כקליפת אגוז-עוזיאל חזן


כקליפת אגוז – עוזיאל חזן

כקליפת אגוז

עוזיאל חזן

מחזה בשלוש מערכותאגוז - הנספים

מכון בן צבי

לחקר קהילות  ישראל במזרח

תשנ"ח – 1998

נר לזכר אברהם סלוק נולד בשנת 1935 בקזבלנקה נפטר בשנת 1995 בירושלים ממייסדי תנועת ״ביחד״ ומראשי המאבק להעלאת חללי ״אגוז״ ולהנצחת זיכרם.

בהקדשה ובהערצה לאלה שנפלו בדרך ולמי שנתנו מחייהם

דו״ח ״המוסד״ על הספינה ״אגוז״

א. הקדמה

מאוג חיים סעדון

סיפורה של הספינה אגוז ששקעה במצולות בינואר 1961 הוא סיפור עצוב של ילדים, נשים וגברים שביקשו לצאת ממרוקו לארץ-ישראל. זהו סיפור עצוב על גורל שתעתע דווקא בקבוצה קטנה זו של 44 אנשים ולא באותם אלפים ועשרות אלפים שברחו בחשאי ממרוקו. הפלגת אגוז לא הייתה ההפלגה הראשונה של ספינה זו, ממקום זה ובדרך זו. קדמו להפלגה זו שתים־עשרה הפלגות באותה ספינה. אותם אנשים שארגנו את ההפלגות הקודמות הם אלה שארגנו גם את ההפלגה האחרונה, באותן שיטות ובאותם אמצעים, מבלי לדעת כי הם ״מובילים״ את המעפילים עצמם לגורל כה אכזר.

מאז מלחמת העולם השנייה(1945-1939) חיפשו יהודים דרכים לצאת ממרוקו ולהגיע לארץ-ישראל. בין השנים 1949-1945 יצאו ממרוקו באופן בלתי לגלי 14,000 יהודים בקירוב. הם ברחו לאלג׳יריה ומשם לארץ-ישראל, לרוב דרך מרסיי. במאי 1947 הפליגו חלק מיהודים אלה באניית המעפילים ״יהודה הלוי״. קבוצה אחרת הפליגה בחודש יולי 1947 באניית המעפילים ״שיבת ציון״. אניות אלה לא הגיעו לחופי הארץ. הן נעצרו בידי הבריטים, ומעפיליהן, רובם יהודים ממרוקו, גורשו לקפריסין. מרבית היהודים שברחו ממרוקו ולא הפליגו על סיפונן של אוניות המעפילים המתינו באלג׳יריה לקראת הפלגתם. אלה יצאו באופן מסודר, אך בדרכונים מזויפים ובאשרות מעבר מיוחדות, במהלך החודשים ספטמבר 1947 – יולי 1949 למרסיי שבצרפת, ומשם הגיעו לארץ. ההעפלה בשנים אלו הייתה השלב הראשון בעליית יהדות מרוקו לארץ־ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.

השלב השני בעליית יהודי מרוקו החל במרס 1949 ונמשך עד לעצמאות מרוקו. היה זה השלב של העלייה הרשמית למחצה והמאורגנת. לא עוד יציאה בלתי לגלית אלא יציאה בהתאם למכסות הגירה שקבעו רשויות השלטון הצרפתי, ששלטו במרוקו מאז 1912, והסוכנות היהודית. המועמדים לעלייה עברו מיון קפדני הידוע בשמו ״הסלקציה״ ושהשאיר צלקות רבות בקרב יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו מעל 90,000 יהודים. מרביתם, כ-60,000, עלו בשנים 1956-1955 כאשר היה ברור שמרוקו עומדת לקבל את עצמאותה וחששם לעתידם במרוקו העצמאית.

משקיבלה מרוקו את עצמאותה, במרס 1956, נאסרה עלייה של יהודים למדינת ישראל. משנה זו ועד שנת 1962 הייתה יציאה חשאית של יהודים ממרוקו, וארגנה אותה מדינת ישראל, ליתר דיוק המוסד לתפקידים מיוחדים. העלייה החשאית היא השלב השלישי של עליית יהודי מרוקו. בתקופה זו עלו כ-40,000 יהודים ממרוקו. סיפורה של התקופה הוא סיפורם של שליחי מדינת ישראל, של פעילים מקומיים ושל יהודים שחיפשו כל דרך לצאת את גבולות מרוקו, תוך סיכון נפשות רב. על התקופה נכתבו מחקרים שהחשובים ביניהם הם מחקרו של ש׳ שגב ״מבצע יכין״ וספרה של אנייס בן סימון ״חסן השני והיהודים״. בביבליוגרפיה המצורפת ניתן למצוא ביטוי להיבטים השונים של המחקר והכתיבה בנושא.

החומר המוגש בזה אינו מחקר על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לא זו הייתה המטרה שעמדה לנגד עינינו. בחרנו לתאר את התקופה באמצעות קטעים מתוך דו״ח מיוחד במינו. לאחר טביעת הספינה ״אגוז״ מינו ראש הממשלה וראש המוסד את אליעזר שושני, איש הפלמ״ח וחבר קיבוץ יפעת, לחקור את הפרשה. שושני חיבר דו״ח מפורט מאוד על העלייה החשאית של יהודי מרוקו. לדו״ח קרא ״תשע מתוך אלפיים״. זהו דו״ח סודי, ובמשך שנים רבות נאסר אפילו פרסום דבר קיומו. נתאפשר לנו לפרסם לראשונה קטעים מסוימים מתוך הדו״ח, והם עדיפים על פני כל תיאור שיכולים היינו לתאר.

מתוך הדו״ח אנו מפרסמים שני קטעים. לראשון קראנו בשם ״דו״ח סודי על ספינת אגוז״. בקטע זה מספר נושאי משנה: יחסם של יהודי מרוקו לעלייה החשאית, חלוקת תקופות העלייה החשאית (1962-1956) לתקופות משנה, דו־שיח דמיוני בין איש ״עלייה ב׳״ (שפעל בשנים 1961-1956) לבין איש ״עלייה ג״׳ (משנת 1961 ואילך, בתקופת מבצע יכין) על דרכי העלייה ומשמעותה, ולבסוף משמעות טביעת ״אגוז״ ומבצעי בזק. מכלול עניינים ונושאים אלה חושף את ייחודה של התקופה. הקטע השני נקרא ״מסקנות״ ובו קטעים מדו״ח שהותר לפרסום ביום א׳ באלול תשנ״ג, 18 באוגוסט 1993, על־ידי ראש הממשלה המנוח, מר יצחק רבין. ה״מסקנות״, שנכתבו על-ידי אליעזר שושני, לקוחות גם הן מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והן פורסמו לאחר לחץ קשה של משפחות הנספים באסון. כמו כן הוספנו למבוא את דבריו של פרופסור שמעון שטרית, אז שר הכלכלה, שטיפל בפרסום הקטעים מתוך ״תשע מתוך אלפיים״ והביא לידיעת הציבור את מסקנות הדו״ח. דבריו בישיבה מיוחדת של הכנסת לציון אסון הספינה ״אגוז״ קושרים בין עבר לבין הווה, בין עברה של יהדות מרוקו לבין תרומתה לחברה הישראלית היום.

עו״ד עוזיאל חזן, סופר יליד מרוקו, חיבר מספר ספרים: ״נביחות אל ירח כבוי״ (1976), ״ארמנד – נובלה מרוקנית״ (1981) – הספר זכה בפרס ספרותי לרגל שנת היובל לעליית הנוער, ״אל שלגי האטלס״ (1987), ״חותם ברבריה״ (1991), ״מבחן החלב״ (1996) – זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה 1997. ״כקליפת אגוז״ הוא מחזה עלילתי, המעניק למחבר חופש לעצב את הדרמה כראות עיניו גם אם אין היא מתאימה במלוא פרטיה למציאות ההיסטורית. אין זה מחזה דוקומנטרי. זהו סיפור עלילה המיועד להמחזה בבתי הספר. לקראת פרסום זה עדכן עוזיאל חזן את מחזהו לאור הערותיהם של מר מאיר קנפו, יו״ר ארגון פעילי המחתרת במרוקו, ומר גד שחר מקיבוץ רגבים, שהיה שליח במרוקו בתקופה זו.

במשך שנים רבות טיפל מר סם בן שטרית, אז יו״ר תנועת ״ביחד״, בהעלאת עצמות הנספים לקבורה בישראל. מבצע זה זכה לשם מבצע ״איילת השחר״ והוא נמשך כתשע שנים, משנת 1983 עד שנת 1992. סם בן שטרית פנה לראשי מדינות והפעיל לחץ על ראשי הממשלה בישראל לא לזנוח ולו לרגע את הטיפול בפרשה אנושית ומוסרית זו. בסוף שנת 1992 נשאו מאמציו ומאמצי רבים אחרים שסייעו לידו, פרי, ועצמותיהם של 22 מתוך 44 הנספים בספינה ״אגוז״ הובאו לקבורה בישראל, כמחווה מיוחדת של חסן מלך מרוקו. סם בן שטרית היה הראשון לשאת קדיש על קברותיהם לאחר שנים רבות של חיסיון.

ב־28 בדצמבר 1980 קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפיה נקבע כ״ג בטבת ־ הוא יום טביעת ״אגוז״ ־ בכל שנה כ״יום ההעפלה ולוחמי המחתרות בצפון אפריקה״.

תחום מורשת יהדות המזרח במינהל חברה ונוער, שבמשרד החינוך התרבות והספורט הכין לבתי-הספר צרור של הפעלות הקשורות במחזה. בית-הספר יבחר כיצד להיעזר בהפעלות אלו באמצעות מנחי מורשת יהדות המזרח הבית-ספריים או המחוזיים. כמו כן הוספנו לספר זה את כתובותיהם של ארגון פעילי המחתרת, ההעפלה ואסירי ציון בצפון אפריקה, של הציירת פנינה מואטי, ביבליוגרפיה נבחרת, לוח זיכרון למ״ד הנספים באסון ולוח תאריכים מרכזיים לתולדות העלייה החשאית של יהודי מרוקו.

דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״ קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*חיים סעדון

ב. דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״כקליפת אגוז -עוזיאל חזן

קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*

בשום פנים לא יינתן לעמוד על מה שהתרחש במרוקו בשנים 1964-1955 ובשנות העלייה הקודמות לישראל מבלי להבין תחילה לרוחה של יהדות זו. אין לעמוד על משמעות המפעל הגדול של שליחי ישראל במרוקו, מבלי לדעת באיזה חומר אנושי היה עליהם ללוש ולאוזני מי היה עליהם להביא את בשורת-הגאולה. בשום אופן לא תובן הוצאת אלפי יהודים לישראל בתנאים של מחתרת, אלא אם כן הרוצה להבין יתן דעתו תחילה ליהודים עצמם. ספק אם ניתוח יבש של הדברים המבוסס על עילה ותוצאה, יסכן לעניין הנדון. כי מה הגיון יש בה בציפייה של אלפי שנים, כלום מתיישבים על דרך ההגיון הסבל הממושך, הייסורים והקרבנות ללא גבולי האם יש הסבר פשוט להליכה בדרכים במרוקו רחבת הידיים בתנאים לא תנאים ובסכנה מתמדת לעברו של החוף או הגבול? האם מובנות מאליהן הן העלייה בסירה זעירה וההפלגה ללב ים בספינה רעועה בלילות של פחדים, * הדו״ח הוכן על-ידי המוסד לתפקידים מיוחדים מתפרסמים כאן לראשונה. דברים אלה יכולים לשמש כמבוא ורקע לכל הנושא.

על מנת להגיע לציון, ויהי מה? כל אלה לא רק ממקור ההגיון וההכרח הם נבעו. נמצא אפוא, שלהבנת העניין הנדון נחוץ משהו נוסף על כלי ההגיון. הרוצה להבין הבנה של ממש את אשר התרחש ברחובם של היהודים במרוקו בשנים בהן אנחנו עוסקים, יצטייד תחילה בלב מבין ובאהבת אדם ולפחות בקצת הזדהות. לכשיהיה מצויד באלה, הוא יוכל להשיג סיפורי מעשה שונים, מהם אשר לא יאומנו כמעט.מעשה באם ופעוט על ידיה שהיו לאחדים מן החבורה העולה לציון. ולילה וקור ופחדים והס מלהוציא קול מאימת משרתי החוק. גזרו על השקט שליחי המצווה מישראל וגזרתם חוק. אלא שקטרגו השטן והקור והפעוט לא עמד בגזרה. בכיו המנסר היה בו כדי להכשיל המבצע כולו, הן אוזניים לכותל. לא הועילו לו לקטן שידוליה של האם הרחומה. היא בשלה והוא בשלו. לא ידע הזאטוט כי לציון הם עולים. בבהילות ובחפזה כיסתה האם את ילדה בכל כסות שהשיגה ידה ואכן דמם הבכי. עם הגיעם לחוף מבטחים, נמצא הילד מת מחניקה. כנראה לא מלאה עוד הסאה, אלפי שנים של דמעות, דם וקרבן־אדם אינן מספיקות, חסר היה עוד תינוק למניין.

ומעשה ביהודים שנקראו לעלות. היו הם יושבי כפר שלמרגלות האטלס. נתגלגלו הדברים ויום היציאה לדרך חל בשבת (כלל היה נקוט בידי אנשי ״עלייה ב' שהעלייה לארץ דוחה שבת ויום טוב), היה הקהל נבוך, חילול שבת לאו מילתא זוטרתא היא וקשה היה להכריע איזו מצווה גדולה יותר, העלייה לארץ הקודש או קיום מצוות שמירת השבת. הלכו אל רב העדה המכוון פעמיהם בעולם המעשה וההלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, האריך בשקלא וטריא ונמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות עד אם הכריעה הכף הטעונה מצוות העלייה לירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, ציווה הרב על בני עדתו להיות עוזבים את הכפר בהיותם מהלכים ברגליהם, עד אם עשו כברת דרך ראויה לשמה ורק לאחר מכן לעלות באוטובוסים המוליכים לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם השיבו לקריאה המנסרת מימים קדומים: ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון״.״.

ומעשה שהיה ואף הוא חל בשבת. עמד יהודי מישראל שלא עשה בשליחותה ואף עברית לא ידע על אם הדרך, רחוק ממרכז יישובי גדול, וחיכה להזדמנות שתבוא לידו בכדי לעשות דרכו לאחת הערים. לא שיחק לו מזלו והוא חיכה ארוכות מבלי שיזדמן כלי- רכב כלשהו שיסכים לקחתו. נזדמן שוטר ערבי למקום והוא ביקש עזרתו. השוטר שנענה לבקשתו עצר אוטובוס העושה דרכו העירה. היה האוטובוס עמוס נוסעים ורק לאחר מו״מ ממושך נעתר לו הנהג ולקחו. היו הנוסעים באוטובוס בני-כפר יהודיים שנסעו כמתוכנן צפונה לחוף הים. פתח ההלך הזר בשיחה עם שכנו למסע. היה הוא מדבר צרפתית ושכנו עונה לו בעברית. השיחה קלחה לאיטה ונקשרו קשרים ראשונים של שותפים למסע והיה בה בסיגריה שהוצעה ליהודי הכפרי כדי להשלים את מגע הידידות שנוצר. להפתעתו הרבה סירב הכפרי לעשן ואמר שאין הוא מעשן בשבת. היעדר העקביות של הכפרי נראה מוזר בעיניו של ההלך והוא שאל: ״מה משמע אינך מעשן בשבת, והנסיעה בשבת מותרת?״ השיב לו שכנו: ״העלייה לירושלים דוחה שבת״.

יש בהם בשלושת סיפורי המעשה שסופרו כדי להקנות מושג למי שעמל להבין, מהי הציונות של יהודים תמימים אלה. לדידם הלכה ציונית ומעשה ציוני אחד הם. פיהם ולבם שווים ותפילתם לשיבת ציון ולבניין ירושלים כנה.

הנה את היהודים האלה מצאו שליחי ישראל בבואם להשכילם בהלכות הגנה עצמית והכנה לעלייה לארץ. הקרקע שאותה עיבדו השליחים לא הייתה אדמת-בור, דורות על דורות חרשו אותה, דורות על דורות הכשירוה לתנובה וכלי עבודתם היו דת-ישראל, מסורת יהודית ואמונה בימות המשיח.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח

  1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9 

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח

 

״כקליפת אגוז״ הוא מחזה המעלה על נס את סיפורה הדרמטי של העלייה החשאית ממרוקו, שאחד משיאיה הטרגיים הוא טביעת הספינה ״אגוז״ בינואר 1961.

עלילת המחזה מתרחשת במרוקו ובארץ־ישראל בעת ובעונה אחת, וגיבוריה הם יהודי מרוקו, פעילים מקומיים של ״המוסד״ ושליחים ממדינת ישראל. בכישרון רב שוזר המחבר את העלילה המגיעה לשיאה בטרגדיה של טביעת הספינה.

במבוא ההיסטורי, שנכתב בידי ד״ר חיים סעדון, שולבו קטעים ממסמכים חסויים של ״המוסד״, המתפרסמים כאן לראשונה, ומבחר הפעלות לבתי-הספר.

מחבר המחזה, עוזיאל חזן, נולד בקזבלנקה ונודע בכתיבתו על חיי היהודים במרוקו. לאחרונה זכה בפרס ראש הממשלה לספרות יפה על ספרו ״מבחן החלב״

דו-שיח של איש ״עלייה ב׳״ ואיש ״עלייה ג׳״

לכשיזומנו לאכסניה אחת שני שליחי ישראל אשר עשו במרוקו בשמונה השנים הנדונות, אלא שהאחד עשה שם בתקופת ״עלייה ב״׳, בעוד השני פעל בתקופת ״עלייה ג״׳, ויהיו הם מספרים זה לזה על פרשיות שונות הזכורות להם, ספק אם תהא לשונם אחת. האחד לא יוכל להשיג מה טעם היה בהעלאת מאות יהודים לחודש בלבד, בעוד השני לא ישיג מה טעם מצאו העושים במלאכה כשאלפים יצאו בכל חודש בהיתר שבשתיקה, ללא מתיחות של סכנה וללא התבלין שבמאבק (המילים סכנה ומאבק לא באו בכדי להמעיט מן הדריכות והחרדה ומן השמחה להישג שהיו מנת גורלם של אנשי ״עלייה ג׳״ במידה שאינה פחותה משל אנשי ״עלייה ב׳״).

וכך יספר איש ״עלייה ב׳״ (1961-1956) : היינו מחפשים נתינים יום יום. ובכל יהודי שיצא ראינו מעשה הצלה. קיימנו, פשוטו כמשמעו, את הכלל ״כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״. משום כך נאלצנו לעתים בתוקף המסיבות להפריד בין הורים לבניהם ולהקדים שילוחן של משפחות חצויות. היו דרכי יציאה שנראו מתאימות, ואף זה בדוחק, לבוגרים, ובלתי מתאימות להוצאת הטף. ומשהיו דרכים כאלה, השתדלנו לא להחמיץ השעה. כשיצאו היוצאים לא נתנו דעתנו למטען, בו עסקנו כעבור זמן. הספקות אכלו בנו בכל פה, כי מי ימדוד סבלה של אם בהיות עליה להינתק מילדה יקירה, כלום יש ממדים לסבל זהז הנה כך הביטה בנו התקופה: מן הצד האחד נבטו סכנות הדרכים, סיגופי הגוף, המעצרים וידו הקשה של השלטון, ומן הצד השני הביטו שערים סגורים ושערים אחרים שנסגרים והולכים. בין אם כך ובין אם כך עלו אלפי יהודים לישראל. יש לו למפעלנו משקל סגולי משלו וודאי הוא, שהרבבות שעלו בתקופת ״עלייה ג׳״ בכוחם של אותם אלפים שלנו הם עלו.

משיב לו איש ״עלייה ג״׳ (מסוף 1961 ואילך) ויאמר: נתגלגלו הדברים והיה עלינו להשלים מעשה שהוחל בו לפני כן. אתם עסקתם בהצלת נפשות, היה בעיסוקכם גם משהו מפדיון שבויים, ואילו אנחנו נזקקנו לתנופה רבתי שהיה בה מן התרומה לחיסולה של תפוצת גולה והעברתה לישראל. שליחינו הגיעו לכפרים נידחים בדרום והתוצאה הייתה, שבנעריהם ובזקניהם יצאו היהודים משם. הם עלו לישראל בהמוניהם ואנחנו הורינו להם את הדרך. אותה עבודה שחורה שנעשתה ושהייתה הכרחית בכדי להפיח רוח חיים בהסכם שהושג עם השלטון, והעמל ששוקע בכדי להשלים המכסה החודשית המותרת ובכדי שמספר העולים בפועל לא יהיה פחות מן הרשום בדרכון הקולקטיבי, הן לא בהבל פה נעשו דברים אלה. והטיפול בפרטים ובפרטי הפרטים המרובים כל כך בארץ שרישום האוכלוסין המסודר מפגר בה כל כך, אף הוא אינו דבר מבוטל במאזנו של עם. בכוח העבודה השחור והקשה עלו רבבות ובזכותה של אותה עבודה יהיה משקלה של הכמות כמשקל האיכות של האלפים שעלו בימים של ״עלייה ב׳״, ואשר למתיחות ולהדרת שינה, הם לא חסרו גם לנו. תמיד ידענו שיכולים שערים שנפתחו להסגר מחדש עם שינוי הנסיבות, ואכן היו הם נסגרים מפקידה לפקידה, לפי תנודות שרירות הלב וצרות העין של השליטים. כל חתימה על דרכון או דחיית חתימה היו מלוות בחרדת לב לבאות ובשמחה שבהישג. גם לנו אצה הדרך, גם אנחנו הופקדנו על הצלת נפשות.

שיחה זו מעוררת כמובן אסוציאציות שונות, אלא שמכולן ראויה אחת להצמד לשיחתם של השניים. יהיה העולם צועד במקום אחד, ואפשר אף ייסוג לאחור, אם לא יקומו לו נביאים המראים לו את הדרך; כי ממקור רוחם המרקיעה באה קידמה לעולם, אך אי אפשר לו לעולם להתקיים יום אחד ואף לא שעה אחת, אם לא יעמדו הכוהנים על משמרתם ויעשו מלאכתם.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוזתשנ"ח-עמ' 12

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר