרות.

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה-הנער שנמצא-רבי שלום בר חנין

עמוד 249