מורשת יהדות מרוקו

נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.

שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.

סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:

בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.

ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:

אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.

בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.

הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.

ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.

בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.

המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:

בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.

דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים

אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.

כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.

הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.

אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:

עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.

פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:

[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

פרק שמיני

יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו

יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית

יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'

אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.

אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.

מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.

היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.

בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:

לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.

טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.

בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.

בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.

כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.

במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:

ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.

המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:

בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.

אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:

מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…

בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. ⁵ בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.

לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו

עמוד 137

בבלידה, לדוגמה, שוחררו ראש הסניף המקומי של ה׳אקסיון פראנסייז׳(Action Française) וכן אחד ממפקדי ׳לגיון הלוחמים׳; באוראן הוענקו עיטורים לאוניות המלחמה שהתנגדו לנחיתת בעלות־הברית. אבל לא נערך טקס רשמי לכבוד שני פעילי המחתרת שנפלו בעת ׳כיבוש אלג׳יר׳, סרן פיאפור וסגן דרייפוס.

במארוקו, נכנסו האמריקנים לקזבלנקה ב־ 11 בנובמבר 1942, לאחר שלושה ימי קרבות מרים עם גיסות הגנראל נוגס. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, ובפרט משום שכבר כמה ימים קודם־לכן תכנן הסניף המקומי של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳ בגלוי פוגרום נגד תושבי ה׳מלאח׳, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר, תאריך שבועת האמונים של המליציות. כרזות אנטי־יהודיות כיסו את קירות הערים הגדולות, וב־8 בנובמבר פירסם ה׳ויג׳י מארוקיין׳(Vigie Marocaine) את הראשון בסידרת מאמרים אנטישמיים פרועים, שנועדו להכין את דעת־הקהל לאירועי ה־15 בנובמבר.

קל להבין אפוא את תחושת ההקלה העצומה של היהודים למקרא הודעתו של הנשיא רוזוולט, שהטילו בשמי קזבלנקה באלפי עותקים מטוסיהן של בעלות־הברית, בשעות הנחיתה הראשונות:

באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מן הכובשים השואפים לגזול מכם לחלוטין את זכויותיכם הריבוניות, את זכותכם לחופש הדת, את זכותכם לנהל את אורח־

חייכם בשלום.

אולם שעת האכזבות לא אחרה לבוא, בקזבלנקה כמו באלג׳יר: בהיותו מרוחק יחסית מן העיתונאים האנגלו־סאקסיים ואהוד ביותר על גנראל פטון, המשיך הגנראל נוגס לשלוט ב׳מאחז׳ שלו במארוקו כמו בימי וישי; זמן רב לאחר ה־ 11 בנובמבר שמר על קשרים הדוקים עם לאוואל, באמצעות שירותי הביון של ספרד.

דבר לא השתנה אפוא, לא במינהל ולא בנימת העיתונות, שהמשיכה לתקוף את היהודים, את הגוליסטים ואת אוהדיהן של בעלות־הברית, כאילו נמצאו האמריקנים מרחק של אלף מילין מן הארץ. בשואבם עידוד מיחס השלטונות, ערכו אנשי המליציות ו׳לגיון הלוחמים׳ פוגרום נגד יהודי קזבלנקה, שניות ספורות לאחר שנערך בעיר המצעד הראשון של הצבא האמריקני. התוקפים פלשו אל הרובע היהודי, חיללו בית־כנסת, הטרידו ושדדו אנשים רבים. מהומות כאלה התחוללו, במהלך הימים הבאים, בערים אחרות שבממלכה השריפית, בהשתתפותם הפעילה של אנשי השלטון, שוטרים, חיילים אירופים ומוסלמים (׳גום׳) ואזרחים מקומיים. לא רק התעמולה הגרמנית — שהחריפה את שידוריה אל עבר מארוקו — ואף לא דברי ההסתה והססמאות של ארגונים קיצוניים  הם שגרמו לשינוי בהתנהגות האוכלוסייה המוסלמית, שהוכיחה עד אז התאפקות רבה כלפי היהודים. בלי לגרוע ממשקלם של גורמים אלה, נקשרה החרפת היחסים בין יהודים למוסלמים במישרין לאווירה של חוסר־ודאות שפשטה במארוקו למחרת ה־ 11 בנובמבר. בדומה לימים שלאחר שביתת־הנשק ב־1940, לוותה צלילה מחודשת זו אל הבלתי־נודע במתחים אתניים שנדחקו זה זמן רב: בתור ׳סוכן׳ צרפתי או אמריקני כביכול, שימש היהודי שעיר לעזאזל על כל התסכולים שהיו מנת־חלקם בעבר השנוא, ומטרה מיועדת לפורקן אשליות ההווה המעורפל והלא־רצוי.

אופיים הרשמי של המהומות והפעולות האנטי־יהודיות לא היה מפליא פחות. לא פעם עצרה המשטרה יהודי והשליכה אותו לכלא מפני שהזמין לביתו חייל אמריקני או מפני ששוחח עמו ברחוב.

ברבאט כיתרה המשטרה את הרובע היהודי החל ב־12 בנובמבר: עשרות אנשים נעצרו ברחובות ונידונו במקום לעונשים עם עבודת־פרך, בעוד שבמשך כל ימי המצור(שבועות רבים) קיבלו חיילי ה׳גום׳ אוכל ולינה אצל תושבי הרובע, שחששו לחייהם. ׳יש מקום לשאול אם האמריקנים הם שנחתו במארוקו או שהיו אלה הגרמנים׳, נכתב באחד הדינים־וחשבונות על המאורעות האלה. גורל דומה היה מנת־חלקם של יהודי מכנאס ופאס. סגירת הרבעים היהודים הוצגה אמנם בתור אמצעי בטיחות למניעת פורענויות, אולם בעיני התושבים נחשב המעשה הטלת עונש קולקטיבי, פשוטו כמשמעו. הרי כי כן, רק מי שהצטיידו בתעודות־מעבר מיוחדות הורשו לצאת מן ה׳מלאח׳; מי ששכח לעשות כך, הובל הישר לבית־סוהר, ללא משפט.

מצבן של הקהילות הקטנות בפנים הארץ לא שפר יותר ממצבן של הערים הגדולות; בבני־מלאל הנהיג נציג הממשל משטר אכזרי במיוחד: לכל אירופי שהביע נכונות להתיישב בעיר הותר לבחור בין הבתים שבידי יהודים. הדייר האומלל נדרש לעזוב את מגוריו תוך 3 שעות עד 48 שעות, שאם לא כן נענש בעבודת־פרך. ׳זכות׳ זו ניתנה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור מבין החנויות של הסוחרים היהודים את אלה שרצו. שהות של 24 שעות ניתנה לבעליהן כדי לפנותן. כך הפכה קהילת בני־ מלאל, שמנתה 3,000 נפש, יעד להחרמות ולגזלות מכל הסוגים, כשהיא נתונה לחסדיהם של פקיד זה או אחר.

באירפוד, שבאיזור תפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו עוד בשנת,1918 ואילו באזילאל אולצה הקהילה לבצע עבודות־כפייה; בתנע׳יר, באיזור ורזאזאת, הכריח ראש הלשכה לענייני הילידם את היהודים ללבוש שחורים בלבד.

מעשים כאלה נמשכו זמן רב לאחר ביטול חוקי הגזע במארס 1943. ב־30 ביולי 1944, למשל, ערכו חיילי ה׳גום׳ שהיו מוצבים בצפרו, פעולת עונשין נגד הרובע היהודי בעיר, בעקבות דין־ודברים של מה בכך בין חייל מוסלמי לצעיר יהודי. אגב ניצול הסכמתם בשתיקה של קציניהם הצרפתים, התעללו חיילי ה׳גום׳ המוסלמים באוכלוסייה היהודית, ביום תשעה באב 1943. בתום ההסתערות, הורו השלטונות המקומיים לעצור 200 יהודים, ולאחר־מכן כותר הרובע היהודי במשך ארבעה ימים. השמירה על הרובע הופקדה בידי התוקפים עצמם, אשר השלימו את מלאכת ההרס בכך שאסרו על יציאת התושבים מן הרובע ועל הבאת אספקה אליו.

לבד ממעשי אלימות אלה, שעליהם חיפה בעיקרו של דבר המינהל הצרפתי, שלא טוהר כמעט, סבלה האוכלוסייה היהודית במארוקו מחומרת הקיצוב במזון שנמשך עד לשנת 1945, על־פי הקריטריונים הגזעניים שקבע ממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– מדארלאן ועד ז'ירו

שורשים במזרח ב'

יד טבנקין 1989

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה*

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

הגירסה הראשונה של המאמר הוגשה לסמינריון על השואה, שמקיים מדי שנה פרופ׳ דניאל קארפי באוניברסיטת תל־אביב. לפרופ׳ קארפי אני מודה על עזרתו הנדיבה והערותיו המועילות. כן ברצוני להודות לעובדי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־200.000 נפש – כ*2.5% מהאוכלו­סייה הכללית – מהם כ־180.000 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר כניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפא אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאס היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוסחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטון(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין(Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים Commissaire-Général aux Question Juives)  ) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא העזרה לפליטים יהודים במרוקו נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבר לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטורט כלפיהם היתה אפסית. הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום, מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.
07/08/2024

הפליטים

אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.

א. עצורי המחנות

יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוברחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה
(EVDG – Engagés Volontaires pour la duree de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.

לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים

(GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs Israélites).

חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למתנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־ אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם וכמעט בעל־בורחם. על פי שאיקובסקי Szaj kowski      מדובר ב־ 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־ אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.

מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־עדפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אתרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־ סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement, אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בדי, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא בביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).

המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle – גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.

העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמרו עליהם לגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאליס מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף בלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האתרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לתם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במתנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.

כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריתוק המתנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.