מקדם ומים כרך ז'


מקדם ומים-כרך "ז "

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

1. מבוא

קריאה בשירים מעטים ביותר של יהודי מרוקו מספיקה להראות, שהזיקה לארץ ישראל נרחבת ואף אובססיבית ממש בשירה העברית שנכתבה במרוקו. זיקה זו בונה את המוקדים התמטיים העיקריים של שירים מיוחדים שעוסקים בהיבטים אלה או אלה של הארץ. ביתר השירים ארץ ישראל מוזכרת תחת שמות שונים, אם במפורש בסוף השיר בחלק מן התפילה לשיבת ציון ואם במובלע לאורך השיר. רבים הם הגורמים החברתיים והאינטלקטואליים שתרמו לנוכחות נמשכת זאת של ארץ ישראל, וביניהם התמקדותה המסורתית של שירת יהודי מרוקו בענייני גלות וגאולה ובענייני הקהילה היהודית.

שירת יהודי מרוקו התפתחה בעיקרו של דבר לאחר בוא מגורשי ספרד ופורטוגל למרוקו והשתלבותם בקהילות רבות, עירוניות במיוחד, שהתקיימו בפנים הארץ או על חוף הים התיכון ועל חוף האוקיינוס האטלנטי. היא פרחה במקביל לקבלה, שהתפתחה הן בקרב זרמים מקומיים עצמאיים, כמו באזור הדרעה ובקהילת תארודאנת, והן בקרב זרמים שקיבלו את השראתם מקבלת האר״י החל במאה ה-  17גם תפוצתם במרוקו של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה ושל שירי משוררים ארצישראלים נוספים — שינקו במישרין מן הקבלה הלוריאנית והתמקדו גם הם בתמונות הגלות והגאולה — השפיעה במידת מה על כיוון זה של הכתיבה השירית במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל. לבסוף יש לציין, שזרם השד״רים שהגיעו מארץ ישראל לקהילות מרוקו(כמו ליתר הקהילות במערב ובמזרח המוסלמי) הלך וגבר למן סוף המאה ה־17. ביקורים אלה של רבניםותלמידי חכמים, שהתקבלו בהתלהבות רבה, חידדו גם הם ללא ספק את תודעת הארץ ולעתים אף השפיעו במישרין על כתיבת שירים ופיוטים בנושא זה., אחדים מן השד״רים נהגו להביא אתם לקהילות שקיות קטנות מעפרה של ארץ ישראל ונתנו אותן במתנה לתורמים נכבדים שאירחו אותם, לרבנים ולראשי הקהילות. שקיות אלה נחשבו מתנה יקרה ביותר ובעלת משמעות סמלית רבה. הן נקברו עם מקבליהן ביום פטירתם.

עוד לפני התפשטותה של הקבלה הלוריאנית במרוקו, וגם לאחר מכן, נודעה יהדות מרוקו במעורבותה הפעילה בתנועות משיחיות שונות שהסעירו את הרוחות בעולם היהודי, כגון שליחותו של דוד הראובני במחצית הראשונה של המאה ה־16 ותנועת שבתי צבי במחצית השנייה של המאה ה־17.יי המשוררים הקדישו שירים לארץ ישראל או אזכרו אותה בשיריהם גם לאחר כישלונן של תנועות אלה, והתמידו בכך עד להתפזרות הקהילות ואף לאחר עליית בני הקהילות לארץ.

מתון יצירה שירית ממוקדת זו התפרסמו עד כה שירים מעטים בלבד. המטרה בעבודה זו היא לבדוק את ביטוייה הישגים והחדשים של זיקה מסורתית זו לארץ ישראל בשירה העברית שנכתבה במרוקו מאז סוף המאה ה־19 ועד לתום מלחמת העצמאות של ישראל, וכן להציג שירים שונים שנכתבו בידי משוררים ידועים ופחות ידועים בתקופה זו. מאז סוף המאה ה־19צצו זרמים פוליטיים ותרבותיים חדשים בעם היהודי והתחוללו תמורות מהפכניות בתולדותיו, שהדיהן הגיעו לקהילות היהודיות במרוקו והשפיעו במידת מה על התארגנותם של חוגים חדשים" ועל כתיבתם של משוררים חשובים. הכוונה היא לבחון את רישומיהם של תהליכים אלה בשירה שנכתבה בתקופה הנידונה וכן לשרטט את דימוייה והיצגיה החדשים של הארץ הנובעים ממודעות חדשה זו.

התזה שתוצג כאן היא, שבעידן חדש זה של תמורות ותהפוכות לא חל בשירת יהודי מרוקו שינוי מהותי לא בראייה המסורתית של הקיום היהודי ושל תמונת הגלות, סיבותיה וגלגוליה ולא בקישורה לתמונת הגאולה המקווה. השינויים שבצבצו בתקופה זו בשירה נגעו בעיקר למוקדים התמטיים של השירים המוקדשים לדימויי ארץ ישראל. אלה קיבלו עתה הדגשים אקטואליים במיוחד.

השירים שיוצגו כאן שאובים כמעט כולם ממקורות שבכתיבת־יד, והם מוחדרים ומבוארים כאן בראשונה.

2. דימויי ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו

תיאוריה החוזרים של ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו נושאים אופי מיתי מודגש ומתבססים בעיקר על המקורות המקראיים והמדרשיים. כל המשוררים שביכו במרוקו, לפני 1948, את חורבן בית המקדש ואת שממת הארץ, או — להפך — שרו את שבחי ארץ ישראל, לא ביקרו בה ולא עמדו במישרין על סגולותיה ונופיה. כולם שאבו את מקורותיהם בעיקר מספרי הנביאים וממגילת איכה ומן המדרשים הרבים שתיארו את זוועות החורבן וקבעו את סגולותיה הנעלות של הארץ. מקורות נוספים כללו גם את השירים הרבים, במיוחד הקינות לתשעה באב, שנכתבו בידי פייטני ארץ ישראל ומשוררי ספרד על הארץ לאחר החורבן, ובן קינות רבות לתשעה באב שנכתבו בצפון אפריקה מן המאה ה־15 ועד לתחילת המאה ה־19.

מן השירים שנכתבו במרוקו מאז בוא מגורשי ספרד עולות ארבע תמונות עיקריות של ארץ ישראל: התמונה הקטסטרופלית של החורבן, התמונה האידילית של הארץ, התמונה המדרשית המונה את תכונותיה הנעלות של הארץ והתמונה ההגיוגרפית הרואה בארץ מכלול של אתרי קדושים וצדיקים.

א. התמונה הקטסטרופלית של הארץ בנויה כל כולה על יסוד תיאורי החורבן המקראיים והמדרשיים, ומפנה בעת ובעונה אחת לתוצאות המחרידות של חורבן בית ראשון ושל חורבן בית שני על פי המסורת הרבנית של איחוד שני המאורעות לכדי אירוע שואתי אחד שחזר על עצמו. במרכזה של תמונה זאת עומדים חורבן בית המקדש והשממה והחידלון שבאו בעטיו על הר הבית ועל ירושלים ולאחר מכן על כל הארץ. כן מועלות תמונות השרפה, ההרג והרצח המזוויעות שליוו את החורבן ותמונות הלקיחה בשבי וההובלה בגלות של הניצולים מן התופת.

עד לתחילת המאה ה־19, כמעט כל משורר עברי שרכש לו שם ראה חובה לעצמו לכתוב קינות חורבן כאלה, שכן שירים אלה יועדו לתפילות ערבית ושחרית של תשעה באב, והמחברים קיוו שאחדות מקינותיהם ייכנסו לליטורגיה של יום אבל לאומי וקהילתי זה. מפאת ריבוין של קינות החורבן מעטות ביחס הן הקינות שנכתבו בספרד ובמרוקו ונכנסו לליטורגיה המסורתית של הקהילות. לעניין זה הוסיפה גם הקנוניזציה המוקדמת של קינות לתשעה באב שחוברו בין המאה השישית למאה העשירית בידי הפייטנים הארצישראלים הרבה לפני קינותיהם של משוררי תור הזהב. זאת ועוד, ספרי התפילה בכלל ולתשעה באב בפרט הודפסו עד למאה העשרים מחוץ למרוקו, בעיקר בליוורנו, ויועדו לכלל הקהילות היהודיות הספרדיות במערב ובמזרח המוסלמי.

תפוצה רחבה זו לא הקלה על הכנסתן של קינות רבות של משוררי מרוקו לליטורגיה של יום הצום. עם זאת במהדורות של ספרי תפילה כאלה שהודפסו בליוורנו החל במאה ה־19 ויועדובעיקר לקהילות מרוקו ואלג׳יריה הוכנסו בין הקינות לט״ב (=לט׳ באב), במדור נפרד, קינות שנכתבו במרוקו ובקהילות אחרות בצפון אפריקה קינות נוספות אלה הודפסו בטיפוגרפיה מיוחדת של אותיות רש״י קטנות, ונקראו משום כך בערבית היהודית של המתפללים לקינות רקאק [=הקינות הדקות], שעה שהקינות הרגילות הודפסו באותיות גדולות ונקראו לקינות לגלאד [־הקינות העבות]. כך הוכנסו במאוחר לדפוס קינותיהם של משוררים שונים — ר׳ יצחק בן ששת(ריב״ש), ר׳ שמעיה קוסון, ר׳ יצחק מנדיל אבי זמרה, ר׳ יעקב הלוי, ר׳ אברהם סלאמה, ר׳ אברהם אבן מוסה, ר׳ שלום אבן צור, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ברוך בן משה טולידאנו, ר׳ משה בן יהודה אנהורי, ר׳ אברהם אנקאווה ומשוררים נוספים.

לעומת הקינות לט״ב המעטות שבדפוס קובצו בבל הקהילות של יהדות מרוקו עשרות רבות של קינות כאלה בידי שליחי ציבור ותלמידי חכמים בכתבי יד מיוחדים לט״ב או צורפו לקובצי קינות פרטיות וקהילתיות. על פי כתבי יד אלה שהועתקו במרוקו ושעשרות מהם נמצאים בספריות מחקר בארץ ובעולם, מספרן של קינות כאלה מגיע למאות רבות. כתיבת קינות לט״ב נפסקה כמעט כליל במרוקו במאה ה־19 ובמאה העשרים, כנראה הן משום שיצירה זאת הגיעה לרוויה והן משום צמיחתה של תודעה חדשה כלפי ארץ ישראל בקרב הקהילות.

מקדם ומים-כרך "ז "-ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים מקדם ומים כרך ז יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

יוסף שיטרית

ב. התמונה האידילית והמעוררת של ארץ ישראל מועלית בקינות, בפיוטים ובבקשות שנכתבו החל במאה ה־15 בצפון אפריקה, כגון קינתו של ריב״ש ״ארץ חפץ, נדחייך יום יום שואלים בגללך״,,, הבקשה של ר׳ אברהם סלאמה ״ארץ הקדושה, יקרה חמודה, לתורה ותעודה תקרא דרושה״, והקינה של ר׳ אברהם אנקאווה ״אומרה לך, עיר הצדק, נרצה את עוונך; אשוב אחזק לך בדק ותשוב לארמנותיך״. שירים אלה מופיעים גם בין הקינות הנאמרות במנחה של ט״ב, שעל פי המסורת היא שעת הנחמה." יחד עם פיוטים נוספים המפוזרים בכתבי היד הרבים של דברי שירה ממרוקו שירים אלה מעלים בעיקר את התמונה האידילית של הארץ לפני החורבן, את הזיכרון הצורב שתמונה זאת מעוררת בלב המשורר שעה שהוא משווה אותה למצבה העגום והמדכדך של הארץ בימיו, וכןאת התקוה לשוב ולחוות בעתיד הקרוב עבר מפואר זה עם בוא הגאולה. שירים אלה בנויים בצורת דו־שיח בין הארץ לכנסת ישראל, ומבוססים בעיקר על פרקי הנחמה של הנביאים. הם באים לעודד את רוח המתפללים תוך העלאת דברי נחמה וכיבושים על העתיד המפואר המובטח עדיין לארץ. הם מעלים בו בזמן תפילה לחידוש הפאר וההדר של הארץ ולשיבת ציון על פי המסורת המשיחית הרבנית הרסטורטיבית, הקשורה בפסוק ״חדש ימינו כקדם״., שירים אלה הם גם לרוב שירים משיחיים המתמקדים בתיאור הכיסופים הקיומיים של הקהילה לארץ ישראל ובהבעת אהבה עזה לארץ.

רבי יצחק בר ששת בֶּרְפֶת (1326 – 1408) – הריב"ש, מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש (סבו של חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.

הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך. הריב"ש הביע הסתייגות מלימוד חכמת הנסתר.

ג. תמונה נוספת של הארץ כרוכה בתיאורים המדרשיים של הארץ, המדגישים את סגולותיה הנעלות ואת היתרונות והזכויות שזוכים להם אלה הדרים בה, כגון אווירה ״המחכים״ של הארץ או אושרם של הגרים בה ושל הנקברים בה. שירי שבח כאלה נכתבו בעיקר מאז סוף המאה ה־17, כנראה בהשפעתם של ביקורי השד״רים בקהילות מרוקו. מועברת בהם קריאה מפורשת לעידוד העלייה לארץ ולו לעת זקנה כדי להיקבר בין רגביה. שיר טיפוסי בקטגוריה זו של שירים הוא הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה, אהובה חמודה מאודם ופטדה ואבן היקרה״. שיר שבח נוסף מסוג זה הוא הפיוט של ר׳ דוד בן אהרן חסין ״אערך שיר וזמרה לכבוד ארץ יקרה טהורה בנעימה קדושה, בשפה ברורה״. שירים נוספים מפוזרים בכתבי יד של שירת יהודי מרוקו.

הבקשה של ר׳ שלום אסבעוני מתחילת המאה ה־18 ״ארץ הטהורה

ארץ הטהורה, / אהובה חמודה,

מאודם ופטדה / ואבן היקרה.    ארץ

 

נתנך אליהים / בטבור העולם,

 משמי גבוהים / לעומתך סולם;

ראה עמך כולם, / רחוקים וקרובים,

אותך מחבבים, / לקבוע בך דירה.                                                          ארץ

יודוך בנבל, / כי את הנבחרת,

על גדולי תבל / מאיד מיוקרת ;

 

וזכותך עוזרת / את אשר לך עולים,

 ולהם נמחלים / פשע ועבירה                             ארץ

 

שכינה לא זזה / ממשכן הדרך.

 תמיד היא אחוזה / בכותל עפרך.

מאיד זך אוירך, / מפקח מחכים

 לכל מעריב משכים / לעסוק בתורה.

 

לאמה קדושה, / נטע נעמנים,

נתונה ירושה / מאבות לבנים

ובך הם טמונים / כל חמדת לבבות,

 בנים וגם אבות / קנו בך קבורה            ארץ

 

ואשרי כל זוכה / לכת אמות ארבע

 בך, וגם כל חוכֶה / נחמתך יִשׂבע

טובה, גם יטבע / בימים ונהרות:

 גם תועה מדברות, / כולם יראו אור.     ארץ

 

מלך רם ונשא / ישיב את שבותך,

 את ראשך הוא ישא, / יחיש נחמתך;

 יקבץ אומתך / לתוכך וישריש,

וממך יגרש / כל בני קטורה

 

חסיד[,] בניך, / גדולים וטובים,

רצו אבניך, / נשקו את הרגבים;

בלבבות נכאבים / לעפרך חוננו,

 עליך קוננו / בשפה ברורה•     ארץ

 

זריזים מקדימים / למצות בוראכם;

מארץ העמים / סלקו עצמיכם;

אם יש את נפשיכם, / לעלות מהרו

ואל התאחרו / בארץ עכורה.    ארץ

 

 קדשו עצמיכם / ותהיו נכונים,

 אל ירך לבבכם / ממקרה הזמנים;

הנה הראשונים / על גופם לא חשו,

באל חסו: חושו! / מציל מכל צרה. [ארץ]

 

וברוך ממהר / ויחיש את לכתו,

 את לבו טהר / מכל מחשבתו".

הן שכרו אתו, / בצל יתלונן,

 כזית רענן / בארץ טהורה.

מקדם ומים-כרך "ז "-ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

ד.בשירים שונים שנכתבו במאה ה־18 עולה בעיקר תמונה הגיוגרפית של ארץ ישראל. הארץ מוצגת בהם בעיקר כמכלול של אתרי קדושים וצדיקים המזמינים את הקוראים לעלות על קבריהם. השירים נכתבו כנראה לאחר חידוש היישוב בטבריה והתפתחות ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי במירון בל״ג בעומר, בהשפעת ספרים שתיארו את אתריה הקדושים של ארץ ישראל ובהשפעת שיר פרדיגמטי שחובר כנראה באלג׳יריה, ״ידידי ובחיי נפשך, קום נלך לעיר טבריה״, שכתב משורר בשם יצחק (שם משפחתו בגרסאותיו השונות והרבות של השיר בלתי ברור — רוואטץ, רואטש או ארארטו).

בסוג זה של שירים התפרסמו במיוחד פיוטיהם של שני משוררים ידועי שם, שהיו בני דור אחד בקהילת מכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין ור׳ שלמה חלואה. ר׳ דוד חסין כתב שיר על צדיקי טבריה והגליל: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה; אעברה נא ואראה ארץ קדש טבריה״.שיר זה זכה לתפוצה רבתי ברחבי יהדות המזרח, ובכלל זה ביהדות מרכז אסיה, הודות למסעיהם של שד״רים שעברו בזמנו במכנאם ועמדו בקשרים עם ר׳ דוד חסין ועם מוקירי שירתו. על פי מתכונתו ולחנו של השיר כתב ר׳ אליהו בכור חזן, איש ירושלים, יותר ממאה שנים לאחר מכן, שיר שבח דומה במתכונתו על ירושלים וקברות הקדושים שבתוכה ובסביבתה. המדובר בפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה עיני תמיד צופיה: מתי אבוא ואראה ירושלים בנויה״. גם שיר זה נפוץ בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט והוכנס לשירת הפיוטים של המאה העשרים. ר׳ דוד חסין כתב כשלעצמו שיר נוסף על קברות הקדושים שבאזר ירושלים במתכונת שונה: ״לדוד שיר ומזמור בתף ובמצלתים, יסודתו על הר המור, צבי ירושלים״." ר׳ שלמה חלואה, שהיה בן חוגו של ר׳ דוד חסין, הקדיש לקדושי חברון את שירו ״בשגיון פי ירון שבח ארץ טהורה; על קרית ארבע חברון אשירה אזמרה״. כפי שמעיד המשורר על שירו זה, שירים הגיוגרפיים אלה נכתבו על פי ספרים בדפוס שהוקדשו לאתריה הקדושים של ארץ ישראל, וכנראה גם על פי סיפורים ותיאורים ששמעו המחברים מפי שד״רים שעברו בקהילותיהם.

לכל ארבע קבוצות השירים האלה משותפים מוקדים תמטיים רבים, כתוצאה מן הראייה המסורתית והמיתית של ארץ ישראל וכתוצאה משאיבתם של מוקדים אלה ממקורות טקסטואליים זהים. הדימויים של ארץ ישראל מגלמים בתוכם, כאמור, גם את התמונה המשיחית הרסטורטיבית שביסוד התרבות הרבנית במרוקו, שבמסגרתה נוצרה שירה זו. במרכזה של תרבות זו עומדת הכמיהה המסורתית לביאת המשיח על פי צו ההשגחה העליונה, לשיבת ציון דרך הנקמה בגויים ולחידוש מלכות דוד בן ישי. בה בעת דימויים אלה מזינים את תודעת הזמן הקהילתי עם התקופות והדיכוטומיות המבנות אותו, היינו העבר האידילי בארץ האבות מחד גיסא והעבר הקטסטרופלי שלאחר החורבן מאידך גיסא, וכן ההווה הגלותי המכאיב והנמשך כאילו ללא קץ העומד מול העתיד הרחוק והחלום של בוא הגאולה השלמה. בתפיסה זו ההווה המדאיב מקבל מן העתיד את מלוא פשרו ואת מנת העידוד הדרושה לבני הקהילה להמשיך לקבל את העול הנתפס כזמני על אף הכול. דימויים אלה קובעים כמו כן את קווי המתאר של המרחב הקהילתי המקומי ומציבים אותו כמרחב זר ומנוכר לעומת התמונה המרהיבה והמרנינה של המרחב החלום והמרוחק של ארץ ישראל, שבו אמור להפציע אור הגאולה. הקיבעון שבהיצגים אלה מציג את הנמענים של שירים אלה, בני הקהילה היהודית החיים בכאב את גלותם ובכללם המשוררים עצמם, כיצורים נטולי שורשים ארציים וכתלושים לחלוטין מן המרחב המקומי. בה בשעה הנמענים מוצגים ככבולים בתוך מסכת תקוותיהם וציפיותיהם הממאנות להתגשם וכמתעקשים להמשיך לקוות לבוא הגאולה ולשיבת ציון על אף האכזבות הבלתי פוסקות. עבור ״אסירי תקווה״ אלה התודעה החיה של ארץ ישראל כפי שהיא נבנית במיוחד מתוך השירה מהווה צורך ממשי, קיומי, פסיכולוגי וחברתי כאחד. תודעה זו גם מזכירה לכל יהודי את התסכול הפוליטי המתמיד שבו חיה הקהילה כתוצאה מאבדן העצמאות ומן השעבוד לגויים לאחר היציאה לגלות והופכת זיכרון זה ליסוד מרכזי בזהות היהודית שלו.

3. התמונה האקטואלית של ארץ ישראל בסוף המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים

  3.1 ההדגשים החדשים בדימויים ובהיצגים

מה נשאר ממורשת מיתית זו של ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של הדורות האחרונים? האם השתנתה תמונה אידיאולוגית־דתית זו של ארץ ישראל כתוצאה מהדי האירועים המסעירים שהתרחשו בעולם היהודי בסוף המאה ה־19 ובמאה העשרים? איך תורגמו הדים אלה להיצגים עדכניים בשירים החדשים ובתמונת עולמם של מחבריהם? עד כמה שניתן לבחון ולהיווכח מתוך השירים השונים, שרובם אצורים עדיין בכתבי היד וחלקם הקטן בלבד זכה לאור הדפום, תמונה זו המשיבה לשמש תשתית קונצפטואלית לזיקה של המשוררים העבריים ושל בני במרוקו לארץ ישראל ולמרכזיותה במסכת אמונותיהם וציפיותיהם.

השינויים העיקריים נוגעים קודם כול לתחושה החדשה של            חזרת ארץ ישראל לממשות ההיסטורית ושל התקרבות פעמי הגאולה כתוצאה מכך,וכן לביטויים החדשים של התקווה לבניית בית המקדש, המשמש בראייה המשיחית הרבנית סמלה המובהק של הגאולה. במאה העשרים הלכה וחדרה גם התודעה בנוגע לאפשרות המעשית לעלות לארץ ולחיות בה. לתוך רשת פרשנית זו של יסודות החיים היהודיים בגלות, הנושאת גם את תמונת ארץ ישראל המיתית, הוכנסו מעתה גם פרטים ואזכורים אקטואליים, ובעיקר עודכנו הדימויים המשיחיים המפארים של ארץ ישראל. המשכיות ברורה זו טבועה גם בוודאי בשינויי הדגשים וביחס המשתנה שבין המרכיבים הסמיוטיים השונים של תמונת ארץ ישראל. היא תלויה גם באילוצים הלשוניים והפואטיים שנשארו כמו שהיו לפנים, שכן המשוררים המשיכו לראות בלשון ובהיצגים של קורפוס הטקסטים המקראי והמדרשי את המקור העיקרי לתיאוריהם, לדימוייהם ולתחושותיהם. גם בעידן החדש המשיך קורפוס זה לשמש כמצע רעיוני ופואטי תשתיתי למשוררים ולמחברים וכטקסט־על לשיריהם החדשים. אפילו יוצרים דגולים כר׳ דוד אלקאים, שפתח תקופה חדשה זו בזיקה לארץ ישראל, ור׳ דוד בוזגלו, שסגר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, כתבו במסגרת בין־טקסטואלית כופה ושקופה זו. על אף התנסויותיהם החדשניות בכתיבה לא הצליחו להינתק ממסורת כתיבה זו שכן הם קיבלו את כל חינוכם העברי דרך שינונם של טקסטים אלה.,

מבחינת התפתחות המוקדים התמטיים השיריים ניתן לחלק עידן חדש זה לשלוש תקופות משנה. התקופה הראשונה מתחילה בשירת יהודי מרוקו עם ניצניה הראשונים של הלאומיות היהודית המודרנית ונמשכת עד למלחמת העולם השנייה. התקופה השנייה נעה סביב מלחמת העצמאות, ראשית ימי המדינה ופרק העלייה וקשיי ההיקלטות בארץ בעקבות זאת. ואילו התקופה האחרונה עומדת בסימנם של הפיוס וההשלמה שבאו בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הכמו־משיחיות. בתקופה אחרונה זו בלטה מעל לכול יצירתו של ר׳ דוד בוזגלו, שהצגתי אותה זה עתה במחקרים עצמאיים.

ברמת השיח השירי ותכניו הנוגעים לארץ מגוון היוצרים והשירים רב ביותר הן באשר למעמדם ולתפוצתם במערכי השירה וברשתות התרבות של יהודי מרוקו והן באשר לעמדות המתבטאות בשיריהם. הללו תלויות, כמצופה, בתקופת כתיבת השירים ובנקודות הראות של הכותב כלפי התהליכים והתמונות שהוא מעלה בשירו או בשיריו. השיח השירי משתנה במיוחד בהתאם למיקומו של הכותב, אם במרוקו — בראשית התמורות או לפני עצמאות ישראל ואף לאחריה — ואם בארץ, לאחר עלייתו של המשורר אליה.

ר׳ דוד אלקאים(?-185 1940) היה על פי כל קנה מידה בין המשוררים העבריים החשובים ביותר שיצרו במרוקו. הוא היה מראשוני הפעילים הציונים בקהילתו מוגאדור(אצווירה) ובמרוקו בכלל, הוא הראשון שהעלה על נס את התנועה הציונית עם ייסודה הן בשירתו והן בכתיבתו העיתונאית. בדיואן שלו שירי דודים הוא ייחד חמישה־עשר שירים לארץ ישראל ולהתפתחויות ההיסטוריות המפעימות שנודעו לו, ובכללן הצהרת בלפור.

אחרי ר׳ דוד אלקאים ייחדו כותבים שונים שירים לאירוע זה או זה בתולדות העם היהודי וכתבו שירים שציינו את מפעלו של הרצל, את מתן הצהרת בלפור וכינון המנדט הבריטי על ארץ ישראל, או תיארו את ההתפעמות והתרוממות הרוח שאחזה בקהילות עם הכרזת העצמאות. אחרים כתבו שירי ניצחון לאחר מלחמת העצמאות ושירי עלייה. נביא כאן משיריהם של כותבים מקהילות שונות במרוקו: דוד אסבאג ממוגאדור, נסים אנקאב מפאם, ר׳ מימון מלכא מתינגיר, ר׳ מסעוד שבת מאזור הסום ור׳ ראובן אלמאליח מרבאט.

ר׳ דוד בוזגלו(1975-1903) היה אחרון המשוררים העבריים שצמחו במרוקו והיחיד בהם שזכה לעלות לארץ בסוף ימיו והמשיך בה את יצירתו. הוא אף הספיק לכתוב בה את שיריו המשמעותיים ביותר בעקבות מלחמת ששת הימים והשינויים הגאוגרפיים והפוליטיים שחוללה. יותר מעשרים שירים הוא הקדיש לחוויות העלייה שלו ולמעמדם החדש של הארץ ושל מקומותיה הישנים־החדשים. כל השירים האלה הוצגו ובחלקם אף הוהדרו ובוארו על ידי במקום אחר, ולא אחזור עליהם כאן.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים יוסף שיטרית

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים

יוסף שיטרית

3.2 שניים משיריו של ר׳ דוד אלקאים

א. פיוט על מצבה ומעמדה של ארץ ישראל

ר׳ דוד אלקאים היה, כאמור, המשורר העברי הראשון במרוקו שנתן ביטוי ביצירתו לתהליכים החדשים שבישרו את העידן החדש בתולדות העם היהודי ומיקדו את התעניינותם של חוגים שונים בקהילות במעמדה החדש של הארץ. הודות לקריאתו בעיתונות העברית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה העשרים ולכתיבתו העיתונאית הוא היה בין המשכילים העבריים המעטים שעקבו בהתפעמות אחרי ההתרחשויות שקרו באירופה ובארץ ישראל. בקיץ 1900 הוא היה בין מקימי החוג הציוני במוגאדור, מן הראשונים שקמו במרוקו, ואף דיווח על כך בעיתון היהודי וחלם כל ימיו לעלות לארץ, אך לא זכה לכך.

השיר המובא כאן מעלה תמונה מסורתית אך מקושרת למציאות של ארץ ישראל. הוא שר מחד גיסא את שבחיהם של אתרים קדושים בירושלים ומתלונן מאידך גיסא על מצבה העגום עדיין של הארץ. מערכת השבח מועצמת דרך התייחסות המשורר לפעולת השבח עצמה ולאי האפשרות למצות אותה(טורים 10-1) ומתמקדת בהר הבית (ט׳ 18-15) ובאתר בית המקדש שנחרב (ט׳ 26-25) ושמר על קדושתו אף דרך המסגדים הבנויים במקומו(ט׳ 26). המשורר מזכיר גם את סגולותיה המדרשיות של הארץ, את אושרם של הגרים בה (ט׳ 16) ואת האושר העילאי שייפול בחלקם של אלה שיזכו להתפלל בבית המקדש העתיד להיבנות (ט׳ 18-17). בו בזמן הוא ממשיך להתלונן על

הגויים הממשיכים לשמוח לאידה של הארץ (ט׳ 20-19) לאחר שכבשו אותה, החריבו אותה וחיללו את קדושתה(ט׳ 24-12; 27; 31). סטרופת הסיום מציינת את אהבתו העזה של המשורר לארץ ואת כמיהתו היוקדת לעלות ולחיות בה (ט׳ 30-27).

הפיוט בנוי במתכונת של שיר קצידה מסוגת ה״מלחוך של מרוקו, ולחנו הורכב על פי התבנית של קצידה ערבית מוסלמית. השיר מורכב משש סטרופות בנות ארבעה טורים ומסטרופת סיום (״סוירחא״) בת חמישה טורים ארוכים, וכן מרפרן דו־טורי. כמו בשירי קצירה רבים החריזה כאן מגוונת ומורכבת מאוד, ובכלל זה חריזה פנימית עשירה. ברפרן התבנית היא רקרשת, כאשר החתים הסופיים של הטור השני משמשים מדריך לכל הסטרופות של השיר; בסטרופת הסיום החריזה הפנימית משחזרת את החח הסופי של הטור הראשון ואת שני החרזים הסופיים של הטור השני: רשת. בסטרופות החריזה קבועה בשלושת הטורים הראשונים ובשתי הצלעיות האחרונות של הטור הרביעי ומשתנה בצלעית האחרונה של הטור השלישי ובצלעיות הראשונות של הטור הרביעי על פי המתכונת אבבבגגגדהשת אבבבגגגוווזזשת אבבבגגגחטטשת, ובדומה. אשר למשקל של הסטרופות, הוא חופף את המבנה המוסיקלי המדורג בסדר עולה של הלחן. הוא מורכב מטור קצר(הטור הראשון), משני טורים בינוניים(הטור השני והטור השלישי) ומטור ארוך (הטור הרביעי).

כתובת השיר: ״פיוט זה על חשק ארץ ישראל אשר אליה נכספה כל נפש הישראלי; סימן: אני דוד קים חזק: קד [=לחן]: ״זיתך, יא רצם לבאהיאת, ציבתך כאלי מחזור [=באתי אל בית היפות, מצאתי אותו חרב ושומם]״. המקור: שירי דודים, עמי 201-199.

1 אֶהֱמה ליפֵה נוף משׂושׂ ואנהום.

 

אם אגיד שבחים לו, / מעלותיו מה גדלו / רמו ולא הָגְבְּלוּ.

 יתע מעגלי / במהללי / עמלי. / רק אעמיק בחהום _רבה עד בי אזקין.

 קצרה לשוני לספר / אף טִפה מן הים מגדלו והדרו, / מה מאד גבר!

לחרבא

5    עניה סוערה / באין לה מי יעזור; / נרדפת על צַוָארה,

צריה חון לא אמרו, / שמוה מִדְבָּר.

נאוה תהלה להסמיק בתהום.

חשבוניו לא יָכוּלוּ; / ספרים אם יַאֲהִילוּ, / קני יער יוֻפְסלוּ.

יומי ולילי / תוךּ אהלי / וגבולי / אדמה יגעתי, / הגעתי / ומצאתי.

 רק מה ששמעו אזני / וגם מה ראו עיני, / כי מחשב שביליו סֻוגרו: / והעלם

[דבר

עניה סוערה

יפעת משדי תנהר לו פתאום.

הר הזיתים למולו / שכינה תוך היכלו, / מגדל דוד מעל לו.

ינהר שבילי / עֲזָאֵילי; / והפליא / בחסדו. יצדיקני בעודי חי.

אנשק אבניו / ועציו: / אךרימי שלום פרזיו, / ואחונן עפרו, / כי היה כבר.

עניה סוערה

דור לדור אגיד ונאום אנהום.

דר בה נעים גורלו: / נחלתו וחבלו / יאיר נרו בְהִלו.

קרוב היכלי, / מלכיאלי / וחילי / שערי שמים שם ישתחוה.

 עניה סוערה: ישעיה נד, יא. הכוונה לעם ישראל הנמצא בגלות.

נאוה תהלה: תהלים לג, א; להעמיק בתהום: להרבות עד אין סוף במעשי השבח.

חשבוניו לא יכולו: לא ניתן למנות את שבחי ארץ ישראל; ספרים אם יאהילו: גם אם דפי הספרים יהיו רחבים ביריעות אהלים: קני יער יופסלו: אפילו אפשר היה להכין קולמוסים מכל קני היער כדי לכתוב בהם את השבחים. רעיון השבח הבלתי מספיק מופיע כבר בתלמוד ובפרק היוצר של תפילת שחרית, אך הוא מתייחם שם לשבחי הבורא.

יומי ולילי…: רמז לעיסוקו האינטנסיבי והאובססיבי של המשורר בעניין ארץ ישראל.

מחשב שביליו סוגרו: והעלם דבר: הכוונה כאן כנראה לדרכיו העלומות של הבורא ביחסו לעם ישראל ולארץ ישראל, שאין שכלו של האדם יכול להשיג אותן. המשורר מעלה כאן את יופיו, סביבתו וסגולותיו של הר הבית.

יפעת: צורה פיוטית של ״יפעה״, במובן של יופי רב: תנהר לו: תתגלה כמו האור: לו: להר הבית.

 גו ינהר שבילי עזאילי: הכוונה כנראה, יאיר האל את דרכי במלאכת השבח: עזאילי: חל כאן, כנראה,                     שיבוש בהעתקת תבה זו, ויש לקרוא ״עֻוזיאלי״ ככינוי לאלוהי ישראל.

פרזיו: אתריו הפרוצים: אחונן עפרו: על פי תהלים קב, טו.

דוד לדור אגיד: על פי תהלים קמה, ד.

דר בה נעים גורלו: על פי המדרש: יאיר נרו בהלו: על פי איוב כט, ג.

קרוב …. ישתחוה: בית המקדש קרוב לשערי השמים מפאת קדושתו והשכינה השוכנת בו.

עת נכספה נפשו לחזות בנועם יוצרו / ולבקר בהיכלו ויקרו, / ולבו נבר.

עניה סוערה

ועת אשתומם אחבור ואהום.

 כל עמים לה יובלו, / חלו ולא יחדלו, / נקהלו ויצהלו.

הותץ מגדלי / בעוילי / אוילי. / המה בגדו בה כֻלם והיא בם לא בגדה.

חרדה ישבה שוממה. צרים רבים יציצו ונהרו; / כל אויב גבר.

עניה סוערה

דראון שבה וזָהום תזהום.

נגעה עליו יגדילו / פיהם ויקללו. / לו חכמו ישפילו.

משכן זבולי, / אור כּלילי, / הראילי, / קדוש הוא ועומד בקדושה ובטהרה.

בית מסגד הוא לכלם, לאות כי לא חסר ולא נשבת מטהרו: / וכל טוב צבר.

עניה סוערה

סוירחא

קראתי בכל לב, ענני ושלח מזור. / לא אדע אם במרום שחו, אמרו ערו ערו; /

 [והפח נשבר.

ידידות נפשי היא עת התאזרה אזור: / מגדל עופל הבנוי ובעדן מדברו, / וכלו

[המר

מי יתן לי אבר אעופה ולא אזור. / אעפר בעפרה, כל איברי יתמרמרו / ואם

אֶתָּבָר

חמודה וחשוקה בכנפיה שזור / פתילי חיים,ויראת שדי היא אוצרו. /

[וישברו בר.

זְאֵבֵי עֶרֶב המה פזרוהָ פזוֹר, / אך לא להם לבד נתנה; ואם התגרו / עברו מעבר.

קו השוה – מגן לה וחלאתה יבזור. / על פי אוירהּ מַחְכִּים בתוכה יתגוררו.

 [/ חברו חבר.

מי יתן לי אבר אעופה: על פי תהלים נה, ז, ולא אזור: ולא אחדל עד שאגיע למחוז חפצי; אעפר בעפרה: על פי שמואל ב טז, יג׳, כל איברי יתמרמרו: יסתערו על האתרים הקדושים ויתחלחלו מרוב התרגשות, על פי דניאל יא, יא;ואם אתבר: ואז אטהר מן הטומאה הכרוכה בגלות.

חמודה וחשוקה: ארץ ישראל, שהיא ארץ חמדה; ויראת שדי היא אוצרו: ישעיה לג, ו; וישברו בר: יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, על פי חיקוי הצלילים של הצירוף ״ויצברו בר״ (בראשית מא, לה).

זאבי ערב: אויבי ישראל, על פי צפניה ג, ג; עברו מעבר: חצו את הגבולות ופעלו מעבר למה שהוטל עליהם בידי הבורא; מעבר: מיציריו הלשוניים של המשורר, במובן של מעשה מוגזם, העובר את הגבולות הסבירים.

קו השוה: העיקר; מגן לה: הכוונה לבורא המגן על ארץ ישראל מפני אויבי ישראל; יבזור: יפזר, במובן של ירפא ויתקן, על פי דניאל יא, בד; על פי: בגלל; אוירה מחכים: אוירה של ארץ ישראל, על פי המדרש; חברו חבר: עם שובו של עם ישראל לשכון בארץ ישראל, בניו יהוו שוב חבורה מלוכדת אחת.

פיוט שכתב ר׳ דוד אלקאים לאחר קבלת הצהרת בלפור-יוסף שטרית

ב. פיוט שכתב ר׳ דוד אלקאים לאחר קבלת הצהרת בלפוררבי דוד אלקיים

הפיוט מוקדש לתינוי שבחיו של אלוהי ישראל על החסד המופלא שעשה עם עמו בצורת החלטתה של ממשלת בריטניה למסור את ארץ ישראל לעם ישראל כדי לכונן בה בית לאומי. המשורר מייחס את ההחלטה למלך אנגליה, שהודרך לדידו על פי ההשגחה העליונה, ומפרש אירוע זה באתחלתא דגאולה וכסימן לכך שהעמים חדלו סוף סוף להשפיל את עם ישראל והתחילו להכיר בזכויותיו ובסגולותיו. בשיר מובעות בערבוביה פעולות השבח והתודה ופעולות התיאור והסיפור של האירועים ההיסטוריים שהביאו לכתיבת השיר. מוזכרות בו גם המערכות הצבאיות הקשות של מלחמת העולם הראשונה ותוצאותיה הפוליטיות של המלחמה בצורת ההכרה בזכויות הלאומיות של עמים שונים באירופה. גם בפיוט זה המשורר מביע את כיסופיו העזים לזכות ולראות את הארץ בעודו בחיים.

אשר למתכונתו של השיר, הפיוט מורכב על לחן של שיר עם לירי־רומנטי ידוע במרוקו, ונושא תבנית של שיר חרוזי בן עשרים וארבעה בתים בעלי ארבע צלעיות באורך שונה החורזות על פי המתכונת הקבועה: קרשת. השיר כולל רפרן שהוא פסוק מקראי המביע את תחושת ההודיה והתעלות הרוח.

כתובת השיר: ״פיוט תודה להשי״ת [=להשם יתברך] על שנתנה ארץ ישראל לבניה

על יד מלך אנגליה יר״ה [=ירום הודו]; קד [=לחן]: גורילי ללאה, יא סמעא, ועלאש

עליך דלבכא [=באלוהים, אמור, הו נר, למה לך כל הבכי הזה?]״.

המקור: שירי דודים, עמי 254-233.

 

1 אזכיר בלשוני / נסים ונפלאות; יפצחו ההרים רנה! / תִּלְאֶה כָל עֵט לְסַפְּרָן. /

[חולפות יום יום ראו עינינו.

הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו.

 רָאָה בָעֲוֹנִי / אל חי וַיָקֶם מֵעָפָר, כי קָנוֹא נִתְקַנָּא / על ארצותיו לְטַהֲרָן / ולנקות [הר מנו אֲסָרָנוּ.

ורמה קרני / בקרוא מלחמות גדולות בין כל עם ומדינה: / מגמת קו משטרן

 [- / כל עם נדח ;שוב לאיתנו.

5 –  עסיס רמוני / ראה כי נבלע בשמנם תוך הר הלבונה; / אכן צף ואור קָרַן; /

 [נגלה אורי וזרע עֲנָנוֹ.

ניני אדמוני, / מהם שָׂמְחו כשמחתי, כי אלקים אִנָּה / קרבות רב מִסְפָּרָן. / צד [הַשָׁוֶה כי צץ אור ישענו.

 

מקורות וביאורים

נסים ונפלאות: המשורר משוכנע שהצהרת בלפור ניתנה בדרך נם, על פי החלטת הבורא;

 יפצחו ההרים רנה: על פי ישעיה נח, יב:

 ראו עינינו: בזמן עבר, שכן הצהרת בלפור היא סימן לגאולה; על פי משפט מתפילת ערבית ״כן יראו עינינו וישמח לבנו״.

הודו לה׳.״.: תהלים קו, א; מתוך פרקי ההלל.

ראה בעוני: ריחם על עם ישראל הסובל בגלות;

 בעוני: במקום ״בעוניי״, משיקול חריזה;

 ויקם מעפר: הרים את עם ישראל משפלותו, על פי תהלים קיג, ז ומקורות נוספים;

קנוא נתקנא על ארצותיו: ה׳ החליט להוציא את ארץ ישראל מידי כובשיה;

ולנקות הר מנו אסרנו: עבור המשורר הצהרת בלפור משמעותה טיהור הר הבית מן המסגדים שבו והחזרתו לריבונות יהודית, שהתבטלה מאז החורבן;

מנו: במקום ממנו.

ורמה קרני: שמואל א ב, א;

בקרוא מלחמות גדולות: הכוונה למלחמת העולם הראשונה, שלקראת סופה התקבלה הצהרת בלפור;

מגמת קו משטרן… לאיתנו: עבור המשורר החזרת העצמאות לעמים מדוכאים היא אחת התוצאות הפוליטיות העיקריות של מלחמת העולם, וגם עם ישראל נהנה מכך. עם ישראל זכה שגם שאיפותיו הלאומיות יוכרו כשם שהוכרו זכויותיהם של עמים שונים באירופה.

ישוב לאיתנו: על פי שמות יד, כז.

עסיס רמוני: שיר השירים ח, ב. הכוונה ליוקרה ולכבוד של עם ישראל; ראה: הכוונה לאלוהי ישראל;

כי נבלע בשמנם בהר הלבונה: כבוד עם ישראל נעלם משום הצלחתם של הגויים לבטל את עצמאותו, וסימן לכך היא שליטתם בהר הבית ובארץ ישראל;

 הר הלבונה: כינוי להר הבית, על שם הלבונה שהקטירו בבית המקדש, על פי שיר השירים ד, ו: ״אל הר המור ואל גבעת הלבונה״;

אכן צף: הכוונה לשמן שנבלע וחזר וצף, היינו ליהודים חזר כבודם;

 ואור קרן: אור הגאולה זרח, על פי חיקוי צלילים של הכתוב ״כי קרן עור פניו״(שמות לד, כט);

 זרע עננו: פיזר את העננים שהעיבו על גאולת ישראל, כסימן לקץ הגלות.

ניני אדמוני – הכוונה לעמי אירופה שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה.

מהם שמחו....קרבות – הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

 צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 צץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה

אֵשְׁפָתָם תִּרְנֶה / חַרְבָּם בָּאָה בְלֵב זֶה מִזֶה, חֶרֶב הַיּוֹנָה. / גַּם בְּנֵי עוּץ וַאֲרָן / הָמוּ [כְנֶהֱמַת יָם בִּשְׁאוֹנוֹ.

עלי מחנה / כדור חנו למיניהם; מםפרם מי מנה, / משפחות באגורן. / נחלש [כל גבור נפל ימינו.

ראתה עֵינִי / כִּי נֶהֱפַךְ הַגַּלְגָּל וְשָׁבוּ יְמֵי עֶדְנָה, / וְּדְלָתַי סַבּוּ צִירָן / על יד מלך [חסיד בהמונו.

חדר בקרני / זהב, רמס על גביהם וַיְגָרְשֵׁם מִמֶּנָּהּ; / ובתחבולות בסדרן, / מחסד

 [אל עלילות נתכנו.

נֶטַע נַעֲמָנִי / עָמַד בַּפֶּרֶץ: וכליותיו באש תבערהה, / אש להבות: ומקורן / אהבת [עמו, ארצו, משכנו.

השתטח לִפְנֵי / מלכּו: מעוז ומגדול על ההרים תָשׁוֹבְנָה / לקדמותן, וּפְּאֵרָן / [כְּבִימֵי קֶדֶם מַאֲוֶיֵינוּ.

 

ניני אדמוני: הכוונה לעמי אירופה, שהם צאצאי עשיו שהיה אדמוני, על פי בראשית כה, כה;

מהם שמחו… קרבות: הצהרת בלפור שניתנה בידי ממשלת בריטניה היא סימן לכך שגם חלק מעמי אירופה שמחים להכיר בזכויות היהודים על ארץ ישראל:

צד השוה: התוצאה של המלחמה הקשה;

 עץ אור ישענו: אור הגאולה זרח לעם ישראל עם סיום המלחמה.

אשפתם תרנה: הכוונה לאויבי ישראל שהוכו קשות במלחמה, על פי איוב לט, כג:

 תרנה: במובן תישבר ותושבת:

 חרב היונה: ירמיה מו, טז; נ, טז;

 גם בני עוץ… בשאונו: הכוונה, בנראה, לעמים השכנים לארץ ישראל שהיו מעורבים במלחמה:

כנהמת ים בשאונו: על פי ישעיה ה, ל ועל פי תהלים סה, ח ״שאון גליהם והמון לאמים״.

עלי מחנה… באגורן: הכוונה לעמים הרבים והשונים ששלטו בארץ ישראל מאז החורבן, על פי ישעיה כט, ג:

משפחות באגורן: משפחות העמים שהתאספו ובאו לכבוש את הארץ:

נחלש כל גבור נפל ימינו: העמים אויבי ישראל שהשפילו אותו ונוצחו במלחמה:

נפל ימינו: בהיפוך מן הכתוב ״הרימות ימין צריו״(תהלים פט, מג).

ושבו ימי עדנה: המשורר משוכנע שעם ישראל יחזור לעצמאותו בארץ ישראל, כפי שהיה לפני החורבן: ודלתי סבו צירן: על פי משלי כו, יד:

על ידי מלך חסיד: מלך אנגליה, שנחשב בעיניו בחסיד אומות העולם:

 בהמונו: גם העם האעלי מסכים עם החלטת ממשלתו לייסד בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

חדר בקרני זהב… בסדרן: הכוונה לבריטים שכבשו את ארץ ישראל מידי התורכים הן בזכות הכוח הצבאי והנשק שעמד לרשותם והן הודות לטכסיסי מלחמה, שהאל השפיע עליהם:

קרני זהב: בהשאלה, כלי משחית חזקים יותר מכלי ברזל;

אל עלילות: אלוהי ישראל העושה נפלאות, על פי שמואל א ב, ג: ״אל דעות ה׳ ולו נתכנו עלילות״.

נטע נעמני: אלוהי ישראל, על פי ישעיה יז, י:

עמד בפרץ: על פי תהלים קו, כג:

וכליותיו… להבות: האל דאג לגורלו של עם ישראל, על פי איוב יט, כז: ״כלו כליותי בחקי״:

 ומקורן: מקור הלהבות שבערו בכליותיו, מקור הדאגות: משכנו: בית המקדש, שבו שוכנת השכינה.

השתטח לפני מלכו: עם ישראל, שלא הפסיק להתפלל ולהתחנן לבוא הגאולה:

מעוז ומגדול: על פי הצירוף ׳מגדל עוז, תהלים סא, ד ומקורות נוספים;

תשובנה… מאויינו: הכוונה לסמלי העצמאות שיתנוססו על הר הבית כבימי קדם, עת ישב עם ישראל בארצו, כפי שחלמו דורות רבים:

תשובנה: במקום ״ישובו״ משיקולי חריזה.

בפי ולשוני / אומר שירים ותשבחות, ושפתי תפצחנה / מלכות אנגליה זמין, / [על רוב טובה שעשתה עמנו.

הַמציא לי חִני, / מלכי; תחנות עמך בכל עת תבענה / שפתותם: ולחברן / [נכספה נפשי בהתחננו.

 ואשרך אזני / שמעה שימחת ציון ובנות יהודה תגלנה, / שב כעדן מדברן; / יודו [לה׳ כי גמלנו.

כחולם אני / בשוב אלי שבות ציון כקדם מעונה, / וערים למסחרן. / נֹאמר: [אשרנו! מה טוב חלקנו!

חֶטְאִי כשני / לֻבַּן וַעֲדֶן בקרבו כאודם שושנה; / עוד עוונות בזִכְרָן / טרם ישכחו [בהן נפלנו.

אלף ושמונה / מאות שנים וחמשים לא אבדה אמונה. / נפשות עמי ושיברן / [מקוים לאל ישלים חפצנו.

 

בפי ולשוני״.: הפיוט שכתב הוא שיר שבח גם לאלוהי ישראל שכיוון את החלטתה של ממשלת אנגליה וגם לממשלת בריטניה ולעם הבריטי על שגמלו חסד לעם ישראל:

 ושפתי תפצחנה מלכות אנגליה זמרן: יש ליישב כך את סדר המילים: ושפתי תפצחנה זמרן למלכות אנגליה:

זמרן: מוסב כנראה ל׳שפתים׳.

המציא לי חני… שפתותם: תפילת המשורר שעם ישראל ימשיך למצוא חן בעיני העמים כדי שיתגשמו תחינותיו לגאולה שלמה:

תבענה שפתותם: על פי תהלים קיט, קעא:

 ולחברן… בהתחננו: המשורר מביע כאן את רצונו להיות דובר לתחינות עם ישראל לגאולה שלמה.

ואשרך אזני…: הכוונה לשמועות שנפוצו בקהילות ישראל לאחר מתן הצהרת בלפור ולשמחה שאחזה ביהודי העולם:

ובנות יהודה תגלנה: על פי תהלים מח, יב: צז, ח-,

שב כעדן מדברן: על פי ישעיה נא, ג:

יודו לה׳ בי גמלנו: על פי ישעיה סג, ז.

בחולם אני… כקדם מעונה: על פי תחלים קכו, א:

בקדם מעונה: על פי דברים ל, בז:

וערים למסחרן: עבור המשורר חיים כלכליים סדירים ותקינים ושגשוג כלכלי הם חלק מהותי מן הגאולה:

נאמר: אשרנו! מה טוב חלקנו!: על פי פרק מתפילת שחרית.

חטאי בשני לבן: על פי ישעיה א, יח:

ועדן בקרבו באודם השושנה: המאורעות הנשגבים הכרוכים בניצחון הבריטים במלחמה ובמתן הצהרת בלפור אין משמעותם שעם ישראל כיפר על כל חטאיו ושהגאולה הושלמה; על עם ישראל להמשיך את חזרתו בתשובה שלמה כדי שהגאולה המיוחלת תתממש בשלמותה:

עוד עוונות… נפלנו: חטאי עם ישראל היו רבים, ואסור להתכחש להם.

אלף ושמונה מאות שנים וחמשים: מאז חורבן בית שני, כשהכוונה לשנת 1918, שבה ניתנה הצהרת בלפור. במרוקו חיסרו 68 שנים ולא 70 ממניין הנוצרים כדי לציין את משך השהייה בגלות:

לא אבדה אמונה: לא אבדה התקווה והאמונה לבוא הגאולה ולשיבת ציון:

 נפשות עמי ושברן מקוים: כפל לשון להגברת כוח התקווה:

לאל ישלים חפצנו: על פי ישעיה מד, בח.

 

משתה שמני / יעשה ה׳ בהר, ואומות תשמחנה; / בידען והכירן / יודו בפה: [הנה אלקינו.

אל תמיתיני, / אנא ה/ טרם אראה בית נכונה, / בתי ציון בעשרן. / די מצרה [שבעה לה נפשנו.

אקריב קרבני, / עולתי, מנחתי; ובל אזנים תשמענה: / ועינים לצורן / נשואות [בהר בית מקדשנו.

חון יה, ענני, / השלים חפצי: עמך השיבם בראשונה, / בתשובה אב בחרן. / [שמחנו כימות עניתנו.

זה כמה מונה / קצי, מתי יתגלה ואבואה ציונה. / ארים קולות ביתרן / שיר בן [דוד קים משיחנו.

 

משתה שמני: המשתה הגדול שייערך על הר הבית עם בוא הגאולה השלמה ושבו ייטלו חלקו כל האומות, על פי ישעיה כה, ו:

יודו בפה: הצהרת בלפור שניתנה בידי אומה זרה היא סימן לכך, שגם הגויים מתחילים להאמין באלוהי ישראל.

אל תמיתני… בעשרן: תפילת המשורר שיזכה לראות את ארץ ישראל ואת שגשוגה המחודש לפני מותו; בית נכונה: על פי מיכה ד, א;

נכונה: בנקבה במקום בזכר מסיבות של חריזה וכן משום תרגום בבואתי של המילה ״דאר״ הערבית־יהודית;

די מצרה שבעה לה נפשנו: על פי תהלים פח, ד.

אקריב קרבני, עולתי, מנחתי: הגאולה משמעותה עבור המשורר חידוש עבודת בית המקדש והקרבת הקרבנות: ועינים לצורך נשואות בהר: על פי תהלים קכא, א.

עמך השיבם כראשונה: על פי ירמיה לג, יא:

אב בחרן: הכוונה כנראה לקריאתו של האל לאברהם אבינו לצאת מחרן וללכת לארץ היעודה:

שמחנו כימות עניתנו: תהלים צ, טו.

25 זה כמה מונה: מניין קץ הגלות ובוא הגאולה:

 ארים קולות ביתרן: ארים את קולי ואנגן על כלי מיתר לאחר שאתבשר על בוא הגאולה השלמה:

 ביתרן: במקום ״ביתרם״, בגלל החריזה:

יתרן: במובן של מיתר.

פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור

 

3.3 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור

מקדם ומים כרך ז

מקדם ומים כרך ז

הפיוט נמצא בשני כתבי יד שונים בשתי גרסאות שונות, האחת מתארודאנת והשנייה ממוגאדור. אף שהשיר נכתב במוגאדור דומה כי הגרסה שנמצאה בכתב יד מקהילה זו שופץ בתחילת שנות העשרים, וכי הגרסה של תארודאנת היא הקרובה למקור. השיר נבתב במקורו בעשור הראשון של המאה העשרים, לאחר מותו של הרצל, מייסד התנועה הציונית. הוא שופץ ומוחזר לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, כנראה בידי המחבר עצמו, שהיה איש מוגאדור. השיר כולו ספוג באווירה של ציפייה דרוכה לבוא הגאולה השלמה, שסימניה נראו בפעילות הפוליטית של הרצל על פי גרסת תארודאנת ובעזיבת התורכים את הארץ על פי גרסת מוגאדור.

בשתי הגרסאות השיר מורכב משתי סטרופות בנות שתי תת־סטרופות, האחת בת שלושה טורים בני ארבע צלעיות והשנייה בת ארבעה טורים קצרים חד־צלעיים ובעלי חריזה זהה, ומסטרופת סיום בת תשעה טורים בני ארבע צלעיות בגרסת תארודאנת ובת חמישה טורים בלבד בגרסת מוגאדור. תבנית החריזה של השיר היא אבאב.גבגב.דהדה.וווו זחזח.טחטח.יביכ.לללל מנמנ.סעסע.פצפצ וכר.

מחבר השיר, ר׳ דוד אסבאג, חי במוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא כתב שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים שונים על קהילת מוגאדור, וכן שירי גלות וגאולה; אחד מהם מופיע באנתולוגיה שיר ידידות.

א. גרסת תארודאנת

גרסה זו כוללת עשרים ושלושה טורים ונכתבה אחרי מות הרצל, במחצית השנייה של העשור הראשון למאה העשרים. פועלו הפוליטי של הרצל, ששילם עליו בחייו, הוא המשמש כאן מסגרת התייחסות למשורר(טורים 16-18). שנת הגאולה השלמה המועלית בגרסה זו היא שנת תרפ״ח [1928/1927] (טור 15 — ׳בשנת תפרח ותרבה׳).

כתובת השיר: ״פיוט; נו[עם]: דברי שיר שבח: סי[מן]: אני ע״ה דוד צעיר חזק [חזק]״. המקור: כ״י מרדכי קנינו מתארודאנת.

 

אוחילה לאל אראה / יום הבשורה, / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.

נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רינה וזמרה.

ישמח [!]* גם קול לוי / בשיר דוכנו / ישיר ישראל בְּנָוֶה / יושב על כנו.

קצרא

עיר תהלה, הקורא

יאמר להּ: התנערי;

חומת אש סביב, אורי;

 לא יבוא בך עוד נכרי.

ישמח [!]* – צ"ל ישמע

מקורות וביאורים

  1. אוחילה לאל: על פי מיכה ז, ז.
  2. נכספה נפשי: על פי תהלים פד, ג;
  3. בית הבחירה: בית המקדש, על פי ההגדה של פסח:
  4. ורחובות עיר מלאות: על פי זכריה ח, ה.
  5. ישמע גם קול לוי: שירת הלוויים בעבודת בית המקדש;
  6. בשיר דוכנו ישיר ישראל: על פי לשון התפילה.
  7. עיר תהלה: ציון וירושלים, על פי ירמיה מט, כה.
  8. יאמר לה: התנערי: על פי ישעיה נב, ב.
  9. חומת אש סביב, אורי: על פי שיר השירים ח, ו.
  10. לא יבוא בך עוד נכרי: לא יבואו עוד אויבים לכבוש את ארץ ישראל.

33

ההרים יפצחו שיר / תה ותודה; / כל עץ היער ישיר/ לצור תעודה.

 דביר ואולם יִבָּנֶה [!]* / בארץ חמדה, / כהן יקריב קרבנו / וזבחי תודה.

 ובכל יום וליל / אוחיל קץ הפלאות; / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.

 

ימי קץ איש חמודות

 בא חשבון אנשי מדות.

 פקדו מצפוני סודות,

זממו מספר החידות.

*צ״ל יבנו

15 דברי הנביא / דניאל הוא עת חֶנְינָה: / בשנת תפרח ותרבה / יבוא ברנה.

ציר נאמן רב אונים, / הר צל לעמו, / קבץ חברת ציונים / ואלהיו עמו.

על עמו ועל ארצו / עמד בפרץ, / לא שקט ולא נח לזפצו / עם מלכי ארץ.

 ירד גולה ברוב עוז / על קצוי ארץ; / על המקדש המעוז / נפל על ערש'.

 רב המניח עמו / לבית עולמו, / דבריו יתקיימו / קנין אולמו.

 

ההרים יפצחו שיר רנה ותודה: על פי ישעיה נח, יב:

צור תעודה: אלוהי ישראל, על פי ישעיה ח, טז.

כהן יקריב קרבנו וזבחי תודה: על פי מקורות מקראיים שונים.

אוחיל קץ הפלאות: על פי דניאל יב, ו:

 בנה גא חומות וחיל: על פי ישעיה כו, א.

ימי קץ: קץ הגאולה;

איש חמודות: כאן המשיח, על פי דניאל י, יא, יט.

בא חשבון אנשי מדות: על פי חשבון מחשבי הקץ;

אנשי מדות: על פי במדבר יג, לב.

פקדו מצפוני סודות: פענחו את סוד הגאולה על פי השמועות המשמחות שהגיעו.

זממו מספר החידות: סימני הגאולה הגלויים הלכו וגברו: חידות: חידות הגאולה שפתרונן התחיל להתבהר עקב ההתפתחויות המדיניות.

דברי הנביא דניאל הוא עת חנינה: קרובה הגאולה;

עת חנינה: על פי תהלים קב, יד;

בשנת תפרח ותרבה: כפל לשון: שנת הגאולה תהיה שנת הפריחה והשגשוג, וכן סימנה של שנת הגאולה, שנת תפר״ח, היינו 928ו/927ו.

ציר נאמן: שליח נאמן; הכוונה להרצל, שיצא בשליחויות לארצות שונות;

הר צל לעמו: משחק מילים על יסוד השם ״הרצל״; הוא נתפס בעיני המשורר כהר חומה עבור עם ישראל, הדואב בגלות;

 קבץ חברת ציונים: ייסד והנהיג את התנועה הציונית.

  על עמו ועל ארצו עמד בפרץ: הגן על זכויות העם היהודי למדינה משלו;

  לא שקט ולא נח, חפצו עם מלכי ארץ: רמז לפגישותיו של הרצל עם קיסר אוסטרו־הונגריה ועם ראש האימפריה העות׳מאנית.

 ירד גולה ברוב עוז על קצוי ארץ: הרצל התמסר כל כולו לענייניו של העם היהודי ונדד לשם כך ממקום למקום;

 על המקדש המעוז נפל על ערש: רמז למותו הפתאומי של הרצל כתוצאה מפעילותו האינטנסיבית למען העם היהודי.

 רב המניח עמו לבית עולמו….: תפילה לקיום הכרזותיו של הרצל עם קיום הבטחת האל להבאת הגאולה.

 

20 חזק צורי הראני [!]*  אותות גאולה, / כי עברו על ראשנו / כל המחלה.

זמן אלה הימים / נושא יאודה; / טל יערפו שמים / תהיה לעדה.

קרב קץ גלות המר / עלה ארוכה; / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.

חיש נא ובנה, צור גואל, / את עיר הומיה; / וקבוץ נדחי ישראל / ינון ואליה.

*צ״ל הראנו

20 כי עברו על ראשנו כל המחלה: סבלנו את כל מנת הסבל שאלוהים גזר על עם ישראל. טל יערפו שמים: על פי דברים לג, כח.

עלה ארוכה: על פי ירמיה ל, יז;

 אברך על המוגמר: על פי לשון חז׳׳ל, כאן במובן של גאולה שלמה;

זאת הברכה: דברים לג, א.

עיר הומיה: ישעיה כב, ב:

יקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ה! ינון: המשיח.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים – יוסף שטרית

ב. גרסת מוגאדור%d7%9e%d7%a7%d7%93%d7%9d-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a8%d7%9a-%d7%96

השיר שונה מגרסת תארודאנת בסטרופת הסיום שלו, שצומצמה כאן לחמישה טורים במקום תשעה בגרסה המקורית. האירועים המשמשים מסגרת התייחסות לשיר כרוכים כאן ביציאת התורכים מארץ ישראל לאחר כיבושה בידי הבריטים ולא במפעלו הציוני של הרצל, שאינו מוזכר כלל. גם שנת הגאולה השלמה הוסבה כאן מתרפ״ח לתרפ״ה (1924/1925). כאן נוסף גם טור (ס׳ 17) המתייחס למצבה של ירושלים, שנמצאת עדיין תחת כיבוש של זרים אף שהתורכים עזבו אותה. גרסה משופצת זו נכתבה במוגאדור כנראה בסוף העשור השני של המאה.

אשר לתבנית השיר, אין הבדל בין שתי הגרסאות פרט לשינויי נוסח שנבעו מצורכי השיפוץ ומטעויות בהעתקה. כתובת השיר גם היא שונתה בהתאם לשיפוץ: ״שירה ליום הבשורה ולכבוד עיר תהלה ירושת״ו בב״א. [=ירושלים, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו, אמן]. סי[מן]: אני ע״ה [=עבד ה׳] דויד חזק חזק; נו[נעם]: דברי שיר שבח״. המקור: כ״י משה כהן בידוך, ללא עימוד.

ו אוחילה לאל אראה / יום הבשורה; / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.

נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רנה וזמרה.

ישמע גם קול לוי. / שיר על דוכנו / ישיר ישראל בנוה, / יושב על בנו.

תגטיא עיר תהלה, לה קורא,

שינויי נוסח בגרסת תארודאנת בהשוואה לגרסת מוגאדור

3 ישמע: ישמח [!] // 4 יה קורא: הקורא "

 

יאמר לה: התנערי,

חומת אש סביב אורי;

לא יבוא בך עוד נכרי.

ההרים יפצחו בשיר / רנה ותודה; / כל עץ היער ישיר / לצור תעודה.

דביר ואולם לבנ[ו] / בארץ חמדה; / כיהן יקריב קרבנו / וזבחי תוז־ה. 10

ובכול יום אני אוחיל / קץ הפלאות, / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.

 תגטיא ימי קץ איש חמודות

בא חשבון אנשי מרות.

 פקדו מצפוני סודות,

עלה מספר החידות.

15 דברו יחד, קרוב / בא עת חננה; / בשנת תרפ״ה מכאוב / יבוא ברנה.

חזק לבות כי צמחו / אותות גאולה, / כי קדר עזבו ברחו / מעיר תהלה.

 חיש מהיר מלא שמחת / עיר הבנויה, / כי זה היום הוא תחת / אומה נכריה.

 זמן יבוא בימיו / נושע יאוז־ה; / יה, טל יערפו שמיו, / תהיה לעיז־ה

קץ כל גלות רע ומר; / אין עוד צריכה. / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.

מקורות וביאורים של הטורים השונים

15 בשנת תרפ״ה מכאוב: על פי חישובי הקץ שהילכו בקהילתו של המשורר, אמורה הייתה הגאולה להתרחש בשנת תרפ״ה (1924/1925;

תרפ׳׳ה מכאוב: כפל לשון של הצירוף, הן על פי מובנו הראשון של תיקון צרות עם ישראל והן כסימן לשנת הגאולה.

16 כי קדר עזבו ברחו מעיר תהלה: הכוונה כנראה ליציאת התורכים מירושלים לאחר שנכבשה בידי הבריטים.

מלא שמחת עיר הבנויה: השלם את שמחת אנשי ירושלים והעם היהודי;

כי זה היום הוא תחת אומה נכריה: עם ישראל עדיין בגלות.

זמן יבוא בימיו נושע יאודה: על פי ירמיה כג, ו; לג, טז:

יאודה: במקום ״יהודה״, כמקובל בכתביהם של תלמידי חכמים;

טל יערפו שמיו: על פי דברים לג, כח.

קץ כל גלות רע ומר; אין עוד צריכה: עם ישראל אינו צריך להמשיך ולסבול בגלות הנוראה;

 רע ומר: על פי ירמיה ב, יט.

פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאס – יוסף שטרית

4 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים שכתב נסים אנקאב בפאסמקדם ומים כרך ז

השיר נכתב לאחר שהגיע לארץ הנציב העליון הראשון סר הרברט סמואל, שהיה יהודי. המשורר רואה בתפקיד זה ובמי שהתמנה למלא אותו סימן לחידוש השלטון היהודי על הארץ ואות המבשר את הגאולה השלמה (טורים 22-21). השיר מוקדש כולו להעלאה תמונת הגאולה עם הפרוגרמה המשיחית המקובלת בשירת יהודי מרוקו., מימושה הקרוב של הגאולה כולל החזרת הארץ לריבונות יהודית בהנהגתו של מלך(ט׳ 2), ביאת המשיח(ט׳ 3), קיבוץ גלויות(ט׳ 8-4), תפקידו המשיחי של הנציב(ט׳ 10-9), חידוש מלכות בית דוד (ט׳ 12-11), הכנעת אויבי ישראל (ט׳ 14-13), חידוש מלכות ה׳(ט׳ 16-15), בניין בית המקדש וחידוש עבודת המקדש(ט׳ 18-17), גאולת הארץ(ט׳ 20-19). המשורר מתפלל שיזכה לחוות את נם הגאולה ויראה במו עיניו את הארץ (ט׳ 1).

אשר למחבר, ה״שיך״ נסים אנקאב, הוא נולד בפאס בסוף המאה ה־19, עלה לארץ בשנות השישים של המאה העשרים ונפטר בירושלים בשנת 1972, בגיל 86. הוא המשורר העברי האחרון שצמח בקהילת פאם. חיבר פיוטים רבים, ובמיוחד פיוטים לכבוד רבנים וקדושים של פאס ושל קהילות אחרות. עיקר פרנסתו בא לו עם זאת מעיסוקיו הפייטניים והמוסיקליים. בפאס הוא היה הפייטן המובהק בדורו, הנהיג חבורה של שירת הבקשות והוזמן להנעים בקולו ובנגינתו חגיגות ברית מילה, בר מצוה וחתונה בטקסים שנערכו בבתים הפרטיים ובבית הכנסת. הוא היה כנר אמן, וניגן גם על עוד ועל מנדולינה. בפאס הייתה לו תזמורת שליוותה זמרים ידועים כמו זוהרה אלפאסייה (1903 ?-1995). באירועים המשפחתיים והקהילתיים הוא נהג לבצע גם משיריו הערביים-היהודיים העממיים וגם משירי זמרים אחרים. ללחנים של שיריו הוא התאים מנגינות קיימות של פיוטים ושל שירים מוסלמיים, ולעתים גם הלחין בעצמו מנגינות חדשות על יסוד מנגינות ערביות ואירופיות. במחצית השנייה של חייו הוא קיבל הסמכה מידי המוהל המפורסם בפאס ר׳ בנימין אלבאז לשמש מוהל, ועסק בכך הן בפאס והן בארץ.

בצעירותו הייתה תסיסה ציונית רבה בפאס. לאחר הטלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל עלו עשרות צעירים, רווקים ומשפחות, מפאס ומצפרו לארץ וניסו להיקלט בה, אך מאמציהם היו לשווא. התנאים הכלכליים הקשים ששררו אז בארץ ובמיוחד בירושלים השאירו אותם בחוסר כול ואילצו אותם לחזור לקהילותיהם במפח נפש. השיר נכתב כנראה בתקופת האופוריה המשיחית שאחזה בקהילה לאחר בואו של הנציב העליון סר הרברט סמואל לירושלים, לבטח לפני ירידתם של העולים מהארץ וסיפורי הזוועה שסיפרו בפאס על כשלון קליטתם בירושלים.

הערת המחבר – פיוטים אחדים משל נסים נקאב הודפסו בפאס על גבי דפים נפרדים. ראה פרטים על דברי דפוס אלה ועל חיבורים אחרים שערך המשורר אצל תדגי, הדפוס. מר ראובן נקאב מירושלים, אחיינו של נסים, מסר לי שאשת המשורר מכרה את בתב־היד שבו רשם המחבר את שיריו לקונה מזדמן. לא נודע לי עד היום היכן מונח כתב יד זה. אני מודה כאן לפייטן ראובן נקאב על המידע הרב שמסר לי על דודו ועל השירים שלמד ממנו.

מפיה של גברת חנה לשקר בת פאס הקלטתי באחרונה בתי שיר בערבית־יהודית ששרו אלה שחזרו בחוסר בול לפאס בתחילת שנות העשרים, המובאים כאן בתרגומם העברי:

א. עולים לרגל היינו,                                  ב. שבים לפאס אנו,

ונעלינו בידינו.                                            בלא כסות ובלא מצע לגופנו.

מכרנו את רהיטינו וערומים נשארנו,              אחד ערום, השני חסר כול, השלישי יחף.

ואיש לא ריחם עלינו.                                   דמי הערבות היו בידי חיים לוי.


מקדם ומים כרך ז

הפיוט שלפנינו הוא שיר מרובע בעל תבנית מעין־אזורית. הוא כולל כאן עשר סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים, וכן רפרן דו־טורי שהטור השני בו תלת־צלעי. הסטרופות והרפרן מסתיימים בתיבה ״מלך״, המשובצת בפסוקיות ובצירופים השאובים ברובם מן המקרא. החריזה בסטרופות אאאת בבבת גגגת וכר, וברפרן ררששת. חתימת המשורר בראשי הבתים: ״אני נסים הצעיר״.

המקור: תהלות ישראל, עמי 62.

1 אזכה לראות את ארץ, / עיר משושי כל הארץ,

 בתת לנו הארץ / ובתוכה ימלוך מלך.

 

אגיל אשמח / בבוא צמח,

יקבץ נפוצים, / אנשים ונשים, / כדבר המלך.

 

5 נלך מדבר אל ערי / יהודה עיר מבצרי,

שמה אפצח בשירי / בראות פני המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

 

יחד עם כל ישראל / ייאספו בבוא גואל

תוך מקדש ואריאל / ביום שבת המלך.           אגיל אשמח / בבוא צמח

מקורות וביאורים

1 – עיר משוש כל הארץ: על פי איכה ב, טו ותהלים מח, ג.

2 – ימלוך מלך: ישעיה לב, א.

3 – אגיל אשמח: על פי תהלים לא, ח; צמח: המלך המשיח, על פי פרשנות מדרשית למקורות מקראיים.

4 – כדבר המלך: אסתר ה, ח.

5 – עיר מבצרי: על פי מקורות שונים במקרא.

6 – בראות פני המלך: על פי שמואל ב יד, לב.

8 אריאל: כינוי לירושלים, על פי ישעיה בט, א; ביום שבת המלך: ביום שבו ישב המלך המשיח על כיסאו.

 

נגילה נשמחה בו, / איש רוח אלהים בו,

10 כי אלהים חפץ בו; / גדלו להיות מלך.            אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

סמוך סוכת עבדיך, / בן ישי משיחך,

כי לא מבלעדיך / אשימה עלי מלך.                       אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

יכרית האל אויבינו / ויגרש מארצנו

כל חורשי רע עלינו, / יצאו בדבר המלך.                 אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

15 מלך רם שוכן מעלה, / לך עוז וממשלה;

ולך נאוה תהלה / בציון קרית מלך.                        אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

השיב בנך על כנו / ומקדש על מכונו

ולוי על דוכנו / ישיר בהיכל מלך.                            אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

ציון עיר תפדה / ובבניה עוד תַּעְדֶּה;

 20 ובשיר חדש לך אודה / ברוב עם הדרת מלך.        אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

יחי הרברט סמואל, / בימיו יבוא גואל

ויקבוץ נדחי ישראל / בחצרות בית המלך.               אגילה אשמח/ בבוא צמח

 

9 נגילה נשמחה בו: ראה טור 3 לעיל; איש רוח אלהיט בו: על פי בראשית מא, לח.

10 כי אלהים חפץ בו: על פי מקורות מקראיים שונים.

11 סמוך סוכת עבדיך: על פי עמום א, יא ולשון התפילה.

12 כי לא מבלעדיך: על פי מקורות מישעיה; אשימה עלי מלך: על פי דברים יז, טו.

13 יכרית האל אויבינו: על פי שמואל א ב, טו.

14 חורשי רע: על פי משלי יב, כ: יד, בב.

15 מלך רם שוכן מעלה: על פי מקורות מקראיים שונים; לך עוז וממשלה: על פי תהלים צו, ו ולשון התפילה.

16 ולך נאוה תהלה: על פי תהלים לג, א; בציון קרית מלך: על פי תהלים מח, ג.

17 השיב בנך על כנו״.: על פי לשון התפילה.

18 ולוי על דוכנו: על פי לשון התפילה.

19 ובבניה עוד תעדה: ארץ ישראל עוד תתפאר בבניה שישובו אליה בבוא הגאולה: על פי ישעיה סא, י.

20 ברוב עם הדרת מלך: משלי יד, בה.

21 יחי הרברט סמואל: הנציב העליון הראשון שמינתה ממשלת בריטניה לניהול עניני ארץ ישראל, שהיה יהודי.

22 ויקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ח; בחצרות בית המלך: על פי מקורות שונים בתהלים.

פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא- יוסף שטרית

3.5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכאמקדם ומים כרך ז

השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.

מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.

השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.

המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.

הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילון של כתב היד

החלק העברי של השיר

 

אשיר בשיר וּמַהֲלָל, / לעיר ציון המהֻולל.

אויבינו בים צלל, / בעיר ציון בנויה.

 נלך לעיר טבריה, / לעיר ציון בנויה.

 

נא האל, שלח לנו / אליה לבשרינו

5 במהרה בימינו / יוציאנו לרויה.

 

יה נקום נקמתינו / מן העמים אויבינו,

ולציון יעלינו / מקרב כל אֻומייא.

 

מלכנו שמו וַיְזְמָאן, / מתנקם בעם האלמן;

כמו מרדכי בְּהָמָן / הרג אותם בִּצְדִיָּיה,

 

10 יעשה למען שמו, / יפדה לישראל עמו,

מתחת יד צרימו / בזכות בני עלייה.

 

מדשן ביתך ירויון / כל ישראל בציון.

לפני המלך בן גוריון, / ירום דגלו לשמייא.

 

והשם יעזור ציונים / להוליך לאבות ובנים,

15 במכונות המזומנים / של עיר הקדש טבריה.

 

נאקת בני ישראל / תעלה לפניך אל,

להביא לנו הגואל, / משיח ואליה.

 

מלכנו מגלות יפדינו / לעלות לארצינו,

לראות נקמת אויבינו / אֻומַיָיא וְלִישָׁאנַיָּיא.

מקורות וביאורים

2 בים צלל: על פי שמות טו, י; בעיר ציון בנויה: בתוך גבולות הארץ לאחר פלישת צבאות ערב.

 

מלכנו שמו ויזמאן: הכוונה לנשיא חיים ויצמן. שם הנשיא הותאם לצליליו של שם משפחה יהודי רווח בדרום מרוקו:

 מתנקם בעם האלמן: נקם את נקמת עם ישראל באויבים, שמן הראוי שיהיו אלמנים. הכוונה לעמים האויבים שיצאו למלחמה נגד

 עם ישראל בארצו. כאן אין התיאור ״האלמן״ בא לתאר אלא לציין קללה ואיחול של המשורר כלפי אויבי ישראל. שימוש

 כזה של  שם התואר רווח בערבית היהודית, מלכנו: ״מלך׳ כאן במובן של מנהיג.

       הרג אותם בצדייה: על פי במדבר לה, ב. ( במארב )

בני עלייה: כנראה עם ישראל ככלל, ולא רק אלה שנלחמו בפועל באויבי ישראל.

  1. מדשן ביתך ירויון: על פי תהלים לו, ט.
  • והמלך בן גוריון: גם דוד בן־גוריון מכונה כאן בשם ׳מלך במובן של מנהיג ולאו דווקא

במובנו הראשון.

       יעזור ציונים: הכוונה לאנשי המפלגות הציוניות שפעלו להקמת המדינה ומנהיג כעת את עצמאות ישראל.

       במכונות המזומנים: הכוונה כנראה לאמצעי תחבורה בין יבשתיים שהספיקו בזמן כתיבת

השיר להוביל מאות אלפי עולים לישראל.

נאקת בני ישראל: במובן של תפילה (שמות ו, ה).

       מלכנו: הכוונה לאלוהי ישראל.

            אומייא ולישאנייא: אומות העולם הדוברות בלשונות רבות.

פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא-הפיוט בשלמותו-יוסף שטרית

5 פיוט על מלחמת העצמאות והעלייה ממרוקו לר׳ מימון מלכא

השיר נכתב, כנראה, בעיצומה של מלחמת העצמאות, לפני תום הקרבות ולאחר הניצחונות הראשונים של צה״ל, שכן המחבר מתייחס בשירו לגאולה בלשון עתיד לאורך כל השיר. הוא מופיע בכתב יד שהמחבר ליקט בו פיוטים ושירים שהיו נהוגים בדרום־מזרח מרוקו וכינס בו משיריו העבריים והערביים־היהודיים. הפיוט מורכב משני שירים שונים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, המהווים חטיבה אחת עבור המחבר על אף מוקדיהם התמטיים השונים. חלקו הראשון של השיר מתאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בקהילה לרגל קום המדינה והמלחמה הקשה שבה היא נתונה ונושא תפילה לניצחון סופי על אויבי ישראל וגאולת ישראל ולעלייה לטבריה כסינקדוכה של הארץ. המחבר מציין את שמותיהם של חיים ויצמן ושל דוד בן־גוריון המנהיגים את המדינה תוך כינוים בשם המעצים ״מלך״ (טורים 8, 3ו). לעומת חלק זה החלק הערבי־היהודי מתאר בפירוט־מה פעולות שונות של הברחה והעפלה של יהודים ממרוקו שעלו לארץ דרך אלג׳יריה.

מחבר השיר, ר׳ מימון מלכא, נולד ב־1923 בתינגיר שבדרום־מרכז מרוקו ונפטר בשנת 1999. שימש ברבנות ובהוראה בקהילת ריסאני שבאזור תאפילאלת (קהילת מוצאם של בני משפחת הקדושים אביחצירא) ובקזבלנקה. מאז עלייתו לארץ בשנת 1965 הוא שימש ברבנות בקרית אתא כמוהל, שוחט ובודק ודרשן. חיבר שירים אירועיים שונים בעברית ובערבית יהודית על עלייתו לארץ ועל אירועים שקרו בארץ, וכן חיבורים הלכתיים ופרשניים דרשניים שונים; אלה יצאו בדפוס.

השיר על שני חלקיו נושא תבנית מעין־אזורית. חלקו העברי מורכב מתשע סטרופות בנות שני טורים דו־צלעיים וממדריך המשמש רפרן, החורזים על פי המתכונת תת אאאת בבבת גגגת וכו'. גם שלושים ושתיים הסטרופות של החלק הערבי־היהודי בנויות באותה מתכונת. כתובת השיר: ״פיוט לכ[בוד] ירושלים; סי[מן]: אני מימון מלכא, ולבסוף קסידא בלערבייא [=שיר קצידה בערבית]״.

המקור: כ״י מימון מלכה, דפים קצ, א — קצא, ב.

הערת המחבר : אני מודה כאן לפייטן שרלי מלכא, בנו של המחבר, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד

ב. החלק הערבי־היהודי של השיר

חלק זה בשיר נכתב כנראה זמן מה אחרי חלקו העברי. הוא נושא אופי דוקומנטרי יותר, ומתמקד בתיאור הניצחונות המזהירים של צה״ל וניסיונות העלייה של יהודים ממרוקו. אלה השתמשו בגבול המזרחי של ארץ זו עם אלג׳יריה כדי לברוח ממרוקו ולהגיע לאוראן (והראן), שממנה יצאו הפלגות למרסיי בצרפת. בגלל חששותיו של השלטון הזצרפתי ממהומות בקרב האוכלוסייה המוסלמית הוא הגביל עד למינימום את מתן אשרות היציאה ליהודים ממרוקו ובעיקר לצעירים, שחשד בהם כי רצו להתנדב לצה״ל בדי להצטרף לקרבות עד צבאות ערב.

 על פי מסמכים רשמיים של הפרוטקטורט במרוקו שעיינתי בהם נעצרו חיילים שונים מליגיון הזרים של הצבא הצרפתי שהיו מוצבים באזור הגבול עם אלג׳יריה לאחר שמכרו את כלי נשקם לצעירים יהודים. עברה זו גם הגבירה את הערנות של המשטרה הצרפתית על גבול מרוקו אלגייריה.

מכאן הרושם העז שעשו הסיפורים הרבים שהילכו במרוקו על הניסיונות של צעירים רבים להבריח את הגבול עם אלג׳יריה ולהגיע מהר ככל האפשר לארץ. כעיר מעבר לאלג׳יריה שימשה העיר אוג׳דה(טור 20), הסמוכה לגבול, שחייתה בה קהילה יהודית גדולה. על אף אהדתו לתנועה הציונית ולישראל של ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת באותה העת, לא הורשתה עלייה חופשית ממרוקו בגלל התנגדות המח׳זן והחששות מפני מהומות, כאמור (ט׳ 67-66).

המשורר מתאר בתחילה את ההתרגשות והתסיסה שאחזו ביהודי מרוקו לאחר קום המדינה והניצחון על צבאות ערב (ט׳ 23-22; 29-28; 45-44) ואת רצונם האקטואלי של רבים לעלות לארץ עד כדי מכירת חפציהם (ט׳ 27-24, 35-34). הוא מדגיש את המלחמה הקשה שניהלו מדינות ערב עד ישראל(ט׳ 33-30) ואת הניצחונות המזהירים של החיילים ־יהודים על אויביהם (ט׳ 39-36, 51-46, 61-58, 65-64), ובכללם הלוחמות, שאף הטיסו כביכול מטוסים נגד יעדים בארצות ערב(ט׳ 41-40), אף שהערבים זכו בתמיכת הבריטים ;ט׳ 53-52). חלק זה של השיר מפרט גם את הפעולות המקובלות והבלתי שגרתיות שעשו יהודים כדי לצאת ממרוקו תוך הברחת הגבול בטכסיסים שונים אם דרך קבלת דרכון וזיזה(ט׳ 57-54) בזכות הוראות שנתן כביכול ליאון בלום, ראש ממשלת צרפת(ט׳ 67-66), ואם במחתרת דרך הברחת הגבול עם אלג׳יריה(ט׳ 83-70). המחבר מציין דרכים מיוחדות שהערימו בהן אלה שגנבו את הגבול לאלג׳יריה — בריחה ממשטרת הגבולות(ט׳ 75-74), התחפשות לצבעים(ט׳ 77-76), שחרור עופות על הגבול ורדיפה אחריהם(ט׳ 81-78). הוא מוסיף שלא היה עד לכל התעלולים האלה, אלא מוסר אותם מפי השמועה (ט׳ 83-82).

 

20 שמעו לייא דלקסידא, / ליהוד זאיו מן טריק בעידא.

לאומה חצרתהום פי אוזדא, / גראדהום ימשיו לטבריה.

 [=שמעו שירי זה: היהודים הגיעו מדרך ארוכה. הערבים עצרו אותם באוגדה, ורצונם לעלות לטבריה.]

לאומה: היסוד העברי ״אומה״, שהוראתו בערבית של יהודי מרוקו ״עמי ערב״ ובמיוחד בצירוף ״אומה רעה״; אוזדא: אוג׳דה, עיר סמוכה לגבול אלג׳יריה שהיהודים הבריחו דרכה את הגבול או עברו לאלג׳יריה.

 

שמעו לייא האד לכלאם, / ליהוד ראה גלבו ליסלאם.

דרבוהום טללעו לעלאם; / ליהודי עזיז פי דונייא.

[שמעו דבריי אלה: היהודים ניצחו את המוסלמים. הכו אותם והניפו את הדגל; ליהודים יוקרה בעולם.]

 

מן ענדו חאזא מליחא / ברז יביעהא בלפרחא,

25 באש ימשי לבלאד ראחא, / ירושלים הייא.

[=בעל חפץ יקר יצא למכרו בשמחה, כדי שיוכל לעלות לארץ הרווחה, היא ירושלים.]

ראחא: מנוחה, כאן במובן של רווחה מדינית וחברתית.

 

יא רבי כממל רזאנא, / באש נטלעו לבלאדנא,

ונפרחו מעא צלסאנא, / רזאל ונסא כולייא.

 [=אלוהים, מלא משאלתנו, שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו, אנשים ונשים כולם.]

צלטאנא: כאן כנראה במובן של מלך המשיח, ולאו דווקא ככינוי למנהיגים המוזכרים בחלק העברי של השיר תחת הכינוי ״מלכנו״ וגם כאן בהמשך.

 

חנא נעארפו פי באלנא, / ראה חנא רבחנא בלאדנא.

נטלבו ללאה פי ייאמנא / נטלעו לבלאד ואלדייא.

[=אנו מודעים לכך, שארצנו עלתה בגורלנו. נתפלל לאל שנזכה בחיינו לעלות לארץ אבותינו.]

 

30 עמלו לחצארא, / ראה קתלתהום לגירא.

יא רבי עטיהום טייארא, / נמשיו מן למוטאנייא.

 [=הטילו מצור משום שהקנאה קיננה בהם. הו, אלי, הבא עליהם כליה; שנעלה מארץ האומות.]

טייארא: הוראתה בערבית היהודית המדוברת גם ״אווירון״, אך כאן המובן הוא קללה נמרצת, חטיפה בידי עופות פרא וכליה.

יא רבי, תהדי עלינא, / שייאטן מא ידררונא;

תחייד מן טריק עדאיינא, / נטלעו בלפרחא לכולייא.

 [=הו, אלי, הסר מעלינו שטנים שלא יזיקו לנו;

הסר מדרכנו אויבינו, שנעלה בשמחה שלמה.]

 

יא רבי חן עלינא / באש נטלעו לבלאדנא,

35 ונפרחו מעא צלטאנא / פירושלים נקייא.

[=הו, אלי, רחם עלינו כדי שנעלה לארצנו, ונשמח עם מלכנו בירושלים הנקייה,]

 

דוךּ לעזאז דוךּ צלאטן, / תבעו לערב חתא ללקייאטן.

קטלו לכול דוךּ שייאטן / די דאיירין בטבריה.

[=המנהיגים היקרים האלה רדפו אחרי הערבים עד לפתחי האוהלים. הרגו את כל אלה השטנים שמסביב לטבריה.]

צלאטן: כאן במובן של מנהיגים, כמו שהמשורר כינה אותם בחלק העברי של השיר, וכן בהמשך.

 

דוךּ לעזאז דוךּ לעזארא / פם ואחד יקולו שירה.

ביהא יגלבו פלגיררא, / ושביו לכתרא פשבייה.

[=הבחורים היקרים האלה ישירו שירה בפה אחד. שינצחו במלחמה וייקחו את מרבית האויבים בשבי.] שירה: יסוד עברי הרווח בערבית היהודית הרבנית בלבד.

 

40 דוךּ לעזאז בנאת ציון / טלעו לשמא פלאוירון;

עלא ייד צלטאן בן גוריון / כלאיו לבלדאן כולייא.

[=בנות ציון היקרות עלו לשמים באווירון; בפקודת המלך בן גוריון הרסו ערים שלמות.]

לאוירון: יסוד עברי מהעברית החדשה.

 

אמא זינת האדוךּ לולאד, / די משאיו לדיךּ למדינה;

תל אביב כייאר שתנא, / צור לחדיר דוור לקרייא.

 [=מה יפים הם אותם הנערים שעלו לארץ: תל אביב מבחר ערי היישוב, חומת ברזל סובבת מסביב לעיר.]

שתנא: צ״ל שכּנא; העיצור תא״ו מייצג כאן את ההגייה הרווחת בקהילתו של המחבר להגה הערבי /K/.

 

אמא זינת דיךּ שעה / די שמענא שמועה,

45 עמל לאה תשועה / לליהוד לכולייא.

[=מה יפה שעה זאת ששמענו את השמועה הטובה: הושיע האל את היהודים כולם.]

שמועה: בשורה טובה; יסוד עברי רווח בכל רובדי הערבית היהודית במרוקו; תשועה: יסוד עברי רווח בערבית היהודית הרבנית. ברבדים הנמוכים של לשון זו רווחת התיבה ׳ישועה׳ עם תווית היידוע המגדיר ״לישועה״

 

בזהד לאה ותורה / עמלו ליהוד לגברא,

יטלקוהא פלגיררא; / לאומה כללהא תסיר עאמייא.

[=בזכות אלוהים והתורה ייצרו היהודים אבקה, כדי לפזרה במלחמה; הערבים יוכו כולם בסנוורים.]

 

כא ייבש בסיף ידיהום: / משאיו ליהוד סדוהום,

ובשנאשל גיידוהום, / שאיין עמלו לואלדייא.

[־־החרב יבשה בידיהם; הלכו היהודים ותפשו אותם, ובשרשראות כבלו אותם, כמו שהם עשו לאבותינו.]

 

 

50 דוורת לאומה בלכתרא / עלא ירושלים לכבירא;

זאוהום האדוךּ לעזארא, / סדוהום לכולייא.

[=צרו הערבים בהמוניהם על ירושלים רבתי; הסתערו עליהם הבחורים האלה, תפשו אותם כולם.]

 

ינגליז עאוון לאומה, / נזזל לאה עליהום דלמא.

ישראל חתא הומא / תקלו בלאה לוחדייא.

[=האנגלים עזרו לערבים, אן האל הפיל עליהם צלמוות. גם בני ישראל מצדם בטחו באל האחד.]

תקלו: צ׳׳ל תכלו. הכתיב כאן מהווה תיקון יתר. בתינגיר העיצור /q/ מבוצע כעיצור חכי [k].

 

ליהוד(מא) כא ידורו לפאספור / באש ירכבו פלפאפור,

55 מא כאפושי מן לבחור, / גיר יטלעו לטבריה.

 [=היהודים דואגים לדרכון כדי להפליג באנייה; לא חששו מן הים, רצו לעלות לטבריה.]

ליהוד(מא) כא ידורו: תיבת השלילה ׳מא׳ כנראה מיותרת כאן, ונוספה מחוסר תשומת לב בהעתקה;

לפאספור: דרכון, המילה הצרפתית passeport.

 

חכמו ליהוד בלמעזזא / לפאספור מעא לביזא.

עמלו פמולאנא רחא, / ימשיו ללבלאד נקייא.

 [=היהודים קיבלו בשמחה דרכון וגם ויזה. שמו את מבטחם באלוהים, שילכו לארץ הנקייה.]

לביזא: ויזה, המילה הצרפתית visa.

 

לגנוש גאט ביהום לחאל / עלא פדאייח לאומה פי שחאל,

חתא די אוזהום כחאל; / תעזזבו פזהד ליהודייא.

[=אומות העולם התפלאו על הבושות הרבות שעשו הערבים, עד כי השחירו פניהם; התפעלו מגבורת היהודים.]

 

60 שאיין עמלו למאצר כואעא, / כלפולהום די ואלדינא;

כדאמין חנא ואולאדנא / פדיךּ לבלאד לכאלייא.

 [=מה שאחינו עוללו למצרים נקמו בזה את מה שאלה עוללו לאבותינו; עבדים היינו אנו ובנינו באותה ארץ, שמן הראוי שתהיה שממה.]

כדאמין חנא ואולאדנא: רמז לנאמר בהגדה של פסח ׳׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳׳.

 

מן ענד לאה האד שי, / לבלאדי נקום נמשי.

טול לעמר ואנא נשאשי / עליךּ יא דוו עינייא.

[־־מאלוהים הייתה זאת, לארצנו אקום ואעלה. כל חיי אני כמה לך, הו אור עיני.]

 

לאה הווא עאוונהום / פי לאומה חתא כלאוהום,

65 גיר הומא עמלו ידיחום / כממל לאה בלכירייא.

[־אלוהים עזר להם עד הערבים עד כי החריבו אותם. אך הושיטו את ידיהם, האל השלים את פעולתם לטובה.]

 

דאךּ בלום חאכם פי פראנצא, / חב נמשיו רזאל מעא נשא.

צלטאן אומה יתגאשא, / עלאש נמשיו לכולייא.

 [־־בלום זה שולט בצרפת, רוצה שנעלה אנשים ונשים. מלך המוסלמים נפלה רוחו בגלל עליית כולנו.]

בלום: הכוונה לליאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת בסוף שנות הארבעים והיה אוהד התנועה הציונית.

 

ואחד מן כבאר כואננא, / משה שרת קאלונא,

יא רבי, עטיה למעאונא, / יכממל גראדו בנייא.

[=אחד ממנהיגי אחינו, משה שרת אמרו לנו, הו, אלי, סייע בידיו, כדי שיתמלא חפצו בתום.]

 

70 משאיו ליהוד בלכונא, / באש יעאונו כואננא.

 יא רבבי, כממל רזאנא / באש נטלעו לכולייא.

[=עלו יהודים במחתרת כדי לעזור לאחינו. הו אלי, מלא משאלתנו כדי שנעלה כולנו.]

 

ליהוד בלאה מתתקלין, / לבשו ציצית ותפלין,

וללגיררא כרזו כאמלין/ שדי פראש וליצרייא.

[=היהודים בוטחים באל, התעטפו בטלית והניחו תפילין, ולמלחמה יצאו כולם; שם שדי על ראשם ועל יד ימינם.]

ציצית, תטלין, שדי: יסודות עבריים רווחים בערבית היהודית של הקהילות השונות במרוקו.

מתתקלין: צ״ל מתכּכּלין. הכתיב בקו"ף מהווה כאן תיקון יתר, שכן הוא מייצג את העיצור -K

 

ואחד ררבעא מן כואננא / תסדו פדיואנא. 75 ואחד פסללא(?) ותהנא, / מא צאבוה חתא למגנייא. [=ארבעה מאחינו נעצרו במשטרת הגבולות. אחד מהם ברח לדרכו, לא תפשו אותו עד שהגיע למגנייה.]

פסללא: התיבה אינה ברורה. התרגום כאן במובן של בריחה הוא על פי ההקשר; מגנייא: עיירה באלג׳יריה, הסמוכה לגבול עם מרוקו.

 

ואחד ררבאעא מן כואננא / קבטו סטול די ללואנא,

חתא דאזו דיואנא; / דגיא מסאיו למרסילייא.

 [=קבוצה אחרת מאחינו אחזו בידיהם דליי צבע, עד שעברו את המכס; נסעו מהר למרסיי.]

דיואנא: המילה הצרפתית douane, מכס; כאן במובן של משטרת הגבולות.

 

אמא עזז דיךּ ררבאעא, / טלקו לדזאז פי שאעא,

חתא דאזו מודע לכלעא, / תהנאיו מן זאדרמייא.

[=מה יקרים בני אותה הקבוצה ששחררו לפתע עופות, עד שעברו את מקום הפחד וברחו מן השוטרים.]

זאדרמייא: המשטרה הצרפתית הניידת, מן התיבה הצרפתית gendarmes.

 

80 סדו! סדו! קאלולהום, / תזאז הרבו יליהום,

בלכלעא מקטוע קלבהום, / חתא דאזו לכולייא.

 [=תפשו אותם! תפשו אותם! צעקו לעברם, העופות ברחו להם. לבם נקרע מפחד, עד שעברו כולם בשלום.]

 

האד לכלאם אנא קולתו, / מאשי פי תורה קריתו.

 נאש גאלולי קצייתו / וכתבתו בלעראבייא.

 נמשיו לבלאד טבריה, / לעיר ציון בנויה.

 [=דברים אלה אני אמרתי אותם, לא למדתי אותם בתורה. אנשים סיפרו לי את סיפוריהם וכתבתי אותם בערבית. נלך לעיר טבריה, לעיר ציון בנויה.]

שני פיוטים על קום המדינה לר׳ מסעוד בן יצחק שבת-יוסף שטרית

שני פיוטים על קום המדינה לר׳ מסעוד בן יצחק שבת

א. פיוט על מלחמת העצמאות

הפיוט נכתב, כנראה בקזבלנקה, לאחר שוך הקרבות של מלחמת העצמאות. המשורר מתאר בו את ההדים של קרבות אלה ושל המצב ששרר אז בארץ כפי שהגיעו לקהילתו. הוא רואה בניצחון ישראל על אויביו סימן לגאולה(טורים ו״5), מעלה את שיתוף הפעולה של הצבאות הערביים נגד המדינה החדשה(ט׳ 7-5), מתאר את מעשי הגבורה של חיילי צה״ל, שנלחמו מעטים נגד רבים (ט׳ 9-8) וחלשים נגד חזקים בהרבה מהם (ט׳ 13-10), ומציין את השתתפות הבחורות והנשים במלחמה נגד הפולשים (ט׳ 12). הוא גם מעלה על נס את הניצחון המזהיר של חיילי צה״ל(ט׳ 17-14) ואת היוקרה הרבה שזכה לה עם ישראל בעמים בתוצאה מכך (ט׳ 19-18). הוא מעלה לבסוף את האפשרויות החדשות שנוצרו עם הקמת המדינה והניצחון על האויבים — קיבוץ הגלויות עם פתיחת העלייה החופשית (ט׳ 23-20), בניית הארץ ושיקומה (ט׳ 25-24) וחיי עצמאות לעם ישראל (ט׳ 27-26).

ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, שחיבר את השיר, נולד בדרום־מערב מרוקו, בקהילת אקא שבפאתי צפון הסהרה, ברבע האחרון של המאה ה־19. כיהן ברבנות בקהילות הכפריות של עמק הסוס(במיוחד באראזאן) עד אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התיישב בקזבלנקה, ושימש בה שוחט ובודק עד לפטירתו בה׳ בניסן תשי״ט. הוא הרבה לכתוב שירים בעברית ובערבית יהודית על קדושים וצדיקים ועל ענייני גלות וגאולה, וכן חיבר שיר לימודי ארוך על הלכות השחיטה. הוא גם תרגם את ההגדה של פסח לברברית יהודית על פי הזמנתם של האחים חדידה שהיו מו״לים ומוכרי ספרים בקזבלנקה. כינס חלק גדול משיריו העבריים ומעטים משיריו הערביים־היהודיים בספרו שבכתיבת יד רנה ישיר. חלק משיריו הערביים־היהודיים הודפסו בקזבלנקה על דפים בודדים או בצורת חוברות דקות וחלק אחר מפוזרים עדיין בכתבי יד שמקורם בקהילות עמק הסוס.

השיר כולל מדריך שחלקו השני משמש רפרן פרט לסטרופה האחרונה, ובן ארבע־עשרה סטרופות בנות שני טורים ובעלות תבנית מעין־אזורית. הן גם מתחילות בססמה מתוך הרפרן — מ״מ [=מחזק ממנו], מבנה החריזה תת אבאאת גדגגת הוההת וכו׳. חפיוט נושא לחן של פיוט עברי אחר.

השיר מופיע בשני מקורות שונים שבכתיבת יד, בכ״י מרדכי קנינו ובב״י רנה ושיר של המחבר עם שינויים קלים, שיובאו בהמשך. דומה שהגרסה שבאוטוגרף שופצה במקצת בידי המחבר עם כינוסה בדיואן שלו, ומשום כך תשמש לנו כאן הגרסה שבכ״י מרדכי קנינו גרסת היסוד של השיר. כתובת השיר במקור הראשון, בלא עימוד: ״פיוט, סי[מן]: אני מסעוד שבת חזק; נו[עם]: לצור גואלינו״. בכ״י רנה ושיר, בלא עימוד, מופיעה הכתובת־פיוט על גאולת ישראל; נועם: לצור גואלינו; סימן: אני מסעוד שבת״.

הערות המחבר:. אני מודה כאן למרדכי חדירה מנתניה, שמסר לי פרטים על כתב־היד של תרגום זה, שהיה ברשותו, ושצילום ממנו נמצא כיום בידי.

על ר׳ מסעוד ועל שירים שונים משלו ראה שיטרית, פיוט ושירה, על פי מפתח השמות.

 

1 – אֲהַלֵּל צור קוני ואגדלנו, / כי הוא מציל עני מחזק ממנו

 

מ״מ אל פודה וגואל, / זכר את בריתו

לעמו ישראל, / תוך ארץ ישראל, / ציון עיר עוז לנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

מ״מ נשבח שמו. / לעזרת עבדיו

5 –        היה בעת קמו / גוים בם נלחמו / אויבינו שונאינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

מ״ם יעצו עצתם / כל בני קטורה,

גם מצרים אתם, / על כל בני איש תם, / בני בריתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

10 – מ״מ מחסד אל עליון, / במתי מעט היו

עם יושבים בציון;/ נתנם אל עליון / על במות אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק [ממנו].

 

מ״מ סלה כל אבירים, / וביד החלשים

נפלו הגבורים; / קרן עמו הרים / והשפיל אויבינו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

מ"מ ערכו המלחמה / בחורים ובתולות

עם בני האמה, / ,ואנשי מצרימה / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

מ״מ וה׳ הנלחם / עם כל אויבי עמו;

מקורות וביאורים

ו           מעיל עני מחזק ממנו: תהלים לה, י.

  • זכר את בריתו: על פי ויקרא כו, מב.
  • עיר עוז לנו: ישעיה בו, א.
  • בל בני קטורה: כינוי לעמי ערב. על פי המדרש קטורה היא הגר, אמו של ישמעאל.
  • בני איש תם: בני ישראל, יעקב אבינו, שהיה ״איש תם יושב אהלים״(בראשית כה, כז).
  • סלה בל אבירים: על פי איכה א, טו; הביס את צבאות   ערב       החזקים מאוד.
  • קרן עמו הרים: על פי שמואל א ב, י ומקורות מקראיים נוספים.

בחורים ובתולות: רמז להשתתפות הנשים בלחימה במלחמת העצמאות. עם בני האמה: צאצאי הגר וישמעאל, היינו עמי ערב.

 

15 – ישמעאל ובני חם / הוריד ארצה נצחם; / גם הם יד נתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק מטנו].

 

מ״מ דלקו אחריהם / ורדפום עד חובה;

לא עמדו לפניהם, / כבשו כל עריהם; / ושללם לקחנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

מ״מ שמעו כל האומות. / מלכים ושרים

חתמו בחתימות, / ישראל באומות / עזים הם כזמנו.

כי הוא מציל עני מחזק ממנו.

 

20 מ״מ בקיבוץ אחיהם, / עמי אזרו חיל

לעלות אליהם; / אך נאותה להם / וישבו אתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

 

מ״ם תקות כל העברים / לשכון בהר ציון,

זקנים ונערים, / בתולות, בחורים /יחדיו ירנינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

 

מ״מ חוברו לח וחד / לבנות ולנטוע

 25 הארץ כאחד; / חלק לכל אחד / בתוכה יתנו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו].

 

מ״ם זמירו לאלהים / אל חי גאות עשה

חירות מאויביהם; / בנים משוביהם / פדה ה׳ אלהינו.

כי הוא מציל עני [מחזק ממנו],

 

ורדפום עד חובה: על פי בראשית יד, טו. התיבה ״חובה״ משמשת כאן כינוי למקום רחוק.

שמעו בל האמות… עזים הם ממנו: הכוונה להסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לבין חלק ממדינות ערב.

: בקבוץ אחיהם.״: הכוונה לעלייה ההמונית בשנים הראשונות לעצמאות ישראל; אך נאותה להם וישבו אתנו: על פי בראשית לד, בג.

יחדיו ירנינו: ישעיה נב, ח.

חוברו לה יחד: התחברו כל תושבי הארץ לבניין הארץ, על פי תהלים קבב, ג.

זמירו לאלהים אל חי גאות עשה: על פי ישעיה יב, ה.

שינוי נוסח בב״י רנה ושיר

21- עת ערבו המלחמה / בחורים ובתולות: עת נצחו מלחמה, / בחור גם בתולה. 15 יד נתנו: יצאו מארצנו; 25 כאחד: ביחד.

 

מ״מ _קךשו שם אל חי, / כל קהל ישראל,

עמי, רעי, אחי; / ואז נשמת כל הי / תהלל יוצרינו.

נשמת כל חי תברך את שם אלהינו.

29        ואז נשמת כל חי: רמז לכך שהפיוט הוא רשות לנשמת מתפילת היוצר.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז'

ב. פיוט על גאולת ישראל במלחמת העצמאות

הפיוט נמצא ב״י מרדכי קנינו בלבד. חסרות כאן שבע סטרופות(האותיות מ ס ע ו ד ש ב של האקרוסטיכון). השיר נכתב כנראה אחרי השיר הקודם, לאחר התרחקות קולות המלחמה וכניסתה לתוקף של הפסקת האש האחרונה. בסטרופות שלפנינו המשורר מעלה על נס את הצלת עם ישראל מאויביו (טורים 5-1) לאחר מלחמה קשה שבה השתתפו ארצות ערב(ט׳ 9-6), ומציין את פעולות התיווך של האו״ם בין ישראל לאויביה (ט׳ 10-13) תוך הזכרת זכויות העם היהודי על הארץ על פי ההבטחה שרשומה במקרא (ט׳ 13-12). בתוצאות המלחמה, בקום המדינה ובקיבוץ הגלויות רואה המשורר אירועים משיחיים שהם חלק מן הגאולה השלמה (ט׳ 46-43, 54-51). כן הוא מברך את שלושת האנשים שעומדים בראש המדינה, הנשיא חיים ויצמן, ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר החוץ משה שרת (ט׳ 50-47).

 

אשר למתכונת הפיוט, זהו שיר בעל תבנית מעין־אזורית הכולל שלוש־עשרה סטרופות ורפרן שהוא פסוק מקראי. הסטרופות מורכבות משלושה טורי ענף דו־צלעיים ומטור אזור אחד. מבנה החריזה ברפרן שת ובטורי הסטרופות אבאבאבבת גדגדגדדת הוהוהוות וכר. גם שיר זה הורכב על הלחן של פיוט אחר.

 

כתובת השיר: ״פיוט על גאולת ישראל בארץ הקדושה;

נו׳ מלכי מקדם;

בא סימן: אני מסעוד שבת חזק״.

המקור: כ״י מרדכי קנינו, ללא עימוד.

 

אַל חָנוּן, צוּר עוֹטֶה אוֹרָה' / שָׁבְּחוּ וְהֹדּוּ לִשְׁמוֹ,

כִּי גָּאֵל אֻמָּה טְהוֹרָה / מֵאוֹיְבִים בָּהֶם נִלְחֲמוּ.

הוֹצִיא מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹרָה / לִירֵאָיו וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.

וְיָרֹם קֶרֶן לְעַמּוֹ, / תְּהִלָּה לְעַם קְרוֹבוֹ.

5-זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

 

נִקְבְּצוּ הַגּוֹיִים יַחְדָּו / יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה

עַל עַם מַרְעִיתוֹ צֹאן יָדָיו / בְּאֶרֶץ צְבִי הַיְּקָרָה.

יַחַד יָסוֹבּוּ גְּדוּדָיו / לְכַלּוֹת אוֹתָם בִּמְהֵרָה.    

הָאֵל הַפּוֹדֶה מִצָּרָה / הָיָה עֶזְרַת עַם קְרוֹבוֹ

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

 

10 יַחַד בָּאוּ הַלְּשׁוֹנוֹת / לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם,

וְכָל שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת / לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט דִּינֵיהֶם.

יִשְׂרָאֵל [????? ?]וֹת / יְרֻשָּׁה מֵאֲבוֹתֵיהֶם,

כַּכָּתוּב בְּכָל סִפְרֵיהֶם, / אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים קוֹרְאִים בּוֹ.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

           

14־11(????????????????]

 

תִּכְלֶה כְּעָשָׁן הָרִשְׁעָה / וְתִמְלוֹךְ אַתָּה ה'.

וּמְלֵאָה הָאָרֶץ דֵּעָה / בְּלֵב נְעָרַי וּזְקֵנַי

45 וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה / לָדַעַת סוֹדוֹת ה'

בְּבוֹא מְשִׁיחַ ה' / אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ.         

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

 

חֹן עַל מְשׁוֹרֵר הָאֶבְיוֹן, / כִּקְטֹרֶת תַּחֲשֹׁב שִׁירָתוֹ;

תִּחְיֶה אָדוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, / תַּאֲרִיךְ יְמֵי מַמְלַכְתּוֹ.

בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע צִיּוֹן / וַאֲדוֹן וַיִזְמָאן אִתּוֹ.

50 אָדוֹן שֵׁרְתוּךּ תִּשְׁמֹר אוֹתוֹ, / בְּהַשְׁקֵט וָבֶטַח יֵשְׁבּוּ.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

           

 

זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינוּהוּ / מָצָאנוּ רָאוּ עֵינֵינוּ.

אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ כִּי טוֹב הוּא / עֵת קִבּוּץ גָּלוּי[וֹ]תֵינוּ,

בָּא עֵת הַזָּמִיר הוּא / וְקוֹל הַתּוֹר בְּאַרְצֵנוּ.

נוֹדֶה עַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ / לָאֵל צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ.

זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' / נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בּוֹ

           

 

מקורות וביאורים

1-צור עוטה אורה: כינוי לאלוהי ישראל, על פי תהלים קד, ב.

3-ליריאיו ולחושבי שמו: על פי מלאכי ג, טו.

4-וירם קרן לעמו תהלה לעם קרובו: על פי תהלים קמח, יד.

5-זה היום עשה…: תהלים קיח, כד.

6-ישמעאל ובני קטורה: עמי ערב.

7-על עם מרעיתו צאן ידיו: עם ישראל, על פי תהלים צה, ז.

8-יחד יסובו גדודיו: על פי דברי הימים ב יח, לא.

9-עזרת עם קרובו: על פי תהלים קמח, יד.

10-באו הלשונות: אומות העולם; הכוונה כנראה לאומות המאוחדות שתיווכו בין ישראל לארצות ערב.

11-לעשות משפט דיניהם: לתווך ביניהם.

43-תכלה כעשן הרשעה: על פי לשון התפילה של ימים נוראים.

44-ומלאה הארץ דעה: על פי ישעיה יא, ט.

45-ואת מי יבין שמועה: שמועת הגאולה הברוכה בניצחון צבא עם ישראל (ישעיה כח, ט).

46-בבוא משיח ה׳ אשר רוח אלהים בו: על פי בראשית מא, לח.

47-כקטורת תחשוב שירתו: תפילת המשורר ששירו ייחשב כהקרבת הקטורת בבית המקדש לעבודת הבורא (על פי לשון התפילה).

49-בימיו תושע ציון: על פי ירמיה בג, ו; ואדון ויזמאן אתו: הכוונה לנשיא חיים ויצמן, ששמו קיבל כאן צליל של שם משפחה יהודי קרוב במרוקו.

50-אדון שירתוךּ: הכוונה לשר החוץ משה שרת, על פי שמו המקורי שרתוק; בהשקט ובטח ישבו: על פי ישעיה לב, יז.

53-בא עת הזמיר הוא וקול התור בארצנו: על פי מקורות שונים בשיר השירים.

54-נודה על פדות נפשנו: מלשון ההגדה של פסח.

 

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז'

עמוד 52

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז' -פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות.

 

3.7. פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות

השיר נכתב כנראה לקראת יום העצמאות הראשון, היינו במאי 1949. עם תום מלחמת העצמאות. המשורר רואה בניצחון צה״ל אירוע משיחי ומכנה את חג העצמאות על פי הכינוי המודרני, שלא נהג לפני כן במרוקו, ״החג הלאומי״(טורים ו-4) . הוא מצי­ין את הנהגת העברית כשפה משותפת לכלל עדות ישראל (ט׳ 8-5), את תחילת הסוף של נדודי הגלות (ט׳ 12-9), את גבורת החיילים והחיילות שיצאו להגן על הארץ, ואת ניצחונם המזהיר (ט׳ 3ו-24). חלקו האחרון של השיר מוקדש לתפילת הודיה לה׳ על הנסים שעשה לעם ישראל עם הקמת המדינה והניצחון על הערבים (ט׳ 36-25).

הערת המחבר: אני מודה באן למר שלמה אלמאליח, שהעמיד לרשותי צילום של כתב היד ומסר לי פרטים על אביו.

 

ר׳ אהרן אלמאליח נולד ברבאט בשנת 1878 ונפטר שם בשנת 1956. בשנים 956-19391 שימש ברבנות בקהילות דברו, ווואזאן וסאלה הסמוכה לרבאט. כתב שירים עבריים שונים על נושאי גלות וגאולה ועל צדיקים וקדושים, ובעיקר על עניינים לימודיים כגון הדקדוק העברי. כינס אותם בחיבורו ספר מנחת אהרן, הכולל גם חידושים וענייני הלכה והנמצא עדיין בכתיבת יד אצל בנו שלמה ברבאט., בשער הדיוואן שלו הוא כותב:

 

״זאת מנחתי ואעשנה / בדרך בקשה ותחנה, / ובקול שירים ונגינה, / שירי הדקדוק ושירי הרנה. למזכרת אהבה / קראתיו בקריאה של חבה, / אשר גרסה נפשי לתאבה; / ללקט באומרים / מספרי הדקדוק אשר המה הגבורים, / שנים או שלושה גרגרים / ללכת בדרכי הישרים;/ ולהבין קצת ממאמרי רז״ל אמירה נעימה ובכתיבה יהיבא; לכתוב בכתב מפורש ושום שכל שכל טוב ומטיב לאחרינא, מענין לענין. ומה שאענה גם אני אבתריהו ביסודות הבנין ובדרכי הפעלים העומדים ויוצאים כמעין ובבאר הטיב, הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר, ע״ה אהרן אלמאליח הי״ו [=ה׳ יחייהו וישמרהו] בן לא״א [=לאדוני אבי] בהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דור ז״ל״.

 

הפיוט שלפנינו בנוי במתכונת של שיר מעין־אזורי. הוא כולל תשע סטרופות בנות ארבעה טורים החורזים על פי התבנית אאאת בבבת גגגת וכו,. הלחן של השיר מיוחד בשירת הפיוטים שנכתבו במרוקו ובמערכת הלחנים שהשתמש בהם המשורר ביתר שיריו, שכן זוהי מנגינה של שיר ספרדי עממי, שלא נהג לפני כן בשירת הפיוטים. כתובת השיר: ״היום הזה יום בשורה בחמשה ימים לחדש זיו שנת שבו״ת נצחו אחינו בני בריתנו הציונים היושבים בארץ ישראל את בל האויבים ותהי להם הממשלה בארץ וגם דגל ישראל הונף וגם הורם לעיני השמש והירח. ה׳ יזכנו לראות בביאת משיחינו ובבנין בית קדשנו ותפארתנו כי״ר [=כן יהי רצון]. ואני הקטן יסדתי זה השיר לזכר כל יום בשנה שהוא חג הלאומי ולכל בני ישראל היה אור בשמחתם. סימן: אהרן אלמאליח חזק; נועם לגניא ספאניולא [=השיר הספרדי]: יו ריקווירדו לא נוותי [=אני זוכר את הלילה]״. לאותו מקור צורפה על גבי דף תלוש העתקה שנייה של השיר עם כתובת שונה: ״שיר חג הלאומי מדי שנה בשנה ביום חמשה ימים לחדש אייר בעה״ו [־־בעזרת ה׳ ובישועתו]. סימן השיר: אהרן אלמאליח חזק; נועם אלגניא ספאניולא: יו ריקווירדו לא נותי״. המקור: כ״י מנחת אהרן, דפים 68ב-70א.

 

1 אָשִׁיר שִׁירָה בְּתוֹךְ עֲדָתֵנוּ,

יוֹם זֶה חַג בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ,

חַג הַלְּאֻמִּי עַל גְּאֻלָּתֵנוּ,

וְחָזְרָה לְיָשְׁנָהּ הָעֲטָרָה.

 

5 הֵן עָם אֶחָד וְגַם שָׂפָה אַחַת

עָלְתָה נִצָּהּ וְהִיא כְּפוֹרַחַת

בַּעֲלוֹתָם בְּשׁוּבָה וָנַחַת

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַמְּפֹאָרָה.

 

רְאוּ הֵמָּה בְּאֹרֶךְ גָּלוּתָם,

10 נָעִים וְגַם נָדִים בְּצָרָתָם,

אָמְרוּ לְהִתְגַּבֵּר בְּמִלְחַמְתָּם,

וַה' וְעַזּוּר מִכָּל צָרָה

 

נִדְּבָה רוּחָם לַעֲשׂוֹת יָד וָשֵׁם,

מָסְרוּ עַצְמָם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם.

15 אָז נִלְחֲמוּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים,

נָפְלָה אֵימָתָם עַל בֶּן קְטוּרָה.

 

אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אוֹתָם.

חַרְבָּם תָּבוֹא בְּלִבָּם וְקַשְׁתָּם.

אָחוֹר נָסוֹגוּ מִגְּבוּרָתָם 

20 וְנָסוּ לְקוֹלָם הַמִּדְבָּרָה.

 

לְמוּל כָּל צַר וְאוֹיֵב הֵם עָמְדוּ,

שַׁדַּי בְּעֶזְרָם וְלֹא פָּחֲדוּ;

וְעָרִים מוֹשָׁבוֹת הֵם לָכְדוּ

בְּיָד רָמָה וְעֹז וְתִפְאָרָה.

 

25 אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָּל אֵלֶּה!

אֵין כָּאַל יְשׁוּרוּן בְּפֶה מָלֵא.

עָנוּ וְאָמְרוּ הַפְלֵא וָפֶלֶא,

כִּי לָהֶם יָאֲתָה הַגְּבוּרָה.

 

לְיָחִיד הַשּׁוֹכֵן בָּעֲרָבוֹת  

נַאֲוָה תְּהִלָּה בְּכָל לְבָבוֹת.

זָכַר בְּרִיתוֹ; גַּם בְּרִית אָבוֹת

הִיא לְאַבְרָהָם בַּאֲמִירָה.

 

חַזֵּק וְאַמֵּץ לֵב עַם יִשְׂרָאֵל,

וּבָנָה לָהֶם מִקְדָּשׁ וַאֲרִיאֵל.

35 אָז נָשִׁיר "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל"

בְּמִינִים וְעֻוּגָּב וְקוֹל זִמְרָה.

 

מקורות וביאורים

  • יום זה… חג הלאומי: הכוונה לחג העצמאות. השיר נכתב לרגל חג העצמאות השני(1949) או השלישי(1950).

4-וחזרה ליושנה העטרה: מלשון חז״ל, עם ישראל חזר למעמדו כעם עצמאי בארצו.

5-ושפה אחת: רמז למעמדה של העברית כשפה לאומית.

6-עלתה נצה והיא כפורחת: על פי בראשית מ, י.

7-בעלותם בשובה ונחת: על פי ישעיה ל, טו.

11-אמרו להתגבר במלחמתם: הכוונה למלחמת העצמאות.

12-וה׳ יעזור מכל צרה: על פי מלכים א א, כט.

13-נדבה רוחם לעשות יד ושם: הכוונה כאן למעשי גבורה, על פי ישעיה נו, ה.

14-מסרו עצמם על קדושת השם: על פי לשון חז״ל.

15-אז נלחמו אנשים ונשים: רמז להשתתפות הנשים והחיילות במלחמת העצמאות.

16-נפלה אימתם: על פי שמות טו, טז.

17-אמר אויב ארדוף אשיג אותם: על פי שמות טו, ט.

18-חרבם תבוא בלבם וקשתם: על פי תהלים לז, טו.

19-אחור נסוגו: על פי ישעיה מב, יז.

20-ונסו לקולם המדברה: על פי במדבר טז, לד.

23-ערים מושבות: ערים מיושבות עם אוכלוסייה גדולה.

24-ביד רמה: על פי לשון ההגדה של פסח.

25-אשרי עין ראתה כל אלה: על פי לשון פיוט ליום הכיפורים שמתאר את סדר העבודה ביום הכיפורים בבית המקדש.

26-אין באל ישורון: דברים לג, בו.

28-כי להם יאתה הגבורה: על פי ירמיה י, ז.

29-ליחיד השוכן בערבות: אלוהי ישראל, על פי לשון הפיוט.

30-נאוה תחלה בבל לבבות: על פי תהלים לג, א.

31-זכר בריתו; קיים את הבטחתו לגאולה

-32-31גם ברית אבות.״: הכוונה להבטחת אלוהים לאברהם, ליצחק וליעקב בעניין עם ישראל.

35-ובא לציון גואל: ישעיה נט, כ.

36-במנים ועוגב וקול זמרה: על פי תהלים קג, ד.

 

סיכום

הובאו כאן שירים שנכתבו כמעט כולם לאחר הקמת התנועה הציונית, בשתי תקופות שונות במאה העשרים — ברבע הראשון של המאה, לאחר מותו של הרצל ולאחר מתן הצהרת בלפור ומינוי סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל המנדטורית; ולרגל הכרזת העצמאות, הקמת המדינה והניצחון המזהיר במלחמת העצמאות. אירועים אלה, שנגעו לכלל העם היהודי ולכלל הקהילות בעולם, השאירו את רישומם גם על הקהילות היהודיות במרוקו. האירועים של תחילת המאה מצאו הדים בכתיבתם של משוררים עירוניים בעיקר, מוגאדור (ר׳ דוד אלקאים ור׳ דוד אסבאג) מכאן ופאס מכאן(ה״שיך״ נסים נקאב). לעומתם רישומיהם של האירועים שהתרחשו מסביב לקום המדינה ניכרים בשירתם של כותבים שחיו בזמנם בקהילות מרוחקות מאוד מן המרכזים העירוניים הגדולים, במו קהילות עמק הסוס, המיוצגות כאן בשירתו של ר׳ מסעוד בן יצחק בן שבת, וקהילות עמק התודגה ותאפילאלת, שר׳ מימון מלכא קיבל את חינוכו בהן. עם התפתחות החינוך המודרני הצרפתי והיהודי־צרפתי מחד והרחבת אפשרויות התחבורה החופשית במרוקו מאידך כתוצאה מנוכחות הצרפתים חוברו יותר ויותר הקהילות הכפריות לקהילות העירוניות, והדיהם של אירועים כלל־יהודיים הגיעו כמעט בו בזמן לכל אתר ואתר במרוקו. הוסיפה לכך גם התפתחותה המהירה של קהילת קזבלנקה, ששאבה אליה בשנים אלה עשרות אלפי יהודים מרחבי מרוקו כתוצאה מן האפשרויות הכלכליות שהציעה. הקשרים המשפחתיים בין יוצאי הקהילות שעברו לקזבלנקה לבין קרוביהם שנשארו בקהילות הגבירו גם הם את תפוצתו של המידע על העניינים היהודיים ברחבי מרוקו.

 

כפי שניתן היה לצפות, פרשנותם של אירועים אלה שהתרחשו רחוק מן הקהילות היהודיות במרוקו — אם באירופה ואם בארץ ישראל — בשיח השירי של המשוררים העבריים במרוקו מציבה ומאירה אירועים אלה במסגרת השאיפות המשיחיות הנמשכות, שעיצבו מאז ומתמיד את השירה העברית במרוקו. בשירים שהוצגו כאן האירועים המסעירים משויכים קודם כול לפרוגרמה המשיחית הרסטורטיבית שעמדה ביסוד התרבות הרבנית במרוקו. לכן המשוררים, שהיו כולם תלמידי חכמים וספוגים בערכיה של תרבות זו, רואים בהם אתחלתא דגאולה וחלק מקיום ההבטחה האלוהית לעם ישראל. בשירים שונים ציפיות משיחיות אלה אף עוטפות את התמטיקה האירועית של השיר ומוסרות את תחושות הכותב ואת התפעמותו וסערת נפשו על חשבון הצגת האירועים עצמם. רק בשירו הערבי־היהודי של ר׳ מימון מלכא מקבלות ההתרחשויות ביטוי נאות בגוף השיר תוך התמקדות בשחזורן על פי הסיפורים שהכותב שמע. אולם גם כאן השיר העברי הפותח את השיר משמש למעשה מעטפת פרשנית לאירועים שהוא מתאר אותם על פי דרכו בשירו הערבי־היהודי. דרך פרשנית זאת נובעת גם מן ההקשרים והאילוצים הבין־טקסטואליים של הכתיבה הרבנית הבאה לידי ביטוי בשירה העברית שנכתבה במרוקו ובכל הקהילות היהודיות עד לדור התחייה.

על אף שמירת מסגרת פרשנית בין־טקסטואלית זאת בהצגת ההתרחשויות והתחושות הקשורות לארץ ישראל התמטיקה של השירים שהוצגו כאן מקבלת פנייה ברורה. במקום התיאורים האידיליים ותיאורי החורבן, שהציגו את הזיקה המסורתית לארץ ישראל והעידו כאילו על קיפאון בזמן היהודי בגלות, המשוררים מפנים כאן את תשומת הלב להתרחשויות ולאירועים המצביעים על תמורות חיוביות במעמדה של הארץ ובמעמדו של העם היהודי. השינויים הפוליטיים החדשים הסעירו את דמיונם והגבירו בהם את הדריכות והציפיות למימושה המלא של הגאולה, שאותותיה הופיעו לגבי דידם דרך האירועים שהם שמעו עליהם ושהם מעלים את רישומיהם בשיריהם. פועלו המדיני של הרצל והפעילות הציונית סימנו עבור הכותבים את הדרך לגאולה, וכמוהם גם מתן הצהרת בלפור עם ההבטחה להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל ומינויו של סר הרברט סמואל לנציב העליון בארץ ישראל. אולם רק הידיעה על הכרזת המדינה ובמיוחד הידיעות על הניצחון המזהיר של היישוב על צבאות ערב השלימו תהליך זה של הגברת האמונה בהתממשות הגאולה ואת הרצון של המשוררים כפרטים וכדוברים של הקהילות להיות חלק מן החווים תהליכים אלה בארץ עצמה דרך העלייה לארץ. גם השתתפותם לצד הגברים של נשים נושאות נשק ולוחמות במערכות הצבאיות הקשות של המלחמה זכתה לציון מיוחד אצל כל הכותבים. הם ראו בה חלק מהתחדשות פניה של ההיסטוריה היהודית.

 

למעשה רק בשירים שכתב ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לאחר עלייתו לארץ חזרו נופיה הישנים והחדשים של הארץ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ובכללם אתרי הקודש הרבים המפוזרים בה. יצירה זאת סגרה את המעגלים התמטיים של שירת יהודי מרוקו בחמש מאות השנים האחרונות וחיברה בין הזיקה הנרגשת לארץ האבות ולארץ ״המולדת״ הרחוקה לבין המציאות הישראלית, שהייתה אופורית לזמן מה אחרי מלחמת ששת הימים. לכן אין פלא שרישומיה של שירת ר׳ דוד בוזגלו על יהודי מרוקו לא התפוגגו וממשיכים לתפוס מקום נכבד בשירת הפיוטים והבקשות שהמשורר והפייטן תרם לחדש ולפתח אותה בשנים המעטות שחי בארץ.

ארץ ישראל בשירת יהודי מרוקו של המאה העשרים-יוסף שיטרית-מקדם ומים כרך ז' -פיוט לר׳ אהרן אלמאליח מרבאט לכבוד יום העצמאות.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר