מורשת יהדות מרוקו

4. 4. הזכאת (תשלום מס לאומה)

הזכאת איננה צדקה, וזו מוסדרת בנפרד בעשרות אגודות הצדקה הקיימות בכל עיר ובכל מדינה בעולם האסלאם. שוחחנו כבר על מוסד הזכאת, שהקמתו היתה תנאי להחזקתה של האומה האוניברסאלית, שלולא כן לא היתה יכולה להחליף את השייכות והנאמנות השבטית. אמנם הזכאת מוצג לעיתים כמס על בעלי היכולת כדי לתמוך בעניים, אך דווקא המס הזה, הרגרסיבי במהותו, כי הוא מוטל באחוזים קבועים בלא להתחשב בהכנסה, מופנה לעיתים לצרכים אחרים של החברה האסלאמית, בעוד כספי הצדקה המשולמים מרצון לקופת הארגונים הם המושיטים עזרה לעניים, לחולים ולקשי היום. שני סוגי ההכנסה הללו הם שסיפקו לסופרים מוסלמים מודרניים את התחמושת לטענתם כי האסלאם איננו זקוק לשיעורי סוציאליזם, משעה שעוד מקדמת דנה הוא ידע לגייס את עושר המעטים לטובת העניים הרבים. בדרך כלל שיעור המס הוא כ-2.5% מההכנסה, כולל מרכוש קרקעי או מחפצי ערך. במילים אחרות, לא נראה שאדם יוכל ליהנות מעושרו אם הוא לא הפריש את הדרוש לעניים. לכן, אף על פי שלא קם מנגנון גבייה קבוע כדי להזרים כספים לקופת העדה או המדינה האסלאמית, שמקורם במס זה, היענות המאמינים היתה בדרך כלל רבה, אם מתוך מוטיבציה חיובית להביא טוב לחברה, ואם מתוך פחד אמיתי מפני הצפוי לו לעשיר המתנכר לעניים. אגב, הכנסות המדינה האסלאמית לא היו תלויות בכספי הזכאת בלבד, לפי שסכומים גדולים הרבה יותר זרמו ממיסי ה'ח'ראג' (על הקרקע), שלל מלחמה , ג׳יזיה (מס הגולגולת שבו היו חייבים הלא-מוסלמים), ומכסים ומונופולים שהיו בידי השלטונות. ובכל זאת, ועל אף השוט המצליף של פסוקי הקוראן ודברי ההטפה במסגדים במטרה להאיץ במאמינים לשלם את הזכאת ודמי צדקה איש כנדבת ליבו, הפערים בין עשירים לעניים היו תמיד גדולים ועמוקים, אם כי מיתוס השוויון טופח באסלאם ללא שים לב לרמת ההכנסה של המאמין.

בימינו, החברה המוסלמית במדינות האסלאם העשירות, כארצות המפרץ, מתקיימת עדיין בעיקר מדמי זכאת, כיוון שהמדינות אינן גובות מיסים אחרים מן האוכלוסייה ו״מסתפקות״ בהכנסותיהן האדירות מנפט כדי לאזן את תקציביהן. אך ברוב הארצות האסלאמיות האחרות נקבעו מיסים בנוסח המודרני המערבי(מיסי הכנסה פרוגרסיביים, מס ערך מוסף, מיסי קנייה , מכסים וכו'), ולכן הזכאת נדחק שוב למעמד של תרומות לקהילה, בנוסף למוסד הצדקה שלא נס ליחו. לעניין זה יש להוסיף את מעשי החסד של מוסדות הווקף, כלומר ההכנסות מנכסים שהוקדשו כהקדש על-ידי בעליהם, יכולות לשמש לדורות לאיזו שהיא מטרת צדקה אישית או קהילתית. הקף נכסי הווקף כה נרחב, עד כי ברוב ארצות האסלאם ישנם מיניסטריונים לווקף, וישנה מגמה להגביל את ההשלכות הכלכליות של שעבוד נכסים כה רבים והוצאתם ממעגל ההשקעות והייצור. אבל זה נותר מוסד אסלאמי שבתי הדין השרעיים מפקחים עליו. בכל מקום שבו קיימת בימינו תנועה אסלאמית פעילה, כבמצרים, ירדן וישראל, ובעצם בכל מקום, גם מחוץ לעולם האסלאם, בו קיים אסלאם מיליטנטי, הפועל מחוץ לממסד, ולפעמים כאנטי-ממסד, ההיזקקות לכספי הזכאת הופכת לחיונית ממש. כל אגודה אסלאמית מקומית, ארצית או בינלאומית, מתרימה מאמינים בתואנות שונות, בעיקר לצורכי עשיית חסד, כמו סיוע לילדים פלשתיניים או בניית הבתים שנהרסו על-ידי הציונים, אם כי לא פעם נתפסו כספים כאלה בצינורות הטרור.

בכפר אום אל-פחם בישראל בלבד, פעולות ההתרמה לזכאת, מכספים מקומיים ומתורמי חוץ, הספיקו להקים מרכז אסלאמי רב-קומתי, ובו פעילויות דתיות, חינוכיות, בריאותיות, ספורטיביות וטכנולוגיות; לארגן פסטיבלים אסלאמיים, לשלוח משלחות ניחומים עם תרומות כספיות לכל משפחות חללי חמא״ס, לשגר משאיות מזון ותרופות לנזקקים הפלשתינים, לשקם את קומת המרתף של מסגד אל-אקצה(אורוות שלמה), ועוד פעילות ענפה בארץ ובחו״ל.

חשוב לתת את הדעת על כך שבישראל, דרך זו לגיוס כספים מאסיבי, שהחלק של אגודות ״צדקה״ מוסלמיות במדינות המפרץ הולך ועולה בו, הולכת והופכת לחובה, בתוקף לחץ חברתי וסביבתי, ובאין שלטונות הכפרים יכולים להסיט מכספי העיריה המסובסדים לשימושים אסלאמיים מובהקים. העיריה גובה את הארנונות המקומיות, במידה שהיא גובה, וכל התושבים משלמים מס הכנסה או מיסים אחרים לשלטונות המדינה, ולכן לצרכים האסלאמיים הספציפיים לא נותר מקור מימון. אשר על כן, מי שנתנו ליבו וכיסו תורם לזכאת, במקומו או בכפרים ובעיירות נוספים, והצרכים הם רבים. מי שאין ידו משגת לשלם במזומן, נותן שווה-כסף, כגון חומרי בנין, שקיות מזון, מוצרי מחצבה או בית חרושת. ומי שגם זאת לא יוכל להרים, נותן בחדווה שעות עבודה מקצועיות (ריצוף, סיתות, בנייה, סלילה, נגרות), או שעות של עבודה בלתי מקצועית (הובלה, חפירה, אריזה, חלוקה וכד׳). קיצורו של דבר, הגיוס סביב הזכאת הוא עצום, והחשוב איננו רק התרומה שכל אחד מביא על-פי כוחו, אלא התרוממות הרוח של היות יחד, התגברות על המחסור בעבודת פרך, והתחושה כי שום דבר לא יוכל לעמוד בפני חבורת מאמינים המלאה דבקות במטרה, החשה כי היא מזיזה מערכות, עוקרת הרים וקוראת תיגר על הכל. הכספים משמשים גם לצרכים לא-אסלאמיים במובהק, כגון החייאת אתרים ערביים שחרבו, שיקום בתי עלמין והנצחת גיבורים שנשכחו, מיפוי כפרים ערביים שאינם עוד, הובלת צעירים לטיולים כדי לאשש את ידיעותיהם על עברם ולעודדם להתעניין במורשתם, ואפילו חידוני קוראן.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת (תשלום מס לאומה)

5. 5. החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

להבדיל מרוב שאר מצוות היסוד, המכניסות את המאמין למסגרת יומ­יומית, והחוזרת על עצמה של מצוות, ונותנות תוקף לחברותו באומה, הצום והחאג' הן היחידות שמתארעות אחת לשנה: חודש הרמדאן ושבוע העליה לרגל. יתרה מזו, בעוד אשר הצום ושאר חובות יכול לקיים אותם כל מאמין בביתו, ואפילו הוא גר בארץ לא-מוסלמית, העליה לרגל קשורה במקום נתון,הוא מקום לידתו של האסלאם במכה. בתחילת האסלאם, כאשר מוחמד עדיין נלחם על זהותו ועל דעותיו, והוא חשק בתמיכת היהודים, הקיבלה פנתה כזכור לירושלים, שהיתה חשובה יותר בעיניו ככיוון תפילה.

קִיבְּלָה (בערבית: قبلة; בתעתיק מדויק: קבלה) היא כיוון התפילה באסלאם. הקיבלה היא הכיוון הפונה אל העיר מכה, וביתר דיוק אל אבן הכעבה, שאליה חייב המוסלמי לפנות בעת התפילה ) צלאה). במוסדות דת ולימוד מוסלמיים, בקיר הקיבלה קבועה גומחת התפילה, המִחראב.

לימים, לאחר הקרע עם היהודים, ההיסטוריה האסלאמית, ובעקבותיה ההיסטוריה העולמית, קיבלה תפנית, ואז נקבע שהכעבה טוהרה על-ידי אברהם, או אולי אפילו על-ידי אדם הראשון, שהיה ראשון המוסלמים, לאחר הבריאה. עם מות אדם, לפי האגדה שנרקמה, הרבו צאצאיו לעבוד אלילים ולהתרחק מדרך הטוב, ואף הכניסו אלילים לרוב למקדש הכעבה. לפי הכרונולוגיה ההזויה הזו, בא אברהם וניתץ את הפסלים וגם החזיר את העטרה ליושנה. הנה כי כן, סיפור שבירת הפסילים הועבר על-ידי מוחמד לחצי-האי ערב מאור כשדים, שם הוא לא היה מעולם, ככל שאנו יודעים.

