רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו
פרק חמישי
כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו
מותו של מוחמד בא במפתיע, באין לו יורש ובאין קהילה שהיתה מוכנה לעכל את היעדרו כדי לחפש דרכים לבסס את האסלאם ולהמשיך את מורשתו של נביא הדת הצעירה הזו. מיד היה ברור לכול כי בתורת חותם הנביאים לא יוכל להיות למוחמד תחליף או יורש, וכי לא יוכל עוד לעלות על הבמה שום נביא אחר בכל אתר שהוא. אבל בשאר הפונקציות הציבוריות שלו: שיפוט, ניהול דתי, אקזקוטיבה ופיקוד צבאי, כל בן־אנוש שהיה בעל הכישורים הדרושים, יכול היה, בלית ברירה, למלא אותן. עמדה גם השאלה ביחס לחקיקה. שהרי אצל מוחמד, בתקופת מדינה, החקיקה היתה בהתגלות אלוהית ותורגמה למערכת חוקים שנכתבה אחר כך בקוראן והיתה לדין האסלאמי. לאמור, פונקציית החקיקה של מוחמד כמנהל ענייני המדינה והאומה היתה קשורה קשר הדוק לתפקידו הנבואי, שלולא שליחותו הוא לא היה יכול להוריד חוקים שמיימיים לשירות האדם. במבוכה שנשתררה, ובאין הסכמה על מילוי מקום מיידי לניהול ענייני העדה, התכנסו רעיו הקרובים ומאמיניו הראשונים והמסורים ביותר של מוחמד לטכס עצה. נוצרו גם קבוצות לחץ שרצו בקידום מועמדם לתפקיד, שאיש טרם הבין את תוכנו ומשמעותו. הדבר הראשון שהוסכם עליו היה, שיהא אשר יהא היורש, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר ח׳ליפה, כלומר ממלא מקום, משהו שאולי נשאל מן הנצרות, שבמות או בהעדרות ישוע ושליחיו, נוצרה משרת ״ממלא המקום״ (Vicar) ברומא, שנשארה בעינה עד ימינו. מכאן שבדורות הבאים, מאז מות מוחמד ועד להתפוגגותה של אחרונת האימפריות האסלאמיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הח׳ליפה נותר תואר לסולטאן־העל של האסלאם. מעניין שכיום תחיית הח׳ליפות הנה יסוד מוסד של האסלאם היסודני וחלק ממצעו, ללמדך על עוצמת המכשיר הזה שנוצר למחרת מות הנביא.
היו מועמדים ראויים רבים שראו את עצמם, ועוד יותר ראו אותם תומכיהם, כראויים למשרה החדשה והמרטיטה הזו שלא היה לה תקדים. למשל עלי, בן דודו של מוחמד, שהיה גם נשוי לבתו פאטימה, ומכאן הקשר ההדוק שנוצר בין השניים, עד כדי כך שנלחש מפה לאוזן שכאשר מוחמד היה על ערש דווי הוא הביע בפירוש את רצונו כי קרובו, חתנו ואיש אמונו יירש את תפקידו. אחרים לא ראו בעין טובה את האמביציה חסרת המעצורים של עלי, הצעיר יחסית, וחפצו במתן העדפה לאיש המוכשר ביותר בסביבתו של מוחמד – עומר אבן־אלח׳טאב, שעוד נועדו לו עלילות. גם אבו-בכר, שהיה חותנו של מוחמד – אבי אשתו הצעירה והאהובה עאישה – שהיה איש מכובד וישר דרך וגם מבוגר מן האחרים (בתרבות ההיא היתה רבותא בגיל מתקדם), הוזכר כאיש פשרה שאין קן צרעות באמתחתו. אך היתה בעיה עם כושר הנהגתו, דווקא בשעה החמורה ביותר לאסלאם, כאשר הכול היה עדיין היולי ומתהווה, והיה חשש שמא עם מות הנביא תתפרק החבילה כולה. בין כך וכך היה צורך להבטיח רצף שלטוני במדינה ובמכה, והוחלט לבחור באבו- בכר, שעורר את ההתנגדות הכי פחותה כי היה הראשון שהאמין בנביא, ושמו הועלה על-ידי עומר, והוא גם מונה כנראה על-ידי מוחמד הנוטה למות למלא את מקומו בהנהגת התפילה.
האתגר החמור ביותר שהוצג בפניו כח׳ליפה הראשון היתה סכנת התפרקותו, ותחילת התפוררותו ממש, של המבנה המסובך של בריתות שמוחמד הקים בימי חייו בכל רחבי חצי-האי ערב. כי לא עבר זמן וראשי שבטים שנשבעו אמונים למוחמד אישית, כמנהג השבטי הישן, לא יכלו עוד לקבל עליהם את מרות יורשיו שלא חייבה אותם. שבט אחר שבט החלו התקוממויות של שבטים ואבו-בכר היה נאלץ לשלוח צבאות נגדם ולהכניעם אחד לאחד במה שנודע אחר כך כמלחמות הרידה; (חזרת השבטים מאמונתם באסלאם). לולא הבין את גודל השעה ולולא עמד לו הכוח ליטול את ההחלטה הגורלית ההיא, שטיבעה בדם את האסלאם הקדום, ספק אם היה נותר זכר לאסלאם שלא יכול היה לשאת את המכה הזאת.
מתוך המדיה:
מלחמות הרִדַּה (בערבית: حروب الردة, מילולית: "מלחמות הכפירה") הוא השם שניתן במקורות הערביים למרידות של שבטים ערביים בחצי האי ערב לאחר מותו של מוחמד בשנת 632, את המלחמות הוביל הח'ליפה הראשון, אבו בכר, כנגד השבטים הערבים שחזרו בהם מהתאסלמותם בשנים 632–634.
היה לעניין הרידה גם הבט כלכלי, ואולי כך ראו השבטים הבדווים הפורשים את הבעיה, להבדיל מהיסטוריונים מוסלמים מאוחרים, שהאשימו אותם ברידה. עבורם מות מוחמד פטר אותם מתשלום הזכאת, שהיו כעין דמי חברות באומה. אבו-בכר הבין, ניתן לשער, שהקופה הציבורית שלא נשענה על מקור הכנסה עיקרי אחר, עלולה להידלדל אם השבטים יבטלו את תשלומיהם, ולכן היה חשוב לו להכניע אותם אחד לאחד. הוא שילח נגדם את שני גדולי המצביאים שלו, שהפכו לגיבורי-עולם במסורת האסלאמית:
ח׳אלד אבן אלווליד ועומר אבן אלעאץ (אותו נפגוש אחר כך ככובש מצרים). שלטונו של אבו-בכר ארך שנתיים בלבד, בטרם נאסף אל עמיו, ובמשך רוב התקופה הוא ניצח על מלחמות הרידה (=פרישה מן האסלאם) שהטביעו בדם את רוב חצי-האי ערב אך החזירו לחיק האסלאם, לפחות נומינלית אם לא מכל הלב, את כל אבדותיו. מובן, שכמו שבימי מוחמד הוסיפו להצטרף עוד ועוד שבטים למחנהו כל אימת שכוחו עלה ושמו נודע לתהילה, כן עתה זרמו שבטים לחזרה אל דרך הישר כל אימת שנודע ברבים על נצחונותיו של אבו-בכר בקרב שבטים אחרים. אבו-בכר זכה לשמוע את התואר אל-צידיק (הצדיק) נוסף לשמו, לצד עיטור הח׳ליפה, וגם היה לראשון מבין ארבעת אל-ראשידון (ישרי הדרך), הכינוי שניתן לארבעת הח׳ליפים הראשונים אשר נבחרו לתפקידם על-פי כישוריהם ותכונותיהם התרומיות: אבו-בכר (4-632), עומר (44-634), עות׳מאן(656-644) ועלי(661-656). הם היו גם אבות הכיבושים, ההתפשטות ובניית האימפריה האסלאמית וגם הח׳ליפים שהיו אהובים כמעט על כלל המוסלמים (פרט לשיעים, כפי שנראה להלן). עם מותו של אבו-בכר בקרב, הבחירה בעומר אבן אל-ח׳טאב היתה טבעית, הגם שהיו עוררים על מנהיגותו בתחילה, לפי שהיה בעל שיעור קומה מדיני ומנהלי, עד כדי כך, שמייחסים לו את בנייתה של האימפריה האסלאמית שזינקה אל העולם הגדול מן המקפצה של חצי-האי ערב. בימיו נכבשו ארץ- ישראל וסוריה, שהפכה לבסיס האומיים בצפון, ואחר כך מצרים בצפון- מערב מצד אחד והאימפריה הססאנית בצפון -מזרח מצד שני.
ההתרחבות המהירה והבלתי צפויה הזו נתנה ביטוי לאנרגיות האצורות בחצי-האי ערב, ושההיסטוריון המוסלמי הדגול, אבן ח׳לדון, עתיד לתת להן הסבר מדעי מחזורי. לדידו, כל כוח חדש שחי בפשטות, למשל חיי נוודות במדבר וללא נטיעת שורשים במקום אחד, ואין לו מה להפסיד, נמשך אל חיי העושר שבעיר ומסתער עליה ומכניע אותה ומנכס לעצמו את אוצרותיה. הוא לוחם בלכידות, במרץ ובמסירות, תוך השתעבדות לאידאולוגיה כלשהי ומחוייבות שבטית או כיתתית, שאבן ח׳לדון קרא לה עצבייה (רוח צוות (Esprit de corps). אולם לאחר שהוא כובש, משמין ומתיישב, הוא מאבד את כושר לחימתו ואת רצונו ללחום, הופך ל״רך״ בלשון הפוליטית של ימינו, והוא עצמו מהווה מטרה פגיעה לכוח החדש הבא העולה מן המדבר. ימי הראשידון שבהם עסקינן, וגם ימי האומיים ותחילת העבאסים, היו ימי גבורה, לחימה, התהוות, בנייה ושכרון הניצחון לאסלאם, וימי שקיעה והתרככות לאימפריה הססאנית האדירה והבאה בימים, שעברה את ימי השיא שלה, וגם ימי שפל לתרבות ההלניסטית שמשלה במצרים מאז קליאופטרה, ועתה הגיע זמנה להתכווץ ולהתנוון. הערבים גם נמשכו על-ידי ההבטחות לשלל האגדי שהמתין להם בארצות היעד וגם על-ידי הנחלות השבטיות והאישיות שהובטחו להם, ובעיניהם היו אלה פשיטות (ע׳זוות) למטרות ביזה, שהיו נהוגות במסורת הערבית מימים ימימה. הם היו מכוונים את פשיטותיהם הללו גם צפונה, מעבר לסוריה ולארץ־ישראל שנטלו מן הביזנטים, אלא שלפי שעה האימפריה הביזנטית הגדולה ניצבה כחומה בצורה והגנה על רמת אנטוליה שבשליטתה, ורוב פשיטות המוסלמים לשם עלו בתוהו. עברו עוד כ-800 שנה עד שהאסלאם העות׳מאני המנצח הסתער על קונסטנטינופול, בירת הנצרות המזרחית, כבש אותה ושינה את שמה לאיסטנבול (1453). רק ברבות הימים, כאשר היסטוריונים מוסלמים כבלאד׳ורי וטברי סיפרו את תולדות הכיבושים הללו, הם כינו אותם פותוח אלבולדאן (=פתיחה של ארצות), ואז הפך הכיבוש לאדמות קודש, כיוון שהוקדשו כווקף (=הקדש) על-ידי אללה לכל דורות המוסלמים הבאים.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
עמוד 83