לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי


לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

יש רגליים לידיעות כי יהודים התיישבו באזורי נאות המדבר של ערב בסוף ימי בית שני. זה לא היה דומה לסהר הפורה ולמצרים, בהם התנסו היהודים באותה תקופה או עוד קודם לכן, אולם פרנסה היתה שם, בעיקר בשיירות סחר ובמטעי תמרים. זהו דבר מבוטל לכאורה, אך לא כן אם נזכור את חשיבותו המרכזית של גידול תמרים והסחר בהם באיזור זה של העולם. שכן, תמרים יבשים הם המצרך האידיאלי ששוקל מעט יחסית, מאריך ימים בחום המדבר ולמרות זאת אוצר בתוכו ערך קלורי גבוה, כדי שישמש אספקה עיקרית בדרך השיירות הממושכת, שלו באו להעמיס על הגמלים מים ודברי מזון מגוונים לדרך, אזי לא היה נותר מקום למטען הסחר שבעבורו נוסעים. למותר לציין שמשעה שיהודים נטלו לידיהם סחר זה, הם התעצמו מאוד, וכך גם כוחם הפוליטי. כך, בתקופת היותו של מוחמד עלם צעיר, אי אפשר היה שלא להבחין בנוכחותם של יהודים בכל רחבי חצי-האי. הם היו לחלק בלתי נפרד מן הנוף, והגם שחיו בקהילות מלאות חיות משלהם, הם גם היו משולבים בחיי המקום, דיברו ערבית ואף נטלו חלק בתרבות הפואטית הג׳אהלית. הנה אב-הטיפוס המובהק, שמואל (סמוואל) בן עדיה, שהיה למשורר ידוע במתכונת הקדם-אסלאמית, כתב על אותן תֶמוֹת הנכללות במרווה, כלומר תכונות הגבריות הנערצות בחברה הג׳אהילית, ממש כבני דורו הערבים. אלא ששמואל, כמו יהודים אחרים, שמור היה לו בפולחנו ייחוד לאל האחד בורא עולם. מכאן שהטענה המוסלמית שהנביא הוא שהביא את הרעיון לערב לא כל כך עומדת במבחן הביקורת. יכולנו גם להפליג עוד אחורה במרחבי הזמן ולייחס את הקשר היהודי הראשון לחצי-האי ערב לזמנו של שלמה המלך ולפרשות אהבותיו עם מלכת שבא (דרום חצי-האי), בתחילת האלף הראשון לפה״ס, אך אז היינו נכנסים לתחומי אגדות קסומות וערבות לחיך שמי יודע אם יש בהן ממש.

 

שמואל בן עדיה ערבית: السموأل بن عادياء, א-סמואל אבן עאדיא), משורר יהודי שחי במאה השישית לספירה באזור חג'אז (בימינו בערב הסעודית) ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.

תפקידו של בן עדיה כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית. השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה. בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.

בספרות הערבית של ימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר. אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים. אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה. הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל). סיפור זה הונצח בשירו של המוזיקאי והזמר, שי נובלמן, ״רץ ביפו״, שהופיע באלבומו, ״יומי הוא חלום״.

בעת החדשה היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו נשארו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.

לשעה גברה ההשפעה היהודית על חצי-האי כאשר בראש הממלכה החמיארית שבתימן עמד יוסוף ד׳ו נואס (525-517), שנהרג בהודפו את הפלישה האתיופית הגדולה. תימן, ודרום ערב בכלל, היו קשורות אז בנתיב צפוני למכה ולמדינה ומשם לדרכי הסחר צפונה לסוריה ולביזנטיון, ומזרחה לפרס ולמפרץ ועוד הרחק משם של האוקיאנוס ההודי. הגם שבתימן האלילית היתה השפעת היהודים ניכרת, הם מעולם לא היוו יותר משבר קטן מן האוכלוסייה. כל הסיפורים הללו, אין ספק שהותירו משקע ורושם כה גדולים, עד כי גם בתרבות האוראלית שנשתמרה ברחבי חצי-האי הערבי, רבים איזכורי היהודים והעניינים המיוחסים להם, לרבות בשירה. למשל מילים ומושגים כמו שבת, כשרות ותורה, שאחר כך הועתקו לתוך הקוראן ואף נוצרה גירסה אסלאמית ״מקורית״ מהם, אין ספק מה מקורם וכיצד חדרו לערבית ואחר כך לאסלאם. גם רעיונות אחרים שבוטאו על-ידי היהודים בארמית ובמילים עבריות תוך כדי ערבובן עם הערבית השלטת, נקלטו והפכו לכלליות עד לבלתי הבחן. אגב, הוא הדין גם ביחס לנוצרים, כך שאין לטעון בשום צורה כי מוחמד הצעיר צמח בסביבה מבודדת ואנטיספטית לחלוטין, שאין לה דבר עם הדתות הגדולות האחרות שפשטו בחצי-האי, במידה ידועה,לפני בוא האסלאם. אין איפוא פלא, שכאשר הקוראן מערב מין בשאינו מינו ומספר את ההשתלשלויות כפי שמוחמד קלט אותן, זה הופך לנוסח המחייב, אפילו אין לו ידיים ורגליים, והאחרים (נוצרים ויהודים) שלא הולכים בתלם הסיפורת המוזרה והמומצאת ההיא נאשמים ב״זיוף״, רחמנא ליצלן, כי נביאו האחרון של אללה אינו יכול אלא להיות האמין והמדוייק ביותר. כך, למשל, דמותה של מרים משמשת גם ״בת עמרם ואחות אהרון״(כלומר אחותו של משה), וגם אמו של ישו, ומרחק 1200 השנים בין השתיים אין בו נפקא מנה לדידו של האסלאם. או, למשל, סיפורו של יוסף עם אשת פוטיפר, שהתנ״ך מספרו באורח די קצר וענייני, הופך למעשייה עסיסית המתאימה לעיתון נשים בימינו, בגירסתו הקוראנית. אין זה אלא שמוחמד הצעיר, שלא הבחין מה עיקר ומה טפל, מה מקרא ומה מדרש, עשה דייסה מעורבלת היטב וכך הציג אותה בפני מאמיניו כדברי אלוהים חיים, שבאו הישר מפי הגבורה, ולכן אין עליהם ויכוח כלל.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי- יסודות הדת האסלאמית

לחיות עם האסלאם

כאשר אתה מהרהר בכמה וכמה יסודות של האסלאם בראשיתו, אין ספק מה מקורם: אל אחד, טקסט קדוש, האבות, הנביאים, בית תפילה, תפילות אחדות בכל יום (ליהודים שלוש ומוחמד אימץ חמש), צום, מתן צדקה, מרכזיות ירושלים, יום מנוחה שבועי, דת של מצוות, וכד'. די אם נבדוק את תהליך ההסתגלות של מוחמד ליהודים, ונכונותו לצעוד לקראתם כדי לקרבם אליו, בטרם המחוייבויות שלו ושל מאמיניו נתקבעו, כדי לעמוד על מידת התקרבותו אליהם במודע, לא רק בהשפעתם עליו. הכרתו את היהודים נמשכה כבר כ-20 שנה בטרם עבר לית׳רב ושם הגיע לכלל התנגשות אתם. בהתוודעות הראשונה, שבה ספג מוחמד בצמא את דבריהם, פסוקיהם, מאמריהם, פרקי אבות שציטטו לפרקים, ועשה את הכל לבליל אחד, נראה היה לו כי לא בא ללמד דבר חדש מעיקרו, והוא איננו בא אלא לחדש את המסר האלוהי שנשתכח. לכן בתקופה הראשונה, שבה חיזר מוחמד במרץ אחר היהודים, גם מפאת שהיו מוריו הרוחניים, וגם בגלל השפעתם הרבה במרחבי שיטוטו, הוא השתדל להדגיש את המשותף – האל האחד וכו', כדי לשדלם להצטרף למאמיניו. הוא גם עשה שני צעדים דרמטיים כלפיהם:

הוא קבע כי יצויין יום הכיפורים (העשורה – העשרה בחודש, להבדיל מן העשורה השיעית שעליה נעמוד להלן), לאמור כי אם היום המקודש ביותר על היהודים נחוג רשמית באסלאם, אזי מה להם כי ילינו? שנית, בהבחינו כי יהודי ערב פונים בשעות תפילותיהם צפונה לכיוון ירושלים, הוא גם קבע שזו הקיבלה (כיוון התפילה) לכל המוסלמים, שלא היו עדיין מחוייבים למכה, מקדש פגאני, עד שיטוהר מאליליו על-ידי מוחמד. ברם היהודים, הבטוחים במסורתם, לא אבו לשמוע שמישהו מנסה ״לשפר״ את אמונתם רבת הדורות, והגיבו בזילזול שאין להם חפץ בתורתו, וכי כל סיפורי המקרא שהוא מדקלם מעכשיו כ״נגלים" ישירות אליו, אינם אלא שיבושים ועירוב מקורות שונים הנמצאים בסטייה מן המקור הכתוב שלהם, הנהיר להם.

ועוד דוגמא הכרוכה בירושלים: אם האסלאם דינו היה לצמוח בערב, בשפה הערבית ולאוכלוסיית הערבים, ולו עיר קדושה משלו במכה (ואחר כך גם מדינה), אזי מה לו ולאתרים אחרים, שבהם מוחמד מעולם לא ביקר ושלא היוו חלק מהווייתו או מתחום התענינותו? הנה המקורות מספרים כי באחד הלילות לשהותו במכה, כאשר היה שקוע עמוק בשינה ליד הכעבה, בא אליו שוב המלאך גבריאל (כנראה שזה היה המלאך התורן הניצב לשירותו בקביעות), טילטל אותו בחוזקה והורה לו לעלות על גבי סוס מכונף כדי להביאו לחורבות בית המקדש בירושלים. שם נועדו כל הנביאים, ובתוכם אדם הראשון, אברהם אבינו, משה רבנו, ושאר האבות, לרבות ישמעאל כמובן, וגם ישו. לאחר תום התפילה הוצע לו לשתות ואז הוא בחר בחלב. לאחר מכן הוא המשיך בסיורו השמיימי, כאשר גבריאל מראה לו את שערי השמיים. באותה הזדמנות גם ציווה עליו אללה שהוא ומאמיניו יתפללו 50 פעם ביום, אך לאחר שנועץ במשה רבנו, הוותיק והמנוסה ממנו, הוא החליט שזה מוגזם, ואז נשא תחינה לאללה וזה הסכים ברוב רחמיו להגביל את התפילות לחמש. ההתמקחות הזו עם אללה מזכירה במידה רבה את המיקח והממכר של אברהם עם האל בפרשת סדום ועמורה, בה הפחית והלך את מספר הצדיקים הדרושים כדי להציל אותן מחורבן. לאחר מכן, שם מוחמד את פעמיו, על בהמתו המכונפת, חזרה למכה. בסיפור הזה בלבד, אחד מני רבים, מקופל החוב העצום ליהדות שחבים מוחמד והאסלאם, ומכאן גם שנאתם העזה אליה ותביעתם במפגיע לנשלה מכל זיקותיה לעטיני מקורותיה, שבהם נאחזה הדת החדשה ודחקה את מי שנצמדו אליהם אלפי שנים קודם לכן. מבלי להתייחס להיתכנותו של הסיפור, כי הרי באמונה עסקינן, וגם לא לפרשנותה של ה״התגלות״ הזו כקשורה בירושלים, כי הפסוק בקוראן איננו רומז על כך אפילו, ואין בו זכר לירושלים לכל אורכו, הרי כמה וכמה יסודות בולטים בו מאוד, הקשורים בתורתו של מוחמד עצמו, גם אם הוא ידע והבין שהוא מעולם לא היה, ולא יכול היה להיות, בירושלים.

ראשית, סיפורו של מוחמד כי התפלל עם כל הנביאים, מאדם הראשון ואילך, קהל עצום ורב, והוא האחרון שבהם, מורה על עוז רצונו להתחבר אל השלשלת הנבואית האוניברסלית, הכוללת את כל הנביאים העבריים, רבים אחרים שאינם נביאים לפי שום הגדרה, וגם ישוע הנוצרי, כדי שהוא ישים עצמו כ״חותם הנביאים״ שאין אחריו עוד. תמימותו של מוחמד, אשר השים בשק אחד את אדם הראשון, שלא היה בו שמץ של נבואה, יחד עם ישוע ועם דמויות תנ״כיות שונות, כמלכים דוד ושלמה, או כנוח, ואילו נביאים אמיתיים שהוא לא שמע את שמעם, כמו ישעיה ומיכה הוא לא הזכיר כלל, מראים על קני המידה הבלתי בשלים שאותם נקט כדי למיין את גדולי ההיסטוריה. אלה שהוא שמע את שמעם מן הסיפורים היהודיים (וגם הנוצריים), ולא חשוב מה עיסוקם ומתי התרחשו על במת ההיסטוריה, אם תופעת הנבואה היתה קיימת אם לאו, הם נביאים לדידו. ולא זו בלבד שהוא היה בלתי מודע לסדר זמנים ולכרונולוגיה היסטורית, בחינת מי קדם למה, איפה ומתי, אלא הפרוכיאליות שלו במדבר שבו חי ופעל תיעלה את מחשבתו המוגבלת אם לסצנות מן המדבר אותו הכיר, אם למקומות בהם ביקרו שיירותיו בעבר והוא התרשם מהם, ואם לדמיונות פרועים או לחלומות חסרי פשר על היטלטלותו למקומות רחוקים, חצי ארציים חצי שמיימיים, שבהם מתרחשים כל מיני סיפורים שאין להם שחר או קישור למציאות. אפילו בהנחה שהוא התפלל בחזונו עם כל הנביאים, כלומר כל מי שהוזכר במקרא ואת שמעו הוא שמע – באיזה מקום פיזי זה יכול היה להתרחש? יש תיאורים (לא בקוראן) שזה היה על חורבות הר-הבית. הרי ידוע שלא נראו כל חורבות אז, משעה שהר-הבית היה קבור תחת 30 אמות של אשפה. וגם לו באו כל ה״נביאים" הללו לשם, ההיה מקום לקלטם על החורבות או שיתפללו על אשפתות׳ ומדוע על הר-הבית החרב, שעה שכבר היה קיים המקדש המכאי העולה לגדולה?

האירוע הגדול הזה, אשר תואר אחר כך במסורת האסלאמית המאוחרת יותר כמתארע כולו בירושלים, הוליד שני חגים הצמודים זה לזה : האסראא  והמעראג' (המסע המסתורי על גבי אותו סוס מכונף-אל-בוראק), (ההעפלה לשמיים). כאמור, עד לכמאה שנה לאחר מותו של מוחמד, הפסוק בקוראן נותן את המידע הזה די במשורה, בעוד שבמקומות פחות חשובים משתלחת לשונו בשטף שאין לעצרו. נאמר רק כי הועבר על גבי אל-בוראק ל״מסגד אל- אקצה״, שפירושו ״המסגד הרחוק ביותר״, ללא שום פירוט. ברור כי מוחמד לא יכול היה להפליג בפירוט על מקום שלא ראה, לכן צייר בעיני רוחו או בחלומו את המפגש במקום דמיוני כלשהו והשאר נותר אטום וסתום, עד שבאה המסורת המוסלמית מימי השושלת האומיית (750-661), בנתה מסגד על הר-הבית שקראה לו אל-אקצה, על שם הפסוק בקוראן, ואחר כך טענה כי זהו המסגד שאליו מתייחס הפסוק, ומי יעז לחלוק עליה לידו, על הסלע שבו גילו האומיים סימן של עקב אדם, זיהו את המקום ממנו העפיל מוחמד אל השמיים לאחר ש״החנה" את אל-בוראק ליד הכותל (וזהו שמו של הכותל אצל המוסלמים ומכאן "קדושתו״ להם), בנו את כיפת הסלע המפוארת, לגונן עליו, כפי שבניין הכעבה מצל על האבן השחורה במכה. אם נוסיף על כך את מעמדה של ירושלים כקיבלה הראשונה, הרי לנו הבירה של היהודים, הנרכשת בהדרגה גם לאסלאם, שהרי בשורתו של הנביא באה להחליף את כל הקיים, לא להוסיף עליו. מובן, שפרשנותם השונה של היהודים לכל סוגיית הנביאים, ההיסטוריה העולמית, מעמד האבות, הגולה והשבות, ועוד עניינים, נדחית על הסף כ״זיוף״ על-ידי האסלאם, משעה שמוחמד, בהיותו אחרון הנביאים, הנו גם המעודכן ביותר כביכול, וכל דברי הקודמים שאינם תואמים את דבריו הם הבל. אנו עוד נשוב למחלוקות הללו, אך לפי שעה טעמנו משהו מעולמו הרוחני של מוחמד הצעיר ותרומת היהודים (והנוצרים) לעיצוב מחשבתו. דרמות ועימותים קשים הרבה יותר יתרחשו בית׳ריב- מדינה שבפרק הבא.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי-מקורות צמיחתו של האסלאם היסודני של ימינו

פרק שלישי-

הנביא מוחמד – המייסד, המנהיג והמדינאי%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%a1%d7%9c%d7%90%d7%9d

קפיצת הדרך הנחשונית, שאותה עשה מוחמד בדרכו מלאת המהפכים, באה בשנת 622 לספירה, והוא כבן 52, זקן מופלג במושגי הימים ההם. למרות שבמשך זמן ממושך הוא נשא ונתן עם מארחיו החדשים על תנאי הגירתו אליהם לעיר ית׳ריב, נווה מדבר שבמרחק כ-350 קילומטרים צפונה למכה, ועד שלא חתם על ברית עם המדינאים (בני מדינה, כך נקראה העיר בפי תושביה לאחר בוא מוחמד, לאמור עירו של הנביא) ששירטטה את תחומי סמכותו ובעצם אף פרשה בפניו שטיח אדום כשליט העיר, אקט המעבר ההיסטורי לא קם. זהו שוב אחד מאותם מאורעות-ציר שלאחריהם העולם איננו עוד מה שהיה קודם לכן. שהרי מאינטלקטואל שאינו יודע קרוא וכתוב, ומנביא חובב שאף לא ברור מי היה עבורו נביא, לפי קני המידה המקובלים אצלנו, הוא הופך לשליט כל-יכול, אמנם על עיר-פוליס לא גדולה, אך מגובשת סביבו לאחר ש״העשבים השוטים״, בייחוד היהודים שבהם, ינוכשו ביעילות ובמרץ, וכל שמץ של התנגדות ידוכא, בדרך נועם אם אפשר, בייסורים ובעקרבים אם צריך. שהרי עשור השנים אשר מוחמד יבלה במדינה יהיו שנותיו המעצבות של האסלאם, בכל הבט שעולה על הדעת. כי מוחמד איש חכם היה, וללא ספק גם תאב שלטון, והוא ידע לרקוח את המתכונים הדרושים כדי למשוך אחריו את הרוב, להרתיע את הסוטים או המורדים, בעיקר את היהודים, ובתערובת של פיתויים ואיומים, ולעיתים גם פעולות צבאיות אכזריות שיטביעו את רישומן על ההיסטוריה האסלאמית, הוא לא היסס לנוע נגד אויביו ולהכריעם. כאשר מזלו או כוחו לא עמדו לו, הוא גם לא היסס לכרות בריתות עם שבטים אחדים, כמסורת השבטית הבדווית, כדי ללחום בשבטים אחרים, ואחר כך לפנות נגד בעלי בריתו מאתמול, כאשר ראה את השעה יפה לכך.

אחת מיצירותיו המפוארות ביותר בעשור פעילותו במדינה היתה יסוד האומה, שממש כמו בעברית נסבה על קבוצת אנשים שמשהו מקשר ביניהם מעבר למוצא האתני המשותף, בין אמיתי ובין מדומה. זהו הבסיס שעליו בנויים עמים ומדינות מודרניות, וגדולתו של מוחמד היתה בכך שהוא הקדים לראות את הצורך החיוני הזה והוציא אותו אל הפועל. שהרי נזכור, כי להבדיל מן החברות המודרניות הנשענות על פרטים, שיכולים להיות מאוגדים במשפחות ובאיגודים וולונטריים שונים, בחברה הערבית השבטית לא היתה תוחלת לאיש בבדידותו, והוא לא התפקד אלא בקרב בני שבטו ותחת חסותם. מכאן קשייו העצומים של מוחמד להתמודד עם שנות רדיפתו במכה, וללא קרובי משפחה כבן דודו עלי, שיהפוך לימים לחליף הרביעי ולאימאם המייסד של השיעה, ולבנו המאומץ בן – חרית׳ה, שלא לדבר על רעייתו המסורה ח׳דיג׳ה, ספק אם היה שורד את תקופת המבחן הקשה ההיא. מוחמד, שכבר הורגל בחיי ניכור מבני שבטו, מגיע אם כן למדינה צמא ומוכן להקים מסגרת-על ארגונית אחרת מאשר השבט שלא יכול היה לשרתו עוד. יתרה מזאת, בהבינו את התלות הפיזית והרוחנית של כל בדווי מבני שבטו, גם למחייתו וגם לחיי החברה והרוח שלו, הוא הסיק כי אם לא יקים מסגרת חלופית, לא פחות מושכת מן השבט ומסוגלת אף להתחרות בו, לא תהיה תקומה לאסלאם.

כי אם הוא מבקש להסב את תחושת החובה של הבדווי משבטו ומראש שבטו, אליו אישית ודרכו אל אללה, ואל המסגרת האסלאמית החדשה, אזי אין לו מנוס מהגדרת הישות החדשה בצבעיה הכי מרנינים ושובים את העין.

הרעיון נשאל ככל הנראה מן הנוצרים, שם עוד בכנסיה הקדומה כל המתנצרים היו נכנסים למין אחווה שגוננה עליהם ונתנה להם תחושת שייכות גם ברגעי מצוקה. הם קראו לה Ecclesia, שאנו נוהגים לתרגם כקהילה, אם כי זה הרבה יותר מזה. אפילו באמנות הכנסייתית של ימי הביניים היו מציירים את הקהילה כראש חי אחד, ואילו כל החברים בה מהווים מספר אינסופי של זרועות אנושיות המתפצלות ממנו. כלומר הקהילה איננה רק רשת ארגונית שהאנשים המאמינים מסונפים לה, אלא יחידה אורגנית אחת שכל כאביה ושמחותיה מורגשים באחת בכל חלקי גופה. אין ספק שזה היה התוצר הסופי שמוחמד שאף להגיע אליו, ועוד יותר יורשיו, משראו שמסעות כיבושיהם מקיפים עולמות ועמים וממלכות שונים, ורק יחידה אמונתית אחת המקשרת בין כולם יכולה להמשיך לתת מכנה משותף אחד. אגב, במשך הזמן קמו ח׳ליפויות, קיסרויות וסולטנויות לרוב, שלפחות על פי שאיפתן אמרו לאחד את העולם האסלאמי תחת כנפיהן, אם כי היתה קיימת מחלוקת לרוב, ביחס לשלטונו של מי ייחשב לאוניברסאלי על כלל האסלאם. בימים מודרניים אלה הן ליגות האסלאם, הקונגרס האסלאמי, ומאז 1969 ארגון ועידות האסלאם, אשר מספקים את המטריה הזאת שמקורה במוחמד אבל הצורך בה לא פס. אם כן, האומה הוכרזה כיחידה האסלאמית החדשה שאליה כל מוסלם חייב את נאמנותו בכל מאודו. אנו עוד נראה, בפרק על מצוות היסוד של האסלאם, שמטלות אלו, הנקראות ארכאן (רבים של רוכן = עמוד), הפכו למעין דמי חבר יומיים שכל מוסלם חייב לשלם כדי לשמור את מקומו במועדון המיוחס הזה של אומת האסלאם.

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

המוסלם בחברה החדשה המתהווה הנו בעצם ״מתמסר״ או נכנע, לרצונו של הבורא, כפי שמוחמד ביאר אותו, כלומר אסלאם פירושו היה להיכנע או להתמסר לרצונו של מוחמד, שלא מעט סתירות והתגלויות ״אלוהיות״ היו בדבריו על-פי הזמנה, דבר המעורר ספקות באשר לתפקידו ה״תמים״ כביכול בהעברת המסר האלוהי לבני-האדם ותו לא. תום-לב זה יכול היה להיות בן-תוקף כל עוד מוחמד פעל במכה כמו נביאי ישראל, להבדיל, כסוכן מתריע בפני שחיתות מידות וסוף העולם הקרב, בלי שום אינטרס מושקע בתוצאות נבואותיו על ענייני דיומא. דברי מוסר ותוכחה אלה היו דומים לדברי ירמיה על הכשדים הבאים לצור על ירושלים, בעוד הנביא נרקב בבית האסורים. אך כאשר הזירה עוברת למדינה – שאני. כשמוחמד הוא השליט, ולכן הפתרונות שהוא מספק לאומה שלו, בהתבססו על דברי נבואתו, הופכים לחוק האלוהי, אזי עולות שאלות רבות ביחס ל״כשרותם״ של פתרונות אלה. הנה, למשל, כאשר הוא ממאיס את היהודים, הוותיקים ממנו במדינה, על שכניהם המוסלמים (החדשים) שנטו לצידו, הוא ממהר להוריד פסוקים שמיימיים שמגנים אותם, לעומת דברי השבח שהיה לו להעתיר עליהם קודם לכן, כאשר חיזר אחריהם ורצה את קרבתם. אם כן, להבדיל מתקופת מכה, שבה היו נבואותיו אפוקליפטיות בעיקרן, לאמור דברי אזהרה וזעם על השליטים, הפכו נבואותיו במדינה לתחיקתיות יותר, כמו ויקרא ובמדבר, להבדיל, בחינת "ואלה החוקים אשר תתן לפניהם״. אשר על כן, כל היצירה הקוראנית, אשר מלבד שפתה העשירה והמגייסת אין בה מסר או רעיון חדשים שלמעלה מן הבנאלי, חולקה לפרקיה בעת עריכתה על-פי מקום ״הורדתה״ – מכה או מדינה. והואיל ואין שום סדר ענייני או כרונולוגי בדברים, ושום משנה סדורה בשום עניין, ראו עורכיה לסדר את 114 פרקיה לפי אורכם, פרט לפרק הראשון – אלפאתחה (־הפותחת), בו עושים שימוש יומיומי חוזר בשעת התפילות. בראש בלסורה (פרק), הכוללת בין כמה מאות איה (אות של אללה = פסוק) ועד לשתיים בלבד בסורות הקצרות ביותר, מופיע הציון ״הורד במכה או במדינה״.

 

הנה כי כן, ההתגלויות התחיקתיות הללו היו למכשיר עיקרי לביסוס שלטונו של מוחמד במדינה, משעה שכל אימת שנזקק להכריע ספקות או ויכוחים באשר לדרוש לעשותו, באה הפקודה האלוהית שאיש לא יכול היה לצאת או לעמוד נגדה. כוח זה הפך את מוחמד למחוקקו של חוק בעל סנקציה שמיימית, דבר שהצעיד אותו אל מעבר למעמדו הקודם של איש מוסר ומתנבא לפי תומו, הרוצה בתיקון העולם, למקומו כמחוקק-שליט שאיש איננו יכול לערער עליו, והמסוגל לנקוט יוזמה כדי לתקן עולם בצלם רעיונותיו שיקדו בקרבו. אולם, כדי להבין עד תום את המהפך הגמור שהתחולל במעמדו של מוחמד במדינה, ולהעריך את עוצם ידו ורוחב כשרונותיו, טוב לזכור שלבד מן הסטטוס הנערץ של נביא-מחוקק, הוא בנה לעצמו עמדה יחודית עוד בארבעה תחומים: המשפט, המנהל, הדת והצבא. ואם כי העיר מדינה היתה קטנה מדי למידותיו של מוחמד, היא ודאי היתה מיקרוקוסמוס להרצתן של שיטותיו, כמו רומא ליוליוס קיסר, בטרם יצאו חילותיו לכבוש את העולם. בשדה המשפט, ניהולה של עיר מחייב גם לפסוק בסיכסוכים בין בני-אדם ושבטים, שמטבע הדברים כולם נהרו אליו, לא רק משום שיצא שמעו כמאזין ובעל חוש צדק, אלא גם כלא נוטה חסד לגדול ולעצום, ולא מטה משפט נגד האומלל וחסר הכל. ואם משפט, היש לדבוק במשפט השבטי המסורתי או להיזקק לאמות המידה החדשות שמוחמד הביא עמו, ושהולידו חיזוקים ופירוטים התגלותיים חדשים כל אימת שהיה נדרש להם? ואם משפט חדש, מי כמוחמד מחוללו, שיוכל לפסוק אם אנשים מסוכסכים נהגו כשורה, ולגזור מעקרונות הבורא שאותם הוא מכיר, על כל מקרה פרטי שיובא בפניו? אנו רואים, איפוא, שתפקידו של מוחמד לאחר תקופת מכה עבר המרה והדגשה מנביא ¡נביא} ממש המתריע מפני הבאות, לשליח אללה (רסול אללה,}, הוא התפקיד העיקרי לו הוא יטען ולו יטענו מאמיניו, בעוד שהנבואה כנראה רק מסייעת לו להימצא בחברתם של הנביאים האחרים, כמו אדם ולוט שאינם נביאים ממש.

כמו משה רבנו, להבדיל, שכאשר תכבד עליו המלאכה הוא ימנה שרי עשרות, שרי מאות ושרי אלפים, שיהוו את הבסיס למנהל הציבורי העברי הקדום, כך גס במדינה, כאשר תגברנה מאוד תביעות המשרה, יאלצו יורשי מוחמד למנות להם עוזרים: למשפט יהיו אלה קאדים, לצבא הם ימנו מפקדי מסעות ופשיטות, ויפקידו מצביאים דגולים על מסעות כיבוש (פותוח, רבים של פתח, שם ארגונם הראשי של הפלשתינים), לדת יהיו אלה אימאמים (העומדים מנגד) לנהל תפילה, ולמנהל – מפקדי מחוזות ואחשדרפנים שינהיגו את אזוריהם כמדינות משלהם, רק עם חובת תשלום מס למרכז בימים כתיקונם, ואפילו זה לא בימים פחות טובים. ובינתיים, עד שירחיב, וכל עוד מוחמד נהנה מסמכויותיו ואיננו מראה סימן כי כבדו עליו, הוא ממלא את כולן בחדווה וביד רמה. בשטח המנהל, הוא המנכ״ל על ענייני העיר, האקזקוטיבה הראשית, שעל פיה ישק דבר, אם כי לשעה עדיין היה לשבטים מה לומר. מוחמד ניהל את העיר דרך השבטים, כלומר השתמש במבנה הארגוני הקיים כדי להשתלט עליו, אך לאחר הקמת האומה, שהיתה בידיה (כלומר בידיו) קופה ציבורית שניזונה מכספי מיסים אסלאמיים (זכאת, אחד מעמודי האסלאם), גברה גם עצמאותו מהם. רק עם פרוץ האסלאם הכובש לאחר מות מוחמד (632), נוצר הצורך להקים בסיס אימפריאלי מורחב על היסודות ההתחלתיים שאותם הוא הקים. בתחום הדת, מוחמד הנהיג בימיו תפילות בחצרו, בטרם היו מסגדים, ומפאת מעמדו נהרו אנשי העיר להסתופף עמו בשעות התפילה, שלכתחילה לא היו קבועות וגם מספרן לא היה קבוע. אך אט אט התגבשה התמונה, ואם בתחילה הוביל מוחמד את מאמיניו בתפילה, ככל שהמתלמדים החדשים הצטרפו היה צורך להעמיד לפניהם (אימאם – לעמוד לפני) מדריכי תפילה שידריכום בסבך הכריעות וההשתחוויות לפני אללה. גם בתחום הצבאי, מוחמד, כראש האומה, כמו ראשי שבטים במתכונת שהוא הכיר, יצא בראש צבאו למלחמה, אבל תחת התואר החביב על כלל המוסלמים של אז, כנראה מפאת תנאי הכיבוש ואווירת ההתפשטות – אמיר אלמואמין (מפקד המאמינים), תואר שיעבור בירושה, בכל דור ודור, לשליט המוסלם התורן. מעניין שמכל תאריו, ומכל תוארי הח׳ליפים האדירים שבאו אחריו, נראה תוארם הצבאי מועדף או פופולרי בעיניהם, כי בו מרבים להשתמש במקורות כדי להתייחס אליהם, מעבר לכל פרופורציה בתרבויות אזרחיות עשירות ומפוארות, כמו העבאסית (1253-750). ייתכן שבהמשך לאותה מסורת, אנו חוזים גם כיום במנהיגי מדינות, גם אם הם אזרחים, עוטים בגדי צבא, כאילו לומר שגם הם אמירי המאמינים בארצותיהם (סאדאת במצרים, חוסיין בירדן, ערפאת ברשות הפלשתינית צדאם בעיראק).

לחיות עם האסלאם-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

המעבר למדינה לא היה קל כל עיקר. עקירת אדם מביתו וממשפחתו לא היתה דבר שבשיגרה, בפרט בימים ההם שבהם לא היה מוכר מושג הניידות החברתית או הסביבתית שלא בדרך כיבוש. יחד עם מוחמד היגרו (מכאן ששנת 622 נחשבת לשנת ההיג'רה} רעיו ומאמיניו הקרובים, אלה שקראנו להם הזצחאבה, ושנועדו לתהילת עולם בהמשך דרכם. הם גם הרכיבו את השורה, המועצה, אשר ייעצה למוחמד והיתה לעזר לידו, וממנה יצאו גם כמה מחזורים מיורשיו, כגון אבו-בכר (המכונה ״הצדיק״), שהיה גם אבי עאישה, אשתו הצעירה והאהובה של מוחמד; עלי – בן דודו וחתנו מאז שנשא את בתו פאטמה; ועומר, גדול מייסדי האימפריה האסלאמית. חוץ מן הכבודה נשואת הפנים הזאת, היו לא מעט מתושבי מדינה שהתאסלמו ותמכו במוחמד, והם נקראו האנצאר (תומכים), שם שמוסב עד היום באורח סמלי לתומכי קבוצות אסלאמיות, בדרך כלל יסודניות, כמו אנצאר אל-אסלאם על גבול עיראק-איראן, שמובלעתם חוסלה על-ידי האמריקנים בתחילת מלחמת עיראק ב-2003 ומשם הם נפוצו לכל עבר. בעוד אשר האנצאר גם כן הגיעו לנקודות זכות בחסדי תמיכתם בנביא האסלאם, האחרים, שהיססו או פסחו על שתי הסעיפים, כונו בשם גנאי אל-מונאפיקון (הצבועים – אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר). במקומות שונים באסלאם היסודני בימינו, התומכים והמתנגדים לזרמים אלה ולשיטות האלימות שלהם, ממויינים עדיין בטרמינולוגיה ההיא, עם כל ההסברים והפרשנויות הנלווים. המושג היג'רה עצמו, מילה שגורה ופשוטה כביכול, הפכה אף היא לטעונה משמעות עבור כמה מגדולי היסודנים האסלאמיים בדורנו. כי המעבר ממצב נרדף למצב שליט, לא נראה על ידם רק כהתגוננות, הישרדות או שיפור תנאי הקיום, אלא כאקט רצוני של מוחמד להגר מן הסביבה הג'אהלית של מכה, לבנות סביבה מוסלמית למהדרין, ולהשתמש בה כמקפצה לכבוש את ארצות הג'אהיליה ולהכניע אותן.

ההיג׳רה היתה גם סמל להתחלה חדשה עבור מוחמד, חצי-האי ערב והערבים שבו, משעה שהיא בישרה את תחילתו של האסלאם וסופה של הגא׳היליה. אשר על כן, שנת 622, לפי הלוח הירחי, נחשבת לתחילת מניין השנים המוסלמי, ממש כפי שהספירה הנוצרית נמדדת מלידתו של ישוע. אלא שבהיות הלוח המוסלמי בלתי מותאם ללוח השמשי, חגי האסלאם ומועדיו נעים סביב כל השנה, והשנה המוסלמית הנה בה 360 יום קבועים (30 כפול 12), ללא עיבור או התאמה. לכן, נזקקים ללוחות סינכרוניים לחישוב התאמתם של תאריכים נוצריים למוסלמיים, שהרי תוספת מכנית של 622 שנה לחישוב תאריכים כלליים איננה מספקת. בז׳רגון של היסודנים הקשוחים, היג׳רה הפכה לאנטי-תזה ולאנטי-דוט לג׳אהיליה. אם קצה נפשך באווירה ג׳אהילית מחניקה, כפי שלדידם המצב ברוב מדינות האסלאם כיום, אזי כל שיש לעשותו הוא להגר ממנה, פיזית ממש, כמעשה הנביא, או כמעשה אנצאר אל-אסלאם או אנשי אל-קאעידה, ולתקוף אותה מבחוץ עד להכנעתה, או להגר ממנה נפשית, כפי שהאחים המוסלמים במצרים עושים, ולהמתין לשעת כושר כדי לשוב ולהסתער על החברה שבשוליה הם חיים. קבוצה קיצונית כזו במצרים בשנות ה-70, שהתהדרה בשם ״קבוצת התכפיר וההגירה״, משמע שהטילה בחברה את חטא הכפירה ודרשה להגר ממנה כתרופה, נלחמה במשטר עד שחוסלה. היא פשוט נטלה את דבריו כפשוטם של מנהיגם הנערץ סייד קוטב, ראש וראשון להוגים היסודנים החדשים, וביקשה לבצעם במציאות גם במחיר הקרבה עצמית ללא תוחלת. מכל מקום, לאחר ההיג׳רה והתארגנות מוחמד ואנשיו בשלטון העיר, ולאחר שהשיגרה החדשה התבססה על אספקת פתרונות אד-הוק לבעיות השעה על ידי התגלויות חדשות לבקרים, פנה מוחמד לשתי בעיות קרדינאליות שהטרידו אותו: שאלת היהודים במדינה, שהיו למיעוט בלתי נשלט למרות כל מאמציו לאלפם, וסוגיית מדיניות החוץ האגרסיבית מחוץ למדינה, שרק בה יכול היה לפרוץ את מעגליה הצרים של עירו ולפרוש כנפיים במרחב. חשבונו עם היהודים התארך, לאחר שחיסל את נוכחותם בעיר, ושולב במדיניות החוץ שלו. משמע, לא רק את מדינה רצה יודנריץ, אלא את כלל חצי-האי ערב, ולכך הוא החליט להתמסר בכל ליבו.

תחילה לסוגיה הפנימית, דהיינו להתנגשות בין מוחמד המהגר לבין יהודי המקום העשירים, הרבים והוותיקים. בבואו הוא מצא את נווה המדבר מיושב על-ידי חקלאים יהודים מגדלי תמרים, שהיו גם הם מאורגנים בשבטים והיוו את רוב האוכלוסייה. הגדולים בשבטיהם היו בנו קורייזה, בנו נדיר ובנו קאינוקע, שהראשונים שבהם כונו ״בני כוהנים״¡כאהנאן), אולי על שום ייחוסם בעת גלותם בימי בית שני. לצידם גרו במקום שתי קבוצות שבטים עובדי אלילים, אשר ישחקו תפקיד בולט בהיסטוריה האסלאמית לאחר מכן, והן: בנו עווס ובנו ח׳זרג' שעוד נשמע עליהן. בעבור המאבק בין קבוצות השבטים, שבו נקטו גם היהודים עמדה לצד זה או אחר, הוזמן מוחמד לתווך ולהשכין שלום במדינה; אך הואיל והיהודים לא נכללו ברובם בהסדרי השלום הללו, וגם לא נטלו חלק במשא ומתן שהביא את מוחמד לעיר, הם גם לא היו עתידים להיות מוגנים על ידם, למרות שיש רגליים לסברה כי עצם התאסלמותם של עובדי אלילים רבים עוד בטרם בוא מוחמד לעיר, ורבים עוד יותר לאחר בואו, היתה קשורה ביחסים התקינים ומלאי ההערכה ששררו בין היהודים לבין השבטים עובדי האלילים. התאסלמותם של הפגאנים, אם כן, היתה מעין קבלה של כמה מן הערכים והאמונות שהם קלטו משכניהם היהודים מזה מאות בשנים. אלא שבבוא מוחמד כשליט המוכר של העיר, מטבע הדברים היה שירצה בציותם של כלל תושביה, וככל שרב מספר תומכיו מבין הפגאנים שהתאסלמו( הׁאנצאר), כך גבר לחצו גם על היהודים, בעלי העמדות וההשפעה בעיר, שיסורו אף הם למשמעתו. והנה במקום שיילכו אחריו כפי שצפה, בפרט אחרי הוויתורים הרעיוניים מרחיקי הלכת שעשה למענם, הם הרבו ללעוג לו ולהקטין בערך נבואותיו וחידושיו, שלא ראו בהם יותר מאשר העלאת גרה של סיפורים, רעיונות והתגלויות תנ״כיים שהם היטיבו ממנו להכיר. אשר על כן, לבד מן האינטרסים הכלכליים הכבירים שהיו לו בהשתלטותו על נכסי היהודים הסוררים, לא עמדו בפני מוחמד אלא שלוש אפשרויות: האחת, לאסלם אותם תחת לחץ, מאחר שרובם דחו את חיזוריו לאסלום בדרכי נועם¡ השנייה, לברוח על נפשם למקומות אחרים בחצי-האי, שם תשיגם ידו מאוחר יותר; והשלישית, להכות אותם לפי חרב, במסע נקמה, שסופו בטבח שהאיסלאם נושא כחטוטרת על גבו מאז.

לחיות עם האסלאם-יסודות הדת האסלאמית-רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

מובן שהסיפורים על התאסלמותם של היהודים מרוב הערצה למוחמד מככבים במסורת האסלאמית, כדי להדגיש את כוח משיכתו הבלתי ניתנת לשליטה של נביאם. עבד אללה בן-סלאם, רב ומלומד יהודי, שגר במדינה, שמע ממרומי עץ התמר שבו היה עסוק במלאכת יומו, על הגעתו של מוחמד לעיר, והוא היה כה נרגש עד כי דודתו שישבה למרגלות העץ העירה לו כי התלהבותו מדמה כאילו משה רבנו בכבודו הגיע העירה. לאחר מכן ביקש המתאסלם היהודי ממוחמד שיסתיר אותו לבל יתפרצו נגדו בני שבטו. ואכן, לאחר שהודיע שהעביר את אמונתו לשליח אללה, וציווה על בני ביתו שינהגו כמותו, היסו אותו בני שבטו וטפלו עליו האשמות רבות. סיפור זה היה לאסמכתא על כי היהודים הם מטבעם ״הולכי רכיל, בוגדנים, שקרנים וחסרי מוסר". זו גם היתה העילה לא רק להצדיק מתאסלמים אחרים ולהרימם על נס, אלא גם להוקיע את העקשנים שבין היהודים, שלא אבו ללכת אחרי מוחמד ושילמו על כך ביוקר רב. האמת ניתנה להיאמר שיהודים ״טובים״, מן הסוג שנהה אחריו, הוגן בחוזה מדינה, על פיו הגיע מוחמד אל העיר. שם נאמר בפירוש כי ״כל יהודי שיילך אחרינו יזכה לסיוע וליחס טוב; יהודי כזה לא ידוכא ואויביו לא יזכו לעידוד נגדו״. שבטים יהודיים הוגדרו כבעלי ברית כל עוד הם תומכים בקהילה כולה בעת מלחמה וכל עוד הם נוהגים כ״ראוי״, דבר שהיה נתון לקביעתו של מוחמד בכל עת. אחד הראויים הללו היה הרב מוחאיריכ, שקרא ליהודים לצאת לקרב אוחוד (625) למרות השבת, כדי לעמוד בהתחייבותם למוחמד, והוא אף נהרג בקרב.

אבל מספר היהודים ה״סרבנים" עלה על בני דתם שקיבלו את נבואתו של מוחמד או לפחות היו נאמנים לבריתם אתו, על פי השקפת האסלאם. צריך להבין כי על פי כללי המדבר, מי שלא השתייך ליחידה שבטית כלשהי לא יכול לצפות לזכויות או להגנה. ומי שנשבע אמונים למוחמד היה חייב לוותר על נאמנויות אחרות, בין שבטיות ובין קהילתיות או דתיות. והואיל ומרבית היהודים, לבד מאלה שעברו לצידו של מוחמד, בכל המובנים, נותרו מחוץ למעגל הנאמנויות החדש במדינה, ברור היה כי שעת ההתנגשות בינם לבין משטרו החדש של מוחמד בוא תבוא. והיא באה בעיקר על רקע דברי הביזוי של מלומדי היהודים, שהיו בקיאים במקורות היהודיים ולא יכלו לשאת בשוויון נפש את העירוב שעשה מוחמד בין מקרא למדרש, בין טקסט קדוש לבין סיפורי אגדה. ולא זו בלבד שהם דחו את נבואתו של מוחמד, אלא גם לא התרשמו מוויתוריו הנדיבים כלפיהם. כל עוד מעמדו בעיר היה זקוק לשיפור, הוא גם לא העז לצאת נגדם, אלא בלע את עלבונו, אך היה משוכנע שהואיל והתגלויותיו הן אמת לאמיתה, כל טענות הנגד שלהם בשקר יסודן. כך התקבע הרעיון שהיהודים (והנוצרים) הם זייפני הטקסט האלוהי, כל אימת שהוא חורג (בעיני המוסלמים-סוטה) מן המסר הקוראני שהוא המעודכן ולכן האמיתי ביותר. בעימות בין מוחמד לבין היהודים, שהיו שכנים טובים לאנשי מדינה במשך מאות בשנים, מטבע הדברים שנטיית ליבם המוקדמת של השבטים הערביים לא נטתה מיד לטובת מוחמד, הזר שזה מקרוב בא. אולם משהעמיקה המחלוקת, לאחר שמוחמד חדל מפסוקיו בשבח היהודים ומחיזוריו אחריהם, והחל לתרגם את איבתו אליהם ואל סרבנותם בפסוקים חדשים בגנותם, נוצרה סנקציה אלוהית שדרשה לנהוג בהם ביד קשה, שאפילו שכניהם התומכים מאתמול לא יכלו עוד לחמוק ממנה. כי לדבוק ביהודים על-פי המנהג הקדום חייב היה לפנות מקום לתביעה אלוהית דרשנית שלא הותירה מקום לספקות, בהתגלויותיו חוצבות הלהבות של הנביא-המנהיג.

ניגוד זה בעיצוב המדיניות כלפי היהודים, כמו ניגודים רבים אחרים שהתגלו למוחמד תוך כדי עשייתו, הבליט לא רק את התהום הפעורה בין נביא-מטיף חסר אחריות שלטונית לבין מנהיג ומדינאי האנוס לעמוד בלחצים מעשיים ולעיתים סותרים, אלא גם את הצורך התיאולוגי ליישב בין סתירות בפסוקי הקוראן. כי פסוקי הקוראן הם דברי אלוהים חיים, ואי אפשר לבן-אנוש לטעון כי חלקם בתוקף וחלקם חסרי תוקף, כי כולם נמסרו, במועדים שונים, מפי שליחו של אללה. על כן, במקום להעמיס על הנביא את האחריות לסתירות הללו, דבר שהיה מעמידו באור לא נוח כלפי שליחותו, נטען בתיאולוגיה האסלאמית המאוחרת יותר כי הכל תלוי ברצונו של אללה, אפילו תופעות הנראות ״טבעיות״ וחוזרות על עצמן, כזריחת השמש ושקיעתה. וכפי שתופעות אלה אינן אלא ביטויים חוזרים של רצונו של אללה, שברצותו מוציאן לפועל וברצותו גורם לביטולן, כך גם מילותיו הנאמרות בקוראן יכולות להראות ניגודיות, אך הן תמיד מבטאות את רצונו בעת שאמרן. אלא שאללה יכול לשנות דעתו, ואין חקר לסיבותיו (בלא כיףאל תשאל איך), ולכן כל מה שחכם ההלכה יוכל לעשות זה למיין את דברי אללה לפי סדר אמירתם, ולהתייחס לאחרונים כמבטלים את הראשונים או לפחות מחליפים אותם. מכאן החידוש ההלכתי של אל-נאסח׳ ואל-מנסוח׳ (המבטל והמבוטל) לאמור הפסוק האלוהי שמבטל, ללא סיבה, צידוק או פשר, את מה שנאמר קודם לכן. חידוש הלכתי, אמרנו? זהו חטא שאין דומה לו, כי חידוש (בדעה} הוא התרסה נגד אללה, נביאו וחכמת הקדמונים, שהיו אמורים לדעת הכל, ולכן עצם החוצפה לטעון ל״חידוש״ לעומתם נחשבת לכפירה בעיקר. אלא שכאן זה איננו חידוש הלכתי שנטען על-ידי בן-אנוש, אלא יסוד הלכתי קבוע הנדחק הצידה מפני יסוד הלכתי אחר שבא מפי הגבורה. אללה יכול לסתור את עצמו, אדם לעולם לא יעז לסתור אותו.

יסודות הדת האסלאמית -רפאל ישראלי

לחיות עם האסלאם

כך או כך, ישנם פסוקים לא מועטים בקוראן המדברים בשבח היהודים ואפילו מאזכרים את ארצם המובטחת, משמע כאילו הכירו מוחמד והאסלאם בזכותם על ארצם, שהיתה מתת האל עצמו. ולעומתם רבים יותר הם הפסוקים המחרפים ומגדפים את היהודים, קוראים למאמינים להילחם בהם עד להכנעתם ולביזוים {סורה ־ פרק 9, איה = פסוק 29}, מתרים במוסלמים שלא להתרועע אתם (5:51); או דנים אותם למסכנות ולשפלות נצח (2:61), ועוד כהנה וכהנה. ברור לנו, לאור תיאולוגיית המבשל והמבושל, כי הואיל והפסוקים המשבחים והידידותיים נאמרו בשעת חיזורו של מוחמד אחר היהודים, הוא חפץ אז ביקרם, ומכאן התגלויותיו החיוביות כלפיהם. אלה הם, אגב, ציטוטי התעמולה של כל מדינות האסלאם בימינו, כאשר הן חפצות להציג את יחסן החיובי כלפי היהודים ולהפריך את טענות היהודים על אפלייתם תחת האסלאם, שעוד נתייחס אליהן בהמשך. אולם ברור לכל מוסלם כי פסוקי הנאצה, המטביעים בכמותם את מעט פסוקי השבח המצויים בקוראן, הם ששלטו בכיפה לאחר הקרע בין מוחמד ליהודים, הם הנחשבים כמבטלים את קודמיהם, והם המצוטטים תמיד, ובכל יום, בנאומים ודרשות וכתובים של כוהני דת, מדינאים, מלומדים וכל מי שמלאו ליבו לומר משהו על יהודים. לעולם יהיו דברי הבלע נגד היהודים מובלטים וחוזרים על עצמם עד לזרא, ואילו דברי הידידות מובלעים ונשכחים כלא היו. מה יותר מדגים מצב עגום זה מפירושה ג'לאליין (שני הג׳לאלים – מחברי הפירוש), הנלמד בכל הרמות ברחבי האסלאם ונחשב למוסמך כמו פירוש רש״י אצלנו, להבדיל ? בפרק הפותח את הקוראן (אלפאתחה = הסורה הפותחת, המשמשת גם חלק מטקסט התפילה), ישנה התייחסות לאלה ש״אללה זועם עליהם, ואלה שתעו בדרך", כאשר הפירוש המוסמך מזהה את הראשונים עם היהודים, והאחרונים עם הנוצרים, ואין עוררין על כך. לאמור, הואיל ומוחמד זעם על היהודים והיה מתוסכל מהם, אזי ברור שהוא ביטא את זעמו בשם אללה בצורת התגלות שמיימית שתהפוך לחלק מן התפילה היומית של כל מוסלם, ובכך תנציח, תקבע ותעמיק את הסטריאוטיפים האנטי-יהודיים החריפים שבספר הקדוש למוסלמים.

לאחר ניצחונו הגדול הראשון נגד המכאים בני עירו (624) בקרב בדר (שם מקום שבו נערך הקרב, אך היה לסמל של אם כל הניצחונות באסלאם. מלחמת יום הכיפורים נקראה, לפיכך, בפי המצרים ״מערכת בדר״), באה למוחמד שעת הכושר לצאת לקרב גלוי נגד שבטי היהודים במדינה, ולחסלם בזה אחר זה. הוא החל בבני קאינוקע, החלש והקטן שבשבטים, שעסק בעיקר במלאכה והיה בעל אדמות. הוא הטיל מצור עליהם והם נכנעו, אך מוחמד היה אנוס להאזין לבני השבט הערבי של חזר׳ג, שהיו בעלי בריתם בעבר, ושעתה דרשו רחמים עליהם. בעוד רבים מבני השבט היהודי מצאו את דרכם לסוריה מאימתו של מוחמד, נודע ראש שבט החזרג' שביקש רחמים עליהם, לדיראון עולם באסלאם כגדול המונפיקין  ( הצבועים, שלא צעדו עם מוחמד בכל לב ועד הסוף, בניגוד לאנצאר, שאודותיהם שוחחנו קודם לכן). אין ספק שלאחר ניצחון בדר, היהודים היו כה מפוחדים, רבים מהם כה נלהבים למעברם לצידו של האסלאם, ומוחמד עצמו היה כה מלא בעצמו, עד כי בעת המצור והגירוש לא העזו בני השבטים היהודיים הנותרים (לפי שעה) להתערב לטובת אחיהם, דבר שסופרי האסלאם לא נלאו מלחזור ולשנן באוזני קוראיהם. כפי שקרב בדר קבע את ההתייחסות ליהודים במידה ידועה, כך גם קרה בקרב אוחוד שבא אחריו(625), ושבו ניגף צבאו של מוחמד. הפעם, כדי להחזיר לעצמו את כבודו הפגוע, הוא החליט להתנפל על בנו נדיר, מתכון שיחזור על עצמו פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, לפיו מתוך עמדת עוצמה, וגם מתוך עמדת חולשה, תמיד המוצא הנוח הוא לפרוע ביהודים. הם, כמו בני קורייזה, נמנעו מלבוא לעזרת מוחמד בקרב אוחוד, בגלל (או בתירוץ, שכן הם הביעו את שמחתם בדיעבד על תבוסת המוסלמים) השבת, לכן היתה זו לו עילה טובה לעשות בהם שפטים, תוך האשמתם בעצם במפלתו.

אך כאן מצב העניינים היה שונה בעימות עם בנו נדיר מאשר עם בנו קאינוקע. בנו קאינוקע, למרות שהיו עשירים ובעלי הטובות שבאדמות מדינה, לא נאותו לתרום למלחמותיו של מוחמד, ואפילו לעגו להיזקקותו לתרומות אנוש, אפילו מידי לא-מוסלמים, בעודו טוען למעמד שליחו של אללה. כמנהגו מאז הגיעו למדינה, הוא שוב קיבל התגלות שמיימית על כי בני נדיר קשרו נגד חייו, והוא פשוט פקד עליהם לעזוב את מדינה. הם התנגדו בקוותם לעזרה, אך משזו בוששה לבוא, הם הסכימו לעזוב עם מיטלטליהם, ולהשאיר את כלי-זינם מאחוריהם. הם יצאו לנווה-המדבר היהודי של ח׳ייבר עם שיירה של 600 גמלים נושאי עיקר רכושם, ובראש מורם. שם תשיגם ידו של מוחמד בהמשך, בתהליך ניקויו של חצי-האי ערב מיהודים. לא עברו אלא שנתיים מאז גירושם, עד שהמוסלמים המנצחים כילו בהם את נקמתם ושחטו אותם. אדמות בנו-נדיר חולקו בין המוהאג'ירון (־המהגרים שבאו אחרי מוחמד למדינה), שעד אז היו מחוסרי רכוש וחיו בחסדיהם של בני מדינה שקלטו אותם בזכות מוחמד. וגם זה יהפוך למתכון בהיסטוריה המוסלמית: הם כובשים שטחים לא להם, מגרשים אחרים מאדמתם או הורגים אותם, או אפילו אונסים אותם להתאסלם, אך אם מי מהקרבנות יעז לתבוע חזרה את רכושו או את חרותו, הרי הוא תוקפן שיש להילחם בו ולהשמידו. במידה רבה הסיכסוך הישראלי-מוסלמי, המכביד עלינו זה מאה שנה, מראה יותר ויותר סממנים של חשיבה זו. בנו-קורייזה נותרו מכשול אחרון בפני תוכניתו של מוחמד להשלים את נקיון ערב מיהודים, שהקדימו אותו לשם לפחות במחצית אלף שנים, ושלהם הוא חב חוב עצום של התפתחות חשיבתו והידע התנ״כי , הגם שמבולבל משהו, שהוא צבר מפיהם.

לחיות עם האסלאם – רפאל ישראלי

לכאורה, קרב השמדה אחרון זה נגד היהודים לא היה צריך כלל להתארע, אלא אם כן ניקח בחשבון את מצוקתו הפסיכולוגית העצומה של מוחמד, אשר בנוסף להטלת סמכותו על העיר ולצרכים של מדיניות החוץ שלו שחייבה קרבות וניצחונות, היה צריך להתמודד עם המסר השמיימי של היהודים. הם הרי היטיבו להכיר מסר זה יותר ממנו, ולכן לעולם יקראו תיגר על בשורתו ונבואתו, אלא אם כן יחסלם הוא תחילה. בתנאים הטוטאליים של המלחמה והניצחון בימים ההם, אי אפשר היה לחפש ולמצוא פשרה בינו לבין היהודים, כי אם לא ינצחם הוא, הם יקומו עליו ויערערו את בסיס שליחותו והנהגתו. בשעת המצור של בני מכה על מדינה ב-627, הידוע כמלחמת התעלה, הגם שבני קורייזה סייעו בחפירת תעלת ההגנה על העיר, הם הואשמו במשא ומתן עם המכאים, ואם כי לבסוף הם נותרו נייטראלים, היה די בכך להטיח כי היה חטא בלבבם, כי בגדו וכי תקעו סכין בגבו של מוחמד, סטריאוטיפ שלא נפטרו ממנו היהודים עד ימינו. ישנן אפילו מסורות המאשימות את אחד מבני נדיר הגולים כבעל רעיון התעלה שכמעט התיש את כוחו של מוחמד. לכן, סמיכות הפרשיות בין הסתלקותם של הצרים על העיר לבין התנפלותו של מוחמד על בנו קורייזה. הוא צר עליהם 25 יום, ורק משכלו תקוותיהם, הם הציעו להיכנע על-פי התקדים של אחיהם בנו נדיר, ולצידם פעלו לא מעטים מבני השבטים הערביים שהיו שכניהם, כדי להשיג הסדר מן הסוג הזה. אך מררתו של מוחמד היתה בשיא התפרצותה והוא מאן לכל ויתור או למחווה של רחמים. במוסרו את ההכרעה לידי אחד מחסידיו, הוא משך, כביכול, את ידו מן הזוועה המתרקמת לבוא, אך המתווך הבין את כוונת מוחמד ופסק להוציא להורג את כל הבוגרים היהודים ולמכור לעבדות את נשיהם וילדיהם ששרדו.

כל הבוגרים היהודים נערפו בכיכר העיר(מספר הראשים שהותזו נאמד בין 600 ל-900), ממש כפי שהפועלים בשמו של מוחמד עושים כיום בבני הערובה המערביים שהם חוטפים בנבכי בגדאד, פלוג׳ה, איסלמבאד או קנדהאר. גופותיהם הושלכו לתעלות שנחפרו בעיר, ממש כבימי באבי יאר. אך הזוועה ההיא, לא זו בלבד שאין ממשלה אסלאמית שבושה בה, אלא הפכה לתקדים למעשיו הראויים לחיקוי של נביא האסלאס, ולכן אצים לחקותו מוסלמים רבים גם בימינו, מרוצחי החמא״ס ועד לפושעי האיסלאמיקזה שעשו שַמות במגדלי התאומים, בפנטגון, ובחוצותיה של ישראל. בכל המקרים עלזו והתרוננו ההמונים ברחוב המוסלמי, ומי שנתפס כמטיף מוסר לבני אמונתו על פעלם, נימק את ביקורתו לא בנלוזותה המוסרית של הפעולה לעצמה, אלא ב״נזקים הנגרמים לשמו הטוב של האסלאם״. כאז, כאשר הרצח ההמוני הזה הוסיף ליוקרתו של מוחמד בחצי-האי ערב, כן היום בן־לאדן, יאסין, נצראללה ומוחמד עטא, הטובלים בדם את ידיהם, הפכו לגיבורים לאומיים ודתיים אצל המוני המוסלמים. מכל מקום, לאחר הרצח הזה נותרו רק יהודים בודדים במדינה וגם הם ידחקו החוצה ברבות הימים. עורמתו של מוחמד לא ידעה קץ: גם כאשר משלחת של יהודי ח׳ייבר הוזמנה אליו למדינה למשא ומתן על עתידם, הליווי המוסלמי שנשלח להביאם ניצל את העובדה שהם באו ללא נשק, פנה נגדם ושחטם. כתוצאה מכך, יצאו יהודי ח׳ייבר לכרות בריתות עם שבטים אחרים למקרה של התקפה כוללת עליהם. אך ב-628 נחרץ גורלם. לאחר שנסיונו של מוחמד להשתלט על עיר הולדתו מכה עלה בתוהו(ראה להלן), הוא התיר לבני צבאו המושפלים להפנות את זעמם נגד יהודי ח׳ייבר ולעשות בהם שפטים. הם נלחמו בעוז להגנתם ואילצו את המוסלמים להילחם ממבצר למבצר ולרכוש לצידם את בעלי בריתם של היהודים, עד שהכריעום. אולם, בעוד אשר לבני נדיר, שנגדם היה לו חשבון ארוך, לא הותיר כל ברירה אלא להיכחד בחרב, לבני ח׳ייבר המקוריים הוא מצא נוסחה חדשה ומשפילה (הד׳ימה, ראה להלן), שגם היא תהפוך לתקדים בטיפול המוסלמים ביהודים בדורות הבאים.

תמורת בטחונם האישי והמשך החזקת ביתם ושאר רכושם, חוייבו יהודי ח׳ייבר למסור את מחצית תבואת תמריהם לקופת האומה המוסלמית. מיד לאחריהם הוכנעו יהודים בנאות מדבר נוספים וחוייבו לאותו הסדר. פרשנויות מאוחרות טוענות כי הסדרים אלה היו בתוקף רק כל עוד השליט המוסלמי חפץ בכך, ולזה כנראה כוונו כרוזיהם של אנשי החמא״ס במהלך האינתיפאדה הראשונה (1992-1987), שקראו לפלשתינים לזכור כי ״הגיעה שעתה של ח׳ייבר״. מן הסתם לא התכוונו להקל על היחס ליהודים שאותם הם תיעבו ונגדם הם התקוממו, אלא דווקא תבעו להכניע את היהודים ולגבות מהם מסים כבדים ומשפילים כבימי ח׳ייבר. אלא שלא ניתנה להם הזדמנות להוציא כוונותיהם אל הפועל, ומוטב שכך. בימי הח׳ליף עומר (44-634) גורשו כל יהודי חיג׳אז, ונראה ששליט זה, שנחשב לנדיב ויעיל, דווקא קבע תקדים אכזרי זה של גירוש היהודים. מכל מקום, מאורעות כבירים אלה, שבהם נקבעה לעולם עוצמת המוסלמים ונגזרה לעד חולשת היהודים ונחיתותם, יעמדו שוב כעבור 1300 שנה כאבן נגף ביישוב הסיכסוך בינינו לבין הערבים. שכן, אין מאורעות הרקע הללו מאפשרים למוסלמים לקבל את תהפוכת הגורל כמציאות המעמידה את היהודים הנלוזים ההם, רדופי הנביא וקרבנותיו, כשווי ערך ומעמד לאומתו של אללה, לא כל שכן כמנצחיה, חזור ונצח, במלחמות רבות. מכל מקום, לאחר נפילת ח׳ייבר בידי מוחמד גדלה עוצמתו והאדירה יוקרתו, עד כי גם שאר הערים, כמו מכה וטאיף, יפלו תחת מרותו, שבטים רבים, קרובים ורחוקים, יסורו למשמעתו, והוא יפרוש כנפיו על פני אזורים רבים והולכים של חצי-האי. הכנעתם ושיעבודם של יהודים ונוצרים גם בתימן ובשאר אזורי חצי-האי, הולידו גם את מושג הג׳יזיה (מס), שלכתחילה כוון למס על היבול, כמו ההסדר עם יהודי ח׳ייבר, אך לבסוף קודש על ידי הפסוק בקוראן (סורה 9:29) שהאיץ במוסלמים להילחם באנשי הספר (יהודים ונוצרים) עד אשר ישלמו את הג׳יזיה ויושפלו. במילים אחרות, הלא-מוסלם היה אמור להישלט על-ידי המוסלם ולשלם לו מס, כפי שנקבע על-ידי מוחמד עצמו.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –

הנה כי כן, משימתו של מוחמד בחצי-האי ערב הוכתרה בהצלחה כבירה, לא מעט בזכות קיצוץ כנפיהם של היהודים, שמהם הוא חשש יותר מכול. כאשר לא יכול לשכנעם, הוא ניסה להכניעם, אחר כך לדחקם, לגרשם ולהשמידם. וככל שהוקטנה קומתם והם הוסרו מן הדרך, כך רוממה דמותו והוא עלה על דרך המלך. מכאן העוינות הטבועה בהיסטוריה האסלאמית בינם לבינו, ומכאן עוצמת האיבה ליהודים שנותרה במלוא חדותה גם עם חלוף מאות השנים. אבל, כאמור, מוחמד היה טרוד בימי מדינה גם בביצור שלטונו, ובעיקר בהשגת דריסת רגל בעיר הולדתו. לאחר קרבות בדר ואוּחוּד, ובפרט לאחר מערכת התעלה, שבה השתמש כעילה לחיסול יהדות מדינה, הוא נרגע בראותו שהעיר מגובשת סביבו ואין לו עוד אויבים מאחורי גבו. בסידרת בריתות עם מנהיגי שבטים, הוא מרחיב את תחום שלטונו עד כי הוא מקיף את חיגיאז כולה, פרט למכה, בבת עינו. מכה היא עיקר תכליתו, משום שהיה בה מקדש הכעבה, שמשעה שמוחמד הבין שאיננו יכול ללחום נגדו למרות, או שמא משום, היותו משכן לאלילים המקומיים: אל-לאת, אל-עוזה ואל-מנאת, הוא חייב לחבקו ולאמצו כמרכז האמונה. דרכו היתה דידקטית ושיטתית, פשוטה ושובה לב. במקום לטעון שהוא מייסד דת חדשה עם עקרונות משלה, הוא עמד על כך שהיתה סדרה ארוכה של נביאים בכל דור ודור, ומעולם היה צורך חוזר לשלוח נביא חדש ושליח האל לאנושות כדי לתקן עיוותים שהיו. והפעם, הואיל והיהודים המאוסים, שכבר יצא קצפו עליהם, היו גדולי המעוותים והראשונים שבהם, ולאחריהם הנוצרים שגם הם סטו מן הדרך, בא שליחו האחרון של אללה, מוחמד, כדי ליישר את ההדורים ולהשיב את מהלך החיים והאנושות לתקנו. משמע, שהוא לא התיימר לבנות, נדבך על גבי נדבך, תפיסת עולם חדשה, או לחבר טקסט דתי קדוש עם משנה סדורה לדתו ולחוקותיה, אלא להתייחס לחומר דתי שהיה ידוע לו ושנרכש משמיעה ולא מלימוד, ולסדר אותו בדרך שתשבה את ליבם התם של תושבי ערב.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006

ראשית חוכמה, הוא סידר בהייררכיה כרונולוגית, שלא היתה תמיד מדוייקת, את שמות האישים הדגולים שהיו ידועים בחוגי החניפים בחצי- האי: אדם, אברהם ושאר האבות, בהבדל אחד, שישמעאל ממלא את מקומו של יצחק גם כיורש אביו ומורשתו הרוחנית, וגם כקרבן המועלה לעולה במבחן העקדה. אלא שהואיל וכל ההתרחשויות הללו נודעו למוחמד כמתרחשות בירושלים, שגם עליה שמע ממוריו היהודים והנוצרים, והיתה בבחינת דבר היולי, מנותק ומרוחק שלא יובן לבני עמו במדבר, הוא העביר את המאורעות למחוזותיו. אברהם היה למוסלם שירש את מורשתו האסלאמית מאדם הראשון, ונדודיו במדבר חרן, שעליהם סופר בתנ״ך, הועתקו בנרטיב המוחמדי למדבר חיג׳אז. הגר ובנה ישמעאל, שנדדו במדבר בחפשם אחר מים, בעצם שוטטו במדבר מכה, שם נמצאת הכעבה שאברהם, ולא אחר, הקים כמקדש לאללה. אם כן, במקמו את הכעבה, המקודשת לכלל הערבים, בראשית האסלאם, ואת אברהים אלח׳ליל (אברהם ידידו של אללה, לכן העיר שבה הוא קבור, חברון, נקראת אלח׳ליל עד היום הזה) כמייסדה, הוא גם יכול היה להצביע על מקומות קונקרטיים ומובנים לבני עמו, וגם לתת עומק לנבואתו ולשליחותו, בהיאחזו בהמשך המסורת שנשחקה ועוותה, ובחדשו את פניה בערב בעבור הערבים. הפרדוקס הוא שבעוד אשר מוחמד טען להמשכיות לשתי הדתות השמיימיות האחרות, הוא בעצם דחה אותן בטענת העיוות, וראה את האסלאם לא כהמשך והתפתחות מן היהדות ומן הנצרות, אלא גם כקודם להן וגם כגירסה מעודכנת ומחדשת שלהן. זה עומד בניגוד צורם לנצרות, שאיננה מתכחשת לשורשיה היהודיים, גם אם היא שוללת את המשכיות דרכם של היהודים.

סיפורי התנ״ך הופכים, אם כן, לסיפורים קוראניים. כל מה שהתרחש בארץ־ישראל או בארם נהריים מועבר לחצי-האי ערב, וכל אימת שאין התאמה בין שתי הגירסאות, אזי ברור כי הגירסה התנ״כית מעוותת, כי היא זוייפה בידי יהודים ונוצרים, ואילו הגירסה של הקוראן היא האמיתית והתקפה, מהיותה האחרונה. זוהי, אגב, אחת הבעיות לתקשור רציונאלי עם כל בר־שיח מוסלם שהוא. שהרי, הואיל ואין באסלאם ביקורת של טקסטים, שלא כביקורת המושמעת לגבי טקסטים יהודיים ונוצריים בחוגים הלמדניים של בני דתות אלה, אזי אין שום אפשרות לקיים דיאלוג על בסיס של השוואה ודיון בין שתי הגירסאות. כל דיון חייב להיפתח בהנחה שהקוראן הוא מקורי ואמיתי, ורק אז אפשר לטפל ב״סטיות״ היהודיות והנוצריות ממנו. על כל פנים, חיוני היה למוחמד להביא את הכעבה לחיק האסלאם, ולשם כך היה צורך לתפור היסטוריה שלמה שמקשרת את המקדש עם ראשון ה״נביאים", אברהם, ששמעו כבר יצא בערב והיה מכובד, על כן, להתקשר ולהתייחס אליו. אבל באותה מידה אבסורדי היה לו מוחמד הצליח לשבות את לב שומעיו עם הייחוס האברהמי של מקדשו, שהופך מעתה לקודש הקודשים של האסלאם, אך בה בעת לא היתה לו גישה אליו. מגוחך היה בעיני כל רואה שמקדש- העל של האסלאם יהא בתחומה של העיר מכה הפגאנית, ואילו בעל הדבר העיקרי, נביא האסלאם, אשר גם הביא את הכבוד למכה בהתייחסו אליה כמצע ההתרחשות של ההיסטוריה האברהמית, ייוותר מנודה מחוצה לה.

לכן אנוס היה לפעול: בשנת 628, לאחר שנפתרו סוגיות היהודים, ומוחמד חש בשיא כוחו, הוא עלה בראש צבא לעיר הולדתו, במטרה מוצהרת לבצע את פולחן העליה לרגל במכה. לו עלה כאיש שבט מן השורה, מן הסתם היו מתירים לו, כפי שהתירו לכל בדווי, לבוא לכעבה ולעבוד את אליליו. אלא שמסעו של מוחמד היה שונה, כי הוא בא לקרוא תיגר על השיטה הקיימת. הוא הגיע בראש צבא שמשקעיו טרם נשתכחו מזכרונם של המכאים אשר התנגשו אתו בשנים האחרונות, ולכן נשלח צבא מכאי חזק לקדם את פניו בחודייביה שבמבואות העיר.

פרשת חודייביה שנשתלשלה מכך חשובה הרבה יותר בתוצאותיה ובהשלכותיה לאורך ימים מאשר עצם המפגש ההוא. על הפן היהודי של ההתפתחות ההיא כבר דיברנו, כאשר תומכיו הממורמרים של מוחמד, שלא זכו להיכנס למכה כמובטח, הופנו בדרכם חזרה אל ח׳ייבר היהודית ועשו בה שפטים וגם יצרו בה את התקדים של שיעבוד היהודים. אך הפן האסלאמי חשוב עוד הרבה יותר, כי נוצרו בחודייביה תקדימים הלכתיים שמרבים לחקותם, או לפחות להשתמש בהם כצידוקים, גם בימינו אלה, ובפרט בכל הנוגע לסכסוכנו הממושך עם העולם הערבי והמוסלמי. ומעשה שהיה כך היה: כאשר נוכח מוחמד כי אנשי מכה מסרבים בתוקף לאפשר את כניסתו לעיר, למרות שאלף אנשיו לא היו מזויינים, ושאין לו הכוח לכפות את רצונו עליהם זו הפעם, הוא נכנס למשא ומתן מדיני עמם, בניגוד לדעתם של כמה מן המקורבים לו ביותר, והגיע למה שידוע כחוזה או שלום חודייביה, שלדידנו קבע כמה עקרונות שהפכו לנכסי צאן ברזל של תרבות האסלאם: ראשית, אם אין אפשרות לגבור על האוייב/היריב, מותר ואפילו צריך להגיע עמו להפוגה (הודנה), לא חלילה שלום קבע; שנית, הודנה זו מוגבלת בזמן, עד למקסימום של עשר שנים; ושלישית, אין מניעה להפר הפוגה זו, גם אם התירוצים קלושים, כי היא מחייבת את הלא-מוסלמים בלבד. לגופו של עניין, אם כי מוחמד לא הורשה לעלות לחאג' באותה שנה, הובטח לו כי בשנה הבאה יוכל לעלות, וכי העיר תתרוקן לשלושה ימים כדי לאפשר לו ולאנשיו את העליה לרגל ללא הפרעה. עוד תנאי משפיל שמוחמד נאלץ להסכים לו היה, כי בעוד אשר הוא חייב להחזיר לבני קורייש כל מי מהלא-חופשיים השייכים להם, שיערוק אליו בעת ההודנה, הם פטורים מחובה זו לגבי כל מוסלם שיעבור לצידם. לאחר שנה הופיע מוחמד עם אנשיו, וקריאתם שאין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו, הדהדה ברחבי מכה, ורבים היו השבטים עובדי האלילים, שהתרשמו מן הכבוד שחלקה מכה למוחמד, בטפלה בו כבבן-שיח שווה, והתפעמו דיים כדי לעבור אל האסלאם. כשנה לאחר מכן, בנצלו מחלוקת בין אנשי מכה, שנהגו בו דרך ארץ על פי התחייבותם, לבין שבט בעל-בריתו, הוא עלה על מכה וכבשה ללא קרב, שמונה שנים ומעלה לפני שפג תוקף ההפוגה אתה. מובן שבכתובים האסלאמיים באין הנביא, המושלם שבברואים, מסוגל להפר חוזה כלשהו, מייחסים תילי תילים של פרשנויות את ההפרה לבני קורייש, כדי שלא להכתים את שליח אללה, אך נראה בעליל שלו חיפש שלום עם מכה ולא השתלטות עליה, לא היתה עליו כל חובה, ואפילו לא צורך, לדרוס את החוזה ברגל כה גסה. חוזה חודייביה הפך לא רק לתקדים, אלא גם לסמל ולהצטדקות לכל מי ש״נאלץ״ להשלים, ולו זמנית, עם אוייב שלא ניתן להכנעה. הנה כאשר הנשיא סאדאת ( שנרצח ב-1981) חתם ברית שלום עם ישראל, שזיעזעה את אמות הסיפים עד כי נודתה מצרים מכל מערכות העולם הערבי והאסלאמי, פנה הנשיא המצרי בייאושו למופתי(=פוסק ההלכה) הראשי של אל-אזהר, המוסד המכובד ביותר בעולם האסלאמי, מעין מקבילה לרב הראשי ולרבנות הראשית שלנו, להבדיל, וביקש פתווה (פסק הלכה) שיצדיק את חוזה השלום עם ישראל וירגיע את מבקריו האסלאמיסטים (מבקריו המדיניים והאזרחיים שודלו בנימוקים אחרים). המופתי, שמינויו תלוי בנשיא, נענה בהאי לישנא, בפסק ארוך ומנומק על פני עמוד שלם בעיתוניה הרשמיים של המדינה: הנשיא מוחמד אנוור סאדאת נהג כמו הנביא מוחמד בחודייביה… לצורך ההשוואה החגיגית הזאת, הועלה מתחום הנשייה שמו החגיגי של סאדאת – מוחמד, ואידך זיל גמור. גם כאן יכול כל בר-דעת להסיק כי לסאדאת לא היתה ברירה בחולשתו, כי בדרך החוזה יכול היה לקבל מה שלא עלה בידו בכוח (סיני לסאדאת, עליה לרגל למכה לנביא); כי כאן, כמו שם, אין זה חוזה נצחי ועולמי, וכי אם יעלה בידי המוסלמים לאסוף די כוח, ותגיע שעת הכושר המתאימה, חוזה השלום לא ימנע את ניצולה לטובת האסלאם. עשור לאחר מכן גם המופתי הראשי של סעודיה, שנשאל לדעתו על חוזה השלום ההוא, החרה-החזיק אחרי עמיתו המצרי והעלה מן האוב את חוזה חודייביה כתקדים מצדיק. לאמור, בעוד אשר מנהיגים פוליטיים, כסאדאת או כחוסיין המלך, יכלו להטביע במלל של ״שלום בין עמים, קץ לסיכסוך, משבר פסיכולוגי, החזרת שטחים ושכנות טובה״, את כוונותיהם להסדר עם ישראל, אין בידי אנשי הדת הבכירים בעולם האסלאם מכשירים ואוצר מילים של שלום לענות בהם, והם נאלצים לשוב לתקליט השחוק של חודייביה, כי אין אחר. משמעות הדבר בשבילם כי אין שלום־קבע עם אוייב, אלא סידורים זמניים עד יעבור זעם, ובינתיים לעשות הכל כדי למנוע השפלה חוזרת של האסלאם. לאמור, אם אין ביטחון בניצחון מוחץ וסופי של האסלאם, אזי מוטב להימנע מפעולות איבה, תחת הארכה אין־סופית של ההודנה, עד שירווח. זה היה אורח ההתנהגות של הממסד הדתי האסלאמי, עד שבאו היסודנים וטרפו את הקלפים, כי להם אין הסבלנות להמתין עד שירווח.

חוליית-מעבר נוספת בין חודייביה ליסודנות מסופקת על ידי מנהיג אש״ף, יאסר ערפאת, שדבק בו יותר מאבק יסודנות, מאז התחברותו לאחים המוסלמים במצרים בשנות ה-50. יחד עם נשיאה בעול האחריות להנהגת עמו, הוא הרבה להרוות את נאומיו ואת עולם דימוייו בסמלים אסלאמיים, גם מסורתיים וגם יסודניים. חודייביה תפסה אצלו מקום־ביניים בין שני העולמות הללו שבהם הוא ניסה להלך: כלומר, גם לשאת ולתת על הסדר מדיני קבוע לכאורה (כמו אוסלו ומפת הדרכים), אך בה בעת לעודד את האסלאמיסטים ואת האחרים הסרים למרותו לפעולות טרור שמדגישות את זמניותה של חודייביה, בה הוא האמין ולאורה הוא פעל. באביב של 1994 הוזמן ערפאת על-ידי ידידו נלסון מנדלה לטקס חנוכת נשיאותו, כמחצית השנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993), ובשיא הרומן עם ״רבין, שותפי לשלום האמיצים״, כאשר ישראל רק נתנה ולא ציפתה לדבר מן הפלשתינים. אזי הם פתחו בפעולות טרור נרחבות (זוכרים את זוועות בית ליד שבהן קיפחו את חייהם 21 חיילים שלנו?), והאשימו את ישראל ב״פרובוקציה״ כדי לשבש את ״תהליך השלום״. כלומר, לערפאת לא היתה כל עילה לטעון נגד ישראל, על שהביאה אותו אל השטחים, ואפילו ישבה בחוסר אונים כאשר הטרור שלו נמשך. והנה אז, ביוהנסבורג, כאשר נשאל בשיח עם מוסלמים במסגד על מעשה אוסלו, הוא שלף את חודייביה. הוא לא התייחס כדגם למלחמות הדמים בין צרפת וגרמניה, שנסתיימו בברית קרובה בנאט״ו ובאיחוד האירופי, אלא דווקא לחודייביה, והוא אף קרא למאזיניו להצטרף לג׳יהאד כדי לגאול את ירושלים. משמע שוב כי לו, כמו לנביא, לא היתה ברירה אלא להסכים לברית זמנית, הניתנת לקריעה לגזרים כאשר תבוא ההזדמנות, ומכל מקום אין לו כל כוונה להתחייב לשלום קבע. כאשר נודע הדבר בישראל ובעולם, סערו הרוחות לשעה, עד שממשלת ישראל, לתומה, עשתה עצמה כלא שומעת והקטינה בערך הנאמר על-ידי ערפאת, ובלבד שלא ייפגע ״תהליך השלום״ שבעצם לא הוחל בו מעולם. ערפאת קלט במהרה את סלחנותם של הישראלים, ואז החל להפעיל את הגיון חודייביה, כלומר ״אמור שלום והיכון למלחמה״. מן הכוונות הוא עבר להצהרות בוטות בדבר היציאה לג׳יהאד, בעוד ממשלת ישראל מרחיבה את סמכויותיו ומוסרת לו עוד שטחים ולבסוף, אך לא במפתיע, עבר למעשים שאפילו אהוד ברק קץ בהם והודה כי ערפאת איננו עוד בר-שיח.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 –עמ' 60-56

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

פרק רביעי

הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

כבר עמדנו על כך כי ממש כמו היהדות, האסלאם הוא דת של מצוות  שאומרת ״נעשה ונשמע״ ובלא כייפ (אל תחקור בנעלה ממך), במקום לכלות את מרצה במהותו של האל ובשאלות תיאולוגיות שרק מעטים יכולים להבינן ממילא. את המצוות על כל מאמין לשוב ולעשותן כחלק ממלאכת יומו, לא אם יש לו זמן לייחד להן, אלא הן הציר שעליו סובב אורח החיים היומי והמסגרת הקבועה שבתוכה יש לשבץ את עיסוקי היום. אורח החיים הכוללני הזה הוא האופן שבו המאמין גם מדמה לעצמו וגם מראה בציבור את חברותו בקהילה, וגם פורע את דמי חברותו כביכול לארגון האומה האוניברסאלי שעצם אמונתו הופכת אותו לחבר בו. אולם מצבור האמונות והמצוות, שהעיקריות שבהן מוכרות לכל מאמין כארכאן (רבים של רוכן = עמוד), ומספרן חמש, מקבילות במידה ידועה לשלושה עשר העיקרים שלנו, להבדיל, ונשענות על תשתית אמונתית, שבחלקה היינו רואים אמונות טפלות ששרדו מתקופת הג׳אהיליה, כמו עולם השדים והרוחות או מקורו של מקדש הכעבה. לאחר מושג אללה, עליו נשוב לדון כראשון הארכאן, שאלת מהותו של הטקסט הקדוש, הקוראן במקרה שלנו, הופכת לעיקרית, כי גם היא קשורה להתגלותו של האל. שהרי. האל האחד, הנצחי והאין־סופי, מתגלה לאנושות המורכבת מרבים, בני תמותה וסופיים; כיצד נתהווה הקשר בין שתי ישויות כל כך לא תואמות זו לזו? בלשון ימינו היינו שואלים כיצד לחבר בין שני מחשבים בעלי תוכנות והוראות הפעלה שונות זו מזו? ליהודים היה מעמד הר סיני, בו הם ראו את הקולות, ודמותו של משה היתה שם כדי לתווך בין השמיימי לאנושי בצורת לוחות ברית שנחרתו באצבע אלוהים.

 

הנוצרים קבעו כי דברו של אלוהים היה לבשר ודם, בצורת ישו שהביא את המסר לבני האדם שבתוכם חי. לדידו של האסלאם, התגלותו של אללה היתה בצורת המילים שהוא השתיל בנביאו באמצעות המלאך גבריאל, וכך הם הונחלו לכלל האדם. על כן, אחד הוויכוחים הקשים שרווחו באסלאם הקדום, שבעבורם לא מעט הוגי דעות דגולים עלו על העקדה, נסב על שאלת היבראותו של הקוראן. כי אם הוא לא נברא, אזי הוא עומד במעמד שווה לאללה עצמו, הבורא שלא נברא; ואם הוא נברא, אזי אחדותו של האל בורא הכל נמצאת מתחזקת. הנוסחה שנתקבלה לבסוף הנה שהקוראן היה קיים מקדמת דנא, ממש כמו אללה עצמו, והוא לעולם לא יוחלף, יומר או יתוקן.

 

בד בבד מכיר האסלאם גם בספרים האחרים שהורדו לנביאים אחרים. עקרונית, כל הכתבים הקדושים הורדו לבני-אדם חיים ובני תמותה, הנקראים נביאים או שליחים. הגם שמוחמד מוכר כחותם הנביאים, כפי שכבר בואר לעיל, דמויות תנ״כיות אחרות, שכמעט לכולן אין דבר עם נבואה, כמו אדם, נוח, אברהם, משה, יונה ואיוב, ואפילו מלכים כדוד ושלמה, מכונים בתואר ״נביאים״. גם ישוע נכלל כאמור במניין הנביאים, ונזכרת לידתו מאת הבתולה, אם כי אין הקוראן מאמין לדבר צליבתו, ובוודאי לא להופעתו מחדש או להיותו בן האל, כיוון שאללה איננו מוליד כפי שאיננו נולד. האסלאם מכבד את כלל הנביאים במידה שווה, בהיות כולם שליחי אללה, אם כי איננו מפרש את תפקידם באותה צורה: בעוד נביאי ישראל צופים את העתיד, בין לחסד של גאולה ובין לשבט של חורבן, ובן האלוהים הנוצרי נולד בנס ומחולל ניסים, בעיני האסלאם השליחים אינם יותר מאנשים טובים ומובחרים, שאללה הטיל עליהם בכל דור ודור להתריע בפני בני דורם ולהחזירם למוטב. לא יבואו עוד שליחים לאחר מוחמד עד ליום הדין, שהוא אירוע מרכזי בעולם האסלאם, ללא ספק ירושה מאיזכורו המרוכז ביום הכיפורים היהודי, שלשעה מוכן היה מוחמד לאמצו לו הלכו היהודים אחריו. ובהגיע היום ההוא, הכול ייהפכו למוסלמים ולא יהא עוד זכר ליהודים או לנוצרים, משעה שישוע עצמו יילחם לצד האסלאם, והיהודים לא יהא להם עוד כוח חיות. חדית׳ מן המסורת האסלאמית, המיוחס למוחמד עצמו, שהמוסלמים היסודנים מרבים לצטט אותו בימינו, לרבות באמנת החמא״ס שפורסמה בתחילת 1988, מודיע חגיגית כי:

 

יום הדין לא יבוא עד אשר המוסלמים יילחמו ביהודים [וישמידו אותם]; ועד אשר היהודים יתחבאו מאחרי עצים וסלעים, שיתחילו לזעוק "הוי מוסלם! הנה יהודי נחבא מאחורי, בוא והרגנו!״ כלל זה לא יחול על עץ הע׳רדק, שהוא עץ יהודי.

 

אם כן, אותם מוסלמים עצמם הקוראים לשיחזורה של פרשת ח׳ייבר, כלומר לנישולם של היהודים מארצם ולהחזרתם למרות המבזה של האסלאם, הם גם המשליכים יהבם על יום הדין, בו עתידים כל הלא-מוסלמים שלא ייכנעו להיהרג ולהיצלות באש הגיהנום, ואילו המוסלמים יחזו בנצחונם הסופי ובנצחון המסר שהביא נביאם. לאמור, כל מה שלא הצליח האסלאם להשלים בתקופת זוהרו בכיבושים, תבוא ידו של אללה ותנחיל להם לבטח ביום הדין, הגדול והנורא. יום הדין מכריע בתודעה המוסלמית לא רק מחמת הקשרו היהודי וחלומות התקווה והנחמה שהוא מותיר לעתיד לבוא לנקום בלא-מוסלמים, אלא גם מפני שהוא מכניס את המאמין לחרדה עמוקה לגבי מעשיו, ומדרבן בו להיטיב את דרכיו מפחד יום הדין. כי ביום ההוא כל החיים יילכו לעולמם ויצטרפו לקודמיהם, וכולם יחד יתייצבו לפני כיסא הכבוד ויעמדו למשפט על מעשיהם ומחדליהם (לבטח זה גם כן רעיון יהודי המעוגן ביום הכיפורים).

 

גם תמונה מפורטת נבנתה במסורת האסלאמית בדבר כל הצפוי לנשפטים בפני שמיים, שגם היא איננה נקיה מדימויים יהודיים: חבל דק (גשר צר מאוד…) יימתח מעל לאש הגיהנום, ורק ישרי הדרך יוכלו להתהלך על פניו בביטחון אל גן העדן. גן העדן מתואר במקורות האסלאמיים, ובהם הקוראן, בצבעים עזים העומדים בניגוד למדבר הישימון שבו צמחה הבשורה האסלאמית: שטח רווי מקורות מים ובו גנים מוריקים וצל למבקשים לחסות בו. בגן גם שפע של מזון ושתייה, וגם נערות נאות (הבתולות שחורות העין…) שיעמדו לרשות הצדיקים הבאים בשעריו. מובן שבעידן הנוכחי, במניין הצדיקים נכללים גם השהידים, אלה המקריבים עצמם במותם על ״קידוש השם״, בהפילם חללים בשורות האוייב. נשים צדיקות גם כן תמצאנה דרכן לגן העדן, אלא שלהן אין הקוראן מבטיח טובות הנאה מיוחדות. רק כאשר תתוספנה נשים לשורות השהידים, בתחילת המאה הנוכחית, יתאמצו הפוסקים למצוא גם להן מקום להתרווח בו, כדי לענות על צורכי השעה. על אלה נדבר בפרק על הטרור האסלאמי בן־ימינו.

 

לעומת גן העדן מלא היופי, השקט וההרמוניה בין כל תושביו בחסותו של אללה, אותו הם גם יזכו לראות, גם אם צפוף מאוד בימינו אלה ליד כסאו, שכל השאהידים מסתופפים בצילו, רבה הזוועה בתיאור הגיהנום. גם שם התמונות היהודיות מזדקרות לעין(אש הגיהנום…), אך לא פחות מחרידים מהן חיות הפרא המטילות מורא, עינויי שאול לכל הבאים, מזון רקוב לאכול, אדים וריחות מעוררי מיאוס, שמן רותח נשפך ומים רותחים לשתייה. קיצורו של דבר, מעט מאוד כדי לגרום למאמין לרצות לחוות את אלה על בשרו. העינויים הם נצחיים וחיבוטי הקבר לא ייפסקו לעולם. מטבע הדברים שכל מאמין המודע למצפה לו ירצה להתכונן כראוי ליום הדין, כדי לעמוד במבחן הגורלי, אשר יש בו יותר רתיעה מפני העונש הנורא מאשר משיכה אל הפרס המובטח.

 

מעשיו הטובים של המאמין אינם מצטמצמים באחיזה באחדות האל, אלא גם בטובו המוחלט. על כן, כל הטוב החומרי שבעולם הזה צריך להיחשב בעיניו של המאמין כאין וכאפס לעומת טובו של אללה, והגם שאדם יכול ליהנות משפע חומרי שנרכש בדרכים תקינות, ההנאה עתידה להיות גדולה אף יותר מן ההליכה בדרכו של האל ומביצוע רציף ונמשך של מצוותיו. גם אם בני משפחתו של המאמין יקרים לליבו מדרך הטבע, הם חייבים לבוא במקום שני לאחר האהבה לאללה, כי האל הוא הבורא שמיים וארץ, מעניק את החיים וקוצב את אורכם, וקובע מראש את פעולותיו של האדם. יחד עם זה, נאמר כי לאדם ישנה יכולת בחירה (הכל בידי שמיים, אך הרשות נתונה…), והוא אחראי למעשיו, באשר האל רוצה מאמינים שיעבדו אותו, מתוך בחירה ותודעה, לא מכונות המתוכנתות מראש למלא את רצונו. אנו נראה בהמשך כי כאשר עקרון הדת גובר על שיקול הפרט, והדת נרתמת למלא צרכים פוליטיים, אזי האוחזים ביכולת הפסיקה יכולים לשתק את כושר בחירתו של האדם ולהפכו לרובוט מתוכנת בידיהם. זהו מטען הלבטים והחששות שעמם מגיע המאמין לבית דין של מעלה, ושם ייחרץ גורלו.

 

עולמו של המאמין גם מלא כוחות על- או תת-ארציים, עוד לפני שהוא ניגש לשקול את שיקוליו ולהחליט על מעשיו. כי לבד מברואי אנוש, ישנם גם מלאכים, שלולא אחד מהם – גבריאל, אולי לא היתה באה הבשורה למוחמד. אלא שהמלאכים, הפועלים בשליחותו של אללה, בדרך כלל להיטיב, אינם נראים על-ידי בני תמותה רגילים. אינם נראים גם השדים (ג׳ין), התופסים את מעמקי האדמה ונשלחים לפעול, בדרך כלל להרע, אם כי לפעמים גם פעולות חיוביות מוטלות עליהם. שני סוגי דרי עולם אלה, שאינם מתערבים בבני תמותה רגילים, אין להם יכולת עצמית להפיק פעולות או לבצע אותן, כי הם עושים רק את רצונו של אללה. לבד מגבריאל, שכפה על הנביא את ההתגלות האלוהית, היו גם מלאכים אחרים שלימדו את מוחמד להתפלל, ואחד מהם אף נועד לתקוע בשופר (מקורי מאוד, לאן) להכרזת יום הדין, שיכול לפרוץ בכל יום ויום ברצון האל, בדיוק כמו התגלותו השנייה של ישו ולהבדיל אלף הבדלות, בואו של משיח צדקנו.

 

למלאכים נועד תפקיד ביום מותנו, באשר זוג מהם יחקור כל מתדפק על שערי שמיים על עברו ומעשיו, כדי להחליט לאן לשולחו עד ליום הדין. אפילו השטן (שייטאן או איבליס), ששמו קשור בשבועות, בחרמות או בסתם פתגמים עממיים (המהירות מן השטן…), נאמר עליו שהיה פעם מלאך, שחטא בהתחמקו מלעבוד את אדם הראשון כמצוות האל, ולכן נדון לדראון עולם לתפקידו השלילי שבהשחתת האדם, בעומדו כ״פרקליט השטן״, פשוטו כמשמעו, כל אימת שמאמין מתלבט בבחירתו, ומנסה להטותו לדרך המושחתת. אם לדון על פי מידת ההשחתה של הבריות בדורנו, יש הסבורים שהשטן עושה את מלאכתו נאמנה.

 

הארכאן הם חמישה במספר, וסביבם מתרחשת כל הפעילות הפולחנית של הפרט, הקהילה והאומה, מעשה יום יום. אלה הם: השהאדה (־העדות), הצלאת (־תפילה, דומה לארמית צלותא}, ה־צוום (= צום), הזכאת (תשלום כעין מס, דומה לארמית זכותא),והחאנ' (עליה לרגל למֶכָּה). ישנן קבוצות באסלאם המוסיפות רוכן שישי לעצמן, כמו קבוצה קיצונית ומיליטנטית שכמעט עברה מן העולם, הח׳אריג׳ים (פורשים, יוצאי דופן), שהפכו למשל ולשנינה וסמל לפרישה מן הקונסנסוס האסלאמי. הם הוסיפו את ערך הג׳יהאד כעמוד שישי(ראה להלן); ואילו קבוצות שיעיות (ראה להלן) ראו להוסיף לרשימתן את עקרון הוילאיה (־ידידותו ונאמנותו של עלי לאללה). נטפל בכל רוכן בפני עצמו, כי רב החומר הראוי להירשם על כל אחד מהם.

 

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 65

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 1. השהאדה (=העדות)

זהו פסוק הצהרתי המכריז בפשטות: ״אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליחו של אללה״. לכאורה, זוהי הצהרה בנאלית, המכריזה על מה שנראה מובן מאליו, אך למען האמת יש עומק ומשמעות רבה לנוסחה זו. חלקה הראשון מתריס נגד ריבוי האלילים שהיה נהוג בערב וקובע בצורה פסקנית כי אין אלא אל אחד ושמו אללה, כל יכול ואדון הכל. מכאן גם המאמר השגור בפי מוסלמים בכל אתר: אין שאאה אללה (בדיוק מקבילה ל״אם ירצה השם״ שלנו), המקדימה כל כוונה או הצהרה על עשייה כלשהי, בפרט כאשר אין כוונה לעשות ורצון אללה נותן תמיד את פתח המילוט לאי-העשייה. אבל ייתכן כי חלק ראשון זה גם קובע כי האל האחד, ששמו הערבי אללה, הגם שאין ספק כי שמו נגזר משמו היהודי – אלוהים, הוא האל האחד שגילה את תורתו בערבית לערבים, ומכאן ייחודו כאללה הערבי, שאין משמעות לאלוהים היהודי אלא בהתייחסותו לאללה האסלאמי והאוניברסאלי. יתרה מזו, כפי שנתגלה בקוראן בעצמו, נוסחת הייחוד של האל יוצאת בפירוש נגד שיתופן של שתי ישויות באלוהות הנוצרית – האב והבן, ובעיני האסלאם זהו חטא השירכ (־ השיתוף של ישות נוספת באלוהות), הנחשב ככפירה. אין אל מבלעדי אללה, כלומר אין שחר לכל טענה על מהות נוספת מלבדו, ומכאן אפסות האמונה הנוצרית המחלקת את האלוהות בין האב, הבן ורוח הקודש. הקוראן אכן מכריז כי אללה לא נולד ולא הוליד, כלומר הוא אחד ונצחי, ולא חילק את אלוהותו האחדותית עם מישהו זולתו, וודאי שלא עם בן שלא היה לו. אם כן, עניין אחדותו ויחודו של אללה הוא כה קפדני באסלאם, עד כי כת של (המווחידין, (־המייחדים) השולטת בערב הסעודית כיום, הפכה לסמן הימני הקנאי ביותר של יחוד אללה באסלאם. אולי בשל כך גם פסק הרמב״ם כי אם יהודי נאלץ להמר דתו בכפייה, מוטב שיעשה זאת לאסלאם, המייחד את האל, מאשר לנצרות שעניין ייחוד האל הוא בעייתי בה. אללה יודע הכל ומסוגל לכל, הוא ברא את הכל וגם יפסוק בצדק בין כל הברואים ביום הדין, ויקבע בין הטוב לבין הרע. הוא ינחה את כל האנושות דרך נביאו וספרו הקדוש. אין פלא איפוא כי באמנה של החמא״ס, למשל, נאמר כי ״התכלית הסופית היא האסלאם, הנביא הוא הדגם לחיקוי, והקוראן הוא החוקה שלו”. אין דומה לו ואין שותף לו, וכן אין לו צאצאים, או כל מגבלה אנושית אחרת. אללה הוא גם המוחלט והסופי ואיך ערוך לו. שום ערך או נכס אינו משתווה לו.

כל הנאמר לעיל כמעט היה מתקבל בקלות גם על-ידי יהודים ונוצרים, כי אותו האל האחד הוא גם אלוהיהם. אלא שהאסלאם מוסיף גם חלק שני להצהרת העדות הזו, שהוא בלתי נפרד ממנה ושבלעדיו אין תוקף לכלל הנוסחה, לאמור כי מוחמד הוא שליח האל. שליח, ולא נביא, כי היו נביאים רבים לאנושות שהאסלאם מכיר בהם, מאדם ועד ימיו של מוחמד, והוא איננו אלא האחרון שבהם. עולה כמובן השאלה שאם מוחמד, גם בעיני מאמיניו, הנו נביא כאדם וכשלמה, כנוח וכדוד, אזי איזה מין נביא הוא זה? אבל קיבועו של מוחמד כשליח אללה (רסול אללה), לא זו בלבד שנועד לאשרו כאחרון שבשליחים, אלא גם לטעון שאין להאמין בשליחים אחרים, בני דורו או הבאים אחריו, שאף הם יתקשטו בתואר זה. אם כן, האמונה והצהרתה כי מוחמד הוא שליח אללה, הפכה לעיקר, כמעט שווה ערך לחלקה הראשון של העדות, ורק הצהרת שניהם בצמוד וברצף מעידה על מוטב המוסלם מכל האחרים. הצהרת העדות, עם כל ייחודה ואחדותה, ושיווי המשקל בין שני חלקיה, מדגישה את אנושיותו של מוחמד, שהוא ״רק״ שליחו של האל, ומעלה על נס את ההקפדה הקיצונית על היעדר כל יסוד אלוהי או שמיימי באישיותו, כפי שאירע בנצרות. שאם לא כן, שוב היה עומד חטא "השירכ"בפתח. המוסלמים גם בזים למלומדים המערביים, מגדולי המזרחנים של המאות התשע עשרה והעשרים, אשר קבעו את המונח ״דת מוחמד״, או ״מוחמדניזם״, בהקבלה ל״דת ישו״ או ״דת משה”, הסובבות סביב אישיות המייסד, ממש כמו בודהיזם, דת זורואסטרה או קונפוציאניזם. רק בדורות האחרונים התעשתה האקדמיה על-פי האופנות החדשות ודבקה במינוח המוסלמי של ״אסלאם״ או ״דת אללה״ או ״דרכו של אללה״. השהאדה הפכה לתפילה שגורה, להקדמה לדברים, לטקס המעבר כדי להתאסלם ואפילו לקישוט משמעותי על דגלה של ערב הסעודית. די שאדם שלא נולד מוסלם יחזור על השהאדה שלוש פעמים בנוכחות שני מוסלמים ממין זכר, כדי שבכך הוא יחשב מוסלם, ואוי לו אם יחזור בו, כי אז הוא ייחשב למורתד (־מוסלם שמפנה עורף לאמונתו) ודינו מוות.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 66

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 2. הצלאת (=התפילה)

בעוד אשר מקום התפילה הקבוע ורעיון התפילה הממוסדת נלקחו מהנצרות ומהיהדות, שהרי בתנאי הנוודות של המדבר לא נישאו תפילות מסודרות, הגם שהיו פולחנים אליליים רבים, אין ספק כי העתקת פולחן התפילה היום־יומית, להבדיל מן המיסה השבועית בנצרות, באה ישירות מן היהדות. נכון, שמסדרי נזירים נוצריים אף הם חילקו את היממה לאשמורות של תפילה ( ”שבע ביום הללתיך…״), אך הם החלו את מחזור התפילות בחצות (״חצות לילה אקום להודות לך״…), כלומר זה היה לוח זמנים ליחידי סגולה מסתגפים שפורשים מן העולם. ואילו באסלאם, היממה חולקה לחמש אשמורות תפילה, כולן במסגרת זמן של בני-אדם מן היישוב, שיכלו להפוך חלק מסדר יומו של כל מאמין, ללא לחצים שאין לעמוד בהם, משום ששלוש תפילות, כמנהג היהודים, היו נראות אולי כחיקוי להם. תפילת השחר מתחילה לפני עלות החמה. כל מי שלן בארץ מוסלמית או גר בשכנות לאזורים מוסלמיים, ודאי התנסה בקריאה לתפילה של ה"מואזין", (הקורא למוסלמים לבוא לתפילה, על-ידי שהוא כונס בכפות ידיו את אוזניו בשעת הקריאה, כדי להגביר את התהודה). הקריאה הראשונה הזו נעשית עוד בחשכה, כאשר למאמין היגע ממלאכת יומו קשה לקפוץ מיצועו, בפרט בלילות החורף הקרים. המואזין קורא בסדרת משפטים לסבר את אוזן שומעיו הנעורים משנתם, והראשון מביניהם הוא ״אללה אכבר!!״ (־אללה הוא הגדול מכולם), קריאה מעט תמוהה, שאם הוא לבדו ימלוך עולם אזי למה להשוותו למישהו אחר? ולאחריה חזרות על השהאדה, שראינו כמה מרכזי מקומה בתפילות. כדי להגיע לאוזני המאמינים שבטווח קולו, נהג המואזין להתייצב על מרום הצריח, שעל מעקהו הוא סב, כדי לשלח את קריאתו לכל רוחות השמיים. לימים, צריחי המסגדים הפכו לאחד הפריטים המצטיינים של האמנות המוסלמית, שהדרם ממשיך לשובב את עינינו הרבה מאות שנים לאחר שנבנו. אגב, בימי הביניים, כאשר האסלאם פשט בעיקר לארצות חמות, שתושביהן נהגו ללון בלילות הקיץ הלוהטים על גגות הבתים, נוצר חשש כי המואזין יוכל לשלוח ממרומי צריחו עין חוטאת לעבר הנשים והעלמות המתעוררות בבגדי שנתן, חלילה, ועל כן הונהג כי מואזין זהו מקצוע לעיוורים בלבד, לבל יבוא לדבר עבירה, רחמנא ליצלן.

באמצע הבוקר באה תפילת לפני הצהריים, שכאילו באה לא לתת מנוח למאמין, ולהזכיר לו כל יום תמיד ובכל שעה, שאין הוא חופשי מעבודת הבורא, ושכל עיסוק מעיסוקיו אינו אלא אתנחתא בין שני פרקי פולחן לאל. ואמנם חזיון נפרץ הוא לראות פועלי חרושת מוסלמים, לרבות בארצות מערביות, מפסיקים את עבודתם לתפילה במחצית הבוקר, בשיא הפעילות של עיסוקם, וגם תלמידים בטלים מתלמודם ומרצים נוטלים אתנחתא מהרצאתם כדי לכרוע לתפילה. ישנו משהו מופגן ומוחצן בתפילות הללו, שלא כמישהו שפורש לפינתו ומתייחד עם בוראו, או מתפלל מבלי למשוך תשומת לב יתרה. כי המתפללים של אמצע פעילות היום יש להם קריאה מתריסה: בואו וראו אותי, הנה הפסקתי את עיסוקי, משמע שפולחן אללה חשוב ממנו; ולא רק אני, אלא גם שאר המוסלמים, לאמור מעשה קהילתי וציבורי יש כאן. לעיתים קרובות, המאמינים המזדמנים לכרוע לתפילה באמצע מרוצם היומי, עושים זאת מחמת קריאת המואזין שתפסה אותם באמצע משא ומתן, שיעור, עשיית מלאכה או סתם הליכת בטל. אזי הם ממהרים לפרוש את שטיח התפילה שהם נושאים מגולגל מתחת לבית-שחיים, לכל מקרה שיזדמן. הואיל ואמנות פלסטית עם דמויות אנושיות אסורה באסלאם מחשש לעבודת אלילים, הנה באה אמנות ייצור שטיחי התפילה הקטנים לספק קישוטים חלופיים בצורת חיות, צורות גיאומטריות וכתיבה תמה, בצבעים מרהיבים ובחומרים יקרי ערך. שטיחים אלה, יש שיוצרו מצמר וממשי, וסופם שהפכו לסמלי מעמד, שרבים המאמינים שהתגאו באביזרי התפילה שלהם, לא פחות מאשר מעצם ההתכנסות הספונטנית הזאת של ההמונים לעבודת אל משותפת.

ככל הניתן, נדרש המאמין להיכנס למסגד התפילה הרפוד בשטיחים, אולם בעצם הפופולריות של שטיחי התפילה האישיים טמונה ההודאה כי צורכי השעה והפרנסה אינם מתירים זאת תמיד. כך בשעת אחרי הצהריים המוקדמים, כאשר המאמין טרם חזר מעמל יומו, וייתכן שהוא יזדמן גם לתפילה השלישית הזאת בטרם נפנה מעיסוקו. התפילות הרביעית והחמישית, המקבילות למנחה ולערבית אצלנו, שוב נעשות בנחת בזמנו החופשי של המאמין, כאשר עיתותיו בידיו, ואזי הוא נפנה לתפילה במסגד, בחוגי חברים אחרים, או מצטרף לתפילה המונית בחוצות, כאשר מזג האוויר מתיר. בעוד שבימי החול חוזר המאמין על שגרה זו מעשה יום יום, ומחלק את תפילותיו בין רשות הציבור לפרטיותו, הנה ביום השישי, הנקרא יום אל-ג׳ומעה (יום ההתכנסות), רוב המאמינים מגיעים לתפילת הבוקר ואמצע הבוקר במסגד. זהו היום השבועי החשוב בלוח האסלאמי, כי הוא יום השבת למאמינים (שוב, ימי שבת וראשון כבר הוקצו ליהודים ולנוצרים, ולכן היה צורך ליצור משהו חלופי). אין חובה לביטול מלאכה ביום זה, כמו אצל היהודים, אם כי רצוי שלא לעבוד, כדי להבדיל קודש מחול. יום השישי איננו רק יום עצרת, פשוטו כמשמעו, בו עוצמת הקהילה והסולידריות שלה באות לביטוי בזרימת ההמונים המתקבצים ובאים, ובתחושת היחד שמשקפת רגש של התעלות, אלא גם יום מדיני בעל חשיבות לקהילה כולה. כי אם בימי חול אנשים קשי יום רצים מתפילה לתפילה ומנסים אגב כך להרוויח את לחמם, הנה בימי שישי נפנים לענייני הקהילה, הסולטנות, המדינה הח׳ליפות. כי באים לא רק להתפלל לבורא עולם ולמלא את המצוות האישיות המחייבות כל מאמין, אלא גם לדבר בענייני מדינה. המתח גואה, בייחוד בשעות של אי- ודאות, והרבה ממה שמתרחש במסגד בימי השישי יהיו לו השלכות רבות ועמוקות על החברה בכללותה. לא פלא הוא כי בתפילות יום השישי באל- אקצה בימינו למשל, דרוכים השלטונות לקראת מהומות בצאת המאמינים מן התפילה. בימי השלטון הירדני בירושלים היה זה במבואות הר-הבית שהמלך עבדאללה נרצח (1951), ומאז פרשה ישראל את שלטונה באיזור (1967), תפילות יום שישי בירושלים ובשאר מקומות פולחן, הפכו לפתיל המאיים להידלק ולהצית את כל סביבותיו.

בימי שישי נוכחים השליטים המוסלמים של ימינו במסגדים המרכזיים שבכל רחבי האסלאם, וגם המחולנים שבתוכם רואים לעצמם צורך להשתתף בעצרת הכללית של האוכלוסייה. בימים הקדומים השליטים יורשי מוחמד באו עצמם להשתתף בתפילה, ועצם שבתו של המנהיג המורם מעם בקרבם, שחוח על ברכיו או מתאבק בעפר רגליו, נתן תחושה עצומה של שוויון בפני אללה והביא לא מעט להתפשטותה של יראת אללה בפני באי עולם. בימינו אלה, בואם ולכתם של המנהיגים משודרים ישירות לכל נתיניהם, כי השתתפותם הנה אקט ממלכתי שאין לחמוק ממנו. בנוכחותם של המלכים והרוזנים מאתמול, בירך מנהל התפילה את השליט של זמנו, ואם הוא לא הוזכר, משמע ישנם דברים בגו, ומתעופפות שמועות על מהומות (פיתנה) שיצאו מכלל שליטה או על חילופי שלטון מתהווים. גם בימינו נאמרים דברי ברכה לראשי המדינה, כי נוכחותם מעידה על תקפות שלטונם, אפילו הוא איננו לקורת רוחם של המוסלמים הטהורים. בשיא ההצגה הפוליטית הזו, עולה הדרשן(ח׳טיב} על הבימה, העשויה בדרך כלל מעץ מגולף והיא הרהיט היחיד המותר במסגד (שוב מחשש לשירב), והוא מפליג בח׳וטבה (=דרשה) בערבית ספרותית מרטיטה לב, שבה הצורה חשובה מן התוכן, וסילסוליה של השפה עולים לרוב על חדות המסר. הדרשה מדברת בענייני דיומא, ועושר השפה סוחף אתו בקלות את כל הקהל המשולהב, המסוגל לעשות כל מה שיידרש ממנו. נוכחות השלטונות במקום מבטיחה בדרך כלל כי נוסח הנאום נבדק, תוקן ואושר קודם לכן. לאחר הדרשה וצאת המאמינים לבתיהם, תחת תחושת העוצמה, הצידוק העצמי ופרץ הרגשות שרק המונים יכולים לייצר, קורות התפרעויות ופוטנציאל התבערה הוא עצום. אשר על כן, הגם שתפילת יום ו׳ הנה חלק מסדרת התפילות היומיות, ההבט הפוליטי שלה מייחד אותה לא פחות מאספה פוליטית ממדרגה ראשונה.

בטרם נכנס המאמין לתפילה הוא נזקק לתהליך של הזדככות במים. לפיכך, בכניסה לכל מסגד ישנם סידורי רחצה המאפשרים למתפלל להתנקות מבלי להתערטל כליל. הכוונה היא להיפטר מכל שיירי הפרשות וכתמים הנחשבים טמאים. המאמין בודק תחילה את המים ומריח אותם לוודא את טוהרם, ואז הוא פותח בהליך ההיטהרות (וודוא): שטיפת ידיים עד למרפקים, רגליים עד לקרסוליים, אוזניים, פה, ראשו ועורפו. לאחר קיום יחסי מין, המתפלל צריך לרחוץ את כל גופו. אולם אם הוא נכנס למקום לא טהור או עשה פעולת גוף מזהמת ( עשיית צרכים, הקזת דם, גיהוק וכדומה), בין ההיטהרות לתפילה, אזי כל ההליך צריך לחזור על עצמו. בתנאי המדבר, כאשר מים היו בקושי זמינים לשתייה, איש לא היה מעלה על דעתו לכלות מים רבים על ניקוי, ולכן הותר למאמינים להתנקות בחול זך, אך לאחר התפשטות האסלאם לאזורים נושבים, הגישה למים הוקלה במידה רבה. אגב, בגלל מיעוט מים וצמחייה במדבר, אחת התגובות האנתרופולוגיות המרתקות של האסלאם המתפרץ היתה להרבות בגנים ובזרמי מים כחלק מן האדריכלות המוסלמית. נכנס המתפלל לאולם התפילה, הוא עומד בתוך חדר גדול ומרווח, רפוד שטיחים מאיכות גבוהה, המשמשים גם מצע לשבתם של המתפללים, ואלה הם הרהיטים היחידים המותרים במסגד לבד מן הבמה (מנבר) אותה הזכרנו קודם לכן. המאמינים עומדים שורות שורות ועוקבים אחר תנועותיו של האימאם (=האיש העומד ממול) המוביל את התפילה. הואיל ואין מושבים קבועים, וכל אחד מצטרף לשורות היושבים עם הגיעו, השורות המתהוות תוך כדי ההתכנסות הופכות לשורות מתפללים בקומם, או למקומות ישיבה בשבתם. אין קישוטים או תמונות כמו בכנסיות, אלא כתובות קליגרפיות של פסוקים מן הקוראן המעטרות את הקירות סביב. פשטות מהודרת, המשרה אווירת התעלות סביב, מקיפה את המאמין, הבא להתייחד עם בוראו יחד עם בני עדתו האחרים, אשר מספרם יכול לעלות לאלפים רבים בימי שישי, ובמקומות ידועי שם, כמו אל-אזהר או הר-הבית, מספר המתפללים יכול לעלות על עשרות אלפים, ואם הוא עובר את הקיבולת, אזי האלפים העודפים מתפרשים ברחבות וברחובות הסמוכים לתפילה. זהו מחזה מרהיב עין בפני עצמו, שרק המוני העולים לרגל בימי החאג' יכולים להידמות לו.

כל הפולחן המפורט הזה, החוזר על עצמו, מתנהל במסגד (מסג'ד =מקום הקידות), אם כי גם בביתו מחוייב המאמין לדבוק בכל הפרטים, והגם שהוא פוטר עצמו מדיקדוקים מסויימים, כמו ההיטהרות, כאשר הוא איננו ליד מקור מים זמין, או מספר הקידות וההשתחוויות כאשר הוא נע בדרך. מבחוץ מתאפיין המסגד על-ידי כיפה ראשית שמתחתיה אולם התפילה, ולידה לעיתים כיפות נוספות המעטרות אולמות נוספים לבית-הספר הקוראני, למשרד האימאם, לטקסים ולמינהלה. הצריח, או מספר צריחים כגודל המסגד וכפי יכולתו, הוא היסוד הארכיטקטוני הבולט, והוא נושא את עיקר העול הקישוטי והיוקרתי של כלל הקומפלקס. וכפי שקתדראלות באירופה היוו במשך כמעט שני אלפי שנה את גולת הכותרת של האמנות הכנסייתית, כך גם מסגדים עתיקים וחדשים, בדמשק, קהיר, קירוואן, ירושלים, ובימינו בקזבלנקה ובערב הסעודית, נושאים את תרבות האסלאם לתהילה עולמית. מקומות רבים שאין בהם מסגדים ראויים לשמם, מפאת אוכלוסיית המיעוט המוסלמית, זוכים למוצלה (־מקום תפילה), בדיוק כמו שיהודים מקדשים בתי תפילה לעת מצוא בבתי דירות לעת החגים. כבר עמדנו על כך שהמסגד ריק לבד משטיחיו והבמה שבמרכזו, אבל גומחה בקיר הפונה לכיוון מכה והנקראת מחראב, שלפעמים מעוטר בכיפה משלו, מסמלת את כיוון התפילה (קיבלה), לשם פונים המאמינים בשעת תפילה, בין אם היא מן המסגד, מן הבית או מן הדרך. זוהי המשמעות של כינויה של מכה הקיבלה השנייה (כרונולוגית, לאחר הניסוי הקצר שעשה מוחמד עם ירושלים כקיבלה ראשונה בטרם זנח אותה לטובת מכה). אבל ירושלים עדיין נזכרת לעיתים בכתובים המוסלמיים כקיבלה הראשונה, וכך היא ידועה לטוב, וזהו חלק ניכר מיוקרתה וחשיבותה באסלאם בטרם צמח הסיפור על מסעו הלילי של מוחמד לשמיים שהוזכר לעיל.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 71

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם

  1. 3. צוום (=הצום)

העמוד השלישי של האסלאם גם כן נלקח ממסורת סיגופית של נזירים נוצריים, או מן הצומות הרבים הנוהגים ביהדות, ובסיס משותף לכולם: הצורך להיטהר ולהוכיח כי אדם יכול וראוי לו להיפטר מצורכי הגוף ומהבלי העולם הזה כדי להתבשם כליל מרוחו של הבורא. ישנן גם רגליים להשערה כי לאחר שניתק מוחמד את עצמו מן היהודים, הפך צום יום הכיפורים שלהם, שהוא רצה לחקות תחת השם ״עשורה״ בתחילה לזרא, וכמו במספר התפילות היומיות שם הוא בחר להיטיב מהם ופסק על חמש במקום שלוש שלהם, כך הוא פעל ביחס לצום. הוא יחמיר מהם בכך שמאמיניו יצומו במשך כל שלושים ימי חודש הרמדאן, במקום יום אחד של היהודים בלבד, וכך טענת ההיטהרות הרוחנית שלהם ביום ההוא תהיה כאין וכאפס לעומת חודש הזדככות הנפש של המוסלמים. אלא שהצום במושגים האסלאמיים הנו שונה, גם לחומרא וגם לקולא מאשר אצל היהודים: לקולא, כי ביום הכיפורים צמים למעלה מ-26 שעות, מן הסעודה המפסקת של ערב החג, אחר הצהריים, ועד לצאת החג עם הופעת כוכבים בשמיים למחרת בערב. אצל המוסלמים הצום הוא בין 10 ל-14 שעות, בין עליית השחר ביום הצום ועד לצאתו בו ביום עם ערב, הכל לפי אורך היום והלילה בין החורף לבין הקיץ. כי זאת לדעת, שהרמדאן, כמו שאר חודשים מוסלמיים, נע ונד בין כל עונות השנה, לפי שהלוח האסלאמי הירחי איננו מכיר את חוכמת העיבור המסייעת לאזן בין שני הלוחות. לחומרא, כי בכל זאת לצום חודש רצוף, מעשה יום יום, בפרט בימי החום הלוהטים שבהם ההימנעות משתייה כל היום מתישה ומייבשת, ובשל כך גם לשבש מערכות עבודה וייצור מפאת ההיעדרויות הממושכות של העובדים, איננו דבר שקל לשאת בו לכל חברה או מדינה מודרנית. אך מה אין עושים כדי להיטהר, אפילו אם עינוי הגוף, שפירושו להתנזר ממזון, שתייה, עישון ומין, או כל דבר שיכול לענג את הבשר, הנו הכרח המציאות. האמנם? הכצעקתהי?

יש לתת את הדעת לכך שכמה מן הכוונות הטובות שבבסיס חג ההיטהרות הזה מסולפות בפועל, אף כי הכל ממשיכים לשלם מס-שפתיים לחובה הקדושה שבצום. שהרי, מצד אחד ישנו איסור חמור על אכילה ושתייה בפומבי ברוב ארצות האסלאם, ונס המרד הציבורי הורם נגד מנהיגים, כחביב בורגיבה בתוניסיה, שחפצו לצמצם את הצום כדי שלא לפגוע בכלכלה הלאומית; וישנן גם הפרות רבות של מגבלות החג, כאשר עין אנוש או פיקוח ציבורי אינם בקרבת מקום, או כאשר מוסלמים טובים, באמתלת נסיעה, נמנעים מלצום. אמנם, על-פי הנוהג וההלכה, מי שמצוי בדרכים פטור מן הצום, אך צפוי ממנו ש״יחזיר״ את ימי הצום שהחסיר במועדים אחרים, שאיש כמובן איננו כדי לפקח על החזרתם. כללים אלה נחקקו אמנם בתנאי המדבר, שאיש צם וצמא הוא גם חסר אונים להתגונן, אך כיום לא מעטים העשירים, המושחתים והצבועים שבין המוסלמים, שעשו להם מנהג לטייל בחו״ל או להפליג בספינות בתקופת הרמדאן, ולהיאחז בתירוץ של המסע כדי לדלג על כל החודש הבלתי נוח הזה. אבל גם לגבי אלה, ויש להניח כי הם הרוב, הדבקים בדקדוקי החג והצום, הוא הופך מבלי דעת לאחד מחודשי הסביאה והזלילה המשחיתים ביותר, כאשר הצמים בעינויים במשך היום יותר מאשר מפצים את עצמם בלילות שלמים של גרגרנות והילולות של אכילה עד לעלות החמה. ואז עולה, כי במקום לחסוך בתענוגות בשר, זהו החודש שבו המוסלמים נותנים דרור לכל דחפיהם ומשתוללים בסיפוק צרכים אלה מעל לכל מידה. זהו החודש שבו שוקי ממכר הממתקים ושאר דברי אכילה הם העמוסים והמגוונים ביותר, וישנם מומחים לדברי מאפה מיוחדים העושים עסקים מצויינים דווקא בחודשי עינוי הגוף הללו. נוצרים אם כן מתח וחוסר התאמה בין הדיבורים על טוהר נפשי וחומרי, שאין ספק שרבים משתדלים לדבוק בו ומבלים ימים וגם לילות בתפילה ובקריאת קוראן לצד הצום הקפדני, לבין הרעב של ההמונים למזון של חג שאינם יודעים שובע ממנו. לאחר או במהלך הסעודה גם צופים בסדרות טלביזיה, שרבות מהן אנטישמיות, לקינוח מעדני החג.

לחודש הרמדאן, שבמסגדים הוא נורא הוד, מתלווים נוהגים ואמונות נוספים, המוסיפים נופך של יראה לחג. זהו החודש שבו גילה גבריאל למוחמד את הסורה הראשונה של הקוראן. ביום ה-27 בו, מצויין ליל אל- קדר (=ליל הגורלות), שכנראה שמר על מסורת יום הדין של יום הכיפורים, לא במובן של אחרית הימים, אלא במשמעות של יום הרת עולם, שבו יעמדו למשפט כל יצורי עולם. בלילה ההוא נקבעים גורלות בני-אדם, מי לשבט ומי לחסד, כגמול או כעונש על מעשיהם. יש ומוסלמים קפדנים נכנסים לסדרה של עשרת ימי תפילה רצופים במהלך השליש האחרון של החודש, שוב אולי זכר לעשרת ימי תשובה, או הימים הנוראים, הנהוגים אצלנו בין ראש השנה ליום כיפור. במניין עשרת הימים ישנו גם ליל הגורלות, שגם הוא מזכיר את תפילות הנעילה של יום הכיפורים, אז נחתמים גורלותיהם של בני-אדם, ואנו מברכים זה את זה ב״גמר חתימה טובה״. קיימות יותר מדי נקודות דמיון או זהות בין המועד היהודי של יום הכיפורים, לבין רמדאן המוסלמי, מכדי לפטור זאת כמקריות. עשרת הימים הללו, וכל החודש, מסתיימים בעיד אל- פיטר, שהוא אחד המועדים החשובים בלוח האסלאמי, ומרבים בו באכילה, במנוחה ובביקורי משפחה. אמנם האסלאם פוטר ילדים, חולים ונשים הרות או מיניקות מחובת הצום, אבל כמו נוסעים בדרך שהחסירו את ימי הצום, גם הם אמורים ״להחזיר״ את חובם בהזדמנות קרובה. לרוב האנשים הפשוטים שאין להם האמצעים להתהולל, ושחייבים לישון בלילה כדי שיוכלו להשכים למלאכת יומם, ובפרט בארצות שבהן האסלאם במיעוט ואין לדלג על חובת ההופעה לעבודה, ישנו המוצא של הסוחור, כלומר ארוחת בוקר עשירה אשר מאפשרת למאמין גם לצום וגם להמשיך בשגרת יומו. הדבר חשוב בעיקר ביחס לצורכי השתייה באותן ארצות חום שבהן לא רק שעות הצום ארוכות מאוד בקיץ, אלא שהטמפרטורות הלוהטות מאוד יכולות להיות מתישות ואף קטלניות לעובדים בשדות או באתרי בנייה.

רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 – הארכאן – מצוות היסוד של האסלאם-עמ' 73

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר