מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

האישה ההרה ועוברה נחשבו לפגיעים במיוחד, וננקטו אמצעים מיוחדים להגן עליהם. באפגניסתאן, כשנודע לאישה שהיא הרה, הזמינה את חברותיה לטקס פּוּלָאד פַאנְגְ'וֹנוֹן (חמישיות פלדה) – טקס מיוחד לשמירת ההריון. כל אחת מהחברות הביאה במתנה ראש סוכר בצורת קונוס – סמל פריון ושפע בשל צורתו הפאלית וגרגיריו המרובים. הנשים ענדו על צווארה קמיע המכיל שלוש פניני זכוכית, שאחת מהן כחולה, דמוית כפתור ולה שבעה נקבים. הן גם תלו על צווארה נֶבֶשְׁת (כתובים) – נרתיק כסף דמוי מלפפון חלול שעליו חרוטים פסוקים מתחלים, בתוכו קמיע קלף ולהב של אולר, ואותו נשאה עד הלידה.

בקהילות אחדות האמינו שבחודשי ההריון האישה חשופה במיוחד לסכנת פגיעתן של הרוחות הרעות. כדי להתגונן מפניהן נשאה המעוברת בגרוזיה על גופה קמיע שהכיל עשבים מיוחדים, ופחם או גופרית, שנצררו בסרט שחור. קמיעות מיוחדים לאישה בהריון ידועים מקהילות נוספות, כגון מרוקו, אלגייריה ואיראן. אמצעי מאגי מסוג אחר ננקט בסלוניקי ובמקומות נוספים באימפריה העותימאנית.

על מנת להבטיח שבבוא שעת הלידה ייפתח רחמה ללא קושי, נהגו להשאיר כל דבר אפשרי בבית פתוח, ביום ובלילה: דלתות, ארונות, מגירות וכיוצא באלו(לפי עדויות בני הזמן הגנבים ניצלו היטב עניין זה…).

כדי שההריון יתקדם כשורה רווחו במספר קהילות מנהגים מיוחדים. בגרוזיה הניחו על בטנה של ההרה מנעול סגור, סמל לכך שהבטן תהא סגורה עד הלידה. וריאציה של מנהג זה ידועה מאלגייריה: נשים שעברו הפלה, או איבדו את תינוקן בימים הראשונים לאחר הלידה, דאגו בתחילת הריון חדש לחגור מסביב למותניהן חגורה, ובה השחילו מנעול קטן במשך כל זמן ההריון. הן פתחו מנעול זה רק עם בוא הצירים. בסלוניקי נהגו לכרוך סביב בטנה של האישה חוט של פשתן, אשר קודם לכן נכרך שבע פעמים סביב קברו של קדוש. חוט זה נקרא בלאדינו דיטינידוֹר (מעצור), מתוך אמונה כי בעקבות המגע עם הקבר נמסכה בו קדושה, אשר תשמור על הוולד עד הלידה.

כשהגיע החודש התשיעי של ההריון, ההכנות ללידה התעצמו. בבגדאד נהגו לברך את ההרה באיחולים ובברכות, כגון"ייתן לך השם שעה קלה" (בשעת הלידה) (יִעְטִיכִּי סָאעָה כְ'פִיפָה); ״בעזרת השם בליל קשירת ההדס" (הוא הלילה שלפני הברית) (אִנְשַאללָּה בְּעִקְד אלְיָאס). בסלוניקי נהגו ללכת לבית הקברות יחד עם האישה ההרה ולהתפלל על קברות רבנים וקרובי משפחה על מנת שהלידה תעבור בשלום.

בירור מינו של הוולד והתכונה לקראת הלידה

אחד העניינים שהטרידו את בני המשפחה וקרוביה במשך תקופת ההריון היה מינו של הוולד. היה זה נושא שיחה מרכזי. כל אימת שדיברו עם האישה ההרה או עליה, הרבו קרובים וידידים להתנבא מה תביא: בן או בת? ואולי תאומים או תאומות? כל תנועה קטנה, כל תשוקה למזון מיוחד וכל חלום הצביעו על הצפוי לבוא. היא עצמה וקרוביה חיזרו אחר מגידי עתידות, פותחות בקפה, קוראות בקלפים וכיוצא באלה, כדי שיגידו מה צפוי לה.

ניסיונות לנחש את מין הוולד או להשפיע עליו ידועים בתרבויות רבות ומוכרים עוד מזמנים קדומים. לפי אריסטו, "במקרה של זכר מופיעה בדרך כלל התנועה ביחוד בצד ימין (של הרחם) בערך ביום הארבעים, ובמקרה של נקבה בצד שמאל לערך ביום התשעים" (אריסטו, מבחר נין החיבורים בביולוגיה, ירושלים תשל״ד, עמי 113). במקורות היהודיים – שהושפעו ממקורות קלטיים יווניים – הציעו חכמים אחדים דרכים להשפיע על מין הוולד. לפי האמורא ר' יצחק, "כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה [= יהיו לו] בנים זכרים" (ברכות ה, ע״ב); ואילו רבא הציע ״הרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעול וישנה" (נידה לא, ע״ב).

בין יהודי יוון נהגו להניח על ההרה את כיס המרה של התרנגולת ולהדליקו. אם הכיס התפוצץ – סימן היה שייוולד בן זכר; ואם הכיס נשרף ללא קול – סימן שתיוולד בת. בעיראק היו שלקחו מעט שתן של ההרה בקערה, שמו בה מחט גדולה וחיכו דקות אחדות. אם המשקע של השתן הצטבר מסביב למחט – היה זה סימן שתלד זכר; ואם המשקע נשאר בתחתית הקערה – סימן שתלד נקבה. מנהג דומה היה ידוע גם בין חסידי אשכנז. היו גם שהאמינו כי ניתן להשפיע על מין הוולד במשך ההריון. למשל על־פי מנהגם של יהודי סלוניקי קראה האישה ההרה בכל יום שישי לעובר שבבטנה בשם הזכר שבו חפצה שייקרא, מתוך סברה שאם ייקרא בשם זה תשעה חודשים רצופים, ייוולד בן זכר.

החששות הרבים במהלך ההריון לשלומו של הוולד לוו בציפייה דרוכה לכך שההריון יעבור כשורה. במרבית הקהילות בארצות האסלאם הציפייה המתוחה לא לוותה בשום הכנות מעשיות עד להולדת התינוק ממש – מחשש שההכנות יגרמו למזל רע לוולד. כך היה גם בין יהודי אשכנז והחברה הנוצרית במרבית ארצות אירופה. לפיכך מעטות באופן יחסי הקהילות המוכרות לנו, שבהן נעשו הכנות כלשהן לקראת הצטרפותו של תינוק חדש למשפחה. תופעה זו נפוצה ומוכרת יותר בחברה המודרנית, כגון טקסי Baby shower המקובלים בארצות־ הברית, ובהם מקבלת האישה ההרה מתנות רבות מחברותיה לקראת הלידה המצופה. אולם גם בתופעה זו אפשר שמתבטאת העמידה הנפשית של ההרה ובני משפחתה מול החששות, תוך אמונה כי הכנות אלה מבטיחות שהכול יעבור כשורה.

בעיראק רווח מנהג סמלי מעניין, המזכיר את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים. הוריה של ההרה שלחו לה כעשרים ק״ג אורז עם תרנגול אחד ושתי תרנגולות. את אלה סובבו סביב ראשה. תרנגולת אחת – שתהיה כפרה עבורה כדי שתלד בלי הפרעות; תרנגולת שנייה – אם תלד בת; והתרנגול – אם תלד בן. בחודש השביעי התחילו בתפירת הבגד לתינוק. משהרתה באיראן לראשונה האישה הנשואה החלו אמה ואחיותיה להכין את הסִיסְמוֹנִי – כל מה שנחוץ לתינוק עם היוולדו: בגדים, כלי מיטה, כילה, כלי אוכל וכדומה. עם היוולד התינוק העבירו את הכבודה הזו לזוג הצעיר בלוויית ראשי סוכר עטופים בנייר צבעוני.

כפרות

בקהילות ישראל נפוץ המנהג של לקיחת תרנגול בערב יום הכיפורים – תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. את התרנגול מסובבים מעל הראש ואומרים: ״זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום״. שוחטים את התרנגול ומוסרים לנזקקים. היו שקשרו מנהג זה לעבודת הכהן הגדול במקדש ביום הכיפורים, אשר סמך את ידיו על ראש השעיר (תיש) והתוודה על עוונות בני ישראל, על מנת שהחטאים יעברו לשעיר. רבנים רבים התנגדו למנהג זה וראו בו אמונה עממית. בשולחן ערון, למשל, הוא מכונה ״מנהג שטות״(או״ח, סי׳ תרה). רבנים אחרים ראו את המנהג בחיוב, והרמ״א כינה אותו ״מנהג ותיקין״.

מנהגים מיוחדים הקשורים להכנת הבגדים וכלי המיטה לתינוק העתיד להגיע בעיקר בהריון הראשון, נפוצו בין יהודי ספרד בחבלים שונים של האימפריה העותימאנית. כבר בחודש החמישי להריון הוזמנו נשים מקורבות להרה לטקס שנקרא קורטר פאשאדורה (גזירת החיתולים). אחת מקרובות המשפחה, אשר ילדה כבר כמה ילדים, נתכבדה בזכות לגזור את האריגים ולבצע את הפעולה הנקראת איגיאר טיזיירה (פתיחת המספריים). בזמן הגזירה נזרקו על האריגים סוכריות שקדים לבנות(קונפיטיס). במקומות מספר היו אריגים אלה בעצם חלק מנדונייתה של הכלה, והם יועדו מראש להכנת הפאטו – השם הכולל לחיתולים, בגדים וכלי המיטה של התינוק.

לאחר הטקס נטלו נשות המשפחה את היריעות הגזורות והחלו במלאכת תפירת הבגדים. הבגדים העליונים וכלי המיטה עוטרו ברקמה, ובשל כך ארכה הכנת הפאטו שבועות מספר. המשפחות האמידות אף שכרו תופרת או רוקמת מקצועית. בדרך כלל השתדלו לסיים את הכנת הפאטו עד סוף החודש השביעי להריון בשל החשש ללידה מוקדמת. בגמר העבודה נערך יום כביסה וגיהוץ לבגדים שהוכנו. אחר כך נפרשו החפצים לראווה, ונשות המשפחה, הידידות והשכנות הוזמנו לחזות בהם. בין הפריטים שנתפרו בסלוניקי הייתה קאמיזה לאתה, מעין כותונת ארוכה שסימלה חיים ארוכים, ושימשה להלבשת הבן בברית המילה או לבת בטקס מתן השם.

בקהילת איזמיר נהגו להכין גם אבנט התפור מאריג יקר. אבנט זה נועד לקשירת ספר התורה, ונתרם לבית הכנסת לפני הלידה כסגולה לסיום מוצלח של ההריון (או לאחר הלידה להבעת תודה לאלוהים). מנהג זה דומה למנהג הוִימְפֶל של יהודי גרמניה – סרט בד מברית המילה שעליו נרקמה כתובת הקדשה, והוקדש לבית הכנסת כאבנט לספר התורה בעת ביקורו הראשון של התינוק שם.

חסידי אשכנז

חוג קטן של בעלי מוסר שקם ביהדות אשכנז במאה השתים־עשרה. חברי החוג ביקשו לחנך את בני דורם לאורח חיים מוסרי יותר, וכדי לעשות זאת שאפו לקבל על עצמם אורח חיים שיהיה מופת לחברה היהודית. הם גזרו על עצמם חיי פשטות וצניעות, הדגישו את חשיבות ההקפדה על עניינים שבין אדם לחברו, ודקדקו בקיום המצוות. הם נטו למיסטיקה והעריכו סיגוף והסתפקות במועט. בספר חסידים נאספו מעשיות על גדולי קבוצת חסידים וו, ובעיקר על מנהיגיהם רבי שמואל החסיד ובנו רבי יהודה החסיד.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.