מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו

מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו

אוד ה' בכל לבב ובתוך רבים אהללו, אשר הביאני עד הלום וזיכני להוציא לאור תץעלומה…תולדותיו ומעשיו של הסבא קדישא האדם הגדול בענקים אשר דמותו מאירה ומזהירה כזוהר הרקיע, מורינו ורבינו הנשר הגדול בתורה וביראה הרב הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוקלהע"ה, ראש אב בית הדין בעיר מהוללה מקנס – ירושלים דמרוקו. 

אוצרות רוחניים

רבי יהודה בן עטר

העיר פאס שבמרוקו, חרוטה באותיות של זהב על דפי ההיסטוריה של עם ישראל בארצות נדודיו. זיוותני עולם התהלכו בסמטאותיה וקבעו בה את משכנם. רבי יצחק אלפסי — הרי״ף — מגדולי מפרשי התלמוד והפוסקים. נקרא על שם עיר זו. והיתה זו העיר פאס — אשר שימשה מקלט לרבינו הרמב״ם כאשר עבר מקורדובה שבספרד אל יבשת אפריקה, חכם מפורסם אחר, רבי יעקב בירב מגדולי העיר צפת, שימש כרבה של פאס בהיותו בגיל שמונה עשרה שנה, טרם שם פעמיו לארץ הקודש, עד לדורנו היתה עיר זו מקום של תורה, אשר רבנים גדולים, צדיקים, ומקובלים איוו אותה למושב להם.

אחד מגדולי המערב הפנימי היה רבי יהודה בן עטר, שימש כאב בית דין בעיר מולדתו פאס במשך כארבעים שנה עד לפטירתו בשנת תצ״ג (1733).

רבינו החיד״א — בספרו שם הגדולים — קושר לו זרי תהלה… מהר״ר יהודה בן עטר. הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פאס מלומד בניסים, וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם אחרי מותו…

בפי אנשי דורו היה רבי יהודה בן עטר נקרא ״רבי אלכאביר״ — דהיינו רבינו הגדול.

משפחת בן עטר במרוקו היתה מפורסמת במשפחה של רבנים ופרנסים במשך בל הדורות, מוצא המשפחה היה מספרד — הערבית. ומכאן שם המשפחה ״עטאר״ דהיינו בשמים בשפה הערבית. כי אבות המשפחה היו מוכרי בשמים בארץ מוצאם.

בימי רבי יהודה בן עטר גברו הצרות על אחינו בני ישראל במרוקו מידי שליט אכזר — מולאי איסמעיל. בימיו של מלך זה התרגשו ובאו על יהודי מרוקו ימים קשים ומרים, הוא הצר את צעדי היהודים וחמס את רכושם עד לפרוטה האחרונה, הוא לא נרתע מכל צעד אכזרי כדי לאלץ את היהודים למלא את קופתו מכיסם הדל. לא אחת הושמו הרבנים ומנהיגי הקהילה בכלא, כדי לאלץ את היהודים לפדותם בממון רב.

באחד מימי חול המועד של חג הפסח, פרצו לפתע חייליו של המלך לבית הכנסת שברובע היהודי ולקחו עמם את הרב, רבי יהודה בן עטר כשהוא כבול באזיקים.

החג, נהפך ליהודי פס ליגון ויללה, זעקות שבר נשמעו בבית הכנסת, יהודי פס ידעו שחייו של מורם ורבם נתונים עתה בסכנה, ואם לא ימהרו לפדותו יהיו קלושים הסיכויים שיחזיק מעמד בתנאי הכלא האיומים, ואולם, כסף מנין? הרי לפני החג נאלצו לתת ממון רב לקופת המלך. ומהיכן ישיגו עתה כסף לפדות את הרב.

משלחת מנכבדי הקהילה התייצבה בבית המלך, וביקשו לדעת מהו הסכום הנדרש כדי לפדות את הרב, כשנקב המלך בסכום, חרדו היהודים, מנין להם סכום אגדי זה שדורש המלך. לא הועילו כל בקשותיהם ותחנוניהם, המלך בשלו. אם לא יובא הכסף תוך עשרים וארבע שעות, יושלך הרב לגוב האריות.

בפחי נפש חזרו נכבדי הקהילה לבתיהם, כששמעו יהודי העיר על הגזירה הנוראה נתנו את קולם בבכי, ואולם לא היה בידם לעשות מאומה.

למחרת, כשראה המלך שהיהודים לא באו, חמתו בערב בו עד להשחית, ומיד ציוה להשליך את רבי יהודה בן עטר לגוב האריות.

החיילים שהובילו את הרב לבור שבתחתיתו הצטופפו החיות הפראיות, זרקו את רבי יהודה בן עטר לתוכו, והיו בטוחים, שעוד מעט ישמעו נהימת החיות הטורפות בהתנפלם על קרבנם — ואחר כך ישמעו זעקת אימים אחרונה של הנידון.. אך מה התפלאו לראות את החכם היהודי כשהוא יושב בין החיות, ואינם נוגעים בו לרעה. יום ולילה ישב הרב בגוב האריות. הידיעה עשתה לה כנפים, והגיעה עד בית המלך. עד מהרה יצא המלך כשהוא מלווה באנשי חצירו אל מקום גוב האריות, המלך לא האמין למראה עיניו, וציוה להעלות את רבם של היהודים מתוך הבור, ויצא משם בשלום, ושמו של רבי יהודה בן עטר התפרסם למופת גם בין הגויים. (ראה שם הגדולים מערכת י׳).

בשנת ת״ס (1700) הוטלו מסים כבדים על היהודים בפס בגלל המלחמות שהיו למושל מולאי איסמעיל עם התוגרמים, שהגיעו עד למרוקו, בגלל צרות אלה עזבו מרבית יהודי פס את עירם בשנת תס״א, והתיישבו בעיר מקנם, שם היו היהודים בין המקורבים למלכות ובפרט ממשפחת טולידאנו — כפי שסופר בפרקים הקודמים — ומצב הקהילה היהודית במקנס היה נוח יותר משאר המקומות במרוקו.

בין העוזבים את העיר פס היה גם רבי יהודה בן עטר, ועבר למקנס, וחזר אליה רק כעבור שלוש שנים, אחרי שייחס הגויים אליהם השתפר.