מורשת יהדות מרוקו

שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

מ־1790 עד 1859 שלטו במארוקו שלושה סולטנים שונים עד מאוד זה מזה – מולאי ליאזיד איש־הדמים, מולאי סלימאן ירא־השמיים ומולאי עבד אל־רחמאן ההססן ורפה־הרוח – ותחת שלטונם ידעו היהודים נתיניהם חלופות של קור וחום כמו במקלחת סקוטית.

מעשי־ההוללות והמרידות המרובות שידע מולאי ליאזיד (1792-1790) לרוב, לא מנעו ממנו לרשת את כס אביו, סידי מוחמד, שהוא היה בנו־יקירו. לשווא הזהירו יועציו היהודים של השליט הזקן מפני מינוי אומלל זה, אך דווקא משום כך התחזק הסולטן החדש בעמדתו האנטי־יהודית הנחושה, ותקופת מלכותו, שלטוב־המזל לא ארכה הרבה, היתה הכאובה מכל אשר נגזר על יהודי מארוקו לשאת.

מיד עם עלותו לכס־המלוכה נשבע מולאי ליאזיד להצליח במקום שבו נכשל, כאלפיים שנה לפניו, ראש־שריו של האחשוורוש מלך פרס להרוג ולאבד את כל היהודים שבמלכותו. רק ירידתו מן הבימה בטרם עת עיכבה בעדו. תוכנית מעין זו מנוגדת היתה לרוחו של האיסלאם המארוקאי עד כדי כך שנמצאו פה ושם אנשים שעצרו את ידו הרצחנית של הסולטן. בפרט כך אירע בטטואן, מקום שם החליט לגזור על ״פתרון סופי״ לאמיתו. וכך אנו למדים בעניין זה מ״דברי הימים״ לקהילת פאס:

וייצאו קהל תיטואן ומנחה בידם ביום ש״ק (שבת קודש) וגזר אומר שיהרגו היהודים שבכל מלכותו, ומי שיביא לו ראש יהודי ״תן לו סך עשרה מתקאלים. ואמרו תפשום חיים לקהל הנז'. והעיר ה׳ את רוח שופט א׳ ונפל לפני המזי״ד ואמר לו: לא נכון לעשות כן, להרוג את כל היהודים… אמר לו: כבר כרתי ברית עם משפחת אמהאוו׳ס (ארור שמם) שאהרוג את היהודים כשאמלוך. והשיב לו: זו אינה עצה, אלא טול ושלול ממונם והרי הם כמתים. הסולטן ראה לטוב לו לקבל את העצה הנבונה הזאת. במקום לצוות על טבח קיבוצי פקד לשדוד ולבוז את קהילות טטואן, אל־קצר אל־כביר, אל־עראיש, רבאט, טאזה ומכנאס ולהוציא להורג את כל היועצים היהודים של אביו. המלאח של מכנאס הופקר לשבט הלוחמים בני עודאיה והיה לבז. חזיונות אונס ושוד נמשכו שבועות על שבועות בכל רחבי מארוקו. משראה מולאי ליאזיד שבאוג׳דה מפירים היהודים את חוזה־עומר ומתלבשים כמוסלמים, ציווה לקצוץ להם אחת מאוזניהם כדי שיוכלו להבדילם מן הלא־יהודים! הוא גם אסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק בכל פינות הארץ.

קהילת פאס היא שנדונה לסבול יותר מכל מאכזריותו. אחרי שפקד על היהודים לפנות את בתיהם במלאח, שלכבוד המאורע הוסב שמו כביר(הגדול), הושיב שם שלושת־אלפים אנשי־מלחמה מבני־עודאיה, ששוגרו ממכנאם עם משפחותיהם. בית־הקברות היהודי נהרס, ומצבותיו שימשו לבניית מסגד במרכז השטח שבו היה לפני־כן המלאח.

היהודים, שגורשו אל מחוץ לעיר, בתנאים של עניות גמורה, מופקרים היו להתעללותם ולנגישותיהם של שכניהם החדשים, שזאת הפעם אכן ששו לציית לפקודותיו של הסולטן. ייסוריהם נמשכו עשרים־ושניים חודש, אף שבמשך תקופה זו נמצאו בכל־ זאת כמה מוסלמים שעמד להם אומץ־לבם להסתיר את ידידיהם היהודים או לעזור להם להציל משהו מנכסיהם. כך אפוא, כאשר התחילו צריפיהם העלובים לעלות באש, נחלץ מושל פאס לישועתם ומנע מן הבוזזים להשלים את מלאכתם המרושעת. אפילו אמו של הסולטן היא עצמה השתדלה למענם פעמים הרבה.

כדי להיפרע מאחיו מולאי השאם, שהכריז על עצמו מלך במראקש, שם מולאי ליאזיד מצור על העיר בפברואר 1792. שם העביר לפי חרב את אלפי הנכבדים שהוזעקו למסגד הגדול על־מנת לחדש את שבועת־אמוניהם כביכול, ואגב כך לא שכח לשים את המלאח לבז. מוגאדור, שבדרך־נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של הסולטן, שציווה להתיז שם את ראשיהם של ששים נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר?

שיחקה השעה למוגאדור ובצל חומותיה של מראקש נהרג מולאי ליאזיד בידי קלעי בודד בעת התקפת־נגד של אחיו. אנחת־רווחה אדירה נתמלטה מגרונה של הארץ כולה, בני כל הדתות והמעמדות. מספר גזירות נגד היהודים בוטלו עוד בטרם יתמנה אחיו מולאי סלימאן לרשת את כס־המלוכה.

הסולטן החדש, שככתכים היהודיים של הזמן ההוא הוגדר כ״חסיד אומות העולם״, שקד לחדש את המסורת העלאווית של רצון טוב וסובלנות כלפי היהודים. מולאי סלימאן היה אמנם מוסלמי המדקדק במצוות אך נקעה נפשו מן הקנאות, והוא ביטל את כל גזירותיו של קודמו. הוא קיבל אפילו החלטות מהפכניות בהעניקו ליהודים שהתאסלמו כדי להינצל מרדיפות את הזכות לשוב לדתם. הוא חזר והתיר ליהודים ללבוש בגדים בצבע ירוק, וכאשר הוכיח אותו קאדי אחד על פניו בשל כך, השיב לו בזעם: ״מה יש לך לומר בעניין זה? איני נוהג אלא כדוגמת אבי. יסלח וימחל לו האלוהים!״

מולאי סלימאן מיהר להרשות ליהודים להשיב להם את נכסיהם במלאח של פאס. לבסוף תקף את הסמל המובהק כיותר לקנאות הסולטן שקדם לו: הלוא הוא המסגד שהוקם בלב המלאח. הוא אכן פקד להרוס את המסגד, לאחר שנמלך בדעתם של העולמא (חכמי־ההלכה המוסלמים). המעשה הנועז הזה, שלא היה לו תקדים באיסלאם, הדהים את היהודים עצמם, כמו שאנו למדים מפי הרב יהודה בן עובד כן־עטר:

והלכו הקהל לפליל ס׳ תאוודי עז״א ואמרו לו שיכתוב ליר״ה (ירום הודו) על אודות האלג׳אמע שבנה המזי״ד בעירנו. וכתב הפליל שהוא אסור בהנאה מכל צד, אם מחמת שנבנה מקברי ישראל שהוא אסור בהנאה, אם מחמת שהפועלים הבונים ובעלי הסיד היו פורעים אותו מדמי מים שרופים שגזל מישראל, אם מחמת שבכאן בקרקע גזולה. ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והאלסמע׳א שהיתה בו… ואם באתי לספר גדול הבית והקורות הגדולות ושיכללו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכד… ויראו גויים ויבושו, וחורקים שיניהם עלינו, ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לדבר עימנו…

מולאי סלימאן, שהתייחס בחשדנות לנוכרים, השיב ליהודי מוגאדור את תפקידיהם ואת זכויות־היתר המסחריות והממוניות שלהם, על חשבון הנוצרים. הואיל והיה חסיד ההפרדה בין העדות בערים, אילץ את היהודים להתרכז בשכונות המלאח שאותן בנה בכל מקום, אף הקים חדשות בטטואן, רבאט, סאלה ומוגאדור. רק קהילות טנג׳ר וצאפי ניצלו מהפרדה זו, שבעצם הלמה בהחלט את משאלות־לבם של הרבנים. כללו של דבר, וחרף חשדנותו כלפי אירופה, נשמר זכרו של מולאי סלימאן לטובה, כפי שמעיד על כך רושם־הקורות של אותה תקופה, יהודה בן־עטר:

ועם היות שאין המנהג לברך המלך כמו שכתוב במחזורים, זה המלך (מולא׳ סלימאן) אנו מברכין אותו ביום ש״ק ויו״ט (שבת קודש ויום טוב) בבתי־כנסיות, כ׳ הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה…

יורשו, הוא אחיינו מולאי עבד אל־רחמאן (1859-1822), היה אדם נאור יותר, וחדור אותן כוונות טובות ביחס ליהודים. עם זאת סיכום תקופתו דו־משמעי יותר, בפרט בגלל התנחלותה של צרפת באלג׳יריה, שהכניסה עוד גורם משבש ומפריע לתמונה. תקופת מלכותו התחילה בסימן ביש מאוד: הבצורת ואי־הבטחון הפילו קורבנות יהודיים לרוב. הרעב של 26־1825 עשה שמות בקהילות מכנאס ופאס. גזלנים חיסלו שיירה שלמה של חמישה־עשר יהודים שעשו את דרכם מאגוראי – שיושביה היהודים נטשוה סופית – למכנאס.

כתום שש שנים לערך שוב שילמה קהילת פאס את מחיר קוצר־ידו של הסולטן בהשלטת הסדר. ב־1832 לא היסס להפגיז את המלאח, שאליו נמלטו בני עודאיה שהתמרדו. מכל מקום היה מספר החללים היהודים נמוך מכפי שאפשר היה לחשוש, ולזכר נס־זוטא זה הנהיגו הרבנים פורים קטן, הוא הפורים דל קור (כדורי התותח).

אך בזאת עדיין לא תמו תלאותיה של פאס. דומה היה כאילו קידוש־השם של לאלה סוליכה ב־1834 החזיר את הקהילה לשעות הקודרות ביותר של אי־הסובלנות: מוסלמי אחד מנכבדי טנג׳ר התאהב עד לשיגעון בצעירה יהודייה יפה מאין כמוה, סוליכה חתשואל. כיון שסירבה הנאווה להינשא לו, נקם המחזר הנכזב את נקמתו בהאשימו אותה בפומבי שחזרה לחיק היהדות לאחר שהתאסלמה – והחוק גוזר היה דין־מוות על פשע הכפירה בדת.

מולאי עבד אל־רחמאן, שפעל מתוך כוונות טובות מאין כמותן, נכנס בעובי הקורה בניסיון למצוא פתרון מתקבל על הדעת. את דעתם של העולמא הניח בארגנו משפט בפאס. אך הואיל ובתוך כך מעוניין היה להציל את הנערה ממיתה ודאית, לחץ על הרבנים שישכנעו אותה להעמיד פנים שהיא מוסלמייה. הנאווה, שאדיקותה לא נפלה מעקשנותה, סירבה לקבל את הפשרה. כך אפוא הותז ראשה בכיכר העיר בהיותה בת חמש־עשרה. מוות אכזרי זה עורר זעם ותדהמה הן באירופה והן במארוקו.

דרך הטיפול בפרשה זו טיפוסית ליחסו דו־המשמעי של מולאי עבד אל־רחמאן – ושל מספר מוסלמים לפניו ואחריו – כלפי היהודים: אם גם יש לנהוג בהם סובלנות ולהתייחס אליהם כהלכה, בכל־זאת חייבים הם להישאר במקומם כד׳ימים ולשאת בהשפלות הכרוכות בכך. תעיד על כך תשובה זו שהשיבה הסולטן בכתב על התערבותו של הקונסול הצרפתי בטנג׳ר למען היהודים:

יהודי ארצנו ברוכת־המזל קיבלו ערובות שמהן נהנים הם ובלבד שיכבדו את התנאים שגוזרת ההלכה הדתית שלנו על האנשים הזוכים לחסות. אם היהודים מכבדים את התנאים האלה, הרי ההלכה שלנו אוסרת לשפוך את דמם ומצווה לנהוג כבוד ברכושם; אך אם הפרו ולו גם תנאי אחד בלבד, הרי ההלכה הברוכה שלנו מרשה לשפוך את דמם וליטול את רכושם. דתנו המפוארת כופה עליהם את סימני הכניעה והשפלות; הנה כך די לו ליהוד׳ שירים קולו על מוסלמי, וכבר יש בזה משום עבירה על חוזה־החסות. אם אצלכם שווים הם לכם בכל, אם נטמעו בכם, הרי זה טוב ויפה בארצכם, אך לא בארצנו שלנו…

לאחר שספגה מארוקו מפלה קשה מידי צרפת בקרב־איסלי ב־1844, הביאה התמיכה שנתנה הממלכה השריפית להתקוממותו של עבד אל־קאדר לידי תוצאות קשות גם אם עקיפות ליהודים. בדרך־נס ניצלו יהודי טנג׳ר מהרעשות־העונשים של הצי הצרפתי ב־1844. באותה שנה עצמה ניצלו אנשי השבטים את הרעשת מוגאדור על־ידי האדמירל דה־ז׳ואנוויל ובזזו את הסוחרים היהודים. מולאי עבד אל־רחמאן שילם להם פיצויים, ובכך הוכיח בעליל כי יחס הבוז(הדתי) ליהודים אינו אוסר לנהוג עמהם מנהג צדק.

אותה דו־ערכיות אנו מוצאים בחשדנותו של הסולטן כלפי היהודים: הוא חשד בהם כי באמתלה של עלייה־לרגל לארץ־הקודש הם הולכים לאלג׳יריה כדי למסור לצרפתים סודות הנוגעים לנמליה של מארוקו. אך משעה שהשתכנע כי נקיים הם, לא די שעודדם להפליג לארץ־הקודש אלא גם פטר אותם, החל מ־ 1858, מן המסים על יציאת הממלכה, פטור שעד אז שמור היה לעולי־רגל מוסלמים בלבד. מסתבר שדו־הערכיות של מולאי עבד אל־רחמאן ביחס ליהודים משקפת את רגשות הסולטנים של אותה תקופה יותר מאיבה מוצהרת או חיבה מפורשת ליהודים.

על כל פנים הרי בימי מולאי עבד אל־רחמאן נעשתה השאלה היהודית קשורה לבלי הפרד, בין לטוב בין לרע, לאסטרטגיה של מעצמות אירופה שקמו לחנוק את מארוקו מתוך רצונן לאלצה בכוח־הזרוע להיכנס למעגלות השפעתן. לאחר שהובס על־ידי צרפת מינה הסולטן נאיב מעין שגריר, שייצג אותו בטנג׳ר – ולא בפאס, כמתחייב מן הכללים הדיפלומטיים – אצל הדיפלומטים הזרים שהואמנו למארוקו !

 החוזה המסחרי שכפתה בריטניה הגדולה על מארוקו בדצמבר 1856 אילץ אותה לחדש את חופש המסחר, ובמיוחד לבטל את ״המשטר האימפריאלי״ של מונופולים על סחר־החוץ בצורת מכירת היתרים והנחות לחצרניו וסוכניו של הסולטן. לדעתו של ההיסטוריון הצרפתי ז׳ן־לואי מייד, חוזה זה הוא ״אחד הגורמים הפעילים ביותר בהתפרקותה של מארוקו הישנה״.

סידי מוחמד, שירש את כיסאו של מולאי עבד אל־רחמאן ב־1859, נאלץ למשכן את תקבולי המכס כדי ללוות בלונדון את הסכומים שנדרשו לו כדי לפצות את הספרדים, שניצחו את מארוקו ב־1860 ונטלו לידיהם את טטואן כמשכון. האוצר, שנידלדל באין הכנסות מן המכס, הבצורת, החולירע והמרידות סופם שאילצו את סידי מוחמד לחדול מכל מחשבה על רפורמה.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 55 -שלושה סולטנים, שלושה קווי מדיניות- מולאי ליאזיד- מולאי סלימאן- מולאי עבד אל־רחמאן

מוחמר הרביעי וחסן הראשון: לקראת שוויון־זכויות

תהליך הבנאום של השאלה היהודית, שהחל בימי מלכותו של מולאי עבד אל־רחמאן, נמשך והעמיק בימי שלטונו של בנו, מוחמד הרביעי(1873-1859). מעצמות אירופה הגדולות שוב לא נמנעו מלנצל את קשייה של הקהילה היהודית לצורך קידום האינטרסים שלהן. ארגונים יהודיים בינלאומיים דוגמת ועד שליחי הקהילות הלונדוני או חברת כל ישראל חברים הפאריזאית אף הם הפעילו את השפעתם אצל ממשלותיהם למען תתערבנה לפני הסולטן לטובת יהודי מארוקו. הארגון הראשון היה פעיל בעיקר במישור ההומאניטרי ואילו השני חרג מתחום ייעודו הדיפלומטי והקים רשת של בתי־ספר יהודיים בממלכה השריפית. אגב כך נחנך ב־1862 בית־ספר צרפתי ראשון של האליאנס בעיר טטואן, שחודשים אחדים קודם־לכן עדיין היתה תחת שלטון הספרדים.

בעוד שמיעוט מהיהודים – בעיקרו של דבר יושבי רצועת החוף – העמיד עצמו תחת חסותם של הקונסולים הזרים, היה הרוב המכריע מוסיף להשליך את יהבו על התערבותו הגוברת של הסולטן נגד שרירות־לבן של הרשויות המקומיות. בִּנְאוּם השאלה היהודית החל בצורה דרמטית עם פרשת צאפי המדהימה.

ספרד, שנתקפה מפח־נפש על שלא קטפה את כל פירות נצחונה הצבאי משנת 1860, נאחזה בכל אמתלה שבעולם כדי להשפיל את מארוקו. הנה כך כפתה עליה להוציא להורג שני יהודים אומללים מצאפי, שהואשמו בשקר ברציחתו של אזרח ספרדי.

הפרשה עוררה סערת־רוחות גדולה באירופה והעלתה חששות להרעה כללית במצבם של היהודים במארוקו. הנדבן היהודי האנגלי הגדול, סיר משה מונטיפיורי, בהיותו בן 80, ראה הכרח לעצמו לבקר במראקש אצל הסולטן סידי מוחמד. הביקור שנערך בחסותה של אנגליה, שהיתה שותפה מסחרית ראשונה במעלה של מארוקו וערבה לעצמאותה, הוכתר בהצלחה מלאה. המלך ערך ללורד הזקן קבלת־פנים מפוארת, וב־5 בפברואר 1864 יצא בהצהרה חגיגית, בצורת ט׳היר(צו), השופע גדלות ונדיבות כאחת. מן הראוי לצטט ממנו בהרחבה:

בשם אללה הרחמן והרחום – ולא חיל ולא כוח כ׳ אם באללה הגדול והנשגב – מצווים אנו את כל משרתינו, מושלינו, שופטינו ושאר עושי־דברנו שיתייחסו במאור־פנים לבני־ ישראל הכפופים לממלכתנו, כ׳ כך עוררנו אללה לעשות.

עליהם לנהוג עמם בצדק ובמשפט, ולשים אל לבם שכל נתינים שווים הם; אף אחד מהם אל לו לסבול משום מעשה של שרירות־לב, ולו גם הקטן ביותר, אף לא מגרימת נזק או תוקפנות משום סוג שהוא… השירותים שיכולים בני־ישראל לעשות איש איש בתחום מומחיותו אין לתבוע אותם בכוח הזרוע, ומכל מקום יש לשלם להם בעבורם כיאות…ואם ״עשה מעשה כלשהו של אי־צדק ואי־יושר לבני־ישראל, הרי אנחנו, בעזרת אללה, נעניש על כך בכל חומר הדין…

יש היסטוריונים המסתמכים על התגברות האיבה וההתנכלויות ליהודים ומסיקים מכך כי דבר־המלך הזה לא די שהעלה חרס אלא אף יצא שכרו בהפסדו. בעיני המושלים והעם, כך הם טוענים, הציג למעשה את היהודים כסייענים להתערבות מבחוץ בענייני הארץ. ראוי לנו שניזהר יותר במשפטנו. אמנם כן, בניגוד למה שאירע בתוניסיה ובתורכיה שנים אחדות לפני־כן, לא הצהיר הצו הזה רשמית על שוויון בין יהודים למוסלמים, גם לא העמיד את השוויון הזה במסגרת של מדיניות כוללת ועקיבה, אבל עתיד היה לשמש תקדים חיובי, מוכר במשפט הבינלאומי, שלעתים קרובות נאחזו בו כעבור זמן היהודים שנפלו קורבנות למעשי עוול. היה זה צעד ראשון.

ואולם המצליחים ומרובי־ההשפעה שבקרב היהודים לא הסתפקו בקצב האטי של התפתחות זו. קצרי־רוח היו, והשתוקקו לגילויים של חסות זרה, שיאפשרו להם להינצל משרירות־לבן של הרשויות המקומיות בלי לפגום במאומה בקשר האישי שלהם עם הסולטן.

הסולטן מולאי חסן הראשון(1894-1873) קנה את לב היהודים באישיותו יותר מאשר במעשיו. אדם יפה־תואר ואומר־הוד היה, פשוט בהליכותיו וחביב, ונוסף על כך ניחן בתבונה מרובה ובהרגשת־חובה. היהודים ראו בשליט הזה, שירא־שמיים היה אך גם איש־תרבות, אדם ״קרוב אצלם״, והיה זה סימן נדיר להוקרה. רבי שלמה כהן, בעל יומן־העיר־פאס, כך אמר עליו:

מולא׳ אל־חסן היה מלך חסיד ורחמן והיה שומר על הצדק ועל הזכות של כל אחד, בלי הבדל יהודי או גוי.

 תקופת שלטונו הניבה תוצאות מעורבות למדי. הוא לא הצטיין בשום החלטה או צעד מדיני חשוב. הוא ידע לכלכל את מעשיו מתוך הכרת־כבוד, אך לא פתר אפילו אחת מבעיותיה של הארץ. מיד עם עלותו לכס־המלוכה אישר את הצו שהעניק אביו לסיר משה מונטיפיורי, ובכל הזדמנות חזר ואישר את ההתחייבות לנהוג ביהודים בתכלית הצדק והיושר אף הזכיר בתוקף את הצו למי שלא מילאו אחריו הלכה למעשה. היהודים חרדו לו למלך כל־אימת שיצא למסע־מלחמה נגד שבטי הברברים, כמו שאנו למדים מן העדות הישירה הזאת של הרב חיים טולידאנו ממכנאס:

בח׳ א״ר התרט״ל (1879) היתה מלחמה לאדוננו המלך מולא׳ לחאסאן יר״ה עם שבטי הערביים הנקראים גרווא״ן ימ״ש. וביום השבת בבוקר השכם יצא המלך בעצמו למלחמה עם כל חילו, ועבר על פתח אלמללא״ח. ויצאו הדיינים וראשי הקהל לקראתו, וביקש מהם שיהיו לו מעיר לעזור בתפילתם. ותכף התפללנו ולא אכלנו סעודת היום, רק נתקבצנו בכל בתי־כנסיות וקר׳נו תהלים בבכייה רבה, והנשים עלו לבית־הקברות לבקש רחמים, והיתה מהומה גדולה בעיר, וישמע ה׳ את קולנו, ויעזור את המלך ואת מחנהו, ויכו בשונאיהם כרצונם…

ובערב עם חשכה עבר המלך עם כל חילו, ועם כל הכבודה לפני שער אלמללא״ח, ויצאו כל הקהל לקראתו, ויברכו את המלך בקול גדול, וגם הוא שמח לקראתם. ותהי אותו הלילה שמחה רבה בעיר, ולא ראינו שינה בעינינו, רק אוכלים ושמחים ומהללים את ה׳. ולמחר עשינו אותו ׳ום־טוב, והלכו עוד ראשי הקהל והדיינים אל חצר המלך, וקיבלם בכבוד גדול. מולאי חסן, אף שנהה אחר אידיאלים של פתיחות, של קדמה ורפורמות, שאף עם זאת להגשימם בזהירות ובהדרגה כדי שלא לקומם את נפשם השמרנית של המארוקאים ולא להביא לידי זעזועים חברתיים. בדומה לקודמיו, ידע שיוכל לסמוך על נכבדי היהודים שיסייעוהו במימוש יוזמתו למודרניזציה מתונה. ראש הקהילה במראקש, יהושע קורקוס, שימש לסולטן, כמו ששימש אביו לקודמו בזמנו, גם יועץ שדעתו נשמעת וגם בנקאי.

מאחר שפעל לאור האידיאל הזה, לא הבין מולאי חסן ולא גרס שיהיו נתיניו היהודים נזקקים עוד לחסותם של הקונסולים הזרים ומעצמותיהם. עם הזמן נעשו גילויים של ניצול משווע של משטר ההגנות הקונסולריות למכשול ממדרגה ראשונה על דרכה של רפורמה זהירה. בניסיון לעצור בהתפשטותו המדאיגה של נגע זה נקט השליט, בתמיכתה של אנגליה, שמוחזקת היתה מגינתה הטובה ביותר של העצמאות המארוקאית, וקרא לוועידה במדריד ב־1880.

משטר־החסות מאפשר היה להפקיע נתינים מארוקאים שזכו בה מכפיפות למערכת המשפטית והממונית של ארצם. גם אם לא נתייחד משטר זה ליהודים בלבד, הרי כה רבים היו היהודים שזכו בחסות זו עד שביטולה המוחלט, כרצונו של הסולטן, בלי שתונהג רפורמה כוללת במצבם, עלול היה להתקבל כמעשה מפורש של אנטישמיות. אשר על כן נאבקה האליאנס מאחרי הקלעים של הוועידה נגד ביטולו של מעמד החסות הזרה.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- מוחמד הרביעי וחסן הראשון-עמ' 59

ועידת־מדריד הניבה תוצאה שהיא בבחינת דבר והיפוכו: לא די שלא בוטל משטר החסות הזרה אלא אף זכה לאישור בינלאומי. יתירה מזאת, מבחינת היהודים היתה זו מהפכה של ממש, שכן הוועידה העניקה להם בחוץ לארץ מעמד שווה לזה של הנתינים המוסלמים.

לראשונה נעלמה ההבחנה בין ״נתינים מאורים״ ל״נתינים יהודים״. מבחינת המשפט הבינלאומי – שהקדים בכך את החוק הפנימי – נחשבו היהודים מעתה והלאה נתינים מארוקאים במלוא מובן המלה, שווים למוסלמים. בתוך כך השיג המלך ויתור אחד חשוב שנועד לבלום את קבלת האזרחות הזרה: היתה זו ההכרה בעקרון ״הנאמנות המתמדת״, לפיה לא יוכל אדם לאבד את נתינותו המארוקאית בלי אישורו המפורש של המלך.

ערב נעילתה של הוועידה זכתה השאלה היהודית לטיפול עקיף באמצעות הצעה של משלחת אוסטריה, שהועלתה בשם האפיפיור, וחתרה להכליל את עקרון חופש־הדת בהחלטות הסופיות. חברת כל ישראל חברים הצליחה להשיג הבטחה להרחבת החופש הזה גם ליהודים, אלא ששר־החוץ שייצג את הסולטן, הגיב קשה על משאלה זו, אף גרם שהיא מיותרת ובלתי־הולמת מאחר שמאז ומתמיד נהנו יהודי מארוקו מחופש מעין זה. לפיכך סירב להעביר את ההחלטה לסולטן, שסמוך לפני־כן שיגר אליו איגרת אישית שכן באה בעתה, ואותה קרא בפומבי ובזה אנו מביאים כמה קטעים מתוכה:

"הובא לידיעתנו שיהודים אחדים מנתינינו התלוננו כמה וכמה פעמים אצל אחיהם יושבי אירופה ואצל הנציבים הזרים בטנג׳ר על כ׳ לא עלה בידם להשיג משפט־צדק בטענות שהעלו ביחס למעשי רצח, גניבה וכר… רצוננו השריפי הוא שיזכו במשפט־צדק בלי התערבות המעצמות או נציגיהן שכן אלה הם נתינינו ומשלמי־מם הם לנו, ומתוקף דבר זה עצמו שווי־זכויות הם בעינינו למוסלמים, וכל פגיעה בהם אסורה על־פ׳ דתנו.

לפיכך אנו מצווים עליך (הסולטן פונה כאן אל שר־החוץ שלו) שתקבל את טענתו של כל יהודי שיתלונן על שלא זכה במשפט־צדק אצל אחד המושלים ותודיענו על כך שעה שלא תמצא דרך לתקון את המעוות".

אכן, זהו מסמך מפליא, המכיר בשוויון בין כל נתיני הסולטן, בלי הבדל דת, ובתוך כך הוא מעמיד סוג אחד מתוכם, את היהודים, תחת אפוטרופסותו של משרד־החוץ! אין ספק שעלינו לראות בו לא רק שגגה שנבעה מן הרצון להיטיב אלא גם גילוי נוסף לדו־המשמעות של רגשי הסולטנים כלפי היהודים.

נסיים בכך שנזקוף לזכות תקופות־מלכותם של הסולטנים הטובים, מוחמר הרביעי וחסן הראשון, אי־אלה שיפורים משפטיים פעוטים במעמדם המשפטי של היהודים. אך הדבר הושג במחיר בנאום שמעתה והלאה עתיד היה להחשיד את היהודים בקשירת־קשר עם מעצמות זרות המשתוקקות לחלק ביניהן את מארוקו, ולכן גם נשארה השאלה היהודית תלויה־ועומדת עד לכינונו של משטר־החסות הצרפתי.

הטלטולים הקשים שנגרמו בעטיה של ההתפשטות האירופית ובשל פגעים מידי שמיים אילצו את שליטי מארוקו לוותר על כל רעיון של רפורמה ושללו מהם את האמצעים הנחוצים להגבלת ההשפעה הזרה. כאשר מת מולאי חסן כבר עמדה עצמאותה של מארוקו במידה רבה בסימן־שאלה.

לקראת הפרוטקטורט(משטר־החסות)

עם עלותו של מולאי עבד אל־עזיז (1908-1894) לכס־המלוכה נכנס המשבר המארוקאי לשלבו הסופי. הבעיות החמירו עד כדי כך שמטבע הדברים נדחקה השאלה היהודית לדרגה משנית. הנסיך הצעיר גם הוא היה שופע אהדה ליהודי ממלכתו, ששותף היה עמהם בשאיפה להיכנס במלוא ההיקף לעולם המודרני. אבל הוא עצמו שם לאל את השאיפה הזאת לשינוי בהקיפו את עצמו מתווכים אירופים חסרי־מצפון, שניצלו לרעה את חיבתו המופלגת לחידושיה ונפלאותיה של הטכניקה המערבית. על־פי עצתם של אותם אנשי־ביניים עצמם אישרר בחתימתו את הפרטיכל של אלג׳סיראס (1906), שהעמיד את מארוקו תחת אפוטרופסות בינלאומית.

הממלכה, שנעשתה ספק־פרוטקטורט בינלאומי, הניחה לצרפת את משטרת הנמלים, את העבודות הציבוריות ואת הפיקוח על המטבע שלה. פשיטת־הרגל הכספית סופה שקוממה את רוב האוכלוסיה, שדבקה בקנאות בעצמאותה של המולדת.

מולאי עבד אל־עזיז, כיון שלא הצליח להשליט סדר בממלכה, ממילא העמיד בסכנה את בטחון היהודים, קורבנות מועדים לכל תקופה של אנרכיה. המרידות של בו חמארה (״בעל האתון״) במזרח, של ראיסוני בצפון ושל מא אל־עינין בדרום עשו שמות בקהילות היהודיות בדברו, טאזה, סטאט ומאראקש. המלאח של מכנאס הותקף ב־1903, אך יושביו הדפו בנשק שלוף את המתנפלים עליהם. באוגוסט 1907 באו מעשי־טבח איומים בעקבות הרעשתה של קאזאבלנקה, ואז גם נבוז המלאח ויושביו עקרו זמנית לטנג׳ר, גיברלטר וספרד. הסולטן, ששוב לא שלט בארצו, הודח על־ידי אחיו הצעיר, מולאי חפיד(1912-1908).

היהודים קיבלו את השליט החדש בחששות מרובים. אכן, במאבק בין ה״מחדשים״ וה״שמרנים״ שהסעיר את מארוקו היה השליט החדש, מוסלמי שונא־זרים, תומך נלהב באחרונים. העלו אותו על נס כסולטן אל־ג׳יהאד (סולטן של מלחמת־הקודש). הוא לא הסתיר את איבתו לציבור היהודי, שנודע בשאיפתו לרפורמות ובנכונותו לספוג השפעות מאירופה. אך הואיל וחרד היה לדמותו בעיני מעצמות אירופה השכיל להפיג את חששותיהם של היהודים ולהרבות במחוות של רצון טוב כלפיהם. בטיוטה של תחוקה, שעובדה בהשפעת הפיכתם של התורכים הצעירים, הגיע לידי כך שזו פעם ראשונה בתולדות מארוקו הבטיח את שוויון כל האזרחים, בלי הבדל דת.

אך עד־מהרה נתחוור שמולאי חפיד לא יזכה לקיים את ההבטחות שנתן למארוקאים: להתנער מהסכם אלג׳סיראס, ולשחרר את השטחים הכבושים. חנוק היה הסולטן מבחינה כספית, ולפיכך נאלץ לקבל את התנאים המשפילים שהעמידו לו המעצמות הזרות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. גרוע מזה, המרידות נתחדשו ביתר־שאת. בעקבות מעשי־טבח כאירופים הונחתו גייסות צרפתיים נכבדים. רבעי המלאח של פאס ושל מכנאס שוב הותקפו באפריל 1911. שבטי מורדים צרו על פאס, שניצלה רק בזכות התערבות הטור הצרפתי של הגנרל מואניה, שהגיע לעיר ב־21 במאי 1911, שעה שהיו ביצוריה קרובים להתמוטט. היהודים קיבלו את החיילים הצרפתים כגואלים ומשחררים. כעבור זמן קצר חזר החיזיון ונשנה במכנאס.

עם יישוב המשבר הפראנקו־גרמני סביב אגאדיר הוסר המכשול האחרון מדרך הקולוניזציה הצרפתית של מארוקו. כתום שבוע של משא־ומתן מריר, חתם מולאי חפיד לבסוף ב־30 במרס, רותח מכעס, על חוזה פאס, שכונן את הפרוטקטורט הצרפתי. לגבי איש שהיה מתנגד קיצוני להשפעות זרות היה בכך משום אירוניה טראגית של הגורל.

משעה שנודע הדבר הוצפה הארץ חמת־זעם שאין לתארה במלים. החיילים המארוקאים התקוממו נגד מדריכיהם הצרפתים. ההתקוממות הסתאבה ולבשה צורה של טריטל, פשיטה וטבח באוכלוסיה היהודית של פאס.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 63

הקיבוץ היהודי בראשית המאה

מתוך כלל 4 מיליוני המארוקאים מנו היהודים בשנים 1912-1900 לא יותר מ־100 עד 115 אלף נפש. אבל המספרים האלה אינם משקפים את משקלם הכלכלי הניכר, שהרי בתקופה זו כבר התגוררו 70% מהם בערים הגדולות, שבהן היו 10 עד 30% מן האוכלוסיה.

המבנה החברתי שלהם דמה עד מאוד לזה של המוסלמים: בפסגת הפירמידה היתה שכבה דקה של מיוחסים מכוח מוצא, ידע וכסף; אלה היו הסוחרים הגדולים ואותם יהודים מקורבים לארמון, שקרויים היו ״יהודי החצר״ ואשר לעתים קרובות מאוד גם הנהיגו את קהילותיהם.

מתחת להם היה מעמד בינוני של אנשים אמידים: סוחרים, צורפים, רבנים… בין שתי הקבוצות הראשונות האלו היו פרוזדורים חברתיים. בתשתית היה ההמון הגדול השרוי באותה מצוקה פיזיולוגית כמוסלמים: אנשים הסובלים מתת־תזונה, לבושי סמרטוטים, אכולי עגבת, נרדפים ועשוקים על־ידי המח׳זן תוך שלעתים קרובות אחיהם־בני דתם העשירים יותר מנצלים אותם. כמו באירופה כך גם כאן פעלו היהודים, בין ברוכי־אמצעים ובין חלכאים, כסוכני הפצה של נכסים והון. התפקיד הכלכלי שמילאו העמיד אותם בערוצי התקשורת הפנימיים והחיצוניים של הארץ.

במראקש, הצומת המסחרי הראשי של מארוקו, היה סחר־השיירות נתון, בעיקרו של דבר, בידי 14,000 היהודים שבעיר. בנמלים הגדולים התקשו האירופים, נוכח בעיות של שפה ושער־חליפים כמו גם נוכח תאוות־הבצע של המוכסים, לסחור במישרים עם המוסלמים. מכך נשכרו היהודים, שהיו דוברי ערבית, מתמצאים בנוהלי המסחר, ומודמים לדרגת מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם ברוב העסקות. מלבד זה היתה לרשותם רשת שלמה של אנשי־קשר, בני־משפחה או קרובי־משפחה, שהשתקעו בגיברלטר, במארסיי, בליבורנו או בגינואה, שלא לדבר על רבעי המלאח של לב־הארץ גם לא על מושבות היהודים שפזורות היו על דרכן של השיירות הגדולות. גם הסולטנים נזקקו לשירותיהם. מולאי עבד אל־רחמאן היו לו חצרנים מיוחסים במוגאדור ובטטואן ובידי יהודי מארוקאי הפקיד את הקונסוליה שלו בגיברלטר, תחנת־מעבר הכרחית לסחר־החליפים בין מארוקו לאירופה.

גם ההלוואה כנגד משכון היתה פעילות יהודית מובהקת. המלווים־בריבית סובבו בכפרים והיו מציעים הלוואות למימון היבולים. בתקופות של בצורת, כמו ב־1869 או בשנים 1878- 1884, מילאו תפקיד מכריע במשקלו, ובשל כך נעשו תכופות שעירים נוחים לעזאזל בשביל הפלאחים שנהרסו ממעמדם או בני השבטים הרעבים. עיסוק מסורתי שלישי ליהודים היה המלאכה. רוב האומנויות שבהן עסקו באו להם בירושה מעברם הרחוק באנדלוסיה: חייטים היו, והצטיינו בתחום האריגים והתכשיטים.

כרוכלים בערים, או תגרים נודדים בחבלי הברברים, קיבצו וגימרו מוצרים מקומיים והוליכום לנמלים, שבהם קיבלו מוצרי־ייבוא שאותם הפיצו בכפרים. הם היו צירי סחר־החליפים במשק רופס של בעלי־אחוזה קטנים ופועלים חקלאיים. הם עברו בדרכים בלי להתיירא מן הגזלנים, והקימו להם רשתות פרטיות של בעלי־חסות.

המעצור העיקרי בדרך התפתחותה של בורגנות יהודית היה שרירות־הלב של המח׳זן, שבגללה היה כל ייצוב של רכוש משפחתי תלוי בשערה. משום כך ראו היהודים במשטר־החסות אמצעי נאה להבטיח את עצמם מפני עושק וחמס.

משעה שהורשו המדינות הזרות להעסיק בשכר, בכל נמל, לפחות שני סוכנים קונסולריים, גויסו היהודים, באחוז גדול יותר מן המוסלמים, לשמש תורגמנים, מזכירים או סרסורים לקונסולים או סוחרים זרים. פקידים אלה נעשו אפוא ״בני־חסות״, שהאוצר והמשפט השריפיים אין להם שליטה עליהם. משטר זה הצמיח עיוותים הרבה כי אותם יהודים – ולפעמים גם המוסלמים – לקחו להם שותפים זרים מדומים, או מארוקאים שזכו במעמד של ״אנשי־חסות״, כדי שיהיה רכושם מוגן מסוכני המח׳זן. סמוך לסוף המאה הי״ט השיגו להם כ־10,000 מארוקאים חסות בדויה. כמה יהודים שימשו סוכנים קונסולריים של ארצות אחדות בעת ובעונה אחת!

העשירים החדשים – משפחות אסייג, אסרף, קורקוס, קוריאט ושאר בני־אקוקה – לפי שהשתחררו מסיכוניה של שרירות־לב יכלו לפלס להם את דרכם קדימה. בני משפחת קורקוס ממראקש שימשו שנים רבות בנקאים וסרסורים לסולטנים. הבורגנות החדשה הזאת שוב לא הסתפקה במסחר אלא שלחה ידה גם בעסקי מקרקעים מסביב לערים הגדולות, שמהם קמו הרבה עתירי־רכוש. מקובל היה לומר ששלושה־רבעים מטנג׳ר העיר היו בידי יהודים.

אף ששנות ה־80 למאה הי״ט עמדו בסימן עלייתה של הבורגנות העסקית היהודית שאין לעצור בה, הרי גם עשירי המוסלמים לא שקטו על השמרים. הפאשות של ערי־החוף, כמוהם כקאידים של השאוויה, עשו יד אחת עם הספסרים והסוחרים מפאס. משפחות טאזי, גסוס ובנג׳לון – שלפרקים פעלו בשיתוף עם יהודים – שלחו את בניהן ואחייניהן לשבת כסוכנים במנצ׳סטר, גיברלטר או מארסיי.

כך אפוא גררה החדירה האירופית רובד דק אחד של החברה היהודית למערבולת המודרניות. בטנג׳ר התחילו יהודים בעלי־יכולת ללבוש חליפה אירופית עוד בשנות ה־90 למאה שעברה. יהודי קאזאבלנקה נזקקו לסבון־גילוח אנגלי ולמברשות־שיניים צרפתיות. היו בהם שתבעו בגלוי את ביטול מעמדם כד׳ימים, בדומה למה שאירע בעוצרות של תוניסיה.

עזות־פנים זו, יחד עם נטייתם להיתלות ביתרונות הכרוכים בחסותן של מעצמות זרות, סופן שהחשידו אותם בעיני המוסלמים באהדה למפעלותיה הקולוניאליים של צרפת.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– הקיבוץ היהודי בראשית המאה