יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.
הקדמה
הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.
עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.
מעֵבר לניתוח המאורעות בצפון אפריקה, שאותם ננסה להעמיד בהקשר הרחב ככל האפשר, מבקש מחקר זה לתרום להיסטוריה של העם היהודי שישי ב " שוליים " של עולם השואה, נושא שמטעמים מובנים למדי לא זכה לתשומת לבם של החוקרים.
אמנם כן, מצבם של יהודי צפון אפריקה בשנים 1940 – 1943 אינו וכול כלל לעמוד בהשוואה אל הגיהינום שאליו הוטלה יהדות אירופה באותה תקופה. אחרי ככלות הכל, גן בעיני יהודי צפון אפריקה עצמם הייתה תקופה זו חמורה פחות מזמנים קריטיים אחרים בתולדותיהם הארוכים על אדמת המגרב.
שכּן בלי לשוב ולהתחקות עד לימי המואחדין, אין זו גוזמה לומר כי במשל שלושת הימים של מאורעות הדמים שהתחוללו בקונסטונטין 3 – 5 באוגוסט 1934, נהרגו ונפצעו יהודים רבים יותר מאשר במשך שלוש שנות משטר וישי והכיבוש הגרמני.
אף על פי כן, מעולם לא הושקעו בצפון אפריקה מאמצים רבים כל כך לשם גיוס אידיאולוגי והכשרת הבסיס המשפטי למעשי רדיפה של חפים מפשע. כשלעיניה עמדו " מודֶלים אנטישמיים זרים לחלוטין למגרב, השתמשה ממשלת וישי במינוח ובשיטות שהובילו באירופה הנאצית עצמה במישרין על " הפתרון הסופי "
יתר על כן – ותהיה דעתנו על מידת האחריות של " ההשפעה הזרה " על התנהגותה של וישי אשר תהיה – אין ספק כי מדיניותה האנטי יהודית של צרפת נועדה גם לספק את האינטרסים ואת המשאלות שפיעמו זה מכבר בקרב חלק מן האוכלוסייה המקומית.
שאם לא כן, קשה להבין מדוע האמצעי הראשון שאותו נקטה ממשלת וישי בצפון אפריקה היא דווקא ביטולו של , צו כרמיה ", שהיה למגינת לבם של האנטישמים בצפון אפריקה למן שנת 1870.
הן בפריפריה שבצפון אפריקה הו במרכז אירופה של עולם השואה, דעת הקהל מילאה תפקיד לא מבוטל בקביעת גורלם של היהודים. הוא הדין בתקופת וישי וגם בימים שבהם נמצאו יהודי תוניסיה תחת הקלגסים הנאציים.
פרסום החוקים האנטי יהודיים בצפון אפריקה, בסתיו 1940, לא היה כרעם ביום בהיר : קדמה לצעד זה תקופה ארוכה של הסתה אנטישמית שפשטה בשלוש הטריטוריות של המגרב, בדרגות שונות של חומרה. לכן הקדמו תיאור של יחסי היהודים עם שכניהם בני אירופה והמוסלמים בשנים האחרונות שלפני המלחמה.
בארכיון של המושבות הצרפתיות, המצוי באקס-אן-פרובנס, יש מגוון רב של מסמכים מפורטים ביותר שעניינם בתקופה הנדונה. מאגר תעודות זה כולל דינים וחשבונות שמקורם בכל דרגי המנהל והמשטרה, וכן קטעי עיתונות נדירים ביותר, כרזות פרסומת וסקירות סינתזה " רשמיות " על הלכי הרוח שרווחו בקרב אוכלוסי צפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה ולאחר כניעת צרפת לגרמניה.
תיעוד זה לוקה לעתים בחסר, משום שהוא מייחס כמעט אותה חשיבות למידע המהימן ביותר כמו לשמועות חסרות שחר. אף על פי כן זהו חומר ממדרגה ראשונה המאפשר לחוקר " למשש " את האווירה טעונת האיִומים שתלויה הייתה כחרב פיפיות על הקהילות בצפון אפריקה.
אשר לעמדם של יהודי צפון אפריקה מול ההסתה האנטישמית, מועט שבמועט הוא המידע שנמצא בדרך כלל בדינים וחשבונות רשמיים. לכן מן הראוי להשלים אותם מהמקורות היהודיים ובראש וראשונה מן העתונים שלהם.
עיתונים אלה ידען שעת שגשוג בתקופה שבין שתי המלחמות, אך נאלמו דום לאחר שביתת הנשק בשנת 1940, ןהוציא את " פטי מאטין – Petit Matin – התוניסאי, וה " ביולטין של האגודות היהודיות באלג'יריה –Bulletin des societes juives d Algerie -. למרות כותרות המשנה שלו – ביטאון יהודי תוניסיה – הפטי מאטין, לא מצטיין כמקור לשחזור חיי הקהילה בימי וישי, שכּן לבד מכמה טורים שהוקדשו מפעם לפעם לענייני הקהילה אין הוא נבדל אלא במעט משאר עיתוני הפרוטקטוראט
התואר " ביטאון יהודי " הולם הרבה יותר את הביולטין האלג'רי, שבזכותו אפשר לעקוב אחר גוני הגוונים של התמורות והמשברים העמוקים שפקדו את יהודי אלג'יריה – המושבה הצרפתית בה"א הידיעה – בשל מדיניותו של ממשל וישי.
אשר לעיתונות הכללית בצפון אפריקה, היא מאכזבת למדי בתור מקור למידע, בהיתה סתגלנית וכפופה לצנזורה. לכל היותר אפשר להסתייע בה כדי לתאר את ההצהרות הרשמיות והתעודות המשפטיות של התקופה, שאינן תמיד בהישג יד בשל תהפוכות שלאחר המלחמה.
איכות שונה לחלוטין הייתה לעיתונות בשפה האנגלית ף מכשיר הכרחי לחקר התקופה שבין נחיתת בעלות הברית ( מבצע טורץ' ) בצפון אפריקה בנובמבר 1942והשבת צו כרמיה על כנו בסתיו 1943, היא גם מקור לא נדלה למידע ולמאמרים ראשיים מכל הסוגים, הן על מצבה הכללי של צפון אפריקה הן על קורותיה של האוכלוסייה היהודית, ובוודאי על מאמצי ההסברה של ארגונים היהודים בארצות הברית ובבריטניה לביטול חוקי הגזע שנראו בתוקף עוד חודשים ארוכים אחרי החיתה ב-8 בנובמבר.
העיתונים האמריקנים התעניינו במיוחד במצבם של הפליטים היהודים מאירופה שקיוו למצוא במרוקו ובאלג'יריה ארץ מקלט או מעבר. אלה נכלאו במחנות עבודה במדבר, שָׁם ישבו כבר מאות היהודים הזרים שהתנדבו עוד קודם לכן לצבא צרפת.
לעזרת כל אלה נרתמו ועדות שונות שהקימו למענם קהילותיהן של שתי הארצות. הפעיל שבגופים אלה היה ללא ספק זה שהוקם למענם בקזבלנקה בידי עורכת הדין הלן קאזס בן עטר שתרמה את ארכיונה הפרטי ל " ארכיון המרכזי לחקר תולדות עם ישראל ", שבירושלים.
מדובר באוסף מסמכים מרשים ביותר, הכולל בין השאר את חילופי המכתבים של עורכת הדין בן עטר עם שלטונות צרפת ועם הארגונים היהודים אשר בארצות הברית. הג'וינט והיאס, וכן רשימות מלאות של פליטים במעבר או במעצר.
אך מקופל בהן מידע לא מבוטל של היחסים בין ברלין לבין תנועות לאומניות שונות בצפון אפריקה, על הקשיים שבהם נתקלו ועדות שביתת הנשק הגרמניות והאיטלקיות בקזבלנקה ובאלג'יר. או על הקשרים שנרקמו בין הדיפלומטים הגרמנים לבין אישים צרפתים מסוימים בצפון אפריקה וכן על תכניות הגרמנים בתוניסיה ועל הקשיים שהיו להם עם בעלי בריתם האיטלקים.
נדירים היהודים בצפון אפריקה שכתבו זכרונות על תקופה זו ף זולת פעילי המחתרת באלג'יר שהשאירו עדויות מדויקות על פעולותיהם לפני נחיתתן של בעלות הברית, אפשר לספור על אצבעותיה של יד אחת את הזכרונות שחיברו עדים יהודים מרכזיים.
מ' אייזנבט על אלג'יריה, ר' בורז'ל ופ' גז על תוניסיה היו היחידים שדאגו לפרסם את יומניהם אחרי המלחמה. חיסרון זה תיקן חלקית המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, אשר אסף עדויות בעל פה על חיי הקהילות בצפון אפריקה בזמן המלחמה. במיחד הסתייעו באוסף העדויות על מצבם של יהודי תוניסיה בימי הכיבוש הגרמני, שנערך בידי אברהם הטל.
יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה
מבוא
ערב מלחמת העולם השנייה מנתה צפון אפריקה הצרפתית כ – 400.000 יהודים. שפזורים היו ב-400 יישובים ומעלה. ולא היו יותר מ-3 אחוזים מכלל אוכלוסיית המגרב, על ארבעה עשר מיליון תושביו, מהם 1.200.000 אירופים.
רוב יהודי המגרב ישבו עדיין במקומות יישוב שהאוכלוסייה בהם הייתה מוסלמית לרוב. אולם מאז הכיבוש הצרפתי הם נמשכו בעוצמה הולכת וגוברת אל הערים והרבעים, שבהם בלטה האוכלוסייה האירופית, כשליש מיהודי אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה חיו , לפיכך באלג'יר, אוראן, בון, סידי בן אל-עבאֶס, קזבלנקה ותוניס.
מספר לא מבוטל שכן בערים המסורתיות, כגון קונסטנטין, תלִמסאן, רבאט, פאס, מכנאס, מראכש, סוסה, גאבֶּס ונאבל, שבהן ניכּרת הנוכחות הצרפתית, בלי להיות רוב, השאר מפוזרים היו בין מקומות יישוב שחשיבותם פחותה, או בכפרים שבהרי האטלס ובשולי מדבר סהרה.
המבנה החברתי הכלכלי של הקהילות בצפון אפריקה לא עבר שינויים מרחיקי לכת מאז בואם של הצרפתים, גם אם תפקידם של היהודים שנמשכו מאז ומתמיד אל המסחר ולמלאכות יד – בתור מתווכים בין היצרנים במקומיים והעולם החיצון התמוטט בשל נוכחותם של אנשי עסקים, מתיישבים או בנקאים שמוצאם צרפתי או אירופי אחר.
בתור בעלי מלאכה וסוחרים זעירים לא אפשרו להם אמצעיהם הטכניים והכספיים הדלים הגנה מספקת מות הצפת השווקים במוצרי יבוא.
זולת כמה בעלי הון גדולים – שנפגעו מאידך גיסא מתוצאות המשבר הכלכלי העולמי – מורכב היה רובה המכריע של האוכלוסייה מרוכלים, אומנים, פקידים, פועלים אשר היו קרוב ל-60 אחוז מכלל המתפרנסים. מקבוצה זו באו המון המובטלים והקבצנים שהיו בשנת 1936 כרבע מכלל האוכלוסייה היהודית בעיר כמו קזבלנקה.
היווצרותו של מעמד בינוני – גדול יותר באלג'יריה מאשר בתוניסיה ובמרוקו – מבין הדורות הראשונים של בוגרי החינוך התיכון והגבוה, לא היה בה כדי לשנות שינוי של ממש את פני הקהילה בצפון אפריקה, אך היא העידה על הופעתם של קריטריונים חדשים של ניידות חברתית. הידע המודרני – וליתר דיוק, הידע הצרפתי – נחשב בעיני כולם אמצעי מהפכני וכל יכול להצלחה חברתית.
החינוך הצרפתי באלג'יריה היה כללי וחילוני, אך הוא הוענק בצמצום בשתי הארצות הסמוכות, בייחוד במרוקו, שם לא עלה בידי " כל ישראל חברים " להושיב על ספסל הלימודים יותר מ – 15000 ילדים, כמספר התלמידים היהודים בתוניסיה, על אף היות אוכלוסייתה היהודית קטנה בשני שלישים מזו של מרוקו.
בתחום זה, כמו גם באחרים, נבעו הבדלי ההתפתחות בין שלוש הקהילות ישירות מאורך ימי הנוכחות הצרפתית, מצד אחד, ומאופייה של המדיניות הקולוניאלית כלפי היהודים בשלוש הארצות, מצד שני.
מדיניות זו הצטיינה בנטיות הטעמה חזקות באלג'יריה, שם העניקה צרפת את אזרחותה ליהודים ( להוציא בטריטוריות הדרום ), לפי " צו כרמיה " משנת 1870. צעד זה בא אחרי ביטול האוטונומיה הפנימית, שממנה נהנו להלכה היהודים על אדמות האסלאם, ואחרי הקמת הקונסיסטוריות, שהועתקו במדויק מן הדגם הצרפתי.
הענקת האזרחות הצרפתית הייתה אפוא כמו גולת הכותרת בתהליך האמנציפציה של יהודי אלג'יריה, שהועלו ממעמד של ד'ימי למעמד שווה לזה של שליטי הארץ – הישג לא מבוטל במצב הקולוניאלי של אותם הימים. אולם, קידום זה קיבל במורת רוח חלק גדול מהציבור האירופי באלג'יריה, שמצא שפה משותפת באנטישמיות שלוחת רסן , מעל ומעבר למגוון דעותיו הפוליטיות.
ללא קשר ממשי עם המרד הקבילי משנת 1871 – שיוחס ללא צדק לצו כרמיה – ואף לא עם פרשת דרייפוס, עתידה הייתה תנועה זו – שבה התנקזו זרמים פוליטיים שונים : שמרנים, רדיקלים, אנרכיסטים ובונים חופשיים – לשלוח לאסיפת הנבחרים הצרפתית כמה צירים, שונאי יהודים עזים, לרבות אדוארד דרומון ואמיל מורינו שנבחרו בשנת 1879, האחד ב אלג'יר והשני בקונסטונטין.
אופיו המיוחד של משטר הפרוטקטוראט, שהטיל, לפחות מבחינה פורמאלית, כמה מגבלות על המעצמה הקולוניאלית, והמהומות באלג'יריה הביאו לידי בלימתו של כל ניסיון להרחיב את מתן האזרחות הצרפתית ליהודי תוניסיה או מרוקו. וכך העריך זאת בשנת 1899 הנציב העליון בתוניסיה מיאה – Millet.
כאשר סובלת אלג'יריה מן התוצאות שהמפלגות הפוליטיות ידעו להפיק מ " צו כרמיה " אין זה הזמן להעניק בתוניסיה פריבילגיות ליהודים לעומת ילידיה המוסלמים. כל רפורמה, קטנה ככל שתהיה, שתצעיד את יהודי תוניסיה לקראת שוויון עם האזרחים הצרפתיים תיצור שם בעיה אנטישמית חמורה, ובפרט כאשר מצויים כאן 60.000 יהודים כנגד פחות מ – 16.000 צרפתים .
שלטונות צרפת אף לא ייחסו חשיבות יתירה לתביעות בעד מודרניזציה של ארגון הקהילה היהודית בתוניסיה, ובמשך זמן רב התנגדו לכל ההצעות שהגישה לצורך הקונס יסטורה המרכזית של יהודי צרפת.
הנציבות הכללית וממשלת הפרוטקטוראט עשו תמיד כמיטב יכולתן כדי לשמור על עצמאותה המלאה של קהילת יהודי תוניסיה. ההתרחשויות באלג'יריה משמשות עדות חותכת לחסרונות הפוליטיים של הארגון הקונסיסטוריאלי ושל ריכוז הכוח היהודי.
כל רפורמה שתפקיד את ההנהגה הדתית של הקהילה בידי אנשים עשירים, פעלתנים ורבי השפעה תיצור מהר מוקד של כוח בתוניסיה שלא יהיה מנוס מלהתחשב בו. אמנם כן, מבנה הרבנות מיושן היום, אולם בתמורה מובטחות לנו ערבויות ביטחון רציניות ויציבות.
אולם החל משנת 1910, נאלצו שלטונות הפרוטקטוראט של תוניס להגמיש את עמדתם, לנוכח תאוותיה של איטליה ; הם הקלו על תהליך האזרוח הסלקטיבי והאינדיווידואלי של העלית היהודית הצעירה, מצד אחד, והקימו מסגרות קהילתיות חדשות, כדי לאפשר ייצוג רחב יותר של האוכלוסייה – מצד שני
במרוקו התבצרו שלטונות צרפת מאחורי סעיפי אמנת מדריד משנת 1880, שקבעה את עקרון הנאמנות הנצחית לסולטאן, כדי לדחות בשיטתיות על הסף כל בקשה שבאה מחוגי היהודים לקבל האזרחות הצרפתית, וגם מי שהסתמכו על " חינוך מעל לממוצע, נסיעות תכופות לצרפת, שם ישבו על ספסל הלימודים " ועל שאיפתם ל " מעמד פוליטי שיעלה בקנה אחד עם תרבותם ואהדתם ( לצרפת ).
יהודי צפון אפרקיה במלה"ע השנייה
יהודי מרוקו משולבים היו באוכלוסייה המקומית, הן מבחינה משפטית הו מבחינה פוליטית. הם צוידו בארגון קהילתי שהנהיגוהו אנשי ציבור שקיבלו את תפקידם מטעם השלטונות. ללא חופש פעולה ממש וללא סמכויות מוגדרות כהלכה, לא היו יעדי הקהילות אלא אגודות לגמילות חסדים, שמשאביהן הדלים הוקדשו לחלוקת סעד לנצרכים, ובכך שחררו את השלטונות העירוניים מאחריות טרדנית.
ועדים אלה, שלא נועדו מלכתחילה לייצג כראוי את בני הקהילה לפני גופי הציבור, כל שכן להוביל אותם בדרך הקשה לקראת העידן המודרני, חזקה עליהם שלא יכלו לזכות באהדתו של הדור הצעיר, שנטש את חיי הקהילה כדי לחפש תחומי פעולה חדשים, שעלו בקנה אחד עם שאיפותיו הרוחניות והמקצועיות.
נטישת המגרות הקהילתיות המסורתיות לא אפיינה את הדור היהודי הצעיר במרוקו בלבד ; היא הקיפה במידה זו או אחרת גם את יהדות אלג'יריה ותוניסיה, שם העדיפה העלית האינטלקטואלית – נוסף על התקשרותה עם התנועות הרעיוניות והזרמים הפוליטיים של התקופה – לפעול בשולי הגופים הקהילתיים, ששקועים היו בבעיות הנוגעות לתחום הדת ולגמילות חסדים.
באלג'יר הקימה קבוצת אינטלקטואלים יהודים עוד ב- 1917 את " הועד היהודי למחקרים סוציאליים " בראשותו של הדוקטור הנרי אבולקר. הוא נועד בראש וראשונה " לדאוג לכך שלא תיפגע זכותם של היהודים לממש בחופשיות את זכויות האזרח שלהם וכי זו תוכר במלואה "
המבריקים שבצעירים היהודים בחרו בעיתונות הפוליטית בתוניס לתת ביטוי לכישרונותיהם ; ביומונים הגדולים, כגון " תוניז פרנסז – Tunisie Francaise , " תוניס סוציאליסט – Tunis Socialiste או הפטי מאטין Petit Matin , וכן בעיתונים יהודיים מובהקים.
כגון " לה ג'וסטיס " La Justice , שנחשב בטאונם של חוגי המתבוללים. מתחרהו " לאגליטה " L'egalite שראה עצמו בתורת מגן החוגים המסורתיים והשמרנים. או " רווי ז'ואיף Reveil juif שבועון ציוני מגמתו רוויזיוניסטית.
ראוי לציין כי " פדרציה ציונית " פעלה בתוניסיה באורח חופשי למן סוף מלחמת העולם הראשונה ; הקים אותה אלפרד ולנסי, כאיחוד של אגודות ומועדונים ציוניים, כעשר במספר, שפרחו במדינה מאז תחילת המאה.
העלית החדשה בארצות המגרב השתייכה בדרך כלל למשפחות אמידות, שתחילת עלייתן הייתה בשנים האחרונות לתקופה הקדם קולוניאלית או בשנותיה הראשונות של התקופה הקולוניאלית.
היא הייתה קשורה בכל נימי נשמתה לצרפת והחזיקה באמונה עיוורת בדבר " נצחיותה " של הנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. באמונה זו החזיקו גם הציונים בצפון אפריקה שלא ראו ב " אידאל היהודי " אלא ספח, לכל היותר השלמה ל " אידאל הצרפתי ".
הישארו יהודים זו הערובה הטובה ביותר שתהיו אזרחים צרפתים למופת – כך פנה לקוראיו האוניר אילוסטרה – Avenir illustreביטאונם של הציונים במרוקו. במאמרו הראשי מן ה-9 בינואר 1930, שאותו שב ופרסם ערב שביתת הנשק ב-1940 :
" אנו מציעים לאחינו במרוקו את תחיית ציון בתורת דוגמה, ואומרים להם : את אשר עשו אחינו לגזע בכוחות עצמם, במולדתם העתיקה, לאחר שנות רדיפה כה רבות, כלום אינכם יכולים לעשותו כאן, כאשר אתם נישאים על זרועותיה המאהיות של צרפת הגדולה "
" צרפת " זו שהלהיבה את הרוחות הייתה " אותה רפובליקה גדולה אשר ספרי ההיסטוריה העלו על נס את שליחותה התרבותית, ואשר הביאה לעולם את החרות, אותה החרות שמסמליה הם כמה שמות גדולים ויקרים ליהדות :
האב גרגואר, אדולף כרמיה, אמיל זולה…..זו הייתה "צרפת הרשמית " " צרפת היחידה ", להבדילה מצרפת " האפריקאנית ", זו של המתיישבים האירופים, ה " פיאה נואר " PIEDS NOIRS שהשנאה ל " יהודים " ול " ילידים , הייתה חלק לא נפרד מתפיסת עולמם.
סוף המבוא
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה-בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.
חלק ראשון – בהתקרב וישי – יהודי צפון אפריקה ערב המלחמה.
פרק ראשון – תופעה קולוניאלית " אנטישמיות נוסח אלג'יריה.
האנטישמיות הייתה במידת מה אורח החשיבה היחיד, אידיאולוגיית ההמונים היחידה שקנתה לה שבת בקרב יוצאי אירופה באלג'יריה, " הפיאה נואר ". בדומה לאנטישמיות האירופאית במחצית השנייה של המאה הי"ט, שעשתה להרחקת היהודים מן החברה הלאומית, הושתתה האנטישמיות האלג'ירית על שלילתה המוחלטת של " צרפתיות " היהודים ושל זכותם להגדיר את עצמם כצרפתים בהתאם לצו כרמיה.
מתוך ויקיפדיה.
צו כרמיה או פקודת כרמיה הוא צו שניתן ב-1870 בצרפת, והעניק לכ-35 אלף יהודי אלג'יריה אזרחות צרפתית. הצו נקרא על שם שר המשפטים הצרפתי-יהודי שיזם את הצו, אדולף כרמיה.
על פי הצו נקבע כי "היהודים ילידי מחוז אלג'יריה מוכרזים כאזרחים צרפתים. עקב כך נקבע מעמדם המציאותי ומעמדם האישי מיום פרסום הדקרט הנוכחי. לפי החוק הצרפתי, כל הזכויות שנרכשו עד היום הזה נשארו בעינן, וכל הוראה מחוקקת, צו, תקנה או פקודה מנוגדים – מבוטלים. ניתן בטור ביום 24 באוקטובר 1870".
קבלת הצו תרמה רבות להתקדמותם של היהודים הספרדים באלג'יריה בכל תחומי החיים והחברה. עם זאת, בעקבות הצו גברה באופן משמעותי האנטישמיות של אנשי המנהל והמתיישבים האירופיים, שהתקשו להשלים עם העובדה שילידים – היהודים האלג'יראים – הפכו להיות שווים להם.
רגש העליונות וכן החישוב הכלכלי בהפסידם כוח עבודה זול, יצרו גילויי אנטישמיות כלפי היהודים. גם המוסלמים תושבי אלג'יריה גילו ביטויי שנאה ליהודים, לאחר שהם עצמם לא הוכרזו כאזרחים צרפתים ונשארו במעמדם החברתי הנמוך.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-7 באוקטובר 1940, ביטל ממשל וישי שהוקם בצרפת את צו כרמיה, ונשללה אזרחותם הצרפתית של יהודי המושבות הצרפתיות בצפון אפריקה. עד כאן מתוך ויקיפדיה.
גילוייה הראשונים הופיעו מיד לאחר פרסומו של צו זה, על רקע המרד של שבטי קאביליה, שפרץ בשנת 1871. אם כי העילה להתקוממות קשורה הייתה בתבוסת צרפת לפרוסיה בשנת 1870 ובביטול המשטר הצבאי שהוטל על האוכלוסייה המוסלמית מאז 1830
הרי בקרב מתיישבי אירופה התפשטה הסברה שהמרד נגדם בעקבות צו כרמיה : המוסלמים, כך נטען, לא סבלו את קידומם של " עבדיהן לשעבר ", היהודים, אשר ממעמד של ד'ימי בזויים ומושפלים הפכו בין לילה לאזרחים שווי זכויות ל " אדונים " הצרפתים של הארץ.
אמנם הוועדה הממשלתית שבדקה מאוחר יותר את הגורמים להתקוממות, הזימה את הטענה הזאת : אך בתודעתם של המתיישבים נקשר צו כרמיה עם הסכנה שריחפה על עצם קיומה של המושבה ועם האירוע הטרומאטי הזה, שבא לחזק כביכול את עמדתם של כל מי ששללו את מתן האזרחות הצרפתית ליהודים
דיכוי המרד בקאביליה לא הביא להשתקת המסע נגד צו כרמיה, שכן עד מהרה נמצאו עילות חדשות לנגח בהן את היהודים, שבשנות השבעים עשו את צעדיהם הראשונים כאזרחים ובתור שכאלה החלו להשתתף בבחירות שנערכו לעתים תכופות לפרלמנט בפאריס, למועצות העירוניות והמקומיות ולשאר הגופים הייצוגיים של המושבה.
האפשרות שניתנה ליהודים להשפיע על החיים הפוליטיים של אלג'יריה הייתה לצנינים בעיני מתיישבים רבים, ובמיוחד בעיני החוגים הרדיקלים מן האופוזיציה, שלא שכחו לכרמיה ולממשלתו את חלקם בחיסול הקומונה הפריסאית ב-1870.
כך היו מסעי הבחירות לזירות תעמולה אנטישמית, ומה שהחל בראשית שנות השבעים כביקורת סבירה נגד אי סדרים אלקטוראליים שבהם מעורבים היו כמה יהודים הפך בהדרגה לתביעה נחרצת לביטול צו כרמיה ולשלילת זכויותיהם הפוליטיים של היהודים.
בה בעת גלשה התעמולה האנטי יהודית מן המישור הפוליטי אל התרבות והחברה ; היהודי הצטייר לא רק כמי שבגלל " בורותו " הפוליטית זייף את תוצאות הבחירות, קנה קולות ומכר אותם – " תכונות " אשר היו נפוצות מאוד גם בקרב בני אירופה – אלא גם מי שבעצם " טבעו " , שפת דיבורו, מבטאו, לבושו, מנהגיו ואורח חייו, עיסוקיו ודתו קרוב היה יותר לילידים המוסלמים מאשר לאדונים הצרפתים.
אי נכונותו להיטמע בתוך הרוב הצרפתי ולוותר לשם כך על ייחודו שלל מנו את הזכות להימנות עם החברה הלאומית הצרפתית. על רקע זה הפך היהודי באלג'יר לאחת הדמויות השליליות והבזויות ביותר של הספרות העממית והעיתונות המקומית רבת התפוצה.
