מורשת יהדות מרוקו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אביהם של עניים ויתומים

פעם נשאל רבינו, בישיעה כתיב: ״ועניים מרודים תביא ביתה״. למה בכלל להביאם הביתה, אדרבה כתיב מתן בסתר יכפה אף, אם כן יתן להם כל צרכם במקום סתר בחוץ?

והשיב, שיתיישב ע״פ המשך הפסוק ״כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם״. כאשר אדם מישראל מביא עני לביתו להאכילו, על ידי כך שם לב למלבושיו הקרועים והבלואים, ומסייע בידו גם בזה, נמצא מצוה גוררת מצוה. ותרתי לסיבותא.

פירוש זה ממצא עד תום את אישיותו הרב — גוונית של רבינו, כל חייו היה בו רצון עז לסייע לעניים ולהקל את מצוקותיהם. לא חס על כבודו ולא חסך מכספו וכוחו, טיפל בהם במסירות עצומה שלא ידעה גבולות.

בתפילותיו היה מבקש, שהקב״ה ימציא לו מזונות לעניים — כשם שאדם מבקש מזונות לבני ביתו, שכן מרגיש הוא כביכול — שהוא אביהם של העניים והיתומים.

בביתו היו שני שקיקים — אחד מיועד לצרכי הבית, והאחר לצרכי העניים. בני הבית העידו, כי בשקית המיועדת לצרכי הבית טמן שליש משכורתו, ואילו בשקית של העניים טמן — שני שליש לצרכי צדקה.

יום בו קיבל רבינו את משכורתו הקבועה מידי חודש, היה ידוע ומפורסם, העניים ידעו ושמרו מועד זה — ביודעם שמשכורתו היא משכורתם — ביום זה הישתרך תור ארוך על יד דלתו — ולא השיב פני איש ריקם.

מעשה שאירע בתקופת מלחמת העולם השניה,

רבינו באחד ממסעותיו בעניני ציבור נקלע לכפר ששכן בערי האטלס, תושביו חיו בדלות נוראה, החורף היה בעיצומו — קור מקפיא שרר במקום, ולאנשי הכפר לא היו בגדים חמים להתגונן מפני הקור.

רבינו הזדעזע עד עמקי נשמתו, כשחזר לעירו החל מיד באיסוף בספים, בכדי לשלוח בדחיפות אריגים חמים לתושבי הכפר ויתפרו להם ולילדיהם בגדים.

כאמור היה זה בעיצומה של מלחמה — מוצרים בסיסיים אזלו מן השווקים — גם אריגים לא נמצאו בחנויות הבדים — ובפרט כמות הדרושה לכל תושבי הכפר. בעוד רבינו במאמץ להשיג אריגים, נקרא לפתע לבוא למושל.

ורבינו בא אליו ובכיסיו היו כל הכסף שאסף. פנה אליו המושל, כיצד אתה רבם של היהודים פועל בעיתות מלחמה בניגוד לתקנות המדינה — שאסור לאסוף כספים, חטא זה מחייב מאסר ממושך. רבינו הוציא מיד את הכסף שאסף והניחם על שולחן המושל.

אזי החל לתאר בפני המושל את אשר ראו עיניו באותו בפר, והוסיף ואמר: אם אינני רשאי לקנות עבורם, ידאג להם המושל ברוב טובו, שהרי נתיניו הם השרויים בדלות משוועת, טול נא את הכסף, ועשה בו את המתבקש. וקנה בדחיפות בגדים לאותם נזקקים.

המושל נרגש עד מאוד, החזיר לו את הכסף, ופטרו מכל עונש שהוא, ולא עוד אלא שהפעיל המושל את קשריו כדי להשיג את במות האריגים הדרושה. ורבינו מיהר לשלוח את האריגים לאותו בפר.

רבינו רצה בבל מאודו לגדל יתום בתוך ביתו, יום מן הימים הביא יתום כבן חמש שנים, וביקש מאשתו הרבנית שתואיל בטובה להסכים לגדלו בבית. והיא כמובן הסכימה מיד. וגדל בביתם כשמונה שנים, וטפלו בו במסירות כאחד הבנים, סיפר בנו רבי יוסף ״אני זוכר כמה סבלנו מילד זה״. כשהגיע היתום לגיל בר מצוה, עשו לו מסיבת בר מצוה כאחד מבני הבית. למחרת יום הבר מצוה נעלם הילד ולא נודע איה הוא. לימים נודע שעלה לארץ ישראל, והיה בעל צדקה גדול. והעידו אנשים שהכירוהו שאמר להם, הודות לשנים שגדלתי בבית רבי ברוך נעשיתי בעל צדקה וחסד.

סיפר הגאון רבי שלום משאש — רבה של ירושלים ת״ו. שרבינו היה לו כשרון רב לגייס תרומות מאנשי העיר מקנס עבור עניים ונזקקים. והם מצידם תרמו בעין יפה. אך ברבות הימים התפרסם שהיו אומרים עליו את הפסוק ״זכר ר״ב טובך יביעו וצדקתך ירננו״. רצו לומר — זכר ר״ב — זכר רבי ברוך טובך ופעולותיך יביעו כולם, אבל — וצדקתך — שאתה מתרים צדקה מתושבי העיר — ירננו — על כך מרעים.

באחד מביקורי בבית רבינו תמהתי לראות שהוא עונד על ידו שעון יד ישן, כי מעולם לא שם שעון לא בבגדו ולא על ידו, שאלתיו הרי מעולם לא עונד שעון בנימוק שזה מותרות, ומה יום מיומיים? ותכף קיבלתי תשובה מפי חתנו ר׳ דוד מרצבך שליט״א שהשעון הזה לא שווה אפילו לעשירית מסכום שהלווה רבינו לבחור ישיבה אחד. ותוך דברים אלה הגיע אליו עוד בחור ישיבה וסיפר שהיום עוזב שידוך מפני שאין לו במה להקים בית לכן בא לטכס עצה עם רבינו מה עליו לעשות? רבינו אמר לבחור תבוא אלי בעוד שבועיים ואתן לך תשובה. אחרי שבועיים הגיע לביקור מצרפת תייר אחד מאנשי שלומו ושאל את רבינו במה אני יכול לעזור בנוגע למצוות שאתה מחזר עליהם, ענה לו, בחור אחד צריך להגיע היום אלי והוא עומד לעזוב שידוך בגלל שאין לו אמצעים, שאל התייר כמה יעלה לו צרכי החתונה, רבינו השיב כך וכך והתייר כתב צ׳ק על סכום הדרוש ומסר לרבינו, והנה אך יצוא יצא התייר, והבחור נכנס ומיד מסר לו את הצ׳יק לצרכי חתונה.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

חברת ״שובו בנים״

אל אוזניו של רבינו הגיעה שמועה שקי

ימת בעיר חבורת בני נוער המערטלת את עצמה מכל ערכי היהדות. חבורה של ארחי פרחי, יושבי קרנות, על כן יסד חברת ישובו בנים׳^, ששמה לה למטרה להחזיר בנים תועים לחיק היהדות.

רבעו, שהעניים היו קרובים ללבו ואשר היה רגיש ביותר לצערם, התגייס מיד לעצור את הנגע. הוא אסף בערבים את אותם בני נוער בבית הכנסת והיה מלמדם מוסר והלכות. רבים מהם הושפעו מאישיותו הקסומה, ודבריו הנלהבים והכנים היוצאים מתון ליבו הטהור נכנסו לליבם והם שבו מדרכם הרעה. אחד מאותם בחורים שחזר בתשובה, דבק ברבינו והפן להיות שמשו. כאשר רבינו הלך בערבים לאותם שיעורים היה השמש מלוהו בדרכו.

והנה, ערב אחד הודיע לו הבחור שאינו יכול ללוותו משום שאזלו לו הסיגריות. ומכיון שאי אפשר לו בלעדיהן עליו ללכת לעיר החדשה, על מנת לקנות חפיסת סיגריות. הפציר רבינו בשמשו שיוותר הפעם על הסיגריות וילך עמו לשיעור, אך הבחור בשלו-, אין ביכלתו לחסכן מעצמו, כי חסרונן מפריע לו מאד.

אמר לו רבינו: ״ומה יהא על התלמידים היושבים וממתינים?! למצער, לווני לבית הכנסת ואחר תמשיך לדרכך כרצונך. השתכנע השמש ויצא עם רבעו לדרכו.

גשם זלעפות ירד כל אותו ערב, שוטף את הבתים והרחובות. תעלות הניקוז שבצידי הרחוב מלאות היו מים.

בעודם הולכים ברחוב המשיך הגשם לרדת ללא הפוגה והכל סביב היה רטוב… רטוב..

לפתע קורא רבינו: ״הנה לך סיגריות״!

על מי הגשם העכורים שזרמו בעוז בתעלה, שבצד הדרך, צפה לה קופסת סיגריות…

הרים הבחור את הקופסה ופתחה: כל הסיגריות שבתוכה היו יבשות לחלוטין י!

״מעשה ניסים״ — מלמל הבחור בתמהון, והמשיך עם רבינו לשיעורו…

(מספר ביקור החמה)

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

חינוך טהור

ההרס הרוחני שהתחולל בנוער הטריד את רבינו, והדיר שינה מעיניו, החליט כי צו השעה להקים תלמוד תורה, אשר יתחרה בבתי הספר של ״אליאנס״ ביופיו וברווחתו, אבל ההשקעה היתה עצומה בכדי ליישם תכנית זו, ואכן לאחר מאמצים רבים, כאשר כל אחד תרם כפי יכולתו, העשיר כעני — לא זכורה התלהבות כזו בכל תולדות העיר — כך גויים סכום של -.400,000 פרנקים.

שנה אחת הספיקה לסיים את הבנייה, הבניין כלל 24 חדרים, 1.500 תלמידים נתקבלו למוסד המרווח, ואת שכרם של המורים שילמה הקהילה.

תלמוד תורה זה היה מהגדולים והמפוארים ביותר בכל מרוקו, שבו קול תורה וקול תפילה החל בוקע מחלונותיו, ותינוקות של בית רבן ממלאים את חדריו.

אולם פרנסי הקהילה סרבו לפתוח שעריו בפני בני הכפרים מדרום המדינה, כי לא רצו שהללו יתערבו בין בני העיר.

נערים רבים שגרו בכפרים עניים ונחשלים בדרום המדינה, או במקומות ישוב קטנים לא זכו לכל חינוך שהוא, כי לא היו תלמודי תורה במקומותיהם.

אמנם, רבינו פעל רבות בשטח זה. כרגיל תעצומות נפשו ומסירותו העצומה להפיץ תורה ברבים, לדאוג לילדי ישראל בבל מקום שהם, דחפוהו להשתדל בבל כוחו ומאודו, להקים תלמודי תורה אף במקומות רחוקים ונדחים. אך עדין רבים היו הנערים בני העניים שלא זכו ללמוד תורה.

לפיכך פנה רבינו לפרנסי הקהילה במקנס והציע לפתוח את שערי הישיבה בפני בני הכפרים. ואולם, למרות שרבינו היה רבה הראשי של מקנס ורועם הרוחני, לא נענו להצעתו ודחו אותה בתירוצים שונים.

אך רבינו לא נכנע ולא אמר נואש. שגור היה בפיו מאמר חז״ל ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״; הוא החליט לדאוג בעצמו לבני הכפרים העניים ולהקים למענם ישיבה במקנס.

רבינו נסע לדרום המדינה, כתת רגליו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה — והביא למקומות נדחים אלו את בשורת הישיבה. הכפריים שמעו בשמחה את הצעתו והפקידו בידיו הנאמנות את בניהם.

רבינו הביא תלמידים אלו למקנס, דאג לכל מחסורם וטיפל בהם במסירות ובאהבה ללא מצרים.

מכיון שלא היתה לו פנימיה בעבורם, הוא פנה לבעלי בתים אמידים בעיר וביקש שכל אחד מהם יארח תלמיד אחד. ואכן, בני העיר נענו בנפש חפצה וארחו את התלמידים בבתיהם.

כמו כן, שכר רכינו מחנכים יראי שמים שילמדו תורה ומוסר.

לימים, גדלה הישיבה שהקים רבינו לבני הכפרים ושגשגה, עד שהקיפה תלמידים רבים.

גם אצל רבינו התגוררו דרך קבע מספר תלמידים מהישיבה והתקבלו בביתו החם כבני בית ממש. במיוחד היה רבינו מקרב תלמידים שגילו כשרונות מיוחדים, שקידה בתורה ומדות טובות כדי לנטוע בהם את היכולת להנהיג את הדור הבא. הוא היה מביא אותם להתגורר בביתו, מטפח ומחנך אותם בעצמו. ואמנם זכה רבי ברוך לרוות נחת מתלמידיו המיוחדים, ורבים מהם התמנו למורי הוראה דיינים וחכמים.

באחד הימים נודע לרבינו שבעיר אוז׳דא שעל גבול אלג׳יריה, הולכים הילדים ללמוד בבית הספר של ה״אליאנם״ ואף אם יש שם הורים שהיו שולחים את בניהם ללמוד תורה, אינם יכולים לעשות כן — בגלל שבעיר אוזידא לא היה תלמוד תורה.

רבינו התגייס מיד לפעול למען הקמת תלמוד תורה בעיר זו. הוא קבע אסיפה עם פרנסי העיר למטרה זו. ומכיון שהעיר אוז׳דא רחוקה מאד ממקנס. מהלך של נסיעת לילה ברכבת — החליט רבינו לצאת לדרך במוצאי שבת קודש, כדי שיגיע עם בוקר יום ראשון ל״אוז׳דא״. רבי יצחק אוחנה — עוזרו הנאמן — אמור היה להתלוות אליו בנסיעתו זו.

משהגיע רבי יצחק במוצאי שבת לביתו של רבינו מצאו שוכב חולה, צנה עזה אחזה בו ובני ביתו מפצירים בו לוותר על הנסיעה. רבינו שחש עצמו בכי רע השתכנע שעליו לעשות כדברי בני הבית, והוא הודיע לרבי יצחק שהוא לא יסע.

אך, ככל שחלף הזמן, הלך וגבר צערו של רבינו על ביטול הנסיעה. בעיני רוחו הצטיירה תמונת האנשים הממתינים לו מחר עם שחר, ולבו נקפו על ביטול האסיפה החשובה אשר נקבעה למחר ואשר עתיד להקבע בה גורל ״התלמוד תורה״ בעיר זו…

והנה, כאשר התאחרה השעה ומועד יציאת הרכבת הלך וקרב — קפץ לפתע רבינו ממטתו והודיע לבני ביתו כי הרגשתו השתפרה לאין שיעור והוא נוסע כמתוכנן! הרי האסיפה כבר נקבעה, ונכבדי ״אוז׳דא״ ימתינו להם עם בוקר בתחנת הרכבת, והרי אינו יכול להטריחם לשוא! אין ברירה, חייבים לצאת לדרך!

שוב לא הועילו תחנוני בני הבית — רבינו מהר להתעטף בגלימתו, נטל חפציו ויצא בחפזון את הבית ביחד עם רבי יצחק.

השעה כבר היתה מאד מאוחרת, והיה חשש שיאחרו את הרכבת. הם מהרו לעצור עגלת נוסעים הרתומה לסוסים, הוסיפו מטבע לדמי הנסיעה ובקשו מהעגלון שימהר לתחנת הרכבת.

ואמנם, משאך הגיעו לתחנה נשמעה צפירת היציאה — ממש ברגע האחרון עוד הספיקו לעלות על הרכבת. כל הקרונות היו מלאים עד אפס מקום בגויים מוסלמים שהביטו לעברם באיבה. כיון שלא נמצא להם מקום, התיישבו על המדרגות. הרכבת גנחה גניחה אחרונה ובקול שקשוק יצאה לדרכה, אל תוך הלילה.

קרה מקפיאה שוררת בחוץ. הלילה בהיר וקר, כוכבים גדולים תלויים לרבבותיהם ברקיע האפל, מנצנצים כאבני חן בוהקות. רבינו חולה ומצונן, יושב על מדרגות הרכבת ופרצי רוח עזים ומקפיאים צולפים על פניו. הוא כולו רועד מקור, אן אף הגה של תלונה לא יוצא מפיו. נכנם רבי יצחק לפנים הרכבת והחליט שאינו זז משם עד שימצא מקום לרבינו. ואמנם ״יגעת ומצאת תאמין״ — לאחר שמצא מקום קרא לרבינו והכניסו פנימה.

הבוקר אור. סוף סוף הגיעה הנסיעה המייגעת לקיצה, והרכבת נעצרה בתחנה בעיר אוז׳דא. במקום המתינה כבר קבוצת אנשים שקיבלה את פני הבאים, והביאה אותם למקום בו נערכה האסיפה.

משהגיעו, נעלמה עייפותו הרבה של רבינו והיתה כלא היתה. הוא החל לדרוש בדברים חוצבי להבות אש על הצורך הגדול בהקמת תלמוד תורה קהילתי, בימים אלו בפרט, ועל לימוד התורה בכלל. הדברים הפעימו את הנאספים אך דרישתו של רבינו נראתה גדולה וקשת בצוע בעיניהם. בינתים הזמינו את רבינו ומלוהו — שלא טעמו עד עתה דבר — לסעוד את נפשם. ואולם רבינו סירב, הוא אמר שלא יסב לשולחן עד שיסכמו הלכה למעשה באותו ענין שלשמו עשה את כל הדרך הזו.

מעשה זה אירע בתקופה בה קמה מדינת ישראל. יהודי מרוקו חיו מאז בחוסר בטחון מתמיד. הם חששו שמאורעות ארץ ישראל ישפיעו על מעמדם וחייהם כי הרי חיו במדינה ערבית. עתה, פקפקו הנאספים באוז׳דא, אם לעת כזאת כדאי הדבר להקים תלמוד תורה חדש, שהרי המצב המדיני מעורפל ואין לדעת מה ילד יום. באותו זמן כבר היתה פעילות במרוקו למען העליה לארץ ישראל, וגם משום כך סברו שאין זה הזמן לבנות- שם בנין חדש.

רבינו האזין בשקט לטענותיהם ולא אמר דבר, לפתע החלו עיניו זולגות דמעות.. והנה הבחינו האנשים לתדהמתם שרבינו יושב ובוכה, משניסו לפייסו אמר להם:

״כיון שדברי אינם נשמעים חוששני שאין בי די יראת שמים. שהרי אמרו חז״ל: ״כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים!״.

כאשר שמעו הנאספים את תשובתו, הכניעו את דעתם מפני דעתו, והחלו לגבות כספים על אתר בעבור בנית תלמוד תורה.

נהרה של שמחה פשטה על פניו של רבינו: עלה בידו להקים מוסרות חינוך על טהרת הקודש של לימוד התורה לילדי ישראל.

לא היה זה המקום היחיד, בו פעל רבינו למען הקמת מוסדות חינוך על טהרת הקודש. מאוחר יותר יסד גם בערים ״וויזאן ו״פור ליוטה״ תלמודי תורה לתפארת, באותה מתבונת שיסד בעירו.

(מספר ביקור החמה)

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

מעשר כספים

רבינו חיבב במיוחד מצות ״מעשר כספים׳, ומיד לאחר נישואיו — הקפיד להפריש מעשר מכל סכום כסף שהיגיע לידיו.

מסופר על אחד מבני הקהילה שבא לקבל ברכה מרבינו שיצליח בעסקיו היה זה סוחר, שעמד לנסוע אל מחוץ לארץ, לצורך עסקים.

״אם תפריש מעשר כספים מכל רווחיך״ — אמר לו רבינו — ״אני מבטיח לך שתצליח בעסק שתעשה״.

יצא הסוחר לדרכו, כשברכתו של רבינו מלווהו, והחלטה נחושה בליבו, להפריש מעשר כספים מכל סכום בסף, שיגיע לידיו.

הסוחר הגיע למחוז חפצו, והחל לתור אחר עסק מכנים להשקיע בו את כספו, ואולם ההצלחה היתה ממנו והלאה. כל עסק שעשה, נכשל. והוא הפסיד את מירב כספו.

אחוז יאוש סובב בעיר, תוך שהוא מחפש אחר הזדמנות אחרונה להצלת עסקיו, לבסוף גבר חששו לסכן את שארית כספו, והוא החליט לשוב לביתו.

בדרך פגש בסוחר ערבי שהציע לו מלאי של מגבות, במחיר זול מאוד המחיר שבקש הערבי תאם בדיוק לסכום הכסף שנותר בידו לאחר כל הפסדיו.

קנה הסוחר היהודי את הסחורה, הטעינה במכונית וחזר עמה למרוקו. בגבול עצרוהו שוטרים ובקשו אישורים על מקור הסחורה. כמובן שאלו לא היו בידו. השוטרים החלו לחקור את הסוחר, כדי לדעת מהיכן השיג את הסחורה.

ואולם, הסוחר לא ידע את שמו של הערבי שמכרן לו, ולא יכול היה למסור כל פרטים. מכיון שכך, חשדו השוטרים שהסחורה גנובה והחרימו את כל המגבות.

הסוחר חזר לעירו, דואג ומצטער. הוא נגש מיד לביתו של רבינו וסיפר לו שאבד את כל כספו.

— ״הקב״ה ירחם״ — ענה לו רבינו — ״הסר דאגה מלבן, הקב״ה ירחם״!

כעבור מספר שבועות, קיבל הסוחר הודעה מן המשטרה, שלאחר בדיקה, נמצא שהסחורה כשירה, והוא רשאי לבוא ולקבלה.

האיש מהר לשחרר את סחורתו מהמשטרה, ושמח שלפחות סכום זה יושב לו. והנה כשעמד להציע את סחורתו למכירה, התברר לו להפתעתו, שבאותן שבועות שהמגבות היו מוחרמות בידי המשטרה, קפץ מחירן, פתאום, ללא שיעור מהמחיר הקודם…

כך שבסופו של דבר, התקיימה כמובן ברכתו של רבינו — האיש מכר את סחורתו, והרויח עליה כסף רב.

(מספר — ביקור החמה)

תפילת הימים הנוראים היה רבינו מתפלל בישיבת ״שארית יוסף״ — באר יעקב בראשות נבדו הג״ר ניסים טולידאנו שליט״א.. בראש השנה אחד דיבר על ערך נתינת מעשר כספים והיות ותמיד היה איש מעשה בדרשותיו, היה אומר ועושה מקיים ומבצע, בדרשתו דיבר ארוכות על מצוה זו. ולאחר הדרשה קרא לעבר תלמידי הישיבה מי שיקבל על עצמו בלי נדר לעשות מעשר כספים אברכו בברכת מי שברך, והנה להפתעתו השתרך תור ארוך עשרות עשרות באו לקבל ברכתו כדי לקיים מצות מעשר כספים עד שהיה נצרך לעזרתו של ראש הישיבה נכדו הרה״ג ר׳ נסים טולידאנו שליט״א שיברך גם הוא ויסייע בברכות לכל העומדים בתור ועד שגם זה לא הספיק והיו צריכים לעשות ברכות כלליות ולא פרטיות — לקבוצות קבוצות.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

שליחי חב״ד במקנס

כשבאו שליחי חב׳׳ד למקנס בצווי אדמו״ר הריי״ץ רבינו יוסף יצחק זצללה״ה. רבינו שלח אלי את שמשו יעקב מרגי ז״ל שליח בית דין וציוה שעלי להתייצב באופן דחוף לביתו של הרב_; למרות טרדותי שהיתה זו שנה ראשונה לנישואי ומתכונן להקים בית דפוס (שאחרי כן בס״ד הוקם בשנת תש״ט.) רצתי לבית רבינו! רבינו פנה אלי ואמר יצחק! אל תחמיץ את המצוה הזאת של הקמת עוד בית של תורה בערי מרוקו, פניתי לרבינו בשאלה וכי חסר לנו תורה במקנס ובמרוקו, ענה לי כאן נמצא השליח של האדמו״ר, ר׳ מיכאל ליפסקר נ״ע, שאחרי השואה האיומה שעברה על אחינו בני ישראל באירופה ואחרי ההשמדה ההמונית של עם ישראל בו איבד כשש מיליון יהודים השם ינקום דמם. על כן יש לשוב ולבסס מחדש את קיום התורה בכל מקום, ביתר עוז.

הזדרזנו בפעולה נמרצת למצוא מקום מגורים לישיבה ואחרי התרוצצות מרובה הגענו לבעל דודתי ר׳ אברהם בן עמראן ז״ל שהיה לו מבנה ששימש מחסן תבואה גדול. נדבה רוחו והכשיר מקום זה לישיבה ועשו אותו חדרים ללימודי קודש. המקום התפתח לאין שיעור והדרישה היתה רבה מאחינו בני ישראל שבאו מהרי האטלס והתרפקו על דלתות הישיבה לילה ויום, והתקבלו בזרועות פתוחות ע״י רבינו, אני הצעיר נרתמתי לגייס כספים, עברנו מבית לבית עם עוד כמה חברים ואספנו תרומות מכובדות שהבאנו לרבינו, רבינו לא הסתפק בזה והטיל עלי גם למצוא אברכים שישתתפו בשיעורים בלילות אחרי יום עבודתם, הצלחנו ב״ה לגייס אנשים ובעלי בתים לישיבה ״תפארת בחורים״ במקנס, שמחתו של רבינו לא ידעה גבול והוא עצמו מסר לנו שיעורים בגמרא ובהלכה.

ושיעורי ״תניא״ מסר לנו ר׳ מיכאל ליפסקר נ״ע, שליח זה התאכסן בבית רבינו כמעט שנה תמימה, בחדר שהיה לו מחוץ לבית שנקרא ז׳ארדאן, שם אירחוהו ודאגו לכל צרכיו הוא ורעיתו דודתי הרבנית רחל נ״ע. וכן נסענו לעיר סיפרו ושם זכינו לפתוח חדרים נוספים, וכן בקאזאבלאנקא שהיום ר׳ שלמה מטוסאף שליט״א הוא המרכז שלהם. (אחרי חג הסוכות הועברו בל המוסדות לידי אנשי חב״ד שקיבלו עזרה מאדמו״ר מנחם שניאורסון זצ״ל, הנוער המקומי נתחנך במקנס לפי רוחו של רבינו, ונתמך במוסדות חב״ד.

מטרתו של רבינו היתה להרבות כמה שאפשר בחינוך חרדי בכדי לעמוד נגד הנוער החילוני לכן קירב כל מי שבא להוסיף תורה במרוקו. אחת הפרשיות העגומות ביותר שהיתה בלי ידיעת רבינו היא, כאשר הגיעו חברי ״שומר הצעיר״ מארץ הקודש וניגשו לנוער המקומי ופיתו אותם לעלות לארץ, ועלה בידם באמור להם שאפשר לנהל חיים דתיים וימשיכו במסורת אבותם, אמנם לא כך היה הדבר, כשהגיעו לארצנו הקדושה ברדתם מן האניה נטלו מהם את תיק הציצית והתפילין ואמרו להם אין צורך בזה רחמנא ליצלן, כן סיפר אחד משומרי המצוות שהיה ביניהם ששלח מכתב דחוף לרבינו ושמו מאיר בן ישעיה (שהיום גר בלוד ועובד במועצה הדתית).

לאחר שקרא רבינו מכתב זה הזדעזע וכמעט עשה קריעה והכריז שביום ראשון הקרוב יהיה יום כיפור קטן ועל הציבור להתאסף בבית מדרשו, ולתקוע בשופר ולהרבות בסליחות לביטול הגזירה האומללה, כולנו געינו בבכיה לאחר דברי כיבושין שנאמרו באותו היום ע״י רבינו עד שכל אחד ואחד מאתנו עשה חשבון נפש אם כדאי לו לעלות לארץ הקודש, בתנאים שכאלה. בבל זאת רבינו לא נח ולא שקט עד שעלה ארצה עם אחד ממנהלי אוצר התורה שבקאזאבלאנקא ושמו מר יצחק אלמליח ע״ה, פנו אל משרד עליית הנוער שבארץ הקדושה ובזמנו היה יו״ר עליית הנוער משה קול, ובדברים קשים ניגשו אליו והתריעו כנגדו על שלא התייעצו עמו. ועל שוד הנשמות הרכות, באותה תקופה כינס רבינו בארץ ישראל את מועצת גדולי התורה אשר עמדו איתן לימינו, בכדי להציל את שארית הפליטה שעלו ארצה, ואלה שיעלו אחריהם.

פעם הזדמן לי להיות אצל הרב יעקב משה טולידאנו זצ״ל שהיה שר הדתות ורב ראשי לתל אביב יפו. וסיפר לי שגם הוא היה מוזמן לאותו כנם של מועצת גדולי התורה (בשנת תשכ״ד) ורבינו ע״ה עמד על הבימה כעמוד אש כשפניו לוהטות ואמר להם בזה הלשון: ״ואיך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, ואנא אני בא״. אחרי מאה ועשרים ישאל אותי הקב״ה בעולם האמת מה עשיתם עם הנוער שלכם. בקריאה זו פנה לגדולי התורה שהיו במקום וזעזע אותם באמרותיו ובלפידי אש יצאו מפיו בקריאתו החודרת ונוקבת וכולם נענו לקריאתו ויצאו בקריאה וצעקה לעצור את השמד הרוחני המרחף על הנוער.

שמעתי מפי בנו הרה״ג ר׳ יעקב טולידאנו שליט״א שלאחר פרשה מסעירה זאת הגיע למקנס מר משה קול להתפייסות ולא רצה לקבל אותו. למרות הפצרותיו של איש זה (ההוצאות המרובות של משרד הקליטה עבור קליטת הנוער, היה רבינו מוכן לכסות ובלבד שיחזירו את הילדים האבודים).

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

מתק שפתיו

בשנת תש׳׳ז כשנוער היהודי החל להינתק מחינוך בית אבא, וחיפש לו ערכים זרים, לעיני מורינו עמד הפסוק שאמר אב החכמים ״שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי״(שיר השירים) אז רבינו החל לכתת רגליו מבית לבית להזהיר גדולים על הקטנים שלא ידרדר הנוער ח״ו, ונתקל ביהודי אמיד שאביו היה דיין בעירנו מקנס, רבינו פנה אליו בנועם איך אתה מעיז לשלוח את ילדיך ללמוד בגרות באוניברסיטת ״ליסי פואימירו״ שהיתה במקנס שמחללים בה שבת בפרהסיא, ואביך ע״ה היה מחשובי העיר ומפרנסיה וגם דיין, ענה לו מה יכול להיות יותר טוב מאשר ילמד בני רפואה ויהיה רופא ואז יציל כמה נפשות, וחכמינו ז״ל אמרו ״כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא״ ענה לו רבינו ע״ה מניה וביה, דע לך שבזמן הצדיק רבי ישראל מאיר הכהן היתה מצוקה גדולה בבתי חולים בערי אשכנז ונתרבו המחלות רח״ל, והחפץ חיים הכריז על כנסייה גדולה של עשירים וידועי שם שישתתפו בה והוא שנשא דברו בעניינים העומדים על הפרק, על שנתרבו המחלות בעם וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וצריכים לתרום לבניית בית חולים חדש עבור אחינו שהיו במצוקה גדולה שהמחלות מתרבים, וחוסר מקום לאישפוז בבתי חולים של הגויים וכו', לכן על הציבור לתרום בעין יפה עבור בית חולים הנדיבים תרמו בעין יפה, ואחד התורמים פנה ל״חפץ חיים״ ואמר כולנו תרמנו עבור בית חולים אבל בחורי ישיבה אלו שיושבים כאן ללא יכולת לתרום מה טיבם בנוכחותם ענה לו ה״חפץ חיים״ בזכות תרומתכם, אתם מבריאים את החולים, אבל בחורי ישיבה אלו בזכות תורתם מונעים את המחלות מן הציבור, אם כן מה יותר עדיף שאדם יהיה חולה ויתרפא, או אדם יהיה בריא ושלם.

ומכל בניו של היהודי הנז לא הוכשר אף אחד להיות רופא, אולם זכה שבנו הקטן, בזכות רבינו נהיה גדול בתורה, והיום משמש כראש ישיבה בצרפת.

חברת ״ביקור חולים״

בעיר מקנס בכלל מדינת מרוקו רבו בה מאוד העניים וקשי יום שפרנסתם אינה מצויה, עניותם היתה כה גדולה עד שלרבים מהם לא היה די לחם לשבור את רעבונם, וכל שכן שבריאותם היתה מוזנחת ולקויה. באין מי שיגיש להם עזרה רפואית.

ורבינו שהיה לו שיג ושיח עם בני קהילתו ומעורה היטב בחייה, חש על בשרו את צרותיהם ותחלואיהם, ולא יכל לעמוד מנגד ולחשות.

על כן יזם אגודה לעזרה — יחד עם כמה מנכבדי הקהילה ונקראה בשם חברת ״ביקור חולים״, החברה נוסדה בשנת 1925, והיא הגישה עזרה רפואית לעניים חינם אין כסף.

במשך השנים שימש כנשיא האגודה הגביר הנדבן יוסף מריז׳ן ז״ל, והגזבר יעקב אלקריאף ז״ל, זקני הרב אהרון סודרי זצ״ל, מימון מרדן, רבי יצחק סבאג, רבי מרדכי עמר ואחיו, אליהו עמר, נסים חיון, רבי ידידיה טולידאנו ועוד רבים וטובים נ״ע.

כל הכנסות החברה באו מתרומות אנשי הקהילה, עשירים כבינוניים. בני הקהילה לא רק שלא סירבו ולא התחמקו, האנשים היו עומדים בתור כדי לתרום כל אחד לפי מתנת לבו״ אמר לי פעם דודי ר׳ שלום סודרי שליט״א יו״ר החברה, שהיו מעיזים להכנס לגרעון אם היה צורך דחוף, כפי שאמר אביו ז״ל, חברת גמילות חסדים שאין לה גרעון סימן שאין לה פעילות״.

ואמנם רבים ומגוונים היו עם השנים פעולותיה של החברה, שהתפרסמה בפעולותיה ובהיקפה,למאות משפחות של נזקקים מהעיר ומחוצה לה. היא שילמה ביקור אצל הרופאים, תשלום לבית המרקחת, אישפוז במקרה הצורך. אומרים בערבית מרוקאית ״שהאורח זוכר רק את הלילה האחרון״ והקהילה לעולם תזכור את פעלו של המנהל האחרון ר׳ שלום סודרי שליט״א שניהל ביד רמה ובהתנדבות גמורה את החברה מהשנים תשי״ד־ט״ו עד כדי כך שהוא זוהה עם השם ״ביקור חולים״. הוא העניק לחברה את זמנו ואת נסיונו כסוחר. במקום להפנות את החולים לבתי מרקחת הפרטיים היה רוכש בעצמו תרופות מהסיטונאים, ובמקום האריזות הבודדות היקרות, היה קונה בסיטונאות כמו בבתי החולים. הוא עשה הסדרים עם עובדי בתי החולים הצרפתיים לקבלת עודפי תרופות במחירים זולים. עד שנעשה למומחה גדול בתרופות והחלו לאסוף תרופות מיותרות מבתי התושבים, למיינן ולחלקן לפי הצורך. וכדי למנוע מהחולים לחכות לשעות הפתיחה והחלוקה של התרופות, הוא החזיק בחנותו הפרטית למוצרי חשמל מלאי, וליד מדפי מוצרי החשמל, עמדו מדפים עמוסי תרופות, ולעתים המולת החולים היתה רבה מהמולת הקונים. הביקוש היה רב וההענות ג״כ היתה רבה, וזה גרם להרחבת השירותים לכיסוי הוצאות ריפוי שיניים, משקפיים, רכישת מיכשור רפואי, הליכונים, פרוטזות, מפעל חסד רפואי בהיקף רב.

לא רק הזקוקים פגו לעזרה לעיתים גם בעלי אמצעים, ולעולם לא השיבו פני חולים ריקם בהנחה שאם אדם פונה סימן שהוא זקוק. (רק פעם כאשר נודע לו שסופקה תרופה יקרה מאד לאדם אמיד, שלח שליח לביתו לקחת חזרה את התרופה בטענה שהיא מסוכנת כי עבר זמנה, כדי לא להלבין פניו).

ולא רק בחומר סייעה החברה, אלא גם בעידוד החולים וכשמה כן היתה, חברת ״ביקור חולים״. כיתר חברי האירגון נהג ר׳ שלום סודרי לבקר בביתם של החולים. במשך מספר שנים נהג לפקוד כל יום שישי ביתה של אישה גלמודה ומשותקת כדי לאחל לה שבת שלום ולערוך לה את הקידוש.

כאשר יהודי היה עצור בבית הסוהר דאגו גם לספק לו אוכל כשר — נוסף על כל המאמצים לפדות אותו משם מהר ככל האפשר (עד כדי כך שמנהל בית הכלא היה אומר ״עם היהודים צריך להרוויח מהר כי אתה לא יודע כמה זמן יישארו״).

בשום פעם לא הסכים, ר׳ שלום סודרי שפעולתו תהיה ראויה לשבח, מלבד כשהיה לטובת הרחבת פעולותיה. אלו האישים וזו החברה שהקים רבינו.

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו. 

אוצרות רוחניים

רבי יהודה בן עטר

העיר פאס שבמרוקו, חרוטה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה של עם ישראל בארצות נדודיו. זיוותני עולם התהלכו בסמטאותיה וקבעו בה את משכנם. רבי יצחק אלפסי — הרי״ף — מגדולי מפרשי התלמוד והפוסקים. נקרא על שם עיר זו. והיתה זו העיר פאס — אשר שימשה מקלט לרבינו הרמב״ם כאשר עבר מקורדובה שבספרד אל יבשת אפריקה, חכם מפורסם אחר, רבי יעקב בירב מגדולי העיר צפת, שימש כרבה של פאס בהיותו בגיל שמונה עשרה שנה, טרם שם פעמיו לארץ הקודש, עד לדורנו היתה עיר זו מקום של תורה, אשר רבנים גדולים, צדיקים, ומקובלים איוו אותה למושב להם.

אחד מגדולי המערב הפנימי היה רבי יהודה בן עטר, שימש כאב בית דין בעיר מולדתו פאס במשך כארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תצ״ג (1733).

רבינו החיד״א — בספרו שם הגדולים — קושר לו זרי תהלה… מהר״ר יהודה בן עטר. הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פאס מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחרי מותו…

בפי אנשי דורו היה רבי יהודה בן עטר נקרא ״רבי אלכאביר״ — דהיינו רבינו הגדול.

משפחת בן עטר במרוקו היתה מפורסמת במשפחה של רבנים ופרנסים במשך בל הדורות, מוצא המשפחה היה מספרד — הערבית. ומכאן שם המשפחה ״עטאר״ דהיינו בשמים בשפה הערבית. כי אבות המשפחה היו מוכרי בשמים בארץ מוצאם.

בימי רבי יהודה בן עטר גברו הצרות על אחינו בני ישראל במרוקו מידי שליט אכזר — מולאי איסמעיל. בימיו של מלך זה התרגשו ובאו על יהודי מרוקו ימים קשים ומרים, הוא הצר את צעדי היהודים וחמס את רכושם עד לפרוטה האחרונה, הוא לא נרתע מכל צעד אכזרי כדי לאלץ את היהודים למלא את קופתו מכיסם הדל. לא אחת הושמו הרבנים ומנהיגי הקהילה בכלא, כדי לאלץ את היהודים לפדותם בממון רב.

באחד מימי חול המועד של חג הפסח, פרצו לפתע חייליו של המלך לבית הכנסת שברובע היהודי ולקחו עמם את הרב, רבי יהודה בן עטר כשהוא כבול באזיקים.

החג, נהפך ליהודי פס ליגון ויללה, זעקות שבר נשמעו בבית הכנסת, יהודי פס ידעו שחייו של מורם ורבם נתונים עתה בסכנה, ואם לא ימהרו לפדותו יהיו קלושים הסיכויים שיחזיק מעמד בתנאי הכלא האיומים, ואולם, כסף מנין? הרי לפני החג נאלצו לתת ממון רב לקופת המלך. ומהיכן ישיגו עתה כסף לפדות את הרב.

משלחת מנכבדי הקהילה התייצבה בבית המלך, וביקשו לדעת מהו הסכום הנדרש כדי לפדות את הרב, כשנקב המלך בסכום, חרדו היהודים, מנין להם סכום אגדי זה שדורש המלך. לא הועילו כל בקשותיהם ותחנוניהם, המלך בשלו. אם לא יובא הכסף תוך עשרים וארבע שעות, יושלך הרב לגוב האריות.

בפחי נפש חזרו נכבדי הקהילה לבתיהם, כששמעו יהודי העיר על הגזירה הנוראה נתנו את קולם בבכי, ואולם לא היה בידם לעשות מאומה.

למחרת, כשראה המלך שהיהודים לא באו, חמתו בערב בו עד להשחית, ומיד ציוה להשליך את רבי יהודה בן עטר לגוב האריות.

החיילים שהובילו את הרב לבור שבתחתיתו הצטופפו החיות הפראיות, זרקו את רבי יהודה בן עטר לתוכו, והיו בטוחים, שעוד מעט ישמעו נהימת החיות הטורפות בהתנפלם על קרבנם — ואחר כך ישמעו זעקת אימים אחרונה של הנידון.. אך מה התפלאו לראות את החכם היהודי כשהוא יושב בין החיות, ואינם נוגעים בו לרעה. יום ולילה ישב הרב בגוב האריות. הידיעה עשתה לה כנפים, והגיעה עד בית המלך. עד מהרה יצא המלך כשהוא מלווה באנשי חצירו אל מקום גוב האריות, המלך לא האמין למראה עיניו, וציוה להעלות את רבם של היהודים מתוך הבור, ויצא משם בשלום, ושמו של רבי יהודה בן עטר התפרסם למופת גם בין הגויים. (ראה שם הגדולים מערכת י׳).

בשנת ת״ס (1700) הוטלו מסים כבדים על היהודים בפס בגלל המלחמות שהיו למושל מולאי איסמעיל עם התוגרמים, שהגיעו עד למרוקו, בגלל צרות אלה עזבו מרבית יהודי פס את עירם בשנת תס״א, והתיישבו בעיר מקנם, שם היו היהודים בין המקורבים למלכות ובפרט ממשפחת טולידאנו — כפי שסופר בפרקים הקודמים — ומצב הקהילה היהודית במקנס היה נוח יותר משאר המקומות במרוקו.

בין העוזבים את העיר פס היה גם רבי יהודה בן עטר, ועבר למקנס, וחזר אליה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שייחס הגויים אליהם השתפר.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

בספר מלכי רבנן(עמי מז) מובא סיפור, והוא: שהיה גוי אחד בעיר תוניס שעשה שותפות עם יהודי אחד, והיהודי הרויח הרבה והעשיר עושר גדול. והגוי היה מחזיק את היהודי לאיש אמונו, ולא נשאר ביניהם שום ראיה של כתבי יד, שהגוי מלווהו ונושה בו. אזי היהודי כפר את הגוי בכל מה שהיה נושה בו. והגוי לא מצא כח ולא ראיה לתבוע מהיהודי את ממונו, ואמר לו: תשבע לי בצדיק רבי יהודה בן עטר שהוא בפס. אמר לו היהודי זה לא אוכל בשום פנים. כאשר ראה הגוי שאיננו רוצה להשבע בשם רבי יהודה בן עטר, ואחר ששוב עברו בין שניהם דברי ריבות, לחץ הגוי על היהודי, עד שנשבע בשם הצדיק רבי יהודה בן עטר.

והיהודי הלך שמח וטוב לב, בי התפטר מהגוי, והרויח הרבה בסף. מרוב שמחתו עשה סעודה לקרוביו, ובתוך הסעודה ירד היהודי למרתף שבחצירו, למלאות כלי יין עבור המסובין. ובכלל הסחורות שהיו באוצר — היה שם גפרית שרף, ועוד מהדברים הדליקים. וכשיצא מהאוצר שכח הנר דלוק בתוך האוצר, ונשרף כל האוצר והחצר, וגם כל בני הבית נשרפו רח״ל.

כששמע הגוי את כל זה שמח שמחה גדולה, ונסע מעירו ובא לפס ובידו מנחה גדולה לתת לרבי יהודה בן עטר, וכשראה הגוי את הרב נפל לפניו והשתחוה וסיפר לו כל הענין, והביא לפניו מנחתו ואמר לו, קח את מנחתי, ולא רצה הרב לקבל המנחה בשום אופן, וחילק אותה לעניים…

בהקדמת ספר מנחת יהודה הביא רבי יוסף בן נאים את המעשה הבא: פעם אחת לפני חג הפסח נאספו איזה בני אדם ונמנו על בהמה אחת לחלקה ביניהם במנהגם, ושחטו אותה ביום י״ג לחודש ניסן, והחכם הבודק הורה שהיא טריפה, ובעלי הבהמה נשתוממו ובאו והראו הספק להבודק הגדול המומחה מוהר״ר רבי יהודה בן עטר זצ״ל, והוא בכוחו התיר את הבהמה, וחתך חתיכת כבד ממנה וצלאה לעיניהם ובירך ואכל, והלכו ואמרו לשוחט והוא ענה אחריו, אמן.

אחר כך בליל י״ד בניסן היה רבי יהודה בן עטר בודק החמץ כנהוג, והניח מנעליו במפתן הבית, וכשגמר הבדיקה חזר ולא מצא כי אם מנעל אחד. וחפשו בכל החצר ולא מצאוהו כלל, ונצטער הרב על זה, ולהפיס את דעתו אמרה לו נוות ביתו, למה כל הצער הזה על מנעל בלוי, והוא השיב שאינו מצטער על המנעל — אלא על המעשה.

הרב ישן בלילה, וראה בחלומו איש אחד עומד נגדו והמנעל בידו, ואמר לו… רבי תדע, כי זה כמה זמן שאני מגולגל בבהמה שהכשרת היום. וכשהטריף אותה הבודק, אז אמרתי אבדה תקותי, ואתה כשהכשרת אותה, וברכת עליה שהכל, הסכימו מן השמים על ידך, ואני נתקנתי. ותיכף באתי ונטלתי את המנעל שלך, לנשק אותו לפני מלאכי מעלה, ועכשיו החזרתי אותה למקומה. ותנוח דעתך, כשם שהנחת אותי ותקנת אותי. וכן היה, בבוקר מצאו המנעל מונח במקומו…

בספר מלכי רבנן סיפר בשם אביו, ששמע בשם חכמים ראשונים, שפעם אחת השיג החכם רבי אליעזר על פסק דין שכתב רבי יהודה בן עטר, וכשהיה כותב השגותיו, הרים את עיניו, וראה אריה רובץ לפניו. אזי נרתע לאחור מפחדו, עד שכמעט נטלה דעתו ממנו, וברח מבית המדרש וצעק, שאריה בא לשורפו, נכנסו בני אדם לבית המדרש ולא מצאו את האריה, ותמהו עליו, כשנתיישבה דעתו, שאלוהו חכמי דורו איך היה, ומה היה עושה באותה שעה? אמר להם שהיה לומד מתון פסק דין של מוה״ר יהודה בן עטר זיע״א, והתחיל לכתוב השגה עליו.. והנה האריה מופיע. אמרו לו, שיהודה הוא האריה, כמו שכתוב ״גור אריה יהודה״, ואחר כך מצאו שכתוב על ההשגה שהשיג — ר׳ אליעזר — ״גור אריה יהודה״ ולא ידעו מי כתב.

גם לאחר פטירת הרב ארעו מעשי נסים למתפללים על מצבתו. או לנשבעים בשמו, הרב זצ״ל חיבר הרבה ספרים בכל מכמני התורה, אבל רובם נשארו בכתב יד. ביניהם חידושים על הש״ס, פסקי דינים מפוזרים בספרי חכמי דורו.

בספר ״מקור חיים״ (תרנ״ח) נדפסו ממנו הלכות טרפה, וספרו ״מנחת יהודה״ על התורה היה מונח בכתב יד למעלה ממאתים שנה, והועתק על ידי ידידו רבי יעקב בן צור זצ״ל.

באחד הימים מצא רבינו רבי ברוך בביתו של מאן דהוא כתב יד זה — צרור עלים צהובים, אכולי עש, ממורטים וישנים שהועלו מהמרתף. רבינו יסד למטרה זו חברת ״דובב שפתי ישנים״ אשר שמה לה למטרה להוציא לאור כתבי רבנן קדישי מארץ המערב.

חברת ״דובב שפתי ישנים״

ספרו זה של רבי יהודה בן עטר היה הראשון נטל על עצמו להוציא לאור, לא קל היה הדבר כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח עד שהכינו לדפוס,וכסף אין ובפרט שהדפוס באותם ימים היה יקר מאד, רבינו כיתת  את רגליו עד שאסף את הסבום הדרוש. והספר יצא לאור. במקנס — בשנת ת״ש.

וכך כתב רבינו בפתח הספר: שוב זיכני ה׳ אני הצב"י עבד לקוני רפאל ברוך בן הרב כמוהר״ר יעקב זצוק״ל להוציא לאור הדפוס בשנת תרנ״ן לשוני צדקך לפ"ק… יהי רצון זכות הצדיקים הנז' תעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי עד עולם אכי״ר. מקנס יע״ע.

לאחר שיצא הספר לאור רבים מבני הקהילה ומחוצה לה קנוהו. והצטבר בידי רבינו פדיון נאה הספר — רווח כשר לכל הדעות.

אבל רבינו לא רצה להנות מכסף זה — הוא חיפש אחר צאצאיו של רבי יהודה בן עטר — ואכן מצא נכד בן נכד שהיה תלמיד חכם, ירא שמים ועני מרוד, ואתכסף הפדיון מסר לו בשלימות, ורבינו לא הותיר לעצמו אף פרוטה.

נקי כפים ובר לבב

אף באוצרותיה של משפחת טולידאנו נותרו גנוזים בלי חמדה — חבוריהם של אבותינו הקדושים, מיום עומדו על דעתו היה רבינו מצטער ודואג על גורל הספרים שהיו עדיין בכתבי יד — והיו טמונים באמתחת המשפחה, ומהם שהיו טרף לשיני הזמן והריקבון.

קשה לתאר כמה היתה היגיעה בסידור כתב יד ישן, מקולקל ומעופש, רבינו נטל על עצמו את המשימה, וכאמור יזם את הקמתה של חברת ״דובב שפתי ישנים״ והדפיס את הספר ״חק ומשפט״ — ספרו של הגאון רבי חיים טולידאנו — המהרח״ט.

אחר הוציא לאור — ספר ״השמים החדשים״ — ספרו של הגאון רבי משה טולידאנו זצ״ל.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

עלייתו ארצה — ישיבת אהל משה

כשעלה רבעו לארצנו הקדושה בשלהי שנת תשכ״ה קיבלהו תושבי בני ברק בכל הכבוד הראוי. בשבת הראשונה היתה פרשת כי תבוא, פנה אלי ואמר, פרשה זו ״כי תבוא״ רומזת שהגיע הזמן שאתיישב בארץ הקודש

בכל יום ויום היו באים משלחות לקבל ברכתו. בזכרונם של תושבי בני ברק שמורה היטב דמותו הקורנת שהפיצה זיו וזהר עילאי, כשעבר בחוצות קריה. מלבושו המסורתי — לבוש הרבנים והדיינים מארץ מוצאו — מרוקו, עיטר אותו עד סוף ימיו.

ישיבת אוהל משה

בראש מעייניו היה להקים ישיבה בבני ברק, ומצאה את שאהבה נפשו כאשר רבי משה מלכא שליט״א כיום ראש ישיבת ״אוהל משה״ ביקש את עזרת רבינו, ומינהו נשיא הישיבה. על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ובאותה תקופה היה הרב משה מלכא במצב כספי קשה ומחוסר תקציב לא היה יכול להמשיך לבנות ולפתח את ישיבתו. רבינו נתן לו את ברכתו והסכמתו וצוה עליו לצאת לחו״ל להתרים נדיבי העם באשר הם שם, ודי הצליח בידו והמשיך אחר כך ובנה בנין פאר שהיום עומד על תלו ב״ה, והזדמן ובא אלי ר׳ משה מלכא שליט״א כשעברתי לגור בירושלים, וסיפר פלא פלאים איך הצליח בסיבוב קצר באמריקה ואסף תרומות הרבה, ועוד אמר לי שהרבה פעמים בראש חודש לא היה לו במה לשלם את משכורתם של המורים ורבינו בכל ראש חודש מביא לו את הסכום הדרוש, משתדל למלאות את החסר, ומכסה לו את גרעונותיו.

ברכת רבינו

ועוד סיפר לי הרב מלכא כשהיה באמריקה הזדמן לו להיות אצל נדיב גדול, והנדיב איחר לשוב אל ביתו, ובינתיים הסתובב הרב בכל החדרים המקושטים בטוב טעם, והנה נתקל בתמונה אחת שבראשה מופיע צלב. חמתו בערה בו, איך יתכן שבבית יהודי שסיפרו עליו שהוא תורם לישיבות ושומר תורה ומצוות מוצג בביתו תמונה כזאת? הוריד את התמונה ושבר אותה לרסיסים, והנה תוך הרהוריו ומחשבותיו מה ישיב ומה יענה לבעל הבית כשישוב לביתו, והנה פתאום הגיע בעל הבית, מספר הרב פרצתי בבכי עצום ובעל הבית ריחם עלי והפציר בי לספר לו פשר בכייתי, אחרי ששפכתי את לבי אליו אמר לי עבור הקנאות שלך אני מכפיל לך את הסכום שנדרתי עבור הישיבה שלך וסיים, הכל בזכות הברכה שקיבלתי מרבינו.

עליתו לשמי מרומים

בחול המועד סוכות שנת תשל״א נתקף רבינו במחלת לב ואושפז בבית חולים — תל השומר, מחלתו נמשכה שבועות מספר, וכל אותה עת הכין עצמו בסילודין לקראת המעבר לעולם שכולו טוב.

ביום י״ח מר חשון תשל״א, הגיע היום המר והנמהר בו השיב רבינו הצדיק את נשמתו הטהורה לבוראה, וכל בית ישראל ביכו את השריפה אשר שרף ה׳.

בהלוויה שנערכה למחרת היום, נהרו אליה רבבות מכל קצות הארץ, ראשי ישיבות ותלמידיהם, רבני ערים •דיינים, אישי ציבור לרוב, ועמך בית ישראל, כולם עמדו צפופים ברחבת ביתו, גדולי ישראל ספדו לו ובראשם מרן הגאון רבי אליעזר מנחם שך שליט״א ראש ישיבת פוניבז׳ בני ברק. אחריו הספיד הגאון רבי יוסף משאש — רבה הראשי של חיפה. בדברי ההספד הדגיש שרבינו בחיים חיותו מילא תפקידים רבים עד שצריך ממשלה שלימה שתמלא את החיסרון הכבד הזה. אחריו הספיד, הגאון ר׳ רפאל עבו אב״ד בתל אביב, ואחרון המספידים נכדו — הגאון הרב ניסים טולידאנו שליט״א אשר ביכה את האבדה הגדולה לכל ישראל בכלל, ולבני עדתו ומשפחתו בפרט.

בשעת מסע ההלויה עמדו בשרשרת חיה תלמידים מישיבת פוניבז׳ לבל יבואו הרבבות במגע בגופתו הטהורה של רבינו, ורק אלה שטבלו במקוה טהרה לפני כן, הורשו לשאת את הארון.

רבינו הוטמן בבית החיים ״שומרי שבת״ בעיה״ק בני ברק, סמוך לקברם של הגאונים הרב יוסף כהנמן, והרב אליהו דסלר זצ״ל.

מודעות אבל רבות נדפסו והודבקו בחוצות בני ברק, מישיבות ומוסדות שונים, קהילות וגופים מרכזיים, גם מי שלא הכירו היה נפעם מריבוי המוסדות המתאבלים עליו ומבכים את גודל האבידה…

התקיימו עצרות הספד והתעוררות בכמה ישיבות, ומהם במקום נשיאותו ישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

באחת המודעות ביום השבעה להסתלקותו כתבו:

הגנו מודיעים בזה שאנו עורכים הספד בישיבתינו ביום ג ' בשבע וחצי בערב ג׳ כסליו — תשל״א לזכרו של נשיא ישיבתנו החסיד האמיתי הרה״ג הרב רפאל ברוך טולידנו זצוק״ל אשר החזיק ישיבתנו הן בגשמיות והן ברוחניות במשך שנות קיומה. נא להתאמץ להתיחד עם זכרו.

ישאו דברי הספד הרבנים הגאונים: הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א

הרה״ג ר׳ יהודה צדקה שליט״א בנו של מורינו הרה״ג ר׳ יעקב טולידנו שליט״א הרה״ג ר׳ משה מלכה שליט״א.

בכבוד רב, ההנהלה.

בהספד שנשא מחותנו הגאון ר׳ יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, בירושלים, סיפר כשרבינו נפל למשכב, בימיו האחרונים, ביקש שיביאו לו תפילין להניח, כשהחזיקם בידו, נפל ממנו תפילין של יד לארץ, והסובבים אותו הבינו שימיו ספורים, ואמרו שהיה זה להם אות, כשם שהתפילין הם פאר לישראל, כן רבינו פאר הדור, וכשנפלו התפילין מידו סימן הוא שנפלה עטרת ראשנו.

בהספד שנשא הגה״צ ר׳ שלמה וולבה שליט״א סיפר, שרבינו התארח אצלם בישיבת ״באר יעקב״ באחד מימות החול, והתפלל עמם תפלת מנחה, והנה הבחין שזולגות דמעות מעיניו של רבינו בתוך תפלת שמונה עשרה, וכל תפלתו היתה בהשתפכות הנפש וברגש, תפלה זו היוותה עבורו לימוד מוסר גדול בענייני התפילה.

ועוד שמעתי, שהרב וולבה צוה לבנו לסור לבית רבינו ולשבת אצלו, בכדי לשאוב מקדושתו ומזיו פניו — היות שמצוה להסתכל בפני צדיק.

בהספד שנשא הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א סיפר: שרבינו הוזמן לעצרת התעוררות באחד מישובי הארץ, והוא נסע עמו במונית ליעדם, והנהג טעה בדרך והם הגיעו באיחור רב. והיות ולעצרת הגיעו קהל רב וכאשר רבינו בושש לבוא, רוב הציבור הלך לו ונשארו בודדים מהקהל, והנה רבינו קם ללא היסוס פנה אליהם ודיבר ברגש רב, כאילו היו ציבור גדול, ואחר דברי כיבושין פנו אותם בודדים להרב ואמרו, שאין להם מקוה טהרה לנשים. נרגש רבינו למשמע בקשתם ואמר מחר בע״ה יקום מקוה טהרה, מיד הרים תרומה נכבדה ופנה לרב גלינסקי, ואתה כב׳ הרב כמה? מספר הרב גלינסקי: התביישתי שהרב תרם תרומה כה גבוהה, לכן גם אני נענתי ותרמתי אותו סכום ואח״ב פנה לקהל ואתה כמה, ואתה כמה, וכן הלאה ולאחר שהתרימם נסעו לאנשים החשובים שבאותה קהילה ובאותו ערב אסף סכום נכבד ולמחרת התחילו בבנין המקוה.

ועוד סיפר שבאותו ערב קם רבינו לרקוד יחד עם הציבור ברובם היו ילדים ואפילו הכי החזיק בידם — ורקד עמם, אמר לו הרב גלינסקי איה כבוד התורה מדוע הנך רוקד עם ילדים, ענה לו בהתלהבות ילדים אלו הם ספרי תורה, כל אחד מהם ספר תורה חי, ואיך לא ארקוד עמם, הילדים האלה הם הערובה שלנו כדכתיב בתהלים ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״, ואין עוז אלא תורה.

אשת חבר הרבנית רחל ע״ה

דודתי הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו, היתה בת למשפחה עשירה ומכובדת מאוד שאיחדה תורה וגדולה במקום אחד. אביה הגאון רבי שלום עמר זצ״ל, התמנה לדיין עוד בהיותו בן עשרים ושבע שנים, והיה מגדולי התלמידי חכמים במקנס. אחיה הגאון רבי מרדכי עמר זצ״ל, היה הפוסק בכל ענייני ההלכה בעיר מקנם, ומגדולי בעלי ההשפעה בכל דבר וענין. את כל ימיו הקדיש ללמוד התורה, וקיים את הפסוק ״והגית בו יום ולילה״ במלואו.

הרבנית ע״ה היתה עזר כנגדו של רבינו, בשמחה ובטוב לבב היתה מקבלת כל אורח שנקלע לביתם — שהיה פתוח לרווחה — בביתה התארחו מכל קצוות תבל, מרומניה פולניה גרמניה צרפת אנגליה ועוד— כל הבא למקנס ידע כתובת אחד ביתו של רבי ברוך. וכל זאת בנוסף לזה שהיה עליה לאכסן בביתה תלמידים מהישיבה שגרו אצלם — הרבנית טיפלה בהם במסירות, כיבסה ותיקנה את בגדיהם, סידרה את מזודותיהם ואף תפרה בגדים למי שנזקק.

סיפר בנה רבי יוסף שליט״א, זכורני שפעם בא תלמיד חכם אחד מחשובי הרבנים בצרפת, הוא הגיע אלינו בערב שבת אחר הצהרים, והיה צריך לנסוע ביום ראשון בבוקר שהיה ערב ראש השנה — בכדי להגיע לביתו לפני ראש השנה, ואז אמרה — תלמיד חכם זה יגיע מאוחר לביתו ואולי אין לו בגדים להחלפה, במוצאי שבת לקחה את הכביסה, ובמשך בל הלילה כיבסה, יבשה וגיהצה ובבוקר נתנה לו הכל נקי ומצוחצח, מעשים כאלה ואחרים ידועים לרוב לכל משפחתה ומכריה.

נהגה הרבנית ע׳׳ה ללוות את רבינו לבית־הכנסת בוקר וערב וחוצה איתו את הכביש שהיה סואן טרם סודרו הרמזורים ברמת־אהרן בבני־ברק

מעלותיה ושבחיה רבו מלמנות — במילים ספורות יש לומר שהיתה עזר בכל מכל לרבינו, האריכה ימים ונתבקשה לישיבה של מעלה בגיל כמאה שנים ומעלה.

בניה הם הגאונים רבי יעקב ורבי יוסף שליט״א. שעליהם אפשר להמליץ הפסוק: והיה בית־יעקב — אש, ובית־יוסף להבה.

זכתה לראות עולמה בחייה, דור ישרים מבורך, בנים, נכדים, נינים, ובני נינים, כולם ללא יוצא מן הכלל יראים ושלמים גדולי תורה ויראה.

יהי זכרה ברוך

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

תמיכת העיר מקנס בתושבי טבריה

העיר מקנם ידועה ומפורסמת גם בתמיכתה הכספית בתושבי ארצנו הק׳. וביניהם  עיר הקודש טבריה וזאת למדנו ממכתב שנשלח ע״י רבני טבריה לרבני מקנס בידי השד׳׳ר רבי שלמה טולידאנו נ״ע בשנת תרל״ה כמובא בספר ״אוצר גנזים״ שאסף בן אחיו של הרב הראשי לתל־אביב־יפו ושר הדתות הג״ר יעקב משה טולידאנו זצ״ל, בן דוד של מורינו ע״ה, על הרעב ששרר בארץ הק׳ זה שלוש שנים ושעליו פורסם בכתבי עת, וכן על מחלות רבות ובייחוד כי רוח עברה בו חולי הקולירא, (החולירע) רח"ל ועל ידי זה הוצרכו לרופאים ורפואות וכו", גם במכתב מספרים על ריבוי העולים מצפון אפריקה וביניהם רבים שבאו ללמוד בבתי המדרש בטבריה ומזכירים רבני טבריה לרבני מקנאס, שגם השד״ר עצמו הוא מהמשפחות המיוחסות בארצות המערב, שד"ר זה, רבי שלמה טולידאנו, בא מהעיר מקנאס, וחתום בין רבני טבריה על איגרות שדרי״ם אחרים וגם נמנה לדיין בעיר, ומפני המצב המתואר במכתב זה אלצוהו לצאת בשדרו״ת, אך בעוונות הרבים פגעה בו מדת הדין והוא מת בשנת תרל״ז במרוקו בעיר טאזא, וקברו ידוע שם, המכתב הובא בספר ״נר המערב״ באוצר גנזים (עמי 207).

וז״ל המכתב: האיתנים מוסדי ארץ, גבורים לעמוד בפרץ וכו", העמודים והמכונות אשר בית ישראל עומד עליהם, המה מלכיהם שריהם וכו" מעלת הגבירים הרמים, מבחר עצמים וכו", ועל צבאם מעלת הדיינים המצויינים הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים ראשון בקודש כמוהר׳יר ר׳ רפאל אבן צור הי״ו ואשר על ידו השני כמוהר״ר ר׳ שלום משאש הי״ו וכמוהר״ר ר׳ יעקב בירדוגו הי״ו וכמוהר״ר ר׳ שמואל עמאר הי״ו, אשר אור להם, יראה להם, ונוגה להם בעי״ת מקנאסא יע״א אתה ה' תשמרם וכוי.

מאחר עלות גדול השלום, נופך ספיר ויהלום, שלמים מרובים, כטל מאת ד׳ וכרביבים וכו' תכון תפלתנו על טהרת מצבת התנא האלקי הוא הקדוש רבי באיר בעל הנם זיע״א, למען חייהם ד׳ צבאות יגן עליהם וכו׳ אות זה מדבר אליכם אישים להגיד כי יצר יכו',  שזה שנה אחר שנה, שבענו בוז ולענה, מרא וחרחבינהא, כי מידי שלש שנים, כל מידי דמיזן אתייקורי הוא דמתייקרי כי כבד הרעב בקרב הארץ עשרת מונים, מאשר היה לפנים, כאשר בא הדבר מפורש יוצא בכתב העתים כנודע, והשנה קשה משנה האחרת היא היתה אם למצוקה כי חלה ד׳ חלאים רעים מינים ממינים, כי אין בית אשר אין מיטה מוצעת, השותים מזרקי קובעת, לא אחת ולא שתיים, לא תקום צרה פעמיים, וזה קשה מן הראשונות, על מחלת לענות, כאן שנה מרה כלענה, כי רוח עברה הוא חולי ״הקולירא״ דנפיש ביעתותיה, כל היכא ראיתיה, ובפרט בעיה״ק ת״ו, איכו השתא הביטו ארחות תימא, על ישראל העניים יתומים ואלמנות, אם יוכל איש למנות, ועל רבנן ועל תלמידיהון, וכל כוונתהון לנהלם בלחם, על הלחם לבדו, אי נמי לאידך גיסא לתת לכסף מוצא כדמי רפואות ורופאים ובקופת חולים כל הנחשלים וגמילות חסדים לתת לעושי המלאכה המופקדים, או כלך לדרך זו להמציא רופא אומן, נטע נעמן, מלבד תמידין כסדרן ומוספין עד כי תשש כח הסבל ובפרט בעי״ק טבריה ת״ו דידעי לה כ״ע אשר היא עניה סוערה ולית לה מגרמה כלום, ומה גם כי בימים האלה בן פורת יוסף נתוספו ספסלי בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו, וירבו ויעצמו עם בנ״י הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצינו, על זה היה דוה לבנו, כי אין ספק בידינו להמציא לחם לפי הטף, לא זו אף זו כי הן בעון נסתמו צנורות השפע, ואין הקומץ משביע לשליש ולרביע, ואפילו לשנים כתקנן וההכרח אילצנו לחוב בדמינו סך רב ועצום להחזיק ידים רפות וברכיים כושלות, והנה בעתה דרווח עלמא פורתא קמנו ונתעודד לתור ולדרוש בחכמה את מי נשלח ואת מי ילך לנו להודיע צעדינו, לאחינו אנשי גאולתינו ובהסכמה עלינו למנות למעלת הרב המובהק ציר אמונים, מגזע האיתנים, מר שד״ר רב משרשיא כמוהר״ר ר׳ שלמה טולידאנו הי״ו נין ונכד למעלת הרב הגדול מעוז ומגדול חק״ל איש האלקים קדוש הוא כמוהר״ר ר׳ יעקב טולידאנו זצוקלה״ה, ומובטחים אנחנו שע״י הרב הקדוש השד״ר הנז' הי״ו תהיה צליחתנו בצלח העודף בתוספת מרובה לאלפי רבבה דבר שאין לו קצבה, הואיל ואתרמי כי הרב השד״ר המעלות לשלמה הנז' הי״ו מניהו הוי ממשפחות המיוחסות שבערי המערב יע״א, ולא היה הכתוב צריך לאומרו שהמה בחוכמתם בחצריהם ובטירותם יעמדו על הפקודים מתעלת הברכה. עמידה שיש בה סמיכה, לימין הרב השד״ר הנז׳ הי״ו לתומכו ולסעדו ולהחזיק בידו להדרו ולעטרו בזהובים בעין יפה לקבל אלפא, אי משום כבוד אבותיו הקדושים ואי משום איהו גופיה נמי ראוי והגון הוא לכל כבוד שבעולם, ולא נצרכה אלא להעדפה להעדיף טובם לעשות עמנו אות לטובה נדבה כפולה לפי דוחק השעה וכו' ונאמן האל ברוך הוא משלחם יתר הון ועושר בביתם כנה״ר וכנא״ה חו״ר,

הועד הכללי בעי״ק טבריה ת״ו כ״ח סיון תרל״ו לפ״ק ברב עז ושלום,

הצעיר: רפאל מאמאן ס״ט                     הצעיר: אהרן לחדיף ס״ט

הצעיר: אברהם צבא״ח ס"ט                   הצעיר: רפאל אברהם

בלפון ס״ט

הצעיר: משה בהלול ס"ט                       הצעיר: שלמה מאמאן

הצעיר: יעקב אבולעפיה ס״ט.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אגרת רבני מקנם לרבני טבריה.

״מספר הגנזים״ של הרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו זלה״ה

שתי איגרות היו, האחת מרבני מקנאס שבמרוקו לרבני טבריה, משנת תר״ך על האיגרת אין חתומים, באיגרת זו מתלוננים רבני מקנאם על רבני טבריה שמקפחים את החכמים המערבים שעלו ממקנאם לטבריה ללמוד, בבי מדרשא רבה, שלא עוזרים להם בכספי החלוקה ולא מקיימים ״כאזרח כגר יהיה לכם״. ומבקשים, שלהבא יתקנו את הדבר ויתייחסו לחכמים העולים ההם ביחס שווה כמו אל חכמי טבריה, ובעד זאת מבטיחים להם שיגדילו את הכנסות הקופות של טבריה שבעיר מקנאס, מספר העולים לארץ ישראל ממקנאס בפרט וממרוקו בכלל, סביב לשנת תר״ך, היה למאות, ובאיגרת אחת כתוב, ששלוש מאות עולים ממרוקו באו לגליל (עיין שלוחי ארץ־ישראל, עמי 677) לפי איגרת זו נווכח שביניהם היו רבים שבאו ללמוד תורה בטבריה שיצא לה שם ״טבריה לתורה״. סכסוך זה בגלל החכמים ״המערבים״ מעיר מקנאס, הלך והתרחב, ובאיגרת השנייה מאת השד״ר רבי מנשה ארזי הכהן לרבני מקנאס, רואים שפרץ ריב בינו ובין רבני העיר, ורבני העיר עיקלו את כסף התרומות השייכים לטבריה, שלא רצו למסור אותו לשד״ר, וזה התבטא כנגדם בחריפות, עד שהוצרך הרב של עיר פאס רבי ידידיה מונסוניגו להתערב בדבר ולעשות שלום בין השד״ר ובין רבני מקנאס, אן גם אז לא רצו רבני מקנאס למסור הכסף להשד״ר, קודם שיחתום על תקנה, שכנראה תוכנה היה להשוות את זכויות החכמים המערבים שבטבריה, לזכויות חכמי העיר הוותיקים, אך השד״ר לא רצה לחתום על זה, כדי שלא יהיה זה כהודאה מצידו שכאילו עוול נעשה עד כה על ידי רבני טבריה להחכמים המערבים, הוא גם הביא מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, שבראשם עמד ר׳ יוסף הלוי בן יולי, המכחישים את הקיפוחים נגדם, וגם ר׳ יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן זצ״ל, שנחשב מגדולי הרבנים במרוקו בדור ההוא שביקר בארץ ישראל ביקור חטוף כידוע לנו וגם הוא העיד על יופי הנהגת העיר טבריה ושזה לא נכון שמקפחים את החכמים המערבים אבל כל זה היה ללא הועיל ורבני מקנאס עמדו על דעתם לא למסור את הכסף להשד״ר הנז׳ אם לא יהיו בטוחים בהשגת זכויותיהם של החכמים המערבים בטבריה, כנראה היתה זו גם נקמה מצדם נגד השד״ר, שהתריס נגדם והעליבם, ועל זה מתחנן השד״ר הנז' שיעשו למען כבוד אביו, שהיה מגדולי הרבנים בטבריה, שמו רבי רפאל ארזי הכהן, שמצאנוהו חתום בכמה איגרות שדרי״ם.

משתי איגרות אלו מובן, שרוב החכמים המערבים ההם שלמדו בטבריה, היו מעיר מקנאס, ולכן רק רבני מקנאס עמדו כל־כך לצידם לחזק את מעמדם, אבותינו סיפרו לנו, שלפני שנת ת״ר־תר״ך, היתה טבריה מיושבת מיהודי תורקיה וכולם דיברו בשפה איספאניולית ורק כשבאו מאות עולים אלה מעיר מקנאם, לטבריה, לאט לאט נשכחה השפה האיספאניולית, כי אלה שבאו ממקנאם דיברו בשפה הערבית, ולכן קראו אז לטבריה ״מקנאס הקטנה״ ולא רק את השפה אלא גם הנהגת העיר ברובה נמסרה אחר כן בידי החכמים המערבים ההם.

ספינת אגוז

מעפילים מיוצאי מרוקו מעולם לא הפסיקו עלייתם למרות כל התלאות והמונעים מטעם השלטונות והלחץ שהפעילו נגדם. עדות לזיקה היהודית שלהם לאחיינו הק׳ שהיו קשורים אליה בנימי נפשם. לא פעם סיכנו אחינו ב״י את חייהם בעת עלייתם לארצינו הק׳ בדרן לא דרך. והנה משפחות שלימות מארץ זו, למעלה מ־42 משפחות הפליגו באישון ליל חורפי וקריר בספינת ״אגוז״ ששכרו עבורם שליחי העלייה למטרת העליה לארצנו הק׳. והנה מדת הדין גזרה עליהם לצלול במים אדירים מול חופי ג׳יבראלטר כשספינתם עלתה על שרטון, ורוח וסערה התגברה על האנייה והטביעה את כל נוסעיה עם צוותם, חוץ מקברניטה של האנייה, אשר למרות שידע שהסכנה מתקרבת לבוא, לא הזעיק עזרה כל שהיא. כך מצאו את מותם הטרגי אחינו ב״י בליל עשירי בינואר 1961 הי״ד. אח״כ נודע שהקברניט היה שכור בעת ההיא, ימ״ש. ורק אחרי שנודע לכל העולם האסון שפקד את אחינו ב״י באוניית ״אגוז״ קמה צעקה גדולה בכל ארצות תבל, וחברות יהודיות ובין לאומיות כגון: חברת ה״גיוינט״, ואומות המאוחדות, פנו לשלטונות מרוקו, להקל את סבלם של יתר הפליטה. ובאותה שנה מת המלך ה־5 ונפתחו שערי העלייה בדרך נם. וגם איפשרו להעלות את עצמותיהם של נוסעי ספינת ״אגוז״ לקברי אחים בארצינן הקדושה הי״ד, ומאז נשמו לרווחה.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

זכרונותי

תענית דיבור

מידי שנה בשנה היה רבינו מכריז על תענית דיבור בר״ה שבט, בבית מדרשו, שהיה מתקיים ברוב עם. בהיותי נער הייתי מתלווה לאבא ע״ה שהובילני לאן שהלך. וזה סדר היום בבוקר משכימים להתפלל ותכף אחר ארוחה קלה הולכים לבית המדרש הנ״ל כשהוא מלא מפה לפה קוראים כל ספר התהלים שלשה פעמים ושמונה מזמורים כמנין חתן, כמו שמובא בספרו של הרה״ג ר׳ יצחק אלפייה ע״ה שתיקן את תענית הדיבור ומורינו היה קורא ואנחנו קוראים אחריו מלה במלה ולפעמים משתתפים איתו בקריאת התהלים כשמגיעים לאלפא ביתא, רושם זה חרוט ברעיוני, ומורינו עובר ע״י כל אחד מה שנדבו לבו להברות לעניים ולנצרכים, והנדיב אברהם בן עמראן עי׳ה מביא לנו ארוחת צהרים בסופגניות טבולים בדבש וכוסות חלב ותה וקפה ופירות וכו'.

זכורני שבשנה אחת שרבינו ע״ה נפל למשכב וחלה במחלה קשה והרב הגאון ר׳ מאיר טולידאנו זצ״ל ניהל אותו היום של התענית דיבור, בדחילו ורחימו עבר בין המתפללים ואומר להם רבותיי אנחנו במצוקה גדולה רבינו מוטל על ערש דוי וצוה עלי לנהל את היום הק׳ כימים עברו לכן תתפללו תרתי משמע לשלום רבינו שנפל למשכב, וליום הזה, זכורני שהרב הנז׳ עשה לו פדיון נפש והרבינו בתפילות ובתחנונים, וצעקותינו עלו עד השמים, והש״י בחסדיו המרובים ריחם עלינו ורבינו ע״ה הבריא וקם על רגליו והמשיך בפעולותיו הברוכות הן בעזרה לזולת הן בהפצת התורה ובהקמת עולה של תורה ובתמיכת עוסקי תורה ובניהול הקהילה, כשנתרפא מחוליו חיבר מורינו שיר זה. מובא בספר ״ישמח ישראל״ נועם ״אביע אומר״, שנמצא בדף רב״ו.

סי׳ אני ברון חזק בבתים כפולים

אודה לך אלי, צורי אבי גואלי, בכוחי וחילי, ברעדה גם ברוב מורא,

ברוך גדול דעה, מצמיח קרן ישועה, ניחם על הרעה, משגב לעתות בצרה,

ברוך הגואל, רופא כל חולי ישראל, ע״י רפאל, פודה ומציל מצרה,

ברוך אל רב הודו, עושה נפלאות לבדו, גבר עלי חסדו, אהודינו ברוב זמרה,

ברוך שהחייני, קיימני וזיכני, והגיעני, להודות לו תוך עשרה,

ברוך בורא עולם, לא השיב אביון דך נכלם, כל ימי עולם וענני ביום אקרא,

רוממו האל, כל זרע בני ישראל, כי הוא עונה אל, קוראים לו בלב נשברה,

ראה דמעותי, לא הביט אל עוונותי, וזכות אבותי, היתה לי מגן וסתרה,

וגם ראה האל, אהבת בני ישראל, בבן עובדי אל, ועל שם התורה נקרא.

כי הרבו בתחנה בזעקה במקום רננה, על ברוך בן חנה רפאל שם חדש נקרא,

כביר שלם להם, כל טוב כגמוליהם, פדם הצילם, מכל צוקה וצרה,

חי ידך עשוני, אורך ימים תשביעיני, ותעזרני, לשמור מצות התורה,

זכני חייני, מעגלי צדק הנחני, ולעובדך קרבני, הוריני דרך ישרה,

זך טהרני, לחיי עד תזכני, מצר תצרני, היה לי צנה סוחרה,

קבל תפילתי, לך תודה יחידתי, רוחי ונשמתי, ישירו לך בזמרה,

קדוש הראינו, בנין בית מקדשינו, ותפארתינו, בעגלא ובמהרה,

חי אל קדוש הוא, זה אלי אנוהו, וארוממנהו, תוך עדה זכה וטהורה,

נראה לענ״ד מורינו חיבר שבע עשרה בתים כעד שבע עשרה ימי מחלתו הקשה. זכותו תגן עלינו אכי״ר.