פעמים 76 תשנ"ח אנוסים וצאצאיהם- היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל

היהודים הפורטוגלים של ברבדוס

מרדכי ארבל

מבוא

תולדות יהודי ברבדוס טרם נכתבו במלואן, ופרט לספר אחד ומאמרים ספורים העוסקים במספר נושאים מצומצם, כגון ״כתובות של מצבות קבורה בבתי הקברות היהודיים״, אין מחקר העוסק בתולדות היהודים שם. בניגוד לריכוזים יהודיים אחרים באזור הקריבי (קורסאו, סורינם, ג׳מאיקה), ברבדוס נעזבה מיהודיה, ובתחילת המאה העשרים כבר לא היו בה יהודים. עובדה זו, כמו היעדר ארכיונים של הקהילה היהודית, מקשים מאוד על עבודת המחקר. סקירה זו של היישוב היהודי בברבדוס מבוססת על מסמכים שנדלו מתוך ארכיונים פרטיים הפזורים ברחבי האי ומן המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס.

תחילת ההתיישבות בברבדוס

בשנת 1625, כשעשה רב החובל ג׳ון פאוול (John Powell) את דרכו בחזרה מברזיל לאנגליה, באנייה השייכת לחברה האנגלית־ההולנדית של האחים קורטין (Courteen), הוא עצר בברבדוס – חנייה זו הפכה אותו למחזיק הרשמי באי, בשמו של ג׳ימם הראשון, מלך אנגליה. פאוול קורטין הביא לידיעת מעסיקיו את האפשרויות הכלכליות הטמונות באי ובני משפחת קורטין (סיר וויליאם וסיר פיטר), והאחים פאוול (ג׳ון והנרי), ייסדו יחד חברה במטרה להקים חוות מטעים בברבדוס. ב־20 בפברואר 1627 הגיעה לברבדוס חבורה בת שמונים איש בקירוב, בפיקודו של רב החובל הנרי פאוול.

מחקרים ארכיאולוגיים הוכיחו שבאי ישבו תחילה בני שבט האראוואק (Arawak); אחריהם הגיעו לוחמים בני השבט הקריבי. שני השבטים נעלמו במרוצת הזמן, ובהגיע הקבוצה הראשונה של האנגלים, לא היה בברבדוס כל יישוב.

השם ברבדוס גזור מן הכינוי שנווטים ספרדים ופורטוגלים כינו את האי – los Barbudos  isla de, כלומר האי של בעלי הזקנים. גירסאות שונות למקור השם, והאמינה ביותר היא כי עצי התאנה שגדלו בקרבת החוף נראו כבעלי זקן.

ב־2 ביולי 1627 נתן המלך צ׳רלם הראשון לארל מקרלייל (Earl of Carlisle), כתב הרשאה שבו הוא העניק לו את ״האיים הקריביים״ ואת כל האזור העתיד להיקרא מחוז קרלייל או קרליולה (Carliola). בשנת 1628 שלחו בני משפחת קורטין לברבדוס 1,600 מתיישבים ואספקה. היתה בכך פגיעה ברורה בכתב ההרשאה; הדבר עורר מהומה באנגליה, והקורטינים נאלצו לעזוב את האי כמעט בפשיטת רגל.

רב החובל הגרי הולי (Henry Hawley) קיבל את החזקה על האי בשמו של קרלייל, והוקמה אסיפה מחוקקת, שפעלה לצדו. בשנת 1642 התקין המושל פיליפ בל (Philip Bell) תקנות חוקתיות נוספות. האסיפה מנתה אחד־עשר יועצים ועשרים ושניים ״אזרחים נבחרים״ (chosen burghers); שני צירים ייצגו כל אחת מאחת־עשרה הנפות (.(parishes הכנסייה האנגליקנית באי הקימה כנסייה, ונקבעה חובת נוכחות בה בזמן התפילות; בשעת התפילה, בימי ראשון, נדרשו הממונים לחפש את המתחמקים במסבאות ובבתי מרזח.