בסוף שנות השמונים קיבלה האנטישמיות באלג'יריה תנופה חדשה, כתוצאה ממספר גורמים :
1 – על פי חוק שהוצא בשנת 1889 הוענקה האזרחות הצרפתית כלכ בני המהגרים מאירופה שנולדו על אדמת אלג'יריה. אלה היו אלפי " לבנים קטנים " ממוצא איטלקי, מלטזי וספרדי שפיעמה בהם אנטישמיות נוצרית מסורתית.
הפער התרבותי בינם לבין הצרפתים לא היה פחות רחב מזה שבין היהודים לבים בני אירופה, בעת הענקת צו כרמיה, אף הודות לדתם ולמוצאם הלאטיני הם לא נתקלו בקשיים רבים והתקבלו לתוך " החברה הלאומית הצרפתית ", מה גם שהאנטישמיות שימשה כוח מלכד בין כל הלאומים שהרכיבו את אוכלוסיית המתיישבים.
2 – בעשור האחרון של המאה הי"ט פקד את אלג'יריה משבר כלכלי חמור, בעקבות בצורת קשה והתפשטות מחלת הפילוקסירה שחיסלה את ענף גידול הגפנים ברווחי.מגבלות האשראי שנוצרו בעטיו של המשבר פגעו במתיישבים רבים, שהפנו אצבע מאשימה אל עבר הבנקאים ובעלי החוב היהודים.
פִילוֹקְסֵרָה
ל (נ') [מיוונית: phyllon עלהkseros + יבש] כְּנִימָה מִמִּשְׁפַּחַת כְּנִימוֹת הֶעָלִים הַפּוֹגַעַת קָשֶׁה בְּשָׁרְשֵׁי גְּפָנִים וְגוֹרֶמֶת לְנִוּוּנָם )Phylloxera).
[פִילוֹקְסֵרוֹת] – מתוך מילון אבן שושן.
הועבדה שבין פושטי הרגל היו יהודים לא מעטים לא הרשימה אף לא אחד. אלה סבלו לא רק מהרעת המצב הכלכלי אלא גם מהאווירה האנטי יהודית שהתפשטה בערים ובכפרים ומנעה מהם לנהל את עסקיהם כרגיל.
3 – בשנת 1866 ראה אור בפאריס חיבורו של " אבי " האנטישמיות הצרפתית, אדואר דרומון, " צרפת היהודית ,La FranceJuive, בספר תואר העימות בין היהודים לבין סביבתם במושגים גזעניים – החלוקה בין שמים לבין ארים – ואחר מפרקיו הוקדש ל " השתלטות " היהודים על אלג'יריה.
הוא זכה להד ניכר במושבה. מיד לאחר מכן החלו לצאת באלג'יריה חיבורים רבים, פאי עטם של צרפתים מקומיים שניסו ליישם את התיאוריות של דרומון למציאות באלג'יריה. כך, למשל, פרסם ג'ורג' מינייה – MEYNIE חיבור בשם " אלגי'יריה היהודית – L'algerie Juive , על משקל כותרת ספרו של דרומון.
היהודים, לטענת המחבר, שאפו לגרום לגירושם של הערבים מאלג'יריה. בהיותם בעלי בריתה של גרמניה ועושי דברה, הם חתרו להחלשת צרפת שגייסה חלק מצבאה בין האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
לא ברור עד כמה נמצאו קוראים לספרו של מינייה ולחיבורים אחרים מסוגו, שכן בדרך כלל לא הצטיינו המתיישבים בקריאה. לעומת זאת, היו זוללים גדולים של עיתונים, ובאלג'יריה של סוף המאה הי"ט הם היו האמצעי היעיל ביותר להפצתם של רעיונות אנטישמיים.
ביטאונו של דרומון, " לה ליבר פרול –La Libre Parole, נחטף מרציפי נמל אלג'יר עוד לפני שהגיע לקיוסקים ; אך בכל ערי אלג'יריה צצו יומנים ושבועונים שהשיסוי ביהודים היה לחם חוקם.
מבין עיתונים אלה נזכיר את שמותיהם של שני הביטאונים " לאנטיזוייף " – L'antijuif ו " לה ראדיקאל " Le Radical באלג'יר " לה רפובליקיין – Le Republicain בקונסטונטין ; לה פטי אפריקיין – Le Petit Africain , " לאווניר דואוראן " L'avenir d'Oran באוראן – שהופצו יחד בעשרות אלפי עותקים יומיים.
צירוף גורמים אלה השפיע במישרין על החיים הפוליטיים של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הי"ט, והשתלב עד מהרה באווירה המשולהבת שנוצרה בעקבות ההדים הראשונים של פרשת דרייפוס.
בכל רחבי אלג'יריה קמו אגודות או ליגות אנטי יהודיות ligues antijuives , שחבריהן נימנו עם כל הזרמים הפוליטיים, לרבות הסוציאליסטים והבונים החופשיים. חוגים אלה שנימנו בצרפת של אותם ימים עם המנגדים לאנטישמיות, לא התביישו לשתף כאן פעולה עם היסודות הימניים הקיצוניים והקלריקליים ביותר. קלריקלי – של הכהונה, של הפקידות הדתית, רבני, לבלרי; תומך בהשתלטות הדת, מחזק את מוסדות הדת – מילון אבן שושן.
הדבר מעיד לא רק על העוצמה של האנטישמיות באלג'יריה שהעבירה אנשים על דעתם, אלא גם על אופיים של הפוליטיקאים שם שלא הצטיינו תמיד בעקביות רעיונית ראויה לשמה.
בתוך כך הצליחו האנטישמים לכבוש באמצע שנות התשעים את רוב הרשויות המקומיות. את ניצחונם הגדול הראשון הם רשמו בקונסטנטין, לאחר שרשימתו של אמיל מורינו, " המפלגה הצרפתית " איחדה את כל הגופים האנטי יהודיים שפעלו במחוז וניצחה בבחירות הכלליות והמקומיות בשת 1896.
מורינו, שהי בונה חופשי ועורך העיתון " לה רפובליקיין ", נבחר לנציג המחוז לפרלמנא. כמה מראשי תנועתו נבחרו אף הם לכהונות לא פחות חשובות, כמו ראשות עיריית קונסטנטים. מיד לאחר היבחרם הם נקטו מספר צעדים אנטי יהודיים, כמו פיטוריהם של עובדי עירייה יהודים, הוצאת הנזקקים היהודים מרשימות מקבלי הסעד, סילוק החולים ממחלקות האשפוז העירוניות וכיוצא באלה.
הניצחון בקוסטנטין היה אות עידוד לאנטישמים ברחבי אלג'יריה, ואכן בזו אחר זו נפלו לידיהם רוב העיריות החשובות, ביניהן אוראן, 1897, ואלג'יר 1897, נוסף על ארבעה מתוך שישה מושבים בפרלמנט.
מי שנבחר לייצג את מחוז אלג'יר באסיפה הלאומית היה לא אחר מאשר אדואר דרומון, שזכה לניצחון סוחף עוד בסיבוב הראשון של הבחירות ; הוא קיבל יותר מ-11.000 קולות, בהותירו אחריו את שאר מתחריו בהפרש של 9.000 קולות.
בד בבד הציף את אלג'יריה גל גואה של מהומות נגד היהודים. הפרעות החלו המארס 1897 בעיר מוסתגנאס שבמחוז אוראן, בעקבות קטטה שבה מעורב היה שוטר יהודי. עשרות בתים וחנויות של יהודים נשדדו, נפרץ בית הכנסת וחוללו כל ספרי התורה שבו.
ממוסתגנאס התפשטו הפרעות לערי המחוז האחרות, לרבות אוראן – 20-22 במאי, שבהן לקחו חלק פעיל התושבים הספרדים והמוסלמים של העיר. רק לאחר שהיה חשש שהמוסלמים ירחיבו את התנכלויותיהם לרבעים האירופים עצמם, הפסיקם המושל.
באלג'יר החלו המהומות נגד היהודים בינואר 1898, לאחר פיזורה של הפגנת סטודנטים נגד אלפרד דרייפוס ואמיל זולה, בראשותו של עיתונאי ממוצא איטלקי, מקס רג'יס, שבחודשים הבאים היה למנהיגם הכריזמטי של האנטישמים המקומיים ואף נבחר לראשות עיריית אלג'יר.
התסיסה נגד היהודים הגיעה למימדים מדהימים ; בשעה שסוחרים ממולחים הפיצו בין לקוחותיהם אניזט – עראק מקומי – " אנטי יהודי ", סיגריות " אנטי יהודיות " או כובעים " אנטי יהודיים, פתחה העיתונות המקומית במסע הטרדה והפחדה נגד כל מי שהיו לו קשרים עם יהודים.
מדי יום פורסמו אזהרות שנקבו בשמותיהם וכתובותיהם של מעסיקים אירו7פים שהמשיכו להעסיק פועלים יהודים, של מועדונים ובתי קפה שקיבלו לקוחות יהודים ואף עוזרות בית לא יהודיות שהמשיכו לשרת בבתים של יהודים.
בצד פעולות אלה ואחרות – כגון תהלוכות לפידים ותערוכות – גיבשו רג'יס ואנשיו את המצע הרעיוני של תנועתם : הם תיארו את המאבק נגד היהודים בתור מאבק " לאומי חברתי " במהותו, והוא נועד להכשיר את הקרקע לקראת המהפכה שתטהר את אלג'יריה ואת צרפת ממשגי העבר להביא לייסודו של סדר חברתי צודק יותר כלפי הפרולטריון והמעמד הבינוני.
עם כינון סדר חדש זה יצא צו גירוש נגד כל היהודים, אך לא לפני שבית הדין ציבורי יחקור את דרכי התעשרותם של אנשי ההון היהודים. אלה מהם שיימנצאו אשמים בניצול העם יועמדו לפני כיתת יורים. הנותרים יובאו בכוח לארץ ישראל," שם יוכלו לחדש את רצונם בכך את ממלכת ציון "
אולם לרג'יס ולאנשיו היו ספיקות בדבר יכולת החידוש של צרפת ה "מנוונת ". לכן חייבת המהפכה האנטי יהודית, כך סברו, לצאת מאלג'יריה משום שבעורקי תושביה " זורם דם חם יותר " מזה של " הצרפתים של צרפת ".
ברקע אמירה אידיאולוגית זו, שהצביעה על ההבדלים בין צרפת לאלג'יריה הסתתרה למעשה השאיפה להינתק מצרפת ולהקים במושבה מדינה עצמאית דוגמת קובה, שבשנים אלה קיבלה את עצמאותה מספרד.
רעיון הניתוק מארץ האֵם לא היה חדש, שכם מאז ראשית שנות השבעים של המאה הי"ט דגלו בו כמה פוליטיקאים מקומיים ; אך דומה שאיום זה מעולם לא בא לידי ביטוי כה מפורש כמו בעטיה של התנועה האנטישמית.
הוא קיבל משנה תוקף בשל השינויים הדמוגראפיים שחלו באלג'יריה למן שנת 1889, בעקבות הענקת האזרחות הצרפתית לאלפי מהגרים שמוצאם היה ספרדי ואיטלקי, וזיקתם לצרפת הייתה מן הסתם רופפת ביותר.
ואכן, החשש מפני הידרדרות של המהומות נגד היהודים לצנועת מרי נגד המשך השליטה של המטרופולין, היה בין הגורמים המרכזיים שהביאו את שלטונות צרפת לידי הכרה בדבר הצורך הדחוף לדכא את התנועה האנטישמית באלג'יריה, מה גם שבצרפת עצמה החלה פרשת דרייפוס למצוא את פתרונה עם מתן החנינה לקולונל דרייפוס – 1899.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע השנייה
הפעולות הנמרצות שנקטו השלטונות וכישלונם של המנהיגים האנטי יהודים בבחירות הכלליות בשנת 1902 הביאו להשקטת הרוחות. גם השתתפותם של מאות חיילים יהודים בקרבות מלחמת העולם הראשונה, "טיהרה " את יהודי אלג'יריה מ " חרפת " אי התחשבותם בגורלה של המולדת.
ואכן, מאות יהודים מאלג'יריה הקיזו את דמם למען צרפת. " ספר הזהב של יהדות אלג'יריה ", שפרסמה הקהילה בשנת 1919, הביא את שמותיהם של 1361 חיילים וקצינים שמצאו את מותם במלחמה. הטקסים הצבאיים שציינו את סיום הקרבות יצרו מעין אווירה של קירוב לבבות בין הפלגים השונים של האוכלוסייה.
אפילו אנטישמים מושבעיחם, כמורינו, באו להשתתף בתפילות המיוחדות שנערכו מטעם הקונסיסטוריות לזכר הנופלים. באחת ההזדמנויות אף הביע מורינו דברי חרטה על מעשיו בעבר, טבל כעבור כמה שנים עתיד היה לחזור לסורו.
כבר אז היו סימנים רבים שהעידו שהשקט ביחסי היהודים עם שכניהם לא היה אלא הפוגה, שכן כל המנהיגים האנטישמים ירדו מן הזירה הפוליטית ולא כל העיתונים התנזרו מדברי נאצה נגד היהודים. הגדיל לעשות היומון של אוראן " לה פטי אוראניי – Le Petit Oranais, שעל עמודו הראשון התנוסס באמצע שנות העשרים ובאופן קבוע ציור של צלב קרס.
באותן שנים נבחר בעליו ועורכו הראשי הדוקטור מול – MOLLE – לראשות עיריית אוראן ; בכתביו ובמעשיו לא השאיר ספק בדבר רגשותיו.
הד"ר מול ויורשו בתפקיד מנודייה, היו במובן מסוים נציגיהם האחרונים של האנטישמים משנות השמונים והתשעים של המאה הי"ט, שצמחו על רקע המציאות הקולוניאלית המיוחדת של אלג'יריה. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים הם פינו את מקומם לדור חדש של שונאי יהודים.
אלה ניזונו לא רק מהמסורת האנטישמית במקומית, אלא קיבלו את השראתם גם מן הימין הקיצוני הצרפתי ומזרמים אנטישמים אחרים, כמו הנאציונל סוציאליזם הגרמני. בהיותה אוניברסאלית יותר, הדביקה האנטישמיות האלג'ירית בשנות השלושים הן את הארצות השכנות הן את האוכלוסייה המוסלמית המקומית.
אמנם לרשותה עמדו שני אפיקי השפעה אחרים : התעמולה הגרמנית והאיטלקית שהופנתה אליה ישירות מצד אחד, ומצד שני – המסע האנטי ציוני, שאותו אימצו כל הזרמים הלאומנים שפעלו בצפון אפריקה ערב מלחמת העולם השנייה.
הפוגרום שנערך ביהודי קונסטנטין בקיץ 1934 היה אחד הביטויים החמורים ביותר להצטלבות זו בין אפיקים שונים של התעמולה האנטי יהודית. בערב שבת ה-3 באוגוסט עבר חייל יהודי ליד המגד ששכן בקרבת הרובע היהודי וגידף כמה מתפללים מוסלמים. האיש שהיה שתוי כנראה, המשיך לביתו.
לא עבר זמן רב עד שהתקהלו סביבו עשרות מוסלמים שהחלו לזרוק אבנים על הדיירים היהודים. את ההפגנה פיזרה המשטרה. אך המתפרעים הספיקו לפצוע חמישה עשר יהודים. לאחר הפוגה של יממה, שבה השתדלו מנהיגי שתי הקהילות להרגיע את הרוחות, התחדשו המהומות בחומרה רבה יותר.
ואכן, ביום ראשון בבוקר הגיעו מאות מוסלמים עם נשק קר מכפרי הסביבה והתכנסו ללא מפריע ברחבת השוק העירוני. לאחר שעתיים של התארגנות והפצת שמועות כי יהודים רצחו את אחד ממנהיגיהם המקומיים, הד"ר בן ג'לול, הם פנו אל עבר הרובע היהודי.
הם הניפו דגלים צרפתיים וכרזות " תחי צרפת " ! התנפלו על כל יהודי שנתקל בדרכם, פרצו לבתים וטבחו את דייריהם, שדדו חנויות והעלו אותן באש. לקראת הצהריים הם השתלטו על כל הרחובות שבהם גרו יהודים, ואף על שערי הכניסה לעיר, כשהם עוצרים מכוניות ואוטובוסים ומחפשים יהודים בין נוסעיה.
במשך כל אותן שעות לא התערבו הצבא או המשטרה, ובוודאי לא האוכלוסייה האזרחית האירופית שהתבוננה על המתרחש מן הצד. בעוד הצבא מרותק היה לקסרקטינו החליטו השלטונות יום לפני כן לא לחלק תחמושת לשוטרים ;
אלה מהם שניסו ביוזמתם לעזור ליהודים היו חסרי אונים….רק באמצע היום, כאשר התברררו ממדי הטבח – 25 הרוגים, ובהם ילדים ונשים ויותר מ-100 פצועים – ניתנה לשוטרים הוראה לפזר בכוח את המתפרעים. אולם אף לא אחד נעצר, לא במהלך הפרעות ולא אחר כך.
כאשר הסתבר להם שהמוסלמים דאגו לא לפגוע באירופים נשמו השלטונות לרווחה : המהומות היו על רקע אנטי יהודי גרידא. נאמר בהודעה הרשמית שפורסמה כעבור יומיים מטעם משרד הפנים הצרפתי. אולם בשל הביקורת הקשה שהוטחה בעיתוני פאריס על התנהגותה משטרת קונסטנטין, נאלץ המושל הכללי למנות ועדת חקירה לבדיקת הגורמים ל " מאורעות שהתרחשו שם ב-3-5 באוגוסט 1934.
בראש הוועדה עמד אנטישמי נודע. אין פלא אפוא שמסקנותיה לא רק חיפו על אוזלת היד של המשטרה, אלא הצדיקו בעקיפין את מבצעי הפרעות. הוועדה קבעה כי התרוששות הכפריים המוסלמים בעקבות ההלוואות בריבית קצוצה שנתנו להם היהודים היו הגורם העיקרי לפוגרום.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
שם המחנה |
מיקום המחנה |
מנהל המחנה |
סוג המחנה |
מספר השוהים במחנה |
תיאור המחנה |
עין סבאע (Aïn Sebba) |
מס' ק"מ מקזבלנקה |
|
מחנה פליטים ומחנה כליאה |
עד 600 פליטים |
3 אולמות ששימשו בעבר כאולמות ריקודים וקיט |
סידי אל עייאשי (Sidi al-Ayachi) |
ליד אזמור |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 450 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-30 אסירים יהודים. |
המחנה הגדול ביותר במרוקו |
ואד-זאם (Oued-Zem) |
כ-150 ק"מממערב לקזבלנקה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-20 אסירים יהודים. |
|
סעידה (Saïda) |
אלג'יריה |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים |
שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים |
קאסבה תאדלה (Kasbah Tadla) |
ליד בני מלאל – מרוקו |
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
|
החל לשמש כמחנה מ-27.12.1941 |
ואד אל עקרש (Oued el Akreuch) |
|
|
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-110 אסירים יהודים. |
|
מיל (Milles)
|
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
|
סן סיפריאן (Saint Cyprien) |
|
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
|
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
מסקנו הוועדה קוממו את דעת הקהל היהודית, שרובה ככולה קישרה בין מעשיהן של המוסלמים לבין ההסתה האנטי יהודית שחידה את ימיה בקרב באוכלוסייה האירופית של העיר. סברה זו מקובלת גם על כמה סופרים ומנהיגים מוסלמים, שהטילו אף הם את האשמה בחוגים האנטישמים הצרפתים, תוך התייחסות לשורה של גרומים אחרים, כמו המשבר הכלכלי שפקד את האזור הכפרי המוסלמי, השפעת עלייתו של היטלר לשלטון והפצת הרעיון האנטי ציוני בפרסומים שונים במקורם היה במזרח התיכון.
יש להזכיר בהקשר זה שתי דעות סותרות, אחת של מוסלמי רפורמיסטי, מאלכ בנאבי, ושנייה של מוסלמי אזרח צרפתי, ר' זנאתי, וכך מתאר הראשון את הלכי הרוח ששררו בקרב האוכלוסייה המוסלמית של קונסטנטין :
כל אשר שרד בידי הבורגנות הקונסטנטינית העתיקה חוסל בתוך חנויות אלה – של יהודים – בין השנים 1920 ו-1925. כאן גם פשטו את עורם מן האיכרים שעוד החזיקו בפיסת אדמה באזור סטיף, גלמה או בון.
הבורגני כדי לעשות חינגה, הפלח מסטיף כדי לקנות " סיטרואן " ולבלות בערבים ב " רחוב הסולם – שניהם נזקקו לכסף. הנה כי כן, היהודי היה תמיד נכון להלוות להם לפי שישים אחוז ריבית, והריבית המצטברת לפי שיעור זה גרמה באורח אוטומטי, מקת שנה או שנתיים, להעברת רכושם לידי אחד המתיישבים.
מדוע זה הרימו פורעי ה-5 באוגוסט את ידם נגד ה " מתווך " היהודי ולא נגד המתיישב האירופי, בעל הקרקעות הצרפתי, שהיה בסופו של דבר הנהנה מתהליך רישושם של בני המקום, כפי שתיאר בנאבי ? מדוע חיכו המהומות האנטי יהודיות לחידוש ההסתה האנטישמית כדי להתפרץ ? הבה נוסיף לשאלות לאה, שעליהן אין המחבר נותן תשובה, את ההערות של ר' זנאתי :
רבות דובר, מאה ה-5 באוגוסט, על טינת בני המקום כלפי היהודי. יש המדגישים כי גל האלימות הוא פועל יוצא של תרעומת עמוקה שמקורה בחוצפתו של היהודי בעל הממון, המגביה את אפו מאז נעשה אזרח צרפתי……
אנו סבורים כי תרעומת זו אינה רווחת אלא אצל יושבי העיר. אולם, מחוללי הביזות ב-5 באוגוסט היו כפריים רובם ככולם, היינו מי שאינם רואים יהודי אלא כאשר הולכים העירה לערוך קניות או לבקש שירותיו בענייני כסף.
במובן זה, אפשר לומר כי איש הכפר מתייחס ליהודי כבעין כבוד, שמעורר אדם עשיר שבו אפשר להיעזר בעת הצורך.
אשר לזכויות הנובעות מן האזרחות, רק כמה אנשי רוח מוסלמים, בעיקר מי שיודעים את ערכו של פתק הבוחר, באים בטענות לא אל היהודים דווקא, שידעו לנצל רגע של רפיון כדי לקדם את ענייניהם, אלא אל צרפת, על שהסכימה למהפכה חברתית באלג'יריה, לא פחות ולא יותר.
שאר האוכלוסייה הערבית אינה יכולה להבין את משמעותו של " צו כרמיה " ואינה מזכירה אותו כלל בין תלונותיה. יתירה מזו : בני המקום אינם חפצים כלל לקבל את אזרחות צרפת, אף שהייתה בתחום השגתם, מאז צו הסינאט בשנת 1865 : משמע כי אין הם יכולים להתקנא ביהודים בשל יתרון נטול ערך בעיניהם, אפילו מאה שנה לאחר בואם של הצרפתים.
לדברי ר' זנאתי, המהומות " לא היו חורגות מביזת כמה חנויות ולא יותר ", אם הערבים " היו מוצאים מולם כוח מזוין, ובעיקר אם לא היו מאמינים כי הם פועלים בהסכמת הצרפתים ".
דעה זו מקובלת הייתה לרוב על חוגי היהודים, אף כי דוברים מסוימים של הקהילה נטו לראות את מעשה הערבים בקונסטנטין – כנראה שלא בצדק – בתור התקוממות נגד הצרפתים. שכּן, בלי לגרוי ממשקלן של הסיבות הישירות להתפרצות ומהשפעתן של שמועות שונות על התנהגותו של המון משולהב, אין להפריד בנקל בין פרעות קונסטנטין העקובות מדם וההסתה האנטישמית ששלטה באותה תקופה ברחבי אלג'יריה.
הסתה זו טיפחה בשיטתיות העיתונות המקומית, ובתמיכת אנשי ציבור ופוליטיקאים מוכּרים אף הצליחה לעורר מחדש את הלהט האנטי יהודי, שנחלש לאחר מלחמת העולם הראשונה.
הרעיון האנטישמי ותומכיו.
כמו בשלהי המאה הי"ט, מילא חוג " הנבחרים והנכבדים מקום מרכזי במתקפה האנטי יהודית בשנות השלושים : הכומר גבריאל לאמבר באוראן, ציר הפרלמנט אמיל מורינו בקונסטנטין ולוסיאן בלה, ראש העיר סידי בן אל עבאס, היו נושאי דגלה של התנועה העתידה להשיג בבת אחת את כל מטרותיה עם עלייתו של פטן וניצחון " המהפכה הלאומית " בצרפת.
האב לאמבר גורש מהכנסייה, אך מעולם לא פשט את גלימתו. הוא החל בקריירה פוליטית שלו בהתמודדו עם ראש מועצות אנטישמים כגון הד"ר מול וסגנו מנודייה שירש אותו בתפקיד. ' כנגד " האגודות הלאטיניות ", והעיתון " לה פטי אוראני " של הד"ר מול, יצא הכומר לאמבר תחילה לאחדות הגזעים ולהוקעת האנטישמיות.
כך הקים את " אגודות הידידות על שם לאמבר ", שאליהן הצטרפו בלי אבחנה יהודים, מוסלמים וקתולים, והודות למצע שקרא לאחדות הבין דתית הצליח האב לאמבר להיבחר למועצת העיר, ואח כך לראשות העיר אוראן – 1933.
לא כן בבחירות לאסיפה הלאומית הצרפתית, שראו את תבוסתו של לאמבר ואת ניצחנו של מועמד המפלגה סוציאליסטית, מ' דובואה. זה האחרון הצליח אומנם למשוך אליו את כל הקולות של " החזית העממית, ואילו ראש העיר אוראן נאלץ להתמודד עם המועמד המשותף של כל הארגונים ה " לאומיים ", לרבות " המפלגה הסוציאלית הצרפתית, והמפלגה העממית הצרפתית.
על רקע זה בחר הא בלאמבר להיות לנושא דגלו הקנאי של המחנה האנטי יהודי : הוא האשים את היהודים בבגידה, על כי נתנו את קולותיהם למועמד " החזית העממית ", אך בעיקר מתוך שאיפה למלא את החלל שהותירו " האגודות הלטיניות, לאחר שסר חינם בעיני הבוחר מאז 1933.
למחרת הבחירות המחוזיות שנערכו באוקטובר 1937, הוא הקים את " ליגת הידידות הלטינית ", ובכך העמיד את עצמו בראש " האיחוד הלאומי Rassemblement National , ששימש קורת גג לכל הארגונים שתוכניתם האחת והיחידה הייתה המאבק ביהודים ובקומוניסטים.
" ליגות הידידות הלטינית " עלו ללא ספק על כל שאר הארגונים האנטישמים בשיטת הארגון והגיוס שלהן. האב למבר העניק לתנועתו " ועד מרכזי " וכן " מזכירות פוליטית ; זאת עשה תוך הישענות על המבנה הביורוקראטי שירש מארגוני הד"ר מוֹל, וללא ספק גם על דוגמת המפלגות הטוטליטריות מן התקופה.
המצטרפים לליגות אורגנו בתת סניפים בכל רובע ורובע, ובסניפים, בכל אחד מאזורי הבחירות. בעיר אוראן, לדוגמא, היו עשרים וחמישה תת סניפים, שבהם יכלו חברי הליגות האמרות " להיפגש ולהתחשל באווירה לטינית ". נוסף על תת סניפים אלה היו ל " ליגות הלטיניות " שלושה סניפים מחוזיים שעסקו בגיוס נשים, מוסלמים וצעירים – נוער לטיני.
אמצעי התעמולה כללו פרסום כרוזים ומאמרי עיתונות, ארגון אסיפות, נשפים, מסיבות ריקודים, חלוקת מזון לנצרכים, מפגנים, תחרויות ספורט ועוד.
גלגולי האב למבר מזכירים מכמה בחינות את אלה של אמיל מורינו. לאחר שהתפרסם ב – 1898 בתור מנהיג האנטשמים, מיתתן את יחסו ליהודים במחוז הבחירות שלו, כנראה בשל השפעתו של " יהודי טוב ", הוא ידידנ נטארבוני, שמאז 1904 עזר לו ביעילות בכל מסעותיו האלקטורלים.
מה הייתה אם כן, " הפילוסופיה ה אלקטוראלית " של מורינו, שבשנות השלושים היה סגן ראש העיר קונסטונטין ? להלן דברי הסבר של ה " רפובליקאי " עיתונו Le Republicain
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
למעשה, אין – ואף לא היה – לנו עניין לאסור מלחמה על היהודים כולם, ללא יוצא מן הכלל. שאיפתנו היא, בפשטותה, שלא לסבול עוד מהצבעתם המאסיבית של היהודים, ולהתלכד כולנו כדי להתגונן מפני ההמון היהודי השואף להשתלט על כל דבר בארץ זו….
מצענו הוא ההגנה הקפדנית על זכויות הרוב הצרפתי.
כמו בקונסטנטין לפני ארבעים שנה, לא ייפסק המאבק לפני שתיעלם סיבתו המבישה. יקום נא האיש כנארבוני, כמו ב – 1904, וישים קץ לשערורייה של 2.300 יהודים המסתערים על הקלפיות נגד 3.000 הצרפתים בקונסטנטין, כלומר נגד הרוב המכריע.
וכמו בשנת 1904 ייפסק מסענו, כיוון שלא תהיה לו עוד הצדקה.
ועד אז, צרפתים, אין אנו רוצים להכיר כאן אלא צרפתים ! עמם רוצים אנו לחיות, רק עמם ! רק בקיומם אנו רוצים.
הרקע למפני האנטישמי של מורינו, שחל זמן רב לאחר ניצחונה של " החזית העממית ", היא תבוסתו בבחירות העירוניות באביב 1938. הוא האשים בכך את הבוחרים היהודים והקים, בעזרת כמה ידידים, גוף בשם : ליגות הידידות הצרפתיות, Amities Francaise שכוונתו המוצהרת הייתה " לארגן את ההגנה נגד היהודים בקונסנטנטין ;
אולם בהתקרב הבחירות המשלימות בדצמבר ומשום שבבר כי לתמיכת היהודים משקל מכריע, התחייב, בעת ישיבה סגורה שקיים עם נכבדי הקהילה , להפסיק את המסע האנטישמי תמורת הבטחתם לגייס את הקול היהודי לטובתו. וכך כתב בדין וחשבון שלו ראש המשטרה המחוזי.
הנבחרים היהודים העלו כמה הסתייגויות. לדבריהם שינה המון הבוחרים היהודים את דפוסי הצבעתו מזה חמש שנים. חלפו הימים שבהם אפשר היה לגייסם כאיש אחד, בעקבו סיסמה שנותנת הקונסיסטוריה. ככל שהשתנתה תפיסת עולמם, כך שאפו לתת ביטוי לעצמאותם, לרבו בשאלות פוליטיות.
משא ומתן זה נכשל, כפי שאפשר היה לצפות מראש, ולכך הייתה תוצאה לא צפויה : הצטרפותם של " הרדיקאלים הסוציאליסטים " ל " ליגה האנטישמית ". שכן בעקבות תבוסתם בבחרות האמורות, הם ייחסו את צרותיהם לדבר " ההתפייסות " אף על פי שלא יצא לפועל – " היהודית המורינסטית, ובפרט לבגידה של המנהיג היהודי ללוש, שהבטיח – לרדיקלים הסוציאליסטים – כמה קולות של יהודים.
לוסיאן בלה היה ראש עיר סידי בן אל עבאס מאז 1929. בתור מרכז הסניף המקומי של " האגודות הלטיניות ", ואחרי כן של " ליגות היהודיות הלטיניות " – ראה לעיל -, לא הסתיר את אהדתו לפראנקו ולמוסוליני ; באוקטובר 1937 היה מעורב אישית בפרשת חטיפתו של קונסול לשעבר של ספרד הרפובליקנית באלג'יריה.
כמה חושדים לאחר מכן הסתמך על " חוק לאמברך " משנת 1871, על פיו נתבעו יהודי אלג'יריה להוכיח את מוצאם ה " מקומי " כדי לזכות מ " צו כרמיה ", ומחק בשרירותיות מפנקסי הבוחרים והגיוס לשירות צבאי מאות יהודים שלא עלה בידם להציג מסמך להוכחת מוצאם המקומי של אבותיהם.
העניין עורר רעש והועלה לפני מועצת המדינה ; לבסוף הוכרע בצו חתום בידי שר הפנים, אלבר סארו, ב – 16 בינואר 1939, שביטל כליל את החלטתו של ראש העיר סידי בן אל עבאס.
שלושה אישם אלה – לאמבר, מורינו ובלה – וחסידיהם באלג'יר, תלמסאן או מוסתאגאס, ריכזו סביבם את הנציגים המקומיים הבולטים ביותר של ה " פיאה נואר ". הוועדות האלקטרוליות של מורינו או לאמבר – שהפכו עד מהרה, לשם גיוס קולות, לוועדי פעולה אנטישמיים – כללו יועצים עירוניים, עורכי דין, רופאים, מתיישבים עתירי קרקעות וסוחרים עשירים שססמאות האנטישמיות דיברו על לבם ועל יצריהם : הם לא נזקקו לשום סימוכין פילוסופיים, אידיאולוגיים או פסבדו- מדעיים.
לצד האנטישמים ה " אלקטוראלי סטים ", ניצבו אחרים ששאבו את השראתם האידיאולוגית ואת אמצעיהם הכספיים מארגוני הימין הקיצוני של המטרופולין, ואפילו של גרמניה ואיטליה. נזכיר את " המפלגה העממית הצרפתית Parti Populaire Francais של ז' דוריו, שאת סניפו האלג'ירי ניהל ו' אריגי.
" המפלגה הסוציאלית הצרפתית " PARTI SOCIAL GRANCAIS של הקולונל דה לה רוק, שעורכי עיתונו הלהבהLA FLAMMEהיו שני פרופסורים מקונסטוטין, סטאנילסט דבו וקלוד מארטן ; " האלומה הצרפפתית " FAISCEAU FRANCAIS של ז'אן רנו, שנציגו באלג'יר היה רנה ברתלמי, מנהל העיתון " ליבר פארול "
ה FRONT DELA JEUNESSEשמנהיגו ז'ק לגראן ערך באלג'יריה בקיץ 1938 ביקור שעור תגובות סוערות ; ה' לוטיאה ועיתונו האלג'ירי " לאקלייר " L'ÉCLAIR, שהתיימר להיות בטאונו של הנאציונאל סוציאליזמם הצרפתי ;
" איגוד הידידות הצרפתית " הסניפים המקומיים של ה " אקסיון פראנסיז " ACTION FRANCAISE, ושל " הDבירות המלוכניות " DAMES ROYALISTES, ולסוף המרכז לתרבות ספרד, CENTRE CULTUREL ESPAGNOL, שהיה פעיל במיוחד באוראו ובסידי בן אל עבאס.
הסניפים המקומיים של " המפלגה הוציאלית הצרפתית " ושל " המפלגה העממית הצרפתית " היה חוד החנית של הימין הקיצוני באלג'יריה, אולם עד לניצחונה של " החזית העממית " והצעת החוק בלוס ויולט, תפסה " השאלה היהודית " מקום משני בדאגות מנהיגיהם, ואף היו – כמו בצרפת – כמה יהודים שפעלו בשורות " צלב האש " CROIX DE FEU ו " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ".
הדגל האנטי יהודי לא הורם באורח חד משמעי אלא ערב הבחירות המקומיות בשנת 1938. בעת ביקורו של דוריו באלג'יריה במאי 1938, כך ביטא ויקטור אריגי את עמדת " המפלגה העממית " הצרפתית כלפי הבעיה היהודית.
" האנשים האלה נעשו צרפתים בתוקף צו לא צודק, שניתן לפני שבעים שנה, ולעולם לא התמזגו במשפחה הצרפתית הגדולה. אצלנו בצרפת אפשר להבחין היטב בין מחוז אחד למשנהו : קורסיקה, פרובאנס, ברטאניה, ארץ הבאסקים.
הרעיון האנטישמי ותומכיו.
כל מחוז שמר על צביונו המיוחד, מורשתו ומנהגיו. כלום התעוררה, עקב כך, שאלת ברטאניה, שאלת קורסיקה, שאלה באסקית ? רק היהודים מרכיבים קבוצה בדלנית. הם שמרו על עצמאותם מכל משמר. הם רצו להיות יהודים בטרם היו צרפתים, ולשלוט בצרפתים בעודם בראש וראשונה יהודים.
הם הצביעו כאיש אחד, פעם לטובת פלוני, פעם לטובת אלמוני, בהישמעם להוראות מנהיגיהם, למען האינטרס העליון של השבט היהודי. זרים היו, זרים יהיו לעולם. הבה ניתן ל – 450.000 יהודי צרפת ולכ – 200.000 יהודי אלג'יריה מעמד מיוחד, דומה למעמדם של הנתינים הבריטים בצרפת, הבה נעמיד כל אחד במקומו ונשאיר את הצרפתי במקום הראוי לו : הראשון.
אשר לעמדת " המפלגה הסוציאלית הצרפתית " היא נוסחה בידי דֶבו, ראש הסניף המקומי, ערב הבחירות בדצמבר 1938 בקונסטנטין :
היהודים נעשו צרפתי בלי שביקשו זאת, הודות ל " צו כרמיה "…אנו מן " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", איננו אנטישמים, אולם תמוה בעינינו כי העם הנבחר לפי מסורת המקרא הפך לעם בוחר ומטה את המאזניים לטובת המרקסיסטים האדומים.
ליהודים איו רגשות אישיים, אלא מטרות קולקטיביות והם הולכים לקלפי כמו עדר כבשים. הם-הם הנוהגים אפוא בגזענות כלפינו, ואנו רוחשים להם איבה ללא סייג. דעה דומה השמיע באותה במה ראש " המפלגה הסוציאלית הצרפתית ", הקולונל זה לה רוק :
" טיפשי הוא לדעתי לצעוק " הלאה היהודים " ולהסתפק בכך….אציע לכם דבר קשה יותר : כל עוד יתמידו יהודי קונסטנטין בעמדה זו, עליכם….להתעלם מהם לחלוטין, מבחינה חברתית, מסחרית או תעשייתית. עליכם לנהוג כאילו אין הם קיימים, לא פחות ולא יותר, ולא יהיה עמם שום קשר.
החרם הכלכלי על היהודים היה הנשק שהעדיפו כל הארגונים האנטישמים ; הוא היה גם האמצעי הראשון שנטו " אגודות הידידות הצרפתית ", שיעצו לחברי הארגון שלא להעסיק עוד יהודים, אף לא כמשרתים.
אולם באלג'יר, כמו בקונסטנטין ובאוראן, היו מעט פיטורי עובדים יהודים לפני פרסום החוקים האנטי יהודים של וישי. לעומת זאת רבים, היו החנוונים היהודים שמחזור עסקיהם ירד פלאים, בעוד שבמרכזים עירוניים קטנים לא העזו עוד סוכני מחסר יהודים לבקר אצל לקוחותיהם, שמא יתנפלו עליהם תושבי המקום.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
השלטונות מול ההסתה האנטישמית
לאחר שהואשמו בחוסר יעילות, ואפילו באהדה כלפי הפורעים הערבים, בעת מהומות קונסטנטין ב־1934, נראה כי השלטונות הקדישו במשך חמש השנים שקדמו למלחמה תשומת־לב מיוחדת להתפתחות התנועה האנטישמית. הרי כי כן, כל שירותי המשטרה המחוזיים או העירוניים קיבלו הוראה לערוך דינים־וחשבונות תקופתיים על הבעיה — תלת־חודשיים, חודשיים ואחרי־כן שבועיים.
דינים־ וחשבונות אלה מהווים אפוא מקור שאין לו תחליף לחקר האנטישמיות ולניתוח הלכי־הרוח והמנטאליות של הפקידים שעליהם הוטל, בתוקף תפקידם, לשמור על הסדר הציבורי ועל אכיפת חוקי הרפובליקה.
בלי לגרוע מן הסכנה המקופלת בהסתה האנטי־יהודית — בפרט כאשר עלולה הייתה להתפשט ולהגיע אל הציבור המוסלמי — רבים היו קציני המשטרה שמתוך מאמציהם להסביר תופעה זו התירו את הרסן לדעותיהם האנטי־יהודיות האישיות:
כך תרמו את חלקם למתן גושפנקה לשמועות חסרות־שחר, שהשפיעו רבות במרוצת־ הימים על החלטותיהם של השלטונות והמוסדות הציבוריים בחודשים ובשנים הבאות. הלך־רוח זה של שירותי המשטרה בא לידי ביטוי בפרט אחר עלייתו לשלטון של ממשל דאלאדייה, ובקונסטנטין הרבה יותר מבאלג'יר ובאוראן.
כך לדוגמה, בתמיכתו ללא סייג במפלגות ה ׳ לאומיות ׳, הסביר ראש המשטרה המיוחדת בקונסטנטין, בדין־וחשבון על הבחירות שנערכו בשנת 1938, כיצד גרמה ׳ הגישה היהודית ׳ לפיצול החברה הקונסטנטינית לשני גושים — למחנה ׳ צרפתי ׳ ולמחנה ׳ יהוד י׳ — ובכך הביאה לדעתו להחרפת ההסתה האנטישמית: ׳ אין ספק כי היהודים עשו משגה גדול בהצביעם כאיש אחד בעד מ׳ מאסיה, מועמד המפלגה הסוציאליסטית׳.
בשללו מן היהודים כל רגש זולת נטייתם להתקבץ כעדר, וברצותו להתעלם מהיות מאסיה המועמד הלא־אנטישמי היחיד, ייחס מחבר הדין־וחשבון את ההצבעה ה ׳ מסיווית ׳ של היהודים לפעילותו של חבר המועצה האזורית ללוש, ׳הנוטה למארקסיזם, בעיקר משום היותו של ליאון בלום מנהיגו — רק מסיבה זו ולא מתוך השקפה פוליטית׳. ללוש הואשם אפוא על כי —
הצליח לקומם את כולם נגד היהודים: ואולי יצטערו היהודים במוקדם או במאוחר על שקראו תיגר על דעת הרוב הגדול הנותן את אמונו לממשל דאלאדייה ורוצה בשיקומה המידי של צרפת.
בלי לאמץ את המשוואה יהודים = סוציאליסטים = אנטי־צרפתים, המשתמעת מניתוח זה של העובדות, ראה נציב מחוז קונסטנטין, ר׳ בופה, לקשור את מוצאה של התנועה האנטישמית —
לשיטה המסורתית של המצביעים היהודים לבחור כגוש אחד למפלגה אחת ולעזרת פנים של מיעוט יהודי […] המנפנפים השכם והערב בניצחונם ומעוררים את חמתם של מי שנחשבים בעיניהם בתור אויבים, בהתנהגותם ובדברי קינטור ולעג.
ואולם, בדומה לעמיתיו מאוראן ומאלג׳יר, התנגד הנציב בופה להתערבותם האפשרית של השלטונות במישרין, כדי להרגיע את הרוחות: ׳פעולה מפורשת מדי של השלטונות לטובת תביעותיהם [של היהודים], טען נציב מחוז אוראן, לואי בוז׳אר, עשויה להתפרש ׳בתור עוד הוכחה להשפעת החוגים היהודים על חוגי השלטון הבכירים׳.
כפי שנוכחו לדעת עד־מהרה, הימנעותם זו של השלטונות מכל פעולה עתידה הייתה לגרום לכך שהתעמולה האנטישמית תתנהל ללא הפרעה, שעה שהפגנות התמיכה ביהודים הוצנעו בשיטתיות, שכן לדעת השלטונות " עשויות היו להביא להגברת האנטישמיות ".
עם הכרזת המלחמה החריפה ההסתה האנטישמית, כאשר המגויסים היהודים שימשו מטרה להאשמות חמורות שהטילו ספק בנאמנותם, וכן ברצונם לשרת ביחידות הקרביות. אף במקרה זה הצטיינה תגובת השלטונות בדו־משמעות, והכול מעיד על כך כי רוב ההאשמות נחשבו אמיתיות, לפחות במחוזות. כך למשל בדין־וחשבון על בית־החולים הצבאי של קונסטנטין נאמר:
סגל החובשים מורכב, רובו ככולו, מיהודים שאינם מתביישים, ברוב חוצפתם, להתנהג בבית־החולים כמו בארץ כבושה או בסניף של הגיטו. החולים מתלוננים על:
1 – הלכלוך המגעיל, הלכלוך ה " יהודי " של אולמות השינה…
2 המחסור במזון, גם אם הוא מבושל בדרך־כלל כראוי […]
המצב משתנה לפעמים, רק כאשר סמל־חובש צרפתי נוכח בעצמו בחלוקת המנות לחולים.
בעל הדין־וחשבון סיכם:
בצאתו מבית־החולים נהפך אדם אדיש לאנטישמי מושבע. את ביקורתו האנטי־יהודית הוא מפיץ אחר־כך בקרב משפחתו, וכך מתרחבת אט־אט הרעה.
להלן דין וחשבון אחר, חמור הרבה יותר, על יחסם של היהודים לשירות הצבאי ; מקורו ב׳מרכז למידע ולמחקר׳ של משטרת מחוז אוראן. לאחר שדיווח על ׳שמועות המתהלכות הן בקרב המוסלמים הן בין האירופים׳, בעניין ׳אכילת סבון על־ידי היהודים, כדי לחלות ולא להתגייס׳, ובהרגישו כי ׳דבר זה אינו נוגע לאומץ לבם של יהודים בדרך כלל׳, השלים המחבר את דיווחו בדברים הבאים, אובייקטיביים יותר למראית־עין:
אולם פרט לשמועות אלה, שאין לאמתן לכאן או לכאן, מסכם יושב־הראש של ועדת־הפיקוח על הדואר באמור אוראן את הציון הכללי שנתנה הצנזורה לדואר הפרטי כדלקמן:
3 מכתבים של מוסלמים: מוראל מצוין.
4 מכתבים של אירופים: מוראל טוב.
5 מכתבים של יהודים: מכתבים רבים מעידים על מוראל מפוקפק, כאשר הדאגה העיקרית היא כיצד להימלט מחובת השירות הצבאי.
זאת ועוד: בעיר פיליפוויל נודע למשטרה כי רופא צבאי יהודי, דוקטור יונתן, ׳עשה לשחרור בני דתו משירות צבאי, תמורת תשלום ; ועוד הודגש בדין־וחשבון — וזאת כדי לתאר כראוי את האיש הנדון — כי —
לפני המלחמה היה רופא זה מתומכיה הפעילים ביותר של ׳החזית העממית׳ […]. והיה זה אותו דוקטור יונתן עצמו שטיפל בפיליפוויל והמליץ על שחרורו של הקומוניסט אווריל. בית־הדין הצבאי בקונסטנטין זיכהו ב־30 בינואר מאשמת דיבורים תבוסתניים ".
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
האוכלוסייה המוסלמית ויחסה לאנטישמיות האירופית
נושא חוזר, העובר כחוט השני דרך כל דוחות המשטרה האלג׳ירית, עניינו במתיחות -היחסים בין יהודים ומוסלמים, מאז מאורעות קונסטנטין. כל פרובוקציה עלולה הייתה לגרום בכל רגע להתפוצצות כללית, אגב התנגשות שתי הקהילות זו בזו.
לפיכך הסבו השלטונות תשומת־לב מרבית אף לקטנה שבתקריות, כגון קטטה שפרצה בבריכת־שחייה שבקונסטנטין, וכפי שהוברר לא הייתה אלא מריבה ׳שגרתית׳ בין שיכורים יהודים ומוסלמים; הם הודאגו גם בשל שמועות מגמתיות ביותר, כגון אלה שהפיצו ׳עדי־ראייה׳ אירופים, בדבר התנגשויות שאירעו כביכול בעיר בין יהודים למוסלמים, או בדבר סגירתו של בית־קפה ערבי עקב התערבותם של יהודי אוראן.
כן הפגינו השלטונות רגישות רבה כלפי כל צעד, ולו הקטן ביותר, שהמוסלמים יכלו לפרשו כמשוא־פנים לטובת היהודים. לפיכך התבקשה העיתונות המקומית בצנעה שלא לסייע למסע שערכו כמה ארגוני יהודים בעניין משפט־חוזר לה׳ זאואי, יהודי שנידון למוות בעוון רציחתו של נכה המלחמה אוברטן, שכן: ׳דברים כאלה עשויים לשלהב את הרגשות האנטישמיים אצלם " המוסלמים "׳. והסיבה לכך:
האוכלוסייה המוסלמית […] מתלהבת מעונש המוות [של זאואי], מה גם ששני מוסלמים נערפו לפני כמה ימים באוראן, בעוון פשע שאינו נתעב יותר. החוק צריך להיות אחד, ליהודים כמו למוסלמים…3
לעומת זאת, הוכיחו השלטונות התאפקות מרבית נוכח יוזמותיהם של ארגוני הימין הקיצוני, שעודדו את הקמתם של גופים אנטישמיים בקרב האוכלוסייה המוסלמית, או לפחות ניסו להצית בה איבה מתמדת כלפי יהודים.
פעילים ביותר בתחום זה היו האב לאמבר ואמיל מורינו: ראש־העיר אוראן הוא־ הוא שהגה את הרעיון להוסיף חטיבה מוסלמית ל ׳ליגות הידידות הלאטיניות " ואת ניהולה הטיל על טייב אחמד, האחראי על שירותי הניקיון של העירייה.
בין שתי אסיפות פרסם איש זה ׳קריאות אל העם המוסלמי " שבהן הוצגו היהודים בתורת ׳מחריבי הדתות׳ ו׳אויביו המושבעים של האיסלאם׳. אין ספק כי הקמתה של חטיבה מעין זו, בחסותה של אישיות בכירה כמו ראש־העיר עצמו, חייבת הייתה לעורר את תשומת־לבם של מוסלמים רבים, אשר לא הושפעו כלל בעבר מן התעמולה האנטי־ יהודית:
הילידים מניחים כי השלטונות התירו את הקמתה של חטיבה זו, או לפחות לא התנגדו לה: כך לובש המאבק נגד היהודים אופי של תנועה חוקית.
באותה עת פרסם העיתון ׳ לה רפובליקיין ׳ (Le Républicain), של קונסטנטין, מובאות נרחבות מן העיתונות הערבית המזרח־תיכונית על המאורעות בארץ־ישראל, וכן מכתבים של קוראים מוסלמים — שספק אם היו אמיתיים — שקראו לבני דתם ללכת בעקבות אחיהם הפלסטינאים, ׳הכורעים תחת העול הציוני׳.
בדומה ל׳פטי אוראני׳ (Petit Oranais ) ופרסומים אחרים מאותו זרם, העניק העיתון הקונסטנטיני מקום נרחב לנושאים האנטי־יהודיים השונים ששירותי התעמולה הגרמניים והאיטלקיים הועידו לאוכלוסיות המוסלמיות של המגרב.
אם כי הוא התעלם מן ההיבטים האנטי־קולוניאליים והאנטי־צרפתיים החריפים של התעמולה הפאשיסטית; בנשימה אחת גינתה העיתונות האנטישמית גם ראשי התנועה הלאומית האלג׳ירית, שאותם כינתה לעתים ׳ערבים מתייהדים " על רקע מאבקם למען הצעת החוק בלוס-ויולט. דחייתה של הצעת חוק זו וביטול ׳צו כרמיה׳ היו שני נושאים המשלימים זה את זה, בתעמולת התנועות האנטישמיות:
יש לזרוק את היהודים הימה, יש לשלול מהם את אזרחות צרפת… [אל להם למוסלמים] להאזין ליהודים אשר, תחת לספק להם עבודה ולחם מבקשים להשיג עבורם את זכות ההצבעה, שלא תביא להם תועלת.
אולם את תכסיסיהם של הארגונים האנטישמיים גינו פעמים רבות פעילי התנועה הלאומית באלג׳יריה. וכך כתב הפעיל הקומוניסטי בן־עלי בוקורט בביטאון השמאל ׳המאבק החברתי׳ (La Lutte Sociale).•
להחניק את תנועתנו הלאומית על־ידי הסבתה אל עבר האנטישמיות, הרי זהו אחד מאמצעי הלחימה של אויבי ענייננו. מיהו המוסלמי שמצפונו תמים עד כי טחו עיניו מראות את כוונתם הפושעת של כל האנטישמים שונאי הערבים האלה ?
אשר למאורעות בארץ־ישראל, שהזכירה לעתים כה קרובות עיתונות הימין הקיצוני, הרי ׳אין המאבק מתנהל שם עוד בין ערבים ליהודים׳, אלא ׳בין העם הערבי הפלסטינאי והאימפריאליזם האנגלי ושותפו הציוני׳, הסביר ק׳ בלקאיים.
בעיני הריפורמיסטים המוסלמים, הייתה שאיפתם של מנהיגי ׳ליגות הידידות הלאטיניות׳ ׳לחולל מהדורה חדשה של דרמת קונסטנטין׳; או, כדברי השיח׳ זאהירי:
הם רוצים היו כי בחסות המהומות יונהג מצב־חרום ויופעלו בתי־דין צבאיים, כדי שאפשר יהיה לכלוא את כל הפעילים שלנו, לשבור את התנועות הערביות, לסגור את בתי־הספר שלנו…
האם הושפעו גילויי־דעת אלה מאישים יהודים או מגופים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ (.L.I.C.A), שנציגיה באלג׳יריה עשו לבלימת התפשטותה של התנועה האנטישמית בקרב המוסלמים ? ללא כל ספק, אם להאמין לדוחות המשטרה; אולם על־פי גישת היסוד שלהם, עשו השלטונות כמיטב יכולתם כדי להכשיל כל מסע נגד… האנטישמיות בין המוסלמים.
ראש ׳המרכז למידע ולמחקר׳ שבאוראן הסביר מדיניות זו מפורשות, לאחר שהצנזורה אסרה לפרסם מאמר פרו־יהודי בעיתון ׳אוראן דפובליקייך(Oran Républicain).-
זה כמה ימים שהגורמים היהודים, הממלאים תפקידים רבים בעיתון זה, הפעילו לחצים כדי לעשות משהו ולהיאבק באנטישמיות, שעליה מתלוננים. לפיכך פנו לשיח׳ זאהירי שיכתוב מאמרים, בפרט כדי להרגיע את הערבים; הוא התחמק, על־פי עצתי, שכן הערכתי היא כי בנסיבות הנוכחיות פרסומים כאלה עלולים למעשה להביא להחרפת האנטישמיות. דומה כי אותם השיקולים הנחו את הצנזור הצבאי כאשר החליט לבטל את המאמר האמור.
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
רשימת מחנות העבודה בצפון אפריקה
מאתר יד בן צבי – הקישור מופיע בסוף הפוסט הזה
שם המחנה |
מיקום המחנה |
מנהל המחנה |
סוג המחנה |
מספר השוהים במחנה |
תיאור המחנה |
עין סבאע (Aïn Sebba) |
מס' ק"מ מקזבלנקה |
מחנה פליטים ומחנה כליאה |
עד 600 פליטים |
3 אולמות ששימשו בעבר כאולמות ריקודים וקיט |
|
סידי אל עייאשי (Sidi al-Ayachi) |
ליד אזמור |
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 450 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-30 אסירים יהודים. |
המחנה הגדול ביותר במרוקו |
|
ואד-זאם (Oued-Zem) |
כ-150 ק"מממערב לקזבלנקה |
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-20 אסירים יהודים. |
||
סעידה (Saïda) |
אלג'יריה |
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים |
שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים |
|
קאסבה תאדלה (Kasbah Tadla) |
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
החל לשמש כמחנה מ-27.12.1941 |
|||
ואד אל עקרש (Oued el Akreuch) |
מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-110 אסירים יהודים. |
|||
מיל (Milles)
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
סן סיפריאן (Saint Cyprien) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
נואה (Noé)
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
רסבדו (Recebedou) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
ריאקרו (Rieucros)
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
בראנס (Brens) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
אגד (Agde)
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
באקארס (Barcarés)
|
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
ארז'לס (Argelés) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
לה-ורנה (le Vernet) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
גור (Gurs) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
באוקטובר 1940 הגלו לשם הגרמנים 7,500 יהודים מבאדן, פאלאטינאט ומווירטנברג |
|||
ריבסלאט (Rivesaltes) |
מחנה מעבר/ השגחה/ משמעת לפליטים |
||||
שראגה (Cheraga) |
מחוז אלג'יר |
מפקד המחנה- קפטן שוחט (Capitaine Suchet) קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים). לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן. |
מחנה לחפרים יהודים |
לאחר נחיתת בעלות הברית פעל המחנה כמחנה לחפרים יהודים. היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. מפקד המחנה, שהיה אנטישמי מוצהר, פקד על האסירים לצעוד בין 20-25 ק"מ תוך קריאת קריאות גנאי אנטישמיות. אסירי המחנה נענשו בעונשים חמורים, הן כיחידים והן בעונשים קולקטיבים. |
|
אגדז (Agdz |
מדרום למראכש (מרוקו) |
מחנה עבודה |
|||
עין אל-אוראק (Aïn el-Ouraq |
80 ק"ממבו-ערפה (מרוקו) |
מחנה עבודה ומחנה משמעת |
בנחיתת בעלות הברית היו בו כ-150 אסירים. |
המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך. |
|
ברגנת (Berguent) |
סמוך לתווי המסילה הטראנס-סהרית (מרוקו) |
מחנה עבודה, מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי גיוס לרוב. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-150 אסירים יהודים. |
אתרי העבודה היו כ-4 ק"מ מהמחנה; נוסף על שעות העבודה על העובדים היה ללכת מרחק זה. ההקצבה היומית היתה 1.25 פראנקים ובעת שביעות רצון מהעבודה עוד 2 פראנקים. לכל אדם הוקצה ליטר מים ליום. |
|
בו-ערפה (Bou-Arfa, Bour-Arfa, Baouarfa)) |
מרוקו |
מחנה עבודה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-25 אסירים יהודים |
העובדים היהודים עבדו פי 4 מהפועלים הערבים. המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך. ניתנו עונשים חמורים על כל הפרת סדר. |
|
בו-דניב (Bou-Denib) |
מרוקו |
מחנה עבודה |
כ-100 אסירים פוליטים |
נכלאו בו אסירים מאלג'יריה, יהודים ולא- יהודים |
|
קזבלנקה (Casablanca) |
כ-4 ק"מ ממרכז קזבלנקה, מרוקו |
מפקד המחנה- הקפטן ארדון (Capitaine Ardon) |
מחנה פליטים |
בין 1,000-1,200 פליטים |
|
ג'ראדה (Djérada) |
מרוקו |
מחנה עבודה ומחנה פליטים |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-50 אסירים יהודים בין 31.3.1943-11.9.1944 נכלאו במחנה כ-65 שבויי מלחמה ו-15 אזרחים איטלקים. |
המחנה נראה כמו עיר קטנה. |
|
פום אל-פלאח (Foum el-Flah, Foum Defla) |
מרוקו |
מחנה עבודה ומחנה משמעת |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-50 אסירים יהודים |
המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך. ניתנו עונשים חמורים על כל הפרת סדר. |
|
פקיה בן-סלאח (Fqih ben-Salh |
ליד סתאת (מרוקו) |
מחנה עבודה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-10 אסירים יהודים |
||
עין פות (In Fout, Im Fout; Im Foud; Infout; Imfout; Qujda-Imfout) |
כ-40 ק"ממסתאת (Settat) מרוקו |
מחנה עבודה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 500 אסירים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-240 אסירים יהודים |
המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי קיבלו 7.50 פראנקים ליום, לעומת 12 פראנקים ששולמו לפועלים הערבים. הפועלים סבלו ממכת שרצים, כינים ופרעושים; שיעורי תחלואה גבוהים. עונשים גופניים כבדים על כל הפרת סדר. |
|
מנגוב (Mengoub) |
ליד בו-ערפה (מרוקו) |
מחנה עבודה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 400 אסירים |
||
מידלת (Midelt) |
מרוקו |
מחנה עבודה |
ב-12.6.1943 שהו במחנה כ-65 אסירים |
||
מיסור (,Missour, Misur) |
בסמוך לעיר מיסור, מרוקו |
מחנה עבודה, מחנה הסגר לפליטים ומחנה כליאה |
כ-400 אסירים פוליטים. לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-6 אסירים יהודים |
התנאים במחנה היו מאוד קשים. המחנה נראה כמכלאה לעבודת פרך. שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים. משנת 1939 עד 1942 האסירים היו ברובם קומוניסטים. בשנת 1942 פרצה במחנה מגיפת טיפוס. |
|
מולאי בו-עזה (Moulay Bou-Azza) |
מרוקו |
מחנה עבודה ומחנה פליטים |
|||
סתאת (Settat, Stetat) |
מרוקו |
מחנה עבודה |
לאחר הגעת בעלות הברית עדין נותרו במחנה ביולי 1943 כ-100 אסירים יהודים |
||
אל-גרה (El-Guerre, El-Guerrah) |
מחוז קונסטנטין, אלג'יריה |
קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים). לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן. |
לאחר נחיתת בעלות הברית שימש המחנה כמחנה לחפרים יהודים. היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. |
||
בדו (Bedeau) |
סמוך לסידי בן אל-עבאס (בין לסידי בן אל-עבאס למסקרה), מחוז אוראן, אלג'יריה. |
מפקד המחנה- הקפטן אורסיני (Orsini). קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים). לאחר נחיתת בעלות הברית אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר ממוצא גרמני או בעלי דרגות זוטרים מהמליציות, שהתייחסו לחפרים בקשיחות יתרה כפי שהתייחסו אל היהודים קודם לכן. |
מחנה עבודה |
נועד לשמש מחנה ריכוז לחיילים אלג'ירים ממוצא יהודי. החיילים היהודים נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר. לאחר נחיתת בעלות הברית הוסב המחנה למחנה לחפרים יהודים. היהודים הועסקו בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. תנאי ההיגנייה במחנה היו קשים מאוד |
|
ברואע'יאה (Berrouaghia) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים |
||
בידון 5 (Bidon V) |
מדרום לקולון-בשאר (אלג'יריה) |
מחנה עבודה |
ערב נחיתת בעלות הברית היו בו 200 אסירים |
||
בוגאר (Boghar, Boghari) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
בוסואה (Bossuet) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
קראמפה (Crampas) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
ג'לפה (Djelfa) |
כ-500 מטריםמהעיירה ג'לפה. (אלג'יריה) |
בפיקוד קאבוש. עוזריו היו אסירים פוליטיים או אנארכיסטים ספרדים שכונו 'ראש מחנה'. |
מחנה עבודה |
700 עד 1,000 אסירים |
המחנה המאוכלס ביותר בצפון אפריקה. נכלאו בו ספרדים, צרפתים, בריטים, צ'כים וסובייטים. באפריל 41' שלחו למחנה זה את אסירי מחנות ורנה, גור וארז'לס שבצרפת. היהודים קובצו באיזור נפרד. האסירים אוכסנו באוהלים (12-20 איש באוהל) ושכבו על הרצפה על שכבת קש דקה. ראשי המחנה נהגו להתעלל באכזריות באסירים ולכולאם במבצר קאפארלי. האסירים עבדו גם בעב' שונות בעיירה ג'לפה: בניית אולם לחגיגות, ביח"ר לסבון ו-2 מלבנות. במחנה הוקם מפעל לסיבי אלפא, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושקים. תנאי ההיגנייה היו קשים וב-41 השתוללה בו מגיפת טיפוס. |
ג'ניאן בו-רזק (Djenian Bou Rezk) |
אלג'יריה |
הקצין דה-ריקו בעזרת קציני לגיון הזרים לשעבר (כולם פרו נאצים) |
מחנה עבודה |
אוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים. |
|
אל-ערישה (El-Arisha) |
אורן (Oran), אלג'יריה |
מחנה עבודה |
כ-400 אסירים פוליטים |
||
פור קאפארלי (Fort-Cafarelli) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
ז'ריוויל (Géryville) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
חג'ראת מג'יל (Hadjerat M`Guil) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה ומחנה עונשין |
הוחזקו בו בקביעות 150 אנשים |
עונשים גופניים קשים על כל הפרת סדר; אסירים רבים מתו מחמת עינויים. אסירים רבים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה. |
|
קנדאסה (Kenadsa) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה ומחנה עונשין |
עבודה במכרות פחם. |
||
קרסאס (Kersas) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
רליזאן (Relizane) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
סעידה (Saïda) |
אלג'יריה |
מחנה עבודה |
|||
זאגואן (Zaghouan) |
תוניס, תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
לאחר פלישת בעלות הברית נמצאו במחנה כ-2,500 אסירים. |
התנאים במחנה היו קשים מאוד. |
|
אנפידאוויל (Enfidaville) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
סנט מארי די-זיט (Sainte Marie du Zit |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
סאואף (Saouaf) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
לה-גולט (La Goulette) |
בסמוך לתוניס, תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
ג'וגאר ((Djouggar |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
גילאי האסירים: בין 17 ל-50. |
||
מוחמדיה (Mohammadia; Mhamdia) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
סביחה (Sbikha) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
קונדאס (Kondas) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
ג'לולה (Djelloula) |
תוניסיה; באזור האיטלקי |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והצבא האיטלקי. |
|||
ביזרט, סידי-אחמד (Sidi Ahmad) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
את קבוצות העבודה ניהלו 'קאדרים' יהודים- ראשי קבוצות, תורגמנים, רופאים, חובשים ואנשי אספקה למינהם שמונו על ידי הגרמנים או הועד ופטורים היו בדרך כלל מעבודה. תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
מנה תחילה כ- 500 עובדי כפייה יהודים, שהיו מאוחר יותר כרבע מכלל כוח העבודה שגייס הועד היהודי. |
המחנה הוקם בסמוך לנמל (le Port de Roumadia). המחנה הוקם כחולייה חיונית ביותר במערכת ההגנה של 'הציר' בתוניסיה. המחנה הופצץ מן האוויר ללא הרף על ידי בעלות הברית. תנאי העבודה היו גרועים ביותר: העובדים לנו על קש וסבלו מכינים ומגרדת, הם לבשו בגדי אזרחים קרועים והיו חשופים לקור ולרטיבות ולעתים התהלכו יחפים. לרוב הועסקו העובדים בעבודות מחוץ לעיר: הובלת תחמושת והטמנתה מתחת לעצים, בנמל, בפריקת מטעני פחם ומלט ועוד. המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. לקראת נסיגת הגרמנים 'שיפרו' השומרים הגרמנים את יחסם כלפי האסירים היהודים תמורת כסף או תכשיטים. |
|
ביר-מ'שרגה (Bir-M`Cherga) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. גילאי האסירים: בין 17 ל-50. |
||
גובלאט (Goubellat) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
שילוס (Cheylus) |
65 ק"מ מתוניס, תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
מונארגיה (Monarghia) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
ג'פנה (Djefna) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
סאף-סאף (Saf-Saf) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
קצאר-טיר (Ksar Tyr) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. גילאי האסירים: בין 17 ל-50. |
||
בורג' פראג' (Bordj Fredj) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
מאטר (Mateur) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
כ-600 יהודים |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. גילאי האסירים: בין 17 ל-50. |
|
מאסיקו (Massicautt) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
קאטאש-באיה (Katach- Baya) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
רוסיניאול (Rossignol) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
עין זאמיט (Aïn Zammit) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
מאביוד (Ma-Abiod) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
דריז'ה (Drija) |
תוניסיה; באזור הגרמני |
תפקידי השמירה היו בסמכות ה'ורמאכט' והאלזאסים, מוותיקי לגיון הזרים הצרפתי. |
המשטר במחנה היה חסר רחמים: העובדים הועבדו בפרך ארבע-עשרה שעות ביממה בלי הפסק, ונענשו על עבירה קטנה ביותר. מי שניסה לברוח, הסתכן בהוצאה להורג בשיפוט מהיר. |
||
אל-אעוינה (el-Aouina) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
כ-500 עובדי כפייה יהודים |
שדה תעופה; העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ה'וורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
||
לה-מארסה (La Marsa) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
אריאנה (Ariana) |
7 ק"מ מתוניס, תוניסיה |
בית חולים. העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
מורנאגה (Mornaga) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
גאמרט (Gammarth) |
25 ק"מ מתוניס, תוניסיה |
כ-150 עובדים ועובדות. |
במחנה עבדו גם גברים וגם נשים. העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. גילאי העובדים היהודים: בין 17 ל-50. |
||
ביר-קאסה (Bir Kassa) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
קצאר-סעיד (Ksar Saïd) |
6 ק"מ מתוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
ג'בל ג'לוד (Djebel Djelloud) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
דורוזוויל (Durosville) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
מ'רירה (M`rira) |
בקרבת תוניס, תוניסיה |
העובדים הובלו למקום זה מידי בוקר ובערב שבו לבתיהם. העובדים שימשו בדרך כלל בתור חפרים אזרחיים בשירות ו'ורמאכט' ועסקו בעבודות כפייה שונות: שיפוץ מסלולים, כריית חפירות, הובלת תחמושת וכו'. |
|||
פאלמטה (Palmeta) |
כ-45 דקות מרחק נסיעה מבנגאזי, לוב. |
מחנה לפליטים יהודים מאירופה, בעיקר מהונגריה ומצ'כיה. |
על סף המידבר. במחנה היו מספר צריפים פרמיטיביים. מי השתיה הובאו למקום במיכליות ומי רחצה מזוהמים נשאבו מבאר סמוכה. יהודי בנגאזי העניקו סיוע כלכלי לפליטים. |
||
לא מצויין שם המחנה |
כ-7 ק"ממספאקס |
המחנה התנהל כיחידה סגורה, כמעט ללא סיוע של קהילת ספאקס וללא התערבות השלטונות הצרפתים. |
מחנה הסגר |
כ-50 משפחות מבנגאזי, שאליהן הצטרפו מאוחר יותר משפחות מטריפוליטאנה. |
סביב המחנה היו רק כפרים ערבים ולא הגיעה אליו תחבורה סדירה. בתחילה שוכנו כל 2 משפחות בצריף, שחולק לאגפים באמצעות שמיכות, אך עם בוא הקב' הטריפוליטאנית גברה הצפיפות. לא היה ריהוט במחנה, יושביו השתמשו בקרשים כמיטות. התברואה היתה לקויה: הגולים חפרו בורות מחוץ למחנה לצרכיהם, מים זורמים לא היו, עקרבים שרצו במחנה ועקצו רבים מיושביו, רופא לא היה במחנה. כתוצאה מהתנאים הקשים מתו תינוקות רבים, אך לא פרמה מגיפה הודות לדאגת תושבי המחנה לניקיונו. לא היתה אספקת מזון למחנה והתושבים רכשו מזון מערביי הכפרים הסמוכים. נציגים צרפתים לא פקדו את המחנה והשמירה, הכנת המזון, תחזוקה, רפואה וכו' הוטלה על יושביו היהודים. |
ג'אדו |
כ-235 ק"מדרומית לטריפולי |
הפיקוד במחנה היה איטלקי והשמירה בידי שומרים איטלקים וערבים. לא היו גרמנים במחנה. |
מחנה הסגר |
כ-2,600 יהודי קירניקה פונו למחנה זה |
שימש בעבר מחנה צבאי. היה במקום גבוה ומבודד והוקף גדר תיל. העצורים סבלו מיחס נוקשה של מפקד המחנה וסגנו, שהסתובבו במחנה עם שוט ואלה, הפחידו את הכלואים והורו לעתים להכניס יהודים לצינוק שבו הוכו. על היהודים נאסר לשוחח בלילה. במחנה היו ביתנים ארוכים רבים, ללא מחיצות פנימיות. בכל ביתן שוכנו כ-400-300 איש במסגרת משפחתית, וכל משפחה קבלה למגוריה שטח בהתאם לגודלה. המשפחות הקימו מחיצות ביניהן משמיכות ומסדינים. בביתנים לא היה ריהוט למעט מיטות, שמספרן נפל ממס' הדיירים. תנאי התברואה היו קשים: מכת כינים, צפיפות מגורים, תזונה לקויה, במקלחות ובברזים זרמו רק מים קרים, מים חולקו במשורה ועוד. במחנה היתה תמותה גבוהה של כחמישית מכלל היהודים שנכלאו בו, בין היתר בשל מגיפת הטיפוס שפרצה בו בדצמבר 1942. |
גריאן |
שיכון בבתים מבודדים |
משפחות מבנגאזי ומקירניקה |
המשפחות שוכנו בבתים מבודדים שהיו מוזנחים. נאסר עליהם להסתובב בחוץ ללא סיבה, הם קיבלו מנות מזון זעומות ותנאי המחייה היו קשים. קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון. |
||
יפרן |
שיכון בבתים מבודדים |
משפחות מבנגאזי ומקירניקה |
קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון. |
||
טיגרינה |
שיכון בבתים מבודדים |
משפחות מבנגאזי ומקירניקה |
קהילת טריפולי השתדלה לעזור לגולים ושיגרה להם מדי שבוע כסף ומזון. |
||
סידי עזאז |
בסמוך לח'ומס |
הפיקוד והשומרים היו חיילים איטלקים |
מחנה עבודה |
בתחילה שוכנו בו כ-3,000 יהודים, לאחר מכן נותרו בו בין 1,000 איש ל-600. |
לא היו מבנים במחנה, וכל שני אנשים שוכנו באוהל. המחנה היה פתוח, היה בו רופא והיחסים עם השומרים האיטלקים היו תקינים בדרך כלל. |
בקבק |
סמוך לגבול עם מצרים |
המהנדס היהודי משה חדאד היה האחראי היחיד. המקום לא היה מגודר ולא היו בו שומרים |
מחנה עבודה |
כ-350 יהודים |
העבודה כללה שיפוץ וסלילת דרכים לאורך הגבול עם מצרים. העובדים קיבלו בעבור שני חודשי עבודה שכר של יומיים. העובדים לנו באוהלים (בין 4 ל-8 איש באוהל). המקום היה צחיח וללא אספקה קבועה של מים. היהודים חולקו לקבוצות עבודה ועל על אחת היה אחראי אחד מחבריה. במחנה היה רופא. |
תג'ורה |
בקרבת טריפולי, לוב |
הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים |
מחנה הסגר לנתיני האויב |
אל המחנה הגיעו יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית או מרוקאית. תנאי המעצר לא היו חמורים, הכלואים יכלו לצאת לישובים סמוכים ולערוך קניות באופן חופשי. יחס האיטלקים לכלואים היה טוב. |
|
בוארת אל חסון |
בסירתיקה, לוב |
הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים |
מחנה הסגר לנתיני האויב |
אל המחנה הגיעו יהודים בעלי נתינות צרפתית, תוניסאית או מרוקאית. תנאי המעצר לא היו חמורים, הכלואים יכלו לצאת לישובים סמוכים ולערוך קניות באופן חופשי. יחס האיטלקים לכלואים היה טוב. |
|
מחנה בקרבת בנגאזי |
בקרבת בנגאזי, לוב |
הפיקוד והשמירה הופקדו בידי האיטלקים |
מחנה הסגר לנתיני האויב ומחנה פליטים |
כ-300 פליטים יהודים מאירופה ובעיקר מהונגריה ומצ'כיה |
גברים ונשים שוכנו הנפרד ובצפיפות, כ-150 בביתן. הורשה להם לבקר בבנגאזי, תחילה בקבוצות ואח"כ באופן חופשי. השירותים היו פרימיטיביים, כינים ופשפשים שרצו בכל. |
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
מיכאל אביטבול
יהדות אלג׳יריה מול האנטישמיות
מועצות הקהילות היהודיות באלג׳יריה — הקונסיסטוריות — נהגו במתינות רבה לנוכח התסיסה האנטי־יהודית, משום שמנועות היו על־פי חוק מלעסוק בשאלות פוליטיות. לפיכך עברה אז היוזמה לידי גופים יהודיים מקומיים — כמו איגוד עובדי החייטות בקונסטנטין, כארבעים פועלים יהודים שגמרו אומר להיאבק נגד מזימותיהן של ׳אגודות הידידות הצרפתית׳ בראשות מורינו: או לידי גופים חוץ־קהילתיים, כגון ׳ועד המחקרים הסוציאליים באלג׳יר/ שחידש את פעילותו ב־1937 בראשות ד׳׳ר א׳ לוי־ואלנסי: או לידי גופים בין־דתיים כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳. ההצעה שקיבל ב־1937 ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ שיקפה את הקו הפוליטי העתיד להנחות את ראשי היהדות באלג׳יריה במשך השנים הבאות: ׳האמת חייבת להתייצב נגד השקר ולחשוף את מניעיהם האפלים של המסיתים בשכר ושולחיהם׳.
מכאן שלגידופים ולנאומי הסתה של התנועות האנטישמיות עתידים היו להשיב תמיד בנימה מאופקת, אגב פניות תכופות ל׳צדק׳, ל ׳חוק' ומעל לכול — ל׳תבונה׳.כנגד השמצותיהם של ז״ק לגראן, ג׳ לאמבר, ו׳ אריגי על היעדר הפאטריוטיות של היהודים, נופפו בגאווה את הנתונים על חללי מלחמת־העולם הראשונה, מתוך ׳ספר הזהב של יהדות אלג׳יריה׳, שבהם הוצגו לראווה שמותיהם של יהודי אלג׳יריה שנפלו, נפצעו או נשבו במהלך המלחמה.
מתוך התנגדות מוחלטת לכל פעולה שיריביהם עלולים היו לפרשה כ׳גזענית׳ וכל שכן מתוך התנגדות ליוזמות הקיצוניות והראוותניות של כמה צעירים שפעלו בקבוצת ׳ביתר, באוראן, העדיפו ראשי הקהילה באלג׳יריה לנהל את מאבקם במסגרת ארגונים פוליטיים או הומניטריים מקובלים. משום כך נוח היה להם יותר להרים אצבע מאשימה כלפי המסר ה׳אנטי־ריפובליקני׳ וה׳אנטי־צרפתי׳ שבתעמולה האנטישמית מאשר לגנות את אופיה הספציפי, בהיותה מופנית כלפי קבוצה אתנית מיוחדת.
ביטוי מובהק להלך־רוח זה אפשר למצוא בדיונים שקדמו, במאי 1938, להקמתו של ׳הוועד לשמירת זכויות הקהילה היהודית׳ באוראן.
היוזמה לצעד זה באה מנשיא הקונסיסטוריה האוראנית, א׳ סמאג׳ה. הוא הסביר לאסיפת נכבדי הקהילה כי הוועד הוקם כדי —
לאסוף סכומי־כסף גדולים כדי להגן על הריפובליקה מפני מי שמבקשים להחריבה, וכדי לממן את הוצאות הנסיעה של חברי-הוועד שיבקרו ב׳ממשל הכללי׳ באלג׳יריה ובמיניסטריון הפנים בפאריס כדי להתריע מפני סכנת האנטישמיות.
ואולם הנואמים רחוקים היו מתמימות דעים אם אכן היה זה צעד בעתו. כמה מהם טענו כי ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ כבר פעלה למען אותה מטרה וכי נציגיה הרבו להתערב אצל השלטונות ככל הדרוש: אחרים לא שבעו נחת דווקא מן האוריינטציה הפוליטית הסוציאליסטית של ׳הליגה׳, וטענו כי אסור ל׳ועד לשמירת זכויות הקהילה׳ להיות כפוף למפלגה כשלהי, ׳ומשום כך נועד להגן אך ורק על הריפובליקה נגד כל אלה שביקשו לחבל בחוקיה׳. והיו גם מי שסברו כי ראוי להגן על הריפובליקה באמצעות ׳ועדת תיאום׳ שתכליתה לתמוך בעיתונים ובמפלגות הפוליטיות הנאמנים ל׳חזית העממית׳.
לבסוף הוקם ׳הוועד לשמירת הזכויות׳, כמשאלתו של סמאג׳ה, שסירב במפתיע להתמנות לנשיאו. חמישה־עשר חברי הוועד נמנו כולם עם נכבדי הקהילה: סוחרים, רופאים, עורכי־דין ועיתונאים.
סביר כי בהיותו גוף שהשפעתו מקומית גרידא, לא תיאם הוועד האוראני את פעולתו עם הוועדים מאותו סוג שהוקמו בה בעת בשאר ערי אלג׳יריה — ובפרט עם ׳ועד המחקרים הסוציאליים׳ באלג׳יר, שנחשב לדוברה הראשי של יהדות אלג׳יריה, בשל שיעור קומתם האינטלקטואלית של חבריו.
מגעיו של הוועד האלג׳ירי עם שלטונות ׳הממשל הכללי׳ בדבר דיכוי המסע האנטישמי לא העלו כל תוצאה חיובית. לפיכך שיגר לפאריס, ביוני 1938, משלחת של ארבעה חברים, אל ראש־הממשלה ואל שר הפנים. אף שליחות זו נותרה ללא תוצאות משמעותיות, מאחר שבפי מנהלי המשרדים של דאלאדייה ושל סארו לא היו אלא דברי פיוס והבטחות מעורפלות. אך ראוי לציין כי לבד מן התביעות שנגעו לקהילתם, ביקשו חברי המשלחת את שחרורו של השיח׳ אל־עוקבי, מנהיג התנועה הריפורמיסטית באלג׳יריה, שנעצר בעקבות קנוניה משטרתית, בעוון רציחתו של המופתי מאלג׳יר, ביוני 1936.
התערבות זו — לבד מאופיה ההומאניטארי הברור — ביטאה את רצון ההתקרבות עם המוסלמים, כפי שהביעו מאז מהומות קונסטנטין כמה מחבריו המרכזיים של ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳. מגמה זו היא שהוליכה, כעבור כמה חודשים, לכינון ׳האגודה של המאמינים המונותיאיסטים׳, שפעילותה רוכזה בידי השיח׳ים בן־באדיס ואל־עוקבי, ומן הצד היהודי בידי פ׳ בנישו, א׳ ואלנסי, וא׳ גוזלאן. פעילי ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ נטו לשתף פעולה עם העולמא הריפורמיסטיים, שלאומנותם רוחנית היתה יותר מפוליטית — וראו בקבלת האזרחות הצרפתית מעשה כפירה — ולעומת זאת שמרו על מרחק כלפי מרכיביה האחרים של התנועה הלאומית באלג׳יריה, לרבות חוגי המתבוללים, שתבעו את מלוא זכויות האזרח לערביי אלג׳יריה. מכאן שיחסם מסויג היה ביותר כלפי הד״ר בן-ג׳לול, בשל התפקיד הדו־משמעי כלשהו שמילא בעת מהומות קונסטנטין, ובראש־וראשונה בשל הערותיו הביקורתיות על האפליה שגרם ׳צו כרמיה׳ לרעת המוסלמים
ההישארות ׳בתוך המשפחה הצרפתית׳ היתה הבסיס והיסוד לתפיסתם הפוליטית של יהודי אלג׳יריה, בשנים המכריעות שקדמו למלחמה. ככלל, הם השלימו, מתוך יחם ׳פילוסופי׳, עם ההתקפות שכוונו נגד דתם ורכושם, אך הם הפגינו רגישות יתירה
כלפי כל ניסיון לערער על זכותם לאזרחות הצרפתית ועל מסירותם ל׳מולדת האם׳. על רקע זה יוקל להבין את מפח־הנפש של הקהילה היהודית באלג׳יריה עם ביטול ׳צו כרמיה׳ ב־1940. מכה זו עתידה היתה להכאיב מאוד, בעיקר משום שהנחיתוה ׳הצרפתים שבצרפת׳, שבהם הקפידו תמיד לראות קטיגוריה נפרדת מ׳צרפתי אלג׳יריה׳, רוויי אנטישמיות ושנאה גזעית.