מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

חינוך טהור

ההרס הרוחני שהתחולל בנוער הטריד את רבינו, והדיר שינה מעיניו, החליט כי צו השעה להקים תלמוד תורה, אשר יתחרה בבתי הספר של ״אליאנס״ ביופיו וברווחתו, אבל ההשקעה היתה עצומה בכדי ליישם תכנית זו, ואכן לאחר מאמצים רבים, כאשר כל אחד תרם כפי יכולתו, העשיר כעני — לא זכורה התלהבות כזו בכל תולדות העיר — כך גויים סכום של -.400,000 פרנקים.

שנה אחת הספיקה לסיים את הבנייה, הבניין כלל 24 חדרים, 1.500 תלמידים נתקבלו למוסד המרווח, ואת שכרם של המורים שילמה הקהילה.

תלמוד תורה זה היה מהגדולים והמפוארים ביותר בכל מרוקו, שבו קול תורה וקול תפילה החל בוקע מחלונותיו, ותינוקות של בית רבן ממלאים את חדריו.

אולם פרנסי הקהילה סרבו לפתוח שעריו בפני בני הכפרים מדרום המדינה, כי לא רצו שהללו יתערבו בין בני העיר.

נערים רבים שגרו בכפרים עניים ונחשלים בדרום המדינה, או במקומות ישוב קטנים לא זכו לכל חינוך שהוא, כי לא היו תלמודי תורה במקומותיהם.

אמנם, רבינו פעל רבות בשטח זה. כרגיל תעצומות נפשו ומסירותו העצומה להפיץ תורה ברבים, לדאוג לילדי ישראל בבל מקום שהם, דחפוהו להשתדל בבל כוחו ומאודו, להקים תלמודי תורה אף במקומות רחוקים ונדחים. אך עדין רבים היו הנערים בני העניים שלא זכו ללמוד תורה.

לפיכך פנה רבינו לפרנסי הקהילה במקנס והציע לפתוח את שערי הישיבה בפני בני הכפרים. ואולם, למרות שרבינו היה רבה הראשי של מקנס ורועם הרוחני, לא נענו להצעתו ודחו אותה בתירוצים שונים.

אך רבינו לא נכנע ולא אמר נואש. שגור היה בפיו מאמר חז״ל ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״; הוא החליט לדאוג בעצמו לבני הכפרים העניים ולהקים למענם ישיבה במקנס.

רבינו נסע לדרום המדינה, כתת רגליו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה — והביא למקומות נדחים אלו את בשורת הישיבה. הכפריים שמעו בשמחה את הצעתו והפקידו בידיו הנאמנות את בניהם.

רבינו הביא תלמידים אלו למקנס, דאג לכל מחסורם וטיפל בהם במסירות ובאהבה ללא מצרים.

מכיון שלא היתה לו פנימיה בעבורם, הוא פנה לבעלי בתים אמידים בעיר וביקש שכל אחד מהם יארח תלמיד אחד. ואכן, בני העיר נענו בנפש חפצה וארחו את התלמידים בבתיהם.

כמו כן, שכר רכינו מחנכים יראי שמים שילמדו תורה ומוסר.

לימים, גדלה הישיבה שהקים רבינו לבני הכפרים ושגשגה, עד שהקיפה תלמידים רבים.

גם אצל רבינו התגוררו דרך קבע מספר תלמידים מהישיבה והתקבלו בביתו החם כבני בית ממש. במיוחד היה רבינו מקרב תלמידים שגילו כשרונות מיוחדים, שקידה בתורה ומדות טובות כדי לנטוע בהם את היכולת להנהיג את הדור הבא. הוא היה מביא אותם להתגורר בביתו, מטפח ומחנך אותם בעצמו. ואמנם זכה רבי ברוך לרוות נחת מתלמידיו המיוחדים, ורבים מהם התמנו למורי הוראה דיינים וחכמים.

באחד הימים נודע לרבינו שבעיר אוז׳דא שעל גבול אלג׳יריה, הולכים הילדים ללמוד בבית הספר של ה״אליאנם״ ואף אם יש שם הורים שהיו שולחים את בניהם ללמוד תורה, אינם יכולים לעשות כן — בגלל שבעיר אוזידא לא היה תלמוד תורה.

רבינו התגייס מיד לפעול למען הקמת תלמוד תורה בעיר זו. הוא קבע אסיפה עם פרנסי העיר למטרה זו. ומכיון שהעיר אוז׳דא רחוקה מאד ממקנס. מהלך של נסיעת לילה ברכבת — החליט רבינו לצאת לדרך במוצאי שבת קודש, כדי שיגיע עם בוקר יום ראשון ל״אוז׳דא״. רבי יצחק אוחנה — עוזרו הנאמן — אמור היה להתלוות אליו בנסיעתו זו.

משהגיע רבי יצחק במוצאי שבת לביתו של רבינו מצאו שוכב חולה, צנה עזה אחזה בו ובני ביתו מפצירים בו לוותר על הנסיעה. רבינו שחש עצמו בכי רע השתכנע שעליו לעשות כדברי בני הבית, והוא הודיע לרבי יצחק שהוא לא יסע.

אך, ככל שחלף הזמן, הלך וגבר צערו של רבינו על ביטול הנסיעה. בעיני רוחו הצטיירה תמונת האנשים הממתינים לו מחר עם שחר, ולבו נקפו על ביטול האסיפה החשובה אשר נקבעה למחר ואשר עתיד להקבע בה גורל ״התלמוד תורה״ בעיר זו…

והנה, כאשר התאחרה השעה ומועד יציאת הרכבת הלך וקרב — קפץ לפתע רבינו ממטתו והודיע לבני ביתו כי הרגשתו השתפרה לאין שיעור והוא נוסע כמתוכנן! הרי האסיפה כבר נקבעה, ונכבדי ״אוז׳דא״ ימתינו להם עם בוקר בתחנת הרכבת, והרי אינו יכול להטריחם לשוא! אין ברירה, חייבים לצאת לדרך!

שוב לא הועילו תחנוני בני הבית — רבינו מהר להתעטף בגלימתו, נטל חפציו ויצא בחפזון את הבית ביחד עם רבי יצחק.

השעה כבר היתה מאד מאוחרת, והיה חשש שיאחרו את הרכבת. הם מהרו לעצור עגלת נוסעים הרתומה לסוסים, הוסיפו מטבע לדמי הנסיעה ובקשו מהעגלון שימהר לתחנת הרכבת.

ואמנם, משאך הגיעו לתחנה נשמעה צפירת היציאה — ממש ברגע האחרון עוד הספיקו לעלות על הרכבת. כל הקרונות היו מלאים עד אפס מקום בגויים מוסלמים שהביטו לעברם באיבה. כיון שלא נמצא להם מקום, התיישבו על המדרגות. הרכבת גנחה גניחה אחרונה ובקול שקשוק יצאה לדרכה, אל תוך הלילה.

קרה מקפיאה שוררת בחוץ. הלילה בהיר וקר, כוכבים גדולים תלויים לרבבותיהם ברקיע האפל, מנצנצים כאבני חן בוהקות. רבינו חולה ומצונן, יושב על מדרגות הרכבת ופרצי רוח עזים ומקפיאים צולפים על פניו. הוא כולו רועד מקור, אן אף הגה של תלונה לא יוצא מפיו. נכנם רבי יצחק לפנים הרכבת והחליט שאינו זז משם עד שימצא מקום לרבינו. ואמנם ״יגעת ומצאת תאמין״ — לאחר שמצא מקום קרא לרבינו והכניסו פנימה.

הבוקר אור. סוף סוף הגיעה הנסיעה המייגעת לקיצה, והרכבת נעצרה בתחנה בעיר אוז׳דא. במקום המתינה כבר קבוצת אנשים שקיבלה את פני הבאים, והביאה אותם למקום בו נערכה האסיפה.

משהגיעו, נעלמה עייפותו הרבה של רבינו והיתה כלא היתה. הוא החל לדרוש בדברים חוצבי להבות אש על הצורך הגדול בהקמת תלמוד תורה קהילתי, בימים אלו בפרט, ועל לימוד התורה בכלל. הדברים הפעימו את הנאספים אך דרישתו של רבינו נראתה גדולה וקשת בצוע בעיניהם. בינתים הזמינו את רבינו ומלוהו — שלא טעמו עד עתה דבר — לסעוד את נפשם. ואולם רבינו סירב, הוא אמר שלא יסב לשולחן עד שיסכמו הלכה למעשה באותו ענין שלשמו עשה את כל הדרך הזו.

מעשה זה אירע בתקופה בה קמה מדינת ישראל. יהודי מרוקו חיו מאז בחוסר בטחון מתמיד. הם חששו שמאורעות ארץ ישראל ישפיעו על מעמדם וחייהם כי הרי חיו במדינה ערבית. עתה, פקפקו הנאספים באוז׳דא, אם לעת כזאת כדאי הדבר להקים תלמוד תורה חדש, שהרי המצב המדיני מעורפל ואין לדעת מה ילד יום. באותו זמן כבר היתה פעילות במרוקו למען העליה לארץ ישראל, וגם משום כך סברו שאין זה הזמן לבנות- שם בנין חדש.

רבינו האזין בשקט לטענותיהם ולא אמר דבר, לפתע החלו עיניו זולגות דמעות.. והנה הבחינו האנשים לתדהמתם שרבינו יושב ובוכה, משניסו לפייסו אמר להם:

״כיון שדברי אינם נשמעים חוששני שאין בי די יראת שמים. שהרי אמרו חז״ל: ״כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים!״.

כאשר שמעו הנאספים את תשובתו, הכניעו את דעתם מפני דעתו, והחלו לגבות כספים על אתר בעבור בנית תלמוד תורה.

נהרה של שמחה פשטה על פניו של רבינו: עלה בידו להקים מוסרות חינוך על טהרת הקודש של לימוד התורה לילדי ישראל.

לא היה זה המקום היחיד, בו פעל רבינו למען הקמת מוסדות חינוך על טהרת הקודש. מאוחר יותר יסד גם בערים ״וויזאן ו״פור ליוטה״ תלמודי תורה לתפארת, באותה מתבונת שיסד בעירו.

(מספר ביקור החמה)