סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
רציחות והתנכלויות.
יהודי צפרו כמו אחיהם במקומות אחרים במרוקו היו נתונים לסכנות של שוד ורצח, ובעיקר בדרכים. בדו"ח המפורט על ההרכב המקצועי ומספר היהודים בצפרו שנשלח לכי"ח, נאמר על היהודים היוצאים לסחור " באהלי פלשתים " ( ברברים ) " וכמעט אין בכל שנה ושנה שין חומסים והורגים שניים שלושה נפשות מישראל. תופעה זו נזכרת גם במקורות העבריים, אבל אין נתונים סטיסטיים על מספר הנרצחים.
ביוני 1880 פורסמו על ידי כי"ח רשימות מפורטות על מספר היהודים שנרצחו בערי מרוקו מאז 1866 ועד 1880 הכוללות שמות הקורבנות, שנת הרצח, מקום האירוע, ומספר היתומים שהנרצחים השאירו אחריהם. העיתוי לא היה מקרי, ועידת מדריד שהתקיימה אותה שנה ממאי עד יולי, דנה בבעיית החסות הזרה הניתנת בין השאר ליהודים.
כי"ח ו " אגודת אחים ", תבעו להמשיך את הענקת החסות, וראו בה את הפתרון לסכנו הנשקפות לחייהם ולרכושם של יהודי מרוקו. הרשימות המפורטות המחישו את חוסר היכולת של הסולטאן לשמור על חייהם של היהודים. וכן האכזבה מן ההצהרה שנתן הסולטאן מוחמד הרביעי למשה מונטיפיורי בביקורו בארמון בתחילת 1864. וההוראה למושלים לשמור על חייהם ורכושם של היהודים ולנהוג בהם בצדק ובחסד, שאינה מתבצעת.
ברשימה זו נזכרים 27 שמות של יהודים מצפרו שנרצחו בין השנים 1866 – 1879, שהשאירו אחריהם 54 יתומים. המספר הגדול של נספים, שישה במספר היה בשנת 1871. בדו"ח השנתי נאמר שזהו מספר הנרצחים הכולל עד 1880. בעקבות לחץ דיפלומטי היו השלטונות משלמים פיצויים למשפחות הנרצחים.
אבל לא היה זה כלל שחל על כל המקרים. בתעודה של משרד החוץ הבריטי בפברואר 1880 נאמר שלפי מידע שהגיע מפאס, אלמנת יהודי שנרצח קיבלה פיצויים.
כמו בכמה ערים אחרות היה גם המושל של צפרו עריץ שהטיל הגבלות וחובות על היהודים שאינם כלולים ב " תנאי עומאר ", והיה מייסרם על ידי מלקות. ידיעות הגיעו בשנות ה-80 הראשונות לאגודות היהודיות בפריס ובלונדון ופורסמו בדיווח לשנת 1884 – 1885.
אחת ההגבלות הייתה שאינם רשאים להגיע לשווקים הסמוכים לעיר מבלי לשלם לפקידי המושל שוחד. וכן עליהם לבצע עבודות מסוימות למושל ללא תשלום. לשירותים כפויים כאלה בשם סוח'רה היו תקדימים גם במקומות אחרים במרוקו.
באותה נשה דווח על רצח של יהודי בעל חסותה של צרפת בשם משה בן שטרית על ידי המושל מוחמד דוטלאב. יהודי בשם שלום בן עיוש עיטה הולקה שבע מאות מלקות על ידי סידי עומר, בנוו של המושל. מה היה הרקע להלקאה ? ב-15 בדצמבר 1884 ציווה בנו של המושל על שלום שהיה סנדלר במקצועו, להכין לו זוג נעליים. כשאמר שאינו יכול לבצע את המלאכה כי אין לו את חומרי הגלם הדרושים, רגז הלז, הפילו ארצה, קשרו לגבו של פרד והלקהו כאמור.
לאחר שהקורבן בתאושש הגיע לפאס, ומסר את גרסתו למנהל בית הספר של כי"ח מר מ. בן עוליל, שהתייחס בחשד לגבי מספר המלקות, אבל גם אם קיבל פחות מזה שמסר סעדותו, סבל דיו. בן עוליל דאג לקבל אישור רפואי על סבלו באמצעות אנשים מוסמכים והגיש תלונה למערכת המשפט.
הוא גם התקשר לוזיר שהשיג דאהיר פקודה מלכותית מהסולטאן אלחבן הראשון ( ספטמבר 1873 – יוני 1894 ) להבטחת שלומם של יהודי צפרו, וכן גינויו של סידי עומר, והוראה למושל להפסיק את ההתנכלויות ביהודים, ושישלם פיצויים בסך 250 פרנקים לשלום בן עיוש.
כשש שנים לאחר מכן שוב הגיע מידע לפריס על מצוקתם של יהודי צפרו. באותה שנה היו הצפות שגרמו נזק לבתים ויהודי צפרו פנו ל " אגודת אחים " ששלחה עזרה כספית להקלת המצוקה.
עומר בן מוחמד אלטאלב שנזכר בסוך 1884 בתור בנו של המושל שהלקה את יהודי, ירש את מקומו של אביו בתור מושל החל משנת 1895, והוא התייחס ליהודים בצורה ברברית. בדיווח שנשלח על ידי שמואל נהון הרב הראשי של תיטואן, ב-27 ביולי 1896 ופורסם על ידי כי"ח בשנת 1897 נאמר ש " מצב אחינו בצפרו נעשה גרוע מיום ליום. המושל מתעלם מהפירמאנים המלכותיים, ויחסו ליהודים כאילו היו עדר עלוב, וזהו מצב בלתי נסבל ".
בהמשך מסופר כי ב-18 ביולי הכריח המושל יהודי בשם יוסף צרפתי וסבלים יהודים אחרים לשאת לעליית ביתו סלים כבדים מלאים גרעיני תבואה. לאחר שלושה ימי עבודה, צרפתי נחלש, וצימצם את משקל הסלים. לאחר שעומר הבחין בכל הפילו לארץ והלקהו. המולקה שנפצע אנושות, איבד הכרתו ונחשב כמת.
בלילה שבין 19 ל-20 ביולי העמיסוהו יהודים מצפרו על חמור והובילוהו לפאס. הרב נהון פנה למחרת לסגני הקונסולים שך צרפת ובריטניה בפאס, תיאר בפניהם את המצב של יהודי צפרו, והצביע על ההתעללות של המושל. הם הבטיחו שיכתבו לשרי החוץ של מדינותיהם.
אשר לפירמטנים המלכותיים, יש לזכור כי מאה הדאהיר של אלחסן הראשון עלה בנו עבד אלעזיז הרביעי בגיל 14 על כסא הסולטנאות ב-1894 עד 1908 ושלטונו היה חלש. דבר שנוצל על ידי המושלים המקומיים, העולמא ( חכמי הדת ) התערבו יותר במדיניות, שגרמה לקיצוניות ולהגברת הקנאות הדתית.
על ההתערבות הדיפלומטית של בריטניה בנדון מצויוצ תעודות בארכיו משרד החוץ הבריטי ואת תוכנן נסקור : סגן הרונסול הבריטי בפאס מקלאוד כתב לשגרי א. ניקולסון בטנג'יר בנדון ב-24 ביולי, ושוב ב-29 בנובמבר. הקונסול הכללי של בריטניה במרוקו הרברט וייט, פנה ב-2 באוגוסט 1897 לוזיר הראשי של הסולטאן וכתב לו שהגיע אליו מידע כי יהודי בשם יוסף בן מימון הולקה על ידי הקאיד עומר בן טאלב מוחמד אליוסי.
חטאו היחיד היה אי שביעות רצונו של המושל מחוסר יכולתו של היהודי לשאת גרעיני תבואה לעליית ביתו. הכותב מבקש מהוזיר שיודיע זאת לסולטאן, ויבקשו שיוציא הוראה שריפית שתמנע יחס אכזרי של מושל זה כלפי היהודים. הוא כבר ננזף בעבר על ידי המשנה לסולטאן על יחסו כלפי יהודי צפרו.
מאז יש יומה להדיחו מתפקידיו, ולהציב את המושל של פאס כממונה על צפרו כפי שהיה בעבר. הכותב מציין כי המניע לפנייתו הוא " יחסו הידידותי כלפי הסולטאן ולארצו. מעשים אכזריים כאלה מתפרסמים בעיתונות האירופאית, ויש לדברים השפעה שלילית. משוכנע ביחס החיובי ובחוש הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים הידועים היטב, וכי יגנה את מעשיו של המושל הנ"ל. ומעיז לבקשו שישקול קבלת מבוקשם של יהודי צפרו בדבר השבת שליטתו של מושל פאס החדשה עליהם ".
בו ביום כתב השגריר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, שקיבל מסגן הקונסול הבריטי ספאס דיווח לפיו בא אליו יהודי מתפרו השוכנת מהלך חמש שעות מפאס, והראה לו את סימני המלקות שקיבל בפקודת המושל של צפרו. וכאן בא סיפור הרקע : המושל אילף כמה יהודים להעלות גרעיני תבואה לעליית ביתו כמעט ללא תמורה כספית. כיוון שלא היה שבע רצון מדרך הביצוע של הפקודה הורה להלקותו.
" כיוון שמושל זה התייחס בצורה אכזרית כלפי יהודי עיר זו, וכבר ננזף על ידי המשנה לסולטאן, דיווחתי על המקרה לראש הוזירים, וביקשתי שהסולטאן יסכים לבקשתם של יהודי צפרו לפני שנה שישחררם ממושל זה, ויחזרו להיות תחת שליטתו של מושל פאס החדשה כבעבר ".
על מקרה נוסף של הלקאת יהודי בצפרו, הפעם ביוזמת מולאי אלערבי אחי המושל ב-1 בספטמבר, דווח לכי"ח לאחר שבועיים. שם הקורבן בצלאל נחמני בן 30, העוסק בציפוי כסף, המושל אמר לאחד הרבנים הראשיים שהזכירו לו את הפירמאן ( הדאהיר ) המלכותי בהקשר למלקות, שקיבל הוראה להמשיך במלקות , והעניש בכך גם כל מי שהעיז להתערב. הדבר נמסר לשגרירי בריטניה צרפת בטנג'יר, והאחרון הבטיח להנהלת כי"ח שנעשו צעדים כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.
כפי שהוזכר לעיל, הנושא עלה שוב כשחושה חודשים לאחר מכן על ידי א. מקלאוד, סגן הקונסול הבריטי בפאס במכתבו לשגריר הבריטי במרקו א. ניקולסון ב-29 בנובמבר 1897. הוא מתייחס למכתבו הקודם ב-24 ביולי בנדון ועתה יש לו בשורה טובה, לפיה הקהילה היהודית בצפרו קיבלה הודעה מהוזיר הראשי שהסולטאן נזף בקאיד עומר אליוסי מצפרו בגלל הלקאתו את היהודים, וכי יהודים יזכו להגנה שהוענקה להם על ידי הסולטאנים בעבר.
שנתיים לאחר מכן היו שוב פגיעות ביהודי צפרו והדברים נמסרו על ידי מר קונקי ( בעל אזרחות בריטית ) מנהל בית הספר של כי"ח בפאס למשרד של כי"ח בפאריס, שפנה לשר החוץ הצרפתי בנדון והציע גם להנהלת " אגודת אחים " בלונדון לנקוט בצעד דומה. וכן הוצע על ידי הנהלת כי"ח למר קונקי שכל מקרה דומה ידווח לשגריר הבריטי בטנג'יר שקיבל הוראה מפורשת על ידי ממשלתו לדאוג לשלומם של יהודי מרוקו.
סוף הפרק מקורות חיצוניים על יהודי צפרו מן המאה ה- 19 -אליעזר בשן
עמוד 419