רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
אשר על כן, ההסתערות התרכזה בשלב הראשון הזה במזרח ובמערב. במזרח, האסלאם הכובש הכניע את הססאנים בקרב קדיסייה (637, בקושי חמש שנים לאחר מות מוחמד), ופרץ לכל רחבי עיראק ופרס, שם אימץ את השיטה השלטונית הקיימת ומהר מאוד למד את הארגון המנהלי ואת ניהול החצר המקומית. המטבע הססאנית וההכנסות ממיסים הרגילו את הערבים, שלא היו רגילים לשלטון מרכזי מסודר, לחשוב במונחים אימפריאליים. להצלחתו המסחררת של הכיבוש הערבי היתה השלכה מיידית על התאסלמותן של שכבות הולכות ורחבות של האוכלוסייה, דבר שיצר ברבות הימים הבדלה בין מוסלם למוסלם. שלא דין המוסלם המנצח, הכובש, האדון שבא מערב ומייצג את השלטון, כדין הפרסי המתאסלם, הניגף בפני הכובש הערבי. שני היסודות התערבבו זה בזה, משעה שהתרבות והמנהלה הפרסית נהייתה תלויה באדונים הערבים החדשים, ואלה האחרונים לא יכלו לתפקד כאדונים ומנהלים ללא הסיוע ושיתוף הפעולה של אצולת הארץ שהחזיקה ביד את ענייני הארץ. המתח בין שתי השכבות הללו הוליד את תנועת השועובייה, שבעיקרה תבעה פריטטיות בין מוסלם למוסלם. הצבא המוסלמי המשיך להתקדם מזרחה לח׳ורסאן, עבר את נהר האוקסוס (אל-נהר) שם הקים את המחוז המפורסם מה וורא' אלנהר (מעבר לנהר = טראנסאוקסניה) ומשם לנהר החורונטס (כיום שני הנהרות הללו, הנקראים סיר דריה ואמו- דריה, גובלים עם שטחה של אוזבקיסטן הנתון בתווך). אחר כך פנו הצבאות המוסלמיים, בעיקר בראשותו של המפקד המהולל, קותייבה אבן־מוסלם, לגבול סין עד שהגיעו לשיא התפשטותם בקרב טלאס (715). במערב נכבשה מצרים על-ידי עמר אבן אל-עאץ, ומשנתבסס השלטון שם המשיכו חילות משלוח לעבר לוב וצפון אפריקה.
כאש בשדה קוצים התפשט הכיבוש האסלאמי על פני מדבריותיה של צפון אפריקה, שם הוא נתקל בהתנגדות לא מבוטלת של הברברים, יושבי הרים מגזע לא-שמי שהקימו ממלכות משלהם, שאחת מהן הונהגה על-פי המסורת על-ידי מלכה יהודיה – אל-כאהנה. גם בצפון אפריקה חל תהליך מואץ של אסלאמיזציה, והצבאות המוסלמיים חצו את מצרי גיברלטר (נגזר מג׳בל טארק, המפקד המוסלמי שפקד על המבצע) והשתלטו בלחימה עיקשת וממושכת על כל חצי-האי האיברי. משם פנו צפונה, חצו את הפירנאים וכבשו את כל דרומה של צרפת עד לעיר טור/פואטייה, שם עצר את התקדמותם הלוחם הפרנקי שרל מרטל (732). כלומר, 100 שנה בלבד לאחר מות הנביא כללו השטחים האסלאמיים כמעט את כל העולם התרבותי שהיה ידוע אז – משערי סין ללב אירופה. הכיבושים שהחלו בתקופתו של עומר, נמשכו תחת עות׳מאן ותחת האומיים (750-661). אך ככל שגדלו השטחים כך גם נהייתה קשה השליטה המרכזית, ממדינה, מדמשק או מבגדאד, על כל המרחבים העצומים ההם שחודשים רבים של מסע יבשתי הפרידו ביניהם. לפיכך, לבד מן הח׳ליפות המרכזית שמימי הראשידון, דרך הח׳ליפים האומיים ועד לבית עבאס (1253-750), קמו שושלות גדולות ועצומות בימי הביניים, שקראו תיגר על הח׳ליף, וביניהן האומיים של ספרד ופורטוגל שהחזיקו מעמד, בצורות שונות ובגדלים שונים, כ-800 שנה, עד לנפילת גרנאדה לידי הנוצרים 'ב-1492; הפאטמים, שושלת שיעית שבנתה את קהיר והמרתה את פי בגדאד במאות ה-11-10; ושושלות צפון־אפריקאיות שהמורביטון והמווחידון היו האדוקות שבהן, והן פרשו את שלטונן על צפון אפריקה וגם על אנדלוסיה שבספרד, לסירוגין, במאות העשירית עד השלוש-עשרה. לעומת הפתיחות היחסית של השושלות האסלאמיות בספרד, שם ידע עמנו ״תור זהב״ יחסי, רבה היתה ההתנכלות ליהודים בצפון אפריקה ובאנדלוסיה בימי השושלות הקנאיות הללו, שהרבו לעשות שמות ופרעות ביהודיהן.
עומר ידע לרתום את התלהבותם של הלוחמים הבדווים לג׳יהאד למען האומה האסלאמית, דבר שאיחד תוך דורות אחדים את כל מגוון התרבויות והארצות שנכבשו תחת מִטְרִיָה אסלאמית אחת וציביליזציה חדשה שקראה תיגר על הנצרות ועל המסורות האירופיות העתיקות של יוון ורומא. אתה עומד ומשתאה כיצד קומץ של לוחמי מדבר הצליח תוך זמן קצר להשתלט על שטחים כה נרחבים, וכיצד חברה אנאלפבתית מייסדת תרבות, ספרות ואימפריה שלא היה להן משל בימי הביניים. הסברים רבים נתרמו על-ידי היסטוריונים שניסו להבין את סוד החבורות הבדוויות שעלו מן המדבר ובעצם כפו על ההיסטוריה את המעבר מן העולם העתיק של מורשות יוון ורומא, לימי הביניים שנשלטו על-ידי התרבות האסלאמית החדשה. תחילה יש לציין את מיומנות הרכיבה על סוסים וגמלים, שאיפשרה ליחידות האסלאמיות הקטנות ניידות גבוהה, בעיקר באזורי מדבר, שם היו להם יתרונות על פני היחידות הגדולות והמסורבלות יותר של הרומים או הפרסים. הם הכירו יפה את תנאי השטח, וידעו למשוך את האוייב לאזורי ספר של המדבר, אליו יכלו להסתלק בצר להם, או לאזורים נמוכים, עליהם היו מסתערים מן הגבעות. אחרים סבורים, שהגם שהיו בני שבטים שהונעו על-ידי להט הג׳יהאד והסיכוי למות כשהידים (מות קדושים), רבים אחרים סונוורו עיניהם על-ידי השלל הנוצץ שנראה באופק. ישנם עוד החושבים כי שתי מעצמות-הספר הגדולות – ביזנטיון ופרס הססאנית, שהיו מתחרות על ההגמוניה באיזור, היו מותשות מהקרבות שהעבירו שטחים מן האחת לשנייה, הלוך וחזור. לסדק ההזדמנות הזה נכנסו הכיבושים הערביים. כך או כך, עומר היה האיש בעל הכשרונות הצבאיים והמדיניים הדרושים כדי להותיר את רישומו המכריע על בניית הקיסרות האסלאמית המתהווה, שלא נראה איש שיוכל לעמוד בדרכה.
עומר, כיהושע בן נון היהודי וכפאולוס הנוצרי, כסאדאת המצרי וכדנג סיאו-פינג הסיני, היה איש הביצוע והמעשה, איש שניצב על שתי רגלי המציאות, לאחר התנסותו עם קודמו הגדול מוחמד, איש האידיאות והחלום, שהגביה עוף על כנפי חזונו והקביל למשה ולישוע, ולהבדיל לעבדול נאצר ולמאו. הוא כנראה האמין בכוחו לכפות את רצונו על ההיסטוריה ולכבוש את העולם כולו. הוא בנה צבא ערבי למשימה הענקית הזאת וטיפח את רוח הלוחמים שהביאה גאווה בעיסוק הלחימה כמקצוע מועדף. וכך יצא שבתחילה, בעוד הערבים עוסקים בקרבות, בהתפשטות ובכיבושים, חיי הרוח והיצירה הרוחנית נשלטו על-ידי המתאסלמים החדשים מפרס, ממצרים, ממרכז אסיה. וכך יצא שהציביליזציה האסלאמית, שפנתה לדרכה על-ידי הערבים ובעבורם, איבדה יותר ויותר מערביותה והפכה לאוניברסאלית. הערבים דאגו להגנתה, לייצוב גבולותיה ולהרחבתה של האימפריה, ואילו אנשי הרוח של פרס דאגו לניהולה ולהעשרת אוצרותיה הרוחניים והמדעיים. אולי פסגת הצלחותיו של עומר היתה בהכללתה של ירושלים באימפריה הנבנית. רבים הסיפורים על הגעתו האישית של עומר למצור על ירושלים הביזנטית, עד אשר הפטריארך שלה, סופרוניוס, יצא לקראתו עם מפתח העיר ומסרה לידו, כסמל לכניעת תושבי העיר ואמונותיהם לאסלאם המנצח. אחר כך סייר עומר בהר-הבית, התעצב אל ליבו על כיסויו במעטה אשפה עמוק לאורך הדורות שרצו למחוק את זכרו, והורה לנקותו. הוא התפלל במקום, ולאחר מותו בנו שם המוסלמים את כיפת הסלע המהממת ביופיה הארכיטקטוני, על שם הסלע שהנביא המריא ממנו לשמיים, והוא כנראה קשור באבן השתייה באמונה היהודית, שממנה נברא העולם.
רפאל ישראלי-לחיות עם האסלאם-דת, תרבות, היסטוריה, אלימות וטרור-2006 -כיבושי האסלאם, הפלגים בתוכו.
עמוד 87