רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

ועידת־מדריד הניבה תוצאה שהיא בבחינת דבר והיפוכו: לא די שלא בוטל משטר החסות הזרה אלא אף זכה לאישור בינלאומי. יתירה מזאת, מבחינת היהודים היתה זו מהפכה של ממש, שכן הוועידה העניקה להם בחוץ לארץ מעמד שווה לזה של הנתינים המוסלמים.

לראשונה נעלמה ההבחנה בין ״נתינים מאורים״ ל״נתינים יהודים״. מבחינת המשפט הבינלאומי – שהקדים בכך את החוק הפנימי – נחשבו היהודים מעתה והלאה נתינים מארוקאים במלוא מובן המלה, שווים למוסלמים. בתוך כך השיג המלך ויתור אחד חשוב שנועד לבלום את קבלת האזרחות הזרה: היתה זו ההכרה בעקרון ״הנאמנות המתמדת״, לפיה לא יוכל אדם לאבד את נתינותו המארוקאית בלי אישורו המפורש של המלך.

ערב נעילתה של הוועידה זכתה השאלה היהודית לטיפול עקיף באמצעות הצעה של משלחת אוסטריה, שהועלתה בשם האפיפיור, וחתרה להכליל את עקרון חופש־הדת בהחלטות הסופיות. חברת כל ישראל חברים הצליחה להשיג הבטחה להרחבת החופש הזה גם ליהודים, אלא ששר־החוץ שייצג את הסולטן, הגיב קשה על משאלה זו, אף גרם שהיא מיותרת ובלתי־הולמת מאחר שמאז ומתמיד נהנו יהודי מארוקו מחופש מעין זה. לפיכך סירב להעביר את ההחלטה לסולטן, שסמוך לפני־כן שיגר אליו איגרת אישית שכן באה בעתה, ואותה קרא בפומבי ובזה אנו מביאים כמה קטעים מתוכה:

"הובא לידיעתנו שיהודים אחדים מנתינינו התלוננו כמה וכמה פעמים אצל אחיהם יושבי אירופה ואצל הנציבים הזרים בטנג׳ר על כ׳ לא עלה בידם להשיג משפט־צדק בטענות שהעלו ביחס למעשי רצח, גניבה וכר… רצוננו השריפי הוא שיזכו במשפט־צדק בלי התערבות המעצמות או נציגיהן שכן אלה הם נתינינו ומשלמי־מם הם לנו, ומתוקף דבר זה עצמו שווי־זכויות הם בעינינו למוסלמים, וכל פגיעה בהם אסורה על־פ׳ דתנו.

לפיכך אנו מצווים עליך (הסולטן פונה כאן אל שר־החוץ שלו) שתקבל את טענתו של כל יהודי שיתלונן על שלא זכה במשפט־צדק אצל אחד המושלים ותודיענו על כך שעה שלא תמצא דרך לתקון את המעוות".

אכן, זהו מסמך מפליא, המכיר בשוויון בין כל נתיני הסולטן, בלי הבדל דת, ובתוך כך הוא מעמיד סוג אחד מתוכם, את היהודים, תחת אפוטרופסותו של משרד־החוץ! אין ספק שעלינו לראות בו לא רק שגגה שנבעה מן הרצון להיטיב אלא גם גילוי נוסף לדו־המשמעות של רגשי הסולטנים כלפי היהודים.

נסיים בכך שנזקוף לזכות תקופות־מלכותם של הסולטנים הטובים, מוחמר הרביעי וחסן הראשון, אי־אלה שיפורים משפטיים פעוטים במעמדם המשפטי של היהודים. אך הדבר הושג במחיר בנאום שמעתה והלאה עתיד היה להחשיד את היהודים בקשירת־קשר עם מעצמות זרות המשתוקקות לחלק ביניהן את מארוקו, ולכן גם נשארה השאלה היהודית תלויה־ועומדת עד לכינונו של משטר־החסות הצרפתי.

הטלטולים הקשים שנגרמו בעטיה של ההתפשטות האירופית ובשל פגעים מידי שמיים אילצו את שליטי מארוקו לוותר על כל רעיון של רפורמה ושללו מהם את האמצעים הנחוצים להגבלת ההשפעה הזרה. כאשר מת מולאי חסן כבר עמדה עצמאותה של מארוקו במידה רבה בסימן־שאלה.

לקראת הפרוטקטורט(משטר־החסות)

עם עלותו של מולאי עבד אל־עזיז (1908-1894) לכס־המלוכה נכנס המשבר המארוקאי לשלבו הסופי. הבעיות החמירו עד כדי כך שמטבע הדברים נדחקה השאלה היהודית לדרגה משנית. הנסיך הצעיר גם הוא היה שופע אהדה ליהודי ממלכתו, ששותף היה עמהם בשאיפה להיכנס במלוא ההיקף לעולם המודרני. אבל הוא עצמו שם לאל את השאיפה הזאת לשינוי בהקיפו את עצמו מתווכים אירופים חסרי־מצפון, שניצלו לרעה את חיבתו המופלגת לחידושיה ונפלאותיה של הטכניקה המערבית. על־פי עצתם של אותם אנשי־ביניים עצמם אישרר בחתימתו את הפרטיכל של אלג׳סיראס (1906), שהעמיד את מארוקו תחת אפוטרופסות בינלאומית.

הממלכה, שנעשתה ספק־פרוטקטורט בינלאומי, הניחה לצרפת את משטרת הנמלים, את העבודות הציבוריות ואת הפיקוח על המטבע שלה. פשיטת־הרגל הכספית סופה שקוממה את רוב האוכלוסיה, שדבקה בקנאות בעצמאותה של המולדת.

מולאי עבד אל־עזיז, כיון שלא הצליח להשליט סדר בממלכה, ממילא העמיד בסכנה את בטחון היהודים, קורבנות מועדים לכל תקופה של אנרכיה. המרידות של בו חמארה (״בעל האתון״) במזרח, של ראיסוני בצפון ושל מא אל־עינין בדרום עשו שמות בקהילות היהודיות בדברו, טאזה, סטאט ומאראקש. המלאח של מכנאס הותקף ב־1903, אך יושביו הדפו בנשק שלוף את המתנפלים עליהם. באוגוסט 1907 באו מעשי־טבח איומים בעקבות הרעשתה של קאזאבלנקה, ואז גם נבוז המלאח ויושביו עקרו זמנית לטנג׳ר, גיברלטר וספרד. הסולטן, ששוב לא שלט בארצו, הודח על־ידי אחיו הצעיר, מולאי חפיד(1912-1908).

היהודים קיבלו את השליט החדש בחששות מרובים. אכן, במאבק בין ה״מחדשים״ וה״שמרנים״ שהסעיר את מארוקו היה השליט החדש, מוסלמי שונא־זרים, תומך נלהב באחרונים. העלו אותו על נס כסולטן אל־ג׳יהאד (סולטן של מלחמת־הקודש). הוא לא הסתיר את איבתו לציבור היהודי, שנודע בשאיפתו לרפורמות ובנכונותו לספוג השפעות מאירופה. אך הואיל וחרד היה לדמותו בעיני מעצמות אירופה השכיל להפיג את חששותיהם של היהודים ולהרבות במחוות של רצון טוב כלפיהם. בטיוטה של תחוקה, שעובדה בהשפעת הפיכתם של התורכים הצעירים, הגיע לידי כך שזו פעם ראשונה בתולדות מארוקו הבטיח את שוויון כל האזרחים, בלי הבדל דת.

אך עד־מהרה נתחוור שמולאי חפיד לא יזכה לקיים את ההבטחות שנתן למארוקאים: להתנער מהסכם אלג׳סיראס, ולשחרר את השטחים הכבושים. חנוק היה הסולטן מבחינה כספית, ולפיכך נאלץ לקבל את התנאים המשפילים שהעמידו לו המעצמות הזרות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. גרוע מזה, המרידות נתחדשו ביתר־שאת. בעקבות מעשי־טבח כאירופים הונחתו גייסות צרפתיים נכבדים. רבעי המלאח של פאס ושל מכנאס שוב הותקפו באפריל 1911. שבטי מורדים צרו על פאס, שניצלה רק בזכות התערבות הטור הצרפתי של הגנרל מואניה, שהגיע לעיר ב־21 במאי 1911, שעה שהיו ביצוריה קרובים להתמוטט. היהודים קיבלו את החיילים הצרפתים כגואלים ומשחררים. כעבור זמן קצר חזר החיזיון ונשנה במכנאס.

עם יישוב המשבר הפראנקו־גרמני סביב אגאדיר הוסר המכשול האחרון מדרך הקולוניזציה הצרפתית של מארוקו. כתום שבוע של משא־ומתן מריר, חתם מולאי חפיד לבסוף ב־30 במרס, רותח מכעס, על חוזה פאס, שכונן את הפרוטקטורט הצרפתי. לגבי איש שהיה מתנגד קיצוני להשפעות זרות היה בכך משום אירוניה טראגית של הגורל.

משעה שנודע הדבר הוצפה הארץ חמת־זעם שאין לתארה במלים. החיילים המארוקאים התקוממו נגד מדריכיהם הצרפתים. ההתקוממות הסתאבה ולבשה צורה של טריטל, פשיטה וטבח באוכלוסיה היהודית של פאס.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997-עמוד 63