יהודי צ. אפ. במלה"ע ה-2-מ.א.


פליטים ואסירים יהודים בצפון אפריקה- 1940-1942- מיכאל אביטבול

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

עם הגעתם לצפון־אפריקה, נוכחו הפליטים עד־מהרה לדעת כי הגורל שציפה שם לרבים מהם לא היה שונה מזה שהכירו בצרפת. בני־המזל שבהם, אלה שתעודותיהם היו ללא פגם, הועברו לטיפולם של ועדי העזרה לפליטים שפעלו במקום, עד ליציאתם: השאר נכלאו מיד עם בואם והובלו למחנות־מעצר באלג׳יריה ובמארוקו, שם כבר רוכזו מאז תחילת המלחמה אלפים מאחיהם שלא שפר מזלם. אולם כמו בצרפת התירו השלטונות לג׳וינט, ל׳היס״ם׳״ ולארגוני־סעד אחרים, מקומיים וזרים, לסייע להם.

הראשון לוועדים המקומיים הקימה הקהילה היהודית בטנג׳יר, בשנת 1936. אחריו הוקם ביולי 1940 הוועד של קזבלנקה מיסודה של עורכת־הדין הלן קאזס־בן־עטר. וב־ 1941 הוועד האלג׳ירי, בראשותו של אלי גוזלאן.

אגב קשר רצוף עם הג׳וינט והיס״ם, קיבלו שלושת הוועדים על עצמם להקל על מעברם של הפליטים ולסייע בהשגת מקלט בטוח למי שלא יכלו להמשיך עוד בגלגוליהם. תחת איום הכליאה שהיה תלוי ועומד על אלה, עלה בידי הוועדים להציל כמה מהם, בפזרם בין הקהילות היהודיות במארוקו ובאלג׳יריה, שדאגו להשיג להם מקומות מגורים וחוזי־עבודה.

למחרת נחיתתן של בעלות־הברית, העריך הג׳וינט ב־10,000 את מספר הפליטים היהודים שעברו דרך קזבלנקה מאז ינואר.1941 אם נוסיף להם 5,000 עד 10,000 פליטים שנכלאו במחנות ו׳עובדים זרים׳ שחיו במארוקו הצרפתית, בטנג׳יר ובאלג׳יריה, מאז שביתת־הנשק, יש להניח כי בין 1940 ל־1942, טיפלו הוועדים בצפון אפריקה ב־20,000 פליטים יהודים לערך. חלק הארי בעבודה זו הוטל על הוועד בראשותה של גברת קאזס־בךעטר, עורכת־דין ונשיאת ׳אגודת בוגרי כי״ח׳. היא עוררה את חשדותיהם של השלטונות חודשים מעטים בלבד לאחר שהוקם ועדה. בהנחיית ועדת שביתת־הנשק הגרמנית, פורק ועד זה באפריל 1941. הוא נצטווה להפסיק כל פעילות ולמסור לשלטונות את רשימת הפליטים שביקשו הגרמנים. אולם הודות לקשרים הטובים שהיו לה בנציבות הכללית ובמינהל המחוז, לעולם לא הטרידה המשטרה עוד את הגברת בן־עטר. כך יכלה להמשיך בפעולתה באופן גלוי לחלוטין, אגב מסירת דין וחשבון שוטף לשלטונות על נסיעותיה, כדי להשיג את מכסות הדלק המיוחדות וההיתרים הדרושים להסעת הפליטים מנמל קזבלנקה למרכזי־הקליטה השונים שהוכנו למטרה זו.

העזרה לאוניות הפליטים

כל הפליטים שבאו ממרס״ הופנו באורח אוטומאטי אל מרכז־הקליטה שבעין סבאע ( Ain'Sebaa ), כמה קילומטרים מקזבלנקה. מרכז זה מורכב היה משלושה אולמות גדולים ששימשו קודם־לכן בתור אולמות־ריקודים וקיט. כאן אפשר היה לקלוט עד 600 פליטים, להם חולקו מזרני־סיבים, ותו לא. סכום בסך 50 פראנק נדרש מכל ׳מתארח׳ כדי לכסות, פרט להוצאות האש׳׳ל, את הוצאות הנסיעה וההובלה עד לתאריך ההפלגה. הפליטים לא הורשו להוציא מצרפת יותר מ־200 פראנק בכסף צרפתי ו־5,000 פראנקים בכסף של מארוקו ואלג׳יריה, ולכן הם נדרשו לשלם מראש, במשרד הג׳וינט שבמרסיי, עבור שהייתם במארוקו (שלא יכלה להאריך יותר מעשרה ימים) וכן עבור הוצאות הנסיעה עד ליעדם הסופי. אולם, לעתים קרה כי הפליטים הגיעו למארוקו בלי תעודות ובלי הסידורים הדרושים להמשך נסיעתם. היה זה אז מתפקידו של הוועד בקזבלנקה שלא להפקיר אותם לגורלם, הן בהשגת האשרה מן הקונסוליה האמריקנית — דבר שהלך ונעשה מסובך יותר ויותר החל מיוני,1941 הן בהשגת כרטיסי־נסיעה לאוניות שהפליגו לאמריקה.

בשנת 1942, נסעו בקו שבין מארוקו לאמריקה ארבע עד חמש אוניות, שאת רובן שכרה הג׳וינט. מדובר באוניות הפורטוגליות ׳ניאסה׳ (Nyassa), ׳סרפה פינטו׳ (Serpa Pinto), ׳גינה׳ (Guiñe) ו׳סאו תומה׳ (Sao Thome), אשר, בעוגנם בקזבלנקה, הסיעו את הפליטים שבאו מצרפת על סיפון ה׳ליוטה׳(Lyautey), ה׳ויל ד׳אוראן׳(Ville d'Oran) וה׳ז׳נראל קאמבון׳(Général Cambon). עד למאי 1941, יכלו הפליטים שלא החזיקו באשרת־מעבר ספרדית, לעזוב את צרפת על סיפון ה׳ויניפג׳ (Winnipeg), ה׳אלסינה׳(Alsina), ה׳ואיוווינג׳(Wyowing) וה׳מונטה ויזו׳(Monte Viso), שהפליגו דרך קזבלנקה למארטיניק, משם יכלו המהגרים להגיע לארצות־הברית, במישרין או דרך סן תומה ופורטו־ריקו. אולם בשל לכידת ה׳ויניפג׳ בידי הצי הבריטי, ב־10 במאי 1941, הופסקה תנועת האוניות בין מרסיי לפור־דה־פראנס. הפליטים שנמצאו על סיפונה של ה׳מונטה ויזו׳ הורדו עקב כך בקזבלנקה. הוא הדין לגבי נוסעי ה׳אלסינה׳, שנתקעו במשך שבועות רבים בדאקאר: אלה כמו אלה הובלו לקזבלנקה ונכלאו לאחר־מכן במחנות שבמארוקו.

בין התקופה הנזכרת והתאריך שבו אסרה צרפת לחלוטין על יציאת מהגרים מתחומה (יוני 1942), נרשמה בנמל קזבלנקה תנועה ניכרת של אוניות פליטים: לבסוף עורר הדבר את תשומת־לבו של הקונסול הגרמני שם, אשר למן חודש מארס מסר פרטים מדויקים על מספר המהגרים, אזרחותם ומקומות היעד שלהם.

לפי דיווחיו של הקונסול אפשר ללמוד כי ב־15 במארס הביאה ה׳ויל ד׳אוראן׳ 165 פליטים יהודים ממרסיי: חמישה ימים לאחר־מכן הם עלו על ה׳גינה׳, שהגיעה מליסבון ומקאדיקס, כאשר על סיפונה 465 מהגרים. ב־22 במארס עגנה ה׳ליפארי׳ (Lipari) בקזבלנקה, עם 369 מהגרים ממרסיי, שעליהם נוספו למחרת 443 נוסעים מן ה׳ויל ד׳אוראן. ביחד הם עלו על סיפונה של ה׳סאו תומה׳ שהפליגה בו־ביום אל עבר האוואנה וניו־יורק, עם עוד 107 נוסעים במעבר. יציאות אחרות של מהגרים נעשו על סיפון ה׳ניאסה׳, ה׳גינה׳ וה׳סרפה פינטד, ב־5 במאי, ב־6 ביוני, ב־25 ביוני, ב־2 ביולי וב־6 ביולי. אחת היציאות הגדולות היתה זו שנערכה ב־6 ביוני על סיפון ה׳סרפה פינטו׳. זו הגיעה מליסבון עם 176 נוסעים והעלתה עוד 502 פליטים בקזבלנקה.

הפליטים השתייכו לכל הלאומים של אירופה: לבד מיהודי גרמניה ופולין, שהיו הרוב הגדול, היו גם צ׳כים, רומנים, רוסים, הולנדים, צרפתים, בלגים, הונגרים, יוגוסלבים, יוונים, ואפילו תורכים ארץ־ישראלים.

יהודי צפון אפריקה במלה"ע ה-2-מיכאל אביטבול-הסיוע לפליטים

הסיוע לפליטיםיהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

בספטמבר 1940 היו 731 פליטים ממרכז אירופה רשומים בספרי ׳ועד העזרה׳ בקזבלנקה. מספר זה לא כלל אלא את הפליטים האזרחיים במארוקו הצרפתית, אולם בחודשים הבאים עתיד היה לטפוח ולכלול, לבד מן המתנדבים לצבא לשעבר והאזרחים עובדי צבא, את הגברים, נתיני האימפריה הבריטית, שנאסר עליהם לעזוב את הטריטוריה הצרפתית לאחר תקרית מרס־אל־כביר.

בתחילת המלחמה התירו השלטונות לוועדי העזרה ולקהילות היהודיות לטפל בעצמם בבני־דתם הזרים, שחמקו בזכות פעולות אלה ממחנות־ההסגר. חמש אכסניות נפתחו אפוא בטנג׳יר ובקזבלנקה, כדי לקלוט חלק מן הפליטים, בעוד רבים אחרים נהנו מטיפולם של אנשים פרטיים או של קהילות בערי־השדה, לרבות מראכש, פאס, מוגאדור, סאפי ומאזאגאן. כל פליט קיבל הקצבה שבועית, טיפול רפואי וסיוע בשכר־לימוד, הוצאות נסיעה ועוד. באלג׳יר, שבה מספר הפליטים היה קטן בהרבה, שקל ׳ועד העזרה והסיוע׳ המקומי את האפשרות להעניק לפליטים קיצבה בגובה דומה לדמי הפיטורין שקיבלו הפקידים היהודים המפוטרים בעטיו של ׳תקנון היהודים׳.

המשאבים שעמדו לרשות הוועדים באו מן היס״ם ששני הנציגים שלו, ר׳ ספאניאן וג׳ אטינגר, עקבו מקרוב אחר הסידורים, ומן המענקים הקבועים שבאו מקהילות וממקורות פרטיים.

בקזבלנקה הועלתה ההצעה להסדיר שיטה של תרומות קבועות שייגבו מבני הקהילה: אולם הצעה זו ירדה מן הפרק, משום שלוועד לא היה בסיס חוקי. בגלל היעדר אמצעים מספיקים, לא יכול היה התקציב השוטף להבטיח אלא עזרה רופפת לפליטים, שמצבם הלך והחמיר.

המקרה הבא, שעליו דיווח נשיא קהילת מוגאדור, במארס 1942, מעיד בבירור על השתלשלות העניינים:

…בחודש נובמבר [1941], באתי בדברים עם כל הפליטים כדי לעמוד על מצבם לאשורו […]. כמעט כולם סירבו לקבל עזרה כלשהי, שכן רובם המתינו לנסיעתם הקרובה לארצות־הברית. אולם, לפי ששהייתם כאן מתארכת ללא גבול, ויציאתם אינה נראית אפשרית במסיבות הקיימות, הם הגיעו לקצה האפשרויות שלהם וכמה מהם שרויים במצב קשה ביותר, אף שהצהירו בזמנם כי באמתחתם אמצעים נאותים.

תשומת־לב מיוחדת הוקדשה לפליטים שנכלאו במחנות. בכל עיר גדולה הותקנו מרכזי אירוח לאסירים ולעובדים הזרים שיצאו לחופשי. פרט לחולים ולילדים, שהוועדים ניסו להוציא מן המחנות, סופקו תעודות־מגורים וחוזי־עבודה לעשרות אסירים, שיכלו בדרך זו לצאת לחופשי. יתר־על־כן, עזרה קבועה במשלוחי־מזון ובבגדים הגיעה לאסירים מדי חודש.

להוציא העובדים הזרים, שאליהם נתייחס להלן, רוב האסירים כלואים היו במחנות הבאים: סידי אל־עייאשיSidi al-Ayyashi ) ; ליד אזמור ), המחנה הגדול ביותר במארוקו: ואד־זאם (Oued-Zem) , כ־150 קילומטרים ממערב לקזבלנקה: מיסור  (Missour) — אשר בדומה לסעידה (Saida)  שבאלג׳יריה שימש בעיקר לקליטת זקנים וחולים: קאסבה־תאדלה (Kasbah Tadla) , ואד עקרש Oued ) ( Akreuch ובֶרְגֶנט (Berguent), הסמוך לתווי המסילה הטראנס־סהרית.

המסילה הטראנס־סהרית

על בנייתה של מסילת־הברזל בין שתי גדות הסהרה, חלום קולוניאלי צרפתי עתיק, שעליו התווכחו כל ממשלות הריפובליקה השלישית למן סוף המאה הי״ט, החליט ממשל פטן בשנת 1941 והפקיד את ביצועה בידי החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳. מסילה זו נועדה להבטיח בין השאר את הקשר עם מכרות ג׳ראדה (Djerada), קנדסה (Kenadsa), ובו־ערפה(Bou-Arfa), מהן הפיקו מארוקו ואלג׳יריה את רוב צורכיהן בפחם, ולהגיע אל קולון־בשאר (Colomb-Béchar) דרך בו־ערפה: ובהמשך, דרך בני־עבאס, מדרום לעמק הגיר(Guir), אל עבר אדראר(Adrar) ורגאן(Reggane), באיזור תואת(Touat), ולאורך התאנזרופת(Tanezrouft) והאדראר של בני איפוגה (Ifogha), כדי להגיע, בסוף המסלול, לגאו(Gao), שעל הניז׳ר.

העיתונות הבריטית וכן כמה דיפלומאטים אמריקנים שהוצבו בצפון־אפריקה, סברו כי הגרמנים הם שעמדו מאחורי פרויקט זה, שתאם לחלוטין את התכניות שנדונו בברלין בדבר שילובה האפשרי של אפריקה בתוך מערך כלכלי עולמי חדש, בהנהגת גרמניה.

אולם, אף כי לא היו חסרים בחוגי השלטון הצרפתי אנשים שדגלו בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה הנאצית, סביר יותר לראות את הפרויקט הטראנס־סהרי בתורת מבצע ראוותני רחב־ידיים, שבו פתח ממשל וישי למטרות פנימיות בלבד. ׳[המסילה] הטראנס־סהרי היא המוצא ההכרחי של אפריקה המערבית הצרפתית אל הים התיכון׳, כדברי אחת המודעות שפורסמו ברחבי ׳המדינה הצרפתית׳:

[…] הריפובליקה השלישית התווכחה על כך במשך חמישים שנה בלי לקבל כל החלטה. ואילו ישיבה אחת בלבד של קאבינט המרשאל פטן הספיקה לתת את אות הזינוק לעבודות. מתיישב, זכור !

יחד עם זאת, לא יכלו הגרמנים אלא לברך על יוזמתה של וישי, שגייסה את המתנדבים לשעבר למאותיהם, לביצוע הפרוייקט של מסילת־הברזל; כך מנעה מהם להצטרף לשורות בעלות־הברית.

כזה, למשל, היה המקרה של חיילי ׳פלוגת העבודה הזרה׳, שסופחה, עד לתבוסה, אל ׳חיל המשלוח הבריטי בצרפת׳. לאחר פינוים לקזבלנקה, למחרת שביתת־הנשק, הם ביקשו לאפשר להם להצטרף לצבא הבריטי. בתגובה שלחו אותם מיד קציניהם למחנה־עבודה ליד בוגאר  (Boghar) שבאלג׳יריה.

כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.מיכאל אביטבול

כשלושים מחנות־עבודה הופעלו במארוקו ובאלג׳יריה.יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

ואלה היו המחנות במארוקו:

 

אגדז Agdz ; מדרום למראכש

עיךאל־אוראק   Aïn-al Ourak   80 קילומטרים מבו־ערפה , שהיה מחנה־משמעת:

ברגנתBerguent ;

בו־ערפהBou-Arfa ;

בו־ דניב Bou-Denib , שבו נכלאו אסירים מאלג׳יריה, יהודים ולא־יהודים:

ג׳ראדה Djérada ;

פום אל־פלאח  Foum-el Flah  — עוד מחנה־משמעת:

פקיה בך סאלחFqih ben-Salh : ליד סתאת

עין־פותInFout  

מנגובMengoub ; ליד בו־ערפה

מידלת Midelt  

מיסור Missour ;

מולאי־בו־עזה; Moulay-Bou Azza  

וסתאת;  Settat

 

באלג׳יריה נמנו המחנות הבאים:

 

בדו Bedeau,

ברואע׳יאה Berrouaghia,

בידון 5 Bidon V –  מדרום לקולון־בשאר

בוגארBoghar ,

בוסואה Bossuet ,

קראמפה Crampas ,

ג׳לפה Djelfa ,

ג׳ניאן בו־ רזק   Djenian-Bou-Rezk ,

אל־ערישה al-Arisha ,

פור־קאפארלי  Cafarelli, Fort

ז׳ריוויל Géryville ,

חג׳ראת־מ׳גיל Hadjerat-M'Guil ,

קנאדסה Kenadsa –   

קרסאס Kersas –   

רליזאן –  Relizane

וסעידה – Saïda

 

על־פי חוזה־העבודה שחתם כל חייל משוחרר וכל פליט ׳מתנדב׳ עם החברה ׳מדיטראנה ניז׳ר׳, נחשבו העובדים הזרים בתורת ׳מרותקים׳, ולפיכך נתונים היו למשמעת צבאית. לכן על כל הפרת סדר הם הועברו לידי שלטונות הצבא. כן קבע החוזה כי העובדים הזרים יקבלו את שכרם ואת המענקים למשפחה בדומה לעובדים האזרחיים: הבטחות־שווא, כפי שעוד נראה.

 

סגל המחנות מורכב היה ממש״קים של ׳לגיון הזרים׳ — לרוב ממוצא גרמני ואנטישמים — ומחיילי היחידות הסנגאליות וה׳גום׳ הערבי. בינואר 1942 הוקמה בקזבלנקה ׳אגודת המתנדבים הזרים לשעבר׳, כדי לתת כל עזרה אפשרית לעובדים הכלואים במחנות, אולם כעבור ארבעה חודשים פורקה האגודה בפקודת הנציבות הכללית, שסירבה בהתמדה להתייחס לתלונה כלשהי בדבר המצב ששרר במחנות. בכל המחנות נדרשו האסירים לעבוד עשר שעות ליום. בברגנת נמצאו אתרי העבודה כארבעה קילומטרים מן המחנה, דבר שאילץ את העובדים ללכת מרחק זה בוקר, צהריים וערב, נוסף על שעות העבודה. בבו־ערפה הם עמלו פי־ארבעה יותר מאשר הפועלים הערבים. בעין־פות קיבלו המתנדבים לשעבר 7.50 פראנקים ליום, ואילו לאזרחים הערביים שולמו 12 פראנק, על אותה עבודה: בברגנת הוגבל השכר להקצבה יומית בסך 1.25 פראנקים, ועוד 2 פראנקים, אם העבודה השביעה רצון. העובדים חיו בתנאי מגורים והיגיינה גרועים ביותר, וסבלו מהיעדר תזונה: בברגנת הוקצה לכל אדם ליטר מים ליום: בעין פות סבלו העובדים ממכת שרצים, כינים ופרעושים, ומחציתם חלו מדי יום. על כל הפרת סדר פעוטה הונחתו עונשים גופניים כבדים: שלילת מזון: הלקאה: ׳כלוב האריה׳, קובייה שצלעה 1.80 מ׳, שבה נכלא האסיר: קשירה לעמוד, בראש חשוף מתחת לשמש במשך יממה: או עונש ה׳כדור׳, שבו הוכרחו האסירים לרוץ עד לאפיסת כוחות, כשעל ראשם סל עמוס אבנים: וכן ׳עונש הקבר׳, שבו הוכרח האסיר לשכב בבור שגודלו 1.60 מ׳ על 0.80 ס׳׳מ ללא ניע במשך 8 עד 25 ימים, כאשר השומרים הסנגאלים והערבים ממטירים עליו בלי הרף אבנים או מכות. אסירים רבים מתו מחמת עינוי זה במחנות שונים, לרבות בחג׳ראת מ׳גיל.,

חג׳ראת מ׳גיל — שם הוחזקו בקביעות כ־150 אנשים — היה מחנה־העונשין של קבוצת העובדים שאורגנה באוקטובר 1940 וחולקה בין קנאדסה וקולון בשאר. בתחילה כללה קבוצה זו 250 יהודים ו־1,300 ספרדים. בסוף 1941 הופרדו היהודים מן הקבוצה ונשלחו לקנאדסה, לעבוד שם במכרות־הפחם.

הגורל שפקד את אסירי חג׳ראת מ׳גיל תואר בעת משפטם של האחראים על המחנה, בבית־הדין הצבאי באלג׳יר, בפברואר 1944:

…האסירים לא נחשבו כבני־אדם… המחנה סבל חרפת־רעב במלוא מובן המלה: היו שאכלו כל דבר, ולקו בשל כך במחלות חמורות. אחרים מתו. למרות חולשתם הפיסית, הוכרחו האנשים לבצע עבודות קשות ביותר… שומרים מצוידים באלות היכו בעובדים בלי רחם, סתם כך, לתענוג… הנענשים הצטופפו בתאים ונאלצו לעשות את צורכיהם בתוך כלי־האוכל […]. פעמים נאסר על הרופאים שבין האסירים לחבוש את חבריהם שלאחר שהיכו אותם שומריהם באכזריות, לא היו עוד אלא פצעים חיים.

לא הרחק מחג׳ראת מ׳גיל, בין עין־ספרא וקולון בשאר, נמצא מחנה ג׳ניאן בו־רזק, שאוכלוסייתו היתה בעיקרה אסירים פוליטיים, אירופים, מוסלמים ויהודים. כמו רוב המחנות, ניהלו גם מחנה זה קציני לגיון הזרים לשעבר, כולם פרו־נאצים נלהבים. ביולי 1941, ציווה מפקד המחנה, דה־ריקו, לשחרר את כל היושבים בתאי הענישה… לכבוד ניצחון כלשהו שנחלו הגרמנים ברוסיה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה- מיכאל אביטבול-צפון אפריקה בימי וישי

מחנה בדו, שהוקם סמוך לסידי בן־אל־עבאס, היה אופיו מיוחד במקצת, משום שנועד לשמש מחנה־ריכוז לחיילים אלג׳ירים ממוצא יהודי. שנה לאחר שביתת־הנשק, נשלחו היהודים האלג׳ירים משנתון 1939 ששירתו ביחידות סדירות שונות למחנה בדו. שם היו ליחידה מיוחדת, שכונתה ׳קבוצת העובדים היהודיים׳(.1.ד.0), ומעמדם הושווה במארס 1942 לזה של העובדים הזרים: מדיהם הצבאיים נלקחו מהם, ובמקומם קיבלו תלבושות אזרחיות שחורות. כל העת נאלצו לבצע עבודות קשות ביותר, בפיקוח ה׳לגיון׳.

מחנה גילפה באלג׳יריה — ובו 700 עד 1,000 אסירים — היה כנראה המחנה המאוכלס וה׳קוסמופוליטי׳ ביותר בצפון־אפריקה. מראשית הפעלתו בשנת 1939, נכלאו בו ספרדים, צרפתים וכן בריטים, פולנים, צ׳כים וסובייטים. באפריל 1941, שלחו למחנה זה, לאחר שהות קצרה בבוסואה, אסירי מחנות ורנה, גור וארז׳לס, שבצרפת.

המחנה שנמצא כ־500 מטרים מן העיירה ג׳לפה, היה בפיקודו של אדם בשם קאבוש, שבחר את עוזריו מבין האסירים הפליליים או האנארכיסטים הספרדים, שכונו ׳ראש מחנה'. הללו נהגו להתעלל באכזריות באסירים, שחולקו, עם בואם, לפי ארצות מוצאם; היהודים קובצו יחד באיזור נפרד. עד 1942, אוכסנו האסירים באוהלים, 12 עד 20 נפש באוהל. בקיץ כמו בחורף, בטמפרטורות שנעו בין 60 ל־10 מעלות, שכבו האסירים על הריצפה, על שכבת קש דקה.

לבד מעבודות תחזוקה במחנה, הועסקו האסירים במשימות שונות בעיירת גילפה, כגון בניית אולם לחגיגות, בית־חרושת לסבון, שתי מלבנות, מפעל לסיבי־אלפה, לייצור סנדלים, מחצלות, סלים ושיקים, שהוקם במחנה עצמו.

תנאי ההיגיינה היו קשים מאוד: במהלך הקיץ של שנת 1941 הפילה מגיפת טיפוס כשלושים חללים מבין האסירים. את הטיפול הרפואי עשו רופאים אסירים, שעבדו בהשגחתם המתמדת של קאבוש ועוזריו, ונענשו על כל ׳חולשה׳ הקטנה ביותר כלפי החולים.

העונש הרגיל היה מאסר במבצר קאפארלי, כשני קילומטרים מן המחנה. בבית־הסוהר היו תריסר תאים ששטחם כ־3 מטרים־רבועים כל אחד. וכך תיארם אסיר לשעבר:

בכל תא הצטופפו עד שלושה אסירים. לא ניתנו מזרנים ואסור היה להביא לתא יותר משמיכה אחת. כן נאסר לעשן ולקרוא. תאורה לא היתה. לא היו יציאות להליכה. המזון היה מורכב מ־150 גרם לחם ליום ושני ספלי מרק, תמיד ללא בשר. בחורף קפאו האסירים, שכן שמשות החלונות שמתחת התקרה היו מנופצות… מקץ ימים ספורים, נלקחו האסירים ישר אל המרפאה או אל בית־ החולים.

מחנות מיסור, בו־ערפה, עין־אל־אוראק ופום־אל־פלאח שבמארוקו נראו כמכלאות לעבודת־פרך לכל דבר. במחנה ברמת היו, ערב נחיתת בעלות־הברית, 400 אסירים, כולם יהודים, מתנדבי־גיוס לרוב. בבו־ערפה ובפום־אל־פלאח, קבע התקנון עונשים חמורים על אלה אשר ׳אגב פגיעה בכללי הכנסת־אורחים והכרת־תודה, עסקו על אדמת צרפת בפוליטיקה, תהיה אשר תהיה, בחבלה בעבודה, בהסטה לשביתה ולמרד׳.

במחנה־העונשין שבעין־אל־אוראק היו, בסוף 1942, כמאה אסירים, ורבים מהם נכלאו בו בשל עברות שונות, מהסטה פוליטית ועד סירוב לעבוד ביום חג יהודי. העונש הרגיל ביותר היה עינוי ה׳קבר׳, שעלה בחיי אסירים רבים.

מה היה מספר היהודים הזרים שהוחזקו במחנות־העבודה בצפון־אפריקה? אין אפשרות להעלות השערה כלשהי, לפי שהמספרים הנזכרים בתעודות קטועים למדי ואין דרך להתאים ביניהם. לפי המשוער, מספר המתנדבים היהודים שנמצאו בצפון־אפריקה בעת שהופעלו המחנות היה כאלפיים. למספר זה נוספה במשך החודשים הבאים כמות לא ידועה של אסירי המחנות בדרום־צרפת, חלק מנוסעי ה׳מונטה ויזו׳ וה׳אלסינה׳, ועוד כמה אנשים, שמספרם לא־מוגדר, שנלקחו ממחנות הפליטים, כגון סידי אל־עייאשי. בין כך ובין כך, למחרת הנחיתה של בנות הברית, פרסם השבועון הניו־יורקי בשפה הגרמנית Aufbau את הנתונים הבאים, על מספר האסירים במחנות מארוקו ואלג׳יריה:

400 סעידה 400 ברגנת
400 קולון־בשאר 400 מנגוב
200 כידון 5 200 בו־ערפה
200 חג׳ראודמ׳גיל 150 עין־אל־אוראק
200 ברואע׳יה 500 עין־פות
600 גילפה 450 סידי אל־עייאשי

בסך־הכול 2,100 אסירים במארוקו ו־2,000 אסירים באלג׳יריה.

סוף פרק חמישי " צפון אפריקה בימי וישי"

בציר השחרור- מבצע "לפיד" – מיכאל אביטבול

פרק שישי

מיבצע ׳לפיד׳ ותוצאותיו

תכנית הנחיתה של בעלות־הברית בצפון אפריקה, שעליה שים צ׳רצ׳יל את יהבו למן אוגוסט 1941, נעשתה אקטואלית בקיץ 1942, עם התקדמות־הבזק של צבא רומל — ה׳אפריקה קורפס׳ — אל עבר גבול מצרים. הסתייגויותיהם של הגנראלים האמריקנים — שנשאו עיניהם לצרפת — נדחקו הצדה אחרי נפילת טוברוק (21 ביוני), ולאחר שהנשיא רוזוולט גמר אומר להתחיל במיבצע רב־היקף עוד לפני תום השנה, כדי להיענות, ולו חלקית, להפצרותיו של סטאלין בדבר פתיחת ׳חזית שנייה׳. בעת הדיונים שהתנהלו בלונדון, ב־24 וב־25 ביולי, נאות צ׳רצ׳יל למסור את הפיקוד העליון על המיבצע לידי האמריקנים, וב־26 ביולי מונה הגנראל אייזנהאואר לתפקיד זה. לא נותר עוד אלא לקבוע את מקומות הנחיתה ואת תאריכה. בעניין זה התעוררו בין בעלות־הברית ויכוחים נוקבים. מטעמים ברורים, רצו האנגלים שהמיבצע יערך מוקדם ככל האפשר, והציעו לנחות באגף הים־תיכוני, כדי להתקדם במהירות אל עבר תוניסיה ולוב, ולהפתיע את רומל מן העורף. ואילו האמריקנים הסתפקו בנחיתה בקזבלנקה, ומשם להמשיך במתקפה אל עבר תוניסיה, דרך אלג׳יריה.

ב־5 בספטמבר 1942, נקבעה סופית תכנית המיבצע. כיבוש קזבלנקה הועד לכוח אמריקני, בפיקודו של הגנראל פטון (Patton); כיבוש אוראן הופקד בידי חיל־משלוח אמריקני בחיפוי ימי בריטי; והנחיתה באלג׳יר בידי כוח מעורב אנגלי־אמריקני, בפיקודו של הגנראל האמריקני ראיידר (Ryder).

ב־22 בספטמבר, מינה רוזוולט את רוברט מרפי לתפקיד יועץ הגנראל אייזנהאואר לעניינים אזרחיים. בהנחיותיו למרפי הסביר הנשיא האמריקני כי לא הובא בחשבון שינוי כלשהו בהרכב המינהל הצרפתי וכי למיבצע לא יצורף כוח גוליסטי. בהיותם מודעים היטב להלכי־הרוח ששררו בקרב הצבא והאוכלוסייה הצרפתית באפריקה, סברו האמריקנים כי השתתפותו של הגנראל דה־גול עלולה היתה למנוע את הצטרפותם האפשרית של הקצינים הצרפתים לבעלות־הברית, דבר שנחשב בעיני וושינגטון ולונדון צורך בל־יעבור. אגב כך התרבו השמועות בדבר כיבוש גרמני קרוב של תוניסיה ומארוקו,2 מה שדרבן את מרפי למצוא, בכל מחיר, מצביא צרפתי בעל־ מוניטין שיאות לשמש ׳פאטרון׳ למיבצע ׳לפיד׳, ובדרך זו למשוך אל מחנה בעלות־ הברית את צבא צרפת בצפון־אפריקה, ששמר אמונים לפטן ולמשטרו.

מגעים נוצרו עוד קודם־לכן עם ויגאן, ז׳ואין(Juin), נוגס ואף עם דארלאן. אולם לנוכח כשלון המשא־והמתן עמם, פנה מרפי אל הגנראל ז׳ירו(Giraud), שנמלט באפריל 1942 מטירת קניגשטיין הגרמנית.

פעילותו הלא־נלאית של הדיפלומאט האמריקני וכן ההגנות הצבאיות של בעלות־הברית לא נעלמו מעיני שלטונות וישי ומוועדות שביתת־הנשק הגרמנית והאיטלקית באלג׳יר ובקזבלנקה.3 אולם, עד לסוף אוקטובר סברו עיתוני פאריס ושירותי הביון הגרמנים כי בעלות־הברית נערכו לכבוש את דאקאר.4 עוד ב־6 בנובמבר הניח המטה הגרמני כי הצי האמריקני שהבחינו בו סמוך לגיבראלטאר נועד ל׳פעולה עוינת׳ בחוף הלובי או בדרומה של איטליה. לכן כשהחל מיבצע ׳לפיד׳, לא ניתקלו החיילים של בעלות־הברית שדרכו על אדמת מארוקו ואלג׳יריה בגרמנים או באיטלקים, אלא בחיילים צרפתים נחרצים בדעתם להגן על האימפריה ׳נגד כל התקפה׳. בה־בשעה הותירו חייליו של הגנראל הווישיסטי בארה (Barré) לכוחות ה׳ציר׳ להיכנס לתוניס.

נחיתת בעלות־הברית והמחתרת־היהודית בצפוךאפריקה.

בלילה שבין ה־7 וה־8 בנובמבר 1942 נפל בחלקם של כמה עשרות יהודים להיות שותפים באחת הפעולות הצבאיות המכריעות של המלחמה: אלה היו חברי המחתרת היהודית באלג׳יריה שהשתלטה על אלג׳יר במשך קרוב ל־24 שעות ומסרה את העיר לידי צבא ארצות־הברית ביומו הראשון של מיבצע ׳לפיד׳.

כיבוש בעלות־הברית את אלג׳יר היה לכל הדעות ניצחון מכריע ששינה את מהלך המלחמה; שכן הוא קירב את האמריקנים ואת הבריטים אל שעריה הדרומיים של האימפריה הנאצית, ניתק את צרפת של וישי ממושבותיה באפריקה ומעל לכול — זירז את תהליך ההתפוררות של איטליה הפאשיסטית, שהועמדה בטווח הירי של ספינות הצי ושל מטוסי חילות האוויר של ארצות־הברית ובריטניה, עם זאת, נכונה ביסודה קביעתו של ההיסטוריון ליאון בלר כי לעולם לא היה ככל הנראה ניצחון צבאי מודרני שלווה בכה הרבה אירועים לא צפויים, תקלות, טעויות והטעיות כמו מיבצע ׳לפיד׳. די להזכיר כי מה שהחל כפעולה שנועדה למגר את נוכחות הווישיסטים בצפון־אפריקה הסתיים בנצחונם של אנשי פטן, אשר לא רק המשיכו להחזיק בשלטון אלא אף נהנו מחסותם של האמריקנים, שהתעלמו במשך השבועות הראשונים לנוכחותם כליל מן התחיקה הגזענית שנשארה בתוקף בכל רחבי אלג׳יריה ומארוקו.

ההכנות למיבצע ׳לפיד׳ הגיעו לשלביהן הסופיים לקראת הפגישה שנערכה על חוף שרשל (Cherchell) שליד אלג׳יר, ב־23 באוקטובר 1942 בין הגנראל קלארק (Clark) לנציגי המחתרת בצפון־אפריקה. אחד המשתתפים הצרפתים, הקולונל ז׳וס (Jousse), תיאר את עיקר ענייניה בזה הלשון:

הגנראל קלארק מטעים כי בעלות־הברית מתכוונות לפתור עוד בחורף זה את שאלת הים התיכון ולכבוש את צפון־אפריקה כדי להכין את הבסיסים הדרושים לפתיחת חזית שנייה באירופה באביב הבא. תקוותן היא, כמובן, להשיג את שיתופו של צבא צרפת; אולם, אם יידרשו לכך, כלה ונחרצה עמן לגבור על התנגדותו. אין בפיהן שום תאריך מדויק לפעולתן והן מותירות מקום להניח כי ההכנות ׳די רחוקות מסיומך. יש להעריך, כך אומר הדין־וחשבון שהכינה המשלחת הצרפתית בתום הפגישה, את הזמן הדרוש לחודש בקירוב, ודומה כי כוונתן לגשת לביצוע הנחיתה מיד עם סיום ההכנות […]. אשר לאמצעים שיועמדו לרשותן, הם ניכרים. ׳רוזוולט וצ׳רצ׳יל מתעניינים אישית בהכנות׳. הרי כמה נתונים, מפי המשלחת האמריקנית: 500,000 חיילים, 15 דיוויזיות, מהן כמה משוריינות, 2,000 מטוסים […].

המשלחת הצרפתית עמדה על הצורך לחמש את המחתרת בצפוךאפריקה, וקיבלה מן האמריקנים הבטחה לספק לה לפני הנחיתה את כלי־הנשק הדרושים למילוי משימותיה. ברנאר קארסאנטי (Karsenty), שהיה עם אבולקר (Aboulker) אחד מראשי המחתרת העיקריים, סיפר בעניין זה:

מר מרפי קרא לנו בוקר אחד, לדתה אבולקר ולי, כדי להראותנו תת־מקלע ׳סקן׳. תת־מקלע זה הוא נשק פראקטי ונייד ביותר, ולכן דרשנו לקבל 800 לאלג׳יר ולאוראן. כן ביקשנו 400 אקדחים, 400 רימוני־הגנה, 400 רימוני־עשן ו־50 מקלטי־קשר ניידים…

בעצה אחת עם מר מרפי, בחרנו בתאריך ה־2 בנובמבר לאספקה חשאית של הנשק דרך הים, בידי האמריקנים. המיבצע אמור היה להיערך סמוך לקזרשל, באחוזתו של ז׳אק טסיה (Tessier), שם נערך המפגש עם קלארק […]. מצדנו הכול התנהל כשורה, אולם דבר לא הגיע.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו

למוחרת, בשעה מוקדמת, הלכתי לראות את מר מרפי כדי לבשר לו על ׳תוצאות׳ הטיול שלנו. הוא נראה מופתע ביותר, והורה לשלוח מברק לגיבראלטאר כדי לבקש הסברים ולהזהיר כי ׳נשרף׳ קטע החוף בשרשל. שכן בערב הקודם הבחינו בשלוש המכוניות שלנו, בשעה שעברנו בשרשל. למוחרת, ה־4 [בנובמבר], הוא קיבל תשובה: האונייה לא יכלה לצאת בזמן וביקשה להודיע לה על מקום נחיתה חדש. ז'וֹזֶה אבּוּלקֶר ופיאֶר אלכסנדר בילו את הלילה הקודם על שפת־הים ממזרח לאלג׳יר… לכן ביקשנו את האונייה להוריד את הציוד במקום זה, הנמצא קרוב מאוד לאלמה־מאריטים (Alma-Maritime), כ־30 קילומטר מאלג׳יר, ב־4 [בחודש], בשעה 11 בערב לערך…

המיבצע התנהל כשורה: אותות האש הודלקו כפי שהוסכם, בשעה 9, וחיכינו לשווא, זו הפעם השנייה.

ושוב חזרנו לאלג׳יר. מרפי זעף ושלח עוד הודעה לגיבראלטאר. את התשובה קיבל למוחרת, ה־5 בנובמבר: האונייה תנחית את הציוד במקום האמור, בו בערב, סמוך לשעה 11…

אך כמו בנסיונות הקודמים, גם הפעם לא הגיע הנשק האמריקני. עד־מהרה נכחו אנשי־המחתרת לדעת כי ׳תקלה׳ זו לא היתה אלא הראשונה בשורה של צרות, שהחמורות שבהן התרחשו בעת הנחיתה עצמה.

על־פי הסכמי שרשל, התפקיד שהוטל על אנשי המחתרת באלג׳יריה היה לשתק את המקומות האסטראטגיים העיקריים בעיר, ולנטרל את המפקדים הצבאיים שעלולים היו לארגן תגובה נגד הנחיתה האמריקנית. וכך העיד ז׳וזה אבולקר:

שעת האפס להתחלת פעולתנו היתה 01.30: חיילי בעלות־הברית נועדו להחליף אותנו שעתיים לאחר־מכן, ובמקרה הגרוע — ב־7 בבוקר […].48 שעות לפני הנחיתה אלה היו הכוחות שעליהם יכולנו לסמוך:

א. כוח־אדם: 750 עד 800 אזרחים שארגנו זה מכבר קציני מילואים צעירים בקבוצות קטנות, ׳אטימות׳ לחלוטין האחת לשנייה.

ב.  ציוד הובלה: 30 מכוניות פרטיות, שהעמיד לרשותנו מר ליאי לאוֶס (Lavaysse), שדאג גם לתקינותן: את הדלק להפעלתן אמורה לספק הקונסוליה האמריקנית.

ג.  חימוש: 900 רובי ׳לבל׳ ישנים ו־25,000 כדורים, חלק ממאגרי הנשק הסמויים שמסתיר הצבא מעיני ועדות שביתת־הנשק, שהוחסן, לפי בקשתו של הקולונל ז׳וס, שלושה שבועות קודם־לכן במוסכו של לאווס.

באשר לתכנית הפעולה הצבאית והאזרחית, קבענו את היעדים הבאים:

        ניתוק קווי־הטלפון,

        מעצר המפקדים העלולים לארגן את ההתנגדות,

        כיבוש המיפקדות.

כדי לבצע את הפעולות במהירות הדרושה להצלחתן, חשבנו לנצל את העובדה הבאה: תכניות החירום להגנת החופים נגד פלישה כוללות — במקביל להסעת הגיסות אל המקומות המותקפים — את גיוסם של מתנדבים אזרחיים משורות ה׳לגיון׳ וה׳מליציות. מתנדבים אלה צריכים היו לענוד סרטי־שרוול שבהם האותיות .V.P (׳מתנדבי העיר׳), והוטל עליהם לשמור על הסדר. הקולונל ז׳וס, שבתוקף תפקידו אחראי היה על הגיוס, היה גם מפקד בארגוננו וכך אפשר לנו הדבר לנצל לטובתנו את ׳תכנית החירום׳. מתנדבינו ענדו את סרטי־ השרוול והם הגיעו עם מפקדיהם במדים כאלה כדי להחליף את השומרים בעמדות. כך הם השתלטו על המקומות האסטרטגיים.

ביום הנחיתה היו אלה כ־400 בחורים שביצעו את התכנית שהכינו מנהיגיהם כמה ימים קודמ־לכן, בעתוי שנקבע מראש ובשלימות מדהימה; אולם החיילים האמריקנים, שמספרם נפל בהרבה מן הנתונים שמסר קלארק, לא נכנסו לעיר אלא בסוף ה־8 בנובמבר. בשעה שנקבעה להתחברותם עם ה׳פוצ׳יסטים׳, הם נמצאו עדיין 5 קילומטרים מאלג׳יר:

אנו שיתקנו אפוא את העיר, לא מחצות ועד שתיים בבוקר, אלא מחצות ועד שש בערב למוחרת. אנו שלטנו בעיר ונטשנו את עמדותינו בהדרגה, שכן לא היתה לנו סיבה להרוג על לא דבר. ידענו כי האמריקנים נחתו אמנם, קיימנו עמם קשר ושאלנו את עצמנו מדוע היססו כל־כך.

למעשה, מאז פרוץ ההתקוממות התנהל עוד משחק פוליטי־צבאי, שבו לא שותפו כלל הקושרים;" ׳השחקן הראשי׳ היה רוברט מרפי שבבואו להיוועד עם הגנראל ז׳ואין, כדי לבקש שיעבור לצד בעלות־הברית, מצא את עצמו פנים אל פנים עם דארלאן, נציגו של פטן, היינו של ׳הרשות החוקית׳; עד־מהרה סוכם ביניהם על הפסקת אש. כך היו פני הדברים בערב ה־8 בנובמבר, עם כניסתו של הגנראל ראיידר לאלג׳יר, בראש גיסות מזעריים עד לעג. באשר לגנראל ז׳ירו, שאמור היה להגיע עם חילות בעלות־הברית, הוא התעכב בגיבראלטאר ושם ניהל ויכוח עקר עם הגנראל אייזנהאואר. כשהגיע לבלידה, למוחרת היום, לא נותר לו אלא לקוד לפני דארלאן, שעשה ׳בשם המרשאל׳ להפסקת הקרבות באוראן ובמארוקו, שם נלחם הגנראל נוגס ב׳תוקפנות׳ האמריקנית עד ה־ 11 בנובמבר, אגב מגעים רצופים עם לאוואל וועדת שביתת־הנשק הגרמנית.

אכן, המנוצחים הגדולים בימי נובמבר אלה היו בלי ספק אנשי המחתרת הצפון־אפריקנית. התעוזה והגבורה שהוכיחו באלג׳יר שקולות היו כנגד אכזבתם העמוקה מן הימים הבאים, כשהתברר להם כי ראשי השלטון הצרפתי באפריקה לא היו אלא דארלאן, נוגס, ז׳ואין, שאטל ובואסון (Boisson); לעיניהם האוהדות של האמריקנים, הם פעלו מכוח הסמכויות שקיבלו בזכות נאמנותם למרשאל ולממשל וישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- עמ'105-103

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

לכישלון זה היו עוד סיבות, פרט לכושר התמרון של דארלאן, חוסר הניסיון הפוליטי של דירו ותפקידו הכפול של מרפי. המחתרת הצפון־אפריקנית לא היתה הומוגנית וכללה מעט פעילים שהיה להם מכנה משותף אחד ויחיד: הרצון לשחרר את צרפת מן הכיבוש הגרמני. האהדה הגדולה למרשאל פטן ול׳מהפכה הלאומית׳ שלו בצפון־אפריקה דנו את המחתרת לבדידות, לפעולת יחידים ולסודיות קפדנית. היחידים ששיוו לה אופי ׳המוני׳ כלשהו היו היהודים שפעלו בשורותיה: מתוך 377 הקושרים שהשתתפו בכיבוש אלג׳יר, היו 315 יהודים; אולם בתוך האווירה האנטי־יהודית הקשה ששררה בצפון־אפריקה, היתה דרושה מידה גדולה של תמימות כדי להאמין — ולו לרגע — כי אוכלוסיית אלג׳יר תהיה מוכנה להתקומם, בבוקרו של ה־8 בנובמבר, אגב היענות לד״ר אבולקר ול׳כנופיות של באב אל־ואד׳ שלו, כפי שיאמר הגנראל ז׳ירו מאוחר יותר.

הרבה נכתב על המחתרת היהודית באלג׳יריה. את מאפייניה העיקריים אפשר לסכם כדלהלן:

היא צמחה מחוץ למוסדות הקהילה: חבריה נימנו לרוב עם חוגים שלא הצטיינו בפעילות כלשהי מטעם הקהילה בתקופה שקדמה למלחמה.

היא קמה לשם מטרה פוליטית צבאית כללית — שחרור צרפת מן הכיבוש הגרמני — ולא למען אינטרסים יהודיים ספציפיים. הדעה המקובלת בין חברי המחתרת היתה שאינטרסים אלה יבואו על סיפוקם לאחר השגת המטרה הכלל־צרפתית, דהיינו ביטול הכיבוש הגרמני.

אופיה היהודי נבע מגורמים הקשורים במצב הפוליטי של צפון־אפריקה. היהודים היו רוב מכריע בין חברי המחתרת, כי מלבדם נתנו כל שאר מרכיבי החברה את אמונם במשטר וישי. הלא־יהודים היחידים שהצטרפו אליהם היו רובם ככולם מהגרים מצרפת, שרצו בשחרור ארצם מעול הנאצים, אם כי תמכו בחלקם באידיאולוגיה של פטן, לרבות במסעו האנטישמי.

הבסיס הראשון של המחתרת הוקם עוד באוקטובר 1940, כאשר התארגנה חבורה של צעירים יהודים משוחררי צבא במסווה של קבוצת ספורט כדי ליצור גוף להגנה עצמית נגד התנכלויותיהם של חוגי הימין. הקבוצה נקראה קבוצת ג׳יאו גראס(Geo Gras), על־שם האולם שבו קיימה את אימוניה. עם חבריה נימנו כמה קציני מילואים, ולפיכך היה לה צביון של יחידה צבאית עם משמעת נוקשה וחלוקה פנימית בין דרגות שונות. כאשר התהווה בקיץ 1942 הקשר בין אנשיה לבין הקצין הצרפתי הלא־יהודי סרן פילפור (Pillafort), שנודע בעמדותיו האנטי־גרמניות, הם מינוהו למפקדם, משום שהיתה לו דרגת קצונה בכירה.

באותו זמן — וללא קשר עם קבוצת ג׳יאו גראס — קמה חבורה נוספת של מתנגדים יהודים. לא היו אלה אנשי צבא אלא אזרחים שנימנו עם העלית החברתית של יהדות אלג׳יריה. בראשם עמדו הרופא הנרי אבולקר ובנו ז'וזה, שפעלו באלג׳יר, וכן קרובי־משפחתם רודה ופיאר קארקסון (Carcassonne), שישבו באוראן. כיוון שנציג אחר ממשפחת אבולקר הענפה פעיל היה בקבוצת ג׳יאו גראס, נקשרו עד־מהרה החוטים בין תאי המחתרת היהודית השונים ובינם לבין פעילי מחתרת לא־יהודים. הגוף הזה, שבו השתלבו יהודים ולא יהודים, פרו־וישיסטים ופרו־גוליסטים, מלוכנים ואפילו אנטישמים מושבעים, הוא שיזם את הקשר עם האמריקנים לקראת ה־8 בנובמבר. האישים היהודים שנימנו עם הנהגת המחתרת, כגון אנרי וז'וזה אבולקר, רפאל וסטפאן אבולקר, הד״ר מוראלי־דאנינוס, רוז'ה ופיאר קארקסון, ברנאר קארסאנטי, גי קאלווה, ארמאן ופיאר אלכסנדר, יוצאי הבורגנות היהודית הגבוהה באלג׳יר ובאוראן, נהגו בתור פאטריוטים צרפתים — ורק בתור כאלה. ללא היסוס כלשהו הם התחברו עם ׳ועד החמישה׳, שבו ישבו למגר־דובריי(Lemaigre-Dubreuil), ז׳אן ריגו(Rigault), הנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי (d’Astier de La Vigerie), ואן הק (Van Hecke) וטארבה דה סנט־ארדואן (Tarbie de Saint-Ardouin), שאהדתם לווישי לא הפריעה להם להיות אנטי־גרמנים. בקבוצה זו, שהכשירה את הקרקע הפוליטי להתקוממות, בלטו שניים במיוחד: למגר־דובריי והנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי.

בהיותו תעשיין עשיר, שהעתיק את בתי־החרושת שלו מצרפת לצפון־אפריקה, וכן ימני־קיצוני (׳קאגולאר׳ לשעבר) ואנטי־ריפובליקאני, קיווה למגר־דובריי עד לרגע האחרון כי השחרור האמריקני של צפון־אפריקה יעשה בחסותה של וישי, שמדיניות הפנים שלה תאמה את השקפותיו:

בתור איש מעשה, נראה כי למן שביתת־הנשק אימץ עמדה חד־משמעית נגד שיתוף־הפעולה עם גרמניה […]. פעילותו התעשייתית העניפה עתידה לשמש לו כיסוי אידיאלי לקשרים האמיצים שיקיים בין וישי לאלג׳יר, בהתרוצצו בלי־הרף בין פטן לוויגאן. אהבתו את האינטריגות ואת החשאיות וקשריו העניפים באמריקה עושים אותו למתווך אידיאלי במשא־ומתן אשר קצהו האחד מצוי באלג׳יר, בדמות רוברט מרפי, והאחר בווישי — בחוג המקורב ביותר למרשאל.

איש האֵמונים של למגר־דובריי, ז׳אן ריגו, היה ׳קאגולאר׳ כמותו:

איש תככים, אינטליגנט, חסר־נשמה, מרושע, מבהיל וקר כקרח. עד ה־8 בנובמבר, הוא יפעל כמזכיר־כללי־ארכיונאי בסתר, אמין אולי [..״]. ואולם ביום שלאחר הנחיתה, הוא ישוב וייטול את חופש הפעולה, ויבגוד בכוונה תחילה… בכל בעלי־בריתו הקודמים.

שונה לחלוטין היה הנרי ד׳אסטיה שממארס 1942 היה לאדם המרכזי במחתרת:

…הוא היה קאגולאר; חוזרים ומדברים על כך, והוא עצמו אינו מסתיר זאת. האיש מכור לאינטריגה, עד לעמקי נשמתו, לרצון לנפץ שמשות, לכעין דחף לפעול בשוליים, לפרוק בלי רסן את הכוח האצור בו, העושים אותו לטיפוס של מוסקטר שהונחת בטעות במאה שלנו. אריסטוקרט זה עתיק־שורשים הוא ׳הכבשה השחורה׳ של משפחתו […]. דעותיו ימניות, זה מובן מאליו, אולם הוא אינו מסתיר את היותו מלוכני, יותר ממונארכיסט. מזגו האישי דוחף אותו להיות נאמן לאנשים יותר מאשר לרעיון כלשהו.

עם בואו לאוראן ב־ 1941 בתור קצין המדור השני של שירותי הביטחון, הכיר שם ד׳אסטיה את האב קורדיה (Cordier), ׳שהיה איש־מודיעין יותר מאיש־דת; קצין יותר מכומר׳, את ואן הק, שעמד בראש ה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳, וניצל מוסד וישיסטי זה בתור משענת לקבוצת מחתרת; ואת רוז׳ה קארקסון, תעשיין יהודי צעיר מאוראן, שעתיד היה להפגישו עם ז׳וזה אבולקר. באוגוסט 1942 פגש ד׳אסטיה במנהיג יהודי אחר של המחתרת, רפאל אבולקר, שאירגן באולם הספורט ג׳יאו גראס את כוח־המחץ שנזכר לעיל. זאת ועוד: בתיווכו של ניצב־משטרה אנדרה אשיארי (Achiary), שפיקח בתוקף תפקידו על קבוצות מחתרת שונות, היה ד׳אסטיה בתחילת 1942 לאחד מ׳החמישה׳, שהפכו למועצה העליונה של המחתרת בצפון־אפריקה; הורחקו ממנה עד ליום שקדם את ה־8 בנובמבר היסודות הגוליסטים שאותם ייצגו באלג׳יר רנה קאפיטאן (Capitant), לואי ז׳וקס (Joxe) ורנה מועטי (Moatti). הרחקה זו לא היתה פרי המקרה, וצדק ז׳אק סוסטל בהבחינו בה את אחת התוצאות של המגמה הפוליטית שנתנו לתנועה למגר־דובריי וריגו:

עוינותם כלפי גרמניה לא נפלה מאויבותם את התנועה הגוליסטית. וישי חופשית ולא צרפת חופשית, המהפכה הלאומית משוחררת מן הכפיפות להיטלר ומוגנת בידי וושינגטון — אלה היו המטרות שביקשו להשיג, ומעט מאוד חסר היה כדי שיצליחו… שני אישים אלה, שהיו זריזים ואינטליגנטים, הסתמכו על כוחה ועושרה של ארצות־הברית; הם לא התקשו להטיל את סמכותם על מנהיגי המחתרת […]. ד׳אסטיה וואן הק עם אשיאי, ז׳וזה אבולקר וקארקסון תרמו את קבוצות הלוחמים ואת שירות הידיעות שברשותם; למגר וריגו סיפקו את הקשר האמריקני.

אף בחירת ה׳חמישה׳ את ז׳ירו לא היתה מקרית, בדומה להרחקת הגוליסטים והקומוניסטים; שכן פעפעה אצלם, כמו אצל הגנראל, אותה שנאה כלפי הגרמנים, אותה הערצה כלפי המרשאל ואותה איבה כלפי הריפובליקה ומוסדות הדימוקרטיה. דירו, שהתיימר להכיר את צפון־אפריקה, אף החזיק בדעות חד־ משמעיות על שאלת היהודים שבאיזור:

בצפון־אפריקה הצרפתית, בעיקר באלג׳יריה, השאלה היהודית אינה יורדת מסדר היום. המוסלמי בז ושונא את היהודי, אך אינו יכול בלעדיו. מוסלמים ויהודים הם ילידים שהדת מפרידה ביניהם, עם כל הקנאות וההקצנה הנלוות לכך. אלה כאלה מוצאם משותף, אורחות חייהם דומים והם נזקקים לאותה תזונה; אולם האחד תמיד היה השליט, והשני הנסבל. הראשונים הם עובדי אדמה, רועים, בעיקר לוחמים; השניים — סוחרים, בעלי־מלאכה, מלווים בריבית. אלה פזרנים נצחיים, ואלה מלווים סבלניים. כרגיל, מקץ כמה עשרות שנים, עובר כל רכושם של אלה לידי אלה, אלא אם כן מקבלים בני הפזרנים בחזרה חלק ממה שאיבדו אבותיהם, באמצעות ׳פוגרום׳ או מתוך מתנת־חינם כלשהי. תפקידה של מעצמת־החסות הוא, לפיכך, לדעת לשמור על איזון צודק ככל האפשר בין כל נתיניה.

על כן סירב ז׳ירו בתוקף להחזיר על כנו את ׳צו כרמיה׳:

וישי ביטלה את ׳צו כרמיה׳, ולא היתה לי כל נטייה להשיבו על כנו, על אף הלחץ שהפעילו האמריקנים. יש לי ידידים יהודים מצוינים בצרפת. בשעתי בחרתי ביהודי, מר רנה מאייר, בתור שר לעבודות ציבוריות בממשלתי באלג׳יר. לעתים נדירות פגשתי אדם הגון ממנו ומוכשר ממנו למלא את תפקידו, חרף האבידה האיומה שסבל במות בנו האהוב, שנפל בגבורה למען צרפת. אולם סבור הייתי כי צפון־אפריקה מופרת לי יותר מאשר לכל אלה שנחתו בה לא מכבר. טענתי היתה, וכך היא גם עתה, כי בצפון־אפריקה אין היחס ליהודים צריך להיות אחר מאשר לערבים. הם הרי ילידים שדתם שונה מזו של שכניהם, ותו לא.

מובן מאליו כי אם ילידים אלה, יהודים או מוסלמים, מוכיחים כי בשל פיקחותם, השכלתם, תעודותיהם והתפקידים שמילאו, הם ראויים להיות לאזרחי צרפת, נכון אני בהחלט להעניק להם אזרחות זו, בתנאי שיוותרו על מעמדם האישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'109-106

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

 

הרי כי כן, לאכזבתם הגדולה של פעילי המחתרת היהודית, לא יכלו ׳קבוצת החמישה׳ ואף לא ז׳ירו להתנגד לדארלאן. באווירת הדביקות למרשל פטן ששררה בקרב הגנראלים באפריקה, למחרת ה־8 בנובמבר, חשש האדמיראל פחות מן המחתרת האלג׳ירית מאשר מהגנראל נוגס, שהיה אחרון לקבל את הוראותיו של המרשאל הישיש וחטף כמעט מדארלאן את סמכויותיו — שהתרוקנו בינתיים מתוכנן — בתור נציגו של המרשאל בצפון־אפריקה. כיוון שהאמריקנים — אייזנהאואר, קלארק ומרפי — לא אבו להתעניין אלא בהיבטים הצבאיים של המצב לא התקשה דארלאן לשמור על האנשים, על הרוח ועל צורת השלטון של וישי.

לאחר שהקים את ׳מועצת האימפריה׳ שבה ישבו נוגס, ברז׳רה [Bergeret] שאטל וז׳ירו, הוא התמנה, לבקשת האמריקנים, לתפקיד מפקד ׳הכוחות המזוינים. דארלאן — שפעל בתור ׳נציב עליון׳ — מינה לעומת זאת את ז׳אן ריגו, למגר־דובריי, טארבה דה סנט־ארדואן ואנרי ד׳אסטיה לתפקידים חשובים, כגון מזכיר לענייני פנים וראש המשטרה. עקב בקשותיהן של בעלות־הברית, הכריז דארלאן על גיוס כללי. ככל תושבי אלג׳יריה האירופים, נקראו גם היהודים לדגל, אולם רק ליחידות חפרים, שבהן הועסקו בעבודות־חפירה בסביבות אלג׳יר או בחקלאות באיזור קונסטנטין.

לימים החל אופיו של המשטר באלג׳יריה לעורר את דאגת האמריקנים. לנוכח הביקורת שהלכה והתחדדה בעיתונות של בעלות־הברית נגד ׳עיסקת דארלאן, הגדיר רוזוולט ב־17 בנובמבר את ההסכם שהושג באלג׳יר בתור ׳פתרון זמני׳:

ההסכם הזמני עם האדמיראל דארלאן פטר אותנו מלבצע באלג׳יריה ובמארוקו פעולות טיהור שבעטיין היו מתעכבים, בחודש או בחודשיים, ריכוזי הכוחות שנועדו למתקפה מערבה, אל עבר תוניסיה…

והוא הוסיף:

דרשתי את שחרורם של כל מי שנכלאו בשל התנגדותם לנסיונות הנאצים להשתלט על העולם. דרשתי את ביטולם של כל החוקים והצווים שינקו את השראתם מן הממשלות הנאציות או מהוגי־הדעות הנאציים.

עוד נראה להלן כי פניות אלה של נשיא ארצות־הברית לא נענו זמן רב. זאת ועוד: בהנחייתו של דארלאן, לא פרסמה העיתונות בצפון־אפריקה אלא באיחור רב ובצורה מקוטעת את הצהרתו של רוזוולט. אולם מכיוון שמצד הדיפלומטים האמריקנים שישבו באלג׳יר לא עורר העניין תגובה, נשתרשה בחוגי הממשל הצרפתי הדעה כי ל׳פתרון הזמני׳ היו סיכויים סבירים להאריך ימים. ב־23 בנובמבר אף הרחיק האדמיראל לכת ו׳הכחיש׳ את השמועות כי ׳השלטונות האמריקנים הציגו לפני שלטונות צרפת דרישות (בעניין היהודים) אשר לא היה להן כל קשר עם צורכי הצבא׳.

ימים ספורים לאחר־מכן, הפיץ מושל מחוז אוראן, ל׳ בוז׳אר (01^601), ׳דף מידע׳, שנועד לתת־נציבים ולראשי־ערים במחוז וביטא למופת את הלכי־הרוח של חוגי הממשל באלג׳יריה.26 לאחר ששיבח את אוכלוסיית המחוז ש׳שאבה ללא הרף מן הקריאות ומן העצות שנתן המרשאל פטן׳, את הפטריוטיזם ואת הנאמנות שלה, הסביר המושל את מסיבות ה׳שחרור׳ של אוראן בידי בעלות־הברית:

מתוך נאמנות למסורת הכבוד שלו ובתור ערב לשלמות האימפריה, קיים הצבא את הבטחתו להגן עד לאפיסת כוחותיו על הטריטוריות שהופקדו לשמירתו.

מן הראוי להדגיש כי יחידות צבא צרפת לא עצרו את נשקם אלא כדי למנוע את הלחימה ברחובות, למרות נחיתותם המספרית וחולשתם הברורה מול האמצעים הממוכנים שהופעלו נגדם, באשמת מעצמות הציר שמנעו מאתנו כל אפשרות של חימוש מתוך חשדנות או מתוך כוונות תוקפניות. בלי לשנות את תוצאות המאבק, היו קרבות הרחוב מוסיפים לשווא למספר הקורבנות ולהרס.

אומץ לבם ונאמנותם של האזרחים כמו אישרו את התנהגות החיילים.

אשר לתסיסת הציבור נגד הגיוס שעליו הכריז הנציב העליון, קבע מושל המחוז כי הסיבה העיקרית לה היתה הטענה כי ׳מלחמה זו אינה יכולה להביא תועלת אלא ליהודים׳. בעניין זה הוסיף, ׳ראוי להדגיש׳ את שני העניינים הבאים:

1 – משמעות ההכרזה האחרונה של הנשיא רוזוולט היא שאמריקה אינה מבקשת להשיג מטרות פוליטיות בצפון־אפריקה, אלא מטרות צבאיות בלבד;

2 – משמעות הצעדים שננקטו בעקבות הגיוס, מגבילה את כניסתם של היהודים לצבא, שכן הם גויסו לקבוצה של עובדי כפייה.

הרי כי כן, מכל מורשת וישי, היתה השמירה על התחיקה האנטי־יהודית לסמל המשמעותי ביותר של ׳עצמאות׳ המשטר באלג׳יר כלפי בעלות־הברית. היא היתה גם הערובה הטובה ביותר וההוכחה המשכנעת ביותר לחוקיותו הלניסטית. לפיכך, רק התערבות חזקה יותר של בעלות־הברית בענייני הפנים של צפון־אפריקה ורק היעלמותם של המוסדות הווישיסטים היה בכוחם להבטיח את השבת הזכויות ליהודי צפון־אפריקה. רציחתו של דארלאן, ב־24 בדצמבר 1942, והחלפתו האמריקנית הכפויה בז׳ירו עתידות היו להצית תהליך כפול זה, שהסתיים למן אביב 1943 עם כנונה ההדרגתי של הריפובליקה הצרפתית ועלייתם של הגוליסטים לשלטון.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'111-109

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר