מורשת יהדות מרוקו

החמרה בשנות ה-70 של המאה ה-19

בשנות ה-70 של המאה ה-19 המצב הוחמר. בשנת 1873 יצאה פקודה על ידי הסולטאן מוחמד הרביעי, לקראת סוף כהונתו ( ספטמבר ) שגם בעלי תעודות חסות בערים סאפי, מראכש ומאזאגאן, חייבים לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי, ואסור להם ללבוש בגדים אירופים.

בשנים אלה הגיעו פליטים מוסלמים ויהודים מאלג'יריה למרוקו, למורת רוחם של השלטונות במרוקו. יהודי אלג'יריה קבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, והיו מהם שעברו למרוקו. אלה טענו שמכוח האזרחות לא חלות עליהם ההגבלות שמחייבות את יהודי מרוקו, והדבר גרם לחיכוכים עם השלטונות במרוקו.

ש

יהודי מאלג'יר בשם נסים בן חיים שבא למרוקו נאלץ לשאת את נעליו בידיו בצאתו מהמללאח. היה מקרה שיהודים שכנעו את אחיהם מאלג'יר שינהגו כמותם, ולא ינצלו את מעמדם. כל נאמר בתעודה מ-28 במרס 1877. בהקשר להשתדלותם של יהודי פאס לדחות את הגזירה בדבר הפקעת חלק משטח בית הקברות היהודי לצורכי הסולטאן שארמונו סמוך לשטח זה, הציע הוזיר הראשי עיסקה זו למנהיגי קהילת פאס :

אם הם ישפיעו על שלושה יהודים ילידי אלג'יריה אזרחי צרפת, לנהוג כמו אחיהם בפאס, ובצאתם מהמללאח יחלצו נעליהם, אזי כתמורה יוותר הסולטאן על רצונו להפקיע שטח מבית הקברות. ההצעה התקבלה, והיהודים האלג'יראים התייצבו בפני הוזיר כשהם יחפים. הוזיר חזר על הבטחתו בקשר לבית הקברות, אבל לאחר זמן התכחש לה.

בשנת 1880 כתב הוזיר הראשי לקונסול ארה"ב במרוקו פליקס מָתיוס [Mathews] שהיהודים הלבושים אירופית רשאים לנעול נעליהם ברחובות פאס. מתיוס העביר ידיעה זו לשופט שמואל מאיר איזקס נשיא ועד שליחי הקהילות היהודיות בארה"ב. American Board of Delegates

בספטמבר אותה שנה אירעה תקרית דיפלומטית על רקע זה : יוסף עמר מטנג'יר, בעל חסותה של איטליה, בא לפאס כדי למסור מכתב של שגריר איטליה במרוקו סקובָסו [Scovasso] לוזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש.

לאחר מכן נכנס יחד עם יהודי לאולם קבלות הפנים של הסולטאן כשנעליו לרגליו. הוזיר לענייני משפט שראה שני אנשים לבושים בלבוש יהודי, תבע שיחלצו נעליהם כמו יהודים אחרים. כשסירבו, קרא לקצין ופקד עליו לחלוץ נעליהם בכוח, ויוסף עמר קיבל מכה, הוא כתב לוזיר ומחה על ההתנהגות כלפיו.

הוזיר ענה לו שאם יחזור על מעשה זה ייענש. יוסף עמר מסר הצהרה על האירוע לשגריר איטליה והלה מחה בפני הוזיר לענייני חוץ על העלבון כלפי יהודי שמילא שליחות בשמו והוא בעל חסותו. התקרית הובאה לתשומת לבם של שאר הדיפלומטים בטנג'יר, ושגריר בריטניה הביע דעתו בדיווחו לשר החוץ הרוזן גרנוויל שממשלת מרוקו אינה מתייחסת בצורה ידידותית כלפי איטליה.

לאחר 1880 גם יהודים בעלי תעודות חסות נאלצו לחלוץ נעליהם בעיר המוסלמית. כך כתב ש' בן עוליל והדבר פורסם בדו"ח של כי"ח בשנת 1882. היה זה לאחר ועידת מדריד שבהחלטותיה היו מספר הגבלות לגבי קבלתן של תעודות החסות. השלטונות היו מודעים לעובדה שרבים ממחזיקי תעודות אלה אינם זכאים לכך.

יהודים בעלי חסות בפאס.

לפי דיווחים שפורסמו בשנים 1884-1885 חלה החמרה בנושא זה. בשנים עברו הורשו בעלי תעודות חסות ללכת בנעליים. השינוי שחל בעקבות המעשה דלקמן : מוסלמים מפאס שאלו את אחיו של הסולטאן מדוע הולכים בעלי תעודות חסות יהודים בנעליהם.

תשובתו הייתה שלהם הותר. אבל הוזיר הראשי הידוע בשנאתו ליהודים הורה, שכל יהודי ללא הבדל במעמדו שיעיז לא לחלוץ נעליו, רגליו ייכרתו. יהודי בעל תעודת חסות אמריקאית ושלושה אזרחי צרפת מאלג'יריה, יוסף המון, אברהם בן דוד ויוסף כהן, לא השלימו עם פקודה זו, ולא חלצו נעליהם, הותקפו על ידי חיילים שאיימו עליהם לפתוח באש אם לא יבצעו את ההוראה.

לאחר בירור, התבקש בעל החסות האמריקאית לסלוח לחיילים, והשלושה פנו לשגריר צרפת במרוקו. בפגישת השגריר עם הוזיר לענייני חוץ טען האחרון שחליצת נעליים היא ביטוי של כבוד בדומה להורדת הכובע על ידי אירופאים. לכן אם יהודים אלה רוצים לנעול נעליים, עליהם ללבוש בגדים אירופיים.

שגריר צרפת דחה זאת וטען שיהודים אלג'יראים הם אזרחי צרפת, ולא חלות עליהם כל הגבלות. הוזיר ביקש דחייה של שבועיים לשיקול נוסף, ולאחר מכן באו לבית השגריר בטנג'יר הוזיר הראשי, הוזיר לענייני חוץ, מלווים על ידי שני פקידי החצר, והתנצלו על העלבון כלפי אזרחי צרפת. הסולטאן חסן הראשון גינה במכתב את התנהגות פקידיו, וציוה על פיצוי כספי לנפגעים.

במקרים אחרים לא ניתן כל פיצוי ליהודים בעלי אזרחות זרה שנפגעו מהתביעה שיחלצו את נעליהם, יהיו יהודים שנפגעו פיזית. בעל חסותה של פורטוגל שלא ציית, כמעט נסקל למוות, ויהודי אחר שנהג כמוהו, הולקה בפקודתו של הוזיר.

ב-6 בספטמבר 1888 יצאו מ' בן נאיים ומ' טולידאנו, שני סוחרים נכבדים בפאס מהמללאח לחנויותיהם שבמדינה. הם הותקפו על ידי ההמון כי לא חלצו נעליהם. חייהם היו בסכנה וניצלו הודות להתערבותו של הסוכן הקונסולרי של צרפת, שהזהיר את התוקפים שעתידים להיענש. הם ענו שפועלים בפקודתו של הקאדי. המושל אסר כמה מהתוקפים, והם שוחררו לאחר זמן.

יהודי אזרח ברזיל נאסר בשנת 1893 ברבאט, בהאשמה שלא חלץ את נעליו. הוא שוחרר הודות להתערבותו של סגן הקונסול של פורטוגל שייצג את ברזיל. כפי שפורסם ב-14 בספטמבר 1900, התלונן המשנה לסולטאן בפני חכמי פאס על כך שיהודים בעלי חסות אינם מכבדים את הנוהג הישן של חליצת נעליים בעיר המוסלמית. נראה כי בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19 הייתה החמרה כלפי בעלי תעודות החסות, בייחוד בעיר פאס.

לסיכום הנושא, לפי המקורות שסקרנו, המקיים תקופה של קרוב לארבע מאות שנה עד שנת 1912, ראשית החסות של צרפת על מרוקו, חויבו היהודים, בעיקר בערים הפנימיות במרוקו, לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח למדינה. הצידוק להוראה זו היה כי בהגיעם לשם, עליהם לעבור ליד מקומות קדושים למוסלמים, וגם יהודים חייבים לכבדם. חליצת נעליים נחשבת על ידי המוסלמים כביטוי של כבוד. היהודים ראו בדבר השפלה שגרמה לסבל פיזי. אבל לא בכל מקום היה הדבר מיושם באופן רצוף. הביצוע היה תלוי בשרירותו של המושל המקומי, ומידת ההשפעה של החוגים הקנאים.  המצב הוחמר בשנות ה-70-80 של המאה ה-19. האגודות היהודיות בפריס ובלונדון ניסו לבטל את הגזירה באמצעות קשרים דיפלומטיים, ולא עלה בידם יפה, כי חרב חדה הייתה מוטל על צוארם של הסולטאנים ופחד הקנאים הדתיים לא סר מהם, והגזירה הורחבה גם לגבי אזרחים זרים בעלי תעודות חסות של מדינות אלה ש "תנאי עומר " לא חילם עליהם. החובה לחלוץ נעליים ליד מסגד ובמקומות הקדושים לאסלאם התקבלה בדרך כלל על ידי היהודים ביתר הבנה והשלמה.

 מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמ' 409

May 23 1881

Sir J. Hay

copy to Jewish Boards

With regard to the custom of requiring Jews to go barefoot in Mohamedan quarters and towns in the interior. Sir J. Hay is of opinion that if undue pressure is brought to bear upon the Sultan to alter a custom which the officers of the Court and the fanatical population of the chief cities and inland towns may insist on maintaining, there will be a risk of placing in jeopardy the lives and property of the Jews.

During the last twelve months outrages have been less frequent than formerly, and Sir J. Hay will take the first favourable opportunity to recommend the abolition of a practice which is only maintained out of deference to the fanatical prejudices of some of the population.

נספח 2

בארכיון של כי״ח 5411/3 (Maroc iv, c. 11 (Tanger

מקנאסא יעא-יגן עליה אלקים- כד אדר א ש׳[נת] חיים כלכם היום לפמ״ה [לפרט מן הפרט, כלומר רק המנין של שתי האותיות האחרונות.] מעלת ידידינו ואור עינינו, החכם המרומם, משכיל בכל חכמה, דורש טוב לעמו, האדון ס׳[ניור] אברהם רבי יש״ץ מנהל ומפקח מאת החברה הקדושה ״כל ישראל חברים״, ישמרם השומר אמת לעולם אכי״ר בעי״ת [אמן כן יהי רצון בעיר תהלה.] טאנכיר יע״א

יהי שלום בחיליך שלוה בארמנותיך אמן

אדון נכבד!

באשר יודע אנכי את רוממות הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ זאת תעודתה להרים קרן אחב״י [אחינו בני ישראל.] ולחלצם תמיד מן המצר, אשר על זה יודוה פיות אלפי ורבי רבבות אחינו בני ישראל בכל ארצות פזוריהם, לכן הרהבתי עוז בנפשי להעריך לעיני כבודו מעט מן התלאות אשר מצאונו בימים האחרונים האלה, ולבקש מכבודו שיעשה למען קדושת שמו הגדול, ולמען אהבת הלאום הקדוש, להרצות דברינו אלה לכבוד מנהלי וראשי אלפי ישר[אל] נשיאי הח[ברה] הק[דושה] כי״ח יש״ץ בפאריז, יען עלגי וכבדי לשון אנחנו, כי אורך וקושי הגלות הפיג טעמינו ודובשינו, ולכן מחלים אנחנו את פני מעלתו הרוממה שיהיה לנו לפה ולמליץ טוב, ומגלגלים זכות ע[ל] י[די] זכאי.

יודע להאדון! כי מיום שהתחיל ״המרד״ בעירינו (שמרדו הישמעאלים במלכינו הרחמן סידנא מולאי עבד לעזיז יר״ה^״) אנחנו במצוקה גדולה מכל אפסים, ותהי ראשית תעלוליהם לעולל בעפר קרנינו ולשומינו למשל ולשנינה, כי גזרו עלינו ללכת ״יחף״, ובזה תם כבודינו, ונכרת אוכל מפיות אלפי אחב״י אשר לא יוכלו ללכת יחף, ולסבול בושה, גם מכות חדרי בטן, מאת השובבים והפראים.

עוד זאת, גוזרים עלינו בכל יום ויום מסים כבדים מנשא, בפעם אחת נתנו אנשי קהלתינו סף אלף דורוס, ואין לך יום אשר לא תסבול קהלתינו העניה והסוערה איזה מס ודורון להסתים פיות אלפי מקטרגינו ושונאינו.

עוד זאת, עשו בצדיה כי סגרו עליו הדרך מברוח על נפשותינו לבעבור נצל אותנו ולהציגנו ערומים, כי על כל הגה היוצא מפיהם, עלינו לכפר בכספינו: גם חובות אחב״י אשר להם פקדונות מאת הגוים, נאלצים עתה להשיב הפקדונות, בלי השיג כספם, ולהוסיף שחד כסף לבעליהן, לבל יעלילו עליהם כי יש אתם פקדונות אחרים, כאשר קרה כמה פעמים: גם מחלישים המה לבבינו בשמועות מרגיזות ואיומות אשר כמה הרות הפילו ולדיהן.

נוסף על כל אלה, הוא העניות הנוראה השורר בקרבינו, כי על כל מדרך כף רגלינו, אין שלום, ודרכי המסחר נשמו, וקהילתינו אשר לה כערך שלשת אלפי ת״ח עניים אלמנות ויתומים, סובלים חרפת עוני בעוה״ר. כשל כח הסבל! ״אנית ישראל מטורפת בגלי ים הסואן״ פורשת כפיה, להצילה מצלול בעמקי נבוכות.

לכן אדון נכבד! עשה למען שמו הגדול, והיה לנו לעינים אצל הח[ברה] הק[דושה] אשר עיני כל יש[ראל] נשואות אליה כי יביטו ממרום שבתם על מצבינו האיום ויושיטו לנו כל עזרה בחומר וברוח, למען מלט שארית הפליטה שה פזורה יש[ראל] מכליון חרוץ ח״ו.[חס ושלום]

תקותינו תעודדינו, כי דברינו אלה היוצאים מקירות לבבינו, והנכתבים בדמע עינינו, ימצאו מקום עמוק בנפשות עדינות שרינו ואלופינו, ויחישו לקום לעזרת ה׳ בגבורים, וזכות הרבים יגן עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים אליהם, בימיהם ובימינו תושע יאודה, וישראל ישכון לבטח, על ארצינו ועל נחלתינו, ואז נגילה ונשמחה ב׳ בבא׳ ה״י.[ במהרה בימינו ה׳ יגאלנו.] הכ״ד [הלא (או הנה) כה דברי.] עמוס התלאות, ומצפה לישועות, זעירא דמן חברייא המשרתים בקדש, המעתיר בעדכם עתרת החיים והשלום, מוקירם ומכבדם כערכם הרם והנשא, ע״ה' [עבד ה'] אברהם עמאר שליט״א. [שיחיה לאורך ימים טובים אמן.]

הערת המחבר: אברהם רבי(1856־1928) יליד איזמיר, ניהל את בית הספר של כי״ח בתיטואן בשנים 1880־1889, ובטנג׳יר בשנים 1889־1912. תרם רבות לחינוך היהודי במרוקו. הוא היה ער למצוקות היהודים בכל אתר, ולאחר הפוגרומים ברוסיה בשנות ה־80 של המאה ה־19, עודד יהודים לתרום לסובלים.

פרטים עליו: M. M. Laskier, The Alliance Israélite Universelle and the Jewish (Communities of Morocco 1862-1962, New York 1983, (index

סיום הפרק "חיוב היהודים במרוקו לחלוץ נעליים" אליעזר בשן, בתוך "מחקרי אליעזר"

עמוד 412

מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

קהילת העיר צפרו , כ-28 קילומטר דרומית מזרחית לפאס, ולא הייתה מן הקהילות הגדולות במרוקו, זכתה לתיאור עברה ותרבותה, הודות לחריצותו של הרב דוד עובדיה, רבה האחרון של קהילה זו, שלאחר עלייתו ארצה בשנת תשכ"ה הקדיש מאמצים להנציח קהילה זו. הוא הוציא לאור חמישה כרכים, הכוללים 691 תעודות על חיי היהודים משנת רכ"ח עד תשכ"ג 1468 – 1963, וסקירות על עברה, בהן פרטים על הקהילה ומוסדותיה, יחסים בין קהילתיים, התקנות, החינוך, המשפחה, המנהגים, חיי הרוח, תולדות הרבנים, יחסים עם הגויים, ולבסוף על שלוחי ארץ ישראל שפקדו אותה. רוב התעודות והמקורות ההיסטוריים הם עבריים.

במאמר זה אנו באים להוסיף מידע על יהודי צפרו, רובם משנות ה-80 – 90 של המאה ה-19, המבוסס על חומר שפורסם על ידי אירופאים נוכרים, דיווחי כי"ח והאגודה המקבילה בלונדון " אגודת אחים ", [Anglo Jewish Association]וכן על תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי.

לקהילת צפרו זיקה חזקה לקהילת פאס שהייתה החשובה במרוקו בתחום חיי הרוח, המנהגים והתקנות. הובעה הנחה שקהילת צפרו נוסדה על ידי יהודי פאס שעברו אליה בגלל היחס המשפיל של המוסלמים הקנאים כלפי יהודי פאס.

צרפתי שביקר בשנות העשרים של המאה ה-19 במרוקו כותב על מוסלם שאיים להרוג יהודי בצפרו, שסירב לתת לו מה שהיה בידו, והגוי ניסה להוציאו בכוח.

מיסיונרים בריטיים שפעלו במרוקו ביקרו בצפרו בשנות ה-80 ושתי אגודות הקימו בה בסיסים. האחת בשם British and Foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804 והחלה לפעול במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 ובסיס קבוע היה לה רק החל ב-1883, והשנייה North African Missionשהחלה לפעול במרוקו בשנת 1883.

בדיווחים של השליחים פרטים על יהודי העיר, עמידתם מול פיתויי המיסיונרים, ופרטים אחרים החורגים מהמטרות של שליחותם. רופא בשם רוברט קאר שליח הכנסיה הפרסביטארית שהגיע למרוקו ב-1886 ושהה בה בשליחות מיסיונרית רפואית במשך שבע שנים, אותה תיאר ביומן שכתב שיצא לאור ב-1894. הוא כותב שכבר לפניו ביקרו בצפרו שלוש מיסיונריות שטיפלו בחולים יהודים ומוסלמים, ואגב ניסו לעשות נפשות לנצרות. כמובן שגם מטרתו הייתה זו תוך כדי הטיפול הרפואי. אבל הצלחתם הייתה זעומה למרות הפיתויים הכלכליים.

הוא הגיע לצפרו מפאס, וכדי שיוכל להיכנס לעיר ביקש מכתב המלצה ממושל פאס, שצפרו הייתה תחת שליטתו. אבל זה סירב לתת לו, בטיעון שנוצרים אינם מורשים לבקר בה, אלא ברשותו של הסולטאן. למרות זאת הגיע לצפרו, התייצב בפני המושל המקומי כמקובל לגבי מבקרים, ושם פגש שני יהודים אמידים שהביאו למושל מתנה לכבוד החג, כנהוג. הוא הבחין בכל שהמתנה בערך של ארבעים דולר הייתה מונחת בפני המושל בתור תזכורת לבאים. יומו הראשון בטיפול בחולים היה יום חג ליהודים, ולמרות זאת בא זרם של יהודים לבקר, כמה מהם חולים ואחרים באו מתוך סקרנות. הם היו שקטים ולמרות היותם פקחים ושנונים קשה היה להיכנס אתם בשיחה על נושאים דתיים. כמה מהם הזמינוהו לבקר בבתיהם לשתיה, ואחרים לשם טיפול בחוליהם. הוא לא הצליח לשכנעם לרכוש עותקים של , הברית החדשה, שלדבריהם הוא ספר "בלתי חוקי" אבל היו מוכנים לקבל ללא תמורה ספרי תנ"ך, לדבריו, יהודי צפרו חרוצים, רבים מהם עוסקים בגננות, אחרים עוסקים בסחר עם השבטים בסביבות העיר. הנשים היהודיות של צפרו מצטיינות בקומתן הנמוכה וביופין. יום לפני עזיבתו את צפרו ביקר במללאח היהודי, בה קיבל הזמנות לבקר בבתים, אבל אף אחד לא היה מוכן לקבל את "הברית החדשה" . המסקנה של שהותו כאן היא כי יש הצדקה לפתיחת בסיס קבוע לאגודה המיסיונרית שלו בצפרו, בה שבעת אלפים תושבים מהם שליש יהודים, וכי מכאן ניתן להגיע לשבטים ברבריים הגרים בסביבות העיר.

לפי הערכתו מספר היהודים הוא כ-2300. דומה שהכוונה למספר הנפשות היהודיות, שהן 460 משפחות או קרוב לחמש מאות משפחות. גם הקצין הצרפתי פוקו, שביקר במרוקו בשנים 1833 – 1884, מחופש לחכם יהודי, כותב שמספר של היהודים הוא שליש מסך הכל התושבים. לדבריו חיים בצפרו אלף יהודים מתוך שלושת אלפים תושבים. זו גם הערכתו של מיסיונר מטעם האגודה הצפון אפריקאית בסוף המאה ה-19. יש גם אומדן גבוה יותר, מיסיונרית כתבה בשנות ה-80 שמצאה שמספר היהודים כמעט זהה לזה של המוסלמים. לפי אומדן אחר מספרם נע בין אלף לשלושת אלפים נפשות. בדיווחים של כי"ח החל ב-1880 ואילך יש נתונים שונים. בדיווח החודשי באפריל 1880 נאמר שמספר הנפשות הוא 2092 הגרים ב-523 בתים ( משפחות ), ולהם חמישה בתי כנסת. בדיווח השנתי כתוב שחיים שם 700 יהודים. מספר זה תואם את נאמר במכתב שהגיע מצפרו, באמצעות הרב מרדכי בן ג'ו בטנג'יר כמענה לשאלת כי"ח. בדיווח השנתי של כי"ח ל-1884 – 1885 כתוב שחיים בצפרו אלפיים יהודים. כך גם העריך ופרסם מסיונר בשם ד"ר רושה ב-1897 שביקר בצפרו עם אישתו ושהו בה רק יום אחד.

ב-1899 ביקרו שני מיסיונרים משומדים בשם אליהו סמואל ובלום בצפרו, בה לדבריהם יש הרבה יהודים וניסו את כוחם להעבירם על דתם. בדו"ח שכתבו מופיעים הפרטים כדלקמן:

הקאיד – המושל המקומי – אינו מרשה לנוצרים להיכנס לעיר. וכדי שלא נזוהה כאירופאים ולא לעורר תשומת לב, קנינו בגדי מוסלמים. לא עצרו אותנו אבל בהיותנו זרים לא היו מוכנים להשכיר לנו חדרים. רצינו ללתלונן בפני הקאיד, אבל שומריו לא אפשרו לנו להיכנס לביתו. בכל זאת מצאנו דרך להגיע אליו. הקאיד קרא לשייך של היהודים וציווה עליו לתת לנו חדר מתאים. הקאיד שלח לנו מזון ומספוא, בתוספת פקודה שלמחרת עלינו לעזוב את העיר. רכבנו למללאח, אבל החיילים סירבו לתת לנו להכנס, וחילל ניסה לעצור דרכנו בכוח. הדבר משך תשומת לב היהודים, שלבסוף אכסנו אותנו במללאח.  למחרת בבוקר שלח הקאיד שני יהודים עשירים ידידיו לראות אותנו. גם חכם, שלושה בני חכמים, וכמה תלמידי חכמים ביקרו אותנו, אתם דיברנו עברית. יהודים פחדו להכניסנו לביתם. בנו של הרב הראשי בא לבקרנו ואמר " הלוואי ויכולתי לבוא עמכם " כמה מהם ליוו אותנו אל מחוץ לעיר ".

ניתן ללמוד מהדברים על היחס המסויג של המוסלמים לנוצרים, החשדנות כלפיהם, והחשש מפני פעילות מיסיונרית בקרב המוסלמים, ובאשר ליהודים, נסיונות המיסיונרים לשכנעם להכנס תחת כנפי הנצרות לא עלו יפה, למרות שמצטטים יהודי שהביע רצונו ללכת בעקבותיהם. יתכן שאלה דברים המושמים בפיו של היהודי, על מנת להצביע על הצלחה כלשהי בפני שולחיהם.

מחקרי אליעזר-מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19

עמוד 416