בעוד היישוב בברבדוס מתמסד ומתפתח בהנהגתו של בל, פרצה באנגליה מלחמת האזרחים. רוב המתיישבים, לרבות המושל, החליטו לשמור על נייטרליות, אך קרלייל היה מלוכני מושבע. לפיכך הופקעו אחוזותיו והבעלות על האיים הקריביים עברה בשנת 1643 לידי הפרלמנט. הפרלמנט מינה את הארל מווריק (Earl of Warwick) לתפקיד ״מושל עליון״ (Lord High Admiral) של איי אמריקה.

ב־13 בפברואר 1645 החזיר לעצמו הארל השני מקרלייל את זכויות המשפחה על האיים הקריביים תמורת שמונה מאות לירות סטרלינג, כמוסכם עם בית הנבחרים. בשנת 1647 החכיר הארל את האיים ללורד פרנסים ווילובי (Lord Francis Willoughby) מפרהם (Parham) למשך עשרים ואחת שנה, תמורת מחצית הרווחים. ווילובי מונה למושל האי בדרגת lieutenant general, ובאותה שנה הוא הגיע לברבדוס כשברשותו כתב מינוי מאת קרלייל וכן כתב מינוי מאת המלך הגולה, צ׳רלם השני. בואו ציין את תחילתו של עידן משפחת ווילובי בברבדוס.

התיישבות היהודים

התעודות המוקדמות אודות ההתיישבות היהודית בברבדוס הושמדו כשחרב בית הכנסת בשנת 1831. לכן, שחזור תולדותיה של התיישבות זו חייב להסתמך על עדויות שבעל פה, גילויי דעת, צוואות, מצבות ומסמכים ממשלתיים.

לפי שומבורג, ״על פי כל המידע העומד לרשותנו, נראה שהיהודים התיישבו באי לכל המוקדם החל משנת 1628 בקירוב״  מאיירס הוסיף כי ״מכתב ממישהו בשם אברהם  יעקב, מ־22 בספטמבר 1629, נשלח לארל מקרלייל, ובו תלונה כי העסקים באי מאוד לא רווחיים״. מכתב זה צוטט על ידי הכומר שילסטון, שהיה מנהל המוזיאון ההיסטורי של ברבדוס. ברם, תאריך הגעתם המדויק של היהודים לאי אינו ברור, מאחר ואין הוכחה כי אברהם יעקב היה יהודי, ואין אישור ממסמך אחר שהיתה נוכחות יהודית בברבדוס בשנת 1628. לכל היותר נוכל לשער כי אם התיישבו יהודים בברבדוס בשלב זה, היו אלה אנוסים, או צאצאי אנוסים, שהיגרו תחילה מפורטוגל לאנגליה ואחר כך המשיכו לנדוד לעולם החדש.

ראשוני היהודים בברבדוס היו מעורבים בגידול הסוכר, ענף שהחל להתפתח בשנות הארבעים של המאה הי״ז, לאחר נסיונות כושלים של גידול חיטה, טבק וכותנה. מתיישבים מברזיל ההולנדית החלו לסייע למתיישבים האנגלים בברבדוס בהון, בטכנולוגיה, בידע, בשווקים ובקווי אשראי לייצור סוכר. יהודים מברזיל היו גם בעלי חוות. אלו נזקקו לכוח אדם, אך הם לא יכלו להעסיק אסירים אנגלים משוחררים, כפי שנעשה באי בעבר בגידול הטבק, הכותנה והאינדיגו, משום שלפי החוק והנוהג נאסר עליהם להעסיק משרתים לבנים נוצרים. לפי הכומר פראר, ״מכיוון שהם [היהודים] לא יכלו להעסיק משרתים נוצרים, היה עליהם להשתמש רק בבני עמם העניים״. משום כך, בעלי החוות נאלצו להעביד עבדים מאפריקה, ולפיכך הסתפקו היהודים בדרך כלל בסיפוק ידע וטכנולוגיה. כך הגיעה הקבוצה הגדולה הראשונה של המתיישבים היהודים לברבדוס מברזיל ההולנדית."

הערת המחבר: האיסור להעסיק אסירים משוחררים או נוצרים, ובצדו המסים שהוטלו על היהודים במיוחד, אילצו את היהודים לנטוש את חוות הסוכר; בשנת 1670 בקירוב מצוינות תשע חוות יהודיות בלבד. כדי להקשות עוד, חקקה האספה בשנת 1679 חוק המונע מיהודים להחזיק ב״כושים״ (Negroes) או לסחור עימם.

אחד המסמכים הראשונים בעניין התיישבות היהודים הוא כתב הרשאה מ־27 באפריל 1655, מטעם הממונה והמועצה לאברהם דה מרקדו, ״רופא עברי״, ולבנו, דוד רפאל דה מרקדו, לצאת לברבדוס ולשמש במקצועו. אותו אברהם דה מרקדו נזכר גם ביומניו של יוהן נייהוף, קצין הולנדי ששירת בברזיל:

היהודים המתנצרים בחלק הפורטוגלי של ברזיל הביאו לידיעת אחיהם היהודים  בחלק ההולנדי, כי הפורטוגלים חורשים מזימות נגד ההולנדים, וכי נפל לידיהם מכתב בנידון: ב־10 באוקטובר 1644 הוא נמסר למר ואלה (Vale), אשר גרם לכך שהמכתב יימסר למרקדו הרופא… המכתב שנמסר בהמשך לאברהם מרקדו הרופא הועבר למועצה ההולנדית העליונה (.(Opper Raad

ניכר מדברים אלו כי מרקדו הרופא היה דמות חשובה באי, וכך גם בנו, דוד רפאל. שהיה אחד מעשירי היהודים בברבדוס וקיבל נתינות בשנת 1661. דוד רפאל תרם תרומה לגידול הסוכר בברבדוס. על פי מסמך רשמי, ב־22 ביוני 1663 ניתנה הרשאה לפרנסיס לורד ווילובי וללורנס הייד (Lawrence Hyde) לשימוש בלעדי בטחנת סוכר שהמציא ״זה מקרוב״ דוד דה מרקדו; כתב ההרשאה הסמיכם להעסיק את דה מרקדו או כל מי שנמצא ראוי בעיניהם. כעבור חצי שנה, ב־2 בינואר 1664, קיבלו השניים הרשאה לבנייה בלעדית של טחנות סוכר באופן חדש לפי המצאתו של דוד דה מרקדו, החפץ כי הרשאה האמורה תינתן להם והם יתנו לו את מלוא העידוד.

על נוכחות יהודית בברבדוס מעיד גם כתב זכויות שהעניקה מועצת ברבדוס בינואר 1655 ליהודי האי:

בעניין העצומה של כמה יהודים ועברים (Hebrews) המתגוררים באי זה: מצווה כי מגישי העצומה המתנהגים באורח תרבותי, והנוחים לממשלתו של אי זה, ואין בהם משום נטייה להפרעת השלום והשקט, ייהנו לפיכך, בזמן שהותם, מן הפריביליגיות של החוקים והתקנות של קהיליית אנגליה (Commonwealth of England) ושל האי הזה המתייחסים לאנשי חוץ ולזרים.

עדות נוספת לנוכחות יהודים באי נמצאת בדברי הנזיר הצרפתי, האב ביה (Biet), משנת 1664 : ״באשר לדת, אף [דת] אחת איננה נשמרת בגלוי אלא זו הקלווינסטית… יש קתולים שמספרם אינו מאוד קטן, וכך גם היהודים״.

קלוויניזם (ידוע גם בשם נצרות רפורמית, נצרות מתוקנת) הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם אחד ממייסדיו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). קלווין לא היה התורם הבלעדי ואפילו לא המכריע לאמונה המתוקנת: הוא המשיך במידה מסוימת את רעיונותיו של אולריך צווינגלי ורעיונותיו שלו פותחו על ידי תלמידיו, בעיקר תאודור בזה וגיום פארל, ועל ידי הוגים נוצרים-רפורמים במאות השנים הבאות. הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".

פעמים 76 תשנ"ח – היהודים הפורטוגלים של ברבדוס-מרדכי ארבל