פעמים 76-יהודים, אנוסים וצאצאיהם בעולם החדש


דברים לזכר ידידה כלפון סטילמן – מנחם בן ששון-פעמים 76

דברים שנאמרו אחר מיטתה של פרופסור ידידה פלפון ששילמן

ידידה שבה אל ישראל, ואל הרי ירושלים – פעם נוספת – לא כפי שרצינו ולא כפי שתכננה. מנהג נהגו בקהילות ישראל לומר אחר מיטתה של נפטרת את פסוקי ספר משלי, פרק ל״א, ״אשת חיל מי ימצא״; אין צורך לטרוח הרבה כדי למצוא בפסוקים אלה את דמותה של ידידה – קיבוץ תכונותיה ותולדות חייה עולים מהם.

א. ממרחק

הָ֭יְתָה כָּאֳנִיּ֣וֹת סוֹחֵ֑ר מִ֝מֶּרְחָ֗ק תָּבִ֥יא לַחְמָֽהּ:

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן.

וַ֝חֲג֗וֹר נָתְנָ֥ה לַֽכְּנַעֲנִֽי׃

וַתָּ֤קׇם ׀ בְּע֬וֹד לַ֗יְלָה

לֹא־יִכְבֶּ֖ה בַלַּ֣יְלָ בַלַּ֣יְלָה נֵרָֽהּ

 וְלֶ֥חֶם עַ֝צְל֗וּת לֹ֣א תֹאכֵֽל׃

חריצותה של ידידה שהיתה לשם לא ידעה גבולות מקום וזמן: מרחקים של אלפי מילין עשתה כדי להגשים תוכניות עבודה חדשות – הן אלו שפיתחה באוניברסיטת בינגמטון במשך עשרים ושלוש השנים ששירתה בה (מתוכן עשר בראש התוכנית למדעי היהדות), והן אלו שהחלה בתנופת פיתוחן באוקלהומה בשנתיים שקדמו למחלתה. שעות הקדישה לתלמידים, לארגונם בחוגי פעילות או לקירובם ללימודים, בדרך של קשר אישי באמצעות בית חם ומקרב שהשכילה לבנות – בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית – בין בני בית ידידה ונועם. ידוע סיפורו של הבן המוסלמי המרוקני, שהתייתם אף הוא היום.

המרחק שממנו הביאה את לחמה – לחם מחקר ולחם חינוך הדורות – היה זה שעשתה אותו ברגליה. היא הכירה את העולמות המרוחקים וידעה לחבר ביניהם: העולמות שביניהם גישרה היו אלו של צפרו ושלומי, של חברת הגניזה של ימי הביניים ושל גונזי ספונות ספריהם היום, של מסורות תרבות המגרב ושל אלו של החברה המערבית בישראל. נאותים לה דברי שיר שהעתיקה והקליטה מפי נשות מרוקו:

הוי פרידה חיים קשים ממוות

בכי שמחה וקונני

אני בוכה ולבי פצוע

על שעלי להיפרד ממסודי ולהפרידה מחיי

אני נפרדת הוי יקרים

אל תאמרו שחפצנו להיפרד

זה נעשה על ידי אלהינו ונכתב

(י׳ סטילמן, "אמנות שירת הנשים במרוקו״ יהדות צפון אפריקה במאות י״ט, כ, בעריכת מ׳ אבוטבול, ירושלים תש״ם, עמ׳ קסז)

בקטעים אלו ואחרים מביאה ידידה את הצעקה על פרידה, ותחינה לאיחוד.

שירת נשות צפרו היא דוגמה לדרכה של ידידה בהנחלת עולמות שחקרה באהבה; זוהי מורשתה לדורות – באמצעות תיעוד ומחקר הנציחה עולמות נעלמים.

ב. ביתה

לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ: צוֹפִיָּה, הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ;

וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ; וְחֹק, לְנַעֲרֹתֶיהָ

קָמוּ בָנֶיהָ, וַיְאַשְּׁרוּהָ; בַּעְלָהּ, וַיְהַלְלָהּ

בָּטַח בָּהּ, לֵב בַּעְלָהּ; וְשָׁלָל, לֹא יֶחְסָר

נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ;

השותפות המופלאה שעליה נבנה בית סטילמן לא התמצתה רק בצוותא הרגילה שבין בני זוג ובקשר שבין הורים לילדיהם; הבית נוסד על מיזוג תרבויות שניפתכו בו מזרח ומערב – מזרח אירופה ומערב הים התיכון.

מורשת צפרו ויהדות מרוקו שוחזרה על ידי ידידה במלוא מבעיה: עיטור הבית, הלבוש, טעם התבשיל, השיר וניגונו, חיתוך המילה העברית ומבנה המשפט היהודי־הערבי, הרכב ארון הספרים והכרת תוכנו, מסורות התפילה ופתגמי השוק ובית הנשים. כל אלה שוחזרו לא רק לצורכי מחקר קר ואובייקטיבי, כי אם גם לשימושי יומיום בחיי הבית. בכל נדודי המשפחה למחוזות לימודים, נושאים אתם בניה את נשואי מחקרה של ידידה שנוצקו על ידה ועל ידי נועם להליכות של יומיום בביתה. ונודעה ידידה לבאים בשער ביתם, לבניה־תלמידיה, לנערותיה־תלמידותיה וליושבים בשערי בתי חכמות העולם, בזכות מחקריה ושחזורה את עולמות מרחק ילדותה – שחזור להלכה ומופת למעשה.

  • הרוח שבחומר

וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ: דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים; וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ

יָדֶיהָ, שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר; וְכַפֶּיהָ, תָּמְכוּ פָלֶךְ

מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ; שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ

לָבֻשׁ שָׁנִים: סָדִין עָשְׂתָה,…. וַחֲגוֹר, נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי

עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ;

המחקר האנתרופולוגי הפולקלורי בתולדות ישראל, כמו מחקר הנשים בחברה היהודית עשו את צעדיהם הראשונים כשידידה בחרה להקדיש לנושאים אלו את חייה. היא הקדימה את זמנה וסימנה ראשיות של דרך בכמה משעולים שפתחה, ושהפכו כיום לדרכי הרבים.

את חינוכה השתיתה על חקר האמנות הים־תיכונית, בכיתת הלימוד באוניברסיטה ובמוזיאון ישראל. היא התייחדה כבר מראשית צעדיה במחקר בכך שאת השש ואת הארגמן, את לבוש השני ודרך עשיית החגור בכישור ובפלך, הכירה לא רק מחדרי עבודתם ומפירות עמלם של אמנים ואומנים כי אם גם מתעודות בנות אלף שנים שנחשפו מגניזות קאהיר. ידידה הקדישה את מחקריה הראשונים לטקסטילים וללבושי נשים של החברה הים־תיכונית בימי הביניים העיליים. בצירוף של היכרות אישית של נשואי מחקרה, אינטואיציה לשונית והבנה מעמיקה של עולם מעשה הבגד – שרטטה את האחיזה בחיים של האמנות והעשירה את הידיעות וההבנה של החברה הים־תיכונית המוסלמית על מיעוטיה, הרבה מעבר למה שהיה ידוע במחקר הטקסטיל והלבוש באסלאם הקלאסי.

את ממצאי התרבות החומרית הניחה ידידה בהקשריהם החברתיים. היא בחרה לעסוק באדם במרחבי חייו ובמעמקיהם מתוך הגילויים התוססים של החיים במהלכם היומיומי והשגרתי, ומתוך היכרות רגישה של החורג משיגרה זו והמסרים שהחריג משגר. התכשיט, הקמע, הלבוש, הרקמה, המאכל וכליו – משקפים מסורות ושינוי אם מכירים היטב את דרך עשייתם ושימושיהם. התבוננות מושכלת בהם ומהם הופכת אותם מסמלים לחלקי דיבר, שהמדובב המחונן מתאר באמצעותם חברות שנעלמו ועולמות שאין להם אלא מבעי סמל אלו. אלו הם ההדים למי שלא הותירו כתב, מכתב או יצירת ספרות עילית – הדי הרוב שאינו דומם אך הצריך למפענח רגיש ומלומד. ידידה, שהעלתה את החומר למעלת טקסט, הפיחה בו רוח בחוכמה ובתבונה, וממנו בנתה פשוטי אדם והמוני חברה.

  • זמנו של מקום – ותשחק ליום אחרון

תְּנוּ-לָהּ, מִפְּרִי יָדֶיהָ; וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיה

רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל; וְאַתְּ, עָלִית עַל-כֻּלָּנָה

את ירושלים וארץ ישראל שיוותה לנגד עיניה תמיד, ולכן הביאתנו אל הרי ירושלים ואל מקום שצובר לו קדושה עממית בשנים האחרונות. כאן בחרו ידידה ונועם, בחייה, מקום מנוחת עולמים.

את מחקרם על פולחן מערות הרים וקברי קדושים, חתמו ידידה ונועם בתיאור ״מפגש דורות״ בין ר׳ עמרם בן דיואן לבין ר׳ עקיבא – מפגש שיכול להתרחש על נקלה בעולמות התרבות העממית. הקדוש מועבר בסיפור העממי ממקום מנוחתו האחרון אל המקום הצובר קדושה ובו מונחים לפניו שולחן, כסא, מנורה ומיטה. כדבריהם שם:

״מערה הנסגרת מאחור ונהפכת לקבר בתוך ההר המקשר בין שמים לארץ, בין העולם הזה והעולם הבא״(י׳ ת׳ סטילמן, ״פולחן מערות הרים וקברי קדושים באספקלריה של צפרו״, מחקרים בתרבותם של יהודי צפון־אפריקה, בעריכת י׳ בן־עמי, ירושלים תשנ״א, עמ׳ 146).

תכולת המערה שבסיפור העממי היא היא תכולת החדר שהציעה האשה הגדולה משונם לאלישע בחיים: ״נעשה נא עלית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה״ [מלכים ב ד, י]). דמותה של אשה גדולה זו היתה לנגד עיני המנסחים את דמותה של ״אשת חיל״ ממשלי; זו אשת החיל שפסוקי תיאורה תואמים את דמותה של ידידה.

ר׳ יצחק עראמה, מדור מגורשי ספרד, משרטט לשיטתו את דיוקנה של ״אשת חיל״, בהדגישו כי האשה, ששמה גזור מ״איש", נעלה עליו בכך שממנה מצפים לשאת בעול הלידה ״כאשר יורה עליה שם ׳חוה – אם כל חי׳״, וזאת נוסף על מימושה העצמי, כדרכו של האיש: ״וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יורה פשט פרשת ׳אשת חיל׳״.

פשטו של ר׳ יצחק עראמה מתיישב יפה עם הדרך שסללה ידידה והלכה בה.

יהי זכרה ברוך.

מנחם בן־ששון

דברים לזכר ידידה כלפון סטיגלמן – מנחם בן ששון-פעמים 76

פעמים 76 תשנ"ח אנוסים וצאצאיהם- היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל

היהודים הפורטוגלים של ברבדוס

מרדכי ארבל

מבוא

תולדות יהודי ברבדוס טרם נכתבו במלואן, ופרט לספר אחד ומאמרים ספורים העוסקים במספר נושאים מצומצם, כגון ״כתובות של מצבות קבורה בבתי הקברות היהודיים״, אין מחקר העוסק בתולדות היהודים שם. בניגוד לריכוזים יהודיים אחרים באזור הקריבי (קורסאו, סורינם, ג׳מאיקה), ברבדוס נעזבה מיהודיה, ובתחילת המאה העשרים כבר לא היו בה יהודים. עובדה זו, כמו היעדר ארכיונים של הקהילה היהודית, מקשים מאוד על עבודת המחקר. סקירה זו של היישוב היהודי בברבדוס מבוססת על מסמכים שנדלו מתוך ארכיונים פרטיים הפזורים ברחבי האי ומן המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס.

תחילת ההתיישבות בברבדוס

בשנת 1625, כשעשה רב החובל ג׳ון פאוול (John Powell) את דרכו בחזרה מברזיל לאנגליה, באנייה השייכת לחברה האנגלית־ההולנדית של האחים קורטין (Courteen), הוא עצר בברבדוס – חנייה זו הפכה אותו למחזיק הרשמי באי, בשמו של ג׳ימם הראשון, מלך אנגליה. פאוול קורטין הביא לידיעת מעסיקיו את האפשרויות הכלכליות הטמונות באי ובני משפחת קורטין (סיר וויליאם וסיר פיטר), והאחים פאוול (ג׳ון והנרי), ייסדו יחד חברה במטרה להקים חוות מטעים בברבדוס. ב־20 בפברואר 1627 הגיעה לברבדוס חבורה בת שמונים איש בקירוב, בפיקודו של רב החובל הנרי פאוול.

מחקרים ארכיאולוגיים הוכיחו שבאי ישבו תחילה בני שבט האראוואק (Arawak); אחריהם הגיעו לוחמים בני השבט הקריבי. שני השבטים נעלמו במרוצת הזמן, ובהגיע הקבוצה הראשונה של האנגלים, לא היה בברבדוס כל יישוב.

השם ברבדוס גזור מן הכינוי שנווטים ספרדים ופורטוגלים כינו את האי – los Barbudos  isla de, כלומר האי של בעלי הזקנים. גירסאות שונות למקור השם, והאמינה ביותר היא כי עצי התאנה שגדלו בקרבת החוף נראו כבעלי זקן.

ב־2 ביולי 1627 נתן המלך צ׳רלם הראשון לארל מקרלייל (Earl of Carlisle), כתב הרשאה שבו הוא העניק לו את ״האיים הקריביים״ ואת כל האזור העתיד להיקרא מחוז קרלייל או קרליולה (Carliola). בשנת 1628 שלחו בני משפחת קורטין לברבדוס 1,600 מתיישבים ואספקה. היתה בכך פגיעה ברורה בכתב ההרשאה; הדבר עורר מהומה באנגליה, והקורטינים נאלצו לעזוב את האי כמעט בפשיטת רגל.

רב החובל הגרי הולי (Henry Hawley) קיבל את החזקה על האי בשמו של קרלייל, והוקמה אסיפה מחוקקת, שפעלה לצדו. בשנת 1642 התקין המושל פיליפ בל (Philip Bell) תקנות חוקתיות נוספות. האסיפה מנתה אחד־עשר יועצים ועשרים ושניים ״אזרחים נבחרים״ (chosen burghers); שני צירים ייצגו כל אחת מאחת־עשרה הנפות (.(parishes הכנסייה האנגליקנית באי הקימה כנסייה, ונקבעה חובת נוכחות בה בזמן התפילות; בשעת התפילה, בימי ראשון, נדרשו הממונים לחפש את המתחמקים במסבאות ובבתי מרזח.

בעוד היישוב בברבדוס מתמסד ומתפתח בהנהגתו של בל, פרצה באנגליה מלחמת האזרחים. רוב המתיישבים, לרבות המושל, החליטו לשמור על נייטרליות, אך קרלייל היה מלוכני מושבע. לפיכך הופקעו אחוזותיו והבעלות על האיים הקריביים עברה בשנת 1643 לידי הפרלמנט. הפרלמנט מינה את הארל מווריק (Earl of Warwick) לתפקיד ״מושל עליון״ (Lord High Admiral) של איי אמריקה.

ב־13 בפברואר 1645 החזיר לעצמו הארל השני מקרלייל את זכויות המשפחה על האיים הקריביים תמורת שמונה מאות לירות סטרלינג, כמוסכם עם בית הנבחרים. בשנת 1647 החכיר הארל את האיים ללורד פרנסים ווילובי (Lord Francis Willoughby) מפרהם (Parham) למשך עשרים ואחת שנה, תמורת מחצית הרווחים. ווילובי מונה למושל האי בדרגת lieutenant general, ובאותה שנה הוא הגיע לברבדוס כשברשותו כתב מינוי מאת קרלייל וכן כתב מינוי מאת המלך הגולה, צ׳רלם השני. בואו ציין את תחילתו של עידן משפחת ווילובי בברבדוס.

התיישבות היהודים

התעודות המוקדמות אודות ההתיישבות היהודית בברבדוס הושמדו כשחרב בית הכנסת בשנת 1831. לכן, שחזור תולדותיה של התיישבות זו חייב להסתמך על עדויות שבעל פה, גילויי דעת, צוואות, מצבות ומסמכים ממשלתיים.

לפי שומבורג, ״על פי כל המידע העומד לרשותנו, נראה שהיהודים התיישבו באי לכל המוקדם החל משנת 1628 בקירוב״  מאיירס הוסיף כי ״מכתב ממישהו בשם אברהם  יעקב, מ־22 בספטמבר 1629, נשלח לארל מקרלייל, ובו תלונה כי העסקים באי מאוד לא רווחיים״. מכתב זה צוטט על ידי הכומר שילסטון, שהיה מנהל המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס. ברם, תאריך הגעתם המדויק של היהודים לאי אינו ברור, מאחר ואין הוכחה כי אברהם יעקב היה יהודי, ואין אישור ממסמך אחר שהיתה נוכחות יהודית בברבדוס בשנת 1628. לכל היותר נוכל לשער כי אם התיישבו יהודים בברבדוס בשלב זה, היו אלה אנוסים, או צאצאי אנוסים, שהיגרו תחילה מפורטוגל לאנגליה ואחר כך המשיכו לנדוד לעולם החדש.

ראשוני היהודים בברבדוס היו מעורבים בגידול הסוכר, ענף שהחל להתפתח בשנות הארבעים של המאה הי״ז, לאחר נסיונות כושלים של גידול חיטה, טבק וכותנה. מתיישבים מברזיל ההולנדית החלו לסייע למתיישבים האנגלים בברבדוס בהון, בטכנולוגיה, בידע, בשווקים ובקווי אשראי לייצור סוכר. יהודים מברזיל היו גם בעלי חוות. אלו נזקקו לכוח אדם, אך הם לא יכלו להעסיק אסירים אנגלים משוחררים, כפי שנעשה באי בעבר בגידול הטבק, הכותנה והאינדיגו, משום שלפי החוק והנוהג נאסר עליהם להעסיק משרתים לבנים נוצרים. לפי הכומר פראר, ״מכיוון שהם [היהודים] לא יכלו להעסיק משרתים נוצרים, היה עליהם להשתמש רק בבני עמם העניים״. משום כך, בעלי החוות נאלצו להעביד עבדים מאפריקה, ולפיכך הסתפקו היהודים בדרך כלל בסיפוק ידע וטכנולוגיה. כך הגיעה הקבוצה הגדולה הראשונה של המתיישבים היהודים לברבדוס מברזיל ההולנדית."

הערת המחבר: האיסור להעסיק אסירים משוחררים או נוצרים, ובצדו המסים שהוטלו על היהודים במיוחד, אילצו את היהודים לנטוש את חוות הסוכר; בשנת 1670 בקירוב מצוינות תשע חוות יהודיות בלבד. כדי להקשות עוד, חקקה האספה בשנת 1679 חוק המונע מיהודים להחזיק ב״כושים״ (Negroes) או לסחור עימם.

אחד המסמכים הראשונים בעניין התיישבות היהודים הוא כתב הרשאה מ־27 באפריל 1655, מטעם הממונה והמועצה לאברהם דה מרקדו, ״רופא עברי״, ולבנו, דוד רפאל דה מרקדו, לצאת לברבדוס ולשמש במקצועו. אותו אברהם דה מרקדו נזכר גם ביומניו של יוהן נייהוף, קצין הולנדי ששירת בברזיל:

היהודים המתנצרים בחלק הפורטוגלי של ברזיל הביאו לידיעת אחיהם היהודים  בחלק ההולנדי, כי הפורטוגלים חורשים מזימות נגד ההולנדים, וכי נפל לידיהם מכתב בנידון: ב־10 באוקטובר 1644 הוא נמסר למר ואלה (Vale), אשר גרם לכך שהמכתב יימסר למרקדו הרופא… המכתב שנמסר בהמשך לאברהם מרקדו הרופא הועבר למועצה ההולנדית העליונה (.(Opper Raad

ניכר מדברים אלו כי מרקדו הרופא היה דמות חשובה באי, וכך גם בנו, דוד רפאל. שהיה אחד מעשירי היהודים בברבדוס וקיבל נתינות בשנת 1661. דוד רפאל תרם תרומה לגידול הסוכר בברבדוס. על פי מסמך רשמי, ב־22 ביוני 1663 ניתנה הרשאה לפרנסיס לורד ווילובי וללורנס הייד (Lawrence Hyde) לשימוש בלעדי בטחנת סוכר שהמציא ״זה מקרוב״ דוד דה מרקדו; כתב ההרשאה הסמיכם להעסיק את דה מרקדו או כל מי שנמצא ראוי בעיניהם. כעבור חצי שנה, ב־2 בינואר 1664, קיבלו השניים הרשאה לבנייה בלעדית של טחנות סוכר באופן חדש לפי המצאתו של דוד דה מרקדו, החפץ כי הרשאה האמורה תינתן להם והם יתנו לו את מלוא העידוד.

על נוכחות יהודית בברבדוס מעיד גם כתב זכויות שהעניקה מועצת ברבדוס בינואר 1655 ליהודי האי:

בעניין העצומה של כמה יהודים ועברים (Hebrews) המתגוררים באי זה: מצווה כי מגישי העצומה המתנהגים באורח תרבותי, והנוחים לממשלתו של אי זה, ואין בהם משום נטייה להפרעת השלום והשקט, ייהנו לפיכך, בזמן שהותם, מן הפריביליגיות של החוקים והתקנות של קהיליית אנגליה (Commonwealth of England) ושל האי הזה המתייחסים לאנשי חוץ ולזרים.

עדות נוספת לנוכחות יהודים באי נמצאת בדברי הנזיר הצרפתי, האב ביה (Biet), משנת 1664 : ״באשר לדת, אף [דת] אחת איננה נשמרת בגלוי אלא זו הקלווינסטית… יש קתולים שמספרם אינו מאוד קטן, וכך גם היהודים״.

קלוויניזם (ידוע גם בשם נצרות רפורמיתנצרות מתוקנת) הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם אחד ממייסדיו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). קלווין לא היה התורם הבלעדי ואפילו לא המכריע לאמונה המתוקנת: הוא המשיך במידה מסוימת את רעיונותיו של אולריך צווינגלי ורעיונותיו שלו פותחו על ידי תלמידיו, בעיקר תאודור בזה וגיום פארל, ועל ידי הוגים נוצרים-רפורמים במאות השנים הבאות. הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

פעמים 76 תשנ"ח – היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

נובמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר