מורשת יהדות מרוקו

טקס בת המצווה והמעבר של הנערה לבגרות

״לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה״

ההלכה קובעת כי גיל שתים־עשרה אצל הנערה הוא הגיל שבו היא הופכת מקטנה ל״גדולה". כמו אצל בנים, שלב זה מציין לא רק את חובתה של הנערה לקיים את המצוות החלות עליה, אלא גם את תהליך ההתבגרות המינית, ובעקבותיו את חובות הנשים הבוגרות שחלות עליה בהדרגה. מבחינה הלכתית, נערות – כמו נערים – אינן מחויבות לציין שלב זה. אולם, בעוד קהילות רבות הנהיגו לקיים טקס בר מצווה לנערים, לא היה מקובל לקיים טקס דומה לנערות עד העת האחרונה.

יהודי אתיופיה לא קיימו טקס לבני מצווה. תקופת גיל ההתבגרות, הנקראת גוֹרֶמְסָה (מילולית: איש צעיר), נחשבה אמנם בעייתית, אך היא לא צוינה בטקס כלשהו. משקיבלה הנערה את המחזור החודשי לראשונה, למדה כי עליה להתבודד ב״בקתת הדם״, אשר הישיבה בה סימנה גם את הצטרפותה לקבוצת הנשים הבוגרות. לעתים התרחש אירוע זה לאחר שכבר עברה לכפרו של החתן המיועד לה, ורק לאחריו מומשו הנישואין באופן מלא.

במקומות אחדים צוין מעברה של הנערה לבגרות בטקס או בדרך אחרת. באלגייריה צוינה קבלת המחזור הראשון בחגיגה צנועה בחוג המשפחה המצומצם בלבד. אם המשפחה הכינה לכבוד האירוע ספנג' והנערה קיבלה תכשיט כלשהו במתנה (למשל, זוג צמידים או שרשרת זהב). כמו כן נהגו להעניק לה בהזדמנות זו פריטים, כמו סדינים או מפות, על מנת להעשיר את נדונייתה, שבהכנתה החלו כבר שנים אחדות קודם לכך.

מקובל לחשוב, כי טקס בת המצווה נולד במאה העשרים בהשפעתם של זרמים מודרניים ביהדות הרפורמית במערב אירופה ובארצות־הברית. נימה זו ליוותה את דבריהם של רבנים אורתודוקסיים עד הטקס, בעיקר במזרח אירופה בדור שלפני מלחמת העולם השנייה. למשל, רבה של פינסק־קארלין, הרב אהרן וואלקין, דן בעניין זה בשנת 1927. בתשובה על שאלה מלונדון מונה הרב שלוש סיבות לאסור את מה שהוא מכנה ה״קאנפערמאציאן [קונפירמציה] לנערות", או ״חג הבגרות לנערות":

• מנהג זה שקול ל״אביזרא דעריות״, דהיינו עירוב בין המינים: ״תערובות אנשים ונשים, זוגות זוגות, בחור ובתולה גם יחד״.
• המנהג נוצר בידי "הרעפארמער [הרפורמים] בבתי תפילתן" רק כדי"להתדמות לעכו"ם ולפושעי ישראל".
• מנהג זה אסור בשל היותו דבר חדש: "לא שמענו שמעה בלתי היום, וכן לא יעשה לשנות ממנהגי אבותינו".

א' וואלקין, זקן אהרן, כעסק תרצ״ב, ח״א, סי׳ 1.

ואולם, ראשיתו של מנהג זה אינה בארצות־הברית של ראשית המאה העשרים, ולאו דווקא בחוגי התנועה הרפורמית. טקסי בת מצווה ידועים מקהילות יהודי איטליה החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. עד תקופה זו, הגעתן של הבנות לגיל שתים־עשרה לא זכתה לשום אירוע מיוחד בהשוואה לטקסיות הרבה שבקבלת עול מצוות בקרב הבנים. אולם רוח האמנציפציה ששררה בתקופה ההיא ועודדה שוויון בין המינים, וכן השפעת טקסים מקבילים בחברה הנוצרית הביאו לידי כך, שכבר בסוף המאה התשע־עשרה החליטו מרבית הקהילות היהודיות באיטליה לציין את מעברה של הבת מילדות לבגרות בטקס חגיגי וציבורי בבית הכנסת. מנהגי טקס בת המצווה כפי שנתגבשו באיטליה בתקופה זו מגלים דמיון ברור למנהגים שמקורם במסורות לא־יהודיות. בייחוד בולט הדמיון לטקס אכילת לחם הקודש הראשון(communion) בחברה הקתולית, כמו גם ללימוד עיקרי הדת באמצעות קטכיזם, כשלב המקדים ומתנה את הקוֹמוּניון.

אהרן וואלקץ(1942-1865)

רב ופוסק הלכה שהשתייך לזרם הליטאי המחמיר של היהדות האורתודוקסית במזרח אירופה. התחנך בליטא בישיבת וולוז׳ין המפורסמת. שימש רב במספר קהילות בביילורוסיה, ביניהן פינסק. חיבר כמה ספרי הלכה, חידושים בתלמוד וספרי שאלות ותשובות, ביניהם מצח אהרן(וילנה 1902) וזקן אהרן(פינסק 1932). הוא ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בקיץ 1942.

קְטֶכיזם

מהמילה היוונית – הוראה, לימוד.

עם עליית תנועת הרפורמה בנצרות, שהדגישה את הנחלת עיקרי הדת ואמונותיה לכל יחיד ויחיד, החלו להופיע ספרי קטכיזם בכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית. מתכונת הספרים הייתה של שאלות ותשובות, והלומד היה צריך לשנן את התשובות. בספרים אלו נכללו נושאי יסוד כמו מהותו של האל, נוסח תפילות חשובות וענייני פולחן שונים. ביהדות מתכונת זו נדירה. ניתן לציין את שלושה־עשר עיקרי האמונה לרמב״ם או הפיוט ״יגדל״, בניסוחים תמציתיים של עיקרי האמונה. רק בתקופה מאוחרת יחסית החלו הרפורמים בגרמניה ואחר כך בארצות־ הברית לחבר ספרי קטכיזם על מנת ללמד ילדים את עיקרי היהדות.

טקס התבגרות לנערה במרוקו במאה העשרים.

לא זכיתי למיטה משלי עד ש״נעשיתי אשה״. בשביל זה היו עורכים טכס מיוחד – אני מניחה שאפשר לקרוא לזה מין פולחן התבגרות. טבלו את אצבעותי בסוכר וקמח, אחר כך שמו כמה מטבעות על לשוני ונתנו לי שלושה תמרים לאכול. התמרים סימלו שלוש משאלות – שעונות הווסת שלי תהיינה תמיד קצרות ובלי כאבים, שחתונתי תהיה מוצלחת ושאלד הרבה ילדים. אחרי הטכס ההוא ישנתי בפעם הראשונה בחיי במיטה שכולה שלי.

מזיכרונותיה של מיכל (לשעבר מישל), שגדלה בסמוך למלאת של קזבלנקה; ח' פינקוס, מארבע רוחות: שיקומו של נוער עולה, ירושלים תשל״ב,עמ' 178.

המתכונת של חגיגת טקס בת המצווה באיטליה, כפי שהתגבשה בסוף המאה התשע־עשרה, ומתמידה בקיומה עד עצם היום הזה, התנהלה על־פי השלבים הבאים: לקראת הטקס למדו הבנות את יסודות היהדות ואת השפה העברית. בדרך כלל נערך הטקס באמצע השבוע (דהיינו, ללא קשר לקריאת התורה), ועל־פי רוב הועדפה התקופה הקרובה לחג השבועות. הטקס התקיים בבית הכנסת, שקושט בפרחים, לקבוצה של נערות, ונכחו בו קרובי משפחה וידידים. הנערות לבשו בגדים לבנים עם הינומה על ראשן, כסמל לטוהר (כמקובל בטקס הנוצרי). לאחר שעברו הנערות מעין מבחן בציבור ואמרו מספר ברכות ותפילות על מנת להכריז על אמונתן, בירך אותן רב הקהילה לפני ההיכל הפתוח. חגיגיות יתרה שיוותה לטקס המקהלה, שהנעימה בברכות וזמירות בלוויית עינת עוגב. בדומה לחגיגת הבנים, לאחר הטקס בבית הכנסת נערך משתה לבנות.

הטקס בקהילת אלכסנדריה שבמצרים, שמנתה יהודים רבים ממוצא איטלקי, דמה מכמה בחינות לטקס בת המצווה באיטליה. הטקס התקיים בבית הכנסת בקבוצה, וניכרה בו השפעת המודרנה המערבית. למשל, ניגנו בפסנתר, ומקהלת ילדים ליוותה את החגיגה. כמו כן, בנים ובנות בגיל שלוש־עשרה חגגו את האירוע במשותף, וציינוהו בצילום לאחר הטקס. גם בקהילה הליוורנזית בתוניס נכרת השפעת הטקס האיטלקי למן שנות השלושים של המאה העשרים לערך.

במרבית הקהילות האחרות בארצות האסלאם לא נערך כל טקס דתי לבנות. במקרים יחידים נערכה מסיבה צנועה בבית בקרב בני המשפחה בלבד. סממנים מועטים בלבד במסיבה זו סימנו את השלב החדש בחיי הנערה. ואלו דברי הרב יוסף חיים בעניין זה:

"[…] וגם הבת, ביום שתיכנס בחיוב מצוות, אע"פ [= אף על פי] שלא נהגו לעשות לה

סעודה, עכ״ז [= עם כל זה] תהיה שמחה אותו היום, ותלבש בגדי שבת, ואם יש לאל ידה תלבש בגד חדש ותברך שהחיינו ותכוין גם על כניסתה בעול מצוות" (חיים, פרטת ראה, אות יד). אולם נראה, כי בפועל דברים אלה נותרו לרוב בגדר המלצה בלבד.

אולם ככול שהמפגשים עם תרבות המערב ויהדות אירופה העמיקו, החלה מסתמנת גם בעניין זה מגמת שינוי, ובייחוד בשנים שלאחר העלייה ארצה. בשנת 1963 פנתה נערה מתל־אביב בשאלה בעניין זה לרב הראשי הספרדי, הרב יצחק נסים. בתשובתו ענה הרב נסים, כי "ראוי ורצוי לערוך חגיגה לכבוד מאורע זה בחייה", ועוד הוסיף בשם הרב אברהם מוסאפיא: ״דמי שעושה סעודה ביום שבתו נכנסת לחיוב המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, נראה לי שהיא סעודת מצוות, כמו בבן י״ג ויום אחד״. כן ציין הרב נסים, שבדומה לבר מצווה יש לברך אף על הבת "ברוך שפטרני מעונשה של זו" (י׳ נסים, שו״ת יין הטוב, ירושלים תשל״ט, ח״ב סי׳ ו).

בעקבות פסיקות אלה הלכו במשך השנים הבאות גם חכמים נוספים יוצאי עיראק וארצות אסלאם אחרות, כגון הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ירושלים תשל״ו, ח״ו סי' כט), או הרב עמרם אבורביע (ספר נתיבי עם, פתח תקוה תשמ״ט, סי׳ רכה, ענו קל). חכמים אלה קבעו, כי אין כל פסול בעריכת חגיגה לנערה בהגיעה לגיל מצוות. זאת ועוד, הרב יוסף משאש ניאות לחבר דרשה לנערה לרגל חגיגת בת המצווה שלה. הרב אמנם גרס, שהמנהג לציין את המאורע הזה בחגיגה מקורו נוצרי ועבר ליהודים הרפורמים, אבל הוסיף וסיכם ״ואמרנו לגייר את המנהג הזה ולהכניסו תחת כנפי השכינה" (י' משאש, נר מצוה, ירושלים תשכ״ט, עם׳ רב).

להלן הדרשה בשלמותה מתוך ספרו של רבי יוסף משאש "נר מצוה"

דרוש לבת מצרה

אדונים יקרים, גבירות יקרות, הורים, ומורים, יקרים,

אחי ורעי, אחיותי ורעיותי

אי טרם אדבר, ומלים אחבר, על ענינא דיומא, אתן תודה לבבית, ברצון טוב, בגיל וחדוה, למעלת כבודכם הרם, על הכבוד הרב, אשר עטרתם אותי ואת הורי היקרים, בהופעת כבודכם עלינו, להשתתף בשמחתנו, בליל התקדש חגנו, חג בת מצוה, ולברך אותנו בחג שמח, ואחולים טובים להבא, איחל לכבודכם הרם, שתהיה השמחה במעונכם תמיד, ונגילה ונשמחה עמכם, אמן.

מורי ורבותי!

מנהג חגיגת בת מצוה, לא ממעי יהודה יצא, רק מהנצרות העתיקה והחדשה, ונתגלגל להעדה הריפורמית, ונשתמשו בו כל אחד למטרתו, ומהם נתדרדר לכמה משפחות מישראל רק לשם שמחה, להקהל משפחה ורעים אהובים.

ואמרנו לגייר את המנהג הזה להכניסו תחת כנפי השכינה, ונאמר עליו כדבר האמור מפי נער ישראל בהתחנכו לבר מצוה, שהוא נשבע בהרמת ידו הימנית השמימה, בתוך קהל ועדה, ומבטיח בלב תמים לעזוב את תקופת הילדות, המלאה בערות והוללות וסכלות, ולהכנס לתקופתו החדשה, בתפקידו הטהור והקדוש להמשיך שרשרת מסורת ישראל ותורתו, ולהיות נאמן לעמו ודתו ומדינתו מדינת ישראל, כן אני הנערה הנצבת לפניכם היום, שיצאתי מתקופת הילדות ונכנסתי לתקופת הנערות, הנני מקבלת עלי לישר דרכי ונתיבותי ללכת רק בנתיבות הדעת והחכמה והתבונה, והדת והאמונה, להיות בת ישראל כשרה וצנועה, ולשמוע לקול הורים ומורים, להיות לתפארת אדם, לעמוד בשורת נשי חיל ולא אבוש.

ואסיים בשים שלום טובה וברכה להורי היקרים, מאירים כספירים, אשר גדלוני, וטפחוני, וחנכוני חנוך יפה, המקום ב״ה ברוב חסדו, יתן עליהם מהודו, ויהיו תמיד חזקים ובריאים, וכל טוב מלאים, וכן לכל אחי ואחיותי, וזקני וזקנותי, וכל בני משפחתי, יושיעם ויצליחם ה׳ אלהי ישועתי.

ומלב עמוק מאחלת הרווחה והצלחה, וששון ושמחה, וגדולה וכבוד ורוממות בכל מכל כל, למדינת ישראל ולרבניה וראשיה ושריה, ובפרט לצבא הגנה לישראל, יערה על כלם האל, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה׳, ה׳ עז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.

ופעם אחר פעם, היתה חגיגת בת מצוה, בחדש מרחשון, והוספתי דברים אלו קודם ברכת הורים, והם:

והנה רבותי, ואחי ורעי, בחורים יקרים, ובחורות יקרות, עתה עומדות רגלנו בפרוזדור השנה, ליכנס לטרקלין ללילות החורף הארוכים, אשר הם שי צנוע מאד טוב ויפה לכל שוחר תורה וחכמה, וכאשר כתב גאון ישראל ותפארתו, הרמב״ם זכרונו לברכה בהלכות תלמוד תורה פרק ג/ הלכה י״ג שאין אדם לומד רוב הכמתו אלא בלילה, לפיכך הרוצה לזכות בכתר התורה והחכמה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בתלמוד תורה וחכמה, אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה וכן רנה של כל חכמה שנאמר קומי רני בלילה, ובכן טוב לנו מאד להבטיח טובה גדולה לעצמנו לשמור על הלילות הארוכים הבאים לקראתנו לשלום, להוציאם רק בלמודי תורה וחכמה להועיל לעצמנו, ולעמנו, ולמדינתנו למלאת אותה בעם חכם ונבון, ואסיים בשים שלום וכו'.

סיכום

ספרות הפוסקים בקהילות המזרח בימי הביניים (הרמב״ם) ובראשית העת החדשה (רבי יוסף קארו) לא הזכירה טקס מיוחד המציין את המעבר לגיל מצוות, מעבר שהמשנה בפרקי אבות מבטאת באמירה "בן שלוש עשרה למצוות". בכמה מקהילות יהודי המזרח לא ציינו גיל זה כלל או שציינוהו במידה פחותה. אף הגיל שבו התקיים הטקס השתנה מקיבוץ יהודי אחד למשנהו.

הבה נשָווה לנגד עינינו משפחה יהודית באחת מערי מרוקו בראשית המאה העשרים. בבית המשפחה שוררת התרגשות גדולה: תינוק חדש בא לעולם. כל בני הבית, קרוביהם וידידיהם שבאו לבקרם שמחים, אך על פניהם ניכרת עננת דאגה; ברית המילה של התינוק עדיין לא נערכה, ורב החשש, שמא ימים קריטיים אלה עד להכנסתו של התינוק בבריתו המגוננת של אברהם אבינו לא יעברו בשלום. כדי להתמודד עם הרע מכול מכנס אבי המשפחה את בני ביתו מאוחר בלילה, לאחר שכל האורחים עזבו, נועל את הדלתות והחלונות, ומוציא חרב ברזל גדולה. בחרב זו הוא מנופף לארבע רוחות השמים – כאילו סובבים אותו אויבים מוחשיים. המזיקים שבהם הוא נלחם הם"הכוחות החיצוניים", ובהם המכשפה לילית והשדים המתלווים אליה, דמויות שבמסורת העממית היהודית שואפות להזיק לתינוק בכל דרך שהיא.

נסיט עתה את מבטנו לבית ברובע היהודי של זאכו שבכורדיסתאן העיראקית (גבול עיראק־תורכיה) באותה התקופה. לאחת המשפחות נולד תינוק יפה ובריא, לאחר שכמה מאחיו ואחיותיו אשר נולדו לפניו לא האריכו ימים. אמו או אביו הולכים לשלושה צורפים – יהודי, מוסלמי ונוצרי – כדי לרכוש מהם כמות כסף זעירה. הצורף היהודי מכין מהכסף שנאסף חרב סמלית קטנה, בנדנה חור, ורב הקהילה חורט בה שמות והשבעות בעברית. החרב הסמלית – השונה במראה ובצורתה מן החרב המרוקאית – מהודקת לטורבן של התינוק והוא נושא אותה לכל מקום במשך שנים אחדות, אף עד גיל הנחת תפילין, עד שהוריו מרגישים שיצא מכלל סכנה ואפשר להסיר את הסכין המגינה.

התופעה המתוארת אינה מיוחדת לארצות האסלאם. למשל יהודי גרמניה ויהודי אלזס (צפון צרפת) השתמשו בסכין שנקראה קראסמעסער. בסמן זו השתמשה היולדת עצמה: בחצות הלילה היא נטלה אותה ונופפה בה לארבע רוחות השמים. באלזס של המאה התשע־עשרה אף העדיפו לשם כך כלים ששפכו דם בקרבות של נפוליאון, משום שהם כבר הוכיחו את יעילותם.

הדמיון והשוני בין הקהילות השונות מעוררים סקרנות ומציבים שאלות רבות. לכאורה התנהלו אורחות חייו של היהודי על־פי ספרי הלכה מפורטים, ואלה קבעו כל פרט במחזור חייו. עניין זה ניכר בייחוד לאחר המצאת הדפוס באמצע המאה החמש־עשרה, כאשר ספרי ההלכה, שהודפסו במהדורות חוזרות ונשנות והופצו בעותקים רבים, העבירו את הפסיקה ההלכתית כמעט לכל קהילה יהודית באירופה הנוצרית ובארצות האסלאם. הדוגמה הבולטת ביותר היא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך (הודפס לראשונה בוונציה בשנת שכ"ה – 1564/65). לספרו של קארו, המתבסס על ההלכה והמנהג הספרדי, נוספו השלמותיו של הרמ״א על־פי מנהגי פולין מולדתו וההלכה האשכנזית בכלל. כמו כן, גדולי הרבנים בכמה קהילות בארצות האסלאם חיברו ספרי הלכה המסכמים את הפסיקה האופיינית לאזור פעולתם, כגון הרב יחיא צאלח (מהרי״ץ) בתימן והרב יוסף חיים בעיראק. אולם למרות ספרי ההלכה ה״ רשמיים״ המשיכו בקהילות רבות לשמור על מנהגים מיוחדים לאותו מקום, שלא תמיד תאמו את הפסיקה המודפסת במלואה.

רבי יוסף קארו (1575-1488)

נולד בספרד. לאחר הגירוש הגיע בשנת 1497 עם משפחתו לארצות האימפריה העות׳מאנית, ושהה בקושטא, אדריאנופול, ניקופול וסלוניקי. את חינוכו התורני קיבל מאביו, רבי אפרים, ומדודו רבי יצחק, ואת סמיכתו לרבנות מאחד מחשובי הרבנים בדור שלאחר הגירוש, רבי יעקב בירב. בשנת 1536 התיישב בצפת, כיהן בה כראש ישיבה ונחשב לראש החכמים בעיר. מחיבוריו: בית יוסף – פירוש על ארגעה טורים (החלקים) לרבי יעקב £ אשר, ובו הביא דיונים על המחלוקות ההלכתיות באריכות (ארבעה חלקים, ונציה־סביוניטה ש״י-שי״ט)_; כסף משנה – פירוש על משנה תורה לרמב״ם. ספרו המפורסם ביותר הוא שולחן ערוך, הכולל פסקי הלכה ללא דיון מפורט במחלוקות. הספר משמש יסוד לפסיקה הספרדית והאשכנזית עד היום. קארו היה בקיא גם בתורת הנסתר, ופרסם ספר קבלי בשם מגיד מישריט(ח׳׳א, לובלין ת״ו_; ח״ב, ונציה ת״ט), שהוא תיעוד של התגלויות מיסטיות שנמסרו לו בחלום.

רבי משה איסרליש (רמ"א) (1572-1525)

נולד בקרקוב, פולין, למשפחה אמידה והתחנך בצעירותו אצל אביו ודודו. מאוחר יותר למד תורה בישיבת רבי שלום שכנה בלובלין. הרמ״א היה מגדולי הפוסקים בתקופתו, והוא מייצג את ״תור הזהב״ של יהדות מזרח אירופה. היה בקיא באסטרונומיה, בקבלה, בפילוסופיה ובהיסטוריה. ב־1550 הקים ישיבה בקרקוב, ותמך בתלמידים מכספו. כשיצא ספרו של רבי יוסף קארו, שולחן ערוך, שההלכות בו הן לפי פסיקות רבני ספרד, חיבר לו הרמ׳׳א הגהות, ובהן הפנה למקורות הלכתיים של רבני אשכנז וצרפת. באורח זה הוא התאים את השולחן ערוך לכלל ישראל. לפיכך הגהותיו מכונות ה״מפה״, היא המפה שעל גבי השולחן ערוך. בין ספריו החשובים הנוספים: ספר שאלות ותשונות הרמ׳יא (הנוויא 1710)¡ מחיר יין(המבורג 1711¡ פירוש על מגילת אסתר). נפטר בל״ג בעומר, ויהודי פולין נהגו במשך מאות שנים לעלות לקברו בתאריך זה.

הרב יחיא בן יוסף צאלח (מהרי״ץ) (1805-1715)

גדול רבני תימן במאה השמונה־עשרה. כיהן כאב בית הדין בעיר צנעא וכרבה הראשי של העיר בשנים 1805-1770. פעל לחיזוק מעמדם הרוחני־ החברתי של יהודי תימן ולשימור מסורותיהם הקדומות כנגד חדירת מסורות ספרדיות. השפעתו על יהודי תימן מכרעת, וחיבוריו התפשטו בקרב יהודי תימן. הוא העורך האחרון של הסידור התימני המכונה נוסח תימן או ״בלדי״. ספריו החשובים: הסידור (בעריכתו) תכלאל עץ חיים (הודפס לראשונה בשנים 1895-1894)¡ שו״ת פעולת צדיק (הודפס לראשונה בשנים 1946- 1965); חלק הדקדוק, על נוסח המקרא (הודפס לראשונה בשנת 1885).

יתרה מזו, אף שספרי ההלכה מסוגו של שולחן ערוך תיארו כיצד יש לנהוג בכל שלב ושלב בחייו של היהודי עדיין נותר מקום רב לנושאים שונים הקשורים לחיי היום יום, אשר לא נזכרו ולא נידונו בספרות הרשמית. החיים בארצות מרוחקות זו מזו ותחת דתות ותרבויות שונות זו מזו השפיעו על אורח חייו של המיעוט היהודי בהיבטים רבים. לפיכך, רב הגיוון במנהגים, ובייחוד בתחום של מחזור החיים, שמטבעו מושפע רבות מן התרבויות הסובבות. במנהגים ובטקסים הללו, כפי שנחוגו בקרב המיעוטים היהודים בארצות האסלאם ובין קהילות מגורשי ספרד, התקיים שילוב מסורות מרתק, המעיד על יצירה מקורית יהודית לצד השפעות מן החברה המארחת. הדגש בספר זה הוא על מגוון המנהגים והטקסים המיוחדים שנהגו בקהילות השונות. הצד ההלכתי של מנהגים אלו נידון באורח שולי – בעיקר כאשר נודעה לו השפעה על המנהג. ועוד, כדי לפשט את הדברים, לא נערכו הבחנות בין המנהגים והטקסים על־פי סוגיהם השונים בספרות ההלכתית.

מבנהו של הספר ערוך על־פי ארבע התחנות שמבחינים בהן החוקרים בהתפתחות חייו של האדם בחברה המסורתית:

א.  לידה וילדות.

ב.  חניכה וכניסה לעולם המבוגרים.

ג.  נישואים והקמת משפחה.

ד.  מוות וקבורה.

הרב יוסף חיים (1909-1835)

מגדולי רבני בבל בדורות האחרונים: דרשן, מקובל ופוסק הלכה. ליד בגדאד שלמד ב״מדרש בית זלכה״ אצל הרב עבדאללה סומך. אף שלא כיהן במשרה רשמית, זכה להערכה עצומה בבבל ובכל ארצות המזרח. פרסם ספרים רבים בהלכה, דרוש, מוסר, קבלה ומחקר מדעי (קונטרס מראות ישראל). ספרו הידוע ביותר הוא בן איש חי (ירושלים 1898), שהוא צירוף פסיקה הלכתית עם דברי אגדה במחזור דו-שנתי. יהודי בבל נהגו ללמוד ספר זה בחבורות. בין חיבוריו האחרים: רב ברכות(חידושי הלכה, בגדאד 1868); עוד יוסף חי(ירושלים 1980); שו״ת רב פעלים(ירושלים 1912-1906).

גירוש ספרד

ב־31 במרס 1492 חתמו מלך ומלכת ספרד, פרננדו ואיזבלה, על צו הגירוש של יהודי ספרד. הצו התפרסם ב־1.5.1492, וניתנה בו ארכה של חמישה חודשים ליציאת היהודים. מספר היוצאים את ספרד נאמד בכחמישים אלף משפחות, או בין מאתיים לשלוש מאות אלף נפש. קבוצות גדולות של מגורשים שמו פניהן לארצות המזרח, לאיטליה ולצפון אפריקה והשתקעו שם. נוצרו קהילות של מגורשים שהיו מעין ״גולה בתוך גולה״. יהודים רבים המשיכו לחיות בספרד ובפורטוגל כאנוסים. כלפי חוץ הם חיו כנוצרים, אך שמרו על יהדותם במידה זו או אחרת. במהלך המאה השש־עשרה עזבו אנוסים רבים את חצי האי האיברי לטובת ערים שונות ברחבי אירופה, וכשהתאפשר להם שבו לחיק היהדות במוצהר. קהילות המגורשים והאנוסים לשעבר, שנשאו מטען רוחני רב־ערך, השפיעו רבות על התרבות וההלכה במקומות שאליהם הגיעו. הפסיקה ההלכתית של יהדות ספרד זכתה למעמד של בכורה בארצות המזרח ובצפון אפריקה. הדבר בא לידי ביטוי בהתקבלותו הגורפת של שולחן ערוך לרבי יוסף קארו.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הריון, לידה והשנים הראשונות

שלום צבר

חשיבות פרי הבטן

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.

בראשית ל, א.

ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני סומא, ומצורע ומי שאין לו בנים.

עבודה זרה ה, ע״א.

רבי אליעזר אומר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים.

יבמות סג, ע״ב.

ההערכה הגדולה לפרי בטן היא אבן יסוד בתרבות היהודית בכלל ובארצות האסלאם בפרט. לתפיסה זו שורשים קדומים מאוד, המחזירים אותנו לתקופת המקרא. הברכה או המצווה הקדומה ביותר בכתבי הקודש היא"פרו ורבו וּמִלְאוּ את הארץ" (בראשית א, כח). במקומות נוספים בספר בראשית וכן בספרים אחרים במקרא בולטת הברכה לפריון כמוטיב מרכזי לנאמנותו של אדם ההולך בדרכיו של הבורא. כל שלושת אבות האומה זוכים לברכת פוריות אשר תבטיח את המשכיות גידולם. כך למשל מבטיח אלוהים לאברהם, ״ואעשך לגוי גדול" (שם יב, ב), ומברך אותו ״ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (שם יג, טז); יצחק זוכה לברכה ״והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם כו, ד), ואילו ליעקב נאמר "פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך״(שם לה, יא).

חז״ל הרחיבו תפיסה זו. לדבריהם, מטרתו של הקב"ה בבריאת העולם היא למלא את עולמו בבני אדם, לבל יעמוד ריק ושומם. תפקידם של בני האדם הוא הולדת ילדים לשם יישוב פיזי של העולם. וכך נאמר במשנה: ״לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר "לא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ" [ישעיה מה, יח](גיטין ד, ה). לפיכך כל אדם חייב במצוות פרייה ורבייה, שתבטיח את המשך קיומו של המין האנושי בעולם.

אמנם חובת הפריון מוטלת על הגבר, ובברכות הפריון הוא שבורך בעיקר, אבל נשים חיו ערות מאוד לחשיבות פרי הבטן. כך, בנות לוט מזדרזות "לחיות זרע" מאביהן, ואילו שרה ורחל נותנות את שפחותיהן (הגר ובלהה) לבעליהן, על מנת שגם הן ״ייבנו״ מפרי בטנן. יתרה מזו, משהרתה הגר היא ראתה היתר לעצמה לזלזל בשרה, או בלשון הכתוב ״ותקל גברתה בעיניה״ (בראשית טז, ד). אם כן, בולטת במקרא חשיבות פרי הבטן, ומודגשת אומללותן של הנשים העקרות.

מורשת זו נמשכה בחברה המסורתית היהודית במזרח ובמערב, והיא ידועה גם בחברות מסורתיות אחרות. מרגע נישואיה הייתה האישה הנישאת שרויה בחרדה רבה שמא לא תצליח לעמוד במשימה הכבדה המצופה ממנה. לחצים אלה בלטו בחברה היהודית בארצות האסלאם, תוך דמיון לנורמות המקובלות בחברה המוסלמית, שבה מוערכת אישה היולדת ילדים רבים. גם בחברה היהודית נקבע מעמדה של האישה על־פי פרי בטנה: ככול שילדה יותר ילדים עלה כבודה, כבוד בעלה, ובעצם כבוד המשפחה כולה. המשפחה המורחבת ציפתה בעיקר לבנים זכרים, אשר לא זו בלבד שיסייעו מבחינה כלכלית ופיזית, אלא גם יעבירו את שם האב לדורות הבאים, יתמכו בו לעת זקנתו, ואחר מותו יאמרו עליו"קדיש".

קדיש

תפילה בארמית שעניינה שבח וקילוס לקדוש ברוך הוא. ישנם כמה סוגי קדיש: קדיש שלם, הנאמר שלוש פעמים ביום, לאחר תפילת ה״עמידה״, שעיקרו בקשה לקבלת התפילות; חצי קדיש, החצי הראשון של הקדיש, הנאמר כקטע מעבר בין פרקי תפילה; קדיש יתום, הנאמר מפי אבלים בסוף שלוש התפילות היומיות. הקדיש בא להכריז על האמונה בבורא ובהשגחתו המוחלטת על העולם. אמירת קדיש יתום היא צידוק הדין על הנפטר, תוך הבעת אמונה בבורא ובצדקתו

דַרְדְעִים

תנועה רוחנית־דתית שהקים הרב יחיא קאפח (1932-1850) בראשית המאה העשרים בצנעא, תימן. התנועה כונתה ״דור דעה״, ואנשיה – דרדעים. עמדות התנועה בוטאו במניפסט שחיבר הרב קאפח בשם ספר מלחמות השם (ירושלים תרצ״א). הם הצהירו על רצונם לחזור אל מנהגי הדת ואורחות החיים המקוריים של יהדות תימן, תוך הסתייגות ממנהגים ואמונות ״זרים״, במיוחד אלו שמקורם בקבלה. הדרדעים שמו דגש על לימוד כתבי הרמב״ם והנהגת פסקי הלכותיו. הם הקימו מערכת חינוך חדשה וחזרו לנוסח התפילה הוותיק, ה״בלדי״. אל מול ניסיונות התיקונים של הדרדעים קם מחנה ה״עִקְּשִׁים״, שאנשיו ביקשו לשמר את המצב הקיים. בין שני המחנות פרצו עימותים חריפים, שכללו חרמות והובילו לפיצול בתוך הקהילה.

החשש מעקרות וסגולות להתעברות

בחברה היהודית בארצות האסלאם, כמו גם בקרב המוסלמים עצמם, העקרות נחשבה פגם שאין לו תקנה, והאישה העקרה נחשבה לבזויה ודחויה מבחינה דתית וחברתית. פתגמים רבים שנפוצו בין הקהילות משקפים את הדאגה והחשש המרובים מפני מצב זה. אצל יהודי איראן מתוארים בני זוג עקרים כמי ש" האח שלהם כבוי״ ואין מי שיסעד אותם בזקנתם; יהודי כורדיסתאן דימו משפחה ללא ילדים לעץ עקר בלי פירות; ואילו במרוקו נאמר, כי "אדם ללא ילדים הוא אדם ללא חיים".

דרך אחת לפתור בעיה זו, אשר נפוצה גם בקרב מגורשי ספרד באירופה, הייתה לגרש אישה עקרה או לשאת אישה נוספת על פניה, ולעתים האישה העקרה אף קיבלה את החלטת בעלה לשאת אישה נוספת ותמכה בו. ואולם לא כל הגברים נקטו דרך זו, ובהכללה ייאמר כי בניגוד לימי הביניים, בעת החדשה לא רווחה תופעת הביגמיה בקרב היהודים בהשוואה לחברת הרוב המוסלמית.

בכל הקהילות היה מקובל לנקוט אמצעי ריפוי מאגיים, כגון קמיעות מסוגים שונים, אשר עקרה השתמשה בהם מתוך אמונה עמוקה שתזכה בפרי בטן. ספרי הרפואה העממית הרבים בקהילות השונות מעידים ברורות על התפוצה הרחבה של אמצעים אלה. אמנם לפרקים עלו קולות – כגון הדרדעים בתימן – שיצאו כנגד השימוש באמצעים מעולם הנסתר, אבל האמונה בכוחם בקרב שכבות רחבות לא פסקה. אמצעי המרפא הופקו מעולם החי והצומח ומעצמים דוממים וחפצים מעשי ידי אדם, תוך שימוש בנוסחאות מאגיות. מאחר שהאישה נתפסה כאחראית הבלעדית לעקרות, כמעט כל אמצעי המרפא נועדו בעבורה, ורק במקרים יוצאי דופן אנו נתקלים בסגולות לגבר. עם זאת, האישה לא טיפלה ישירות בעצמה, אלא נעזרה על פי רוב בבעלה. להלן נפרט כמה מהסגולות שבהן השתמשה עקרה בקהילות השונות.

בקרב יהודי עיראק עוררה כלה שעברה שנה לנישואיה וטרם הרתה דאגה רבה בלב בני משפחתה, ואמה החלה לחקור ולדרוש אצל נשים מבוגרות מקצועיות שבקיאות בעניינים אלו. הן לא חסכו בתרופות עממיות וטבעיות וביקרו בקברי צדיקים. רק לעתים נדירות פנתה האישה לרופא כדי לברר את הסיבה לאי פוריותה.

שתי סיבות עיקריות ניתנו לאי פוריות: א. טַגְ'קַה (בהלה) – האישה ה״עקרה״ נבהלה קשות ממשהו או ממישהו, בייחוד בימים הראשונים לנישואיה, כשהייתה עדיין כלה טרייה. מן ההכרח היה לבטל את הבהלה באמצעות דלק (יציקת מים), דהיינו שפיכת מים ומלח על האדמה במקום שבו נבהלה. מי הבוץ שנקוו נמרחו לאחר מכן על כמה מחלקי גופה מתוך אמונה שעל־ידי כך תסור בהלתה ותיפתר הבעיה; ב. כַּבְּסָה – הרוחות הרעות הפעילו ״כיבוש״ על הכלה בליל החופה. לפיכך מן ההכרח היה להתקין לה סגולה מיוחדת שתבטל את הכבסה הזאת.

הכלה הצעירה טהרה שלא לפגוש יולדת בטרם מלאו ארבעים יום לנישואיה, שכן פגישה מו עלולה הייתה לפגום בכישוריה ללדת. אם נקרתה יולדת בדרכה, נהגו להביאה להתבונן בפניו של מת, רצוי צדיק, אשר באפשרותו לבקש רחמי שמים, שיוסר ממנה ה" כיבוש". בנוסף לכך, האישה העקרה בעיראק השתדלה לבקר בטקסי ברית מילה של קרוביה וידידיה, אולי יכבדוה בתקדומאי(הגשת התינוק לסנדק), או בלגימת היין שעליו קידשו בטקס. שתי הפעולות הללו נחשבו מועילות לריפוי העקרות ולהולדת בנים. עקרה שלגמה מיין הברית, נהגו לברכה אנשאללה תפיןג׳ עליכי(בעזרת האל תיוושעי), או סנת לכי ביךכ אלולד(בשנה הבאה תחבקי בידייך בן). היו אף שהמליצו לעקרה לבלוע את הערלה שהוסרה מהתינוק בשעת ברית המילה, אף־על־פי שחכמי ישראל יצאו חוצץ נגד מעשה זה, שיש בו עבירה מפורשת על ההלכה(איסור אכילת בשר או דם אדם!). כך נהגו גם בקהילות יהודיות אחרות בארצות האסלאם, כגון יהודי כורדיסתאן ויהודי ההרים באזרבאיגיאן.

במרוקו כלל הטיפול בעקרות פנייה לחכמים ולמרפאים עממיים, כמו גם עלייה לקברי קדושים ותפילות ובקשות על קבריהם. גם אם האישה עמדה מלדת, היא נקטה אמצעים להמשיך וללדת. בין היהודים והמוסלמים בהרי האטלס רווחה האמונה, כי עקרות יכולה להיגרם גם בשל תקאף(״נעילה״, או ״עצירה״) – סוג של כישוף שהוטל באנשים, אם כדי לפגוע בהם ואם כדי לשמור עליהם. להטלת תקאף או לאמירת נוסחת הכישוף ייחסו באזורים אלה פגיעה בכוח הגברא של החתן או עקרות של האישה.

יהודי דמשק נהגו לעלות לקברי צדיקים, כגון כפר גיובר שבו מערת אליהו הנביא, קבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה וקברות צדיקים בצפת. לעליות אלו נלוו תפילות ונדרים למתן צדקה, למתן בסתר ולתרומות. באיראן נהגו קרובי הכלה, ובייחוד אמה, להתקין לה תרופות טבעיות ומאכלים מיוחדים שנחשבו מועילים לפוריות. בבוכרה שתו הנשים העקרות את מי הוורדים שיצקו על־ידי הכוהנים בשעת ברכת הכוהנים בבית הכנסת. בקהילת סלוניקי רווחה האמונה כי העצים מזדווגים בליל ט״ ו בשבט. לפיכך נהגו לתלות בלילה זה בין שני עצים כד מלא מים מתוקים, מי שושנים ומי בור, ולמחרת בבוקר נתנו לעקרה לשתות מהמים הברוכים, שהיו עדים לפעולת ההפריה של העצים.

קברים קדושים בצפת

בבית הקברות של צפת, מארבע ערי הקודש של ארץ ישראל, קבורים רבנים ומקובלים, ורבים נוהגים לפקוד אותו. בית הקברות משתרע על מורד תלול שיורד מהרובע היהודי לבקעה עמוקה. לפי מסורת קבלית אחת נפשו של הנפטר או הנקבר בצפת פורחת במישרין לגן עדן הודות לתכונותיה הייחודיות של העיר: גבוהה וניחנה באוויר זך ונקי. במרכז בית העלמין נמצא קברו של המקובל המפורסם, רבי יצחק לוריא אשכנזי, האר״י. לידו קבורים רבי משה קורדובירו, הרב שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט ״לכה דודי״), רבי יוסף קארו(מחבר השולחן ערוך), רבי ישעיהו מטראני(מבי״ט), הרב דוד בן־זמרא(רדב״ז), רבי משה אלשיך(האלשיך ״הקדוש״) ורבנים חשובים אחרים. בדרום צפת נמצאים קברים המיוחסים לתנאים רבי פנחס בן יאיר, בן עזאי, רבי דוסא בן הרכינס, נחום איש גמזו.

קבר רבי מאיר בעל הנס

הקבר המיוחס לתנא רבי מאיר נמצא סמוך לחופי הכינרת, ליד חמי טבריה, בכניסה הדרומית לטבריה של ימינו. המקום הוא אתר עלייה לרגל מזה מאות שנים, וכיום יש בו בית כנסת לאשכנזים ולספרדים. נראה למעשה, שהקבר שייך לרבי מאיר בן יעקב, מתלמידי רבי יחיאל מפריז, שעלה לארץ ישראל במאה השלוש־עשרה. מסורות קברים אחרות אכן קובעות את מקום קברו של התנא רבי מאיר במקומות אחרים, ובכלל זה – על־פי רבי בנימין מטודלה, הנוסע הידוע בן המאה השתים־עשרה – העיר חִלה בעיראק. רבי מאיר, בן הדור הרביעי לתנאים (המאה השלישית לספירה), זכה במסורת העממית לכינוי ״בעל הנס״ על יסוד האמונה שכל מי שפונה לקב״ה במשפט, ״אלהא [= אלוה] דמאיר, ענני״, נענה וזוכה לישועה (ראו עבודה זרה יה, ע״א). החל מן המאה השמונה־עשרה הפיצו שלוחי דרבנן – השד״רים – קופות צדקה למען היישוב היהודי בארץ ישראל בשם ״קופת ר׳ מאיר בעל הנס״, בהבטיחם כי מי שנודר צדקה לקופות אלו זוכה לישועות בזכות רבי מאיר.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הריון ראשון

משהרתה האישה הנשואה התפוגג החשש מפני עקרות, ומעמדה של האישה השתנה קיצונית. בקהילות מגורשי ספרד, למשק נחשבה האישה ככלה (נוֹבְיָה) מיום נישואיה ועד להתעברותה. ההריון סימל תחילה של תקופה חדשה והעלה את ערכה בסביבתה. בקהילות רבות אחרות ההריון הראשון שימח את משפחת האישה וסביבתה כולה במידה ניכרת. היה זה מאורע חשוב בחיי המשפחה היהודית. ההריון הפך את הכלה לאישה שלמה, שהודות לפרי בטנה לא יימחה שם המשפחה. מעתה היו ההריון והלידה הציר המרכזי שסביבו התנהלו חייה. טיפלו בה בתשומת לב מרובה, דאגו לה ופינקו אותה, ולא מנעו ממנה דבר שערגה נפשה אליו. בסלוניקי, למשל עסקה בכך בעיקר אמה, מתוך גאווה רבה על שבתה מימשה את התקוות שתלו בה בעלה והוריו. האישה ההרה בקהילות השונות זכתה לגילויי כבוד וחיבה מצד בני המשפחה. גם הבעל השתדל לספק את צורכיה של רעייתו ואת כל רצונותיה בתקופת ההריון, אף כאשר עלה לו הדבר בכסף ובמאמצים.

ההריון הראשון בקרב יהודי כורדיסתאן על־פי אריך בראואר

בעמדיה חגגו בימים עברו את ״שמחת ההריון״ (פַרְחִיַא סֶמַכַּא) בימי הריונה הראשון של האשה הצעירה. כשהאשה מרגישה שהיא הרה, לוקחים אותה אל בית אביה. אמה וקרובותיה מביאות בד ותופרים בגדים לוולד העתיד להיוולד. את התפקיד המיוחד לתפור את החיתולים, בֶּנוּדִי, מוסרים לאשה זקנה שכבר עזרה לילדים מרובים וילדות לצאת לאוויר העולם. מזמינים מנגנים עם תוף (דוֹלָא) וחצוצרה (זִרְנֶי) והנשים שרות ורוקדות. לאשה ההרה מייעצים עצות רבות, מה תעשה ומה לא תעשה. בערב מסדרים סעודה בבית הבעל.

בזאכו, אחר הוא היחס אל ההריון הראשון. האשה מתביישת ומשתדלת להסתיר את מצבה. בדרך כלל ממשיכות נשים הרות להתלבש כרגיל, ואולם יש גם שמלה מיוחדת בשביל ימי ההריון הראשון הנקראת ״סוּדְרָא סֶמְכָּא כַּמֵתּא״ [= בגד לאישה בהריון]… סוּדְרָא זה הוא כמו שמלה רגילה, ואולם תפור אליו מלפנים חתיכת בד אל המתנים, באופן שהיא נראית כסינור. נשים הרות גם רגילות ללבוש סינור הנקרא בִּירְוַנַא. לדעתן משמש סינור זה להסתיר את צורת גופה של האשה ההרה, ואולם אין ספק, שלמנהג מקור מגי. כך, למשל, באנהאלט בגרמניה קושרות נשים הרות סינור מסביב למותניהן ״כדי שהילד שיוולד לא יסרב לקחת את שדי אמו״. בראואר, עמ' 126.

התנהגות האישה בזמן ההריון על־פי הרב יוסף חיים

טבע האשה בהריונה למאוס בכל מאכל, מסיבת ההריון שבקרבה שנוצר למען השלמת העובר, ולסיבה זאת יימעט כוח העיכול. לכן האשה בהריונה תקיא, והקאה זאת טובה מאוד לעובר, וככל שתקיא יותר ייטב לוולד שיוולד נקי וטהור. אבל טבע ההקאה הזאת אינו שווה אצל הנשים. יש אשה שבא אליה דבר זה בראשית הריונה, ויש – באמצע, ויש – לבסוף. אבל באמצע ובסוף תימצאנה מעט, לרובן בא בתחילה. האשה בהריונה אם תתאווה לאיזה מאכל והתגברה תאוותה בו, צריכים לתת לה לאכול ממנו, כי אם לא תאכל יוכל להיות כתם בגוף הוולד כצבע המאכל שהתאוותה. וברובם אם גירדה בגופה בשעה שהתאוותה, יהיה הכתם הזה בגוף הוולד מקביל למקום אשר גירדה בגופה… ומעשה באשה אחת אשר בימי הריונה הייתה בפרדס וקפצה צפרדע מהתעלה המשקה את האילנות לפניה, ונבהלה האשה מאוד ונדחפה לאחור מרעידתה ונשבה רוח חזקה ונכנס חול על עיניה והניחה ידה תחת עיניה וגירדה אותה. אח״כ כאשר ילדה ראתה שהילד מצוייר תחת עינו צורת צפרדע בצבע אדום. והייתה אימו כל יום מלקקת בלשונה על המקום המצוייר כעשרים פעם ביום, עד אשר התרכך העור וקילפתו בידיה ולא נשאר סימן בוולד. י' חיים, קאנון אלנסא [= חוקי הנשים], בגדאד תרס״ו, פרק נז, דף קלו-קלז; תרגם וציטט א׳ בן־יעקב, יצור 21-20.

אמונות עממיות ושמירת הוולד בזמן ההריון

תיאורו החינני של הרב יוסף חיים מבגדאד, מציג את החששות ואת האמונות הרבות שליוו את הריונה של האישה. השמחה על התעברותה של האישה לוותה בחששות כבדים שמא תאבד האם את ולדה. מייד כשנודע דבר ההריון ברבים (ובדרך כלל השהתה האישה את הודעתה עד החודש השלישי), החלה התכונה לקראת הלידה המצופה, והאישה זכתה להשגחה יתרה מבני משפחתה ובסביבתה.

על־פי רוב מנעו מהאישה ההרה לעסוק בעבודותיה הרגילות והקשות. ואולם גם באותן קהילות – כגון בקרב יהודי כורדיסתאן – שבהן המשיכה האישה לעבוד כרגיל במשך ההריון, היחס אליה השתנה, ולו מתוך דאגה לשלומו של העובר. לפיכך, כל רצונותיה בענייני מאכל, פריטי לבוש או חפצים אחרים שבהם חשקה בזמן ההריון סופקו במידת האפשר מייד, כדי שלא ייגרם לה סבל העלול לפגוע גם בעובר.

המנהג לחוש ולמלא את רצונותיה של האישה ההרה נפוץ בחברה המוסלמית וידוע מאירופה הנוצרית, והוא היה מקובל עוד בחברה היהודית הקדומה. וכך נאמר במשנה (יומא ח, ד): "עוברה [= מעוברת] שהריחה [ריח אוכל ביום הכיפורים] מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". בין יהודי הקווקז, למשל מנהג זה נקרא בוּי וֶרַאפְדֶה (להעלות ריח), משום שאם עלה באפה של האישה ההרה ריח תבשיל ערב שהתבשל בחצר סמוכה, בני משפחתה דאגו להביא לה מאותו תבשיל. האמונה המקומית גרסה, שאי מילוי רצונה בעניין זה עלול לגרום להולדת תינוק שעיניו כחולות או ירוקות, צבעים שנקשרו עם עין הרע. הוריה של אישה בהריון בעיראק היו שולחים לה מגש גדול שנודע בשם צִינִיִּת אִלוְחִים (מגש התאווה), שנועד לענות על תאוותיה בתקופה זו למאכלים מיוחדים ולתבלינים חריפים.

בין יהודי כורדיסתאן נקבעו כללים דומים לאלו הנזכרים בתלמוד. גם כאן הייתה הבחנה, אשר השתנתה מיישוב אחד למשנהו, בין מאכלים שהשפעתם על ההרה וצאצאיה היא "חיובית״ לבין אלו שהשפעתם "שלילית". נהגו לתת לה לשתות כל יום מעט יין, כדי שהוולד יהא ״יפה, לבן ואדום", ומנעוה ממאכלים חמוצים, העלולים לפגום בוולד. בקהילת עמאדיה שבכורדיסתאן העיראקית האמינו שאכילת דגים תביא ללידת בנים יפים, ואילו בזאכו השכנה מאכלי דגים ובשר בקר נחשבו מזיקים דווקא. כמו כן, האמינו בעמאדיה כי הדבש מרבה את החלב להנקה בעתיד.

אמונה אחרת גרסה, כי על האישה להיזהר בתקופת הריונה ממגע או מקשר כלשהו עם דברים "שליליים", העלולים להזיק לשלום העובר. במרוקו דאגו שהאישה המעוברת תימנע ממגע עם בעלי מום או בהמות טמאות, שמא ידמה להם התינוק. אם פגשה באקראי מי מאלה, היה עליה לירוק על הארץ כדי למנוע את ההשפעה השלילית. כמו כן, היא נמנעה מלהיכנס לבית קברות, שמא נשמה שעוד לא מצאה את מקומה תזיק לעובר. בנוסף לכך, נמנעו מלהרגיזה או להעציבה, שמא התינוק לא ייוולד בריא, שמח ויפה.

בכורדיסתאן אסרו על האישה ההרה לצאת מן הבית בעת ליקוי לבנה, מכיוון שהאמינו שהירח עלול להשפיע על מראה הילד. זאת בהתאם לאמונה העממית, שבשעת ליקוי לבנה העובר זז בבטן אמו, ואותו חלק מגופו הפונה אל הירח עלול להתכסות בכתמים אדומים. בקהילות של מגורשי ספרד האמינו הנשים שיש למנוע מאישה הרה פחד וזעזוע פתאומיים, ויש להרחיקה מכל דבר שהוא בבחינת סימן רע כגון קשר למחלה או למוות, שמא תיפגע היא וייפגע העובר; מאידך, דברים משמחים ויפים שהאישה רואה משפיעים באורח חיובי על העובר. גם לאמונה זו תקדימים במקורות. בתלמוד מסופר כי רבי יוחנן, שנודע ביופיו ובקומתו, נהג לשבת ליד בית הטבילה שממנו עלו בנות ישראל לאחר הרחצה. כשנשאל אם אינו חושש כי יטיל בהן עין רעה, ענה כי ההפך הוא הנכון: הן יביטו בו ויהיו להן ילדים יפי תואר כמותו (ברכות ק ע״א).

אמונות בדבר השפעת מאכליה של ההרה על תכונותיו של עוברה על פי התלמוד

המשמשת [= המקיימת יחסי מין] בבית הרחיים יהיו לה בנים נכפים [= חולים במחלת הנפילה], המשמשת על הארץ יהיו לה בנים שמוטים [= בעלי צוואר ארוך], הדורכת על דם החמור יהיו לה בנים קרחים, זאת שאכלה חרדל יהיו לה בנים זללנים, זאת שאכלה שחליים [= צמח בר] יהיו לה בנים דומעים, זאת שאכלה דגים קטנים יהיו לה בנים עם עיניים קטנות, זאת שאכלה עפר נקי [לזריעה ולעשיית כלי חרס] יהיו לה בנים מכוערים, זאת ששותה שיכר יהיו לה בנים שחורים, זאת שאוכלת בשר ושותה יין יהיו לה בנים בריאים, זאת שאוכלת ביצים יהיו לה בנים עם עיניים גדולות, זאת שאוכלת דגים יהיו לה בנים חינניים, זאת שאוכלת כרפס יהיו לה בנים זיווניים [= יפים], זאת שאוכלת כוסברה יהיו לה בנים שמנים, זאת שאכלה אתרוג יהיו לה בנים ריחניים. כתובות ס, ע״ב-סא, ע״א.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

האישה ההרה ועוברה נחשבו לפגיעים במיוחד, וננקטו אמצעים מיוחדים להגן עליהם. באפגניסתאן, כשנודע לאישה שהיא הרה, הזמינה את חברותיה לטקס פּוּלָאד פַאנְגְ'וֹנוֹן (חמישיות פלדה) – טקס מיוחד לשמירת ההריון. כל אחת מהחברות הביאה במתנה ראש סוכר בצורת קונוס – סמל פריון ושפע בשל צורתו הפאלית וגרגיריו המרובים. הנשים ענדו על צווארה קמיע המכיל שלוש פניני זכוכית, שאחת מהן כחולה, דמוית כפתור ולה שבעה נקבים. הן גם תלו על צווארה נֶבֶשְׁת (כתובים) – נרתיק כסף דמוי מלפפון חלול שעליו חרוטים פסוקים מתחלים, בתוכו קמיע קלף ולהב של אולר, ואותו נשאה עד הלידה.

בקהילות אחדות האמינו שבחודשי ההריון האישה חשופה במיוחד לסכנת פגיעתן של הרוחות הרעות. כדי להתגונן מפניהן נשאה המעוברת בגרוזיה על גופה קמיע שהכיל עשבים מיוחדים, ופחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. קמיעות מיוחדים לאישה בהריון ידועים מקהילות נוספות, כגון מרוקו, אלגייריה ואיראן. אמצעי מאגי מסוג אחר ננקט בסלוניקי ובמקומות נוספים באימפריה העותימאנית.

על מנת להבטיח שבבוא שעת הלידה ייפתח רחמה ללא קושי, נהגו להשאיר כל דבר אפשרי בבית פתוח, ביום ובלילה: דלתות, ארונות, מגירות וכיוצא באלו(לפי עדויות בני הזמן הגנבים ניצלו היטב עניין זה…).

כדי שההריון יתקדם כשורה רווחו במספר קהילות מנהגים מיוחדים. בגרוזיה הניחו על בטנה של ההרה מנעול סגור, סמל לכך שהבטן תהא סגורה עד הלידה. וריאציה של מנהג זה ידועה מאלגייריה: נשים שעברו הפלה, או איבדו את תינוקן בימים הראשונים לאחר הלידה, דאגו בתחילת הריון חדש לחגור מסביב למותניהן חגורה, ובה השחילו מנעול קטן במשך כל זמן ההריון. הן פתחו מנעול זה רק עם בוא הצירים. בסלוניקי נהגו לכרוך סביב בטנה של האישה חוט של פשתן, אשר קודם לכן נכרך שבע פעמים סביב קברו של קדוש. חוט זה נקרא בלאדינו דיטינידוֹר (מעצור), מתוך אמונה כי בעקבות המגע עם הקבר נמסכה בו קדושה, אשר תשמור על הוולד עד הלידה.

כשהגיע החודש התשיעי של ההריון, ההכנות ללידה התעצמו. בבגדאד נהגו לברך את ההרה באיחולים ובברכות, כגון"ייתן לך השם שעה קלה" (בשעת הלידה) (יִעְטִיכִּי סָאעָה כְ'פִיפָה); ״בעזרת השם בליל קשירת ההדס" (הוא הלילה שלפני הברית) (אִנְשַאללָּה בְּעִקְד אלְיָאס). בסלוניקי נהגו ללכת לבית הקברות יחד עם האישה ההרה ולהתפלל על קברות רבנים וקרובי משפחה על מנת שהלידה תעבור בשלום.

בירור מינו של הוולד והתכונה לקראת הלידה

אחד העניינים שהטרידו את בני המשפחה וקרוביה במשך תקופת ההריון היה מינו של הוולד. היה זה נושא שיחה מרכזי. כל אימת שדיברו עם האישה ההרה או עליה, הרבו קרובים וידידים להתנבא מה תביא: בן או בת? ואולי תאומים או תאומות? כל תנועה קטנה, כל תשוקה למזון מיוחד וכל חלום הצביעו על הצפוי לבוא. היא עצמה וקרוביה חיזרו אחר מגידי עתידות, פותחות בקפה, קוראות בקלפים וכיוצא באלה, כדי שיגידו מה צפוי לה.

ניסיונות לנחש את מין הוולד או להשפיע עליו ידועים בתרבויות רבות ומוכרים עוד מזמנים קדומים. לפי אריסטו, "במקרה של זכר מופיעה בדרך כלל התנועה ביחוד בצד ימין (של הרחם) בערך ביום הארבעים, ובמקרה של נקבה בצד שמאל לערך ביום התשעים" (אריסטו, מבחר נין החיבורים בביולוגיה, ירושלים תשל״ד, עמי 113). במקורות היהודיים – שהושפעו ממקורות קלטיים יווניים – הציעו חכמים אחדים דרכים להשפיע על מין הוולד. לפי האמורא ר' יצחק, "כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה [= יהיו לו] בנים זכרים" (ברכות ה, ע״ב); ואילו רבא הציע ״הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה" (נידה לא, ע״ב).

בין יהודי יוון נהגו להניח על ההרה את כיס המרה של התרנגולת ולהדליקו. אם הכיס התפוצץ – סימן היה שייוולד בן זכר; ואם הכיס נשרף ללא קול – סימן שתיוולד בת. בעיראק היו שלקחו מעט שתן של ההרה בקערה, שמו בה מחט גדולה וחיכו דקות אחדות. אם המשקע של השתן הצטבר מסביב למחט – היה זה סימן שתלד זכר; ואם המשקע נשאר בתחתית הקערה – סימן שתלד נקבה. מנהג דומה היה ידוע גם בין חסידי אשכנז. היו גם שהאמינו כי ניתן להשפיע על מין הוולד במשך ההריון. למשל על־פי מנהגם של יהודי סלוניקי קראה האישה ההרה בכל יום שישי לעובר שבבטנה בשם הזכר שבו חפצה שייקרא, מתוך סברה שאם ייקרא בשם זה תשעה חודשים רצופים, ייוולד בן זכר.

החששות הרבים במהלך ההריון לשלומו של הוולד לוו בציפייה דרוכה לכך שההריון יעבור כשורה. במרבית הקהילות בארצות האסלאם הציפייה המתוחה לא לוותה בשום הכנות מעשיות עד להולדת התינוק ממש – מחשש שההכנות יגרמו למזל רע לוולד. כך היה גם בין יהודי אשכנז והחברה הנוצרית במרבית ארצות אירופה. לפיכך מעטות באופן יחסי הקהילות המוכרות לנו, שבהן נעשו הכנות כלשהן לקראת הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה. תופעה זו נפוצה ומוכרת יותר בחברה המודרנית, כגון טקסי Baby shower המקובלים בארצות־ הברית, ובהם מקבלת האישה ההרה מתנות רבות מחברותיה לקראת הלידה המצופה. אולם גם בתופעה זו אפשר שמתבטאת העמידה הנפשית של ההרה ובני משפחתה מול החששות, תוך אמונה כי הכנות אלה מבטיחות שהכול יעבור כשורה.

בעיראק רווח מנהג סמלי מעניין, המזכיר את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. הוריה של ההרה שלחו לה כעשרים ק״ג אורז עם תרנגול אחד ושתי תרנגולות. את אלה סובבו סביב ראשה. תרנגולת אחת – שתהיה כפרה עבורה כדי שתלד בלי הפרעות; תרנגולת שנייה – אם תלד בת; והתרנגול – אם תלד בן. בחודש השביעי התחילו בתפירת הבגד לתינוק. משהרתה באיראן לראשונה האישה הנשואה החלו אמה ואחיותיה להכין את הסִיסְמוֹנִי – כל מה שנחוץ לתינוק עם היוולדו: בגדים, כלי מיטה, כילה, כלי אוכל וכדומה. עם היוולד התינוק העבירו את הכבודה הזו לזוג הצעיר בלוויית ראשי סוכר עטופים בנייר צבעוני.

כפרות

בקהילות ישראל נפוץ המנהג של לקיחת תרנגול בערב יום הכיפורים – תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. את התרנגול מסובבים מעל הראש ואומרים: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום״. שוחטים את התרנגול ומוסרים לנזקקים. היו שקשרו מנהג זה לעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, אשר סמך את ידיו על ראש השעיר (תיש) והתוודה על עוונות בני ישראל, על מנת שהחטאים יעברו לשעיר. רבנים רבים התנגדו למנהג זה וראו בו אמונה עממית. בשולחן ערון, למשל, הוא מכונה ״מנהג שטות״(או״ח, סי׳ תרה). רבנים אחרים ראו את המנהג בחיוב, והרמ״א כינה אותו ״מנהג ותיקין״.

מנהגים מיוחדים הקשורים להכנת הבגדים וכלי המיטה לתינוק העתיד להגיע בעיקר בהריון הראשון, נפוצו בין יהודי ספרד בחבלים שונים של האימפריה העותימאנית. כבר בחודש החמישי להריון הוזמנו נשים מקורבות להרה לטקס שנקרא קורטר פאשאדורה (גזירת החיתולים). אחת מקרובות המשפחה, אשר ילדה כבר כמה ילדים, נתכבדה בזכות לגזור את האריגים ולבצע את הפעולה הנקראת איגיאר טיזיירה (פתיחת המספריים). בזמן הגזירה נזרקו על האריגים סוכריות שקדים לבנות(קונפיטיס). במקומות מספר היו אריגים אלה בעצם חלק מנדונייתה של הכלה, והם יועדו מראש להכנת הפאטו – השם הכולל לחיתולים, בגדים וכלי המיטה של התינוק.

לאחר הטקס נטלו נשות המשפחה את היריעות הגזורות והחלו במלאכת תפירת הבגדים. הבגדים העליונים וכלי המיטה עוטרו ברקמה, ובשל כך ארכה הכנת הפאטו שבועות מספר. המשפחות האמידות אף שכרו תופרת או רוקמת מקצועית. בדרך כלל השתדלו לסיים את הכנת הפאטו עד סוף החודש השביעי להריון בשל החשש ללידה מוקדמת. בגמר העבודה נערך יום כביסה וגיהוץ לבגדים שהוכנו. אחר כך נפרשו החפצים לראווה, ונשות המשפחה, הידידות והשכנות הוזמנו לחזות בהם. בין הפריטים שנתפרו בסלוניקי הייתה קאמיזה לאתה, מעין כותונת ארוכה שסימלה חיים ארוכים, ושימשה להלבשת הבן בברית המילה או לבת בטקס מתן השם.

בקהילת איזמיר נהגו להכין גם אבנט התפור מאריג יקר. אבנט זה נועד לקשירת ספר התורה, ונתרם לבית הכנסת לפני הלידה כסגולה לסיום מוצלח של ההריון (או לאחר הלידה להבעת תודה לאלוהים). מנהג זה דומה למנהג הוִימְפֶל של יהודי גרמניה – סרט בד מברית המילה שעליו נרקמה כתובת הקדשה, והוקדש לבית הכנסת כאבנט לספר התורה בעת ביקורו הראשון של התינוק שם.

חסידי אשכנז

חוג קטן של בעלי מוסר שקם ביהדות אשכנז במאה השתים־עשרה. חברי החוג ביקשו לחנך את בני דורם לאורח חיים מוסרי יותר, וכדי לעשות זאת שאפו לקבל על עצמם אורח חיים שיהיה מופת לחברה היהודית. הם גזרו על עצמם חיי פשטות וצניעות, הדגישו את חשיבות ההקפדה על עניינים שבין אדם לחברו, ודקדקו בקיום המצוות. הם נטו למיסטיקה והעריכו סיגוף והסתפקות במועט. בספר חסידים נאספו מעשיות על גדולי קבוצת חסידים וו, ובעיקר על מנהיגיהם רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

הלידה ומנהגיה: דרכי הלידה

החששות הכבדים בעת ההריון העיקו ביתר שאת בהתקרב רגע הלידה. לידת תינוק הייתה עניין מסוכן מאוד לאם ולוולדה. המשנה אומרת: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בחלה, בנידה ובהדלקת הנר" (שבת ב, ו). דברים אלו מבטאים מצב נפוץ בתקופה הקדם מודרנית. בחדר הלידה ניצבו לעזרת היולדת מיילדות (גברים, ובכלל זה גברים רופאים, לא הורשו להיכנס לחדר היולדת עד העת החדשה ממש), אשר היו מומחיות בעבודתן, אך לא תמיד יכולות היו להתמודד עם סיבוכים רפואיים בלתי צפויים.

הסכנה לוולד הייתה רבה אף יותר. תנאי הסניטציה הירודים, מחלות וחוסר ידע רפואי מתאים גרמו לתמותת תינוקות רבים בזמן הלידה או זמן קצר לאחריה. על־פי הערכות שונות, בארצות האסלאם הגיע לעתים מספר התינוקות שמתו בלידה או לאחריה כתוצאה מסיבוכים שונים למחצית מכלל היילודים שנולדו ואף יותר. היה בכך דמיון למצב באירופה טרם העת החדשה. סטטיסטיקות מצרפת ואנגליה של המאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה מעידות על תמותת תינוקות גבוהה מאוד בשעת הלידה.

עד ראשית המאה העשרים התרחשה הלידה בארצות האסלאם כמעט אך ורק בבית, וביישובים הכפריים והמרוחקים כך היה הדבר עד העלייה ארצה עם קום המדינה. בקרב יהודי אתיופיה נהגו להעביר את היולדת, מיד כשנתקפה בצירי לידה, ל״בקתת הדם" – בקתה מיוחדת ששימשה את הנשים היהודיות באתיופיה גם בתקופת הנידה. במרוקו, אם אישה הפילה, העדיפו לעבור לבית אחר, ובגרוזיה נמנעו מלשכן יולדת בחדר שבו מת תינוק בלידה מוקדמת. לידת הילד הראשון בגרוזיה לא התבצעה בבית הזוג אלא בבית הורי היולדת. גם בערים הגדולות לא הייתה נפוצה לידה בבתי חולים, והמעבר התרחש לא לפני המאה העשרים (במערב החלו ללדת בבתי חולים בראשית המאה התשע־עשרה לערך). הדוגמה המובהקת ביותר היא פתיחת בית חולים מפואר בבגדאד בשנת תר״ע(1910), שנקרא על שם מייסדו"מאיר אליהו". בבית חולים זה פעלה גם מחלקה מיוחדת ללידה, ובהדרגה עברו נשות בגדאד ללדת בה. אך כאמור, מדובר במיעוט קטן, וגם בערים המשיכו מרבית הנשים ללדת בבתיהן.

בית החולים ״מאיר אליהו״

בית החולים ״מאיר אליהו׳׳ היה המוסד הרפואי הראשי של יהודי בגדאד. הוקם ב־1910 בכספי הגביר מאיר אליאס (אליהו) בן שלמה, והוחזק בידי הקהילה. במוסד היו שבעים מיטות, והוא סיפק שירותים לכלל התושבים, ללא הבדל דת או לאום. ״חברת מייסדי בית הרפואה״ הייתה אחראית להפעלת בית החולים, ושינתה את שמה ל״ועד בתי החולים היהודיים בבגדאד״. ב־1959 הופקע בית החולים בידי הממשלה העיראקית, בטענה שמספר היהודים שנותרו בעיר אינו מצדיק את החזקתו, והקהילה פוצתה בסכום סמלי בלבד.

המיילדות לא למדו את מקצוען בבית ספר רפואי. הן רכשו ידע זה מאימותיהן או ממיילדות שקדמו להן. עובדה זו לא גרעה מבקיאותן או ממקצועיותן. לא לחינם קרויה המיילדת בתלמוד גם בשמות "חכמה" או"חיה" (כלומר, זו המסייעת לתת חיים לוולד). בלהג של יהודי בגדאד נקראה המיילדת קַאבְּלִי (אצל יהודי זאכו – מְקַבְּלַנְתָא, ובמרוקו – אלְקַאבְּלָה), דהיינו זו המקבלת את הוולד. המיילדות היו בקיאות בכל המנהגים והאמונות הנוגעים ללידה. הן התמחו גם בפעולות מנע מאגיות ובגירוש רוחות רעות ושדים מחדר היולדת. לפיכך, למיילדות היה מעמד מיוחד בקהילה, ושמן של רבות יצא למרחוק במומחיות בתחומן. היו מיילדות שיילדו מספר גדול מאוד של תינוקות, ועל אחדות מהן נפוצו סיפורי אגדה בנוסח המוכר מסיפורי צדיקים. יהודי כורדיסתאן, למשל סיפרו שאפילו השדים נזקקים לשירותיהן של המיילדות היהודיות המנוסות. ואילו באפגניסתאן נהגו לומר, שמיילדת מיומנת ההולכת לעולמה שבה לעולם הזה לאחר מותה כדי לסייע ליולדת המתקשה בלידתה.

בעיראק ליוו המיילדות את היולדת בעצה וסיוע גם בחודשי ההריון האחרונים. בקהילות אחרות קראו להן מייד כשהתחילו חבלי הלידה. המיילדת נטלה את תיק מכשיריה ויצאה מייד לדרך. כאשר הגיעה לחדר היולדת היא מצאה שם בדרך כלל נשים נוספות – אמה וחמותה של היולדת, סבתות ושכנות. בדרום מרוקו התפללו הנשים ליד המזוזה בזמן הלידה. בצנעא העדיפו שהלידה תעבור בלי תשומת לב רבה מדי, ומלבד היולדת ונשות הבית נמנעו מלקרוא לנשים נוספות. המיילדת בתימן השתמשה בזוג מספריים ובכלי שיש בו מים פושרים עם מלח. היא השקתה את היולדת ביין ישן נושן הנראה סמיך כדבש, או האכילה אותה במיני עשבים וצמחים כדי להקל על סבלה. בכורדיסתאן החלו מייד המיילדות לחמם מים לרחוץ את הוולד. חבלי לידה בשבת חורפית היו בעיה מיוחדת בשל הקור העז בהרי כורדיסתאן. בגלל האיסור על הבערת אש לא הייתה ברירה אלא להזמין נוּרָאיָא (מדליק אש), כלומר גוי של שבת, וזה לא תמיד היה זמין.

כשמלאו ימיה של האישה ללדת בתקופת התלמוד, הושיבו אותה על המשבר, הוא כיסא היולדת. כיסאות מיוחדים ליולדת היו בשימוש עד העת החדשה גם באירופה, ואפשר לראותם בתמונות המתארות לידות, בין אם מדובר ביהודים או בנוצרים. בארצות האסלאם השתמשו בשיטות אחרות. תיאור חזותי נדיר של לידה בקרב היהודים בארץ מוסלמית נמצא בכתב יד בפרסית־יהודית משלהי המאה השבע־עשרה. זהו האפוס ארדשיר־נאמֶה – הכולל בתוכו פרפרזה על סיפור אסתר – אשר נכתב בידי גדול המשוררים היהודים באיראן, שאהין, בסביבות השנים 1333-1330. האיור בכתב היד אמנם מציג את אסתר, אשר על־פי המדרש ילדה את המלך כורש, משחרר היהודים, אולם האמן תיאר ללא ספק סצנת לידה טיפוסית של זמנו ומקומו.

התמונה מרשימה בנועזותה. האיור מראה את המלכה כורעת על הרצפה, רגליה פרושות לרווחה, התינוק מגיח החוצה, ואחת המיילדות מושיטה ידיה לקבל אותו ולרחצו באגן הרחצה. גם בקהילות אחרות היולדת אכן"כרעה ללדת״. בעיראק, למשל כרעה היולדת על אבן רצפה שטוחה ומרובעת, שנקראה בפי העם בשם טַבּוּקָה חָארֹה. בתימן, לעומת זאת, ילדה היולדת בישיבה למחצה, ואם התעייפה הניחו ערמת כרים מאחורי גבה, כדי שתוכל להיות זקופה במקצת. בין היהודים ההרריים בקווקז התבצעה הלידה בעמידה או בכריעה על הברכיים, אך לעתים גם בשכיבה על הרצפה.

ומה עשו הגברים בזמן הלידה? ברבות מקהילות המזרח, כמו בקרב יהודי אשכנז, הגברים – הבעל האב, האחים וקרובי משפחה אחרים – עמדו מחוץ לחדר והתפללו שהלידה תעבור בשלום. על־פי עדותו של המומר הגרמני פ"כ קירכנר, בגרמניה של זמנו נהגו הרב וגברים נוספים מן הקהילה לקרוא טקסטים כמו נבואת הנחמה ליולדת מישעיה נ״ד, שעל הבעל לקרוא שלוש פעמים: ״רָנִי עֲקָרָה לא יָלָדָה פִצְחִי רינה… כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גוים יירש…״, וכן מזמורי תהלים, כגון הפרקים ק לח, צא, קב. גם בקהילות המזרח, כגון עיראק ומרוקו, ספר תהלים היה הנפוץ ביותר. במרוקו קראו הגברים גם משניות וזוהר, ובתוניסיה כבר בהתקרב עת הלידה ובזמן הצירים עמד הבעל ליד המזוזה וקרא בספר יונה, ביטוי לתקווה שהתינוק ייוולד בשלום, כפי שיונה נחלץ בריא ושלם ממעי הדג.

מנהגים שונים נהגו מייד לאחר שהוולד הגיח לאוויר העולם. עם נפילת השליה(כְ'לָאס) הכריזה המיילדת בלוב על מין היילוד וכי היולדת"סיימה את הלידה" (כְ'לָסָאת), ולאחר מכן חתכה את חבל הטבור. בעת כריתת חבל הטבור בתימן החלו הנשים בתרועות גיל – אות לשכנים ולסביבה שהלידה עברה בשלום. מעתה גאתה ההמולה בבית, וקרובים, מכרים ושכנים הקיפו את האם באהבה וסייעו בצורכי הבית השונים. במרוקו אחזה המיילדת בתינוק, התקרבה למזוזה ואמרה תפילה מיוחדת לשלומו ולגאולת עם ישראל. בסיום תפילתה הניחה בפי התינוק גרגירי סוכר ואמרה לו: ״תמתק התורה בפיך כסוכר המתוק הזה".

שאהין

גדול המשוררים היהודים באיראן. חי במחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה. ייתכן ששאהין – נשר – הוא שמו הספרותי. מוצאו אינו ידוע בוודאות. שיריו נכתבו לפי כללי השירה הפרסית הקלאסית. יצירותיו המפורסמות הן:

1-מוסא־נאמֶה, עיבוד שירי לספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים, ובו עשרת אלפים בתי שיר;

2-ארדשיר־נאמֶה, שני סיפורי אהבה המבוססים על מגילת אסתר, המחזיקים ששת אלפים בתי שיר; 3. 3-עזרא־נאמה – המשך של ארדשיר־ נאמה, ובו חמש מאות בתי שיר, המתארים את קורות ״כורש בן אסתר המלכה״. היצירה מבוססת על ספר עזרא;

4. 4. יוסף וזוליכ׳א, עיבוד שירי של ספר בראשית, בעיקר סיפורי יוסף, ובו תשעת אלפים בתי שיר.

פאול כריסטיאן קירכנר

יהודי מומר (מרדכי בן שלמה גומפרכט), בן המאה השמונה־עשרה. היה כנראה בנו של חזן בפרנקפורט על המיין. בצעירותו למד תלמוד מפי רבנים מקומיים, אך בחר להתנצר סביב שנת 1715, ואימץ את שמו של אחד מפטרוניו. הוא נמנה עם גדולי ההבראיסטים הנוצרים בגרמניה בתקופתו, ועסק בהוראת יהדות וספרות עברית ברחבי גרמניה. ספרו החשוב Jüdisches CeremonieI (״טקסים יהודיים״) הופיע במהדורה ראשונה בארפורט בשנת 1717 ללא איורים. בשנת 1724 הוציאו לאור בנירנברג ההבראיסט יוגנדרס במהדורה נרחבת ומשופרת. הספר לווה בסדרת תמונות מתחריטי נחושת, שבאו להסביר את דברי המחבר בטקסט. האירועים המרכזיים במחזור החיים מתוארים בתמונות אחדות, השופכות אור על חיי היהודים בגרמניה באותה תקופה.

אופני הלידה השונים שנהנו בכורדיסטאן

במקומות שונים בכורדיסתאן מתרחשת הלידה במצבים שונים. בסינה [כורדיסתאן הפרסית] נשענת

היולדת על עקביה, כשכפות רגליה מונחות על שתי אבנים(כסתא), ושלוש נשים תומכות אותה. בזאכו

היא כורעת על ברכיה, שמתחת להן נמצאים כרים חגא. מיילדת אחת יושבת לפניה, שנייה מאחוריה ומשפשפת את בטנה. המיילדת היושבת לפניה מחזיקה את היולדת בשתי ידיה ומרימה אותה מעט בעת שהילד מופיע. בעמדיה היה קיים בימים עברו מנהג ישן נושן. היולדת נשענה על עקביה כשהיא התכופפה קדימה ותמכה בעצמה בזוג של מקלות בצורת T. על מקלות אלה שמרו בבית הכנסת, ואל נכון נמצא זוג אחד מהם בכל אחד משני בתי הכנסיות של המקום. מחוץ לשני מקלות אלה לא נתמכה היולדת על־ידי דבר, וגם לא על־ידי המיילדת שרק ישבה לפניה. לפני כמאה שנה ביטל החכם יעקב את המנהג הזה. היום נשענת היולדת על אישה אחרת. חכם יעקב הנהיג מנהג חדש, והוא, שאישה עקרה תשמש כמשענת ליולדת כדי שהיא עצמה תעשה פורייה (על סמך בר׳ ל, ג: ״ותאמר הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה״). נהוג לזרות אדמה במקום ששם עומדת האישה ללדת, כדי שהילד יוולד על אדמה. באדמה זו משתמשים גם בתור אבקת זריה, לאחר ששחקו אותה.

תפילת הודיה של המיילדת במרוקו

אדוני החנון! כמו שהצלת גלמודה זו מצער חבלי הלידה הקשים, והוצאת אותה לאורה, כן תפדה כל עמך ישראל מן הגלות הזאת ותביא לנו את המשיח שיפדנו ויקח אותנו לירושלים. וכמו שראית בעוני האומללה הזו, כן תראה בעוני האומללות העקרות, ואל תשיב ריקם אף אומללה, ופתח את ״חגורתך, ובתוכן את רחמה של פלונית בת פלונית, וראה נא את צערה ואל תקטוף אותה בדמי ימיה, ומבורך שמך הגדול על שהצלת נשמה זו מאחרת [= הרך שיצא בשלום מאמו], ותזכה [לראות את] הילד שנולד כעת להיות חכם בתורה היקרה להוריו ולעם ישראל כולו, אמן. הודיה מסורתית בערבית; בן שמחון, ענד 42-41.

פרסום ההודעה על לידת התינוק

מנהגים שונים רווחו בפרסום ההודעה כי נולד תינוק או תינוקת חדשים. בצנעא לאחר הלידה הכניסו לחדר היולדת כירה של חרס או של נחושת מלאה גחלי אש לוחשות, שעליהם הניחו כמה קמיצות ״מור״. ריח המור בישר לכל מי שעבר ברחוב שבאותו בית נולד תינוק. עוד על מנהג פרסום הלידה בצנעא מספר באופן חי הרב יוסף קאפח:

עם שיוצא הולד לאויר העולם מוסרים בני הבית את הבשורה זה לזה בלשון זו: ״פק אללה״(הושיע ה׳); מיד לאחר מכן מגייסים את כל בני הבית, גדולים וקטנים, ושולחים אותם אל השכנים, הקרובים והמכרים, כדי לבשר על המאורע; וכך מבשרים: המבשר מקיש על הדלת, ואחר שעונים ״מאן״(מי שם), קורא המבשר, אם היה בנה של היולדת, ״קד ולדת אומי״(כבר ילדה אמי); ואם היה אחר, אומר: ״קד ולדת פלאנה״(כבר ילדה פלונית); האשה שקבלה את הבשורה שואלת: ״מא ולדת״(מה ילדה?) ועל זה באה התשובה: ״ולד״ אם זכר, או ״בנת״, אם נקבה. מקבלת הבשורה מחזירה ברכה: ״גנה בעאפיתא״(שמחה לבריאותה). קאפח, עמ׳ 217.

אלפא־ביתא דבן־סירא

חיבור פסאודו אפיגראפי (הכותב ייחס אותו לבו־סירא, סופר מתקופת הבית השני) מתקופת הגאונים, שנכתב במתכונת של מדרש אגדה. הספר נחלק לשתי חטיבות. הראשונה עוסקת בתולדות בן־סירא, ומכילה קובץ סיפורים על נסיבות לידתו, על חינוכו ועל התמודדותו בחצר נבוכדנאצר מלך בבל. בחטיבה זו משוקעים הרבה סיפורי עם ומוטיבים מן הספרות העממית של עמי המזרח, כדוגמת אלף לילה ולילה, והיא חוברה ככל הנראה בבבל במאה התשיעית או העשירית. החטיבה השנייה היא אלפא־ביתא דבן־סירא – דיון בעשרים ושניים פתגמים, המסודרים בסדר אלפביתי ומיוחסים לבן־סירא. הדיון הוא בין עוזיאל ובין יוסף בן-עוזיאל, המוצגים כבנו וכנכדו של בן־סירא. חטיבה זו חוברה באחת מארצות האסלאם לא יאוחר מן המאה האחת־עשרה. הספר הודפס בעשרות מהדורות, והראשונה שבהן הודפסה כנראה בקושטא בשנת 1513. p הותקנה מהדורה מדעית: ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984.

סגולות ללידה טובה ולמקשה ללדת

"הרבה ארבה עצבונך והרֹנך בעצב תלדי בנים".

בראשית ג, טז.

שיעור התמותה הגבוה של ולדות בארצות האסלאם, שבהן שיעור התמותה בשעת הלידה המשיך להיות גבוה גם במאה העשרים, הביא כאמור לחששות כבדים שליוו את בני המשפחה וקרוביהם עם כל לידה. מצד אחד, בזמן הלידה עומדים להיווצר חיים חדשים ולחזק את המשפחה, ומן הצד האחר, הן היולדת והן ולדה נמצאים ברגע קריטי הטומן בחובו סכנת מוות. על־פי אמונות עממיות רבות אירוע הלידה הוא זמן שבו חוברים יחדיו הכוחות השליליים והמזיקים למיניהם על מנת לפגוע בשני יצורים חלשים ופגיעים: האם וולדה. היהודים בארצות האסלאם, כמו שכניהם המוסלמים וכמו היהודים באירופה ושכניהם הנוצרים, ביקשו להתגונן באמצעים שונים מפני הפורענות המזומנת. בני כל דת פיתחו את שיטותיהם, אשר כמובן גם הושפעו זו מזו, לשם הגנה על היולדת וולדה. לפיכך פותחו אמצעי הגנה מסוגים רבים ומגוונים, אשר כל מטרתם הייתה להבטיח שהוולד יצא לאוויר העולם בריא ושלם, ושלא יאונה לו כל רע לאחר הלידה.

אף שבאמונות רבות בתחום זה דמו היהודים לבני סביבתם המוסלמים, הרי שאמצעי ההגנה שמקורותיהם במסורת היהודית היו נפוצים ביותר. על־פי המסורת היהודית הדמות ה״אחראית" יותר מכל מזיק אחר לתמותת תינוקות בעת הלידה היא לילית. הסיפור על לילית, המסביר את הצורך בקמיע שיגן מפניה ומפני כת משרתיה, מופיע במלואו לראשונה בקובץ המדרשים אלפא־ביתא דבן־סירא, שחובר כנראה בבבל בין שלהי המאה התשיעית לראשית המאה העשירית.

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

סיפור לילית והקמיע מתוך סיפורי בן סירא

באותה שעה באו ואמרו לאותו רשע [נבוכדנאצר]: בנך בן שמנת ימים נחלש. מיד אמ[ר] לבן סירא: מפני מה קטנים מתים בן שמונת ימים. א״ל [= אמר לו]: לילית הורגת אותם. [א׳׳ל]: ולאחר שהורגת אותם אין להם תקנה ? א״ל: איני יודע. א״ל: כשם שרפאתה עצמך ואותי רפא גם את זה ואם לאו עכשיו אקדר את מוחך [״.] מיד כתב לו [בן סירא] קמיעא בטהרה וכתב שם המלאכים בשמותם ובדמותם וידיהם ורגליהם וחותמיהם. והרי היא אותה [קמיע: סנוי] סנסנויי סמגולף. כיון שראה נבוכדנאצר אותה קמיעא וראה שם המלאכים הללו. מיד אמ^׳ לו: בני למה כתבת הצלמים הללו. א״ל: מלאכים הם, לפי שבשעה שברא הקב״ה את עולמו וברא אדם הראשון. כיון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו וקרא שמה לילית והביאה לאדם, מיד התחילו שניהם לעשות מריבה. זה אומ[ר] את תשכבי למטה וזאת אומרת אתה תשכב למטה מפני ששנינו שוים ושנינו מן האדמה ולא היו משמיעין זה את זה. כיון שראתה לילית כך זכרה את שם המפורש ופרחה באויר וברחה. מיד חזר אדם הראשון בתפלה לפני קונו ואמ^׳: רש״ע [= רבונו של עולם] הרי האשה שנתת לי ברחה כבר. מיד שלח הקב״ה שלשה מלאכים הללו ואמ׳ להם: הביאו לילית אם רצונה תבוא ואם לאו תביאוה בעל כרחה. מיד הלכו ג' מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים במקום [שעתידין] המצריים למות שם. נטלו אותה ואמ׳ לה: אם תלכי עמנו מוטב ואם לאו נטבע אותך בים. אמרה להם: חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב״ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר, אבל כשהיא נקיבה אמשול בה י״ב ימים. ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא שלא אמשול באותו תינוק. מיד עזבו אותה והיא לילית [שמחלשת] את בני האדם כשהן קטנים, ולפיכך כתבתי מלאכים אילו כדי שיתרפא הוולד. מיד נטל אותה קמיעא ושם אותה על הוולד ונתרפא. מיד חזר נבוכדנאצ׳ ונתן שבח להקב״ה ונשק לבן סירא ואמי: ברוך מגלה עמוקות שגילה לכם סודו. ע' יסיף, סיפורי בן סירא בימי הביניים, ירושלים תשמ״ה, עבו' 234-230.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

עמוד 28

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

אולם כאשר תבעה שוויון זכויות ואדם סירב לה, היא ברחה ממנו והתחברה לשדים. לבקשתו שלאדם, שלח הקב"ה שלושה מלאכים ששמותיהם סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בניסיון להחזירה. אולם לילית הודיעה למלאכים שכל מטרתה מעתה היא להזיק ליולדת (חוה אויבתה) ולכל הילדים שייוולדו לה. לאחר מאמצי שכנוע רבים הבטיחה לילית למלאכים, שלא תזיק ליולדת או לוולדה אם תמצא בבית היולדת את שמותיהם של המלאכים כתובים או מצוירים.

שמותיהם של לילית ושלושת המלאכים מופיעים על קמיעות רבים באירופה ובארצות האסלאם. בולט בעניין זה הדמיון בין ורשה לצנעא ובין כלכתה לפרנקפורט. נבחן לדוגמה קמיע אופייני המכונה "שמירה לילד וליולדת", אשר נדפס על נייר בקזבלנקה בשנות הארבעים של המאה העשרים. קמיע זה דומה כמעט בכל פרטי הטקסט שלו לקמיע ליולדת ממזרח אירופה. מתחת לפנייה הסמלית־המאגית לקב"ה לבטל את כוח המזיקים – "שדי קרע שטן״ – רשומים שמותיהם של סנוי סנסנוי וסמנגלוף. השבעות נוספות נגד לילית מצויות בשלוש מילות הפסוק ״מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), הרשומות שש פעמים בכל צירוף אפשרי כדי להבטיח שלילית אכן לא תיכנס לבית. בתחתית העמוד רשומות המילים: "לילית וכת דילה [= שלה] חוץ״. במילים אלו הכוונה שעל לילית וכת השדים שלה להישאר מחוץ לבית, ואילו זוגות האבות המקראיים שלהם נולדו ילדים בריאים (אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה) "מוזמנים" להיכנס פנימה.

בכל הפרטים הללו דומה הקמיע במרוקו לזה שבהונגריה, אבל שוני מובהק קיים באמצעי השמירה החזותיים. במרוקו, כמו בארצות אחרות במזרח, אלו הם הכְ'מְסָה והדג. דימויים אלה נפוצים מאוד גם באסלאם בהקשר מאגי, וביהדות העניקו להם חכמי דת, ביניהם החיד״א והרב יוסף חיים מבגדאד, משמעות יהודית ייחודית. הכ'מסה, למשל נקשרה לאות החמישית באלפבית העברי – היא שמו רב הכוח, בן אות אחת(מונוגרמאטון) של הקב"ה.

החכמים בארצות המזרח נדרשו לעניינים ופסוקים רבים במקרא שבהם באה לידי ביטוי סגולתם המגינה והמבורכת של האות ה״א והמספר חמש. למשל מילותיו של יוסף במצרים, "הא לכם זרע" (בראשית מז, כג), פורשו כשמירה מעין הרע וכברכת פריון בזכות התיבה "הא" שבה השתמש יוסף. ואכן, בתמונות וחפצים יהודיים רבים מהמזרח מוצגת הכ'מסה בפיסוק אצבעות, המזכיר את תנוחת הברכה של ידי הכוהנים. הדגים, גם הם סימן פריון ידוע, נקשרו לפסוק "וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז) ולנאמר בתלמוד הבבלי: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם" (ברכות ק ע״א).

באיראן נהגו לצייר את דמותה של לילית על גבי"שמירות" ליולדת (קמיעות בצורת דפי נייר או קלף, וכן לוחיות כסף). לילית נראית כדמות דוחה, בעלת שיניים חדות וציפורניים ארוכות; סביב גופה שמות קדושים ונוסחאות מאגיות של הגנה, כגון ברכת כוהנים ושמות של מלאכים, השומרים עליה"אסורה באזיקים״, לבל תנסה להזיק ליולדת ולוולדה. לדוגמה, באחד מקמיעות הכסף מאיראן נרשמו המילים הבאות על בטנה של לילית: "לילית אסורה באזיקים. כוזו במוכסז כוזו{- שמות האל מוצפנים בשיטת ׳תמורת^,]. שמירה לילד הנולד שלא יזוק לעולם א[מן], סנוי סנסנוי סמעלוף. לילית אסורה באזיקים.

מנהגים רבים ונוסחאות בספרי סגולות נועדו למקשה ללדת. מדובר בתופעה נפוצה, אשר גרמה לצער רב ליולדת ולבני משפחתה. המיילדות התקשו לעתים להתמודד עם סיבוכים בלידה. ניתוח קיסרי לא היה מקובל בארצות האסלאם (ובאירופה עד לעת החדשה), אף כי כבר בתקופה הרומית ידעו כיצד להוציא את התינוק בדרך לא טבעית (בעיקר מהצד – ומכאן הביטוי בלשון חכמים ״יוצא דופן״) על מנת להציל את האם וולדה. הסגולות והמנהגים למקשה ללדת באו לענות על מצוקה זו. כמה מהמנהגים נובעים ממקורות יהודיים, אך פעמים רבות מדובר באמצעי מניעה מאגיים, הדומים בפרטים רבים למקובל בסביבה. להלן נמנה אחדים מהם.

בקרב קהילות יוצאי ספרד, ובכלל זה גם מרוקו, נהגה היולדת להתקשט בתכשיטי זהב ויהלומים – סגולה מפני עין הרע. ברודוס היה ליולדת תכשיט זהב רב־שרשראות בשם טֶימְפְלָאדֶירָה. תכשיט רב רושם זה נועד למקד בו המבטים, וכך למנוע מעין הרע להגיע ליולדת. במקומות שונים ברחבי העולם נחשבות אף מתכות חזקות ובעלות כוח עמידה ממושך, כגון ברזל למגינות מפני רוחות רעות וכוחות מזיקים. באורח דומה, כלים חדים שהוכנו מאותן מתכות מסייעים אף הם. לפיכך נהגו להכניס לחדר היולדת או להניח מתחת לכר שלה חפצים כגון סכין, מספריים או חרב, שבכוחם לבטל את ההשפעה השלילית ולהרחיק את הסכנה. כך נהגו בהונגריה ובפולין וכך גם באיראן, באפגניסתאן, בגרוזיה ובעיראק.

דוגמה למנהגים שמוצאים את השראתם בתרבות היהודית היא הנוהג בקהילות רבות לעלות לקברי רבנים וצדיקים כסגולה טובה ללידה קלה. באפגניסתאן מדדו נשים זקנות קברי צדיקים בחבלים, ואותם כרכו לאחר מכן שבע פעמים על בטנה של המקשה ללדת. וריאציה של מנהג זה ידועה גם מעיראק – החבל הקיף את בטן היולדת או שהיא נגעה בו. בעיראק עשו שימוש גם בשקיות עפר קטנות שהובאו מקברי קדושים בארץ ישראל; כגון רחל אמנו, רבי מאיר בעל־הנס ורבי שמעון בר־יוחאי. את השקית הניחו למראשותיה של היולדת בעת הלידה. בכמה מערי איראן נודעה סגולה מיוחדת לחבל שמדדו בו את מערת המכפלה בחברון, והוא עבר מיולדת ליולדת עד שנעלם. בגרוזיה עלו לקברי המשפחה וביקשו מהמתים שיעתירו בעד היולדת. במרוקו נהגו לעתים להניח מקל של צדיק ידוע על בטנה של המקשה ללדת. במכנאס השתמשו במקלו של הרב חיים משאש, ואילו בתיטואן שימש לכך מקלו של הרב יצחק אבן־ואליד.

מנהגים אחרים מעולם היהדות קשורים ישירות לבית הכנסת ולאביזריו: ארון הקודש, ספר התורה ועיטורי הספר. האמונה העממית גרסה שקדושתו של בית הכנסת והחפצים השוכנים בו יכולה לעבור למקשה ללדת ולהקל על סבלה. גם בתחום זה קיימים מנהגים רבים, הן בקהילות האשכנזיות והספרדיות באירופה והן בקהילות המזרח. בגרמניה, למשל הביאו ספר תורה לחדר היולדת; בפולין קשרו חוט לידה ומשכו אותו דרך רחובות העיירה עד לארון הקודש בבית הכנסת; באיטליה הביאו את ספר התורה לפתח הבית; בצנעא הסתפקו בהבאת מטפחת מספר התורה, והניחו אותה למראשותיה של היולדת. בין יהודי כורדיסתאן השתמשו לצורך זה במים שיצקו לרימוני ספר תורה. על־פי מנהג סמלי הידוע מפולין העניקו לאב חשוך בנים את פתיחת ארון הקודש, ואילו על־פי הנוהג בקהילות ספרד והמזרח, כפי שכותב החיד״א: "המנהג שמי שנכנסה אשתו לחודש התשיעי לעיבורה נזהר לעשות בחודש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה, ויש לו סמך על דרך הסוד" (ר^, עמאר [עורך], ספר מנהגי החיד״א, ירושלים תש"ן, חלק א, עמי קצט).

הגנה על היולדת בכורדיסטאן באמצעות רימוני ספר תורה.

בעלה של האישה המקשה לילד מביא מבית הכנסת את ה״רימונים״ שבהם מעוטר ספר התורה. בכורדיסתאן יש לרימונים צורת ספל שאפשר להסירו על־ידי בריגה. הבעל מביא את הרימונים לחכם והלה ממלא אותם ״מים חיים״ תוך אמירת תהלים. עתה צריך הבעל למהר עם המים, מבלי להוציא מילה מפיו, ולתת אותם לאשתו לשתות, כשהוא עומד מאחוריה.

מנהגי סלוניקי למשה ללדת מפי בן העיר

אם חבלי הלידה נמשכו זמן רב והאשה הקשתה ללדת, היו אומרים תהילים לפני המזוזה, או שהיו לוקחים שמן לבית הכנסת בשביל נר התמיד. יש שאחת הנשים היתה מרימה את סינורה מעל לראשה כסימן לפנייה כלפי מעלה, ובלכתה שלוש פעמים מן היולדת אל המזוזה ובחזרה, היתה אומרת שוב ושוב בקול רם את המילים ״רחמים עליה״.״ ושוב היו פותחים את מה שאפשר היה לפתוח בבית, כל דבר שהיה לו דלת, מכסה או פתח כלשהו; כך היה על רחם האשה להפתח ולהוציא לאויר העולם את פרי בטנה. חשבו גם, שאם האשה אחרה ללדת, הסבה לכך היתה העדר מישהו מבני המשפחה שהיולדת חשקה לראותו. היו אז לוקחים חפץ שהיה שייך לנעדר, מטפחת או שעון או תיק או צילום, ושמים את החפץ על ברכי האשה או שהיו מחליקים אותו על ראשה. אחר שתאוות היולדת לראות את הנעדר, באה באופן זה על ספוקה, יכלה ללדת בלא קושי. נהגו גם לומר, שעל ידי פחד אפשר היה להביא את המקשה לילד ללדת. כאשר חשה האשה בחבליה וציריה היתה המיילדת קוראת לבעל, והוא היה מכה על בטן היולדת בחגורתו באומרו: ״אני העמסתי עלייך, יפרוק אלוהים מעלייך את המעמסה״. היו גם שמים שושנה רטובה על טבור היולדת, ואם השושנה היתה מוסיפה להתפתח היה זה סימן שהגיע הזמן להפיל את הפרי הבשל.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד״א)(1806-1724)

נולד בירושלים, והיה מגדולי חכמי ישראל, סופר ופוסק הלכות. יצא בשליחות קהילתו למצרים, איטליה ומערב אירופה, ועסק באיסוף תרומות למען הקהילה. בסוף ימיו השתקע בליוורנו, איטליה. במהלך חייו חיבר למעלה משמונים ספרים בתחומי ההלכה, המדרש, הקבלה, המוסר והפרשנות. חיבר גם ספר ביבליוגרפי, שם הגדולים (ליוורנו תקל״ד-תקמ״ו), המחולק לשניים: ״מערכת גדולים״, ובו רשימה של אלפי חכמים, ו״מערכת ספרים״, ובו רשימה של אלפי ספרי יהדות. קברו בליוורנו משמש מוקד לעלייה לרגל עד ימינו, אף שב־1960 הועלו עצמותיו ארצה להר המנוחות בירושלים. מחיבוריו: מורה באצבע – מנחת זכרון מסדר העבודה (ליוורנו 1794), מחזיק ברכה – פירוש על שולחן ערוך אורח חיים (סלוניקי 1812), עבודת הקודש (ירושלים 1847), יומן המסעות מעגל טוב(ירושלים 1859).

תמורה

שיטת הצפנה מקובלת ב״קבלה מעשית״, ובה כל אות שווה לאות אחרת על־פי צופן שנקבע מראש. השיטה הנפוצה ביותר של תמורה ידועה בשם אתב״ש, דהיינו, א=ת, ב=ש וכן הלאה. על­פי שיטה מקובלת אחרת כל אות שווה לאות שלפניה: ב=א, ג־ב, ד=ג וכן הלאה. לפי שיטה זו הכתובת הנפוצה על קמיעות, ״בוזו במוכסז כוזו״, מתפרשת כשני שמותיו של האל. כתובת מוצפנת זו רושמים הסופרים גם בגב יריעת הקלף של המזוזה.

קבר רחל

הכתוב מספר כי רחל אמנו, אשת יעקב, נקברה ״בדרך אפרתה היא בית לחם״ (בראשית לה, יט). כבר במאות הראשונות לספירה מצוין במקורות שונים, שהייתה מצבת קבר לרחל בבית לחם במקום שבו נמצא המבנה הנודע כיום כקבר רחל. המבנה הקיים הוקם בסוף המאה השמונה־עשרה, ושופץ בידי משה מונטיפיורי ב־1841. רחל מתוארת במקרא ובאגדה כאם עדינה, ה״מבכה על בניה״, ועל כן קברה משמש מקום לתפילות ותחנונים. מקובל לעלות לקברה בראשי חודשים ובי״א בחשוון, הוא יום פטירתה על־פי המסורת.

רבי שמעון בר־יוחאי(רשב״י)

חי במאה השנייה לספירה והשתייך לדור הרביעי של התנאים. היה מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא ש״העמידו תורה בישראל״, בהעבירם לדור הבא את המשנה. הטיף נגד השלמה עם השלטון הרומי. היה חבר במשלחת החכמים שיצאה לרומא והביאה לביטול האיסור על מצוות השבת והמילה. הוביל את חידוש החיים הציבוריים של היישוב היהודי ואת שיקום החיים הכלכליים. העם ראה בו ״מלומד בנסים״. לפי המסורת התחבא עם בנו במערה שלוש־עשרה שנה. יוחסו לו חיבורים רבים, והחשוב שבהם הוא ספר הזוהר. קברו במירון הוא מקום עלייה לרגל מזה מאות שנים, ונהוג לערוך בקברו ״הילולה״ בל״ג בעומר, הוא יום פטירתו לפי המסורת.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

חדר היולדת ומיטתה

השמחה עם לידת תינוק חדש החלה מייד לאחר שהלידה עברה בשלום. היה זה חג הן למשפחה והן לקהילה כולה. בימים הראשונים עדיין הייתה היולדת תשושה, אך היא נדרשה להשתתף בשמחה המשפחתית. בכמה קהילות נערכו לקראת המבקרים, והכינו ליולדת מקום חגיגי מיוחד שבו תוכל לקבל את אורחיה בהתאם למצבה. קישוטו של החדר ביטא הן את שמחת הלידה והן את החרדה לשלומו של התינוק.

מפורסם מאוד חדר היולדת בתימן. באולם הגדול של הבית התקינו ליולדת מקום מיוחד באחת מפינות האולם. בפינה זו הניחו ארגז בצורת משולש שקצותיו נוגעים בקירות החדר, וכיסו אותו בשטיחים יפים וצבעוניים. מאחר שהיולדת הייתה בגדר נידה, יצר המבנה המשולש חיץ סמלי בינה ובין אורחותיה, וצורתו נחשבה למגינה מפני מזיקים. בחדר היולדת פרשו שטיחים צבעוניים וכרים סביב קירות החדר. על המדפים שבקירות הונחו בקבוקים ירוקים, אגרטלים וכלי נחושת ובהם מיני בשמים. על הזיזים תלו ביצים של בת־יענה, כדורי זכוכית צבעוניים ופירות מיובשים. כל אלה באו לנוי ולקישוט ולהגנה מפני עין הרע וכמו המשולש, שלצורתו נלוותה משמעות ארוטית, היו סימן לפוריות. נהגו להקטיר קטורת בחדר היולדת לבישום האוויר ולגירוש המזיקים. בחדר זה התכנסו הנשים, שבאו לבקר את היולדת ולברכה במשך ארבעים יום לאחר הלידה. האורחות הגיעו בדרך כלל בימי השבוע אחר הצהריים, ונהגו לשתות קפה ולעשן נרגילה; בשבתות הן התכבדו בצימוקים ובאגוזים. היולדת עצמה לבשה שמלה רקומה וחגיגית(לולוי), וענדה תכשיטים וצמידים מהודרים.

גם בין הספרדים באימפריה העות'מאנית השקיעו מחשבה ודמים מרובים בסידור ובקישוט חדר היולדת. את המקום המרכזי תפסה מיטת היולדת(בלאדינו: קָאמָה דֶי פָּארידָה), מיטה מיוחדת שהובאה לחדר היולדת ועוטרה בעושר והדר רב. בעת החדשה השתמשו במיטת מתכת גבוהה בעלת מעקות לראשה ולמרגלותיה. על המיטה פרשו את מערכת כלי המיטה המפוארים שקיבלה האישה בעת נישואיה כחלק מנדונייתה. כלי המיטה היו מעוטרים ברקמות זהב עותימאניות מפוארות או בתחרת יד. מעל המסגרת העליונה נתלה אפריון גדול, אשר הסתיר את היולדת כאשר שכבה במיטה. מקומה המרכזי של המיטה הובלט גם באמצעות מפה ריבועית (בּוֹגוֹ, בּוֹחְגָ'ה), שנתלתה על הקיר מאחוריה, ויריעה רקומה בחוטים צבעוניים או חוטי מתכת (יירו דֶי קָאמָה) שנפרשה לרגליה. בני השכבות דלות האמצעים, שלא יכלו להרשות לעצמם מיטת יולדת מפוארת, שאלו מהשכנים ומקרובי משפחה רקמות שונות ובהן עיטרו את מיטת היולדת. מנהג סידור מיטת היולדת מוכר גם מהחברה המוסלמית, והיה ידוע גם בקרב האצולה המערבית באיטליה ובצרפת עד המאה השמונה־עשרה.

לידת בן לעומת לידת בת

מִיַּלְדַּת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לָךְ מָנָה יָפָה

אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, סְתוֹם פֹּה וְגַם שָׂפָה.

מְיַלֶּדֶת – אִם הוּא זָכָר, נִתֵּן לְךָ מָה שֶׁתִּרְצִי

אִם תֹּאמַר הִיא נְקֵבָה, מֵעֵין הַמַּחַט תֵּצְאִי.

שיר עממי של יהודי צפרו, מרוקו; מצוטט מתוך: א׳ בשן, יהדות מרוקו,

תל־אביב 2000, עכר 220.

כבכל חברה פטריארכלית הייתה גם בארצות האסלאם העדפה ברורה ללידת בן זכר. להעדפה זו סיבות ברורות בחברה הפטריארכלית המסורתית: הבן נושא את שם האב לדורות הבאים, ואילו הבת עוזבת את בית הוריה ומצטרפת למשפחה אחרת. לידת הבת מצריכה את האב לגייס כספים לשם נדונייתה, ואילו לידת בן אינה גורמת למעמסה מעין זו על ההורים (אם כי בחברה המוסלמית הקפידו גם על תשלום מוהר). ועוד, גידולה של הבת לווה כל העת בחששות כבדים – שמא לא יימצא לה חתן מתאים או שמא לא תלד ילדים. יתרה מזו, בנות לא תרמו בדרך כלל להגדלת הכנסות המשפחה, בעוד הבנים יכלו לעסוק בפרנסת המשפחה וכלכלתה מגיל צעיר יחסית. בהישארו בתחום משפחת הוריו גם לאחר נישואיו, הבן נטל על עצמו את עול הפרנסה וביכולתו היה לכלכל את הוריו ולסייע בידיהם לעת זקנה. בחברה היהודית קיבל יתרונו ביטוי נוסף בזכותו לומר בבית הכנסת קדיש על הוריו עם מותם. לפיכך, אב שלא נולדו לו בנים ראה עצמו פגום או כמי שנענש.

העדפת הבן על הבת באה לידי ביטוי מובהק במקורות התלמודיים. אמנם בית הלל קובעים שחייב אדם להוליד זכר ונקבה, אך לדעת בית שמאי החובה ההלכתית היא "שני זכרים" (יבמות ו, ו). חכמי התלמוד לא המעיטו בחשיבותן של הנשים, אך פסיקתו של ר' יהודה, "אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות", חזרה ונשנתה פעמים אחדות (קידושין פב, ע״ב; סנהדרין ק, ע״ב; בבא בתרא טז, ע״ב; פסחים סה, ע״א); ואילו בשמו של ר' שמעון בר־יוחאי נמסר, ״כל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב" ה מלא עליו עברה [= כעס], שנאמר ׳והעברתם את נחלתו לבתו׳ [במדבר כז, ח]״(בבא בתרא קטז, ע״א). ואם כך, מדוע בכל זאת נולדות בנות? מסביר המדרש: "שלושה דברים אין אדם רוצה שיצא לו: עשב בקמה וחומץ ביינו ונקבה בבניו – ושלושתם לצורך העולם נבראו" (תנחומא, פרי חיי שרה).

גישה זו התרחבה והתחזקה בחברה היהודית בארצות האסלאם, מה גם שהחברה הכללית הקנתה לכך חשיבות רבה בחיי היום־יום, כגון המנהג לקרוא לאב בתואר כבוד על שם בנו הבכור. לידת בן באה לידי ביטוי בעריכת ברית מילה וטקסים מרשימים, ואילו לידת בת לא הייתה כרוכה על־פי רוב באירוע ציבורי. לידתו של בן הוסיפה שמחה וששון בבית, ואילו לידת הבת גרמה לצער ודכדוך לאב וליתר בני המשפחה. ההורים, ובייחוד האב, הוטרדו מן הדאגות המצפות להם בתהליך גידולה עד לנישואיה ואפילו לאחריהם, כגון החשש שמא תהא עקרה. לפיכך התפתחו מנהגים עממיים שונים, פתגמים, שירים וברכות, המבטאים את הציפייה הדרוכה למין הוולד והעדפתו של בן זכר. בין יהודי תימן, למשל בירכו את בעל הבית בברכת המזון ״בבנים שיהיו עוסקי בתורה ומקיימי מצוות בישראל ובבנות שלא ימותו".

כבר בעת מסיבת הכלולות החלו להביע תקוות ללידת בן. בקהילות אחדות איחלו לזוג הצעיר, "בשנה הבאה, אם ירצה השם, נבוא לברית מילה״. ברכה נפוצה לחתן בקהילות המזרח לאחר החתונה היא ״תזכה לבנים זכרים״. נפוצו גם סגולות שונות להולדת בן זכר. במרוקו, למשיל הושיבו ילד קטן על מיטת בני זוג שזה עתה נישאו כסגולה לבנים, או עלו לקבר צדיק ונדרו כי אם ייוולד בן ייקרא הוולד בשמו. סגולות מעין אלה נחשבו חיוניות לאישה שהרבתה ללדת בנות, על מנת שבעזרת הסגולה ישתנה גורלה. למשק בין היהודים ההרריים בקווקז עשו לאמן של בנות טבעת מיוחדת מכסף, שתמורתו נאספה ממשפחות בהן נולדו בנים. בתחתית החלקה של הטבעת נחרטו פסוקים, והאישה ענדה אותה כסגולה עד סוף ימיה. במרוקו הציעו לבעל לתרום ספר תורה לבית הכנסת, ולאישה שילדה רק בנות לבלוע ערלה של תינוק שנימול לא מכבר.

דרכי ההודעה לציבור על לידה מוצלחת מורות כשהן לעצמן על הגישה השונה ללידת בן לעומת לידת בת. השוני ניכר לעתים אפילו בשפה שבה השתמשו. על לידת בן בישרו בעברית, ואילו על לידת בת, אשר הובנה כעניין פנים־נשי, המרוחק מהדת הרשמית ומעולם הלימוד הגברי, בישרו בשפת המקום. במרוקו, למשל כשנולד בן קראה המיילדת בעברית"ברוך הבא״, וכשנולדה בת הושמעה הברכה בערבית: מְסְעוּדָה מִימוּנָה (מאושרת ובמזל), או מְבַּארְכָּה מְסְעוּדָה (מבורכת ומאושרת). בין יהודי בגדאד נחשב הדבר לכבוד גדול לאישה בחדר הלידה לצאת ולהודיע את הבשורה על הולדת בן לכל הממתינים בחוץ, והיא הודיעה זאת בפנים קורנות ובקריאות שמחה. ואילו אם נולדה בת, כל אחת מהנשים ניסתה להתחמק ולהטיל את המשימה על חברתה. זו שלבסוף נבחרה יצאה באי רצון ובקול חרישי הודיעה: ״האישה ילדה, בעזרת השם ייוולדו אחריה בנים" (וַלְדִת… אִנְשאללָּה עַלַא ראסְהָא אלִבְּנִין).

כשנולדה בת בכורדיסתאן לא מיהרו להודיע לאב, ואם הלידה התרחשה בלילה אף לא טרחו להעירו. ילדים בכורדיסתאן אף קראו קריאות לעג וקנטור מאחורי גבו של אב שנולדה לו בת, בייחוד אם היה דל אמצעים וחסר כוח להגן על עצמו. לעתים העלבון היה כה רב, עד שהאב נמנע מלצאת מביתו כשבועיים לאחר הלידה. נשות הכפר באתיופיה ששהו עם היולדת בשעת הלידה, בישרו על לידת בן בשתים־עשרה קריאות שמחה, ואילו כשנולדה בת הסתפקו בתשע קריאות. בצנעא אמנם לא הקפידו על עניין זה, והברכה לאבי היילוד, בין זכר ובין נקבה, הייתה ״סימן טוב״, ואולם אם נולד זכר הוסיפו: "תזכה לראות בתורתו וחופתו ומעשיו הטובים".

היחס אל האישה נקבע על־פי האמונה המקובלת כי האישה אחראית למין הוולד. מעמדה של אם שילדה הרבה בנות ללא כל בן נפגע קשות בעיני בעלה ומשפחתו, ולעתים היא אף ספגה מהם גערות. אב שהוליד כמה בנות באפגניסתאן ובאיראן ראה את עצמו אומלל והטיח את כעסו ביולדת המביאה בנות, ואילו בעיראק נודעו אירועים קיצוניים שבהם פרק אבי הבנות את רוגזו על האישה בהכאתה או אפילו בנטישתה. במרוקו היו פוסקים שהתירו לאב שיש לו בנות בלבד לשאת אישה שנייה. קללה נפוצה לגבר בין יהודי בגדאד הייתה, ״בעזרת השם יהיו לך שבע בנות" (אִנְשַׁאללָּה יצִירוֹּן סַבְּעָה); דהיינו, נכונו לו דאגות וצרות למשך שנים רבות. כמו כן, כמו בחברה המוסלמית גם בין היהודים נפוץ הכינוי המבזה לאבי בנות בלבד אבו אלבנאת.

עם זאת, היו שראו בחיוב ילדה ראשונה, בעיקר האימהות, בשל הציפייה שהבת תשמש יד ימינה של האם ותעזור לה בעבודות הבית. וכך, למרות הביקורת נגדה מצאה היולדת נחמה אישית בלידת בת. בין יהודי מרוקו הספרדית, למשל, נפוץ הפתגם: ״ברוך הבית שיש בו בת לפני בן". בקהילות רבות לידת בת התקבלה ברצון לאחר שבמשפחה נולדו מספר בנים; אבל השמחה הייתה רבה לאין ערוך כאשר נולד בן לאחר מספר בנות.

היו רבנים שביקרו את ההעדפה של בנים לעומת בנות בקרב בני קהילותיהם. דוגמה מובהקת הם הדברים שמביא החכם הספרדי הידוע מסרייבו, הרב אליעזר פאפו:"… ראיתי מנהג רע באילו מקומות שאיש כי יולד לו בת, מרבים העם לעשות שחוק וליצנות, זה אומר הקור גדול וזה אומר הסרחון גדול וכהנה דברים של ליצנות, עד שמי שנולדה לו בת, אינו מוצא מקום להחבא מגודל הרדיפה […] ויותר מזה יש שטות גדול בקצת בורים, שאם ילדה אשתו זכר אוהבה ומכבדה כבוד גדול ואם נקבה תלד, מרחקה ואינו נכנס אצלה, ורבה העזובה והעצבה" (פאפו, עמי יח). הרב חיים פלאגיי, מגדולי רבני האימפריה העותימאנית במאה התשע־עשרה, חזר וציטט את תוכחתו של הרב פאפו בספרו תוכחת חיים (ירושלים תשל״ג [מהדורה ראשונה: אזמיר תרל״ד], עמי רפג).

פתגמי עדות בנושא לידת בת לעומת בן

מרוקו: אב לבנים מזמר, כל הלילה נרו דולק; אבי הבנות מהרהר, כל הלילות נרו מכובה.

מרוקו הספרדית: שתי בנות ואם, לצנינים בעיני האב.

עיראק [על קשיי השאת בת]: הבת כמו התפוח; אם תשאירו ימים רבים – סופו להירקב.

עיראק: גם אם יש בה (בבת) תרופה לחולי, היא אינה רצויה.

עיראק: בן משוגע ולא בת יפהפייה.

סלוניקי: א. המגדל בן – זהב טווה / המגדל בת – צמר טווה. ב. הכלה בחיתוליה – בארגז בגדי כלולותיה.

תורכיה: אתם דוממים כאילו נולדה לכם בת.

ברכה מסורתית של האם לבנה בכורדיסתאן: שבעה בנים שיהיו לך.

הרב חיים משאש

חי בסוף המאה השמונה־עשרה ובתחילת המאה התשע־עשרה בעיר מכנאס שבמרוקו. התפרסם עוד בימי חייו כחכם וכידען גדול בתורה. נודע בחסידותו ופרישותו. מסופר עליו שלמרות הפצרות בית הדין שבעירו לא הסכים לחתום על פסקי דין בגלל חששו לטעות; וכן, שלטבעת שלו היו סגולות רפואיות, והיא עברה מיד ליד בכל ערי מרוקו. עוד מסופר שהיו נותנים את מקלו לנשים הרות שסבלו מכאבים, וכאביהן היו נפסקים מייד. חיבר ספר חידושים לתורה – נשמת חיים (מכנאס 1949; ירושלים 1996).

הרב יצחק אבן־ואליד (1870-1777)

מחשובי הרבנים של תיטואן שבמרוקו במאה התשע־עשרה. עוד בחייו נחשב לקדוש וצדיק. בביתו היה בית כנסת, בית מדרש וספרייה גדולה. ביום ההילולה שלו, ט׳ באדר, נהגו יהודים רבים לעלות לקברו, וגם מוסלמים הצטרפו אליהם. לפי המסורת המקומית ניצלה העיר מהתקפת פורעים בזכות נס שחולל אבן־ואליד – אורות נדלקו לפתע מעל קברו. חיבר את ספר השו״ת ויאמר יצחק (ליוורנו 1876).

הרב אליעזר פאפו(בן יהודה) (1829-1785)

מגדולי רבני סרייבו והבלקנים. התפרסם בימי חייו כחסיד ופרוש. בהיותו בן 27 נתמנה רב ומורה צדק בקהילת סיליסטרה, שם לימד תלמידים רבים ושם נפטר. חיבר ספרים רבים בענייני הלכה ובנושאי מוסר, ביניהם ספר הדרכות מוסריות בשם פלא יועץ – תורת מוסר והשכל (איסתנבול 1824).

הרב חיים פלאגיי(1869-1788)

יליד אזמיר. היה גדול רבני תורכיה ומחשובי הרבנים במזרח כולו. ב־1837 נתמנה לאב בית הדין של אזמיר, ומאוחר יותר היה גם הרב של שש הקהילות הסמוכות. ב־1855 הוכר על־ידי הקהילה ועל־ידי השלטונות כ״רב כולל״ של אזמיר. תיקן תקנות רבות לחיזוק חיי הדת בעיר ולמען איסוף כספים ליישוב בארץ ישראל. חיבר ספרים רבים, ועשרות מהם הודפסו. רבנים מקהילות רבות פנו אליו בשאלות בענייני הלכה. ב־1865 מונה ל״חכם באשי״ – משרת הרב הראשי של אזמיר, והוא בן 77. גילו המבוגר הקשה עליו להתמודד עם מאבקי כוח פנימיים בקהילה. מחיבוריו: דרכי חיים (אזמיר 1921) – פירוש על פרקי אבות; כף החיים (אזמיר 1859); שו״ת נשמת כל חי (סלוניקי 1837-1832).

היכל

ארון קודש או חדר בבית הכנסת שבו שמורים ספרי התורה. מונח זה משמש בבתי הכנסת הספרדיים והמזרחיים.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.חדר היולדת ומיטתה-עמ' 37

שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד

לידה מוצלחת של תינוק הביאה עמה חששות רבים לשלומו. השיעור הגבוה של תמותת תינוקות בתקופה זו הדאיג והביא לנקיטת אמצעי הגנה מרובים. הפחד מלילית וההגנה מפניה נמשכו ביתר שאת בימים הראשונים שלאחר הלידה, והגיעו לשיאם בלילה שלפני הברית. קמיעות הנייר שנזכרו לעיל שימשו גם הם למטרה זו. הם מוכרים מקהילות רבות – החל מגרמניה ופולין וכלה במרוקו ועיראק. בלוב ובתוניסיה נהגו לתלות על דלת חדרה של היולדת דף "שמירה לילד וליולדת״, ובו מודפסים השבעות וקמיעות נגד לילית וכל מיני מזיקים אחרים, המזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים…" (תהלים קכא) וטקסטים מגינים אחרים. באיטליה, בנוסף לקמיעות נגד לילית שתלו בארבע פינות החדר, נהגו לתלות על עריסתו של כל תינוק קמיע מהודר בצורת נרתיק כסף שנעשה בידי צורף אומן ובמרכזו המילה "שדי" או השם "אגלא" (ראשי התיבות של"אתה גיבור לעולם הי" – מתוך תפילת העמידה). קמיעות דומים שימשו גם לתינוקות נקבות, וידועות דוגמאות מרהיבות מהמאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה שנוצרו בוונציה, ברומא ובחבל פיימונטה(Piemonte).

מלבד לילית קיימים במסורות העממיות שדים אחרים העלולים להזיק לרך הנולד. בקהילות צפון אפריקה האמינו שלכל אדם יש שד כפיל הנולד יחד עמו. השדה הכפילה של היולדת – שגם לה נולד ילד, הוא ילד־שד – מבקשת להחליף את תינוקה השד בתינוק האנושי. לפיכך יש לשמור עליו היטב, שמא ברגע של היסח דעת תצליח השדה להחליף את התינוק. הסימנים להחלפת התינוק נתלו בתופעות גלויות לעין. למשל אם הוא לא התפתח כראוי או חלה ללא סיבה נראית לעין, היו אלה סימנים מובהקים שההחלפה אכן בוצעה. במרוקו נהגו לבדוק זאת על־ידי הנחת התינוק על קבר צדיק: אם כעבור זמן מה החל התינוק לבכות, שימש הדבר סימן שהשדים אכן החזירו את התינוק האנושי ואם לא בכה, היה זה סימן רע. בצנעא נהגו בעבר לבצע "החלפה" של ילד שנראו בו סימנים (מְבַּדַּל – מוחלף):

מתחת גלגל של באר מים חיים (עגלת אלביר), שכן דרך השדים לשכון על הבארות; אחד מוסרו ואחד מקבלו ואומרים זה לזה בעת המסירה: "שלו חקכם ודו חקנא" ("קחו את שלכם ותנו את שלנו"). אם זה לא הועיל – הולכים למקום המיוחד למשכן השדים, "אלמכ'לצה", והיא נקרה טבעית בתוך שן סלע תלול וצר, רחוק מעיר צנעא מהלך כשעה אחת, עומדים שניים משני צדי הסלע ומוסרים את החולה זה לזה דרך הנקרה שבע פעמים ואומרים "שלו חקכם ודו חקנא".[קאפח, עכו׳ 221, הערה [21.

בסוריה נהגו באופן דומה בילד שהלך ונחלש מלידתו, משום שגם שם האמינו כי הוחלף בידי ג'ן(שד). לפיכך לקחו אותו לבור עמוק שנמצא ליד קברי אחד הקדושים, והורידו אותו לתחתית הבור. משהעלו אותו מהבור סברו כי החילופין אכן נעשו: הג'ן לקח את בנו וההורים קיבלו את ילדם חזרה.

באפגניסתאן חששו שתינוק אשר האמינו כי נפגע משדים עלול להזיק לאמו, לאחיו או לאחיותיו שנולדו או שייוולדו בעתיד. לפיכך, כל תנועה חריגה או השמעת קול מוזרה היו בעוכריו של התינוק, והוא הוכרז "נגוע שדים". תינוק כזה, למרות שלעתים בא לעולם אחרי שנים של עקרות או לאחר פטירה של אחיו שקדמו לו, היה מונח בתוך סל גדול; בחורף בתוך מרתף קפוא ובקיץ בחצר לוהטת. אחת לשעתיים השקו את התינוק הדחוי במים מתוקים. תינוק זה לא האריך ימים בדרך כלל בשל הזנחה וקור בחורף או התייבשות בקיץ. אותם ששרדו הפכו לצנינים בעיני החברה, מחשש שידביקו את סביבתם באותו "דיבוק״. הוא היווה תזכורת מרה לחרפת אביו ואמו, ואיש לא השיא לנגועי שדים את בנו או בתו.

מנהג מעניין אחר שנהג באפגניסתאן ובקהילות אחרות בהקשר של הגנה על תינוק פגיע או שנחלש לאחר לידתו הוא מעין טקס של "הולדה מחדש". טקס כזה ידוע גם מתרבויות אחרות, ומטרתו לנסות ולשנות את גורלו של התינוק על־ידי תיקון הלידה והענקת חיות חדשה. באפגניסתאן נעשה הדבר על־ידי העברת היילוד דרך פיה של פרוות זאב, ואילו במרוקו נהגו בשיטה אחרת, שנועדה להגן על תינוק שנולד לאחר שאחיו מתו בזה אחר זה סמוך ללידתם. משפחת היולדת הכינה מבעוד מועד כד חרס גדול שאת תחתיתו הסירו בקפידה רבה. כד החרס השבור נקרא טאסור. מייד לאחר לידת התינוק לקחה המיילדת את הטאסור והעבירה דרכו את התינוק פעם אחת או יותר. פעולה זו נחשבה לסגולה בטוחה להבטחת חיי התינוק – בכך שייראה שהתינוק לא נולד מרחמה של האישה אלא בדרך אחרת, ועל כן לא ייפגע כמו אחיו. לילד כזה נוסף הכינוי טָאסור ליד שמו(למשל יעקב טָאסור, או אסתר טָאסורה), ושם זה ליווה אותם כל חייהם.

האם היולדת, חלשה ופגיעה לאחר הלידה, הייתה זקוקה אף היא לעזרה ולהגנה. בדרך כלל נחלצה אמה של היולדת לטפל בה, ועברה לשהות ימים אחדים במחיצתה כדי לטפל בה 'בתינוקה ולעודד את רוחה. כמו כן נהגו לשמור עליה מפגיעת שדים ומזיקים. בסלוניקי חיברו בסיכה למיטת היולדת ענף של פיגם (בפי יהודי ספרד רֹוּדָא) ופלח שום, ועל־פי אמונה עממית אחרת אסרו על אישה נידה לבקר בחדרה מחשש לפגיעה בה עצמה או ביולדת ובוולדה. בסלוניקי, כמו גם בקרב בני ישראל בהודו ובקרב יהודי דמשק, נמנעו מלהשאיר את היולדת לבדה בחדרה או בחשכה. בדרך כלל היו אלה נשים ששמרו על היולדת. הנר ליד מיטתה של היולדת דלק כל הלילה כסגולה ושמירה. הדלקת נר ליולדת ידועה כבר מתקופת התלמוד (שבת קכח, ע״ב), ונפוצה גם בין עמים אחרים למן העת העתיקה, כגון ביוון וברומא.

מקובל היה להימנע מהוצאת פריטים מחדר היולדת – פעולה שהיא בבחינת הוצאה של משהו מעצמיותו או מרוחו של הוולד, העלולה לגרום לו נזק. חוקר ארץ ישראל במאה התשע־עשרה, אברהם משה לונץ, מעיד על הספרדים בני היישוב הישן: "וכן לא יקחו בהלואה מבית היולדת במשך השבוע הראשונה מאומה. בייחוד לא יוקח אש מבית היולדת" (לונץ, "מנהגי אחינו באה"ק [= בארץ הקודש] בדת וחיי העם", ירושלים, א, וינה תרמ״ב, עמי 27). מנהג זה ידוע גם מאשכנז, עד כדי ההקפדה בין יהודי פולין שלא לכבות בחדר היולדת סיגריה בוערת. איסור הוצאת האש והדלקת הנר ליולדת מקורם בעניין נוסף: להבת האש או אור הנר מסמלים אור, חיים, נשמה ואף את התורה, וחכמים סמכו בכך על פסוקים כמו ״נר ה' נשמת אדם" (משלי ק מ), או "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו, כג).

במרוקו נהגו לערוך טקס חשוב לשמירה על היולדת וולדה, הוא טקס הידוע בשם תחדיד השחזת כלים לרדיפת מזיקים ורוחות רעות. טקס זה התקיים בכל ערב בבית היולדת, עת קרוביה, שכניה ומתפללי בית הכנסת הגיעו לבקרה והתכבדו במאכלים ובמשקאות. בשעות הערב למדו מתוך ספר הזוהר וכן קראו משניות. בחצות הלילה נעלו את חדר היולדת, ראש המשפחה נטל בידו חרב שנשמרה במשך היום מתחת לכרית היולדת, ונופף בה בכל פינות החדר כמקדם את פני הרעה הצפויה מהלילית והמזיקים. בניגוד למרוקו, בקהילות אשכנז בגרמניה ובאלזס (צפון צרפת) השתמשה היולדת עצמה בכלי נשק – סכין שנקראה קְרַאסְמֶעסֶער כשנלחמה נגד לילית בחצות הלילה. האמונה העממית אכן ייחסה לברזל חומר היציקה של סכינים וחרבות, כוח רב במלחמה בשדים, והמילה "ברזל" נתפסה כראשי התיבות של שמות ארבע האימהות שמהן יצאו שבטי ישראל: בלהה, רחל, זלפה ולאה.

קישור למנהג "התחדיד" באתר מורשת מרוקו:

https://moreshet-morocco.com/2013/04/05/%d7%94%d7%95%d7%95%d7%99-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%97%d7%96%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a8-%d7%91%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%9f-19/

אברהם משה לונץ(1918-1854)

סופר וחוקר ארץ ישראל נולד בקובנה, ליטא, ועלה ארצה בגיל חמש־עשרה. ייסד חוג משכילים וספרייה בירושלים בתחילת שנות השבעים של המאה התשע־עשרה. חיבר מדריך טיולים ראשון מסוגו לירושלים (נתיבות ציון וירושלים, 1876), ויזם את הוצאת השנתון ירושלים, כתב עת לחקר ארץ ישראל. אף־על־פי שהתעוור בשנת 1879, המשיך ללא לאות במפעלו. ההדיר ספרים חשובים, היה חבר פעיל בוועד הלשון העברית וממייסדי החברה העברית לחקר ארץ ישראל, וב־1902 ייסד את בית החינוך עיוורים בירושלים.

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: שמירה על היולדת ועל הוולד– עמ' 40

מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

החפץ המרכזי שנוסף לריהוט הבית עם לידת התינוק הייתה העריסה. התינוק בילה בעריסה את רוב זמנו, ובמקומות מסוימים אפילו בזמן ההנקה. יתרה מזו, העריסה גם שימשה לצרכיו של התינוק, ועל כן הצריכה תכנון מיוחד. לעריסה נקשרו אמונות עממיות שונות, והיא הצריכה שמירה מיוחדת. במרבית הקהילות לא הונח התינוק בעריסה קבועה מייד עם לידתו. בדרך כלל בימים הראשונים עד הברית הוא נותר צמוד לאמו. באיראן שכב התינוק בשבוע זה לצד אמו במיטה, והיא החליפה את חיתוליו במידת הצורך. רק לאחר כמה ימים, משנתחזקה והחלה מהלכת בבית בחופשיות, השכיבה את הילד בגַהְוָארֶה (עריסה).

העריסה באיראן, במרכז אסיה ובכמה מארצות האסלאם האחרות הייתה תיבת עץ קעורה, שחוברה אל שני בסיסי עץ, כך שאפשר היה לנענע אותה. בתחתית העריסה הותקן פתח עגול להכנסת סיר. התינוק הושכב בעריסה כך שישבנו היה מכוון לסיר. צינור בצורת מקטרת שחובר לאברו העביר את השתן לסיר. לתינוקת הצינור היה ישר ללא תוספת פיית המקטרת, ובו שקערורית המותאמת לגופה.

יהודי כורדיסתאן השתמשו בעריסה דומה, הקרויה דּוּדִיָא. השתן(סִיבַּכּ) יצא דרך צינור עשוי קנה סוף, שחובר לגוף בעזרת שעווה – הן לילדים הן לילדות – ועבר דרך נקב בתחתית העריסה לסיר חרס (סְנְגָ'א). הילד לא הוצא מהעריסה לשם הנקה, אלא רק לצורך החתלה מחדש, בדרך כלל פעמיים ביום. "חיבור" התינוקות ל״אביזרים" אלה התאפשר משום שכרגיל הם היו חסרי תנועה בעריסה – מחותלים ועטופים בשמיכה מכף רגל ועד ראש. רצועות דקות וקבועות בתחתית העריסה שמרו שגופם יישאר בתנוחה הרצויה. גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בעריסה עשויה עץ. עריסות העץ נעשו בידי נגרים מבני העדה ממצע עץ מרובע בעל מסגרת עץ עליונה, ועליה פרשו כילה. העריסה נתלתה על וו מהתקרה, ונענעו אותה באמצעות חבל שנקשר אליה. בעריסה מעין זו הושכבו התינוקות וכריות בעירות תומכות בראשם, עד שלמדו לעמוד בכוחות עצמם.

בנוסף לעריסה הקבועה השתמשו באיראן ובכורדיסתאן בערסל תלוי. הערסל היה עשוי בד חזק ורבוע. בכורדיסתאן נקשר הבד בשני קצותיו למוט, שאותו קשרו בחבלים לקורה בגג החדר, ואילו באיראן נקשר הערסל (נָאנוּ) ליתדות בקיר או לכני ברזל יציבים. בערסל השתמשו לפרקי זמן קצרים ולצרכים מיוחדים (למשל לשכיבה ארעית קצרה. כשהאם יצאה עם התינוק מחוץ לבית היא לקחה אותו עם הערסל, שניתן להסרה בקלות). גם בקרב בני ישראל בהודו השתמשו בערסל(זוּלָה).

במוזיאון ישראל בירושלים שמור ערסל מתימן, שנעשה בידי בורסקי יהודי מן הכפר אמלח – מרחק יום הליכה מצעדה, בירת חידאן. הערסל(מִזְבָּא) עשוי מעורה של בהמה קטנה, עז או כבש, ומעוטר בקונכיות בוהקות בלובנן הנקראות וַדְע התפורות על העור לסירוגין עם חרוזים אדומים. הן הקונכיות, שרגילים לתופרן לבגדי ילדים במקומות רבים, והן החרוזים נועדו לבלום את העין הרעה, הפוגעת בעיקר בתינוקות. כמו כן תפרו לצדו של הערסל שקיק בד ובתוכו צמח מיובש וטחון, הקרוי קָרָץ'; שגדל לאורך שבילי הכפר ונחשב צמח השומר מפני אבעבועות וגם מפני עין הרע. כשהתינוק הושכב בערסל ראשו הונח בחלק הרחב ורגליו בחלק הצר, והאם נשאה את הערסל כך שהראש מלפנים. תינוק שנפטר נישא לקבורתו בערסל שהוחזק במהופך.

קישוט העריסה באמצעים מאגיים שנועדו לשמירה מפני הרוחות הרעות העלולות להזיק לתינוק נהג כמעט בכל מקום. יהודי הקווקז, למשל, הניחו בעריסה הריקה חפץ מתכתי, חומש או ראש שום. בכורדיסתאן קשרו לעריסה קמיעות מסוגים שונים, כגון שרשרת שקדים, אגוזים, חרוזים כחולים וכ'מסה. בני ישראל הלבישו את התינוק בעריסה באמצעי שמירה: חרוזי ענבר, חרוזי זכוכית, פתיל שחור שנקשר על פרק ידם, וכן הקפידו על התנהגות ״נאותה" ליד העריסה גם בזמן שהתינוק הוצא ממנה. יהודי הקווקז נמנעו מלנדנד עריסה ריקה או לכסותה, כדי לא להביא מזל רע. יהודי מרוקו הניחו בעריסה סכין כשהתינוק הוצא ממנה. כמו כן, ליד העריסה נערכו טקסים שונים, כגון הטקס שנערך אצל יהודי גרוזיה ביום השלישי להולדת התינוק, עת הונח לראשונה בעריסתו, או טקס מתן השם לבת אצל בני ישראל בהודו.

טקסים בשבת ובימים שלפני ברית המילה

הימים שבין הלידה לברית המילה עברו אמנם ברגשי חרדה והתרגשות מרובים, אך גם בהכנות ובאירועים לקראת הטקס החשוב. כבר בתלמוד מוזכר "שבוע הבן" בהקשר של ברית מילה (למשל בבא קמא פ, ע״א), והיו חוקרים שהציעו כי הכוונה לחגיגות שנערכו בשבוע שבו נולד התינוק. אמנם פרשנות זו אינה ודאית, אך בעת החדשה הטקסים והחגיגות לפני הברית ובעיקר בלילה שלפניה נפוצים ביותר. אף כי טקסים אלה אינם מתחייבים מצד ההלכה, הם מהווים מעין שלבי ביניים או מעבר לקראת שלב השיא, הוא ברית המילה.

במרבית הקהילות התרכזו טקסים אלה סביב אבי הבן בשבת, אך בכמה קהילות נערכו חגיגות מיוחדות גם בימים האחרים שלפני הברית. בכורדיסתאן, למשל בכל יום לאחר הלידה התאספו הגברים בבית האב, אכלו ושתו ושרו שירי מילה. ביום השלישי להולדת התינוק בגרוזיה נאספו סביב עריסת התינוק, אותה הקפידו להעמיד בבית משפחה שלא מת בה ילד. ליד התינוק שבעריסה הניחו חפצים סמליים ששימשו להגנה או למשחק, כגון ספר תהלים, שום, סכין או גרזן ומטאטא קטנים. על העריסה תלו את חבל הטבור (ולאחר הברית גם את הערלה), ובשני צדיה הציבו נרות דולקים.

בין יהודי עיראק נהגו לערוך טקס רב משתתפים, שבו הרבו לשיר ולשמוח דווקא בלילה השישי להולדת הבן או הבת, הוא טקס "ליל השישי" (לֵילְתּ אִלְסִתֶּה). בטקס זה מתאספים בני המשפחה עם אורחים בבית היולדת, משברים כלי חרס על הרצפה, וכל נער או נערה לוקחים חתיכת שבר אחת, יוצקים לתוכה מעט זעפראן (תבלין חריף בצבע צהוב) מהול במים, וקוראים בקול רם: "שָׁשָׁה, שָׁשָׁה". בעונת האבטיחים שמו את הזעפראן בקליפות של פלחי אבטיחים, וקראו אותן הקריאות. בטקס זה שכרו להקת זמרים ומענים בתוף ובחליל וחילקו ממתקים שונים, בייחוד גרעיני תירס תְּפוּחִים (צֹוּרָה, או דֹוּרָה). טקס דומה ובעל שם דומה נערך גם בין יהודי כורדיסתאן, אם כי במרבית המקומות טקס זה לא חל בלילה השישי, אלא בלילה שלפני הברית. ייתכן כי דווקא בשל עריכתו בלילה השביעי נמצא הסבר למקור המנהג ולשמו, אשר אינו קשור בהכרח למספר שש.

על חשיבותה של השבת שלפני הברית תעיד בראש ובראשונה העובדה, כי זכתה לשם מיוחד בקרב כמה קהילות: "שבת אבי הבן" (בקרב יהודי מרוקו, כורדיסתאן ואיראן), "שבת שבחה״ (בני ישראל בהודו), ״שבת סעודת מילה״ (כורדיסתאן האיראנית), "שבת סימן טוב" (תוניסיה). כבר חז״ל עמדו על הייחוד של השבת שבאה לפני ברית המילה, ייחוד הנעוץ באמונה שעל התינוק לעבור שבת אחת קודם ברית המילה שלו. הסיבה לכך מוסברת במשל: "מלך שנכנס למדינה גזר ואמר: כל אכסניין [=תושבים] שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה{= גבירה] תחילה" (ויקרא רבה ם, י). כלומר, בבוא התינוק להתקבל לעם היהודי אין הוא יכול שלא לחזות קודם בזיו השבת, היא המטרונה. בין כך ובין כך יום השבת, היום החגיגי הראשון שלאחר הלידה, נעשה בקהילות רבות לאירוע חשוב והזדמנות נאותה לשמחה פומבית ראשונה להולדתו של בן זכר, ובמספר קהילות אף בלידת בת.

במרבית הקהילות התנהלה החגיגה בבית הכנסת סביב עלייתו לתורה של אבי הבן. בית הכנסת לבש חג והגיעו אורחים וקרובים רבים, וגם עזרת הנשים המתה יותר מהרגיל לכבודה של היולדת. האב קיבל בדרך כלל את עליית שלישי. באפגניסתאן הופקדה תפילת השחרית בידי אבי הבן, אשר גם שר פיוטים מיוחדים. בגמר התפילה הושלכו עליו סוכריות, להנאתם של הילדים אשר למרגלותיו. בבגדאד נקרא האב הַבְּהִבֵּן (שיבוש של"אבי הבן״), והוא התכבד לשאת את ספר התורה מההיכל אל התיבה. ליוותה אותו להקת זמר, שנודעה בשם אַבּוּ אלִשְׁבָּחוֹת. בהגיע עליית שלישי הוזמן אבי הבן בכבוד רב, ושוב ליוותה הלהקה את העלייה בפיוטים מיוחדים, ובעיקר בפיוט המסורתי לטקס זה, המתחיל במילים "יהי שלום בחילנו.

ושלווה בישראל. בסימן טוב בן בא לנו. בימיו יבוא גואל״. ממן השירה השמיעו הנשים קריאות גיל (הָלָאהִל), וזרקו לעבר האב שקדים מסוכרים (מְלַבַּס), אותם אספו הילדים בשמחה. קרוביו של אבי הבן כובדו לעלות לתורה בעליות הבאות.

בג'רבה שבתוניסיה שרו לכבוד האב: ״מה טוב ומה נעים נטע נאמנים הנה נחלת ה' בנים", "אבי הבן קום במהרה", ״בסימן טוב והצלחה". לאחר העלייה הודיע האב על תרומתו לקופות צדקה וחסד. בהרי כורדיסתאן הגיעו לשבת "אבי הבן" מוזמנים מהכפרים הסמוכים, ורבים מהם נשארו עד הברית. האב הזמין לעלייה לתורה את קרוביו ומכריו, שתרמו אף הם לבית הכנסת, ואת נושאי התפקידים בו. לאחר התפילה התלוו לאב קרוביו לשתייה ולסעודה משותפת. גם הנשים התארגנו בבית היולדת לסעודה משותפת, אשר לוותה בשירים ובריקודים. לסעודה הבוקר בשבת זו קראו יהודי זאכו כְ'לְיוּסֶת יָאלָא (ממתקי הילד). בכמה מקומות נהג אבי הבן לבחור בהזדמנות זו את הסנדק ולהודיע על כך בפומבי. גם בקהילות אחרות ליוו את האב הביתה בשירת פזמונים מיוחדים לרגל האירוע לאורך כל הדרך, ולאחר מכן ערכו סעודה חגיגית. כל משפחה באיראן הביאה עמה את החמין מביתה לסעודה שהייתה בבית היולדת, ואבי הבן דאג לשפע המשקאות.

על־פי מנהג מעניין שרווח בתוניסיה הטביעו על הקיר בחדרה של היולדת צורת כ'מסה מהפרשתו הראשונה של התינוק; ואילו בלוב צרו מהצואה צורת מפתח והטביעו אותה על הקיר או על גיליון נייר שנתלה בחדר, רמז למאמר התלמודי כי שלושה מפתחות בידי ריבונו של עולם: מפתח של גשמים, מפתח של תחיית המתים ומפתח של חיה – דהיינו יולדת (תענית ב, ע״א).

פיזטים לברית מילה

יהי שלום בחילנו. ושלוה בישראל. בסימן טוב בן בא

לנו. בימיו יבא גואל:         בסימן טוב

הילד יהי רענן. בצל שדי יתבונן. ובתורה (אז) יתבונן.

יאלף דת לכל שואל:         בסימן טוב

ומקורו יהי ברוך. זמן חייו יהי ארוך. ושלחנו יהי

ערוך. וזבחו לא יתגאל:     בסימן טוב

שמו יצא בכל עבר. אשר יגדל יהי גבר. וליראי אל

יהי חבר. יהי בדורו כשמואל:         בסימן טוב

עדי זקנה וגם שיבה. יהי דשן בכל טובה. ושלום לו

ורב אהבה. אמן כן יאמר האל:        בסימן טוב

הנמול בתוך עמו. יחיה לאביו ולאמו. ויהיה אלהיו

עמו. וגם כל בית ישראל:   בסימן טוב

מנצור, סי׳ וצב, עמ^׳ 200-199.

אזרחי היה יחיד בן לאומים, בן תשעים ותשע הזהירו שוכן מרומים,

שיח פיו הקשיב והיה לאב המון גויים, התהליך לפני ויהיה תמים.

תמים תהיה וברית אם תשמור, מצות מילה לך אם תחמור, רומים ארוממך וכעדת צדקיך לך אמוד, אנוכי מגין לך שכרך ארבה מאוד.

מאוד שמר אברהם מצות נוטה גבוהים, ויקח ילודי ביתו ומקנה כספו אשר אחריו נוהים,

וימול את בשר עורלתם כאשר צוה אותו אלהים, נהים רצים אחריו ולא שוהים.

אלהים חון יחון את הילד הזה ובאברתו יסיך לו, חילו ימלא ושמו יגדיל בקרוב קהלו,

 קיום יקיים עליו למלאת משאלו, חיים שאל ממך תן לו.

אשרי מואס עורלה ובוחר במילה, כי מאוסה עורלה ובחירה המילה,

וכול מצות אשר שמר אברהם לא נקרא שלום עד אשר מל עורלתו.

מתוך: מ' אבוחבוט, לתשוקת… משה צבאח בעיר טריסירה, טריסירה תר״ה [1845] (כתב יד מאוסף דב הכהן).

מעגל החיים-שלום צבר- שבעת הימים הראשונים: מנהגים הקשורים לעריסת התינוק

הלילה שלפני הברית ומנהגיו

החרדה והמתח לשלומו של הרך הנולד הגיעו לשיאם ביום – וליתר דיוק בלילה – שלפני ברית המילה. באמונה העממית נחשב לילה זה למסוכן ביותר לתינוק, באשר זו הייתה "ההזדמנות האחרונה" של המזיקים ולילית בראשם לפגוע בתינוק. על־פי מסורת שהתגבשה כנראה כבר בעת העתיקה, ובאה לידי ביטוי מאוחר יותר בספר אלפא־ביתא דבן־סירא, אמרה לילית לשלושת המלאכים שבאו להחזירה: "חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמנת ימים, ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו, ומשמנת ימים ולמעלה אין לי רשות בו״ (ע׳ יסיף, סיפורי בן־סירא בימי הביניים, ירושלים 1984, עמי 232). דהיינו, הסכנה לתינוק הזכר היא עד ברית המילה, אשר נחשבת למגינה בפני עצמה. לפיכך, בקהילות רבות רווח המנהג להישאר ערים כל הלילה שלפני הברית כדי לשמור ולהגן על התינוק ברגע קריטי זה.

בקהילות השונות קיבל לילה זה שמות מגוונים המעידים על משמעותו ומבחר מנהגיו. כבר באשכנז של ימי הביניים הוא נודע בשם וַאכְנָאכְט (Wachnacht), "לילה של שמירה" או "ליל שימורים״. בקרב יהודי איטליה כונה ליל הברית ״משמרה״, או באיטלקית vegiia (וֶלְיָה).  יהודי ספרד במקומות מושבם השתמשו בכמה כינויים שמשמעותם דומה: וֶילָאדָה (velada בספרדית – שמירה). שם דומה נהג גם במצרים ובתוניסיה. באימפריה העותימאנית: לה וִיאולָה – גרסה קסטיליאנית שרווחה בסלוניקי, באיסתנבול ובתראקיה; נוֹגֵיי דֶי שמירה (ליל השמירה) – נפוץ באזמיר וברודוס.

בארצות האסלאם האחרות נהגו כמה שמות מסוג אחר: ״ליל ברית יצחק״ – למשל בסוריה ובאיראן; לֵילְת אלזוֹהַר(ליל הזוהר) – בלוב; "לַיְלַת אלזְבֵּא״ (ליל שימורים) – בצנעא אך בשאר ערי תימן השתמשו בכינוי לילת אלזוהר(ליל הזוהר). בעיראק כונה הלילה עקד אלְיָאס (קשירת ההדס), ואילו בכורדיסתאן שַשֶּה. ביישוב הספרדי הישן בארץ ישראל במאה התשע־עשרה השתמשו לעתים בכינוי טָארָה או לֵיל טָארָה – על שם מנורת הטארה שהובאה מבית הכנסת ודלקה בחדר היולדת. במרוקו לבדה נפוצו ארבעה שמות שונים נוסף על הכינוי תְחְדִיד (טקס השמירה שבו נקראו כל הלילות עד הברית): לילת אליהו הנביא (ליל אליהו הנביא), לִילְת תִסְמִיָה (ליל נתינת השם), לֵילְת תְחְפִיף (ליל התספורת) ולִילְתְ אלְמִילָה (ליל המילה).

צוהר למנהגים שרווחו בעבר בליל השימורים נפתח באמצעות תמונה מתוך ספרו של המומר קירכנר על חיי היהודים בגרמניה במאה השמונה־עשרה, "טקסים יהודיים״: כמה נשים יושבות ליד מיטת היולדת, משחקות עמה בקלפים, בעוד הגברים מיטיבים את לבם במאכל ובמשקה סביב שולחן צדדי. המשחק והאכילה וגם שתיית הקפה היו דרכים מקובלות להפגת המתח והעברת לילה זה בשלום. בכמה קהילות באיטליה, ביניהן רומא, אנקונה וונציה, נהגו אף לערוך ריקודי זוגות מעורבים ולשחק במשחקי הימורים בקלפים ובקוביות בלילה זה, ליל הווליה.

דעתם של הרבנים לא הייתה נוחה מאופיו העממי של ליל הברית, והם המריצו את בני קהילותיהם לעסוק בתפילה ולימוד ולקרוא פרקים נבחרים המתאימים לאופי הלילה. ואכן, במהלך הדורות הלך ונזנח אופיו העממי־החילוני של הלילה לטובת אופיו הדתי. הטקסטים המקובלים יותר לקריאה באירופה היו מזמורי תהלים, וילדי ה" חדר״ קראו קריאת שמע ליד מיטת היולדת. בארצות האסלאם בחרו לקרוא קטעים נבחרים מספר הזוהר וכן משניות ומדרשי חז״ל.

אחד מ״גיבוריו" הראשיים של היום והלילה שלפני הברית (כמו גם בברית עצמה) הוא אליהו הנביא. בקרב יהודי עיראק נרמז שמו של אליהו בכינוי המקובל לטקס המרכזי שנערך בלילה שלפני הברית: עִקְד אלִיאָס. אליאס הוא שמו הערבי של אליהו, אם כי התרגום המילולי של הכינוי הוא "טקס קשירת [= עקדת] ההדסים״. מאחר שהאמינו כי ענפי ההדס מועילים להדיפת כוחות חיצוניים רעים, קשרו אותם בטקס זה לארבע קרנותיו של כיסא אליהו הנביא שהביאו מבית הכנסת. הכיסא נעטף בבד קטיפה, הניחו עליו חומש וספר הזוהר או ספר מקודש אחר, ועל ארבע קרנותיו שמו שני זוגות רימונים של ספר תורה. כמו כן קישטו את הכיסא בפרחים, בירק ובייחוד בעלי צמח הפיגם (רוֹדָא, או שָדָ'אב), אשר נזכר כבר במשנה (כלאים א, ה), ונחשב למועיל נגד עין הרע.

מנהג הבאת הכיסא נהג בווריאציות שונות גם בקהילות רבות אחרות. בכורדיסתאן הביאו מבית הכנסת את כיסא אליהו המקושט והניחוהו בכניסה לבית אבי הבן, וכל הנכנס היה מנשקו. בתוניסיה הניחו את הכיסא בפינת החדר, ועליו ספרי זוהר מכוסים בבד משי. במרוקו ייחסו לכיסא סגולות שונות, ועקרות ישבו לידו בתקווה שתתעברנה. בלוב כיסו את הכיסא בטלית ובפרוכת של ספר תורה. מתחת לטלית הניחו צלחת עם חול (לערלת התינוק), ועליה שמו שתי ביצים. לביצים אלו ייחסו סגולה נגד עקרות, והן ניתנו לנשים חשוכות ילדים. כן נהגו בלוב להניח כוס שמן כסגולה לרפואה, ויש שהניחו פרוטה שנקבו בה חור, כסגולה נגד חסרון כיס. עוד נהגו במרוקו, בלוב ובאפגניסתאן להניח כוס מים מתחת לכיסא, כדי שיתקדשו בזמן המילה. מים אלו נחשבו סגולה מובהקת לרפואה ולעקרות.

בקהילות אחדות היה נהוג בליל הברית חפץ נוסף על שמו של אליהו הנביא. היה זה מגש נרות שהובא לחדר היולדת בשירים וריקודים, ונקרא ציִנִיִּת [= קערה או מגש] אליהו הנבּיא זכור לטוב, או קְנְדֶלְת [= מנורת] אליהו הנביא. משמעותו של מגש זה נבעה מסגולת האור כסמל לנשמה וחיים. כך מתאר לונץ את המנהג בקרב היישוב הספרדי הישן בירושלים במאה התשע־עשרה:

בהלילה שקודם הברית יביא הסנדק מנורת שמן בעלת קנים, מאחד מבתי הכנסיות, המעוטרת בציצים ופרחים, ובקול שיר ותרועה ישאוה ברחוב העיר והתוף הולך ומכה לפניהם עד בואם לבית בעל הברית, ובני בית בעל הברית ידליקו את קני המנורה ויתנו מתנה קלה לשמש המביא את המנורה. לונן, עמ' 4.

ותיקי הספרדים בירושלים אכן זוכרים את תהלוכת המנורה יוצאת לבית היולדת מאחד מארבעת בתי הכנסת ע״ש רבן יוחנן בן זכאי. בארם צובא (חלב) נהגו לכבד כל אחד מהמשתתפים בהדלקת נר, ובשעת ההדלקה הניחו במגש תרומות כסף לצדקה. עם סיום ההדלקה הכריזו על מכירת תכולת המגש. מי שהציע את המחיר הגבוה ביותר זכה בכל הכסף שעל המגש – וכסף זה שימש סגולה לברכה. בדרך כלל הוסיף אבי הבן על המחיר הגבוה ביותר שהוצע כדי שהברכה לא תצא מביתו. עם "זכייתו״ במגש הוא חילק את המטבעות לאורחים, ואלה סימנו אותם על מנת שלא יתחלפו במטבעות אחרים, והטמינום בכיס שתשרה בו הברכה – "ברכת אליהו זכור לטוב".

בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.

מרכז רוחני ליהודים הספרדים בירושלים במשך דורות רבים. ממוקם בלב הרובע היהודי בעיר העתיקה. לפי המסורת המבנה עומד במקום שבו היה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי בתקופת הבית השני. בית הכנסת מורכב מארבעה אולמות תפילה: בית הכנסת רבן יוחנן ת זכאי, בית הכנסת איסתנבול, בית הכנסת אליהו הנביא ובית כנסת אמצעי. בראשית המאה התשע־עשרה היה בית הכנסת במצב פיזי רעוע ביותר, עד שב־1835 נתן מחמד עלי, שליט מצרים, רשות לשפצו. בבית כנסת זה נערך טקס הכתרת ה׳׳ראשון לציון״, הרב הראשי לעדת הספרדים, מזה מאות שנים. חדרי התפילה שימשו המקלט האחרון של יהודי העיר העתיקה לפני כיבושה בידי הליגיון הערבי הירדני במלחמת העצמאות.

מעגל החיים-שלום צבר- הלילה שלפני הברית ומנהגיו.

הבאת מנורת אליהו הנביא להדר היולדת

מבית הכנסת מביאים לחדר היולדת קנדלא גדולה הנקראת ״קנדלת אליהו הנביא", ושבאמצעיתה עומד נר שעווה גדול מקושט בפרחים. היולדת מדליקה את הנר וזורקת מטבע לצלחת מים העומדת על הקנדלא. אחר כך מעבירים את הקנדלא אל הגברים, שכל אחד מהם זורק מטבע לקערה ומדליק אחד מן הנרות הקטנים, שהשמש מספק אותם להם. באופן זה מעמידים כחמישים נרות על הקנדלא. לאחר שכל הגברים יצאו ידי חובתם זו, מכבה השמש את הנרות ונכנס לחדר הנשים, ששם חוזרים על אותו נימוס. הכסף המתאסף שייך לקופת בית הכנסת ול״קֻפַּא אַרִיכַא״ – מעין קרן לעזרה סוציאלית. בראואר, עמ^׳ 138.

הבאת הקְנְדֶלָא לחדר היולדת בכורדיסתאן הייתה אחד מאירועי הטקס שנקרא שַּשֵּה.

אף כי היו מקומות שבהם נערך טקס זה ביום השישי להולדת התינוק קרוב לוודאי שמקור השם אינו במספר שש. במסורת העממית של אזור זה שַּשֵּה נודעה כשדה החוטפת ילדים ומזיקה לאימותיהם, וסביר להניח כי הייתה מקור השם, הקשור לחששות בליל הברית. במהלך הזמן קיבל השם משמעות אחרת, ובשביל הילדים הפך להיות שם של גרעיני התירס התפוחים שחולקו באותו לילה. ואכן, הנשים ביצעו פעולות אחרות באותו לילה, כגון משיחת צבע על פני היולדת, רגליה וידיה וכן צביעת היילוד – שמטרתן להגן ולשמור על היולדת. הגברים, כאמור, קראו את פתיחת אליהו מתיקוני הזוהר לכבוד אליהו הנביא, ואחר כך את ברית יצחק – תיקון של חסד לילד הנולד, המכיל בין היתר קטעים מספר הזוהר בפרשת לך לך. מנהגים אלה של ליל שַּשֵּה נשמרו בדבקות בקרב יהודי כורדיסתאן – בייחוד בלידת הבן הבכור או בבית משפחה שילדיה מתו.

ההבחנה בין תפקידי הגברים לתפקידי הנשים בלילה שלפני הברית בולטת בקהילות רבות. וכך, בעוד הגברים עסקו בלימוד ובתפילה, הנשים היו אחראיות להכנת המזונות ולשמירה"פיזית" על היולדת והיילוד. עניין זה נעוץ כנראה באמונה, כי כנגד המכשפה חוטפת הילדים ההגנה הטובה ביותר היא של הנשים, העוינות לה. בלוב נהגו להניח את התינוק רק בחיק אמו או בחיקה של אחת מבנות המשפחה. בין הספרדים בתורכיה הייתה זו אמה של היולדת או קרובת משפחה אחרת. בכורדיסתאן ובתימן נשארו הנשים ערות והחזיקו את היילוד בחיקן כל הלילה חליפות. בתימן האמינו, שהשדים העלולים לבקר את היולדת בלילה זה מסוגלים להביא עמם את ילדיהם הקטנים על מנת שהיולדת תיניק אותם, ובכך יגרמו לייבוש החלב בדדיה; או שיחליפו את ילדה בילד דומה משלהם. כך סיפקו יהודי תימן הסבר לקשיים של נשים בהנקה, או לילד שהתפתחותו הייתה לא נורמלית.

האכילה והשתייה, השירה, הריקודים והשמחה היו כאמור מסימניו המובהקים של ליל הברית בקהילות רבות, וכרגיל שרו פזמונים הקשורים לאליהו הנביא ולברית המילה. בלוב שרו "בא אלינו אליהו – בא אלינו הזוהר והמילה" (גָ'אנָא אֵלִיָהוּ – גָ'אנָא אלזוֹהַר וּאלְמִילָה), וכן שירים הקשורים בגיבורי תרבות גבריים אחרים: האבות, יוסף הצדיק, משה ואהרון; אך גם בגיבורות־נשים – האימהות ומרים הנביאה, וכן שירי תודה למיילדת. כמו כן הייתה מקובלת קריאת ההלל הגדול(בלי ברכה) בנעימה מיוחדת. העשירים בעיראק הזמינו תזמורת מקצועית ששרה וניגנה על כלים מסורתיים, ואחרים הסתפקו בשירה של ״בעל השבחות" (אַבּוּ אלִשְׁבָּחוֹת') בעברית ובערבית, בעוד שאר האורחים רקדו ופיזמו מסביב עד השעות הקטנות של הלילה. כמו כן ערכו סעודה מרשימה, אליה הוזמנו כל קרובי המשפחה ואורחים רבים. באיראן הרבו בשירה עליזה ובריקודים פרסיים, אשר שימחו את לב הקהל עד שעה מאוחרת. השירה הלכה וגברה במהלך הערב, והפכה לעתים לתחרות פומבית בין האורחים, אשר הרבו לתקוף זה את זה בעזרת ״דרשיח" עוקצני המבוסס על השירה הפרסית, לקול קריאות השמחה של הקהל.

מאכלי קטניות – פול וחומוס – היו מקובלים בערב זה בכמה מארצות האסלאם, ובלוב נהגו בעלי השמחה לשלוח לכל קרוביהם ושכניהם צלחת מלאה גרגירי פול או חומוס מבושלים. בליל הבִּילָאדָא בתוניסיה ערכו סעודה הכוללת בְּרִיק: עלי בצק מקופלים בצורת משולש וממולאים בתפוחי אדמה. בקרב יהודי רומא נהוג עד היום להעניק לאורחים בצאתם מבית המשפחה בליל המשמרה חבילת ממתקים המכונה "כבוד"; ובה קונפטים (שקדים מצופים בסוכר), "פיצה" (עוגה על בסיס שקדים ופירות יבשים) וביסקוטיני(biscotin), שהן עוגיות קשות עם אגוזי לוז. בין הספרדים, לעומת זאת, הכיבוד היה מצומצם יותר, אך מוסיקה ושירה לא חסרו. בסלוניקי נהגה מקהלת ילדים לשיר בעברית ובלאדינו בליווי תזמורת ב״נוסח תורכי", דהיינו כינור, נבל ותוף. גם כאן, ובערים אחרות במערב האימפריה העותימאנית, אופיו העליז של הערב לא נשא חן בעיני החכמים, ובאמצע המאה התשע־עשרה התריע הרב חיים פלאגיי נגד התופעה.

נשים מקרובות המשפחה בעיראק ישבו למרגלות כיסא אליהו, שנתלה בחדר היולדת, ועסקו בכתישת בשמים לצורך הברית. בליל הוִיאוֹלָה בסלוניקי בילו יחד בני המשפחה לקול זמרתה של אם היולדת, אשר שרה רומנסות אהובות שהמתיקו את שנת הילדים. בתקופה שטרם המודרניזציה והשפעת התרבות הצרפתית היו באלגייריה שסובבו את הבית עם התינוק שבע פעמים, כמו בהקפות שמחת תורה, וקראו את המזמור "הודו לה׳ כי טוב" שבע פעמים. במרוקו קישטו את חדר היולדת בשטיחים ובבדים צבעוניים שנתלו על הקיר. מלבד כיסא אליהו הביאו מבית הכנסת מעילים של ספרי תורה ופרוכת, אשר אף אותם תלו בחדר, הן להגנה והן כאות לדרכו של היילוד בלימוד תורה. אורח חשוב בלילה זה היה הספַּר, אשר ראשית סיפר את אבי הבן ליד כיסאו של אליהו, ולאחר מכן את שאר בני המשפחה ואורחים החפצים בכך. מכאן נבע הכינוי לילת תחפיף(ליל התספורת). לתספורת בשלב זה נודעה משמעות חשובה בהקשר של התחדשות והתרעננות לקראת שיאו של הטקס, והיא אכן נהגה גם ערב טקסי המעבר האחרים.

טקס ברית המילה — הסנדק, המוהל, התינוק

ברית המילה עומדת ברומו של טקס המעבר הראשון שחווה ילד זכר בעם היהודי. באמצעותה מקבל התינוק חותם פיזי בבשרו, הקובע את זהותו והשתייכותו הדתית־לאומית לכל חייו. הטקס ביסודו מבוסס על סיפור ברית המילה של יצחק בספר בראשית – היא המצווה הראשונה שניתנה לאברהם ולכל הדורות שלאחריו. על־פי הסיפור המקראי, יצחק לא היה הנימול הראשון, אלא הראשון שנימול לשמונה ימים(אחרי אביו אברהם, שמל עצמו בגיל 99, וישמעאל שנימול בהיותו בן 13). מצוות המילה שניתנה לאברהם היא אות הברית שכרת האל עמו ועם זרעו, להרבות את זרעו ולתת לו את ארץ כנען(בראשית יז, ד-יא). סיפור הברית בספר בראשית הזין את מסורת חז״ל במדרשים רבים, המצביעים על חשיבות המצווה ומשמעותה.

מעגל החיים-שלום צבר- הבאת מנורת אליהו הנביא להדר היולדת