מחקרי אליעזר – אליעזר בשן


קהילת ג'יברטלר – חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.

חכמים מגיברלטר שכיהנו במקומות אחרים.מחקרי אליעזר ספר

רבי יהודה הלוי, כיהן בתור אב בית דין של קהל הפורטוגזים בתוניס בין השנים 1840 – 1848 ונפטר ב-30 בדצמבר 1848.

רבי יהודה בן שמואל ביבאס, בן למשפחה שעברה למרוקו לאחר גירוש ספרד. המשפחה גרה בתיטואן ובסלא. אביו היה כנראה בין הבורחים ממרוקו לגיברלטר בשנת 1790 בזמן גזירות יזיד הרשע. הוא נשא לאשה קרובה של רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים ". יהודה יליד גיברלטר ושנת לידתו לא ידועה. נשא אשה שגם היא ילידת גיברלטר שנפטרה בשנת 1850. למד תורה בגיברלטר, ולאחר פטירת אביו עבר כנראה לליוורנו אל זקנו ושם רכש את רוב השכלתו החילונית עד שנת 1831, וקיבל תואר  Laureato Dottore .

חזר לגיברלטר בין השנים 1805 – 1810, מכאן הפליג לאנגליה הוזמן לכהן כרב של קהילת קורפו החל מ-1830 או 1831, לפי חוזה לחמש שנים. בפברואר 1839 יצא לסיור וביקר בבלקו ובתורכיה, ברומניה בפראג ובפרנקפורט.

בשנת 1840 פגש שני מיסיונרים סקוטים שנשלחו לארץ ישראל, תורכיה, ואלוניה, מולדביה וגליציה המזכירים אותו. חזר לקורפו ובשנת 1841 נחתם הסכם חדש לחמש שנים נוספות לכהונת רב הקהילה. הוא חתום על מכתב בקשר לאתרוגים בשנת 1845.

בטבת תרי"ב – 1852 – עלה לארץ ישראל ונפטר בחברון בי"ז ניסן תרי"ב, השקפתו על הגאולה הייתה שהיא תלויה במודרניזציה, פרודוקטיביות, השכלה, הפסקת החלוקה וכיבוש צבאי של הארץ בידי היהודים.

רבי חיים מימון טובי, יליד גיברלטר ונתין בריטי. הגיע לדמשק סביב 1825 לרגל עסקיו המסחריים. הוא מונה כרב ראשי לא בגלל גדולתו בתורה, אלא בהנחה שנתינותו הבריטית עשויה לסייע בידו לייצג את האינטרסים של הקהילה בפני השלטונות, ובהצלחתו לגייס את הקונסוליה הבריטית בדמשק לטובת הקהילה.

הוא נזכר על ידי כמה בריטים שביקרו בדמשק. הכומר וורקוק כתב עליו ביומנו שפגש בדמשק את הרב הראשי שהוא אדם פקח ומנומס. זה סיפר לו שנולד אזרח בריטי בגיברלטר ודיבר גם איטלקית. בלגלוג הוא כותב שעישן סיגר כהוכחה לנימוסיו האירופאים, אבל הצית אותו בצד הבלתי נכון.

הבריטי ג'והן וילסון שסייר במזרח התיכון בראשית שנות ה – 40 של המאה ה-19 ביקר את הרב הראשי של דמשק בשם חיים מימון טובי שהוא כבר 18 שנים בדמשק ובא מגיברלטר, וקיבל אזרחות בריטת מלורד פלמרסטון.

אזרחותו מסייעת לו בניהול מגעים עם הממשל העות'מאני. אשתו של הרב שוחחה אתו. בשנת 1849 פרש מחיי הציבור, ונפטר בכ"ב בטבת תרי"ז ינואר 1857.

 בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו

מאז בואם של המגורשים מספרד למרוקו ועד שנת 1918, היו בתי הדין פועלים האופן עצמאי בכל התחומים, ולא הוגבלו על ידי שום גורם חיצוני. הם היו מענישים את העבריינים בקנסות, בחרם וגם בעונש גופני. חכמים היו מסמיכים דיינים ואלה כיהנו גם בתור רבני הקהילות.

השלטונות אפשרו חיי דת וקהילה עצמאיים ולא התערבו בחייהם הפנימיים. בתי הדין פסקו בדרך כלל על פי המסורת הספרדית ותקנות קשטיליה, שהובאו על ידי המגורשים לפאס. רוב הקהילות במרוקו נהגו על פי תקנות באישורם של הנגידים וטובי הקהילה, החל משנת 1494.

אלה שתוקנו עד אמצע המאה ה-18 לוקטו ממקורות שונים והודפסו על ידי רבי אברהם אנקווא בספרו " כרם חמד ". בתקופה זו לא ידוע על שיתוף פעולה בין קהילתי או על מסגרת על קהילתית ולא על רבנות ראשית או מועצה של מפגשי רבנים.

בעקבות שלטון הפרוטקטורט של צרפת במרוקו החל בשנת 1912 חל שינוי מהותי. הוקם גוף בשם " ברית הקהילות " שהורכב מנציגי הקהילות שנבחרו על ידי ראשי המשפחות בכל קהילה. בשנת 1918 נערך הסכם בין ממשלת מרוקו לבין צרפת, ולאחר התייעצות עם רבנים, התקבל חוק הדיינים המורכב מעשרים וארבעה סעיפים, המסדיר את מערכת בתי הדין, סמכויותיהם, הפרוצדורה המשפטית, רישום הפרוטוקול, שחייב אישור פקיד הממשל, זכות ערעור, ההוצאה לפועל ועוד.

הדיינים שמונו על ידי השלטונות, הוגבלו לדון דיני אישות וירושות בלבד. החוק יושם, וברבאט הבירה הוקם בית דין גבוה לערעורים. בשבע ערים הוקמו בתי דין מחוזיים בהרכב של שלוה דיינים ומזכיר. בערים שבהן לא היה בית דין, מונה רב אחד שהוא בא כוחו של בית הדין בעיר הסמוכה, ועליו הוטל לפקח על סופר בית הדין.

החלטות בתי הדין בוצעו על ידי השלטונות, ובית הדין היה מוסר עבריינים לשררה כדי לאסרם. בשנים הבאות חלו עוד שינויים. לא מצאנו בספרות הרבנית של התקופה התנגדות להתערבות חיצונית במינוי הדיינים.

מועצת הרבנים.

בשנת תש"ז התכנסו רבני מרוקו ברבאט לאחד את הדינים והמנהגים הנהוגים במדינה זו, ולדון בנושאים המחייבים תיקון, ולגדור פרצות בחומת הדת, כפי שהדבר נוסח על ידם.

1 – טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מקורו.

2 – תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים, היוזם למועצה זן היה מר מיכאל בוטבול, המכונה " המנהל הראשי לכל קהילות עם ישראל במרוקו ".עד שנת תשט"ו נערכו שש התכנסויות כאלה. בשנה אחריה זכתה מרוקו לעצמאות.

פרטים על מהלכם וההחלטות פורסמו תחת הכותרת : מועצת הרבנים במארוק האסיפה השנתית ". ומהם ניתן ללמוד פרטים על הנושאים שהעיקו על הדיינים ועל הנסיונות לתיקונם. המידע על מועצת הרבנים הגיע גם לארצות אחרות, ובעקבות הכינוס הרביעי בתשי"ב, ביקשה הרבנות הראשית באי ג'רבה לשלוח לה את החוברות, כדי להיעזר בהן בניסיונם להקים גוף דומה.

התקנון של המועצה קובע כי ישתתפו רק חברי בית הדין הגבוה, ונשיאי בתי הדין של ערי מרוקו. הוזמנו גם סופרי בית הדין הגבוה ומזכיריו, המפקח על המוסדות היהודיים, המזכיר הכללי של ברית הקהילות במרוקו, ולישיבת הפתיחה החגיגית יועץ השלטונות הצרפתיים, או סגנו. את הישיבה היה פותח ראש בית הדין הגבוה המכונה גם הרבה הראשי.

העלאת הנושאים.

באסיפה הראשונה הוחלט שדיין הרוצה להעלות נושא, עליו לשלוח העתק הצעתו / הרצאתו חודשיים לפני מועד הכינוס כדי לאפשר למשתתפים לעיין בו. בכל כינוס היה עומד על בדר היום נושא או כמה נושאים.

אחד הדיינים היה מרצה ומציע פתרון, והמשתתפים החליטו בדרך כלל ברוח ההצעה. בנושאים מורכבים היו מחליטים להקים ועדה לטיפול בנושא, כמו בחינוך הדתי ובדיני שחיטה. בכינוס השני בשנת תש"ט הוחלט על מפגש של ששת השוחטים בערים הגדולות שיציעו בפני מועצת הרבנים את החלטתם בקשר לדינים שיהיו מקובלים על הכול.

בכינוס השלישי בתש"י הוחלט שחמישה חכמים ושלושה מומחים לשחיטה יחליטו בנדון. גם בכינוס הרביעי עלה נושא זה. היו נושאים שנדונו שוב לאחר שנה או יותר, כדי לוודא אם אכן בוצעו ההחלטות.

למרות הרצון להגיע לאחידות המנהגים בכל הקהילות, היו נושאים שהשאירו לבתי הדין המקומיים. למשל הוחלט שאין להכניס סעיף לגבי ניקור הבשר בתקנות המועצה, אלא של בעת דין יפקח על המנקר בעירו. עוד התברר שלא כל סופרי הסת"ם בקיאים.

אבל הוחלט במועצה שבתי הדין יפקחו עליהם, שכן אין אפשרות לבחון כל סופר. רק בנושא אחד, ירושת האישה והבת הנשואה, שהיה שנוי במחלוקת, הוחלט לבדוק את דעת הקהל בקהילות. בשני נושאים הוחלט על פי הנהוג במדינת ישראל 

1 – ייבום או חליצה

2 – הגרוש נדחה מדירתו, והגרושה נשארה בביתם.

הדאגה העיקרית של הדיינים הייתה הכרסום בחיי הדת והזלזול במצוות, והם ראו מחובתם להחזיר עטרה ליושנה. לפי הספרות הרבנית ומקורות אחרים, החל בעשורים האחרונים שלל המאה התשע עשרה וביתר שאת במחצית הראשונה של המאה העשרים, הייתה ירידה בקיום מצוות בהשפעת התרבות הצרפתית בפרט והאירופית בכלל, בעיקר בערי החוף, בהן היו מגעים תכופים יותר עם הנוכרים.

הדבר התבטא בצמצום מספרם של לומדי תורה, בחילול שבת, בשתיית יין נסך, באכילת חמץ בפסח, באכילה ובשתייה ביום כיפור, בגילוי ראש, בפנייה לערכאות הגויים, בנישואי תערובת,  בהתאסלמות ובהתנצרות ועוד.

תחום אחר הוא זלזול בדיני טהרת המשפחה, הפקרות בתחום הצניעות המינית, מסיבות של ריקודים משותפים, אהבה ויחסי מים לפני הנישואין, החזקת פילגש, פנויות שהתעברו, ניאוף, לידת ממזרים, אונס ופרוצות יהודיות.

תופעתו אחרות שהיה צריך לטפל בהן ולתקנן היו נישואי בוסר, הסדרת ההילולות שתתקיימנה בצורה מכובדת, ולא יגרמו לחילול הקברים וחילול השבת, סדרים נאותים בבתי הדין והקשורים במערכת זו ופיקוח של פונקציונרים כמו סופרים, שוחטים ומוהלים והכשרתם המקצועית.

 

בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש"ז – תשט"ו

חינוך.מחקרי אליעזר ספר

המועצה ראתה את הפתרון להידרדרות קודם כל בחיזוק החינוך הדתי, כמשקל לחינוך החילוני של כל ישראל חברים. הרב שאול אבן דנאן אמר בנאומו במועצה הראשונה :

        "  המרכז הדתי והתורני אשר היה מארוק לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו…הלוך וחסור יום יום, רוּחַ-עִוְעִים רודפת אותם באף לכלות כל זכר למו מן הארץ. תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב כל איש ישראל הנאמן לדתו, עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו, כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המרוקאנית. "

לכן הוחלט על הקמת בתי ספר ברוח הצורה משני סוגים :

1 – הלומדים כל היום תורה.

2 – לימודי תורה בשעות מסוימות בלבד.

גם בכנוסים הבאים עלה נושא זה על סדר היום, והוחלט על קיום " חינוך ציבורי חרדי דתי בכל עיר.

נבחרה ועדת רבנים שתטפל בנושא זה. הרב הראשי שאול אבן דנאן מתח ביקורת על עשירי היהודים במרוקו שאינם תומכים בחינוך. למרות זאת הוקמו בשנות החמישים בתי ספר ברוח התורה בתמיכת הרבי מלובביץ, " אוצר התורה ", הג'וינט, הברית העברית העולמית, הסוכנות היהודית, וגם קופת הסולטאן השתתפה.

חילול שבת.

במועצה הראשונה הוחלט שהרבנים ידרשו בבתי כנסת על קדושת השבת ויזהירו את בני הקהילות שלא יסחרו בשבתות. שני עניינים בהקשר זה חייבו טיפול מיוחד. אסירות ואסירים יהודים חייבים לעבוד בשבתות ובחגים. פנייתו של הרב דוד עובדיה בנדון לנציג צרפת, כבר בשנת 1944, הושבה ריקם, והוחלט לפנות לנציב העליון הצרפתי. תלמידים יהודיים בבתי ספר כלליים חייבים ללמוד בשבת, והנער נאלץ לעזוב. הוחלט במועצה השישית בתשט"ו, כי הרב הראשי יפנה למנהל החינוך, לאפשר היעדרות התלמידים היהודיים בשבתות. אגב נמסר שבפאס הוקמה חברת " שומרי שבת "

כשרות מזון ויין.

בעקבות ידיעות שיין נמכר בחזקת כשר, ואין פיקוח על כשרות המזון, הוחלט לתבוע מוועד הקהילות להעמיד שומרים – משגיחים בכל מחסני היין ובמקומות שמכינים מזון. המועצה החליטה על צעדים משפטיים נגד חברה שהפיצה יין נסך כאילו היה כשר, ולהענישה ולמנוע ממנה בעתיד סחור ביין כשר. נקבעו כללים לסימון היין הכשר והוקמה ועדת רבנים שתפקח על הביצוע.

פרצות בגדרי הצניעות.

הודע שהרבה נשים יהודיות מסרבות לטבול במקוואות המלוכלכים. בעקבות זאת הוחלט שהרבנים יסבירו את חשיבות הטבילה, וינקטו יוזמה לבניית מקוואות מודרניים בכל הערים.

לאחר חמש שנים פורסם דו"ח ובו נמסר שרק בעיר אחת לא הוקם מקווה. יחסי מין עם פנויות ובעולות : במועצה הראשונה נדונה המכשלה הזו, והוחלט בין השאר : מי שבא על הבתולה או על הבעולה חייב לשאתה.

אם נתעברה ואינו רוצה לשאתה ישלם לה קנס. במועצה הרביעית הוחלט על הגדלת הקנסות על מי שהשחית בתולה. בעיה שהעיקה הייתה גורלם של ילדים שנולדו מפנויות והגברים נטשו אותן. רבים קופצים לקחתם להם לבנים.

היו אמהות כאלה שמסרו ילדיהן לבתי מחסה נוצריים – במראכש לבנות ובעיר תרודאנט לבנים. כדי להצילם מטמיעה, הוצע שיוקם בית מחסה יהודי, והנושא הועבר לוועדה שתבדוק את הדבר.

התשוקה ותיקונה – זו הכותרת לדיון על התופעה שגברים מתייחדים עם נשים ללא קידושין. הוחלט שהוא חייב בכל חיובי הבעל לאשתו, והיא פטורה מכל החובות בחלות על אישה לבעלה, ומעשי ידיה לעצמה.

ניאוף ; כי ידוע פרצות הזנות שהולכת ומתרבה מדי יום ביום. כך נפתח הדיון בעניין חמור זה. והעבריינים אינם מתביישים לבוא לבית הדין ולומר " בפה מלא שבא על אשת איש ". הרבנים היו חסרי אונים למנוע את התופעה או להטיל עונשים, והוחלט לפנות לשלטונות להעניש עונשי גוף את האיש ואת האישה. בפאס היה תקדים שלאחר תלונה לשלטונות, נענש הנואף בשלושה חודשי מאסר.

ממזרים ; פרצה זו הרבתה ממזרים. לכן הוחלט שכל בית דין חייב להודיע לבית הדין הגבוה על ממזרים, ויש לרשום אותם בפנקס מיוחד. לפני נתינת רשות לנישואין, על הרבנים לבדוק בפנקס זה.

החלטות בדיני אישות.

המועצה החליטה כמה החלטות בדיני אישות. הארכת הזמן שבין השידוך לנישואים מחודש לשלושה חודשים, העלאת הקנס והפיצוי על סעודת השידוכין למי שחוזר מהשידוך, קידושין ייערכו בזמן החופה, בניגוד לנוהג הקדום שהיה פער של זמן ביניהם, והדבר גרם לתקלות.

עוד נקבע גיל מינימלי לנישואין – חמש עשרה, בניגוד לנוהג שהשתרש מדורי דורות שבנות נישאו בגיל עשר לשלוש עשרה כשהן עדיין לא בשלות לנישואין. גובה אחיד לסכום הכתובה ;הייתה הצעה שייקבע סכום מירבי אחיד לכל הקהילות. הרקע להצעה היה שרבים כתבו סכומי עתק, ולא יכלו לעמוד בהתחייבות בעת הגירושין.

נגד ביגמיה ; אם האישה מורדת וטוענת " מאוס עלי ", לא יורשה הבעל לשאת אישה שנייה.

ייבום או חליצה ; המנהג במרוקו היה לייבם, אבל לעתים התנגדו הנוגעים בדבר. במועצה השנייה בתש"ט, הוחלט שאם סירבה אישה להתייבם מפני העוני, או שהוא נשוי או מאוס עליה, אז מצוות החליצה קודמת.

אם סירב לחלוץ חייב לספק צרכיה במשך שנה. שלוש שנים לאחר מכן, בעקבות מכתב שקיבלו מהרב עוזיאל בשנת תשי"ב, שכותב " רוב היבמים אינם מתכוונים לשם מצווה ", הוחלט כי אין לייבם בניגוד לרצונה, ובשנה לאחריה הוחלט שאם איש עני הוא, כופין אותו לחלוץ לאלתר.

גירושין ; במועצה הראשונה הוחלט שאין לכפות על האישה להתגרש, בניגוד לתקדימים בקהילות מרוקו עד אז. זו תוצאה של השפעת הנוהג אצל האשכנזים. אישה שמחלה על כתובתה בעת הגירושין, יכולה לחזור בה במשך שלושה ימים.

גט ייכתב רק לאחר שלושה חודשים מיום הקובלנה. המגרש עקרה לאחר עשר שנים, אם כתובתה מועטה, רשאית לקחת את נדונייתה במקום הכתובה. עוד הוחלט על אחריותו הכלכלית של הבעל אם מגרשה כשהיא מעוברת ומניקה.

לגבי השאלה מי ישאר בדירה לאחר הגירושין, הוחלט בהשפעת החוק בישראל שהבעל יידחה מן הדירה, בניגוד להלכה שעל פיה האישה נדחית מהדירה. אבל כל בית דין רשאי לשנות בהתאם לנסיבות. למשל, מורדת או פרוצה תידחה לדירה אחרת.

לאחר שהתברר שיהודים לא מקומיים התגרשו בבית משפט אזרחי, הוחלט לפנות לממשלה שתחוקק חוק לפיו על יהודי לא מקומי לגרש אשתו בבית הדין לפני שהוא פונה לבית משפט, ואם הדבר אינו אפשרי, לחייב את הבעל לזון אותה על פי החלטת בית הדין.

בין בנים להוריהם.

בניגוד לדין התלמוד שבנים אצל האם עד גיל שש והבת אצלה גם בגיל מבוגר יותר, הוחלט להתחשב בגורמים נוספים ועל פיהם להחליט אצל מי הילד במקרה של גירושין : מי מבני הזוג מתנהג יותר טוב ומקיים מצוות, טובת הילד, אצל מי הוא מורגל יותר, מי יאפשר לו חינוך טוב יותר, ואם הילד בר דעת מעל גיל עשר, יש להתחשב ברצונו.

הוחלט על שתיים עשרה תקנות בקשר לחובות בית הדין במינוי אפוטרופוס ליתומים. הסעיף הראשון הוא, שמיד לאחר פטירת האב, על בית הדין לנעול את חנותו עד שימונה אפוטרופוס שידאג לרכושו ולהחזקת יתומיו. מי שכלכל את הוריו הזקנים ונפטר והניח רכוש הראוי לצדקה, חלה חובה על נכדיו היורשים לכלכל את הזקנים. כך הוחלט בעקבות מעשה שהיה, שזקנה הופקרה לאחר מות בנה האמיד שדאג לכל מחסורה.

מגורי הזוג עם ההורים : היה מקובל שזוגות צעירים גרים בבית ההורים, כיוון שזוגות נישאו בגיל מוקדם, והמגורים הקרובים העניקו להם הגנה והדרכה. על פי הדין אין האישה רשאית למנוע מבעלה לגור עם הוריו, בשני תנאים : אם ההורים מצערים אותה, או גורמים לה להתקוטט עם הבעל.

ואולם במועצה הוחלט " שאין דירה עם ההורים כלל רק בתנאי מפורש " כלומר, רק אם הותנה כך מראש, והתנאי פוקע אם הזוג התקוטט כתוצאה מהמגורים המשותפים.

ירושת האישה והבנות.-מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

ירושת האישה והבנות.מחקרי אליעזר ספר

על פי הדין אין האישה יורשת את בעלה. אבל הייתה תקנה בקאשטילייא שהשוותה את הבעל לאישה בתחום זה, ואם אחד מבני הזוג נפטר, הצד השני יורש מחצית הרכוש, והמחצית לבנים.

תקנה זו התקבלה גם בפאס וכך נהגו בקהילות מרוקו.

לפי תקנות פאס יורשת הבת הרווקה מאביה ומאמה כמו אחיה הזכריים, אבל רק בנישואין ראשונים, כלומר פעם אחת, ואינה יורשת אם אביה התחתן עם אישה אחרת, וכך פסקו חכמי מרוקו הלכה למעשה עד זמננו.

שתי התקנות גרמו לאי נעימויות בבתי הדין. דעתם של החכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שאישה מקבלת מחצית הירושה גם אם יש לה עשרה בנים. אשר לירושת הבנות\, בהשפעת השוויון בין גברים לנשים ששלט באירופה, הייתה תביעה מנשים נשואות להשוות זכויותיהן לירושה לאלה של הרווקה. נערך משאל בקהילות בנקודות הבאות :

  • האם לשנות את התקנות בנדון ?
  • האם יש רצון להגיע לנוהג משפטי אחיד בכל הקהילות ?
  • האם ההחלטה צריכה לחול גם רטרואקטיבית ?
  • האם רק הבת הרווקה תירש ? נוסך לכך התבקשו הרבנים שישובו למקומותיהם, יתייעצו בבני קהילתם ויביאו מסקנותיהם לאסיפה הבאה.

רוב הנשאלים ענו שיש לשנות את התקנות, וכן שיש להגיע לנוהג אחיד בגל הקהילות אשר יחול רטרואקטיבית, וכי רק הבת הרווקה תירש. המועצה התחשבה בתוצאות, ובמועצה הרביעית בתשי"ב הוחלט שלפני החלטה סופית הנדון יש להכריז עליה בבתי הכנסת בשפות שונות המובנות לקהל, ובית הדין הגבוה יעביר את תמצית התוצאות למועצה הקהילות ואחר כך למועצת הרבנים לאישור סופי.

הלחץ מצד נשים נשואות להשוות מעמדן לרווקות לא הועיל. אשר לחוקת הירושה בין האישה לילדיה, הבחירה בידי יורשיה לוותר על חלקה בירושה ולקבל את הנדוניה.

ביקורת על ההילולות ותקנון לעריכתן.

הרב שאול אבן דנאן, שכיהן בתור נשיא בית הדין הגבוה, הציג את הצדדים השליליים בהילולות, שראוי לומר עליהן :

                    " לא מעוקצך ולא מדובשך " וגם אל תקרי הלולים אלא חלולים. אבל מה נעשה כבר הרגש הזה נסתפח בלב ההמון, ונשעה להם כיסוד האמונה. גם הדת נתנה ביד תועלת הממון וקשה לעצור הדבר מכל וכל "

הוא מודע לעובדה שההמונים מייחסים להילולות חשיבות דתית ורגשית, ויש גם אינטרסים חומריים הקשורים בכך. אמנם חלק מההכנסות מממנים מטרות יעילות. לכן לא ניתן לבטלן, אל רק לקבוע כללים כדי לצמצם את ההשלכות השליליות. והרי חלק מהצעותיו שהתקבלו על ידי הרבנים, בין השאר הן :

הילולה תיערך רק באישור בית הדין המחוזי ובאישור בית הדין הגבוה.

יש לצמצם את ההידחקות ההמונית לקבי הצדיקים ולמנוע ערבוב גברים ונשים יחדיו, אין לסעוד בבית החיים, אלא אם כן מכינים קבלת פנים  ל " קרואים ושרי ממשלה ".

אוהלים יוקמו רק מחוץ לבית החיים, והשטח חייב להיות נקי ; בתוך בית הקברות ילמדו חכמים זוהר ומשניות ; אם חל יום ההילולה ביום ראשון, ייכנסו לשם רק במוצאי שבת, כדי להימנע מחילול שבת. לבסוף אם יעברו ראשי הקהילה על אחד מהתנאים המוזכרים, הרשיון יוסר מהם. ספק רב אם התנאים האלו בוצעו.

החלטות שונות.

גיל הבגרות : גבר ואישה עומדים ברשות עצמם החל מגיל עשרים, ולכן כל מי שפחות מגיל זה יכול לחזור ממכירה, או בת ממחילת תנאיה בכתובה. תארים לרנים : באסיפה השנייה הוחלט על  נגד תארים מופרזים לרבנים ולהסתפק בתואר הרב הגאון פלוני משרת בעיר פלונית במשרה פלונית.

סדרי בית הדין : מילוי מקום לסופר שני, שייבחר על ידי הדיין, קבלת עדות : בין השאר אין הסופר רשאי לקבל עדות אלא ברשות בית הדין או הרב. כללים לגבי מורשים ( עורכי דין ) המופיעים בפני בית הדין הגבוה : בין השאר הוא חייב להיבחן, הוחלט על ענישתו אם הפר את הכללים.

החלטה על דבקות תמונות על תעודות שטרות כמו כתובה, גירושין, חליצה, כדי להימנע מהחלפת זהויות.

הכשרת בעלי תפקידים.

סופרים : לא כל הסופרים של בתי הדין בקיאים במלאכתם והבחינות אינן ספיקות. הוחלט ששלושה סופרים חכמים משלוש ערים יפקחו על הסופרים האחרים, וידריכום בכתיבת התעודות הנדרשות, וכן לבקש שהשלטונות ישלמו להם משכורותיהם. מסדרי גיטין זקוקים לתעודה לאחר בחינה אצל בית הדין הגבוה.

בעיית ההכשרה לשוחטים עלתה כמה פעמים בגלל הרגישות לבשר כשר. היו תלונות על שוחטים שאינם בקיאים. הוחלט שכל שוחט חייב להיבחן בבית הדין המחוזי ולקבל תעודה. לאחר מכן ייבחן שוב בסוף כל שלוש שנים מיום קבלתו תעודת שוחט,עד שיקבל תעודת מומחה.

מוהלים : על רקע אסונות שקרו, הוחלט על שבעה עשר סעיפים המחייבים כל מוהל. ביניהם, עליו לקבל תעודה מרופא שאין לו מחלה מידבקת, עליו לקבל שיעורים מרופא בכללי הניקיון, לקבל תעודה ממוהל מומחה ומבית הדין המחוזי, וכן הוחלט מי פסול לתפקיד זה.

תעודות למתאסלמים.

היו יהודים שהתאסלמו בכל הדורות מאונס או מרצון, כפיתוי לשיפור מצבם הכלכלי. היו כאלה שהתאסלמו כדי להתחמק מחובות. בהתחשב בכך הורה שר המשפטים של הסולטאן בשנת 1929, כי לפני שאדם בא להתאסלם, יש לבדוק אם כל תביעותיו בענייני נישואין וירושות יושבו לפני המרתו.

במועצה השלישית בתשי"ב, הוחלט על נוסח אחיד להצהרה זו בה ייאמר שאין לו או לה שם תביעה בעניין הנישואין והירושות. היו בוודאי מקרים בודדים, של התגיירות, כך יוצא מההחלטה ש " טבילת הנשים לגרות תהיה בדרך צניעות ככל האפשר על פי הדין.

לסיכום

מועצת הרבנים, שהייתה הגוף הרבני העליון של יהודי מרוקו, ושזכתה לגיבוי ממלכתי, החליטה על שורת החלטות לשם תיקון פרצות שנבעו בחברה היהודית בתחומים שונים, כתוצאה מהרוחות החדשות שנשבו, וביניהן הירידה באמונה הדתית, שאפיינה יהדות זו במשך דורות.

המפגש עם בתרבות האירופית גרם למשבר במשפחה ובחברה, והיה צורך לשמר את גחלת היהדות, ולהחזיר עטרה ליושנה. המועצה עשתה לחיזוק החינוך הדתי ולשיפור השירותים הדתיים על ידי קביעת נורמות בסדרי בתי הדין, השכרת בעלי תפקידים ופיקוח עליהם, ודאגה למעמדה של האישה.

בנושא אחר לא הייתה היענות לתביעות הנשים : השוואת מעמדה של הבת לזה של האח בתור יורשי ההורים. ראוי לציין האומץ של הרבנים שיצאו נגד עריכת ההילולות, ולא חששו מפני פגיעה שפופולאריות שלהם. הדבר מעיד על מעמדם החזק של הרבנים.

סוף הפרק בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו.

הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.- מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

הסכמת הרבנים במרוקו לחינוך ממוסד של בנות.%d7%9e%d7%97%d7%a7%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%96%d7%a8-%d7%a1%d7%a4%d7%a8

בחברה המסורתית תפקיד החינוך הוא להכשיר את הבנים להשתתפות בתפילות, בקריאה בתורה ולימודיה. כיוון שבת אינה מצווה ללמוד תורה ואינה שותפה בחיי בית הכנסת, לא קיבלה הבת במרוקו חינוך בבית הספר אלא במסגרת המשפחה, מאמה מסבתה כדי שתוכל לנהל משק בית, ותדע את המצוות והמנהגים המוטלים עליה בתור רעיה ואם .

כמו בשאר ארצות האסלאם, המנהיגות היהודית במרוקו לא דאגה לחינוך הבנות. הרבנים נטו לדעתו של רבי אליעזר " שכל המלמד בתו תורה, כאילו לימדה תפלות " ( משנה סוטה ). בניגוד לדעתו של בן עזאי שאמר " חייב אדם ללמד את בתו תורה ". עמדתו של רבי אליעזר התקבלה גם על ידי חכמי הדורות הבאים, ביניהם רבי נסים בן יעקב מקירואן הכותב : " לפי דעת התלמוד יביא דבר זה אותה לשחיתות ורוב תחבולות ועורמה.

שמואל רומאנילי איש מנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כתב על הנשים שפגש :

" הנשים יפות מראה…רק נמשלו כבהמות נדמו ולא חלק להנה בחכמה ובתבונה ובדעת. אינו מכירות לדבר לקרוא או לכתוב יהודית ערבית או ספרדית…אף לא מתפללות עם כי הוטל עליהן מחכמי המשנה ( ברכות פרק ג ) כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות ".

תיירים אירופאים שביקרו במרוקו במאות הי"ח והי"ט ציינו שהנשים היהודיות בורות, אינן הולכות לבית הכנסת, ואף היהודים העשירים אינם מלמדים את בנותיהם קריאה וכתיבה. יש המשווים בורותן עם זו של המוסלמיות. ממקורות אחרים ניתן להסיק כי היו יהודים עשירים שבנותיהן למדו באמצעות מורים או מורות פרטיים.

ביתי ספר לבנות יהודיות נפתחו במרוקו החל בשנות השישים של המאה ה-19 ואילך. בית הספר הראשון נפתח בשנת 1862 בתיטואן על ידי חברת " כל ישאל חברים " בסיוען של " אגודת אחים " ( האגודה המקבילה באנגליה לכי"ח, ושל ועד שליחי הקהילות באנגליה. מספר התלמידות עלה משנה לשנה.

בשנת 1872 למדו 120 תלמידות ובשנת 1907 – 332. בשנת 1863 ביקר משה מונטיפיורי בטנג'יר ותרם 300 לי"ש למען חינוך הבנות לזכר רעייתו יהודית.. ואמנם בית הספר נפתח בעיר זו בשנת 1865. בערים הפנימיות היותר שמרניות החלו בנות ללמוד יותר מאוחר. בפאס רק בשנת 1899.

בשנת 1942 היו בתי ספר לבנות ב-12 ערים במרוקו. מה היו הסיבות להסכמת הרבנים ורבים מההורים שהתייחסו בחשדנות לחינוך ממוסד של הבנות ? אחת מהן כי לימוד מלאכות כמו תפירה, אריגה וסריגה עשויה להועיל לצריכה עצמית וכמקור הכנסה לפרנסת המשפחה. אולם דימני שזו אינה הסיבה היחידה.

סיבה נוספת ומכרעת היא הפעילות של המיסיונרים במרוקו והסכנות שנשקפו לבנות שלא קיבלו חינוך יהודי ממוסד והן יהיו טרף לחינוך הנוצרי.מנזר פרציסקני נפתח בתיטואן לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנת 1860. בקזבלנקה בשנת 1868 במזאגאן בשנת 1869 בסאפי בשנת 1888 וברבאט בשנת 1890.

גורם מיסיונרי פעיל ביותר מאשר הקתולים היו האנגליקנים שפיתחו מערכת חינוך מסועפת. האגודה הראשונה ששלחה שליח למרוקו הייתה British and foreign Bible Society שנוסדה בשנת 1804, ונציגה ג. בורואי פעל בטנג'יר, בתיטואן ובמוגאדור. עוזרו היה חיים בן עטר הנזכר בשנת 1839 כמי שמכר עותקים של " הברית החדשה ". חלה הפסקה בפעילותה שחודשה רק בשנת 1882. בין האנגליקנים האגודה הפעילה ביותר בתחום החינוך של הנערות במרוקו, הייתה הלונדונית בשם : London society for promoting christianity amongst the jews שנוסדה בשנת 1809. היא החלה בפעילות מיסיונרית למרוקו בשנות ה-40 של המאה ה-19, כולם משומדים, אלכסנדר לוי ביון 1843 – 1847, ח"א מרקהיים 1852 – 1854. מ-1875 ואילך נפתח מרכז קבוע במוגאדור בראשותו של ג'ימס ברנט גינצבורג, ורשתה הייתה פרושה על פני ערים אחרות ברחבי מרוקו. בשנים הבאות הגיעו אנשי הצוות גם לעיירות ולכפרים בדרום באזור הרי האטלס ובעמקים שבין ההרים.

אין זה מקרה שהבסיס המרכזי במרוקו היה במוגאדור. בה הייתה במחציתה השנייה של המאה ה-19 קהילה יהודית בת כ-10 עד 12 אלף יהודים, וחשיבותה נבעה בעיקר בגלל היותה מרכז מסחרי של דרום מרוקו, נמל היצוא למוצרים שנשלחו מאזור זה לארצות אירופה, והיהודים השתלבו במערכת זו. הייתה בה קהילה של סוחרים אנגלים, שדתם אנגליקנית ושהיו עשויים לשמש עורף חיובי לפעילות של המיסיון האנגליקני. משנת 1875 עד סוף המאה פעלו 9 אגודות פרוטסטנטיות במרוקו, רובן מאנגליה, אבל הבכורה מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והאנטיסיביות באופי הפעולות הייתה כאמור הלונדונית, ומירב הפרטים ידועים על אגודה זו ופעולותיה. מערכת החינוך שלה הייתה הגדולה ביותר במרוקו, לעומת אגודות אחרות.

בראש המשלחת במוגאדור משנת 1875 עד 1866 עמד ג"ב גיננצבורג, יהודי יליד רוסיה שעבר לאנגליה ב-1846, הוטבל לאחר שנה, ב-1849 התקבל ללימודים תיאולוגים בקולג' אנגליקני בה למד שלוש שנים, וב-1853 הצטרף לאגודה הלונדונית. נשלח למולה אוזן ( באלזאס ), לאלג'יריה מ-1864 עד 1875. מכאן ביקר במרוקו בשנים 1864, 1870 ו-1873.

בשנת 1886 נשלח לקושטא בה נפטר בשנת 1898 הוא היה מיסיונר מסור לשליחותו, ופיתח מערכת חינוך והסברה.

חינוך ממוסד של בנות במרוקו – אליעזר בשן

 

מחקרי אליעזרלאחר שעזב את מרוקו עמד בראש הצוות אלי זרביב עד פטירתו ב-1919. זרביב יליד קונסטונטין, הוטבל לנצרות על ידי גינצבורג סביב 1860, ונמנה על צוותו. משנת 1875 עד 1886 עמד בראש מערכת החינוך, יחד עם אשתו, רעייתו האנגלית של גינצבורג, ועיקר מאמציהם הוקדש לחינוך בנות ונשים.

נוסף עליהן היו בצוות משומדים שעסקו בהפצת ספרים ובהוראה לבנים. המיסיונרים הקדישו מאמצים לחינוך ובכלל זה לבנות, והיו מודעים ליחס השלילי של הגברים היהודים לחינוך בנות ולעובדה שבעקבות תפישה זו, אין בתי ספר יהודיים לבנות. כבר המיסיונר הראשון של האגודה הלונדונית א' לוי כותב בשנת 1874 שאין בתי ספר לבנות בכל מרוקו.

אלה שפעלו בעקבותיו בשנים הבאות כתבו שחינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים לדבר בזוי. והגברים היהודים חושבים שדת ותרבות הם עניינו של הגבר ויש סכנה שאם הנשים תדענה יותר מהבעלים, הן תסרבנה לנהל משק בית ולהתחתן עם הבורים והעניים. ומוטב שהנשים לא יפתחו את עיניהן.

על רקע החלל בהשכלתן של הבנות והנשים ארגן המיסיון מערכת לימודים יומית לבנים ולבנות, כשמספר הבנות גבוה יותר מזה של הבנים. וכן שיעורי ערב לנשים בהן למדו קרוא וכתוב, עברית, אנגלית וצרפתית, גיאוגרפיה, תנ"ך, ו " הברית החדשה ". הן יסדו מועדון תפירה בו תפרו שמלות לצריכה עצמית ולשווק, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.

רוב המשתתפות היו מהמעמד הנמוך והבינוני. המיסיונרים ציטטו דברי נשים יהודיות המאשימות את הוריהן או את בעליהן ואת הרבנים בבורותן, ומשבחות את המיסיונרים שפקחו את עיניהן והעניקו להן ביטחון ודימוי עצמי חיובי יותר, הודות להשכלה שרכשו. לדבריהם, יש יותר התנצרויות בין הנשים מאשר בין הגברים. הן נוטות להשפעה ביתר קלות מאשר הגברים.

מה ידוע על מערכת חינוך יהודית לבנות במוגדור ?

בשנות ה-70 נוסדה במוגדור חברה בשם " עוז והדר " במטרה לייסד בית ספר לנערות עניות. בנות של משפחות עשירות למדו באמצעות מורות פרטיות. שנה לאחר מכן נוסד בה סניף של כי"ח. הרב יוסף אלמאליח 1809 – 1888 יליד רבאט, בגיל 13 עבר למוגדור ומ-1840 ואילך כיהן בתור דיין, ובו בזמן סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיה פעיל בחיי הציבור ובמאבק נגד המסיון האגליקני. ב-28 בינואר 1875 כתב הרב לאדולף כרמיה, נשיא כי"ח, על החינוך בעירו, ומציין כי :

" חשבנו על נערות בנות ישראל העניים והאביונים ויתומות בעיר הזאת אשר הם בדלות גדולה בשפל המצב והם משוטטות ומשרתות ואין בהם תבונה רח"ל ועל זה נמכרו רחמינו וייסדנו חברה אחת בשם " עוז והדר " וכל תכלית החברה לתועלת בנות העניים להחזיק בידם כדי שיהיו מבנות היישוב ודרך ארץ…."

בהמשך מוסר פרטים על המצב הכספי של החברה ולאחר מכן כי :

" יש בכאן אישה אחת מעיר גיברלטר והיא יושבת בבית הספר ללמד בנות העשירים בשכר בחשבונה ועל זה חשבנו לתת בידה ארבעים מבנות העניים… ושם ילמדו מלאכת התפירה והאריגה וכתב ולשון ספאניול אשר יודעת והשני מלמדים יהיו משגיחים עליהם… ואז יכולים להתלמד עם הב' אדונים הנז'…."

החברה דואגת לרכוש לעניות לבוש ומנעלים, ומבקש השתתפות כספית של כי"ח.

יהודי מוגדור ובראשם הרב אלמאליח נאבקו בפעולות המיסיון בדרכים שונות, בפניות לסגן הקונסול הבריטי בעיר, לשלטונות המקומיים וכן לסולטאן. וכן על ידי חרמות, לחץ כלכלי וחברתי על המשתתפים בשיעורי המיסיון והנמצאים אתם במגע כלשהו, ועד הפגנות ומעשי אלימות.

בכל צעדי המחאה האלה הנושא שהדאיג ביותר היה החינוך של המיסיון, ובעיקר חינוך הנערות היהודיות שהיו טרף קל יותר, בגלל שהן חסרות, כל חינוך יהודי וקלטו כל מסר נוצרי, כשלא היו בידן כלים לסתור או להתנגד לאמונה הנוצרית.

דומה שהיוזמה של הרב אלמאליח לחינוך מקצועי ודתי ממוסד לבנות נבעה מההצלחה של המיסיון, וברצונו למשוך את הבנות העניות מהמיסיון למערכת חינוך יהודית, שתדאג גם לצורכיהן החומריים כמו לבוש ומעלים מול הפיתויים הכלכליים של המיסיונרים שהיו מחלקים לחם וכסף למשתתפים בלימודיהם.

יהודי מוגדור התלוננו בפני המושל בתחילת 1877, כי המיסיונרים משחדים את בניהם ואת בנותיהם כדי להעבירם על דתם באמצעות החינוך הנוצרי. כל כתב המושל לקונסול הבריטי הכללי במרוקו ג'והן דרומאנד האי. זו דוגמה אחת מיני רבות למחאות של המנהיגות על החינוך המיסיונרי.

המיסיונרים היו מודעים למאמצי היהודים לארגן חינוך משלהם, ועל כך דיווחו בשנת 1876. " אגודת אחים " בלונדון שלחה כסף למוגדור לתמיכה בבית ספר לבנות. בדו"ח שלה ב-1884 נאמר כי מטרת התמיכה למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות יהודיות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון המנסה להשפיע על הילדים באמצעות מזון ומתנות שיבואו לבית הספר שלהם, במטרה שיתנצרו. החינוך היהודי הוא אפוא חלק מהמאבק נגד המיסיון.

שלוש שנים לאחר מכן נמסר בדו"ח של האגודה המיסיונרית הלונדונית כי ה-L.J.B שלח כסף למוגדור כדי לייסד בתי ספר לבנות, על מנת לצמצם את מספר הבנות הלומדות אצל המיסיון. לפי הדו"ח מספרן ירד ל-5 בנות.

לסיכום, אחד המניעים, ואולי המרכזי שדחפו את המנהיגות היהודית לתמוך בחינוך ממוסד של בנות, הייתה הסכנה שבחינוך המיסיונרי האנגליקני, שכאמור פיתח רשת ענפה של פעילויות ברחבי מרוקו, ובעיקר בערים הגדולות, בנים וביחוד בנות ונשים נפלו ברשתם.

סוף הפרק " חינוך ממוסד של בנות במרוקו

רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.אליעזר בשן

5 –  רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.מחקרי אליעזר

מאמר זה מוקדש לתיאור חייו ופעילותו הציבורית של רבי יוסף בן אהרן אלמאליח, אישיות רבת פעלים במוגאדור במאה ה-19, כפי שניתן ללמוד ממקורות יהודיים וזרים, מהן תעודות שטרם ראו אור.

רבי יוסף נולד ברבאט בשנת 1809 ונפטר בלונדון בשנת 1886. בנערותו עבר למוגאדור, למד בישיבה ובגיל 30 נתמנה לדיין ללא שכר. נשא אישה בשם שמחה ממשפחה אמידה שילדה לו שבעה ילדים, מהם הידועים הם ראובן, שכיהן בתור נשיא הקהילה, עמרם שגם הוא היה פעיל בחיי הציבור, ויעקב. אחיו חיים נזכר כמי שקיבל את רבי יעקב בירדוגו, מחבר קול יעקב, לונדון תר"ד, בבואו ממכנאס למוגאדור.

בכמה מקורות זרים הוא מכונה " הרב הראשי של מוגדור " ואין זה נכון. במקור אחר הוא מכונה Honorary Chief Rabbi. הוא היה נשיא כבוד של הקהילה, הודות לפעילותו בתחומי ציבור שונים בעירו ומחוצה לה. הוצע למנותו נשיא כבוד של קהל הפורטוגזים בלונדון, ולפי מידע אחר בתור חכם של קהל הפורטוגזים בלונדון אך הדבר לא בוצע. אי ידיעתו את השפה האנגלית הייתה לו לרועץ. נוסף לעברית ידע ערבית וספרדית. לא ידוע על חיבור תורני שחיבר. כתב הסכמה לספרו של אברהם בן יהודה קוריאט, ברית אבות, דרושים ושו"ת ליוורנו תרכ"ב. עסק במסחר ועשה בו חיל, ניהל קשרי מסחר עם סוחרים אירופיים במוגדור וסוכנו של יהודי בג'יברלטר, וכן היה מ " סוחרי המלך ".

ב – 1868 ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873 ולאחר שהביא לו מתנות, זכה למגורים בבית הממשל. הוא היה דובר הסוחרים בפני השלטונות. ב – 1869 נתמנה סוכן קונסולרי של אוסטריה בהמלצת חברו ד"ר מכס שמידל שכיהן בתור קונסול כללי של אוסטריה במרוקו. ב – 1873 השתתף בתערוכה בוינה והתקבל לראיון על ידי הקיסר פרנץ יוסף שנתן לו מדליה, וב – 1885 הועלה לדרגת סגן קונסול. הוא היה מבקר לעתים באירופה לשם טיפול רפואי במחלת הסכרת ממנה סבל במשך 15 שנה. ב – 1872 ביקר בג'יברלטר בה היו רופאי הצבא הבריטי. שש שנים לאחר מכן ביקר בלונדון, ב – 1885 בצרפת.

תרומתו לחיי הציבור ראוייה ליתר פירוט. הוא סייע ליהודי מוגדור שסבלו בזמן המלחמה בין מרוקו לצרפת ב – 1844. זו פרצה על רקע התמיכה של הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859 בעבד אל-קאדר 1808 -1883 שמרד בצרפת לאחר שזו כבשה את אלג'יר ב- 1830. הצי הצרפתי הפציץ את מוגדור ב – 15 באוגוסט 1844, נגרם נזק רב למלאח, ומוסלמים מקומיים ושבטי הסביבה ניצלו את המצב לשוד המללאח והתנפלות על היהודים. בלונדון הקים משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נשיא ועד שליחי הקהילות ועד פעולה שייסד קרן בשם Morocco  Relief Foud  לשם סיוע לנצרכים. רבי יוסף נטל חלק בפעולה זו בתיאום עם סגן הקונסול הבריטי בעיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בנידון בשנת 1845.ועד זה סייע לנצרכים יהודים ומוסלמים גם בשנים הבאות בעיקר בשנות בצורת כמו ב – 1878. רבי יוסף היה חבר במועצה במוגדור יחד עם ארבעה יהודים, ארבעה מוסלמים וחמישה נוצרים, ס"ה 14 חברים, שתפקידה היה לחלק את הכספים בצורה צודקת. מכספי הקרן הוקצבו גם כספים להחזקת בית הספר במוגדור. לאחר מלחמת ספרד במרוקו ב- 1859 ו – 1860, שבעקבותיה ברחו יהודים מתיטואן ומטנג'יר לג'יברלטר ולאלחזיראס בספרד, נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי המועצה הנ"ל מלונדון למרוקו כדי לדווח על מצב הפליטים, שחלק מהם חזרו למרוקו. הוא ביקר בערים שונות וביניהן במוגדור במטרה להציע דרכים לעזרתם של יהודי ארץ זו, והתקבל בביתו של רבי יוסף. שם נכחו חשובי הסוחרים וראשי הקהילה. בינואר 1864 ליווה רבי יוסף את מונטיפיורי שעשה דרכו ממוגדור למראכש כדי לפגוש את הסולטאן, למסור לא אגרת בה הבקשה לנהוג בחסד ביהודים.

רבי יוסף, תמך בחינוך מודרני לבנים ולבנות , לאחר יסודה של חברת כל ישראל חברים ב- 1860 ופתיחת בתי ספר על ידה, הראשון בתיטואן ב – 1862, פנה רבי יוסף אליה באגרות כתובות בעברית ספרותית לשם הרחבת הפעילות החינוכית. ב – 1875 כתב לכרמיה בבקשה לתמוך בבית ספר לבנות במוגדור.

מאבקו במיסיון האנגליקני.

אגודה שנוסדה ב – 1809 בשם.

London Society for Promoting Christianity amongst the jews.

החלה לפעול במרוקו ב – 1843. אותה השנה נשלח מומר בשם אלכסנדר לוי לעשות נפשות בקרב היהודים. הוא פגש את הרב יוסף אלמאליח ואת רבי אברהם קורייאט במוגדור. לאחר ויכוח ביניהם ולאחר שהתבררה מטרת שליחותו, הוכרז חרם על כל מי שבא במגע עם המיסיונר. זהו החרם הראשון נגדם במרוקו, שבעקבותיו הוכרזו חרמות בשנים הבאות.

מאבק חריף יותר נוהל על ידו נגד המיסיונר ג'מס ברנט גינצבורג שפתח במוגדור בסיס קבוע למיסיון ב – 1875 בשזרתו של א. זרביב יליד אלג'יר וצוות מומרים אחרים. הרב פנה בינואר 1877 במכתב לסולטאן עליו חתום גם אברהם קורקוס סוכן קונסולרי של ארה"ב במוגדור, ובו מתואר הנזק שגורמים המיסיונרים, ובקשה למנוע פעילותם. הפנייה לא הועילה, ובשנים הבאות ננקטו צעדים שונים ביניהם אלימים, ביוזמתו או בהשתתפותו של הרב יוסף אלמאליח.

דומה שקיים קשר בין יוזמתו להרחבת החינוך של כי"ח גם על הבנות ובין מאבקיו במיסיון, כי בגלל חוסר מסגרת חינוכית יהודית לבנות, נמשכו בנות ישראל לבית הספר של המיסיון, וכדי למנוע זאת, הפתרון היה חינוך יהודי ממוסד.

הוא עמד בקשר עם ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו מ – 1846 ושגריר מ – 1860 עד 1886. ההתכתבות ביניהם דנה בתחום הפעילות המיסיונרית וכן בהקשר לאירועים אחרים מחוץ למוגדור בהם נפגעו יהודים, ונדרשה התערבות דיפלומטית לשם פנייה לסולטאן כדי למצוא את העבריינים ולהענישם. כך היה בעת רציחתו של רוכל יהודי בשם בנישטי ב – 1878.

שנתיים לאחר מכן מאסרם של יהודים בדאר אלבידה. וכן באנטיפה בקרבת מראכש בה המושל העליל על יהודי זקן ואמיד שבא בקשרי מין עם מוסלמית, והוא הולקה עד מוות. ב – 25 ביוני 1880 כתב הרב על הפרשה הנ"ל כפי שנמסר לו ממראכש. לדבריו היהודים באנטיפה וסביבתה חוששים לחייהם עקב אכזריותו של המושל.

בנסיעותיו פעל גם למטרות ציבוריות. האחרונה לפני פטירתו הייתה ללונדון בנובמבר 1885. הוא נפגש עם חברי המועצה של " אגודת חיים " באסיפתם החודשית ומסר דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו.

לדבריו, בערי החוף מצבם טוב, לעומת זאת בערים הפנימיות, פאס, מכנאס ומראכש, היהודים נרדפים על ידי ההמונים שמאלצים אותם ללכת יחפים במקומות ציבוריים. למרות רצונו הטוב אין לסולטאן כוח להטיל מרותו על ההמונים. רבי יוסף ביקש מהם סיוע לבית הספר לבנות במוגדור.

הוא נפטר בלונדון במוצאי שבת ד' שבט תרמ"ו – ינואר 1886 – ונקבר בבית הקברות של קהל הפורטוגזים בשם  Nuebo,בעיר זו. בנו ראובן ירש את תפקידו בתור סגן קונסול של אוסטריה במוגדור. אשתו של רבי יוסף נפטרה בנובמבר במוגדור, ובהלוויה השתתף הקורפוס הדיפלומטי במוגדור.

מעמד היהדים בחברה המוסלמית – המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם.

מעמד היהדים בחברה המוסלמיתמחקרי אליעזר

המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם.

מעמדם המשפטי של היהודים והיחס העקרוני כלפיהם לא נקבעו בראשית האסלאם, והדבר היה תלוי בנסיבות, ועבר שלבים שונים.

מוחמד, נביא האסלאם, לא חשב תחילה ליצור דת חדשה, אלא ראה את עצמו כאחד הנביאים בשרשרת נביאי המקרא, וקיווה שהיהודים יקבלו שליחותו. לאחר שהתברר לו במפגשו עם שבטי היהודים ביתריב, היא המדינה, שאינם מכירים בו ומתכחשים לשליחותו, שינה יחסו ליהדות ואף לחם נגדם, עד שנאלצו לגלות ולמצוא מקלט ביריחו ובאדרעי. יחס מלחמתי זה לא חזר בהמשך מגעיו של מחמד עם היהודים.

מעתה הקו שלו הוא, כי אין לכפות על היהודים והנוצרים, השייכים למסגרת אחת של בני הספר, את קבלת האסלאם, בניגוד לעובדי עבודה זרה, עליהם יש לכפות האסלאם או להורגם.

הביוגרף של מחמד, אבן האשם, מת בשנת 824 לספירה, מוסר, כי הנביא כתב אל שליטים דרום ערביים, כי כל מי שעומד על יהדותו או על נצרותו, אין להעבירו על דתו. אולם כתמורת הזכות לחיות בצל האסלאם והגנתו, עליהם לשלם מס גולגולת המוטל על כל בוגר, אם זכר אם נקבה, אם בן חורין ואם עבד, דינר אחד או תמורתו בבגדים, ואשר יתן זאת לשליח אללה, הרי חסות אללה וחסות שליחו תהיה לו לחוק. ואשר ימנע מלשלם, הריהו אויב לאללה ולשליחו.

אולם אין מוחמד עקבי לגבי תשלום המס בכסף דווקא. באגרת מפורטת משנת 630 לספירה המופנית ליהודים תושבי מקנא ( בחוף המזרחי של ים סוף, כ – 40 ק"מ צפונה מהאי טיראן, ממנו גורשו היהודים על ידי הביזנטים, כ – 100 שנה לפני מאורע זה ) והמובאת על ידי הכרוניסטי הערבי בן המחצית המאה ה – 9   בלאד'ורי, בספרו פתוח – אלבלדאן – כיבוש ארצות – כותב מחמד בין השאר :

משתגיע אליכם אגרת זו, אתם בביטחון ולכם חסות אללה וחסות שליחו..שליח אללה יגן עליכם כמו שהוא מגן על עצמו. ולשליח אללה אריגיכם היקרים, עבדיכם סוסיכם ושיריוניכם ומלבד זאת עליכם לשלם רבע ממה שמפיקים דקלי תמריכם, רבע מציד הדגה ורבע מטוית נשיכם. לאחר מכן אתם חופשיים, ושליח אללאה משחרר אתכם מכל מס גולגולת, ועבודת כפיה.

מוחמד והנלווים אליו היו זקוקים למזון, לבגדים, לסוסים ולשריון למטרות כיבוש נוספות ואלה היו עדיפים בעיניהם בתנאי המדבר על כסף. אולם בעיקרון אין הבדל אם נדרשו מזומנים כמס גולגולת  או שווה כסף.

מס גולגולת ומסים אחרים.

התוקף הדתי למס גולגולת נמצא בקוראן, בפרשת התובה, פסוק 29 :

" הלחמו באלה אשר לא יאמינו באלוקים ולא ביום האחרון ולא יאסרו את שאר אסר אלוקים ושליחו ולא יחזיקו בדת האמת, מאלה אשר נתן להם ספר, עד אשר יתנו את המס בידם והיו שפלים.

מס הגולגולת תפקידו איפוא להשפיל את בני המיעוטים הדתיים המונותאיסטים, באשר מוסלם אינו משלם מס כלל, ולכן הוא מס חסות. היהודים והנוצרים הוגדרו כאהל אלד'ימה, בני חסות הקונים זכות במס גולגולת. מס זה היה מקובל אצל הפרסים והביזנטים, מהם למדו המוסלמים דרכי ניהול מדינה וגם פרט זה.

בערבית נקרא ג'יזיה, ובימי הביניים המאוחרים בפי היהודים בשם ג'ואלי, המזכיר את המלה גלות. כלומר, מס גולגולת נתפש על ידי היהודים כמס המאפיין את גלותם. אולם למס הגולגולת רק משמעות שלילית. הדבר גם מחייב את שלטונות המוסלמים.

  • לאפשר לבני החסות לחיות בקרבם בביטחון חיים ורכוש, עד כדי החזרת המס במקרה שהמוסלמים אינם יכולים להגן עליהם, כלומר הדבר מחייב גם הגנה אקטיבית.
  • חופש דת ואוטונומיה פנימית.
  • שחרות משירות צבאי.

תשלום סדיר של המסים הבטיח אפוא חייהם של היהודים בארצות האסלאם, והם אף היו מעוניינים לשלמו במידה ולא נדרשו סכומים מופרזים ושרירותיים. אופייני הסיפור על נטריא, סוחר ובנקאי יהודי חשוב בבגדאד, שפעל עם עלייתו של הח'ליף העבאסי אלמעתצד 892 – 902 עד 916 בימי הח'ליף אלמקתדר.

הראשון הציע לו ביטול המס מישראל, אמר לו נטריא " אי, אדוני, היהודים ישמרו דמם רק במס, ואם תבטלו יהיה דמם מותר ".

גובה מס הגולגולת היה שונה ממדינה למדינה ומתקופה לחברתה, ותלוי היה בח'ליף או בממונה המקומי. גם האסכולות המשפטיות השונות בשריעה הסונית, המד'הבים, דהיינו השאפעית, חנפית, חנבלית, מלאכית, חלוקות היו ביניהן לגבי הסכום הנדרש מעשיר, בינוני ועני. מכל מקום, בדרך כלל נתקבל העיקרון של תשלום פרוגרסיבי לפי שלוש הדרגות הכלכליות דלעיל.

מדי פעם התעוררה בעיית גובה התשלום, כנראה על רקע ערעור של הסובלים ממנו. למשל בין 1228 ל-1233 הגי שפקיד הדיוואן הממונה על אנשי החסות בשם אבו פצ'לאן, חווה דעתו זו לח'ליף העבאסי אלנאצר :

" לפי שיטת האימאם השאפעי, המס הנגבה מאנשי החסות מדי שנה בשכר ישיבתם בעיר השלום ( בגדאד ) אין החוק הדתי קובע לו שיעור שאין להוסיף עליו. אלא קובע לו שעור של דינר אחד שאין לגרוע ממנו, אבל מותר לגבות עד מאה דינר, כפי שהיד מגעת לגבות מהם " .

נוסף לג'יזיה, הוטלו על היהודים מסים נוספים כמו הכ'ראג' – מס קרקע -, שגרם במידה רבה לנטישת החקלאות בעיראק ובארץ ישראל, באשר המסים נגבו לפי השטח ולא לפי היבול, במהלך הזמן, בעיקר בתקופת השלטון הממלוכי 1250 – 1517 ובתקופה העות'מאנית, הוטלו מסים חדשים שהעיקו ביותר על המיעוט היהודי, כגון מס דרכים, מס על מכירת היין, תשורה לראש המנגנון עם כניסתו לתפקיד, מסים מיוחדים בשעת מלחמה, ואצל העות'מאנים מס בגדים. כל המסים הללו היו שרירותיים, ומבחינת ההלכה המוסלמית בלתי חוקיים. המס החוקי היחיד הוא ממס הגולגולת, באשר הוא נזכר בקוראן.

הגבלות תנאי עומאר.המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן

הגבלות תנאי עומאר.

הביטוי המשפטי לדרישת הקוראן להשפיל את בני עם הספר הוא מסמך בשם " תנאי עומר ", שתפקידו גם להגן על הדת השולטת מפני הדתות המונוטיאסטיות הוותיקות, ולהבדיל מאמיניהן מהמוסלמים. תנאים אלה מובאים בנוסחאות דומות על ידי הכרוניסטים הערבים אבן ח'לדון – חי במצרים ובתוניס 1322 – 1406 וקלקשנדי חי במצרים במאה ה-15.

עיקרן של ההגבלות, איסור על צעדים המפגינים את הדתות בנות החסות, כמו איסור נשיאת צלבים ברחוב, לא לשדל מוסלמים להתייהד או להתנצר, אסור על בית בתי כנסת או כנסיות חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום מוסלמית. יש לכבד את המוסלמים ולקום בפניהם. אין להגביה הבתים מעל אלה של המוסלמים. יש להיבדל מהמוסלמים בלבוש הגבר והאישה. לא יחגרו חרב. לא ירכבו על סוס ופרד, ועל חמור ועל מרדעת ולרוחבן. לא יועסקו כפקידי ממשלה, לא ימכרו משקה משכר ולא ילמדו את בניהם קוראן.

זמנם של התנאים : לפי קלקשנדי, הייתה זו אמנה שנתן הח'ליף עמר בן אלח'טיב מלך בשנים 634 – 644 לנוצרים וליהודים בממלכתו, אולם יש יותר סבירות להניח שהכוונה לעמר בן אלעזיז מלך בשנים 717 – 720 שהיה ידוע בקנאותו הדתית והוא הח'ליף הראשון שהוציא פקודות מיוחדות להגבלת בני החסות, לפיהן :

  • אין לקבל עדותם נגד מוסלמים.
  • אין לקבלם למשרות ממשלתיות.
  • אסור להם להעסיק מוסלמים
  • עליהם לחבוש מצנפות מיוחדות וללבוש גלימות צמר
  • איסור בניית בתי כנסת וכנסיות חדשים.

היו אלה פקודות אדמיניסטרטיביות, ואין ביטחון שהן קשורות בתנאים מוקדמים. יש חוקרים המאחרים את תנאי עומר לזמנו של הרון ארשיד 786 – 809. מכל מקום, היו אלה חוקי הפליה שנחקקו בדורות שונים, ולאחר מעשה רצו לתת להם גושפנקה של קדמות וקדושה והסמיכום לעמר בן אלח'אטיב שהיה אחד מהח'ליפים " ישרי דרך ".

הפרטים כפי שגובשו על ידי הכרוניסטים הנ"ל, הם צירוף של הגבלות שהוצאו על ידי הכ'ליפים מבית אומייה, בית עבאס, הפאטמים, הממלוכים, ונוסחו ליחידה אחת. למשל הח'ליף העבאסי אלמתכול 847 – 861 חידש בשנת 849 או 850 כי יש להנמיך קברות הבלתי מוסלמים, מאלה של המאמינים. הפטאמי חאכם באמר אללאה 996 – 1021 קבע, כי נשים בלתי מוסלמיות תנעלנה נעל שחורה ועל הרגל השנייה נעל לבנה. הסולטאן הממלוכי, אד צאלח גזר בשנת 1354 את הגזרות הבאות.

  • אסור להם לשרת כפקידי שלטון אפילו אם התאסלמו.
  • על המתאסלמים לנתק כל קשר עם קרוביהם שעדיין מחזיקים בדת אבותיהם.
  • על המתאסלמים להופיע חמש פעמים ביום למסגד.
  • אסור ליהודים ולנוצרים לעבוד כרופאים

תנאי עומר שימשו כאסמכתא, כשיהודים הגיעו למעמד גבוה בארצות האסלאם, ותאולוגים ראו בכך פגיעה בעיקרון הקוראני של השפלתם. פעל כאן גם גורם נוסף, והוא התחרות, צרות עין וקנאה מצד פקידים מוסלמים שלא השלימו עם עלייתם של יהודים ונוצרים בסולם ההיררכי. הח'ליפים שראו עיקר דרגתם בביסוס ממלכתם, נזקקו לניסיונם ולידע של בעלי מקצוע מבני החסות, בעיקר מומחים לפיננסים ורופאים.

הח'ליף הקנאי עומר השני בן עבד אלעזיז העסיק רופא יהודי בחצרו. זולתו פיטר את הפקידים הנוצרים והיהודים. אופייני מכתב של ח'ליף לנציבים בממלכתו.

אלוקים חילק כבוד ומעלה לעמו על ידי האסלאם ונתן מתנגדיו לחרפה ולבוז. אין אפוא מן הראוי שניתן להם שליטה על המוסלמים ועל ממונם, כדי שלא ירימו ידם ולא יאריכו לשונם עליהם. רצוננו להשפיל אותם ולביישם..

מתוך פקודה זו אתה למד על מעמדם הרם של היהודים, שגרם לשאיפות השפלה. הח'ליפים היו נתונים איפוא בין הפטיש והסדן. בין הרצון ליהנות משירותם היעיל של בני החסות ובין נאמנותם להלכה המוסלמית. על אי מילוי חובה דתית בתחום זה הואשמו מדי פעם השליטים המוסלמים על ידי התיאולוגים. התרוצצות זו מסבירה את חוסר העקביות ביחסם של השליטים כלפי הנתונים לחסותם.

המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם-אליעזר בשן- יהודים בתפקידים בכירים

יהודים בתפקידים בכירים.

הישגיהם הכלכלים של היהודים בעיראק, שהשתלבו בכלכלה ובמסחר של בגדאד שהייתה מרכז מסחרי חשוב בסחר בין הודו למערב, הביאו לגלי קנאה, וגזרות הכליפים מבית עבאס מבטאות מצב זה. החל מהארון ארשיד, דרך מאמון 813 – 833 עד מקתדר 908 – 932, מוצאים הכליפים האלה פקודות להגבלת זכויותיהם של בני החסות, המזכירות את תנאי עומר.עולה על כולם מתוכל 847 – 861 שקבע בשנת 850 ושוב ב-854 לספירה שורה של הגבלות. פקד על הרחקת היהודים משירות ממשלתי, הבחנה בלבוש וציון מיוחד על דלתות בתיהם. הריסת בתי פולחן חדשים, איסור על ילדיהם ללמוד בבתי ספר מוסלמים ולא ילמד אותם מורה מוסלם.

אולם ספק רב אם פקודות אלה בוצעו. עצם העובדה שמדי פעם מחדשים הכליפים את אותן גזרות, מעלה את ההנחה שהיה זה מס שפתיים כלפי המערערים, והייתה זו בבחינת הלכה ואין מורין כן. ובעצם הימים האלה פעילים יהודים במערכת הכספים של השלטון העבאסי, מהם ידועות היותר שלוש משפחות, יוסף בן פנחס, אהרן בו עמרם, נטירא ובניהם. האחרון מתחיל פעילותו בשנת 892, ראשית מלכותו של הכליף אלמעתצד, ממשיך בימי הכליף אלמכתפי 902 – 908 עד השנה השמינית לממשלת אלמקתדר, עד שנת פטירתו ב-916 לספירה.

שני בנקאים האחרים תפקידם ג'בהד, כלומר שרי אוצר וממונים על גביית כספים ברחבי הממלכה החל משנת 908, ולאחרונה ידוע על פעילותם בשנת 942, ימי מלכותו של מקתדר. אופייני הדבר, כי כליף זה ציווה שלא יועסק אף אחד מן היהודים והנוצרים בשום משרה ממשלתית, פרט לרפואה ושולחנות.

מבחינה עקרונית אין כל הבדל בין מקצועות אלה לשאר המשרות, אך כנראה שברפואה ושולחנות לא היה תחליף לבעלי המקצועות מבני החסות. יש לציין, כי כל הקשור לטיפול במתכות עדינות, כסף וזהב, הוא מקצוע אופייני ליהודים בכל התקופות בארצות האסלאם. הכוונה לצורפים, טובעי מטבעות, מנהלי מטבעות, גובי מסים ובוחנים. הדבר נעוץ באיסור רבית שהמוסלמים הקפידו עליו.

עוד במחצית הראשונה של המאה ה-13, לקראת סוף שושלת בית עבאס , שנפלה בשנת 1258, נמצאים יהודים בתפקידים גבוהים בשירות הממשלתי, וזוכים אף לתוארי כבוד הודות למעמדם, כגון שמס-אלדולה – שמש הממלכה – לממונה על המטבעה המלכותית, לאחרים תקה אלדולה, ואמין אלדולה – נאמן הממלכה, וכיוצא בזה.

בספרד המוסלמית בה מלכו צאצאי בית אומיה, הגיעו היהודים לדרגות גבוהות יותר בהיררכיה הממשלתית, בעיקר בשדה הדיפלומטיה. שני האישים הבולטים הם חסדאי אבן שפרוט ושמואל הנגיד. חסדאי פועל בשירות עבד ארחמאן ה-3 912- 961. הוא תרוגמן, מנהל ענייני המכסים, וממלא שליחויות דיפלומטיות ממדרגה ראשונה. בשנת 956 נשלח לחצר מלך ליאון כדי לשאת ולתת עמו על חוזה שלום, אך גולת הכותרת של הקריירה הדיפלומטית שלו היא שליחותו למלך נאוורה בשנת 958, בה שהצליח לשכנע את המלך הנוצרי לבוא לקורדובה לשם כריתת ברית עם הכליף. שמואל הנגיד 993 – 1056, סופרו, יועצו ומצביא לחילו של המלך חבוס, הפועל גם בשירות בנו באדיס.

רבי שמואל הנגיד.

 أبو إسحاق إسماعيل بن النغريلة -אבו אסחאק אסמאעיל בן א–נע'רילה 993 -1056 הווזיר הגדול בנסיכות גרנדה ומחשובי המשוררים העבריים בספרד של ימי הביניים.

רבי שמואל הנגיד נולד בעיר קורדובה שבספרד לאחר החרבת קורדובה פתח חנות לבשמים בדרנדה שם פגש את חבוס בן מכסאן מושלה של נסיכות גרנדה החדש. חבוס התפעל מאוד מחכמתו של שמואל, מינה אותו ליועצו ובהמשך לתפקיד הווזיר הגדול. ר' שמואל שימש כעשרים ותשע שנים בתפקיד זה, תוך שהוא נושא את יהדותו בקומה זקופה בחצרות שני מלכים, דואג לקהיליות היהודיות בספרד, תומך בישיבות, ובלימוד התורה ועוסק בעקביות בשירה ובחקר הלשון העברית. לאחר מותו של חבוס ב-1037 תמך בבנו הבכור באדיס בן חבוס על פני אחיו בולוגין לתפקיד הנסיך.

רבי שמואל הנגיד מיזג בהשכלתו את התרבות היהודית המקורית יחד עם ידע כללי ומדעי נרחב, כולל ידיעת שבע לשונות שבכולן ידע לכתוב שירים.

הוא כתב שני ספרי הוראה מעמיקים בתלמוד, ספרים ששרידיהם משולבים עד היום בגוף הש"ס. כמו כן עסק בחקר הלשון העברית וחיבר בערבית ספר בתורת הלשון העברית שנקרא "ספר העושר" ובו חידושי לשון ופרשנות מקראית.

שירתו של שמואל הנגיד היא שירת חול ברובה, ורצופה שמחת חיים: שירי ניצחון, מלחמה, ידידות, ויין. רק חלק משיריו נשתמרו.

על שמו נקרא היישוב כפר הנגיד.

חסדאי אִבְן שַפְרוּט (915 –  975 ).

 רופא,יועץ מדיני ושתדלן יהודי, חי בעיר קורדובה שבספרד. מחבר אגרת רבי חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים (האגרת נמצאה בגניזת קהיר). בזכות השכלתו הרפואית ושליטתו הרבה בשפה הערבית חסדאי תירגם ספרי רפואה מיוונית לערבית.

אביו היה מעשירי ומלומדי העיר ג'אן שבספרד.

חסדאי רכש בילדותו השכלה נרחבה בעברית, ערבית ולטינית, כשזו האחרונה הייתה ידועה רק לבכירי הכנסייה בזמנו. הוא גם למד רפואה, ונאמר שהוא גילה תרופה ששמה "אל-פרוק". מונה כרופאו של הכליף עבד אלרחמאן השלישי.

יהודים שידעו שפות, הכירו תרבויות ונימוסים, עשויים היו לתרום לאינטרסים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים של מדינות מוסלמיות, וההבלות הרשומות לא הופעלו בצורה כוללת ומתמידה.

גישה סובלנית במיוחד גילו הפאטמים שמרכזם בקהיר. משנת 969 עד 1171 לספירה. למרות היותם שיעים, קירבו סונים מוכשרים וגילו אהדה כלפי הקופטים הנוצרים, עזרו להם בלבנות כנסיות, והם זכו לחופש דתי גמור ולשוויון אזרחי. גם היהודים נהנו מסובלנות זו, חדרו לכל ענפי החיים ומעמדם החברתי והכלכלי היה גבוה. ואיפיינם דברי משורר מוסלמי המביע קנאתו נוכח תופעה זה, הוא כותב :

" היהודים השיגו שיא תקוותיהם והם חזקו ואמצו להם השלטון וההון. מהם היועץ והשליט. עצתי לכם, בני מצרים, התייהדו, הרי האלקים בעצמם התייהדו ".

יש בוודאי מידה של הגזמה בדברים, אל הם משקפים עליה בסולם החברתי. אלמעז, המלך הפאטמי הראשון במצרים, מעסיק יהודי בשם פלטיאל ששבה באיטליה, הממונה על האפסנאות והאספקה לצבאו, ומכונה משנה למלך. בתפקיד זה המשיך עד מותו ב-975 לספירה. אך הוא, כרוב אחיו בתפקידים נכבדים, דאג לבני עדתו, תרם לישיבת ארץ ישראל והיה נגיד ראשון על יהודי מצרים.

יהודי אחר במנגנון של אלמעז היה יעקב בן כליס, יליד בגדאד. בא לרמלה בשנת 942, שם היה פקיד הסוחרים. לאחר שהפסיד כספי סוחרים ברח למצרים. בא בקשרי מסחר עם כאפור האכשידי מושל מצרים 946 – 968. כדי להגיע למשרת וזיר הוא התאסלם, אולם לפי כרוניסטים ערביים עשה זאת רק למראית עין. גם צעדו זה לא עזר לו, ועקב קנאת יריביו נאלץ לברוח למגרב. הצטרף למעז, וכשזה כבש את מצרים הועמד בראש מנגנון הכספים. יורשו של אלמעז מינהו כוזיר בשנת 978. הוא היטיב לאחיו היהודים ומינה מהם פקידים, ביניהם את מנשה בן אברהם אלקזאז שהיה עוזרו, תחילה במשרד הצבא בדמשק ואחרי כן כממונה על המנגנון בסוריה. לבסוף הורד מגדולתו עקב עלילה. אברהם אבוסעד אלתוסתרי ואחיו חסד אבו נצר, שמוצאם מפרס וישבו בפוסטאט, פעלו בעשור השלישי עד החמישי של המאה ה-11. היו מקורבים לחצר המלכות עד שאמרו כי אבוסעד מנהל בפועל של האימפריה הפאטמית.

יהודים אחרים ממלאים תפקידים חיוניים שונים במערכת השלטון הפאטמי. מבורך הנגיד היה רופא ויועץ לוזיר בשם אלאפדל 1096 – 1121. שמואל הנגיד בן חנניה המכונה אבו מנצור, מארחו של רבי יהודה הלוי במצרים, היה רופאו של אלחפיטי 1131 – 1149.

אצל הפאטמים מצויים יהודים שזכו לתוארי כבוד ממלכתיים, כגון : סופר המלכות יהודה הכהן, שחי בתקופת הרמב"ם במצרים, מכונה עמיד אל דאולה – משענת המלכות. ישעיה החסיד בן דניאל ממשפחת אשת הרמב"ם, בעל תואר אמין אל דאולה – נאמן המלכות. יהודי בשם אבו מנג'ה בן שעיה הפועל בחצרו של אלאפדל והתפרסם בחפירת תעלה שנפתחה בשנת 1121, קיבל את התואר סני אל דאולה – המשובח שבממלכה -.זכה לחיבת העם שהתבטאה בכך, שהתעלה, למרות שהיא נקראה רשמית על שם אלאפדל, קראה העם על שם היהודי. אולם עקב ההוצאות הרבות הקשורות בחפירה, נאסר. היו אלה תופעות חוזרות בארצות האסלאם. יהודים שהגיעו לשלבים גבוהים בסולם ההיררכיה נאסרו או הומתו. הקנאה עשתה את שלה.

אף בתקופת סובלנות זו של הפאטמים קם מלך אשר גזר גזרות קשות על הנוצרים והיהודים, שבוצעו ביד חזקה. הכוונה לחאכם באמר אללאה 966 – 1021, יורשו של אלעזיז, בעשר שנות מלכותו הראשונות היה יחסו למיעוטים הוגן. רופאו היה היהודי אלחקיר אלנאפי. אולם ב-1004 מתחיל בשורה של הגבלות, ביניהן סימני הבדלה בלבוש. הנוצרים ילבשו בגדים בצבע כחול, היהודים בצבע צהוב. הרס בתי כנסיות וכנסיות במצרים ובארץ ישראל. לקראת סוף ימיו הקל בגזרות, שבוטלו בהדרגה. המתאסלמים הורשו לחזור לדתם, בתי הכנסת והכנסיות שוקמו, הייתה זו אפיזודה קצרה וקשה, החריגה לגבי התקופה הפאטמית. יורשו אלט'אהיר 1021 – 1036 ביטל הגבלות כליל.

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מבמלאח ובעוברם ליד מסגד.

 

המקורות שלמן המאה ה- 16 ועד העשור השני של המאה העשרים כותבים, שיהודים במרוקו היוצאים מהמלאח לרובע המוסלמי חייבים לחלוץ נעליהם, וללכת יחפים. היה זה אחד מאמצעי ההשפלה שהנהיגו בארץ זו, ושאינן כלולים בת" תנאי עומר " עדות זו חוזרת על ידי מבקרים אירופים, דיפלומטים ומיסיונרים שפעלו במרוקו, ואלה דיווחו שנוהג זה קיים בערים תטואן, פאס, ספי, מוגדור, תארודאנט, מראכש ודמנאת.

 

שמואל רמאנילי – 1757 – 1814 – ממנטובה שביקר במרוקו בשנים 1787 – 1790 כותב :

" בעיר מיקיני"ס(מכנאס), פאס ומארוק (מראכש) עיר המלוכה היהודים אינם שוכנים בתוך העיר, רחובותיהם הם במגרש ולא יכלו לבוא העירה רק יחפים "

במקום אחר בספרו הוא הוסיף שהדבר חל גם בעיר סלא. אבל לא במוגדור שהיא עיר חדשה ושלושים וחמש שנה ליסודה. "וכי לא קיימו ולא קיבלו עליהם חוק זה מעולם". הכוונה שבערים פאס, מראכש וסלא היהודים הגרים במללאח ועוברים למדינה, החלק המוסלמי של העיר, עליהם ללכת יחפים, וכי זה נוהג קדום שיהודים קיבלוהו.

מ"ח פיצ'יוטו,  Picciotto מלונדון נשלח על ידי ועד שלוחי הקהילה באנגליה, שהקים ועדה מיוחדת לעזרת יהודי מרוקו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנים 1859 – 1860. הוטל עליו לבדוק את מצבם של יהודי מרוקו ולהציע דרכי סיוע, התייחס בדו"ח שלו לגזירה זו. בשהותו בטנג'יר כתב ב-27 בנובמבר 1860 לג'והן דרומנד האי, קונסול בריטניה במרוקו משנת 1845 עד 1860 ומאז ועד 1886 שגריר, על הנוהג הברברי הקיים בערים פאס, מראכש , רבאט אזמור ועוד, כי יהודים היוצאים מהרובע שלהם חייבים לחלוץ נעליהם. הוא כותב שאין הדבר מחויב לפי הדת המוסלמית, ואינו מועיל לאוכלוסייה המוסלמית. והראייה שאין זה נוהג בערים טנג'יר, מוגדור ולא בכמה ערי חוף. המטרה היא השפלת היהודים. יש מהיהודים שבגלל זה אינם יכולים לצאת לעבודה. אבל אין פיצ'יוטו רוצה לבטלו, כי הדבר עלול לעורר התנגדות מצד קנאים מוסלמים, ותוצאותיו עלולות להיות חמורות ביותר.

במכתב ממכנאס ל "אגודת אחים"  Anglo Jewish Associatio בלונדון משנת תרל"ו – 1876 כותב שלום עמאר, בין שאר הגזירות המוטלות על היהודים "בזיונות וחרפות וגידופין והליכת יחף"

באגרתו של הרב אבנר ישראל הצרפתי – 1827 – 1889 לא' לאב, מזכיר "כל ישראל חברים"  (להלן כי"ח) בפריס בשנת 1879, משיב לשאלה על מצב היהודים בפאס בענייני המסחר מחוץ למללאח :

"ויש להם במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחפי רגלים, בתקופת תמוז וביום סגריר"

אולוף אגרל –Olof Agrell 1755 – 1832 מזכיר הקונסול השוודי בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-90 של המאה ה-18, שכתב רשמיו עד שנת 1797, ציין כי ניתן לקבל רשות לנעול נעליים תמורת תשלום מיוחד, וכי יהודי טנג'יר קנו זכות זו בחג הפסח תקנ"א – 1791.היה זה בימי שלטונו של יזיד "המזיד" 1790 – 1792. אולם אלה שלא השיגה ידם, ועברו על האיסור, נענשו בתליה רגליהם או במלקות. הספרדי אוג'ינו מריה רומרו – Eugenio Maria Romero שכתב את הספר הראשון על פרשת סוליכה הקדושה בטנג'יר, ציין כי מי שאיננו חולץ נעליו בקרבת מסגד נענש במאתיים מלקות. גם מקורות אחרים מאוחרים מאשרים מידע זה.

חליצת נעלים ליד מסגד

לדברי הצרפתי מוּאֶט – Muette שבשנים 1670 – 1681 היה שבוי במרוקו, נגזר על היהודים בפאס ובמראכש לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ומי שאיננו נוהג כך ילקה חמש מאות מלקות. מקורות שלאחריהם מאשרים עדות זאת.

שמואל רומאנלי כותב:

כל יהודי העובר לפני בית תפילה הערביאים יסיר נעליו מעל רגליו, ואוי לו אם ישכח ויעבור. ממקורות לועזיים ניתן להסיק כי גם בעוברם ליד מקום קדוש או אישיות בממשל, עליהם לחלוץ נעליים.

אנגלי נשסע בשנת 1785 עם הקונסול הבריטי במוגדור ושוב בשנת 1814 למרוקו כתב שעל היהודים ללכת יחפים לא רק לפני שער כל מסגד, אלא גם נוכח בתיהם של פקידי הממשל. אנגלי אחר שכתב באותן שנים ציין, שעליהם לנהוג כך בעוברם ליד ביתו של קאדי וליד בתיהם של מוסלמים מכובדים.

בנימין השני שביקר במרוקו באמצע המאה ה-19 רשם :

איש יהודי או נוצרי כי יעבור לפני בית תפילה לישמעאלים מחויב לחלוץ נעליו ולעמוד בגילוי ראש, והנערים זורקים על רגליו חרשי זכוכית ומעפרים אותו בעפר וטיט חוצות.

המיסיונרים של האגודה הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים,- London Society for Promoting Christianity amongst the Jews שפעלו בין היהודים במרוקו החל בשנות ה-40 של המאה ה-19 ואילך, כתבו שנגזר על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד, ליד ביתו של אדם קדוש, או "גדול" ובית ספר שבו לומדים את הקוראן. הכינוי "גדול" כלל את הסולטאן ועושי דברו בממשל.

השאלה המתבקשת היא, אם על היהודים לחלוץ נעליהם בעוברם מהמללאח למדינה, מדוע יש לחלוץ נעליהם משהם כבר יחפים ? התשובה ניתנה על ידי תייר צרפתי, שביקר במרוקו בשנים 1824 -1828. והכותב בהקשר ליהודי תפילאלת :

Jews always go barefoot, perhaps to avoid the inconvenience of frequently taking off their sandals, which they are compelled  to do in passing before a mosque or the door of a sheriff.

מכאן שההוראה הייתה בבחינת גדר או סייג, כשהמטרה העיקרית היא שבקרבת מסגד או מקום קדוש יחלצו נעליהם. חליצת נעליים במקום קדוש היא ביטוי של כבוד על דרך הפסוק "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש היא". על פי תקדים זה חולצים המוסלמים נעליהם לפני כניסתם למסגד ולמקום קדוש. היהודים שנאסר עליהם להיכנס למסגד ולמקומות קדושים, נדרשו לכבדם ממרחק על ידי חליצת נעליהם.

חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד מחקרי אליעזר-אליעזר בשן-תשס"ז-

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

 

הפעילות הדיפלומטית לביטול הגזירה.

האגודות היהודיות באירופה, כי"ח ו "אגודת אחים", ניסו להעביר גזירה זו באמצעות פניות לממשלות צרפת ובריטניה, כדי שאלה יפעילו את השפעתן על הסולטאן. העיתונות היהודית באירופה פרסמה פרטים על הנושא. נסקור פעילות זו ונבדוק האם הצליחו לבטל אותה.

היוזמה הראשונה היא משנת 1860, ג'והן דרומונד האי כתב ב-2 ביולי 1860 לשר החוץ ראסל שמטרת שליחותו של אלברט כהן מכי"ח למרוקו היא ביטול ההוראה.

משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שנסע למראכש כדי להיפגש עם הסולטאן מוחמד הרביעי – מלך מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, כתב ב-26 בינואר 1863 לועד שלוחי  הקהילות באנגליה, שהוא כיהן בתור נשיאו משנת 1835 ועד שנת 1874, ובשליחות הועד הפליג למרוקו, כי :

היהודים במראכש אינם רשאים ללכת ברחובות אלא אם כן הם יחפים. יהיה זה אירוע מעודד עבורם אם אצליח לשכנע את הסולטאן לבטל את ההפליה המשפילה הזו, ולזכות את נתיניו בשויון ללא הבדל דת.

הוא חזר על כך במכתבו מ-24 בפברואר, הוא הוסיף כי חליצת נעליים מחויבת גם בערים הפנימיות. למרות שיהודי מרוקו סבלו מהפליות נוספות, הוא ציין דווקא פרט זה, כנראה משום שעשה עליו רושם רע במיוחד.

לאחר שמונטיפיורי קיבל את הד'אהיר (הצהרה מלכותית) מהסולטאן ב-5 בפברואר 1864, שלפיו חייבים לנהוג עם היהודים, בהתאם לקוראן, הלכו היהודים לוזיר הראשי כשהם יחפים. לשאלתם מדוע חלצו נעליהם, ענו : "אנו רק יהודים, ועלינו לציית למנהגיהם של קדמונינו".

דומה שיש בכך מעין השלמה עם הגורל. יש להעיר כי במקרא הליכה ללא נעליים היא גם ביטוי של צער וכאב ( שמואל ב, טו : ישעיה כ, 2-4 ) ואולי ראו היהודים נוהג זה שנכפה עליהם כביטוי של צער על עול הגלות.

בידיעות שפורסמו ב- Jewish Chronicle החל משנת 1871, בדיווחים של כי"ח ואגודת חיים נאמר, שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם הערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. על מראכש כתב גם יוסף הלוי שנשלח מפריס מטעם כי"ח לבדוק את מצבם של בתי הספר בערי החוף, בדו"ח שפורסם בשנת 1876 .

אשר למסגדים יש בידינו עדויות שונות. בדו"ח של מ' בן עוליל מנהל בית הספר של כי"ח בעיר לאראש, שפורסם בשנת 1879 נאמר, שבעירו ובקסר אלכביר אסור ליהודים לעבור ברחוב שיש בו מסגד. בידיעות אחרות בשנים אלה נאמר שבמראכש ובערים הפנימיות מותר להם לעבור ליד מסגדים, אבל עליהם לחלוץ נעליהם.

מהתכתבות סביב שנת 1880 בין יהודים לכי"ח ולממשל הבריטי, ניתן ללמוד שחלה החמרה בנדון בערים הפנימיות ביחוד בפאס ובמכנאס, וכי מושלים מקומיים, בלחץ קנאים מוסלמים, הקפידו יותר על ביצוע הגבלות אלה והרחיבו אותן. במכתס מפאס ב-22 לפברואר 1880, נאמר בין השאר, שעל יהודי מכנאס נאסר לנעול סנדלים, דומה שהוראה זו מהמושל מטרתה לסחוט כסף. כדי להציק ליחפים, משליכים המוסלמים שברי זכוכית בדרכים בהם עוברים היהודים.

אותה שנה יזמו יהודי פאס, עיר שאוכלוסייה נודעה לשמצה ברוב קנאותה, בצעדים כדי לבטל את את ההוראה המחייבת לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי. פיליפ טרוטר שנלווה בשנת 1880 לדרומונד האי בביקורו אצל הסולטאן כותב, שמשלחת של יהודים ובראשם חכם, התייצבה לפני מספר ימים בפני הסולטאן חסן הראשון (שלט מספטמבר 1874 עד יוני 1894), לבקשו בין השאר להתיר להם לנעול העליים ברובע המוסלמי ב אומרם : "אנו חלשים, נשותינו רגישות, וחוק זה לוחץ עלינו".

מתברר שחליצת נעליים נדרשה גם בשוק מחוץ לעיר. במכתב מפורט מפאס לכי"ח במרס 1880 אשר חתמו עליו שמונה מחכמי העיר ותשעה "גדולי הקהל", הם מנו מצוקותיהם, ואת אלה של יהודי תאזה ומכנאס. הם התלוננו על המושל בפאס שהורה :

כי החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק יחפי רגלים, דבר שלא היה לעולמים, (שלא היה בעבר) וכן הוה, ויהודי אחד שלבש מנעלו לעלות גבעה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכות אכזריות בלי חמלה, הכה ופצוע.

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו ראשי כי"ח ואגודת אחים, מכתבים לאישים שונים כדי לשכנעם להמשיך שיטת החסות של מדינות זרות, לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי אותה שנה, כדי לדון בנושא החסות לנתינים ממרוקו שלפי התנאים אינם זכאים לכך. בין השאר כתב א' לוי, מזכיר אגודת אחים כי אם תוסר החסות מאלה שרכשו תעודות, יסבלו יהודים בין השאר מכך שייאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות. גם בשאר חלקי העיר. כוונתו לערים פאס, מראכש וואזאן.

חבר הפרלמנט היהודי סרג'נט סיימון נפגש עם שר החוץ הרוזן גרנוויל, והתלונן בפניו כי היהודים במרוקו, הגברים וגם הנשים, נאלצים ללכת יחפים בערי מרוקו.

ב – 28 באפריל שנת 1880 פנו משה מוטיפיורי וג'והן סיימון הנ"ל, שכיהן בתור סגן נשיא " אגודת אחים , לשר החוץ הבריטי גרנויל בתזכיר מפורט על מצבם של יהודי מרוקו. הם ביקשו ששלושה נושאים יובטחו על ידי הצהרה של הסולטאן :

1 – יוקמו בתי משפט מיוחדים לבלתי מוסלמים ובהם תהא עדותם קבילה ( בניגוד לבית הדים השרעי שבו אין עדותם קבילה כל אימת שמפלילים מוסלמי )

2 – תימנע ממושלים מקומיים הזכות להלקאה או לעינויים גופניים.

3 – אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי.

שר החוץ הבריטי העביר לשגרירו במרוקו דורמונד האי את הנשוא לטיפול. הוא קיבל גם פנייה ישירה מאגודת אחים בנושא זה. השגריר פנה לסולטאן.

ב-5 במאי שנת 1880 ענה הוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסר לדרומונד האי, ובו הגיב על התנכלויות שונות כלפי היהודים, וביניהן שהם נאלצים לחלוץ נעליהם בערים פאס ומכנאס. לדבריו זהו נוהג קדום בערים מסוימות שיהודים קיבלו על עצמם כאשר הורשו להתיישב בממלכה הזו, והם התחייבו לקבלו. ואם הדבר יבוטל, אז גם התנאים (תנאי עומאר) יבוטלו. כלומר חייהם ורכושם של היהודים מובטח כל זמן שהם שומרים על תנאי ההגבלות וההשפלות הכלולים ב , תנאי עומאר ", וזו אחת מהן. ואם הדבר יבוטל, גם ההתחיבות מצד השלטונות לשמור על חייהם, מבוטלת.

הטעות בשברים הנ"ל היא שחליצת נעליים אינה כלולה ב "תנאי עומאר" וזו הוראה מלכותית חדשה. ואמנם הטיעון של הוזיר לא שיכנע את האגודות היהודיות בלונדון. ובישיבתן ב-17 בינוי 1880 החליטו על שיגור מכתב תגובה לשר החוץ הבריטי שנכתב ב-22 בו. הם דחו את ההנחה שהאוכלוסייה המוסלמית תתנגד לביטול הנוהג של חליצת נעליים, וכי הדבר עלול להתנקם ביהודים. והראייה שלפני כמה שנים בעקבות התערבות יהודים ונוצרים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמור את ההגבלה הזו, ולא הייתה כל התנגדות מצג האוכלוסייה לנטישת " מנה ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמס נשיא אגודת אחים שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל לביטול הגזירה הזאת.

הרשימה המפורטת ביותר, של קהילות שבהן נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, מיום 20 במאי 1880, נשלחה על ידי שר החוץ גרנויל לדרומונד האי, כתגובה למכתבם של ראשי שתי האגודות בלונדון ב-28 באפריל, שפנו לשר החוץ בבקשה לפעול אצל הסולטאן לביטול הפקודה המחייבת יהודית ללכת יחפים. פאס, מראכש, ואזאן, קסר אלכביר, צפרו, דבדו, אזמור, סלא, מכנאס, תרודאנט, תפילאלת, ומקומות קטנים בפנים הארץ.

הבעיה לא באה לידי פתרון, והמועצה המשותפת של ועד שלוחי הקהילות ו אגודת אחים בלונדון שוב המשיכה בטיפול בנושא זה גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב-6 במאי אותה שנה, הוחלט על ידי המועצה הנ"ל להעיר את תשומת לב הממשלה על ידי שליחת תזכיר נוסף. כי חודשה הפקודה בפאס.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד- עמ'400-397

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר