יהודי צ. אפ. במלה"ע ה-2-מ.א.


יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פרק שני – יהודי מארוקו ותוניסיה בין הימין הקיצוני הצרפתי לבין מזימות הגרמנים והאיטלקים

במבט מקיף נראה כי בין מצבם של היהודים בשני הפרוטקטורטים לבין מצבם של יהודי אלג׳יריה לא היה אלא דמיון רופף למדי. הן מארוקו הן תוניסיה ראו אמנם את צמיחתה של תנועה חתומה בקסנופוביה אנטי־יהודית, וכמו באלג׳יריה היתה תנועה זו תוצר של הקשר בין הימין הקיצוני הצרפתי, הלאומנות הערבית והתעמולה הגרמנית־האיטלקית. אולם ככל שנבדלו מרכיביה של שלישייה זו מארץ אחת לאחרת, כך השתנה המעשה האנטי־יהודי והתעצב בכל אחת מארצות המגרב על־פי קווי־אפיון משלו.

הימין הקיצוני

ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי לא הגיעו מעולם במארוקו ובתוניסיה לממדים שנודעו להם באלג׳יריה. הבדל זה אפשר להסביר לא רק מתוך החולשה המספרית של האוכלוסייה האירופית ומתוך מצבם המשפטי המיוחד של שני הפרוטקטורטים, אלא גם — ובעיקר בתוניסיה — מתוך ׳הפתיחות׳ של המתיישבים האירופים, שרבים מהם פעילים היו בסניפים המקומיים של ׳הסתדרות העובדים הכללית׳(.C.G.T), המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית. בשל סיבות אלה, לא היו הארגונים האנטישמיים שפעלו בקרב האוכלוסייה הצרפתית — במארוקו כמו בתוניסיה — אלא שלוחות דלות־כוח של התנועות האנטי־יהודיות במטרופולין ובאלג׳יריה. נזכיר את ׳האלומה הצרפתית׳ (Faisceau Français) של ז׳אן רנו: ׳התנועה הפראנסיסטית׳ (Mouvement Franciste), שהתפרסמה בפאס ב־1934: סניפי ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שהוקמו במארוקו הצרפתית ובתוניסיה באותה שנה: ׳צלבי האש׳ (Croix de Feu): ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳: ׳האיחוד הלאטיני לפעולה צרפתית׳: ׳הברית הגזענית הבינלאומית׳ (Alliance Raciste

Universelle ׳האיחוד האנטי־יהודי הצרפתי׳ (Rassemblement anti-juif de France) ; ו׳ליגות הידידות הלאטיניות׳, בהנהגתו של האב לאמבר. גופים אלה שקדו על תעמולה אינטנסיבית, בעיקר באמצעות עיתונים, כרוזים וחוברות., אחרי 1936, חוזק המסע האנטי־יהודי של ארגונים אלה ביומונים רבי־תפוצה, כגון ה׳דפש טוניסיין׳ (Dépêche Tunisienne), ה׳פרס מארוקיין׳(Presse Marocaine}, ה׳סואר מאורקייץ׳ (Soir Marocain), ה׳סולי דו מארוק׳ (Soleil du Maroc), וה׳וואה פראנסייז׳(VoixFrançaise),• מרוב התנגדות לליאון בלום ול׳חזית העממית׳ נעשו למעריצים מודעים של פראנקו, היטלר ומוסוליני.

התנועה הלאומית המגרבית והתעמולה הגרמנית והאיטלקית

אף כי אין לקבוע בוודאות את מידת השפעתה של תעמולה זו, אין ספק כי הפצתה החריפה את המתיחות ששררה בין יהודים למוסלמים, מתיחות שניזונה בעיקר מהידיעות על המאבק בארץ־ישראל, התעמולה הפאן-איסלאמית וההתעוררות הלאומנית בשני הפרוטקטורטים. כך היה במארוקו, שם היו לאומנות ואיסלאם מכלול אחד! ואילו בתוניסיה הושפע המאבק האנטי־קולוניאלי עמוקות מן המגמה החילונית של בורגיבה ותנועת הניאו־דֶסתור. בספטמבר 1934 — חודש לאחר מהומות קונסטנטין — השתמשו פעילי הניאו־דסתרר שהפגינו נגד הגלייתו של בורגיבה בין שאר הססמאות גם בזו: ׳היהודים אחינו הם׳.

בה בעת שררה ברבעי היהודים שבערי מארוקו הגדולות תחושת אי־ביטחון שהפכה לפסיכוזה אמיתית, בעקבות שמועה שפשטה בהם, כי יעשו שפטים ביהודים ביום הכיפורים 1934 (19 בספטמבר), וכי יהיה זה יום ה׳סן־ברטלמי׳ של יהודי מארוקו. הקונגרס הפאן־איסלאמי שנערך בירושלים ב־ 1931 חולל מפנה אמיתי ביחסים שבין יהודים ומוסלמים במארוקו, שמצא את ביטויו בשורה של תקריות בקזבלנקה, רבאט, אל־קסר אל־כביר וטנג׳יר,4 שאותן ניפחה העיתונות הלאומנית המקומית. עיתונות זו הושפעה במידה רבה מן ׳הוועד הסורי־הפלסטינאי׳ של שאכיב ארסלאן אשר ממקום מושבו בז׳נבה טווה והתווה את חוטי התסיסה הפאן־ איסלאמית במגרב. חניכיו במארוקו של שאכיב ארסלאן — עבד אל־חאלק תורס, אל־חאג׳ עבד אל־סלאם באנונה, אחמד אל־וזאני ואל־מאכי אל־נאסירי — שילבו אלה באלה וללא הבחנה טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות: הם הוכיחו את צרפת על האמנסיפציה של יהדות מארוקו, שהיתה בעיניהם ׳הפרה גלויה׳ של חוזה הפרוטקטורט, על יחסה האוהד כלפי החינוך היהודי ועל חופש הפעולה שממנו נהנו הארגונים הציוניים שפעלו בממלכה השריפית.

תחילה כוונה תעמולה זו כלפי ההמונים, אחרי־כן חדרה בהדרגה עד לדרגים הגבוהים של הממשל המקומי: באוקטובר 1934 הסב הוואזיר הגדול את תשומת־לבם של שלטונות צרפת על הסכנות הטמונות במתן רשות ליהודים להתגורר ב׳מדינות׳(רבעים מוסלמים): בשנה שאחר כך אסר הפחה של קזבלנקה על יהודים להתיישב ב׳מדינה החדשה׳, וב־1937 עשה הפחה של מראכש לאיסור העסקתם של משרתים מוסלמים בידי יהודים.

בהשפעת הססמאות שהאשימו את היהודים בשימוש ברווחיהם כדי לתמוך במאבק נגד האיסלאם במזרח התיכון, צמצמו מוסלמים רבים את קשריהם העסקיים עמם, נמנעו מלהעסיק כוח־אדם יהודי, ׳ואף דחו את שירותיהם של ספרים יהודים בתוך המדינה (הרובע המוסלמי) עצמה׳.

בלי לגרוע מחלקם של גורמים פנימיים — מסורתיים או מודרניים — שמהם ניזונה התעמולה האנטי־יהודית, אין ספק כי ינקה גם ממקורות חוץ: תחילה איסלאמיים־מזרחיים, אחרי־כן גרמניים־איטלקיים.

בעודו מניח את אגן הים־התיכון לתאוותיו של מוסוליני, ולמרות זלזולו ב׳גזע׳ הערבי, פקח היטלר את עיניו על התנועות הלאומיות במגרב ובמזרח התיכון. הוא היה נקי מן החטא הקולוניאלי והפיק תועלת משמה הטוב של גרמניה בעולם המוסלמי מאז ימי וילהלם השני: אך היטלר הבין כי עניינו בגיוס הלאומנות המגרבית נגד צרפת, מתוך תקווה כי בבוא העת ישותקו מאחזיה בצפון-אפריקה במהומות ובמרידות.

השפעתה של התעמולה הגרמנית רחוקה היתה מהיות מבוטלת: הרי כי כן, לצד המופתי של ירושלים, אל־אמין אל־חוסייני, שאכיב ארסלאן ואישים סורים, עירקים ומצרים אחרים, נטלו לאומנים רבים (במארוקו בעיקר) חלק פעיל בהצלחת התעמולה הגרמנית, שהתמקדה באופן בלעדי כמעט בהסתה אנטי־יהודית ואנטי־קולוניאלית. ראש הקהילה המוסלמית בברלין, שמוצאו היה במארוקו,יזם את יצירת הקשרים בין ׳אגודות התרבות האיסלאמיות׳(Islamischer Kulturband) בווינה (אל־ראביטה אל־תקאפייה אל־אסלמייה) לבין מנהיגי התנועה הלאומית במארוקו (אל־נאסירי, אל־ואזאני ובאמנה): ב־1938 הוקם בברלין ׳הוועד להגנת תוניסיה׳, נוסף על ׳הוועד להגנת המגרב הערבי׳ ו׳הוועד למען הפליטים הפוליטיים של צפון־אפריקה׳: ערב מלחמת־העולם השנייה הגבירו הגרמנים את מאמציהם, בהכפילם את מספרן של מהדורות החדשות בערבית ובברברית ששודרו אל עבר שלוש ארצות המגרב, ואף סיפקו הכשרה צבאית לקבוצת פעילים קיצוניים ממפלגת העם האלג׳ירי P.P.A.)), אשר לימים הסבה את שמה ל׳ועד צפון־אפריקני לפעולה מהפכנית.(C.A.R.N.A

במגרב עצמו שימשו סאוטה (Ceuta), תיטואן וטנג׳יר בתורת תחנות־ממסר של התעמולה הגרמנית: בעיר הבינלאומית השתקע זה מכבר הערביסט אדולף לנגנהיים, שב־1932 ארגן את ביקורו במארוקו של המסית האנטישמי קארל שליכטינג, מן האגודה הפאן־גרמנית ׳פיכטה בונד׳ (Fichte Bund): אחרי המרד של פראנקו השתמשו אוניות גרמניות בנמלים הספרדיים שבמארוקו כדי להחדיר אלפי כרוזים שקראו את אוכלוסיות המגרב לחולל פוגרומים:

היהודי מכרסם בכם כשם שהתולעים מכרסמות בכבש. צרפת מגנה עליו. הוא סוכנה של צרפת ותומך בה. גרמניה כולאה ורודפת את היהודים ומחרימה את רכושם. אלמלא הייתם עבדיה של צרפת, יכולתם לנהוג באותה דרך."

בין השאר הפיצו הסוכנים הגרמנים את השמועה כי שלטונות צרפת בצפון־אפריקה הסכימו לקלוט מאות פליטים יהודים מגרמניה.

תפקידם של האיטלקים בתסיסה האנטי־יהודית היה דו־משמעי וגלוי באותה מידה: עד 1938 נעדרה האנטישמיות כמעט לחלוטין — לפחות רשמית — מן האידיאולוגיה הפאשיסטית. באיטליה, כמו בטריפוליטניה ובקרב המתיישבים האיטלקים שבתוניסיה ובמארוקו, היו יהודים רבים פעילים בפאצ׳י (Fasci) המקומיים.

אמנם כן, החל בשנת 1923 אירעו כמה קטטות בין ה׳חולצות השחורות׳ והיהודים בלוב. אולם אין לפרש תקריות אלה, ואף לא את אמצעי הכפייה שבהם אילצו את היהודים לפתוח את חנויותיהם או לשלוח את ילדיהם לבית־הספר בשבת, בתור ביטוי לפוליטיקה גזענית באותם הימים. נציגיו של מוסוליני היו מודעים היטב לחלקם של היהודים בכלכלה הלובית ולשגשוגה של מושבתם, ולכן נמנעו — לפחות עד 1940 — מלישם במלוא חומרתה את התחיקה האנטי־יהודית שהותקנה ברומא שנתיים קודם־לכן ואשר מבחינה רשמית היתה בתוקף גם בלוב.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

אולם, כאשר חש משוחרר מן האילוצים הנסיבתיים שכבלו במידת־מה את ידיו ביחס ליהודי לוב, ובהתקשטו מאז 1937 ב׳חרב האיסלאם׳, הטביע מוסולוני(אשר שאיפותיו לספח את תוניסיה ידועות היו לכול) בחותם אנטישמי חזק את התעמולה האיטלקית שכוונה אל עבר המגרב הצרפתי. בסיוע עיתונים כגון ה׳אוניונה׳ (Unione) בתוניס, ה׳ודטה׳ (Vedetta) בטנג׳יר וה׳וואה מארוקיין׳ (Voix Marocaine) ברבאט, הציגו ריהדות צ.א במלהע השנייהאדיו בארי ושירותי הקונסוליה האיטלקיים את יהודי מארוקו ותוניסיה בתורת סוכני השלטון הקולוניאלי הצרפתי בצפון-אפריקה ואת אחיהם בארץ־ישראל בתור נושאי כליו של האימפריאליזם הבריטי במזרח התיכון. יתר על כן, בשל חולשתה היחסית של התעמולה, הכתובה והמשודרת כאחד, על ההמונים, החלו עשרות ׳תיירים׳ איטלקים לפעול בפנים הארץ במארוקו ובתוניסיה, כדי להפיץ ישירות את ה׳בשורה׳ הפאשיסטית.במקביל למסע זה נצטוו בתי־המסחר ומוסדות התרבות האיטלקיים שפעלו בתוניסיה ובמארוקו לפטר את עובדיהם היהודים, בעוד שבתי־הספר האיטלקיים בתוניס, רבאט וטנג׳יר, סגרו בשנת 1938 את שעריהם לילדי היהודים, עם פרסום תקנות הגזע באיטליה.

התגובה היהודית

מול פעילות זו לא נותרו הקיבוצים היהודיים בשני הפרוטקטורטים בחוסר מעש: ככל שגברו הרדיפות האנטישמיות באירופה התרבו בבתי־הכנסת התפילות וימי ההתייחדות, ואילו הסוחרים החרימו בשיטתיות את הבנקים האיטלקיים ואת מוצרי התעשייה האיטלקית והגרמנית. מגמה זו, שהחלה בשנת 1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שימשה לפעמים עילה לתקריות בין יהודים למוסלמים, כפי שאירע בתיטואן, בקזבלנקה וברבאט.

הפגנות הסולידריות של היהודים זכו לתגובה הבאה בבטאונם של ציוני מארוקו:

לפנינו אחד היתרונות הראשונים והבלתי־מעורערים של שנאה קולקטיבית זו, לפנים דתית, כיום גזענית, מחר אולי במישור אחר ולא־צפוי, ואשר בלעדיה עם ישראל היה פוסק מלהתקיים זה מכבר […]. מכאן שאין בדעתנו להתרעם או למחות נגד נחשול זה, היכול הרי להציף את הסכרים הגבוהים ביותר ואף לעקור אותם כליל. ישאגו אחרים אלי ירח. תפקיד מגוחך זה אינו לטעמנו.

ככלל, ראשי הקהילות סברו כי ההמתנה היא הגישה הנבונה היחידה. הם הניחו למצפונם את ׳אלה המשפילים את עצמם׳ בצעוקם ׳מוות ליהודים׳ וגינו נמרצות את ׳קנאות היתר׳ של חלק מן הנוער היהודי'אשר, בהשפעת הזרם הציוני הרוויזיוניסטי, בחר באופציית הפעולה הישירה. לבד מדברי הרגעה בדבר הצורך לשמור על ׳הידידות בין יהודים למוסלמים׳, נותרה היוזמה נגד ההסתה האנטי־יהודית כמעט רק בידי ארגונים חוץ־קהילתיים, כגון ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳, ׳הליגה להגנה על זכויות האדם׳, ה׳ליבר פנסה׳ (Libre Pensée), ׳הפדרציה של החיילים המשוחררים הריפובליקנים׳ והמפלגה הסוציאליסטית (..(S.F.I.O

ב־1935 דחו שלטונות הפרוטקטורט במארוקו את בקשתו של ברנאר לקאש ליסד סניפים של ׳הליגה הבינלאומית נגד הגזענות והאנטישמיות׳ בתחומיו: בשנה שלאחר־מכן הותר לו בכל זאת לסייר בערים הראשיות של הממלכה השריפית. בהזדמנות זו הציע לקאש למאזיניו היהודים להתקרב יותר אל בני ארצם המוסלמים.24 רעיון זה זכה מיד לתהודה רבה, וביולי 1936 נוסדה בפאס ׳אגודה מארוקאית של יהודים ומוסלמים׳, שכללה אנשי־רוח יהודים צעירים וכמה לאומנים מוסלמים. אולם ארגון זה נשכח באותה מהירות שבה הוקם: האידיאלים שלו לא עלו בקנה אחד עם שאיפות המוסלמים, ואף לא עם תקוות היהודים שרובם המכריע נשא עיניו לצרפת, ולה בלבד.

הרי כי כן, כאשר נראתה המלחמה בלתי נמנעת, הביעו מאות יהודים במארוקו ותוניסיה, שהשתייכו לכל שכבות האוכלוסייה, את רצונם להתגייס לצבא הצרפתי.

פרק שלישי לקראת ׳המהפכה הלאומית׳

עם כניסתה של צרפת למלחמה הגיע לשיאו ה׳פטריוטיזם׳ הצרפתי של יהודי צפון־אפריקה. ביטויי הסולידריות עם ׳צרפת הליברלית ושוחרת השלום׳, צרפת ׳המגנה על החלשים ועל המדוכאים׳ היו כנים ומוחלטים: ׳עם ישראל כולו, ולא כל יהודי לבדו, חייב לנטות שכם עם צרפת ובעלי־בריתה למען הנצחון על האויב המשותף׳. הכול תרם לכך: אימת ההיטלריזם והשנאה כלפי גרמניה, ׳אויבו האכזרי ביותר של הגזע היהודי, החיבה המחודשת כלפי ארץ האמנסיפציה — ׳צרפת של האב גרגואר׳ — שאויב ׳שיצא משיווי המשקל ושואף לשלוט בעולם לאחר שיביא לחורבנו׳העמידה בסכנה, לבסוף התחושה המעורפלת שביצירת גוף אחד, מול הסכנה המשותפת, עם ה׳מולדת המאמצת והמעניקה חסות׳. ובעוד הרב הראשי ליהודי תוניסיה, חיים בלאייש, ביקש מבני קהילתו כי ימירו את חסכונותיהם לאגרות־חימוש, אורגנו לילות־שימורים ותעניות־ציבור בתוניס, נאבל ובֶזָה. בזו האחרונה פנתה הקהילה היהודית, ׳הלהוטה לסייע עד קץ יכולתה לנצחונה של צרפת׳, לשלטונות ׳כדי שיכריזו מיד על גיוס חובה לצבא צרפת של כל יהודי תוניסיה בגיל השירות׳.

תגובות דומות נרשמו במארוקו: ׳יהודי מארוקו המנועים מלהתגייס לצבא […] תורמים גם הם מכספיהם לביטחון הלאומי ונרשמו סכומי־כסף ניכרים שנתנו לרוב סוחרים ידועים, נאמר באחד הדינים־וחשבונות הרשמיים.

אולם, בשני הפרוטקטורטים לא שבעו השלטונות נחת מהפגנות הסולידריות הגואות של האוכלוסייה היהודית ואלה אשר קיוו, במארוקו, תוניסיה ואלג׳יריה, כי מול ׳אחוות המלחמה׳ תיעלם ההסתה האנטישמית כלא היתה נאלצו להכיר במציאות המרה: ככל שהלכו והתמוטטו קווי־ההגנה של צרפת מול הפולש הגרמני והסתמנו אותות המפלה הקרבה ובאה, כך הלכה והתחזקה החזית האנטי־יהודית בצפון־ אפריקה.

במארוקו החלו הדינים־והחשבונות הרשמיים למסור על החרפת הפעולות האנטישמיות בקרב האוכלוסייה האירופית והמוסלמית בערים הגדולות — כבר בימים הראשונים של שנת 1940.״ אזכורים כאלה נעשו רבים ומדויקים יותר ערב שביתת־הנשק ולאחריה: בסלא (Sale) שבמארוקו אסר הפחה על היהודים להעסיק משרתים מוסלמים״ ובמכנאס תבעו הסוחרים המוסלמים את סילוקם של היהודים מהשוק העירוני המרכזי, סוק אל־עטארין,״ ואילו בערים אחרות צוירו צלבי־קרס ברבעי ה׳מדינה׳. אולם לדעת החוגים הרשמיים ׳נבעו מעשים אלה מרגשות אנטי־יהודיים יותר מאשר מאהדה לגרמניה.

האינטלקטואלים [המוסלמים] נעשים אנטי־בריטיים מתוך אנטישמיות, ובשל כך מתקרבים לתפיסה הגרמנית׳. מעשי האיבה האנטי־יהודיים החמירו בשל הדלדול במוצרי המזון ועליית המחירים שבהם הואשמו היהודים, כמי שרצו להפיק תועלת מן המלחמה שאחיהם באירופה חוללו במו־ידיהם. בערים שבהן היו ריכוזים גדולים של בני אירופה — קזבלנקה, אוג׳דה, פור־ליאוטה (Port-Lyautey), רבאט ופטיז׳אן(Petitjean) — מילאו חוגי הימין הקיצוני תפקיד מכריע-, ואילו במקומות אחרים ׳הקשר האנטי־יהודי בין האוכלוסייה האירופית והערבית׳, כלשון הדינים־והחשבונות הרשמיים, מצא את ביטויו ב׳פעולות עונשין׳ של חיילים צרפתים ומוסלמים ברבעי היהודים: במלאח של פאס נהרג יהודי אחד ועוד שישה נפצעו בעקבות מבצע כזה שביצעוהו לגיונרים צרפתים ומוסלמים.

אף בתוניסיה דווח, לאחר שביתת־הנשק, על חלקה של האוכלוסייה המוסלמית בהגברת המסע האנטי־יהודי: כרוזים הקוראים לטבוח ביהודים הופצו בתוניס, לה־גולט (La Goulette), חאמאם־ליף (Hammam-Lif), מונאסטיר, נאבל, וגאפסה, ואילו במקומות שונים בכף־בון(Cap Bon) ובסאחל נתקפו ונבזזו בתים וחנויות של יהודים. השלטונות ייחסו אירועים אלה ל׳מגמה האנטי־יהודית הרווחת בדרך הטבע בקרב המוסלמים בתוניסיה׳ וכן להשפעת המסע האנטישמי שערכה כמה חודשים עד אז העיתונות האירופית. אולם, הסברים אלה התחמקו מהיבט מרכזי בקוניוקטורה החדשה: בשעה ש׳המהפכה הלאומית׳ היתה עדיין בחיתוליה היתה תדמיתה של צרפת, כפי שהצטיירה בעיני נתיניה הלא־צרפתים שמעבר לים, כשל ענק ששמו הלך לפניו בתור לא־מנוצח וחסין מפני שגיאות, והנה עתה הפילו הצבא הגרמני ארצה: החלשה זו של המעצמה הקולוניאלית שבה ועוררה את שאיפות העצמאות של האוכלוסייה המוסלמית: מתוך עידודה של השקיעה הצרפתית, היא החלה להלום כחולייה החלשה ביותר שבמצב הקולוניאלי, ביהודי, שקידומו החברתי היה מאז ומתמיד לצנינים בעיני חלק מדעת־הקהל המוסלמית.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבול

שונים היו פני הדברים באלג׳יריה, שם נראה היסוד הקולוניאלי מבוסס דיו כדי למנוע מראש את התחזקות השאיפות לעצמאות בקרב האוכלוסייה המוסלמית. זו האחרונה הוכיחה נאמנות ללא־דופי — כפי שמעידים כל הדינים־והחשבונות הרשמיים — עד כי גינתה את הרעשת מרס־אל־כביר(Mers el-Kebir) וחיסול הצי הצרפתי בידי הצי הבריטי(י. ביולי 1940), בדומה לרובם המכריע של הצרפתים. נכון הוא כי אנגליה לא נהנתה מעולם מ׳אהדתם היתירה של המוסלמים, בשל יחסה כלפי בני דתם במזרח, ובפרט בשל מדיניותה לטובת היהודים ולרעת הערבים׳.

פרשת מרס־אל־כביר החריפה אפוא את טינת המוסלמים כלפי היהודים,אולם לא היא ואף לא התסיסה האנטישמית שליבתה עיתונות הימין הקיצוני ועודדו סוכנים איטלקים וגרמנים גרמו לתקריות דומות לאלה שאירעו אז במארוקו ובתוניסיה. המסע האנטישמי שהחל משתולל אחרי שביתת־הנשק ואחרי ביטול ׳צו מארשאנדו׳ נשאר תופעה אירופית מעיקרה. דבר לא השתנה אפוא בתחום זה לעומת השנים שלפני המלחמה, פרט לתמימות־דעים ברורה יותר בין היסודות האנטי־יהודיים ההמוניים ודרגים מסוימים בקרב השלטונות.

בשל תמיכתם — מתוך טעמים ברורים מאליהם — בהמשך המלחמה בגרמניה הנאצית, נחשבו היהודים בתורת בעלי־ברית אובייקטיביים של אנגליה. לכן הלך והתרחב הפער שנפער בין היהודים לכלל החברה הצרפתית אשר שוכנעה, רובה ככולה, מצדקת הנימוקים שהביאו את המרשאל פטן לבקש שביתת־נשק. מכאן עד להטלת דופי באוכלוסייה היהודית בשל היותה אנטי־ממשלתית ואפילו אנטי־ לאומית, לא נותר אלא מרחק קצר, שאותו עברו עד־מהרה השלטונות.

הרי כי כן, בעוד ׳צרפתים אמיתיים׳ נשאו ב׳צנעה׳ את עוגמת התבוסה, לא החמיצו בחוגי יהודים מסוימים — כדברי ראש משטרת נֶמור (Nemours, מחוז אוראן) — ׳הזדמנות כדי לחגוג ולערוך הילולות… הגובלות בחוסר צניעות. מעשים אלה יש בהם כדי להתמיה יותר מאשר להרגיז את שאר חלקי האוכלוסייה, שהרי אין להם סיבות דומות ליהנות ולהשתעשע׳.

באלג׳יר — לפי דין וחשבון אחר — גילו היהודים כלפי אנגליה ׳רגשות החורגות ממסגרת ההערצה האפלטונית׳ ואילו באוראן השתמשה הקהילה בכספים ומשכה אליה טייסים, שאותם שידלה להתגייס לצבא הבריטי. זאת ועוד: בקונסטנטין הדיחו היהודים את 200 עובדי הרכבת הקומוניסטים לגרום נזק במסילות־הברזל ולשבש את התחבורה: ׳היהודים האמידים מוכנים לסייע למשפחות של עובדי הרכבות אם ירדפו ויכלאו אותם׳.

האוכלוסייה האירופית הציתה את התסיסה האנטי־יהודית בהפצת שמועות בדבר פוגרומים שעמדו לפרוץ כל רגע במרכזים העירוניים הגדולים וכן בהפצת מכתבי איום וכרוזים, שבהם הואשמו היהודים באחריות לתבוסה וקראו לגרשם ובעיקר לבטל את ׳צו כרמיה׳. נושא אחרון זה חזר ועלה בכל אסיפותיה של ׳המפלגה הפופולארית הצרפתית׳, שעמדה בקיץ 1940 בראש המסע האנטי־יהודי. לקראת אמצע ספטמבר נבזזו כעשרים חנויות של יהודים במרכז אלג׳יר. ההודעה הרשמית, שפורסמה למחרת התקרית נזפה בפורעים, בעיקר על רצונם להעמיד את עצמם במקום הרשויות:

… מתוך אי־השלמה עם האמצעים שנקטה ממשלה הממונה על שלום הציבור, יש הסוברים כי יש בכוחם לפעול, בלי כל סיכון, במקום השלטונות, בתחום מורכב ביותר שאינו מוכר להם כלל. שהרי אין הם מבינים כי יש דרכים העלולות להזיק ולסבך דווקא את העניין שלמענו מבקשים לפעול ואותו רוצים לשרת. מעשי האלימות הראוותניים, העלולים ליצור את הרושם כי אפשר לעשות צחוק מן המשטרה בלי עונש… סופם לערער את מהלך האירועים שאין לעשותם היום נושא לוויכוח בלב הככרות.

השמירה על הסדר הציבורי נראתה בעיני הרשויות צורך בל־יעבור. הן חששו כי התקריות יוליכו למהומות ולתוהו־ובוהו ששוב ינצלו יסודות אנטי־צרפתים מכל הסוגים. במצב של התלהטות הרוחות ששרר באלג׳יריה דומה כי גורם זה — ולאו דווקא הנטייה למתינות כלשהי של השלטונות — הוא אשר מנע מן הארגונים האנטישמיים להוציא אל הפועל את איומיהם.

המגרב אחרי שביתת הנשק: מהתנגדות אנטי־גרמנית לפֶּטֶניזם קיצוני

ב־19 ביוני 1940, בשעה שגורל ה׳מערכה על צרפת׳ הוכרע סופית, מסר פראנקו לידי היטלר תזכיר ובו תבע את איחודה של מארוקו בתורת פרוטקטורט ספרדי. חמישה ימים קודמ־לכן כבש ה׳קאודיליו׳ את האיזור הבינלאומי של טנג׳יר, ועוד תבע את מחוז אוראן בתור גמול על כניסתו האפשרית למלחמה. בה בעת לא הסתיר מוסוליני, שאיחר להצטרף למלחמה בצרפת, את תביעותיו על תוניסיה ועל מחוז קונסטנטין. בבורדו(Bordeaux) ניסה פול רנו(Paul Reynaud) לשווא לשכנע את שריו בדבר הצורך להעביר את המוסדות הריפובליקאנים לצפון־אפריקה: כמצדד בהמשך המלחמה נתמך ראש־ממשלת צרפת, שסלד מעצם הרעיון של שביתת־נשק עם גרמניה הנאצית, בבכירי המינהל האזרחי והצבאי במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה, שהיו מאוחדים בדעה אחת כי היה באפשרותה המוחלטת של צפון-אפריקה להתנגד למזימות הציר, בעזרת משאביה וכוחותיה בים ובאוויר, ולהשתתף, לצד בעלות־ הברית, לשחרור המטרופולין.

אולם איזה משקל היה לנימוקיהם של נוגסושל לה­בו, נגד אישים עתירי־שם כגון המרשאל פטן והגנראל ויגאן? ב־17 ביוני, ביום בו הרכיב פטן את ממשלתו והורה לצבא צרפת להפסיק את הלחימה, הודיע הגנראל נוגס לוויגאן על נכונותו להמשיך במאבק ׳כדי להציל את הכבוד ולהשאיר את צפון־ אפריקה בידי צרפת׳.

ב־18 ביוני, הפציר לה־בו בממשלה כי תעבור לאלג׳יריה ׳כדי להמשיך במערכה על אדמת אפריקה עם בעלות־בריתה של צרפת׳.להתנגדותם של נוגס ושל לה־בו לשביתת־הנשק היה שותף גם האדמיראל אסטווה — מפקד הצי הים־תיכוני בביזרט — והנציב־העליון של צרפת בתוניסיה, מארסל פירוטון: אולם בזה אחר זה, ׳ובמצח סמוק מרוב בושה׳, התיישרו הגנראלים שמעבר לים עם המדיניות שקבע פטן. רק תביעות מופרזות של הגרמנים יכלו ליצור את הלכי־הרוח שנדרשו לביצועה של תכנית הפינוי של שני בתי הפרלמנט ושל הממשלה לצפון אפריקה ולהמשך המאבק המזוין.

ההכרעה הסופית הושארה, בנסיבות אלה, להיטלר. הוא הסכים לשביתת־נשק ׳נדיבה׳, ובכך שם קץ לשאיפות ההתנגדות האחרונות של הממשל הצרפתי, שחש הקלה משום שנוכח לדעת כי לא הצי ולא האימפריה היו מטרה לתביעות כבדות מנשוא של הגרמנים. היטלר משוכנע היה בנפילתה הקרובה של אנגליה, ולכן שידל את מוסוליני ואת פראנקו שיבליגו בתביעותיהם כלפי הטריטוריות הצרפתיות שמעבר לים, עד לחתימת השלום במערב־אירופה.

ה׳קאודיליו, כך מסתבר, לא השתכנע בקלות: עוד ב־25 ביוני צפה שגריר גרמניה במאדריד כי קרבה מתקפה ספרדית על מארוקו הצרפתית. תכנית זו הוסרה בסופו של דבר מן הפרק רק אחרי פרשת מרס־אל־כביר, כאשר נענו הגרמנים לבקשות הצרפתים, שדרשו את ההפעלה של סעיפי הסכם שביתת־הנשק שנגעו להגנה על השטחים הצרפתים שמדרום לים־התיכון. אף־על־פי־כן עשו שלטונות ספרד מאמץ אחרון להניע את הח׳ליפה של תיטואן, מולאי אל־חסאן אל־מהדי, כי יפלוש למארוקו הצרפתית, וכך יוכל להרחיב את סמכותו על כל הממלכה השריפית.

לא רק שיקולים טאקטיים של הגרמנים, כגון החשש מפרישת האימפריה הצרפתית והצטרפותה לאנגליה, מסבירים את ׳יחסו האוהד׳ של היטלר כלפי האינטרסים הצרפתיים: עוד בספרו ׳מיין קאמפף׳ התייחס ה׳פיהרר׳ בזלזול לכל תכנית של התפשטות אל הדרום, משום שראה כדבר מובן מאליו כי את מרחב המחיה הגרמני ראוי היה לחפש באירופה, בראש־וראשונה ברוסיה: מכאן שאת המשימות הצבאיות העיקריות בים־התיכון הניח היטלר למוסוליני. הוא התערב שם רק כאמצעי אחרון, בדרך־כלל כדי לחלץ את בעל־בריתו ממצב קשה זה או אחר.

אמנת שביתת־הנשק שנטלה מצרפת את בירתה ושני־שלישים משטחיה הבטיחה לה אפוא את הבעלות על האימפריה בשלמותה. לא בוויסבאדן ואף לא בטורינו — שם ישבו ועדות שביתת־הנשק עם צרפת — נטלו לעצמם הגרמנים והאיטלקים זכות כלשהי על המושבות הצרפתיות, להוציא את הפיקוח המוגבל על הכוחות שחנו במארוקו, באלג׳יריה ובתוניסיה: פיקוח זה היה בדרך־כלל מסמכותם של האיטלקים, פרט לאיזור החוף האטלאנטי של מארוקו, שעליו אמורים היו לפקח משקיפים גרמנים. אולם עד פברואר 1941 הוגבל פיקוח זה לשיגור שני מפקחים אזוריים לנמל קזבלנקה, קלאובה (Klaube) ואוור Auer

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה

ביוני 1940 שאפה צפון־אפריקה הצרפתית להמשיך במלחמה. כעבור מספר שבועות היא התמלכה בדעתה והתמסרה לחלוטין לפולחן פטן:

אלמלא היתה קיימת המהפכה הלאומית [של פטן], ראומשטר וישיי היה להמציאה לצרפתים רבים בצפון אפריקה. צפון־אפריקה הצרפתית היתה קרקע לתעמולת המרשאל, בשל היותה שרויה בשנאת חמולות, שנאת גזע וקאסטות ושופעת ראשי־שבטים, כגון האב לאמבר באוראן או בלה בסידי בן־אל־עבאס, ובהיותה פתוחה למזימות פאשיסטיות בתוניסיה ולפעילות פאלאנגיסטית במחוז אוראן, ורחוקה מתלאות המטרופולין וממגע ישיר עם האויב. לא היה עוד מקום בצרפת או באימפריה שבו התנוססו באותה ראוותנות וגסות ססמאות ענקיות מרוחות על הקירות, דיוקנאות עצומים של הדיקטטור הטוב: ולא היה עוד מקום שבו התגייסו כה הרבה ל׳לגיון׳ הפטניסטי, ואחרי־כן למליציית.S.O.L, שבה צעדו אנשים כה רבים לצליל שירי־הלכת המקובלים. לא היה עוד מקום בצרפת הלא כבושה שבו פרחו מעשי ההלשנה והדיכוי בקנה־מידה דומה, כשהם מספקים זרם לא פוסק של חשודים אל מחנות־הריכוז שבטריטוריות הדרום.

אמנם כן, טבעי ביותר — ואפילו נוח — לרצות למצוא במנטאליות של ה׳פיאה נואר׳ ובמצבה המיוחד של צפון־אפריקה את הסיבות להתלהבות הפטניסטית שפשטה שם בקרב המתיישבים לאחר שביתת־הנשק. אך אין לשכוח כי פולחן ה׳גיבור מורדאן׳ היה מנת־חלקם של כל הצרפתים כמעט, שראו בפטן — שעליו אמר ליאון בלום ב־1939 כי הוא היה ׳החייל האציל והאנושי ביותר בצרפת׳ — מעין ׳מושיע׳ ו׳גואל׳, שבא לטהר את צרפת מן הזיהום ומן החטאים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שהוליכו אותה למפלה והשפלה.

כמו בצרפת, לא הצטרכה ׳המהפכה הלאומית׳ לבצע טיהורים נרחבים בסגל הפוליטי והמינהלי של צפון־אפריקה כדי להנהיג בה את ׳הסדר החדש׳. לבד מכמה אדמיראלים שהצניח דארלאן, נותרו הדרגים הבכירים לרוב על מכונם: אשר ל׳אישים החדשים׳ — שהגיעו לצפון אפריקה לאחר התבוסה, כגון שאטל ואטורי באלג׳יר ומוניק ברבאט — הם השתייכו לחוגים ולגופים הממוסדים שמהם גייסו מאז ומתמיד כל הממשלות הצרפתיות את הפקידים הקולוניאלים הבכירים. אנשים אלה לא היו ׳דוריוטיסטים׳ ואף לא אופורטוניסטים; אלא שכמי שאמורים היו לבצע בלי להירתע את הוראותיה של ממשלת וישי אף בהיבטיה השפלים ביותר, היו כולם, ללא יוצא מן הכלל, פאטריוטים צרפתים משכמם ומעלה: בזמנים אחרים ותחת חוקים אחרים, נמצאו אישים אלה, שרחשו רובם ככולם שנאה עזה כלפי ׳אדוני המלחמה׳ הגרמנים, ראויים לאמונם המלא של הממונים עליהם מטעם הריפובליקה.

את הגנראל נוגס אפשר לראות בתור סמל מושלם של הרציפות הזאת של המינהל הקולוניאלי הצרפתי במשטר וישי; לאחר שמינתה אותו ׳החזית העממית׳ נציב עליון במארוקו השאיר פטן את ׳הגנראל הריפובליקאני׳ בתפקיד ומחל לו על היסוסיו מן הימים שקדמו לשביתת־הנשק." בהפגינו נאמנות ללא־סייג כלפי וישי, התנגד הגנראל נוגס בחוזקה ל׳תוקפנותם׳ של בעלות־הברית ב־8 בנובמבר 1942, למרות  גישושי האמריקנים וחמוריהם, שלפני הנחיתה. עמיתו בתוניסיה, מארסל פרוטון, שקדם לו בתפקידו במארוקו, היה פקיד בכיר, ותיק מאוד בריפובליקה השלישית, כאשר התמנה נציב עליון בתוניס, ב־6 ביוני 1940. בדומה לשאר עמיתיו באימפריה, התנגד לשביתת־הנשק, אך הדבר לא מנע אותו מלזכות במינוי של מזכיר המדינה ביולי, ושר־הפנים ב־6 בספטמבר באותה שנה עצמה מטעם משטר וישי. איש זה, אשר לימים רשם בילקוט השירות שלו את התקנת חוקי הגזע הראשונים שחקקה ממשלת וישי, וכן את נסיון ההפיכה של ה־13 בדצמבר 1941 נגד פיאר לאוואל, עתיד היה לעלות מחדש על הבמה בצפון אפריקה לאחר נחיתת האמריקנים. יורשו לתפקיד בתוניס מאז ה־25 ביולי 1940 היה האדמיראל אסטווה, שנמצא בעת חתימת ההסכם של שביתת־הנשק בביזרט. היה זה אדם אדוק ש׳ערכי המוסר שלו היו גבוהים׳ אך לבטי המצפון האין סופיים שלו לא מנעו ממנו להוציא אל הפועל את החוקים האנטי־יהודיים של וישי והוראות דארלאן לשתף פעולה עם הגרמנים. זה האחרון השתמש במסורת המקודשת של סולם הפיקוד והמשמעת הצבאית ושל ^׳esprit de corps׳ של הצי כדי ללחוץ על אסטווה ועל מושלה הכללי של אלג׳יריה, האדמיראל אבריאל כדי שיבצעו את הוראות וישי.

אבריאל הגיע למקום תפקידו ביולי 1940, לאחר שהמושל לה־בו הוצא לגימלאות. קודם שהפך לאחד האויבים העקשים ביותר של האנגלו־סקסים, מילא תפקיד מזהיר במבצע הפינוי של חיל המשלוח האנגלי מדנקרק, וכך זכה להוקרתם של הבריטים: בשובו מלונדון לשרבורג, אסרוהו הגרמנים ושחררוהו בהתערבות ממשלת וישי. מקץ שנה לערך הוחלף בגנראל ויגאן, שנמצא באפריקה מאז אוקטובר בתור נציג כללי של ממשל וישי.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

 

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

עם כל ה ופעה של ילקוט הפרסומים הממשלתיים – הז'ורנאל אופיסיאל – התבשרו יהודי המגרב על גזירה חדשה או על צו בדבר הוצאה לפועל של חוקים הנוגעים ליהודים : אלפי ילדים סולקו מבצי ספר, מאות פקידים פוטרו ממשׂרותיהם, ועשרות אנשים נושלו מנכסיהם. בה בעת הובלו מאות פליטים יהודים , מתנדבים לשעבר בצבא צרפת ואסירים פוליטיים, למחנות עבודה שהוקמו בשולי מדבר סהרה.

ויגאן, שהיה ראש המטה הכללי האחרון של צרפת לפני המפלה, תפס מקום מיוחד במינהל של המגרב, לאחר שהרחיק אותו פטן מווישי. לימים הפך לאחד האידיאולוגים של המהפכה הלאומית, ובמקביל לא חסך את שבט ביקורתו מן הנטיות הפרו־גרמניות של לאוואל ושל דארלאן, והיה מצליף ללא הרף ב׳צרפת החופשית׳, תוך נאמנות טוטאלית למרשאל פטן. לצפון־אפריקה נלווה אל ויגאן איב שאטל, ששירת שנים רבות בהודו־סין. שאטל היה המזכיר הכללי של ויגאן עד ליולי 1941 אחרי־כן משנה למושל הכללי ומושל כללי של אלג׳יריה מנובמבר 1941 ועד למחרת הנחיתה של בעלות־הברית.

שאטל היה איש ציני ואינטליגנטי, שלא שפע מוסריות, אבל הוא נהנה מאמתו המלא של ויגאן:

פקחותו, נסיונו העשיר ויכולתו המינהלית עשו אותו לעוזר מעולה בכל המובנים. לא עבדנו צד בצד אלא שנה אחת בלבד, אולם מחודשים אלה של עבודה אינטנסיווית אני שומר לו הכרת תודה נאמנה, ומה עוד שמת מנודה והרחק מארצו.

בדומה לסגל המושלים והנציבים הכלליים, לא מונו אנשים ׳חדשים׳ בתור נציבי מחוז, מנהלים או מזכירים כלליים. את המינהל איישו פקידים מוכשרים, שניחנו ביכולת מינהלית גבוהה, שכל ממשלה באשר היא יכלה להתברך בשירותם, ולו רק בשל יכולתם להדחיק ואף לשכוח לחלוטין את נטיותיהם הפוליטיות מאשתקד. כך, למשל, שקד הנציב הממונה על מחוז אוראן, בוז׳אר, על מילוי הוראותיו של ממשל וישי באותה קפידה שבה נהג לפנים לבצע את אלה שהיה מקבל מן ׳החזית העממית׳, שמינתה אותו לתפקידו באלג׳יריה: וכך עמיתו בקונסטנטין, מאקס בונאפו, סוציאליסט ומוסמך לפילוסופיה, שעורר את תשומת־לבו של פיאר לאוואל, שמינה אותו באפריל 1942 לשר האספקה. שארל אטורי היה חבר במועצת־המדינה ונמצא בשליחות בצפון־אפריקה כאשר מינהו ויגאן לתפקיד מזכיר כללי ליד המושל הכללי של אלג׳יריה.

כל אלה ראו את עצמם, קודם כל, בתור משרתי המדינה, שנתפסה בתור ׳נכס עליון׳, שאותו יש לשמור ויהי מה, מעל ומעבר לכל תמורה אפשרית — אם תבוסה ואם שינוי כלשהו במשטר. כאשר התגברו על הזעזוע שחוללה שביתת־הנשק, עברו רובם לסדר היום וחזרו בהם לחלוטין מכל כוונה לערער על פקודות או לפסוק בדבר ערכם המוסרי של צעדי המשטר החדש. יתר על כן, מתוך עצם הכשרתם הצבאית והמינהלית, לא יכלו אנשים אלה להישאר אדישים לפילוסופיה הפוליטית של ׳המהפכה הלאומית׳, שהעמידה את ׳המדינה׳ מעל לכל — בתור מגינת האומה ומקור ראשון לכל סמכות — ודגלה בתפיסת שלטון מבוססת על סמכות ועל סולם סמכויות קפדני; וכמו בצבא, למשול פירושו העיקרי היה מכאן ואילך להעביר פקודות, מפסגת ההירארכיה דרך הדרגים השונים של החברה, ׳ומרובד אחד למשנהו עד לעצם יסודות המדינה והאומה׳.

 הרי כי כן, בעקבות הפעולות האנטי־יהודיות שבוצעו באלג׳יר, בספטמבר 1940, הוכיח האדמיראל אבריאל — ׳שומר ומפרש יחיד של המחשבה ושל תכניות ממשלת המרשאל פטן׳ — את האחראים, על שסברו כי ׳ביכולתם לבוא באין סיכון במקום הרשויות׳; שכן —

אין המדינה מותירה עוד לאיש להעמיד את עצמו במקומה. מכאן ואילך מנוי

וגמור עמה להוביל, ולא להיגרר, כבימים עברו […]. ובל יופתעו אלה

המתעקשים לחשוב את עצמם חזקים מן המדינה או חכמים ממנה.

כדי להנהיג את ׳המהפכה מלמעלה׳, הקים המשטר החדש את ׳לגיון הלוחמים הצרפתי׳, שנועד להפיץ את עקרונות ׳הסדר החדש׳ באמצעות ׳היסודות הטובים ביותר של האומה׳, היינו, החיילים המשוחררים. בצפון־אפריקה, שבה הועמדה התנועה הזאת בראשותו של הגנראל פראנסואה, ציווה ויגאן על ׳הלגיון הצרפתי׳ —

להגביל את עצמו, בענייני תעמולה, להמחשת ההודעות הממשלתיות, תוך כדי הסברן של ההחלטות שהתקבלו ותיקון הסילופים המשודרים לעתים קרובות למדי בתחנות חוץ."

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ה׳לגיון׳ על שלוש החטיבות הנפרדות שלו — אחת בכל אחת מארצות המגרב — קיבל הוראה לסייע לרשויות המקומיות כדי ׳להקל בביצוע כמה משימות/ כגון הפיקוח על האספקה או המאבק בשוק השחור. יהודים לא התקבלו לשורותיו, אבל ה׳לגיון׳ נפתח לכל תומכי המשטר החדש, ובתוכם גם מי שלא שירתו מעודם בצבא: לפיכך מנה ארגון זה, באלג׳יריה בלבד, כ־150,000 חברים מכל שכבות החברה, מתוך אוכלוסייה אירופית שמנתה קרוב למיליון תושבים:

בצמרת ההירארכיה הלגיונרית עמדו גנראלים שקיבלו את משכורתם הרגילה, למרות היותם בפנסיה. מדי חודש הזרימה וישי ל׳לגיון׳ הצפון־אפריקאי סכומי עתק למימון תעמולה אדירת ממדים, השליחויות השונות ואף שעות הנוכחות בסניפים השונים, שהתמקמו במשרדים מרווחים, במקומות מרכזיים, לעתים בתנאי מותרות.

ליתרונות חומריים אלה הוסיפו לחברי ה׳לגיון, כמו לאנשי המליציות (.S.O.L), את ההנאה שבקבלת סמכות שהעמידה אותם מעל לבני־תמותה שלא לקחו חלק בארגון המקודש. נידוי היהודים הספיק כדי לתת ללגיונרים הפשוטים את ההרגשה שהם השתייכו לבכירי האומה.

ביוזמתו של שר הפנים פושה, שביקורו באלג׳יר במארס 1942 עורר הדים רבים, החליטה ממשלת וישי, בסוף 1941, לגייס מקרב ה׳לגיון׳ יחידת־עלית ׳מהפכנית׳, ׳מליצית׳.Service d'Ordre Legionnaire) S.O.L) — המהדורה הצרפתית של ה׳אס אס׳ הנאצי — אשר, בראשותו של דארנאן, סיגלה לעצמה את השבועה: ׳אני נשבע להיאבק בדימוקרטיה, בפורשים הגוליסטים ובצרעת היהודית׳.

בצפון־אפריקה נמנו אנשי ה׳מליציה׳ עם המתנגדים הפעילים ביותר לנחיתת בעלות־הברית באלג׳יריה ובמארוקו. גם במשימה זו, כמו באחרות, קיבלו עזרה רבה מצד ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ אשר, מכל מפלגות הימין הקיצוני שקמו לפני המלחמה, התבססה ביותר בזכות הקשרים הנסתרים למחצה שהתפתחו בין אנשיה לבין ועדות שביתת־הנשק הגרמניות ועם כמה מאנשי השלטון המרכזיים. בשל עמדת־כוחה זממה ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ במארוקו קשר נגד נוגס בספטמבר 1942. הלה חמק בנס מהתנקשות בחייו והשיג מלאוואל את השבתו לצרפת של אחד מן האחראים על הסניף של ^־.P.P.F במארוקו.

פרט למפלגה זו ולשאר הארגונים הצרפתים מסוג זה, היו גם גופים פאשיסטיים איטלקיים בתוניסיה וסניפים של המפלגה הפאלאנגיסטית במארוקו ובמחוז אוראן הם המרו באופן גלוי על הכיבוש האיטלקי והספרדי, בעקבות הניצחון הגרמני.

הפאלאנגה, שרוב חבריה היו ממוצא ספרדי, השכילה למשוך אל שורותיה גם צרפתים רבים, ובתוכם ראש־העיר סידי־בן־אל־עבאס, ל׳ בלה.,

התרבות הארגונים האלה לא היתה הדרך היחידה שבה ביטאו המתיישבים האירופאים בצפון אפריקה את תמיכתם הבלתי־מסויגת ב׳מהפכה הלאומית׳ ובמדיניות שיתוף־הפעולה שלה עם מעצמות הציר. יש להוסיף עליהם את העיתונות — שטוהרה מעיתוני השמאל והיהודים — אשר במשך עשרים ושמונה חודשים עסקה בשטיפת מוחין אידיאולוגית מתוך צייתנות יתירה להנחיות שירותי התעמולה של וישי. והרי עיתוני צפון אפריקה לא הסתפקו בהפצת מידע מצונזר ו׳מעובד׳ כראוי: הם התירו רסן לכותבי טורים חסידי וישי ומשתפי־פעולה קנאים ביותר, כגון אנדרה ניקולאי וסזאר פילורי ב׳דפש טוניסיין׳(De'peche Tunisienne), פיאר־ לואי גאן ב׳דפש אלג׳ריין׳(De'peche Alge'rienne), אלקס דלפרון וסטפאן לאנזאן ב׳אקו ד׳אוראן׳ (.(.Echo d'Oran

אשר לאוכלוסייה המוסלמית, היא נקרעה בין הנאמנות לנכבדיה — שנמשכו אל האופי הפטרנאליסטי והמסורתי של המשטר החדש— והאקטיוויזם הפרו־גרמני של יסודותיה הלאומניים. בין שני הקצוות האלה נמצא המון אדיש למדי של בעלי־מלאכה ואיכרים זעירים שהופתעו תחילה מהיקף התבוסה הצרפתית וציפו לרגע שבו ׳אל־חאג׳ היטלר׳ ישחררם, בטרם שקעו חזרה אל תוך דאגותיהם החומריות, שהלכו והחמירו.

מצב זה היה מקור לדאגה רבה לשלטונות, שהחשש מפני התקוממות כללית בשלוש ארצות המגרב הדריך את מנוחתם במשך כל ימי המלחמה. מכאן המאמצים שנעשו אצל הממשלה האמריקנית כדי להשיג אספקת סוכר ותה אנגלי — המשקה הלאומי במארוקו — לשימוש אוכלוסיית הילידים: מכאן גם דביקותו של ויגאן בהצלחת המשא־ומתן שניהל עם קונסול ארצות־הברית באלג׳יר, ר׳ מרפי. גרמניה ורק גרמניה, הסביר שוב ושוב לדיפלומאט האמריקני, תפיק תועלת מהתפוררותו הכלכלית של המגרב ומן הזעזועים הפוליטיים שיכולים לנבוע ממנה. היא תגרום בהכרח נזק שלא אפשר יהיה לתקן לנוכחות הצרפתית באיזור.

מקור נוסף לדאגת השלטונות הצרפתיים היתה התעמולה הגרמנית. לאחר הפוגה של כמה שבועות עם שביתת־הנשק, שבו שירותי התעמולה הגרמניים וחידשו ביתר שאת את פעולת ההסתה שלהם במגרב מעל גלי־האתר ובעיתונות, ואף במימונן של קבוצות קיצוניות אלה או אחרות.

שידורי הגרמנים, שכוונו מאז התבוסה אל עבר צפון־אפריקה דרך תחנת הרדיו של פאריס, הרבו בדברי תנחומים על כוחה של צרפת, בין אם בערבית מגרבית או בברברית, אך יחד עם זאת נמנעו מלהדיח את האוכלוסייה למעשה התמרדות ממש. הם שקדו בעיקר על החדרת הרעיון של ניצחון קרב ובא של הרייך השלישי, אך הם שמו לעצמם בתור מטרה מרכזית את היהודי ואת האנגלי, שהוצגו בתורת אויבים משותפים לעולם הערבי־איסלאמי ולגרמניה. בהשפעת שידורים אלה חוברו שירים רבים בכפרי צפון אפריקה, שבהם הועלה שמו של היטלר, אגב כינויים כגון ׳אריה׳ או ׳בן־האריה׳, ׳עתיר־נצחונות ונדיב־לב׳. הוא הוזמן לבוא כדי ׳לשחרר את העמים האומללים מן הדיכוי האכזרי׳.

מאידך גיסא, שחררו הגרמנים מאות אסירים פוליטיים צפון־אפריקאים שהוגלו בצרפת בתחילת המלחמה. במחנות של שבויי המלחמה (שבהם נכלאו ביוני 1940 60,000 צפון אפריקאים), הם הוציאו עיתון בשפה הערבית, ׳ליסאן אל־אסיר׳(׳קול האסיר׳), שנועד לחיילים המגרבים השבויים. אולם הידיעות על המשמעת החמורה שבה היו נתונים השבויים, נוסף על המחסור במזון והעונשים הפיסיים שסבלו מידי משגיחיהם הגרמנים, לא אחרו להגיע בדרך עקיפין למגרב! וכפי שציין מושל מחוז מארניה, הותירו ידיעות אלה, שלא החמיאו לגרמנים, ׳במבוכה את נתינינו, שכן בזמן האחרון, בלי ליהפך לאנטי־צרפתים בשל כך, הם התרגלו ללא מאמצים יתרים לרעיון שאולי יתמזל מזלם ויעברו תחת שלטון הגרמנים הנועזים והאנטישמים׳.

אולם חרף ניגודיה, שנבעו בחלקן מהתפתחות היחסים בין וישי לברלין, הצליחה התעמולה הגרמנית לעשות נפשות בקרב חוגי הלאומנים בצפון אפריקה — פעילי ׳מפלגת העם האלג׳ירי׳ או ריפורמיסטים דתיים באלג׳יריה, חברי ה׳דסתור׳ הישן וה׳ניאו־דסתור׳ בתוניסיה, ואפילו אצל מקורבי הסולטאן של מארוקו, דרך המפלגות הלאומניות שבמארוקו הספרדית, בהנהגתם של אבראהים אל־ואזאני ועבד אל־חאלק תורס, שפעלו בגלוי למען מעצמות הציר. עבור חוגים אלה ועבור העלית הפוליטית המגרבית, הוציאו הגרמנים לאור בפאריס כתב־עת בערבית ובצרפתית, ׳אל־דוניא אל־ג׳דידה׳, שהופץ בד בבד עם השבועון הברלינאי, ׳אל־ג׳היר׳.

לבד ממפלגות אלה, שראו בגרמניה ההיטלרית את חוד החנית של המאבק האנטי־קולוניאלי, היו גם יסודות שדגלו בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, כגון ׳הוועד המוסלמי למען צפון־אפריקה׳, מיסודו של האלג׳יראי מוחמד אל־מהדי אל־אח׳דר ו׳איגוד העובדים הצפון־אפריקאים׳ של בן־ארצו עמר חידר, וכן גופים אחרים שהיו פרי יצירתם של סוכני־חרש גרמנים, או סעיפי־סעיפים של ארגונים פאריסאים שסגדו להיטלר, כגון ׳חזית העבודה החברתית׳(Front Social du Travail), של מארסל דאה, או ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ של ז׳אק דוריו.

אולם לא עלה, למעשה, בידי החוגים הקיצוניים להשפיע אלא במעט על ההמון המוסלמי שאהדתו לגרמניה נותרה על־פני השטח בלבד. בהיותם נרדפים בידי המשטרה הצרפתית וסובלים מהסתירות הפנימיות של מדיניות גרמניה כלפי ארצות ערב בכלל וכלפי צפון אפריקה בפרט, לא הצליחו חוגים אלה להצמיח מתוכם מנהיגים מקומיים — לא במארוקו ולא בתוניסיה — בעלי שיעור קומה דומה לזה של אל־חאג׳ אמין אל־חוסייני או של רשיד עלי אל־גילאני, אשר, בחיפוי המסיבות הפוליטיות המיוחדות ששררו בארץ־ישראל ובעיראק, ידעו להשתמש ברגשות ההמונים בתור מנוף רב־עוצמה להתססת הרוחות נגד היהודים ונגד בריטניה. אולם, עם כל הסתירות והמגבלות שבו, התאים הלוך־הרוח שרווח בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצפון־אפריקה למגמה של שיתוף פעולה גלוי עם הגרמנים, ששררה בחלק זה של האימפריה הצרפתית. ימים ספורים לפני נחיתתם של בעלות־הברית ערכה אלג׳יר, שהיתה לקרקע פורה מאין כמוה לתורה הפטניסטית, קבלת פנים נלהבת ביותר לאדמיראל דארלאן — יורשו הנבחר של המרשאל פטן — שהגיע בליווי הגנראל הגרמני פאן פוגל, יושב־ראש הוועדה של שביתת־הנשק שישבה בוויסבאדן.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

פרק חמישי

וישי ויהודי צפון אפריקה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

הרקע האידיאולוגי

החקיקה האנטי־יהודית של וישי לא ׳יובאה על גבי הטאנקים הגרמניים " כשם ש׳המהפכה הלאומית׳ לא תוכננה ואף לא נתבעה מפי היטלר. וכך הכריז ביולי 1940 שר החוץ פ׳ בודואן:

המהפכה הטוטאלית שבה מתחילה צרפת הבהבה מזה עשרים שנה. ההתפתחות הנוכחית נעשתה באורח חופשי ולא נועדה כלל למצוא חן בעיני מנצחינו […]. אנו נאמץ פתרון צרפתי, לפי אופיינו, לצורכינו, למיטב המסורת שלנו […]. העולם שלפני 1940 נקבר סופית.

 

אכן, שום לחץ גרמני לא בא לאכוף על פטן להתקין את חוקי הגזע מסתיו 1940 ולהרחיב את תוקפם לצפון–אפריקה, ועוד פחות את ביטולו של ׳צו כרמיה׳ — שאותו תבעו במשך עשרות שנים כל האנטישמים בצרפת ובאלג׳יריה. ה׳אליבי׳ הגרמני — שהושמע לעתים כה קרובות במשפטים שלאחר השחרור — לא הועלה מעולם מפי אנשי וישי, לפחות לא לפני קיץ 1942, כדי לתרץ את המדיניות האנטי־יהודית של ׳המדינה הצרפתית׳. נהפוך הוא: כולם התאמצו להדגיש את אופיה הצרפתי המובהק של מדיניות זו, ואי־תלותו הגמור של ממשל פטן בהכנת הצווים המשפטיים הנוגעים ליהודים.

בטרם החל ׳הפתרון הסופי׳ להתבצע הלכה למעשה בצרפת, נאותו הגרמנים ברצון לשחק את משחקם של לאוואל ושל דארלאן, שהשתמשו בשאלה היהודית כמו בשטר־חליפין או אף בתור פתיון בסחר־מכר שניהלו עם הכובש. תחילה הסתפקו הגרמנים, שקיבלו מידע שוטף על כל הצעדים האנטי־יהודיים שהוכנו בוישי וכן על הלוך־הרוח ששרר בנושא זה אצל המנהיגים הצרפתים, במתן עידוד ועצות למכביר לשלטונות וישי. אלה תוו במו ידיהם את המרקם המשפטי והמינהלי, שבו עמדו הנאצים, במועד המתאים, ללכוד את יהודי צרפת.

הרי כי כן, ׳תקנון היהודים׳ (Statut des Juifs) שהכין בחופשיות גמורה באוקטובר 1940, שר המשפטים אליבר, הקפיד מאוד להתיישר על־פי תורת הגזע עד כי עלה גם על המסמך המקביל, שפרסמו שלטונות הכיבוש ימים מספר קודם־לכן בפאריס. הגרמנים הגדירו את היהודים במונחים דתיים גרידא, ואילו הצרפתים הגדילו לעשות, בהרחיבם את מושג הגזע עד כי התקנון שלהם הכליל קטיגוריות מסוימות של ׳יהודים׳, כגון הקראים, שעליהם לא חלו צווי הגרמנים.

בתחילת מארם 1941 הציעו הגרמנים לוישי את הקמתה של ׳נציבות כללית לענייני היהודים׳, שתופקד על ביצוע החוקים האנטי־יהודיים שכבר פרסמה המדינה הצרפתית, על תיאום חוקי וישי עם התקנות שפרסמו שלטונות הכיבוש ועל הכנת תקנות חדשות בתחום האריאניזציה של הכלכלה. ב־29 במארס מינה המרשאל פטן אנטישמי ותיק, קסוויאה ואלה, בראש המשרד החדש, שסונף תחילה למשרד ראש הממשלה, הועבר אחר־כך לפיקוחו של משרד הפנים ואחרי־כן שב והועבר למשרדו של ראש הממשלה. ׳הנציבות הכללית׳ לא היתה רק חרושת לביצוע הפקודות שנתנו הגרמנים. היה לה מעמד משפטי משלה, היא אוישה בסגל צרפתי בלבד וקיבלה על עצמה תפקידים רבים יותר מאלה שקבעו הגרמנים, למשל בנוגע ליהודי צפון־אפריקה: בלי שהגרמנים רמזו על כך, קבע קסוויאה ואלה כי היה זה מסמכותו של ה׳משרד׳ שלו לעסוק בבעיה ׳מורכבת׳ זו, והכין ׳הצעות לפתרון׳, כדי לסלק מחלק זה של האימפריה הצרפתית את ההשפעה היהודית ׳שהתגלתה כמזיקה ביותר לאינטרס הלאומי׳.

אכן, כשם שהתבוסה שימשה קרש־קפיצה אידיאלי לאבות ׳המהפכה הלאומית׳, כך עתיד היה ׳הפתרון הסופי׳ לספק לאנטישמים הצרפתים את ההזדמנות לתרגם סוף־סוף למעשה את הרעיונות שבהם דגלו מאז ׳פרשת דרייפוס׳.

אמת, האנטישמיות של וישי היתה תרבותית יותר מאשר גזענית במהותה, ולכן שיקעה את שורשיה אל תוך מסורת ההתבוללות הצרפתית. ערב פרסומו של ׳תקנון היהודים׳, הסביר לה־רוק את התפיסה העומדת ביסוד האנטישמיות של וישי:

לאחר שאומץ ונטמע חלה על כל אזרח ואזרח סמכותו של החוק הכללי: היהודים שאוזרחו לפני דורות רבים משתייכים בעקרון, ובזכות, למשפחה הלאומית הגדולה. אין להעלות על הדעת כי יינקטו נגדם צעדי מניעה שאותם לא היו נוקטים לפני התבוסה, אף לא מתוך שמירה קפדנית ביותר על האינטרס הלאומי.

עקרון זה נכון במיוחד לגבי צרפת גופא, שבה חייבות היו מדיניות ההטמעה של היהודים כמו שאלת האזרחות שלהם להיבדק ׳לפי שיקולים אישיים ואובייקטיביים המופעלים לאחר מעשה׳. אך שונה בתכלית היה דינה של צפון-אפריקה, שבה לבשה הבעיה היהודית אופי מיוחד, כדברי מנהיג ׳המפלגה הסוציאלית הצרפתית׳:

יהודי מארוקו, אלג׳יריה ותוניסיה חיו בצפיפות בתוך הגיטאות שלהם. קהילותיהם סיגלו לעצמן את כל המנהגים הייחודיים של חמולות המצייתות למנהיגיהן הרוחניים ושמרו עליהם, לא רק מנקודת־ראות דתית וחברתית אלא גם מבחינה פוליטית […]. לא היתה התבוללות […]. אלה הן העובדות. משום כך לא ייתכן לפתור את הבעיה בצפון־אפריקה, אלא בנקיטת צעדים כוללניים, אשר יושמו למפרע: ביטולם של ׳צו כרמיה׳ ושל צעדים משפטיים דומים, ביטול מידי של זכויות האזרח הנובעות מצו זה ובדיקה מקיפה שתאפשר לקבוע יוצאים מן הכלל מסוימים על פי קריטריונים צבאיים או אזרחיים שאין לערער עליהם.

אנשי וישי התייחסו לעצמם כאל ׳אנטישמים ממלכתיים׳, ולא כאנטישמים מתוך אינסטינקט או ׳אפידרמיים׳ — על־פי ההבחנה הישנה של מוראס (Maurras). לפיכך הציגו את הצעדים האנטי־יהודיים בתור אמצעי של התגוננות ושמירה על האורגניזם הצרפתי מפני ׳החיידק שהיה מוליך אותו לאנמיה קטלנית׳, או לחילופין בתורת ניתוח כירורגי שנועד לרפא ׳נשמה צרפתית זו הסובלת ממחלה שהוליכה אותנו למצב שבו שרויים אנו עתה." היהודי המהפכני, היהודי ׳המנהל את הנשמה הצרפתית ואת האינטרסים הצרפתיים׳, היהודי ׳סוכן זר׳, או, ביתר פשטות, היהודי המלווה בריבית קצוצה — כל אלה היו מטרה מועדפת לאנטישמיות של וישי:

היהודים התקבלו לבית צרפת ואלג׳יריה בתור דיירים שווים בזכויותיהם לכל האחרים. אולם הם רצו להרוס את הבית. לכן, אל להם לתמוה אם שאר הדיירים, 98 אחוז, אינם מרוצים. מ־98 אחוזים אלה אני מבקש לנהוג כיאות לצרפתים, ללא אלימות. אל להם לעשות צרות לשני הדיירים שבקומה האחרונה.

בדרך זו הפציר שר המשפטים, ז׳ ברטלמי, בצרפתים לדבר ׳בידידות׳ ו׳באחווה׳ על הבעיה היהודית ואילו קסוויאה ואלה הכריז לפני קבוצה של חיילים משוחררים מאלג׳יריה ׳כי לא היה רוצה כי ביום מן הימים יגידו עליו שהוריד אפילו יהודי אחד לדרגת רעב׳.

מידת כנותם של אנשים אלה אינה צריכה לעורר ספיקות, ומן הראוי להבחין הבחנה ברורה בין האנטישמיות במתכונתה הווישיסטית והשנאה הגזענית הנאצית. אך יחד עם זאת עובדה היא כי תשתית המשפט שהניחו אנשי וישי עתידה היתה לקבל תנופה משלה גם בלי לחצם של הגרמנים, שכן נתונה היתה ללהיטות הביצוע של המינהל המקומי ולדחפים של דעת־הקהל האנטי־יהודית.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה. מיכאל אביטבול.

הרחק מאירופה וממחנות המוות הנאציים, חיה יהדות המגרב עש שנת 1943 במשטר וִישִׁי, וזולת ששת חודשי הנוכחות הגרמנית בתוניסיה, לא היה לה עניין ישיר עם גרמניה הנאצית. אולם בלי שהגרמנים הביעו כל משאלה בנדון, תיקנו פֶטֶן וממשלתו חוק שגזר על ביטול אזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה, והרחיבו על שלוש ארצות המגרב את רוב הגזירות הגזעניות שפורסמו בתחומי צרפת הלא כבושה.

התחיקה האנטי־יהודית והפעלתה ב

משטר וישי - הנקודה השחורה במלחמה

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

צפון-אפריקה

מכל המושבות הצרפתיות שמעבר לים, היתה אלג׳יריה ללא ספק זו שמשכה ביותר את תשומת־לבה של וישי, בכל הנוגע לתחיקה האנטי־יהודית. בתור חלק אינטגרלי של צרפת, הוטלו עליה מספר רב של חוקים, צווים ופקודות שהעמידו את בני הקהילה היהודית במצב זהה למצבם של אחיהם לדת בצרפת הלא־כבושה. אולם מעמדה המיוחד של מושבת אלג׳יריה אין בה כדי להסביר, כשלעצמה, את היחס כלפי יהודיה, שכן וישי לא התאכזרה פחות כלפי יהודי מארוקו ותוניסיה, אף־על־פי שלא היו אזרחים צרפתים. בעיני קברניטיה של ׳המדינה הצרפתית׳, המשותף לשלוש ארצות המגרב היה, בין השאר, בקרבתן המידית למטרופולין ובהימצאותה של אוכלוסייה יהודית גדולה בהן, נתונה בין רוב מוסלמי שיחסו לצרפת עורר סימני־שאלה לבין מיעוט אירופי שעשה את האנטישמיות לנכסו האידיאולוגי העיקרי, כבין הפטיש והסדן.

פרט להיותה ביטוי לאוריינטציה האידיאולוגית של המשטר, נועדה הרחבת החוקים האנטי־יהודיים לצפון־אפריקה לספק את משאלותיה מכבר של אוכלוסיית המתיישבים בני אירופה וכן לרכוש את אמונם ואת אהדתם של המוסלמים בשלוש הארצות. יותר מכל דבר אחר, ביטולו של ׳צו כרמיה׳ עשוי היה להשיג את שתי המטרות האלה גם יחד.

ביטול ׳צו כרמיה׳ (7 באוקטובר 1940)

אף־על־פי שביטולו של ׳צו כרמיה׳ בא אחרי פרסום ׳תקנון היהודים׳ (3 באוקטובר 1940), הוא אשר פורסם לראשונה בצפון אפריקה.

בדומה ליהודים שהשתקעו בשנות השלושים במטרופולין ואת אזרחותם שלל מהם משטר וישי עוד ביולי, איבדו יהודי אלג׳יריה במשיכת קולמוס אחת את האזרחות הצרפתית, שהוענקה להם באורח קולקטיבי ב־1870. יחד עם זאת, הם נשארו נתינים צרפתים, שזכויותיהם האזרחיות נקבעו עדיין בתוך המשפט הצרפתי: אולם, בניגוד למוסלמים, אשר עִמם ביקשה התחיקה החדשה להשוותם מבחינה משפטית, מנועים היו מלשוב לאוטונומיה המשפטית משכבר הימים, והחוק האזרחי הצרפתי הוא שהגדיר את מעמדם האישי והפרטי.

כדי להוסיף ולהחזיק באזרחות צרפת, לא הספיק השירות ביחידה קרבית בשנים 1918-1914, או ב־1940-1939, אלא נחוץ היה שיהיו להם גם עיטורים גבוהים, כגון אות לגיון הכבוד (הצבאי), המדליה הצבאית או צלב המלחמה.'יתר על כן, לא הוריהם ולא צאצאיהם של חללי שתי המלחמות, ואף לא אלמנות המלחמה או שבויי־המלחמה לא יכלו עוד לזכות באורחות צרפת, אלא באמצעות פטור מיוחד.

בהעמידו את יהודי אלג׳יריה בתנאי שוויון עם המוסלמים, נתן להם החוק החדש להלכה אפשרות לרכוש את אזרחות צרפת, לפי החלטת הסינט הצרפתי מ־1865, בדומה לבני־ארצם המוסלמים. אולם, משנוכחה לדעת על קיום אפשרות זו, פרסמה וישי ב־ 11 באוקטובר נספח לחוק מן ה־7 באוקטובר ש׳ביטל ליהודים במחוזות אלג׳יריה׳ את ההליך הסדיר להשגת אזרחות צרפת, במסגרת החוק מן ה־ 11 בפברואר.1919 השלטונות אף הרחיקו לכת עד כדי כך שהסירו את האזרחות מיהודי אלג׳יריה שגרו בפאריס. אלה מהם שהביעו רצון להחזיק בה נתקלו לא רק בלאו מוחלט אלא נרשמו גם ברשימה מיוחדת שנמסרה בבוא העת לגרמנים.

ביטולו של ׳צו כרמיה׳, שהיה, כדברי שארל מוראס הנלהבים, ׳סופה של שערורייה בת 70 שנה׳,נועד על־פי הפרשנות הרשמית להשקיט ׳בעקיפין את תביעות המוסלמים, לנוכח העובדה כי הצו האמור נטה חסד ברור ליהודים, לעומת הערבים. לכן נתבקשו האחראים לענייני המוסלמים בממשל אלג׳יריה לבדוק את ההדים שעורר ביטול הצו בקרב האוכלוסייה המוסלמית.

תגובות החוגים הכפריים — כפי שמסרו אותן אנשי המינהל — היו אוהדות ביותר. למשל, לדברי הממונה על פאלסטרו (Pale

stro), רשות מקומית שאוכלוסייתה מעורבת, ביטול ׳צו כרמיה׳ ׳עורר ביטויי שמחה בקרב כל המוסלמים, המבינים את חשיבותה של יוזמה מבורכת זו.

בטאבלה (Tabla) נתקבל מעשה זה ׳בסיפוק עמוק ובשמחה מופנמת ועצורה׳. ברשות המקומית המעורבת של האלמה (Eulma) —

עורר הדבר רושם רב, אם כי הילידים אינם מבינים עדיין את חשיבות המעשה במלואה. יחד עם זאת, כמה מהם סבורים כי זכויות היתר, שמהן יוסיפו ליהנות חיילים יהודים משוחררים שיש להם אות לגיון הכבוד, המדליה הצבאית או צלב המלחמה, מן הדין כי יינתנו גם למוסלמים המחזיקים באותם עיטורים.

בסדראתה (Sedrata), לעומת זאת, לא עורר ביטול ׳צו כרמיה׳ שום הפגנה: ׳היהודים ציפו לו ואילו המוסלמים קיבלו אותו באדישות מסוימת, שלא נעדר ממנה סיפוק כלשהו.

כן היתה אדישות בקרב הביבאן (Biban), ׳שם לא רגשו הרוחות׳; וגם בתאקינונת (Takinount), ׳שם לא נרשמו תגובות פרט לאלה של בני אירופה׳.במרכזים העירוניים עשה ביטולו של ׳צו כרמיה׳ ׳רושם רב על ההמונים, אך לא עורר תגובה בקרב המוסלמים המשכילים. הד״ר בן ג׳לול וכן הד״ר סמאטי בסטיף פנו לבני־דתם ׳שלא לקחת חלק בשאלה היהודית הנוכחית ואף להתרחק ממנה ככל האפשר, התנכרות זו מצד ה׳נבחרים׳ קיבלוה השלטונות במורת־רוח משום שנטו לראות בה את מעשה ידי התעמולה היהודית. לפי כמה דינים־וחשבונות של המשטרה ניסו היהודים לשכנע ׳כי ביטולו של ״צו כרמיה״ נועד למנוע כי יוענקו להם זכויות דומות, דהיינו למוסלמים׳; ואף חזו מראש כי ׳בטינתם כי רבה יעמידו ראשי היהודים סכומי־כסף לגופים מוסלמים שנטיותיהם לאומניות׳.

המשטרה לא בוששה ׳לגלות׳ כמה וכמה ראיות על קשר זה: בסידי בן־אל־עבאס, לדוגמה, שוב לא נאלצו סוחרי הבדים המוסלמים לחכות זמן רב כדי לקבל סחורה שנהגו להזמין אצל סיטונאים יהודים באוראן. וכך ציין ראש משטרת אוראן:

יש להניח כי היהודים מבקשים להדק את הקשרים עם המוסלמים בסידי בן־אל־עבאס (מרכז קומוניסטי חשוב) אם תקום תנועה פרו־אנגלית אשר, כך אומרים, תמומן ברובה בכספי היהודים.

אשר ליהודי אלג׳יר, הם נחשדו כי עודדו את משרתיהם המוסלמים לשים בצד את משכורתם, ׳שכן החיים יהיו קשים יותר ויותר. השלטון הצרפתי בארץ זו לא יאריך ימים. האנגלים יסלקו אותו׳.

לאמיתו של דבר, אם אין להכחיש כי נסיונות ההתקרבות בין יהודים למוסלמים התקיימו אמנם בצל המסיבות החדשות, הם מעולם לא חרגו מן התחום האפלאטוני של ׳אחווה מונותיאיסטית׳. הלאומיות האלג׳ירית רכשה משכבר ׳תעודות בגרות׳ ודינמיקה משלה ולא נזקקה כלל לסיוע — מפוקפק כשלעצמו — של יהודי אלג׳יריה שראו עצמם אזרחים צרפתים מלאים, אף לאחר שקופחו מאזרחותם.

הרי כי כן, שעה שהאדמיראל אבריאל ציווה להעמיד את הצבא בכוננות ולהציב מקלעים על בנייני אלג׳יר כדי לירות ביהודים אם יצאו לרחובות להפגין את זעמם, סברו נכבדי הקהילה היהודית כי מחובתם ׳לא לומר או לעשות דבר העלול להוסיף לקשיי השעה׳. לכל היותר הגבילו עצמם בשליחת מחאה נרגשת למרשאל פטן, שחתמו עליה ראשי הקונסיסטוריות והרבנים הראשיים באלג׳יר, אוראן וקונסטנטין. במחאה זו השתמשו בכל המושגים והמונחים ה׳אופנתיים׳, שהיו מקובלים על מנהיגי צרפת הווישיסטית. הם הדגישו כי מחאתם הוגשה בשם הנופלים, ׳הפצועים המהוללים׳ והשבויים שלהם: ׳היינו עד אתמול אזרחי צרפת, ואנו נשארים צרפתים בכל לבנו. תחי צרפת! תחי אלג׳יריה הצרפתית!׳

הנוסח שנשלח למרשאל לווה תזכיר ארוך, שבו הובאו הכרזות שונות מאת אישים צרפתים ואלג׳ירים שתבעו מאז 1847 את מתן האזרחות ליהודי אלג׳יריה. לאחר שהדגישו מה גדול היה חלקה של קהילת יהודי אלג׳יריה בהתפתחותה הכלכלית והאינטלקטואלית, עסקו מחברי התזכיר בבדיקה מדוקדקת של החוק המבטל את ׳צו כרמיה׳, לסעיפיו: המקרים היוצאים מן הכלל שקבע החוק, כך טענו —

גורמים לפילוג המשפחות, להבחין בין אח לאח, בין אב לבן, אף־על־פי שקיבלו אותו חינוך לערכים — והרי חינוך משותף זה הוא שהצמיח את האומץ של היחיד.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-

זהו מייל שקיבלתי מזמן ושמרתי אותו….כיום בחיפוש אחר חומר אודות יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה מצאתי את המייל הזה שמור אצלי בתיקייה מסויימת…אני מביאו לפניכם ככתבו וכלשונו…מרגש לקרוא ולהתוודע לעוד פרק אודות הקשרים בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו במלחמה הנוראה הזו…..אמין אל חוסייני

אלי ידידי, שלום, אני מודה לך על הדברים החמים ותודה גם לך שאינך מוותר כהוא זה בכל נושא הקשור למסורת ולמורשת ועתה גם בעניין כה חשוב ,שואת יהדות צפון אפריקה"  אני מעיין מידי פעם באתר אמית, אני כרגע עסוק בסיום הוצאתו לאור של סיפרי "שני אחים בסאפי" בשפה הצרפתית, הוא בעל כותרת נוספת "ילדות בצל מלחמת העולם השנייה", הספר תורגם לצרפתית נמצא כעת בשלב ההוצאה לאור באגודת הסופרים בפאריז, לכן לא נותר לי זמן, אבל אעשה זאת כשאתפנה.

אני כותב מאמרים, כתבות עיתונאיות באתר סקופ, בו אני נחשב כעיתונאי מצטיין וביום 14 למאי אני עומד לקבל תעודת הוקרה ותעודת עיתונאי בנוסף אני גם כותב בעיתונים מקומיים, באשר לנושא השואה אני מבקש ברשותך להביא מתוך ספרי חלק שלא קשור ישירות בשואה פיזית, אבל הוא דן בשואה נפשית ורוחנית .(באשר לסיכום של הכינוס אקבל בוודאי דרך דר' חיים סעדון ואעדכן אותך ) נושא הפליטים מאירופה הינו אחד הפרקים הכואבים ביותר. הנושא מתחיל בשנים 1941-1945 , באותם שנים היו מגיעים פליטים שניצלו בעור שיניהם והגיעו למרוקו מחוסרי כל, כך הגיעו פליטים גם לעיר סאפי.

 הקהילה היהודית איפשרה להם להתגורר באגף הבנות של בית הספר "אליאנס", בו שכנו הפליטים שהגיעו מבלגיה ומהולנד במצב פיזי ירוד. הייתי אז בן 10 ולא למדנו שנה שלימה לימודים סדירים, זאת כדי לאפשר לבנות ללמוד חצי יום של שעות הבוקר,  ואנחנו הבנים היינו מתחילים את הלימודים משעה 12.00 עד שש בערב.

.כך למדנו במשמרות, וזאת כדי לאפשר לאותם פליטים יהודים לגור, אמנם בתנאים קשים, אבל בתנאי המלחמה של אז זה היה נחשב לוקסוס. יהודי הקהילה היו מאמצים משפחות, בעיקר בשבתות ובחגים, להם לא היו תלושי מזון כי הם לא נחשבו אזרחים ולא היו רשומים כתושבים כדי לקבל מנות והקצבת מצרכי מזון, לכן הם היו מוכרים את דברי הערך וכל מה שהיה להם כדי לקנות בשוק השחור. בביתנו אימצנו נער בגילי, שהוריו איש לא ידע את גורלם, אבל הוא ניצל בזכות זה שהוא בא לבקר את הדוד שלו אברהם, שהיה גר מחוץ לעיר הבירה בריסל ולכן הוא לא נלקח למחנה עבודה בבלגיה . הנער שמו מיכאל גולדברג , למדנו ביחד, הוא דיבר צרפתית עילגת כי הוא גדל וחי באיזור בו מדברים רק פלמית, המדוברת מהגרון .

 המצב נמשך עד להגעת הצבא האמריקאי, כחלק מכוחות הברית שפלשו לכל צפון אפריקה ב 8  לנובמבר והגיעו גם אלינו לסאפי. ברגע שהגיעו , הפליטים הרגישו כבר חופשיים, אבל לא יכלו לחזור לבתיהם כי בלגיה והולנד היו עדיין תחת שלטון הנאצים. הפליטים שרדו את המלחמה, ניצלו ממות בטוח, אך עתה הם מסתובבים חופשי אבל אין להם כסף והם נאלצו לצאת לעבוד בעבודות שמעולם לא עסקו בהם, בעיקר בפרוייקטים אמריקאים , בסלילת כבישים והקמת שדה תעופה כבסיס למיגור את כוחות הצבא הגרמני שחנה בנמל ביזרטה שבתוניסיה,

 שם שלט המרשל  הגרמני רומל האגדי, שועל מדבר קרבות אל עלמיין בלוב. הפליטים קבלו גם סיוע ממוסדות וארגוני סעד בינלאומיים ויהודיים כמו הג'וינט והייאס. באותה תקופה שלפני בוא האמריקניים, עברנו השפלות ודיכוי על ידי הנוער הפאשיסטי , תומכי משטר וישי, הם היו צועדים ברחובות במצעד צבאי כשהם לבושים במעילי עור שחור וכובע ברט גדול מימדים יורד להם עד האוזניים, היו צועדים במועל יד ושרים את השיר לנאמנות למרשל פטן ראש השלטון של וישי. הם היו שרים בצרפתית שירי חנופה כגון " מרשל, מרשל אנחנו כאן כדי להגן על המולדת, אנו לרשותך מרשל דה פראנס, על היהודים אסור היה להתקרב לבתי קפה ומסעדות שנשאו שלטים גזעניים "כנגד המעצמה היהודית לשלוח את הליגיון הזרים " או אין כניסה לזרים , אלא לצרפתים בלבד, הסיסמה "יהודי מלוכלך הייתה שגורה בפי כל הצרפתים הגזעניים שהתחזקו על ידי בואם של פקידים שנשלחו להחליף את היהודים המפוטרים ממקומות העבודה. 

בנוסף להם , הצטרפו גם השבאב הערבי שראה ביהודים בוגדים וכפויי טובה, הם תמכו בהיטלר וראו בו כמשחרר מדינות מעול של המעצמות שלפני המלחמה, הם ניצלו את המצב שהמדיניות של היטלר (בתעמולה בלבד) הייתה אוהדת כלפי עמים ומדינות כבושים, ביניהם גם מרוקו, לכן הפעילו תעמולה כנגד הצרפתים והאנגלים . לכן הם היו עוברים ליד בית הספר בו למדנו והיו אומרים במועל יד " יחי החאג' יחי היטלר המשחרר"  או "הלאה היהודים יחי היטלר יחי הערבים" גם הצרפתים הפאשיסטים היו צועקים לעברם וגם לעברנו "שטחי צרפת לצרפתים" הם היו משווים את היהודים לערבים שהם בורים, "הם כמו הגמלים הכלבים והיהודים, ששלושתם מלוכלכים " היו צובעים על הקירות את צלבי הקרס ומאשימים את היהודים בכך , או היו תולים שלטים שהמרשל פטן הוא השמש הזורחת של וישי המולדת לצרפתים ועוד. חיינו בפחד נורא מהדיכוי הזה. 

בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה יצאתי ללמוד חשמלאות באורט סנוף בקזבלנקה, אבל הנער מיכאל גולדברג נשאר אצל המשפחה הבלגית המאמצת, הם קנו מכולת והחליטו להמשיך לחיות בסאפי ומיכאל גולדברג נשאר איתם. 

בקזבלנקה באתי במגע עם תנועות הנוער הציוני והיינו מבקרים במועדונים, המדריכים היו חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, הם היו מכשירים בני נוער וצעירים ולהעביר את הגבול ממרוקו לאלג'יריה, נתפסתי בעת ניסיון החציה שנכשל, עברתי עינויים קשים והוחזרתי לסאפי מבלי לסיים הלימודים. בסאפי לא הצלחתי לפגוש את מיכאל, אנשי הסעד והפליטים היהודיים לקחו אותו ואיש אינו יודע לאן. עליתי לישראל בשנת 1950 לאחר שעברתי הכשרה בצרפת, עליתי לארץ בתחילת 1951 וגוייסתי לצבא, השתחררתי והצטרפתי לקיבוץ גבת , שם הקמתי משפחה

 . בשנת 1960 עברתי עם קבוצת עולים למעברת גבים דורות ונשארתי עד היום בשדרות. בשנת 1972 הגיע לשדרות תעשיין יהודי מבלגיה ושמו אברהם גולדברג, אני בדיוק סיימתי את תפקידי בסוכנות היהודית ברגע ששדרות הוכרזה כיישוב מוניציפאלי והוחל בהבאת מפעלי תעשייה, היו אלה תעשיית מזון וטקסטיל . האיש מבלגיה פתח מפעל לקונפקציה ואני התקבלתי כמנהל כוח אדם במפעל שקלט 120 עובדים, רובם עולים חדשים .

 יום אחד החלטתי לשאול אותו אם הוא הכיר בחור בגילי בשם מיכאל גולדברג מבלגיה, ואז הוא שאל אותי מאיפה אתה מכיר אותו, סיפרתי לו שאני מהעיר סאפי , ובזמן המלחמה הגיעו פליטים רבים מבלגיה והולנד, המשפחה שלי אימצא את מיכאל והיינו לומדים ביחד, הוא לא היה נפרד ממני, כי לא ידע היטב צרפתית כי הוא היה מדבר פלמית עם המשפחות , אצלם היה הולך לבקר בשבתות ובחגים. 

 ראיתי את האדון גולדברג בוכה עם הסיפורים שלי ולא הבנתי למה עד שהוא ביקש ממני להתלוות אליו למשרדו שבמפעל.  הזמין אותי לשבת והזמין עבורי שתייה קרה. הוא שלף מתוך התיק שלו, המשמש אותו במקום ארנק ושלף תמונה, נתן לי לזהות אותו, כן זה מיכאל גולדברג אמרתי לו, כמה הוא גדל, זה סמן שהוא בחיים אמרתי לו, בטח הוא נשוי ויש לו ילדים, אמרתי לו. והוא ענה בחיוב ומאשר שכל דבר שאמרתי לו זה נכון

 . "הייתה רוצה לפגוש אותו" בטח , עניתי לו בצרפתית, ואז הוא סיפר לי איך הצליח למצוא אותו, איך החזיר אותו לביתו, שאין בו אבא ואמא , לא אחים ולא אחיות, כולם נרצחו ורק הוא ניצל הודות לזה שהיה אצלנו . אותי לקחו למחנה ריכוז, שם שימשתי כחייט אישי של קציני המחנה, כך נותרנו בחיים, אני ואישתי וילדיי. מיכאל מכר את הבית ועבר לגור אצלנו.

 הוא הקים משפחה והשתלב בעיסקי היהלומים של חמיו כיהלומן עם סניף בקונגו הבלגית ,לשם הוא היה נוסע לעתים קרובות גם כאשר היו לו שני ילדים. הוא רצה לבוא לבקר בישראל והרעיון להקים מפעל בישראל היה רעיון ציוני שלו, כי רצה לנוח מהנסיעות והטיסות ולחיות חיים שקטים בישראל, אבל הוא לא הספיק, כי הוא נספה בתאונת מטוס בדרך חזרה לסוף שבוע ושבת, והוא נהרג שם, הנה הוא שרד את השואה ונספה בגלל שטות של הטייס.

כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים, כל צוות הניהול היה מגוייס, הטכנאים הבלגים שהביא כדי ללמד את הישראלים איך לתפעל ציוד מהמודרני ביותר. הייתה לו הזמנה ענקית לספק קונפקציה משובחת ויוקרתית עבור הפירמה באנגליה "מרקס אינד ספנסר", לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ של ההזמנה, וביטול כזה עלה לו ביוקר והחליט לסגור את העסק ולחזור לניהול יתר המפעלים שלו בבלגיה ובמדינות באפריקה דוברות צרפתית . משנת 1973 שסגר את העסק ונסע לבלגיה לא ראיתי אותו עד היום הזה . סיפור שואה עצוב מאוד                  

  יהיה זכרם של מיליונים שנספו ברוך  

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6    

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.        

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.      

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.        

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.    

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס.

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

גירוש וריכוז בתוך המללאח. צו מה 22 באוגוסט 1941

v     סעיף 1. יהודים נתיני מרוקו המחזיקים –בשטר קניין כל שהוא – בבנייני מגורים ברובעים האירופים, יאלצו, אם אין ביכולתם לטעון  לישיבה מלפני ה-1 לספטמבר 1939, לפנות את המבנים האמורים בתוך חודש למן יום פרסום הדהיר.    

v     סעיף 2.  בעלי בתים, דיירים ראשיים וכל אדם שנתן את הסכמת לחוזה שכירות בכתב או בעל פה, העונה על התנאים המופרטים בסעיף ,1 יצטרכו להצהיר על כך בלשכה שהוקמה לצורך זה  תוך… 8 ימים מיום פרסום הדהיר.     

v     סעיף 3. חרף כל טענה נגדית, יבוטלו חוזים אלה, על פי הדין, בתום ארכה של חודש אחד בלבד.

v     סעיף 4.   יהודי מרוקו, הגרים ברובעים אירופים בתחום עירוני, מתאריך שהוא קודם ל 1 לספטמבר 1939, יפנו את מגוריהם  בפרק זמן שיקבע בצו מאת הויזיר הראשי של הממלכה.   

v     סעיף 6.  כל עבירה על סעיפי הדהיר וכל תכסיס שנועד להכשיל תקנותיו, יענשו בקנס של 500 עד 10.000 פרנק , וכן בהחרמה סך דמי השכירויות. יתר על כן, הדייר הסורר עלול להיות מגורש ממגוריו ועיסוקיו, בתוקף החלטה מנהלית בלבד.

התדהמה והייאוש  שאחזו בקהילה היהודיות מובנים מאליהם אם לוקחים בחשבון שבשני העשורים  שקדמו, רבבות יהודים  עזבו את השכונות היהודיות כדי להתיישב ברובעים האירופים. מעריכים את מספרם, לדוגמא,  בקזבלנקה, כעשרת אלפים מתוך 50000 יהודי העיר, 2000 בפאס מתוך 14,000 יהודים מקומיים, ו 1800 ברבאט מתוך 8000 .

הגזרה  לא יכלה לחול בעיתוי אומלל יותר. היהודיים התכוננו לימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים וההכנות לחג הסוכות. למרות זאת, הפקודה בוצעה באכזריות ללא תקדים, לעתים,  בעזרת כוחות המשטרה כפי שקרה  בפאס במיוחד.

 מרוב בהלה, מבלי לחכות שהשלטונות יקבעו תאריך לעזיבה עבוד אלה שהתיישבו לפני ה-1 לספטמבר 1939, רבים מהיהודים עזבו את העיר אירופית,  לפני שבתי המללאח ייתפסו. צחוק הגורל! יהודים אלה, עזבו בזמנו את הרובע היהודי בעיקר בגלל מצוקת הדיור של המללאח.

המצב הגיע עד כדי כך שגם ביטאון החוגים  הימניים ביותר LA VIGIE MAROCAINE'    '  התריע "על הסכנות לבריאות הציבור, בריכוז כל היהודים  במללאח, הצפוף ממילא, וללא תשתיות מתאימות,  דבר העלול להביא להתפשטות מחלות ומגפות".                                                  

מעודדים מהמדיניות של הצרפתים, מושלים מקומיים, הרחיבו את האיסור לגור ברובעים האירופאים גם למדינה, הרובע המוסלמי . כך, למשל, הפאשה של מקנאס, ציווה על המשפחות היהודיות שגרות בשכונת "בררימה" הקרובה למללאח אך, לא חלק מהמללאח, לפנות מיד את ביתם.

רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940 יוסף טולדנו

 רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6   

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.     

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.         

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.   אמין אל חוסייני     

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.        

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.         

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

גירוש וריכוז בתוך המללאח. צו מה 22 באוגוסט 1941

v     סעיף 1. יהודים נתיני מרוקו המחזיקים –בשטר קניין כל שהוא – בבנייני מגורים ברובעים האירופים, יאלצו, אם אין ביכולתם לטעון  לישיבה מלפני ה-1 לספטמבר 1939, לפנות את המבנים האמורים בתוך חודש למן יום פרסום הדהיר.    

v     סעיף 2.  בעלי בתים, דיירים ראשיים וכל אדם שנתן את הסכמת לחוזה שכירות בכתב או בעל פה, העונה על התנאים המופרטים בסעיף ,1 יצטרכו להצהיר על כך בלשכה שהוקמה לצורך זה  תוך… 8 ימים מיום פרסום הדהיר.      

v     סעיף 3. חרף כל טענה נגדית, יבוטלו חוזים אלה, על פי הדין, בתום ארכה של חודש אחד בלבד.

v     סעיף 4.   יהודי מרוקו, הגרים ברובעים אירופים בתחום עירוני, מתאריך שהוא קודם ל 1 לספטמבר 1939, יפנו את מגוריהם  בפרק זמן שיקבע בצו מאת הויזיר הראשי של הממלכה.    

v     סעיף 6.  כל עבירה על סעיפי הדהיר וכל תכסיס שנועד להכשיל תקנותיו, יענשו בקנס של 500 עד 10.000 פרנק , וכן בהחרמה סך דמי השכירויות. יתר על כן, הדייר הסורר עלול להיות מגורש ממגוריו ועיסוקיו, בתוקף החלטה מנהלית בלבד.

התדהמה והייאוש  שאחזו בקהילה היהודיות מובנים מאליהם אם לוקחים בחשבון שבשני העשורים  שקדמו, רבבות יהודים  עזבו את השכונות היהודיות כדי להתיישב ברובעים האירופים. מעריכים את מספרם, לדוגמא,  בקזבלנקה, כעשרת אלפים מתוך 50000 יהודי העיר, 2000 בפאס מתוך 14,000 יהודים מקומיים, ו 1800 ברבאט מתוך 8000 .

הגזרה  לא יכלה לחול בעיתוי אומלל יותר. היהודיים התכוננו לימים הנוראים של ראש השנה ויום הכיפורים וההכנות לחג הסוכות. למרות זאת, הפקודה בוצעה באכזריות ללא תקדים, לעתים,  בעזרת כוחות המשטרה כפי שקרה  בפאס במיוחד.

 מרוב בהלה, מבלי לחכות שהשלטונות יקבעו תאריך לעזיבה עבוד אלה שהתיישבו לפני ה-1 לספטמבר 1939, רבים מהיהודים עזבו את העיר אירופית,  לפני שבתי המללאח ייתפסו. צחוק הגורל! יהודים אלה, עזבו בזמנו את הרובע היהודי בעיקר בגלל מצוקת הדיור של המללאח.

המצב הגיע עד כדי כך שגם ביטאון החוגים  הימניים ביותר LA VIGIE MAROCAINE'    '  התריע "על הסכנות לבריאות הציבור, בריכוז כל היהודים  במללאח, הצפוף ממילא, וללא תשתיות מתאימות,  דבר העלול להביא להתפשטות מחלות ומגפות".                                                         

מעודדים מהמדיניות של הצרפתים, מושלים מקומיים, הרחיבו את האיסור לגור ברובעים האירופאים גם למדינה, הרובע המוסלמי . כך, למשל, הפאשה של מקנאס, ציווה על המשפחות היהודיות שגרות בשכונת "בררימה" הקרובה למללאח אך, לא חלק מהמללאח, לפנות מיד את ביתם.

קיצוב מפלה

נוסף על הצרות הייחודיות שהתרגשו עליהם, סבלו היהודיים, כמו שאר האוכלוסייה, מהמשבר הכלכלי והמחסור בעקבות המלחמה. אבל, גם בקיצוב שהונהג במדינה, לא נעדרה אפליה מכוונת נגד היהודים, שהיו האחרונים בתור, הן בטיב והן בכמויות  בקבלת הקצבה של מצרכי במזון בסיסיים.

 הם גם הואשמו כאחראיים על פיתוחו ושגשוגו של השוק השחור שהצרפתים, ברוב טובתם, כינו "השוק היהודי" . התעמולה האנטישמית אשר ציירה את היהודים כנצלנים ורמאים, המתעשרים על חשבון המצוקה הכללית, נתנה הצדקה לחקירות של יהודים ולפשיטות חיפושים סלקטיביים, ולמעצרים שרירותיים .

 גם הביטחון האישי, שנשמר עד כה, התחיל להתערער עם ריבוי ההפגנות של המיליציות של נאמני פטאן "Le service d'ordre Légionnaire"  שהתקוממו כנגד "המתינות" – בעיניהם –  של המדיניות היהודית של הנציב Nogues  וקראו, בעיתונות ובפלקטים, לארגון פעולת עונשין (Pogrome) נגד תושבי המללאח של קזבלנקה, ב-15 לנובמבר 1942, "יום ההולדת" של ארגונם. על כן כאשר בבוקר ה-8 לנובמבר, נשמעו היריות הראשונות, עת נחיתת הצבא האמריקאי בקזבלנקה,  כמה מיהודי המללאח  חשבו שתאריך הפוגרום הפשיסטי הוקדם…

נחיתת האמריקאים

בניגוד לאלג'יר, בה הצליחו האמריקאים להפעיל לקראת הנחיתה, פעילי ההתנגדות (Résistance) – רובם יהודים – שהצליחו לנטרל את כוחות ההגנה המוצבים בנמל, נתקלו, בעלות הברית, בהתנגדות עזה של הכוחות הצרפתיים הנאמנים לשלטון וישי בעת הנחיתה בקזבלנקה.

מאות צרפתים ואמריקאים נהרגו בשלוש ימי הלחימה. ב-11 לנובמבר הושג הסדר עם האדמירל דרלאן (Darlan), סגנו של פטן (Pétain) שבמקרה נמצא אז במקרה בשליחות  באלג'יר, על הפסקת אש. כנגד   חופש פעולה צבאי, הסכימו האמריקאים להשאיר על כנם נציגי וישי (Vichy) ולהפקיד בידיהם השלטון המעשי כבעבר ולא להתערב במדיניות הפני. כך נשארו בתוקפם החוקים נגד היהודים.

קבלת הפנים  הנלהבת בה קיבלו היהודים את האמריקאים, כמשחררים, הרגיזה ביותר את נאמני וישי (Vichy) והם דיכאו בפראות הפגנות שמחה אלה  עד כדי כך שרבים תהו "האם הגרמנים נחתו במרוקו או האמריקאים"! בקזבלנקה קבוצות של צעירים ערבים, מוסתים על ידי הצרפתים, תקפו את המללאח וערכו ציד של יהודים ברחבי העיר. בראבאט, נעצרו עשרות יהודים, והוטל עוצר במשך שבועות על המללאח תחת משמר כוחות הביטחון.

 יהודים, שנפגשו עם חיילים אמריקאים, נעצרו והואשמו בפעילות בשוק שחור ובסחר חליפין אסור בדולרים. בפאס, יהודים, שקנו דגלים אמריקאים, נעצרו. צרפתים ומקומיים שעברו אותה "עבירה", לא זכו כלל לעונש או להתייחסות! במקנאס, המללאח היה בעוצר יותר מחודש והיציאה ממנו מותרת רק באישור שניתן  בגין עבודה בעיר החדשה (האירופית).

המשטרה ערכה מארב ביום שבת, ליד בתי הקולנוע, ברובע האירופי, ועצרה את כל הצופים היהודיים  גם אלה שהיו בידיהם אישורים, בטענה, שהאישורים ניתנו להם לצורכי עבודה ולא לצורכי בילוי בבתי קולנוע ! למחר העצורים הובאו בפני בית המשפט ונדנו לקנס בעוון "יציאה בלתי חוקית מהמללאח "

רצח באלג'יר של האדמירל, מספר 2 בשלטון וישי, על ידי לאומן צרפתי הפיח תקווה לשינוי לטובה אצל היהודים, אבל מחליפו למרות היותו חביבם של האמריקאים בגלל שנאתו לגרמנים, הגנרל  Giraud, המשיך בנאמנותו לשלטון וישי ושכנע את האמריקאים בסכנה של ביטול מהיר של החוקים נגד היהודים, מחשש להתקוממות של האוכלוסייה הערבית

אולם לאחר מספר חודשים התסיסה והלחץ  של החוגים היהודיים בארה"ב, על פי בקשת מנהיגי יהדות אלג'יריה, נגד המשך תחולת החוקים האנטי יהודיים, כאשר דגל אמריקה מתנוסס כדגל החירות, הביאו לבסוף לביטול החוקים על ידי אותה גנרל שהמיר את נאמנותו והתנער משלטון הגזעני של וישי.

ב- 14 למרס 1943  פורסם לבסוף ,התקנון  בדבר בטול הצעדים שננקטו נגד היהודים ע"י וישי (Vichy)

סעיף 1 –  מבוטלת בזה כל אבחנה של יהודים, כרישומם במרשם התושבים, בגישה למקצועות, בעיסוק בהם ובהשתתפות במוסדות הלימוד, על כל סוגיהם.

סעיף 2 – על המושלים הכללים והנצבים הכללים לקבוע, במסגרת המעמד החוקי המיוחד לכל טריטוריה:

1-     את התנאים ואת פרקי הזמן שבהם תבוצע השתלבות היהודים מחדש בתפקידי המנהל הציבורי, מהם סולקו, על  היותם יהודים.

2-     את התנאים והזמן שבהם תופנה בהדרגה הקריאה להשתתף בכלכלה הפרטית לכל מי שסולקו ממקצועם ועיסוקם על היותם יהודים

3-     את התנאים ופרקי הזמן שבהם יוחזרו ליהודים נכסים, שהועברו לפיקוח מנהלי ארעי. תקנוה אלה יבוצעו על פי חוק.

 עבור יהודי מרוקו תאריך זה ולא תאריך נחיתת האמריקאים מסמל משפטית ומעשית סוף עידן הרדיפות של משטר וישי

יוסף טולדנו

ירושלים –אוגוסט 2011

המאמר במלואו…..

יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה

מיכאל אביטבולLe Maroc

וברומזם לאחד משלושת עמודי האידיאולוגיה הפֶטֶניסטית, הם הציגו את השאלה הבאה: ׳מעשה פילוג זה של אותה משפחה, כלום אין הוא מנוגד למדיניות השואפת לחזק את המשפחה ואת הרגש המשפחתי?׳

תמימותם ועוורונם של יהודי אלג׳יריה נופצו לרסיסים עם פרסומו, כעבור ימים ספורים, של ׳תקנון היהודים׳. אז נוכחו לדעת כי אובדן זכויות האזרח היה צעד ראשון לקראת מצב חמור יותר, שעתיד היה לממש, כמעט עד לפרטים הקטנים ביותר, את הרעיונות שהעלו משכבר מאקס רז׳יס, אדואר דרומון, אמיל מורינו והד״ר מול.

כמו בצרפת עצמה, שימש ׳תקנון היהודים׳ בגרסאותיו מן ה־3 באוקטובר 1940 (חוק אליבר) ומן ה־2 ביוני 1941 (חוק ואלה) אבן־פינה בתחיקה האנטי־יהודית שהונהגה במגרב. תקנון זה התייחס לכלל היהודים: אזרחים, נתינים ובני־חסות צרפתים, וכן ליהודים הזרים שהתגוררו בשטחים הכפופים לריבונות צרפת. ואולם הפעלתו בצפון־אפריקה רחוקה היתה מלהיות פועל־יוצא של אוטומטיזם ביורוקראטי, או רפלקס של ריכוזיות מינהלית. הרי כי כן, לאחר שהותאם בקפידה למצב המשפטי המיוחד בכל אחת משלוש הטריטוריות המגרביות, הופעל שם התקנון בכל חומרתו, להוציא כמה תיקונים ממתנים שהונהגו — במארוקו ובתוניסיה — עקב התערבות השלטונות המקומיים הלא־אירופים.

חוק אליבר, שהונהג באלג׳יריה פשוטו כמשמעו, הגדיר את מעמד היהודים בהשקפה גזענית בלבד. ׳יחשב כיהודי׳ — קובע סעיף 1 בחוק — ׳כל מי שמוצאו בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי; כל אדם שמוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי, אם בן(בת) הזוג הוא עצמו יהודי׳.

תהא אמונתו הדתית אשר תהא, אדם נחשב אפוא ליהודי מלידה אם מוצאו בשלושה הורי־הורים יהודים לפחות; והפך ליהודי אם נישא ליהודי, לאחר שהיו לו כבר שני הורי־הורים יהודים. זאת ועוד: יהדותו עמדה לו גם אם המיר את דתו לנוצרית או למוסלמית: כנגד זה, לפי החוק נוצרי או מוסלמי שקיבלו את הדת היהודית, לא עמדה להם המרה זו והם נותרו לעולם לא־יהודים. אף הגרמנים לא הרחיקו לכת עד כדי כך, בצרפת הכבושה.

במארוקו ובתוניסיה גילו שלטונות צרפת יתר זהירות, בהביאם בחשבון את הגורם הדתי — אולם רק ביחס ליהודים שמוצאם מקומי, שכן היהודים הזרים (צרפתים, אלג׳ירים או אחרים) שהתגוררו בשני הפרוטקטורטים כפופים היו לקריטריונים הגזעניים כפי שנקבעו בגירסה המקורית של התקנון.

לפיכך נחשב יהודי במארוקו ובתוניסיה: (1) כל יהודי במארוקו או בתוניסיה ו־(2) כל אדם שאינו בן מארוקו או בן תוניסיה שהתגורר במארוקו או בתוניסיה, ומוצאו בשלושה הורי־הורים מ׳גזע יהודי׳, או משני הורי־הורים מאותו ׳גזע׳, אם בן (בת) הזוג היה בעצמו יהודי.

בניגוד לאלג׳יריה ולאיזור החופשי, לא היה יכול להיות אפוא, לפי תנאים אלה, יהודי במארוקו או בתוניסיה ׳לא־יהודי׳; עם קבלתו לדת האיסלאם, פסק יהודי במארוקו או בתוניסיה להיות יהודי בעיני החוק, גם אם היו לו ארבעה הורי־הורים מ׳גזע׳ יהודי. מצד שני, כל יהודי במארוקו או בתוניסיה נחשב יהודי, גם אם לא היו לו אלא שני הורי־הורים יהודים, ואפילו אחד בלבד.

אולם, ממשל וישי נמנע מלהתאים את מה שפורסם בפרוטקטורטים למה שהיה בתוקף במטרופולין ובאלג׳יריה, ולכן אפשר היה להיות בעת ובעונה אחת יהודי במארוקו ובתוניסיה ולא־יהודי בצרפת ובאלג׳יריה: או להפך, יהודי בצרפת ובאלג׳יריה (כגון מי שהתאסלם או התנצר) ולא־יהודי בפרוטקטורטים. משגה דומה עשה המחוקק הצרפתי בעניין הצו שנתן הבאי בתוניס או הט׳היר במארוקו: לפי שלא נקבע בבירור כי כל יהודי במארוקו יחשב ליהודי בתוניסיה, או היפוכו של דבר, הרי שאפשר היה לאדם להיות יהודי באחד הפרוטקטורטים, ולא־יהודי בפרוטקטורט השני, אם לא היו לו שלושה הורי־הורים יהודים, או שני הורי־הורים יהודים, ובן זוגו יהודי.

שלושת המסמכים שללו מן היהודים זכויות שונות, אם בתחום החוק הציבורי ואם בתחום החוק הפרטי. גזירות אלה נגעו לכלל היהודים, בהיותן זהות כמעט לחלוטין לאלה שהוטלו עליהם בצרפת. באלג׳יריה הן לא פסחו לאחר שבוטל ׳צו כרמיה׳ גם על יהודים שנשארו אזרחי צרפת.

הרי כי כן, להוציא פטורים מסוימים שניתנו לאנשים מסוימים, נאסר על יהודים לכהן בתפקיד ציבור כלשהו. החוק מן ה־3 באוקטובר 1940 אסר עליהם מפורשות למלא שליחויות או תפקידים שאופיים פוליטי, תפקידי מינהל שאינם זוטרים, תפקידי דיפלומטים או קונסולים, תפקידי הוראה — אלא במוסדות יהודיים — תפקידים קולוניאליים, תפקידים צבאיים ומשרות במפעלים ובחברות שעניינם כללי, או שנהנו מזכיונות או מסובסידיות שהעניק מוסד ציבורי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר