מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחא
ות אחרות.
חינוך והשכלה.
יהדות מרוקו כפתה על עצמה ניתוק מרצון מהסביבה, מחשש של השפעה זרה עליה. וזה תאם את החשיבה היהודית השמרנית, הגרסה שאין למסד את לימוד חכמת חיצוניות לצד הלימוד היהודי התורני. אולם היו כאלו שסברו אחרת, ומשפחות עשירות מעטות שלחו את בניהם ללמוד בארצות החסות.
היו אלה יחיד סגולה שזכו לקבל מעין חסות דיפלומטית של מדינות זרות. אלה הם הנציגים המסחריים של אותן מדינות. החסות הזאת הפקיעה את סמכותו של הממשל המרוקאי לשפוט, את היהודי בעל החסות זרה, או לאסור אותו.
מדינת אנגליה הייתה הראשונה שקבעה כך בהסכמם המסחרי שלה עם מרוקו בשנת 1856, והצטרפו אליה עוד מדינות אחרות. לחסות קראו " לחמייאה " ( ההגנה ) במראכש היו כמה משפחות שנהנו מיחס מועדף זה, .
הם זכו להיות סוכנים בלעדיים של מוצרים ושירותים של אותן מדינות. אלה ניצלו מעמדם להעביר אינפורמציה ליהודי אותן מדינות על מצב אחיהם במרוקו, ויחס הממשל אליהם.
המלך מולאי אלחסאן 1873 – 1894, לא ראה בעין יפה, מתן החסויות של המדינות הזרות למשפחות יהודיות, הוא תרגם זאת כהתערבות בעניינה הפנימיים של ארצו, ולכן ביקש לצמצם את תוחלת ההסכמים בנידון.
אנגליה הסכימה אתו, דומה כאמצעי לצמצום השפעתה של צרפת, מאחר וזו הלכה וחדרה יותר למרוקו, ודחקה ארצות אירופה אחרות המקיימות קשרי מסחר עם מרוקו, שאין יהודי מרוקו יכוליםלוותר על אזרחותם, אלא על פי הסכמת מאת המלך.
וכל נתינות תינתן רק על פי הסכמת השלטונות. סעיף חמשה עשר של ועידת מדריד קובע ף " כל נתין מרוקאי שקיבל נתינות זרה בחוץ לארץ, יבחר לאחר שובו למרוקו, בין כפיפות מלאה לחוקי המדינה ובין החובה לעזוב את הארץ.
בהתחלה היהודים חששו מהביטול, ופנו לעזרתה של כל ישראל חברים, וזו הסתפקה בהבטחה של נציגי מרוקו בועידה, שהמלך דואג וידאג לשוויונם של הלא מוסלמים, לחופש דתם, ולמשפט צדק כלפיהם. והסיכום הזה השביע את רצונם.
אולם למרות התערבות ארגונים יהודיים לטובת יהודי מרוקו, מצבם לא השתפר, במיוחד בכפרים הרחוקים ממרכזי השלטון. בעשור האחרון למאה התשע עשרה, גורשו יהודים משלושה כפרים.השתמרו תעודות המתארות את מה שקרה במראכש, בהן דווח שנתי על ועד שליחי הקהילות בבריטניה בשנים 1895 ו 1895.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
תחת הכותרת " רדיפות במראכש ". תואר שם מעשה ההשתדלות להספקת אכזריותו של מושל מראכש חאג', מוחמד וידא, שעבד בשיתוף מלא עם הקאדי שלו. לשם כך ביקר במרוקו מר שמואל מונטגו, חבר פרלמנט וחבר ועד שליחי הקהילות.
הוא עשה כדי להביא להפסקת הדיכוי של מושל מראכש חאג' מוחמד וידה, שעבר בשיתוף עם הקאדי שלו. המושל שאף לאלץ את היהודים החלשים להוציא אותם לשמד. הוא לא הסתפק בפגיעה בגופם, אלא רצה לפגוע גם בדתם.
ובאמצעות הפגיעה בדלת העם, חשב לקבל לידם את הונם של האמידים שיבורו לעזרתם. " מסופר בדו"ח על הלחץ שהופעל על שני יהודים שהתאסלמו. אחד מהם נאלץ לדרוש מאשתו ובניו שיעשו כמוהו, והם סירבו..
הקאדי פקד על האישה להתאסלם, אולם היא ברחה לעיר אחרת עם ילדיה. זקני הקהילה נדרשו להביאה חזרה למראכש נגש רצונה, תוך איום שאם לא יביאו אותם יולקו, ייאסרו ודתם תחולל.
בעלי החסינות נתבקשו לפעול.
סופר גם על מעשה בצעיר יהודי ממראכש, שקנה ירקות בשדה ונגנבו ממנו, ולאחר שהתלונן על הגניבה הוכה כמעט עד מות. עוד כתוב שם שמנהיגי מראכש פנו אלינו לסיוע, אבל אנו חסרי אונים. ובהיותינו מודעים לתקדימים של מעשה חסד של אחינו בעלי השפעה בחו"ל לעשות להצלת אחינו המדוכאים " אני פונה אליך בשם כל בני דתנו, כדי ששורש הרע ייעקר, ותוצאותיו יימחקו.
אם העול לא ייעקר באיבו, הוא עלול להתפשט. שליחי הקהילות ואגודת אחים התלוננו לפני שר החוץ הבריטי הרוזן מרוזבירי, וביקשו את עזרתו בקשר למכתבי התלוןנות שהגיעו אליהם. בהם מכתב שנשלח מוגדור, בו מפורט מעשה אכזריותם של המושל חאג' מוחמד וידה והקאדי שלו, על התעללותם ביהודי דמנאת. ובו הם מבקשים שהוא יפעל לפיטוריהם המיידיים של השנים. הכותבים סברו, שכם כל ישראל חברים פנתה לשר החוץ הצרפתי, שיפעיל את השפעתו שם לטובת היהודים.
לא ברור אם כן פניותיהם של שליטי אירופה השפיעו על המרוקאים, יש להניח שליהודים במראכש ובדמנאת הערים אליהם מתייחסים המסמכים, הדבר לא עזר. בתקופה ההיא סבלה מרוקו מחוסר יציבות של שלטון מרכזי, אבותינו כינו את השנים הללו בתואר : " לעאמאת דסיבא (שנות ההפקר) באן דין ואין דיין.