קשירת אברהם למקום הזה היתה הכרחית כדי לקבוע את מחזור בואם של שליחי אללה לאנושות, ואת שיבוצו של מוחמד כאחרון שבהם. מכל מקום, העובדה שהאנשים סרחו לאחר אברהם, והחזירו פסילים להיכל, חייבה שוב את ניקויו על-ידי אחרון הנביאים – מוחמד. כאן משתבש הסדר הדמיוני הזה, כי אם לפני מוחמד, השליח האחרון שטיהר את ההיכל, הוא טוהר על־ידי אברהם, אזי מה קרה ב-2000 שנות התווך בין אברהם למוחמד? . הרי משה וישוע מוכרים כשליחים על-ידי הקוראן; אם כך, היכן הם פעלו ובקרב מי? הרי טיעונו של מוחמד היה כי האנושות נולדה מוסלמית, מאדם ואילך, וכל מה שלא היה מוסלמי היה סטייה שחייבה תיקון. אם כך, שליחי אללה ליהודים ולנוצרים היו מוכרחים להיות מוסלמים בעצמם כדי להביא תיקון לעולם, טיעון שמעטים הלא-מוסלמים שירצו לנהות אחריו.

כך או כך, בשנים הראשונות לאסלאם לא היה בחאג' יותר מהמשך המנהג הפגאני הטרום־אסלאמי, אלא שהפעם, ללא האלילים שהיו בו, וכולו היה מוקדש לפולחן אללה. לאחר שמוחמד השתלט על מכה, הכּעבה הפכה למוקד המרכזי של הפולחן המוסלמי, ומרכז עליה לרגל מכל קצוות ערב, כמימים ימימה. אולם לאחר מות מוחמד והתפשטותו המהירה והסוחפת של האסלאם, היה קשה יותר ויותר למאמינים החדשים שדרו אלפי מילין ממכה, לבוא אליה פעם בשנה. ולכן נקבע כי די לו למוסלם אם יתאמץ לעלות לרגל לפחות פעם אחת בימי חייו. אפילו כך, על פי הקיבולת המקסימאלית של מתקני מכה בימי החאג' (מן השורש השמי של חג), המגיעה לשניים וחצי מיליון מאמינים, היו דרושות כ-500 שנה כדי שכל מאמין בתורו יבוא פעם אחת בחייו. והואיל ורבים המיוחסים ובעלי היכולת הבאים לחאג' כל שנה, או פעמים רבות בחייהם, אזי ברור כי סיכוייהם של רוב המוסלמים למלא את המצווה החשובה הזו קרובים לאפס.

אשר על כן, הוקצבה מכסה של עולים לרגל מן השורה על-פי גודל האוכלוסייה בארצותיהם (למשל מצרים, איראן ותורכיה, המאכלסות כ-70 מיליון מאמינים כל אחת, זכו בשנים האחרונות למכסה של 40 אלף עולים לרגל כל אחת, כלומר תידרשנה יותר מאלף שנה כדי שכל אחד מתושביהן יזכה לכבוד). לפיכך ניטש מאבק בכל שנה בין הלא-מיוחסים על מקום במשלחת היוקרה הזאת. החאג' הפך לכה יקר מציאות, תרתי משמע, עד כי לפעמים כפרים נידחים בקצות העולם המוסלמי, או משפחות מורחבות שאין ידן משגת, מתגייסים כספית, ארגונית ופוליטית כדי לשגר מתוכם נציג נכבד לעליה לרגל, וכל המשאבים והעידוד קודש לו. וכאשר הוא שב ממסעו, עטור בתואר ההאג' שילווה אותו כל ימיו (לדוגמא – חאג׳ אמין אל-חוסייני), הוא מקרין מכבודו ומיוקרתו על כל קהילתו. ככל שמספר החאג׳ים גדול יותר, ושיעור קומתו של התואר לא פחות מזה של תואר אקדמי או דתי מכובד כלשהו, כך עולה כבוד המשפחה או הקהילה. מה עוד, שעל החאג׳ להיות אדם בריא ברוחו ובגופו ומסוגל לקיים את בני משפחתו בשהותו בדרך. לאמור, כאשר בוחרת הקהילה באדם בעל הסגולות הנדרשות כדי לייצגה, היא מוסיפה כבוד ויקר לעצמה.

לאחר צום הרמדאן מתחילים בהכנות למסע החאגי, שיכולים ליטול בו חלק גם גברים וגם נשים, אלא שנשים צריכות להיות מלוות על-ידי בן- משפחה מדרגה ראשונה, כפי שהמצב כיום בסעודיה לגבי כל אישה שיוצאת לרחוב. ההכנות כוללות תהליך של היטהרות פיזית ורוחנית, הנקרא אחראם, אדיקות בביצוע המצוות, תפילות ממושכות ומדוקדקות, קיצוץ שיער וגילוח וגם גיזום הציפורניים. לאחראם יש גם לבוש מיוחד: שתי פיסות בד לבן מבהיקות וחסרות תפרים, המכסות האחת את חלק הגוף התחתון והשנייה משתפלת מן הכתפיים, נועלים סנדלים, והנשים אמורות להקפיד יותר בכיסוי פניהן ושאר חלקי גופן. תהליך האחראם מחייב שמרגע שהוחל בו הוא לא ייפסק עד אחרי החאג'. כלומר, אי אפשר להיפרד מן הבגד המיוחד אפילו לשנת הלילה, ואסור לעסוק במלאכות מטמאות כגון ציד. זה לא הזמן לשידוכים, וקיים איסור חמור על יחסי מין עם שותף כלשהו. בימים קדומים עולים לרגל הלכו חודשים בדרכים, אך גם כיום, בעת שסידורי ההפלגה והטיסה ההמוניים הם נוחים מאוד ומתורגלים, ישנם המדקדקים בין המאמינים על עליה לרגל ממש, גם ממרחקים. לאט לאט מתכנסים ההמונים במכה ובסביבותיה, לרוב בערי אוהלים המוקמות לצורך זה, אך אסור להם לגשת לכעבה עד לתחילת חודש ד'ו  אלחיג׳ה, הוא החודש השני אחרי רמדאן. בבוא העת, מתחילים בטקס העיקרי של החאג' הוא הטוואף (= הקפות, ואתה שוב תוהה למקור היהודי האפשרי), כלומר הקפת הכעבה שבע פעמים (אולי כנגד שבעה ימי בריאה) נגד כיוון השעון. רוב החוגגים מנסים לגעת באבן ואף לנשקה, אף שלא הכל מגיעים, בגלל לחץ המיליונים. ואולי מוטב כך, כי הכעבה הנה בגודל מטר מעוקב אחד, שאומרים שהנביא עצמו שיבץ אותה בקיר ההיכל, ולו כל המיליונים הללו היו זוכים במשך מאות שנים לגעת בה, ספק אם היה נותר ממנה הרבה. משום מה, הגברים הממהרים תמיד, מקיפים את הכעבה תחילה בריצה ורק לאחר שלוש הקפות חפוזות הם עושים את השאר בניחותא. הנשים צועדות לאיטן בכל המסלול.

הקונקרטיזציה של הסיפוריות הקוראנית היא פשוט עוצרת נשימה. לא רק שאברהם היה שם וטיהר את המקדש של הכעבה, אבל הוכחה פיזית- ארכיאולוגית מצויה שם לסבר את עינו של המאמין כדי להפוך את השיח המוחמדי להיסטוריה ולעדות. כי הרי מתחת למסגד הגדול במכה, שבו מתרחשים טקסי החאגי, זורמים מי הזמזם, אותו מעיין פלאי שמצאה הגר בנדודיה במדבר ואשר הציל את נפשו של ישמעאל אבי האסלאם. האגדה מספרת כי אלה הם המים המתוקים בתבל, על אף שמסתנן מערבי שחירף נפשו כדי לנסותם טען כי הם מרים. זהו כוחה של אגדה, המסתירה התפתחות הרבה יותר מכרעת של רחמי אללה על ישמעאל, שלולא ניצל מצמא בנס גילוי הזמזם על-ידי אמו הגר, העולם היה יוצא נענש, היות שגדול צאצאיו – מוחמד – לא היה נולד ולא היה מביא את הבשורה האחרונה לאנושות.

ביום השני עורכים המאמינים את טקס הסעי, (ריצה, או הליכה), מין העתקת רעיון הוויא-דולורוזה מן הנוצרים, לפי שכאן המאמינים הולכים בשביל הסכנה של הגר וישמעאל, כאשר תרו אחרי מים, כפי שעולים לרגל נוצרים החוזרים על דרכי העינויים של ישוע בלכתם בשביליו. תוך כדי הצעידה, החולפת בין רכסי צפה ומרווה, הם מדקלמים פסוקי קוראן למכביר. כיום הימים השתנו ואת טקס הסעי עושים בשרוול ענקי ממוזג אויר, שאיננו מזכיר במאומה את האירוע שבאו לציין. עם תום הטקס שבים לאוהלים ונותרים במצב של אחראם עד ליום השמיני. ביום השמיני יוצאים למינה ממזרח למכה, בזמנו ברגל וכיום במכוניות, שם מבלים את כל הלילה הבא בתפילה ולמחרת עם שחר יוצאים מזרחית למינה ומתפללים על הר ערפאת. יחד עם כל העם העצום והרב המכסה את מורדות ההר, והעטוי לבן, אולי מותיר הדבר את הרושם העצום ביותר מכל העליה לרגל, כי כאן מכונסים מוסלמים ממאה עמים, גזעים ולשונות, וכולם מאוחדים בכניעתם לאללה ומתחלקים בתחושת העוצמה והתרוממות הרוח שהם נוטלים בה חלק.

ואז צובאים כל ההמונים הללו חזרה למאהליהם להתכונן לעיד אל- אדחה (חג הקרבן), הנחשב לחשוב ביותר בלוח האסלאמי. גם הקרבן הזה הוא עוד קונקרטיזיציה טקסית לאמונה כי אברהם היה נכון להעלות את בנו ישמעאל לעולה לאללה, סמל למסירות עילאית שהמוסלמים מרימים על נס. המאמינים גם מודים לאללה על שהציל את ישמעאל מן ההקרבה, ובכך אפשר את בואו לעולם של צאצאו מוחמד. לאיזכור מאורעות הרי-עולם אלה נשחטים מיליונים של בהמות, ובשרן מהווה את המזון לפסגת החגיגות. לאחר הסעודה ניגשים לשקם הראמייה (יידוי אבנים), שבו משליכים צרורות אבן על שלושה עמודים המסמלים את השטן,שבע אבנים על כל עמוד, תוך כד קריאותאללה אכבר!, בלא שוני רב ממה שרואים באינתיפאדה אצלנו. אלא שכאן מספר המיידים כה רב, עד שבמקום להשליך את האבנים על השטן, הם מצליחים לפצוע אחד את השני. לאחר מכן מבקרים במדינה לפקוד את קבר הנביא ושבים הביתה עליזים ומתרוננים, מלאי חוויות ותלאות הדרך. זוהי לא רק חוויה דתית אדירה וחד-פעמית לרוב המשתתפים, אלא גם הזדמנות למין בזאר רעיוני שבו כל זרם, כת, מסדר או חבורה יכולים לנסות לעשות נפשות לרעיונותיהם, ולעיתים אפילו להביא להתנגשויות עם שומרי הסדר. אין כמעט מאמין שחוזר למכורתו כפי שהגיע, ולא מעטים בהיסטוריה האסלאמית ששבו לביתם אחרי החאגי ובאמתחתם רעיונות וכתות ומחשבות שהנהיגו במקומותיהם.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-הזכאת –החאג' (העליה לרגל למֶכָּה)

עמוד 79

פרק חמישי

כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו

מותו של מוחמד בא במפתיע, באין לו יורש ובאין קהילה שהיתה מוכנה לעכל את היעדרו כדי לחפש דרכים לבסס את האסלאם ולהמשיך את מורשתו של נביא הדת הצעירה הזו. מיד היה ברור לכול כי בתורת חותם הנביאים לא יוכל להיות למוחמד תחליף או יורש, וכי לא יוכל עוד לעלות על הבמה שום נביא אחר בכל אתר שהוא. אבל בשאר הפונקציות הציבוריות שלו: שיפוט, ניהול דתי, אקזקוטיבה ופיקוד צבאי, כל בן־אנוש שהיה בעל הכישורים הדרושים, יכול היה, בלית ברירה, למלא אותן. עמדה גם השאלה ביחס לחקיקה. שהרי אצל מוחמד, בתקופת מדינה, החקיקה היתה בהתגלות אלוהית ותורגמה למערכת חוקים שנכתבה אחר כך בקוראן והיתה לדין האסלאמי. לאמור, פונקציית החקיקה של מוחמד כמנהל ענייני המדינה והאומה היתה קשורה קשר הדוק לתפקידו הנבואי, שלולא שליחותו הוא לא היה יכול להוריד חוקים שמיימיים לשירות האדם. במבוכה שנשתררה, ובאין הסכמה על מילוי מקום מיידי לניהול ענייני העדה, התכנסו רעיו הקרובים ומאמיניו הראשונים והמסורים ביותר של מוחמד לטכס עצה. נוצרו גם קבוצות לחץ שרצו בקידום מועמדם לתפקיד, שאיש טרם הבין את תוכנו ומשמעותו. הדבר הראשון שהוסכם עליו היה, שיהא אשר יהא היורש, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר ח׳ליפה, כלומר ממלא מקום, משהו שאולי נשאל מן הנצרות, שבמות או בהעדרות ישוע ושליחיו, נוצרה משרת ״ממלא המקום״ (Vicar) ברומא, שנשארה בעינה עד ימינו. מכאן שבדורות הבאים, מאז מות מוחמד ועד להתפוגגותה של אחרונת האימפריות האסלאמיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הח׳ליפה נותר תואר לסולטאן־העל של האסלאם. מעניין שכיום תחיית הח׳ליפות הנה יסוד מוסד של האסלאם היסודני וחלק ממצעו, ללמדך על עוצמת המכשיר הזה שנוצר למחרת מות הנביא.

היו מועמדים ראויים רבים שראו את עצמם, ועוד יותר ראו אותם תומכיהם, כראויים למשרה החדשה והמרטיטה הזו שלא היה לה תקדים. למשל עלי, בן דודו של מוחמד, שהיה גם נשוי לבתו פאטימה, ומכאן הקשר ההדוק שנוצר בין השניים, עד כדי כך שנלחש מפה לאוזן שכאשר מוחמד היה על ערש דווי הוא הביע בפירוש את רצונו כי קרובו, חתנו ואיש אמונו יירש את תפקידו. אחרים לא ראו בעין טובה את האמביציה חסרת המעצורים של עלי, הצעיר יחסית, וחפצו במתן העדפה לאיש המוכשר ביותר בסביבתו של מוחמד – עומר אבן־אלח׳טאב, שעוד נועדו לו עלילות. גם אבו-בכר, שהיה חותנו של מוחמד – אבי אשתו הצעירה והאהובה עאישה – שהיה איש מכובד וישר דרך וגם מבוגר מן האחרים (בתרבות ההיא היתה רבותא בגיל מתקדם), הוזכר כאיש פשרה שאין קן צרעות באמתחתו. אך היתה בעיה עם כושר הנהגתו, דווקא בשעה החמורה ביותר לאסלאם, כאשר הכול היה עדיין היולי ומתהווה, והיה חשש שמא עם מות הנביא תתפרק החבילה כולה. בין כך וכך היה צורך להבטיח רצף שלטוני במדינה ובמכה, והוחלט לבחור באבו- בכר, שעורר את ההתנגדות הכי פחותה כי היה הראשון שהאמין בנביא, ושמו הועלה על-ידי עומר, והוא גם מונה כנראה על-ידי מוחמד הנוטה למות למלא את מקומו בהנהגת התפילה.

האתגר החמור ביותר שהוצג בפניו כח׳ליפה הראשון היתה סכנת התפרקותו, ותחילת התפוררותו ממש, של המבנה המסובך של בריתות שמוחמד הקים בימי חייו בכל רחבי חצי-האי ערב. כי לא עבר זמן וראשי שבטים שנשבעו אמונים למוחמד אישית, כמנהג השבטי הישן, לא יכלו עוד לקבל עליהם את מרות יורשיו שלא חייבה אותם. שבט אחר שבט החלו התקוממויות של שבטים ואבו-בכר היה נאלץ לשלוח צבאות נגדם ולהכניעם אחד לאחד במה שנודע אחר כך כמלחמות הרידה; (חזרת השבטים מאמונתם באסלאם). לולא הבין את גודל השעה ולולא עמד לו הכוח ליטול את ההחלטה הגורלית ההיא, שטיבעה בדם את האסלאם הקדום, ספק אם היה נותר זכר לאסלאם שלא יכול היה לשאת את המכה הזאת.

מתוך המדיה:  

מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, כנגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.

היה לעניין הרידה גם הבט כלכלי, ואולי כך ראו השבטים הבדווים הפורשים את הבעיה, להבדיל מהיסטוריונים מוסלמים מאוחרים, שהאשימו אותם ברידה. עבורם מות מוחמד פטר אותם מתשלום הזכאת, שהיו כעין דמי חברות באומה. אבו-בכר הבין, ניתן לשער, שהקופה הציבורית שלא נשענה על מקור הכנסה עיקרי אחר, עלולה להידלדל אם השבטים יבטלו את תשלומיהם, ולכן היה חשוב לו להכניע אותם אחד לאחד. הוא שילח נגדם את שני גדולי המצביאים שלו, שהפכו לגיבורי-עולם במסורת האסלאמית:

ח׳אלד אבן אלווליד ועומר אבן אלעאץ (אותו נפגוש אחר כך ככובש מצרים). שלטונו של אבו-בכר ארך שנתיים בלבד, בטרם נאסף אל עמיו, ובמשך רוב התקופה הוא ניצח על מלחמות הרידה (=פרישה מן האסלאם) שהטביעו בדם את רוב חצי-האי ערב אך החזירו לחיק האסלאם, לפחות נומינלית אם לא מכל הלב, את כל אבדותיו. מובן, שכמו שבימי מוחמד הוסיפו להצטרף עוד ועוד שבטים למחנהו כל אימת שכוחו עלה ושמו נודע לתהילה, כן עתה זרמו שבטים לחזרה אל דרך הישר כל אימת שנודע ברבים על נצחונותיו של אבו-בכר בקרב שבטים אחרים. אבו-בכר זכה לשמוע את התואר אל-צידיק (הצדיק) נוסף לשמו, לצד עיטור הח׳ליפה, וגם היה לראשון מבין ארבעת אל-ראשידון (ישרי הדרך), הכינוי שניתן לארבעת הח׳ליפים הראשונים אשר נבחרו לתפקידם על-פי כישוריהם ותכונותיהם התרומיות: אבו-בכר (4-632), עומר (44-634), עות׳מאן(656-644) ועלי(661-656). הם היו גם אבות הכיבושים, ההתפשטות ובניית האימפריה האסלאמית וגם הח׳ליפים שהיו אהובים כמעט על כלל המוסלמים (פרט לשיעים, כפי שנראה להלן). עם מותו של אבו-בכר בקרב, הבחירה בעומר אבן אל-ח׳טאב היתה טבעית, הגם שהיו עוררים על מנהיגותו בתחילה, לפי שהיה בעל שיעור קומה מדיני ומנהלי, עד כדי כך, שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה האסלאמית שזינקה אל העולם הגדול מן המקפצה של חצי-האי ערב. בימיו נכבשו ארץ- ישראל וסוריה, שהפכה לבסיס האומיים בצפון, ואחר כך מצרים בצפון- מערב מצד אחד והאימפריה הססאנית בצפון -מזרח מצד שני.

ההתרחבות המהירה והבלתי צפויה הזו נתנה ביטוי לאנרגיות האצורות בחצי-האי ערב, ושההיסטוריון המוסלמי הדגול, אבן ח׳לדון, עתיד לתת להן הסבר מדעי מחזורי. לדידו, כל כוח חדש שחי בפשטות, למשל חיי נוודות במדבר וללא נטיעת שורשים במקום אחד, ואין לו מה להפסיד, נמשך אל חיי העושר שבעיר ומסתער עליה ומכניע אותה ומנכס לעצמו את אוצרותיה. הוא לוחם בלכידות, במרץ ובמסירות, תוך השתעבדות לאידאולוגיה כלשהי ומחוייבות שבטית או כיתתית, שאבן ח׳לדון קרא לה עצבייה (רוח צוות (Esprit de corps). אולם לאחר שהוא כובש, משמין ומתיישב, הוא מאבד את כושר לחימתו ואת רצונו ללחום, הופך ל״רך״ בלשון הפוליטית של ימינו, והוא עצמו מהווה מטרה פגיעה לכוח החדש הבא העולה מן המדבר. ימי הראשידון שבהם עסקינן, וגם ימי האומיים ותחילת העבאסים, היו ימי גבורה, לחימה, התהוות, בנייה ושכרון הניצחון לאסלאם, וימי שקיעה והתרככות לאימפריה הססאנית האדירה והבאה בימים, שעברה את ימי השיא שלה, וגם ימי שפל לתרבות ההלניסטית שמשלה במצרים מאז קליאופטרה, ועתה הגיע זמנה להתכווץ ולהתנוון. הערבים גם נמשכו על-ידי ההבטחות לשלל האגדי שהמתין להם בארצות היעד וגם על-ידי הנחלות השבטיות והאישיות שהובטחו להם, ובעיניהם היו אלה פשיטות (ע׳זוות) למטרות ביזה, שהיו נהוגות במסורת הערבית מימים ימימה. הם היו מכוונים את פשיטותיהם הללו גם צפונה, מעבר לסוריה ולארץ־ישראל שנטלו מן הביזנטים, אלא שלפי שעה האימפריה הביזנטית הגדולה ניצבה כחומה בצורה והגנה על רמת אנטוליה שבשליטתה, ורוב פשיטות המוסלמים לשם עלו בתוהו. עברו עוד כ-800 שנה עד שהאסלאם העות׳מאני המנצח הסתער על קונסטנטינופול, בירת הנצרות המזרחית, כבש אותה ושינה את שמה לאיסטנבול (1453). רק ברבות הימים, כאשר היסטוריונים מוסלמים כבלאד׳ורי וטברי סיפרו את תולדות הכיבושים הללו, הם כינו אותם פותוח אלבולדאן (=פתיחה של ארצות), ואז הפך הכיבוש לאדמות קודש, כיוון שהוקדשו כווקף (=הקדש) על-ידי אללה לכל דורות המוסלמים הבאים.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

עמוד 83

אשר על כן, ההסתערות התרכזה בשלב הראשון הזה במזרח ובמערב. במזרח, האסלאם הכובש הכניע את הססאנים בקרב קדיסייה (637, בקושי חמש שנים לאחר מות מוחמד), ופרץ לכל רחבי עיראק ופרס, שם אימץ את השיטה השלטונית הקיימת ומהר מאוד למד את הארגון המנהלי ואת ניהול החצר המקומית. המטבע הססאנית וההכנסות ממיסים הרגילו את הערבים, שלא היו רגילים לשלטון מרכזי מסודר, לחשוב במונחים אימפריאליים. להצלחתו המסחררת של הכיבוש הערבי היתה השלכה מיידית על התאסלמותן של שכבות הולכות ורחבות של האוכלוסייה, דבר שיצר ברבות הימים הבדלה בין מוסלם למוסלם. שלא דין המוסלם המנצח, הכובש, האדון שבא מערב ומייצג את השלטון, כדין הפרסי המתאסלם, הניגף בפני הכובש הערבי. שני היסודות התערבבו זה בזה, משעה שהתרבות והמנהלה הפרסית נהייתה תלויה באדונים הערבים החדשים, ואלה האחרונים לא יכלו לתפקד כאדונים ומנהלים ללא הסיוע ושיתוף הפעולה של אצולת הארץ שהחזיקה ביד את ענייני הארץ. המתח בין שתי השכבות הללו הוליד את תנועת השועובייה, שבעיקרה תבעה פריטטיות בין מוסלם למוסלם. הצבא המוסלמי המשיך להתקדם מזרחה לח׳ורסאן, עבר את נהר האוקסוס (אל-נהר) שם הקים את המחוז המפורסם מה וורא' אלנהר (מעבר לנהר = טראנסאוקסניה) ומשם לנהר החורונטס (כיום שני הנהרות הללו, הנקראים סיר דריה ואמו- דריה, גובלים עם שטחה של אוזבקיסטן הנתון בתווך). אחר כך פנו הצבאות המוסלמיים, בעיקר בראשותו של המפקד המהולל, קותייבה אבן־מוסלם, לגבול סין עד שהגיעו לשיא התפשטותם בקרב טלאס (715). במערב נכבשה מצרים על-ידי עמר אבן אל-עאץ, ומשנתבסס השלטון שם המשיכו חילות משלוח לעבר לוב וצפון אפריקה.

כאש בשדה קוצים התפשט הכיבוש האסלאמי על פני מדבריותיה של צפון אפריקה, שם הוא נתקל בהתנגדות לא מבוטלת של הברברים, יושבי הרים מגזע לא-שמי שהקימו ממלכות משלהם, שאחת מהן הונהגה על-פי המסורת על-ידי מלכה יהודיה – אל-כאהנה. גם בצפון אפריקה חל תהליך מואץ של אסלאמיזציה, והצבאות המוסלמיים חצו את מצרי גיברלטר (נגזר מג׳בל טארק, המפקד המוסלמי שפקד על המבצע) והשתלטו בלחימה עיקשת וממושכת על כל חצי-האי האיברי. משם פנו צפונה, חצו את הפירנאים וכבשו את כל דרומה של צרפת עד לעיר טור/פואטייה, שם עצר את התקדמותם הלוחם הפרנקי שרל מרטל (732). כלומר, 100 שנה בלבד לאחר מות הנביא כללו השטחים האסלאמיים כמעט את כל העולם התרבותי שהיה ידוע אז – משערי סין ללב אירופה. הכיבושים שהחלו בתקופתו של עומר, נמשכו תחת עות׳מאן ותחת האומיים (750-661). אך ככל שגדלו השטחים כך גם נהייתה קשה השליטה המרכזית, ממדינה, מדמשק או מבגדאד, על כל המרחבים העצומים ההם שחודשים רבים של מסע יבשתי הפרידו ביניהם. לפיכך, לבד מן הח׳ליפות המרכזית שמימי הראשידון, דרך הח׳ליפים האומיים ועד לבית עבאס (1253-750), קמו שושלות גדולות ועצומות בימי הביניים, שקראו תיגר על הח׳ליף, וביניהן האומיים של ספרד ופורטוגל שהחזיקו מעמד, בצורות שונות ובגדלים שונים, כ-800 שנה, עד לנפילת גרנאדה לידי הנוצרים 'ב-1492; הפאטמים, שושלת שיעית שבנתה את קהיר והמרתה את פי בגדאד במאות ה-11-10; ושושלות צפון־אפריקאיות שהמורביטון והמווחידון היו האדוקות שבהן, והן פרשו את שלטונן על צפון אפריקה וגם על אנדלוסיה שבספרד, לסירוגין, במאות העשירית עד השלוש-עשרה. לעומת הפתיחות היחסית של השושלות האסלאמיות בספרד, שם ידע עמנו ״תור זהב״ יחסי, רבה היתה ההתנכלות ליהודים בצפון אפריקה ובאנדלוסיה בימי השושלות הקנאיות הללו, שהרבו לעשות שמות ופרעות ביהודיהן.

עומר ידע לרתום את התלהבותם של הלוחמים הבדווים לג׳יהאד למען האומה האסלאמית, דבר שאיחד תוך דורות אחדים את כל מגוון התרבויות והארצות שנכבשו תחת מִטְרִיָה אסלאמית אחת וציביליזציה חדשה שקראה תיגר על הנצרות ועל המסורות האירופיות העתיקות של יוון ורומא. אתה עומד ומשתאה כיצד קומץ של לוחמי מדבר הצליח תוך זמן קצר להשתלט על שטחים כה נרחבים, וכיצד חברה אנאלפבתית מייסדת תרבות, ספרות ואימפריה שלא היה להן משל בימי הביניים. הסברים רבים נתרמו על-ידי היסטוריונים שניסו להבין את סוד החבורות הבדוויות שעלו מן המדבר ובעצם כפו על ההיסטוריה את המעבר מן העולם העתיק של מורשות יוון ורומא, לימי הביניים שנשלטו על-ידי התרבות האסלאמית החדשה. תחילה יש לציין את מיומנות הרכיבה על סוסים וגמלים, שאיפשרה ליחידות האסלאמיות הקטנות ניידות גבוהה, בעיקר באזורי מדבר, שם היו להם יתרונות על פני היחידות הגדולות והמסורבלות יותר של הרומים או הפרסים. הם הכירו יפה את תנאי השטח, וידעו למשוך את האוייב לאזורי ספר של המדבר, אליו יכלו להסתלק בצר להם, או לאזורים נמוכים, עליהם היו מסתערים מן הגבעות. אחרים סבורים, שהגם שהיו בני שבטים שהונעו על-ידי להט הג׳יהאד והסיכוי למות כשהידים (מות קדושים), רבים אחרים סונוורו עיניהם על-ידי השלל הנוצץ שנראה באופק. ישנם עוד החושבים כי שתי מעצמות-הספר הגדולות – ביזנטיון ופרס הססאנית, שהיו מתחרות על ההגמוניה באיזור, היו מותשות מהקרבות שהעבירו שטחים מן האחת לשנייה, הלוך וחזור. לסדק ההזדמנות הזה נכנסו הכיבושים הערביים. כך או כך, עומר היה האיש בעל הכשרונות הצבאיים והמדיניים הדרושים כדי להותיר את רישומו המכריע על בניית הקיסרות האסלאמית המתהווה, שלא נראה איש שיוכל לעמוד בדרכה.

עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.

 עמוד 87