"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- יהדות מרוקו בפרשת דרכים

אביר יעקב

יהדות מרוקו בפרשת דרכים

עם בוא השלטון הצרפתי, נקלעו יהודי מרוקו לטלטלה רבתי. השלטון החדש הביא עמו סדר ויציבות ומושגים חדשניים כמו ׳שוויון׳ ו׳שלטון החוק׳. מאידך, שוויון הזכויות הביא בכנפיו סיכונים רוחניים בימים עברו, לא ניתן היה למצוא במרוקו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. חיי תורה שגשגו בין סמטאות המלאח בערים השונות. אולם עתה נפל דבר: התרבות הצרפתית הביאה בכנפיה רוח של מודרניזציה, רדיפה אחר המותרות, ושאיפה ל׳השכלה׳ ולהרחבת אופקים.

את תמונת המצב המורכבת מתאר רבי יוסף משאש:

מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים: מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש; ומאן דקרי לה רעה לא משתבש; כי השלווה והשקט בארץ גברו אולם מנוחת הנפש שהיה בלב – לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע – חלפה גם היא… ובכן, עמודי התורה התחילו להתרופף; ואין סומך, אין תומך; ואין מוכיח בשער (אוצר המכתבים רי״ב).

יהודים שהתלהבו מהשלטון הצרפתי גילו לגודל מבוכתם ותסכולם, שהשלטון לא התלהב מהם באותה המידה. יחס השלטונות כלפי היהודים היה מסויג ונגוע באנטישמיות. היטיב לנסח את הגישה הרשמית פקיד צרפתי בכיר שכתב בתזכיר ששיגר לפריז: ״יש לסייע ליהודים רק במידה המינימלית הנחוצה למילוי תפקידם כמתווכים [בין האירופאים לערבים] אבל לא מעבר לכך, כדי שלא להרגיז את המוסלמים… מותר ליהודים ליהנות מהמשטר החדש וראוי שביטחונם האישי יובטח, אבל – למען השם! – שלא ירימו יותר מדי את הראש״.

פקיד אחר אף היה בוטה יותר. בהנחיה שהעביר לכפופים לו כתב: ״למרות חסרונותיו, היהודי הוא בכל זאת קצת מועיל ורצוי… להבטיח את זכויות היהודים – זאת חובתה של צרפת. הבטיחו את חייו, רכושו ועסקיו. אבל מעל הכל, תעמדו בתוקף שיגלה כבוד והכנעה ולא יחשוב את עצמו כשווה בין שווים״״.

יהודי מרוקו נקלעו למערבולת עזה בין זרמים מנוגדים. מחד, משיכה למשטר הצרפתי שהבטיח יציבות ובטחון. מאידך, היחס הקריר והמסויג לו זכו היהודים מצד אותו משטר עצמו. וכל זאת על רקע האיבה המסורתית של האוכלוסייה המוסלמית שהמשיכה לבעבע מתחת לפני השטת.

בתווך, ניצבו היהודים חשופים להשפעה גוברת מהעולם החיצוני.

היהודים: אזרחים סוג ב׳

הגישה העוינת של השלטון הצרפתי באה לידי ביטוי בדרכים שונות. לדוגמה, השרות הציבורי נותר נעול בפני יהודים, ואפילו מקץ שנים רבות, בשלהי תקופת השלטון הצרפתי, מתוך עשרת אלפים פקידי הממשל רק עשרה היו יהודים. הממשלה הצרפתית גם סירבה להעניק אזרחות צרפתית ליהודי מרוקו, זאת בשונה מיהודי תוניסיה ואלג׳יריה שזכו לאזרחות. אחת התוצאות הייתה שבכל סכסוך משפטי עם שכנו המוסלמי נאלץ היהודי להתדיין בפני בית המשפט השרעי(המוסלמי) על כל המשתמע מכך. אופייני הדבר שבעת ביקורו הראשון של נשיא צרפת במרוקו בשנת תרפ״ב, הבקשה הראשונה שהגישו לו היהודים הייתה שעדותם של יהודים תהיה קבילה לפחות בבתי הדין המוסלמיים.

בקהילת מקנס הידועה בגמילות החסדים שלה מצאו דרך מקורית להתמודד עם הבעיה. הקהילה הקימה גמ״ח ששכר את שירותיהם של עורכי דין מוסלמיים לטובת היהודים שנזקקו שלא בטובתם לבתי המשפט השרעיים. אולם ברור שהיה זה פתרון חלקי ובלתי מספק למצב שבו יהודי בהיכנסו לאולם הדיונים עדיין התקבל בידי השופט המוסלמי בעוינות גלויה, כמקובל אצלם מאז ומעולם.

השלטון הצרפתי – סיכויים גשמיים מול סיכונים רוחניים

אחד השינויים שחולל השלטון הצרפתי, היה במבנה הרבנות במרוקו. משכבר הימים לא היו במרוקו בתי דין קבועים. מי שהיה לו דין ודברים, פנה לאחד הדיינים המוכרים אשר הוסמך על ידי רבותיו וסמכותו נבעה מהכרת בני הקהילה בגדלותו התורנית. משכורתם הצנועה של דיינים אלו שולמה מקופת הקהילה.

בשנת תרע״ח (1918) החליט השלטון הצרפתי לארגן מחדש את מערך בתי הדין. ׳חוק הדיינים׳ שנחקק באותה השנה, קבע כי יוקמו בתי דין יהודיים בעלי סמכות שיפוט מקבילה לסמכותם של בתי המשפט האזרחיים במדינה, ומשכורות הדיינים ישולמו מקופת המדינה. נקבע כי בערים המרכזיות ימונו בתי דין מלאים הכוללים אב בית דין, שני דיינים ומזכיר. בערים הפחות מרכזיות ימונה רב ׳דיליגי׳ – ציר מטעם בית הדין שבעיר הגדולה הסמוכה. הרב ה׳דיליגי׳ היה ממונה על סופרי בית הדין, ואחראי על עניני ה׳שלומות׳ שבין אדם לרעהו ובין איש לאשתו.

בהתאם לחוק החדש, הוקם בית דין בעיר פאס. אולם במקנס, הקטנה מפאס וסמוכה אליה, הסתפקו במינוי רב ׳דיליגי׳. הדבר העמיד במבוכה את פרנסי העיר: אותה שעה כיהנו בקהילה שבעה רבנים ודיינים, כולם מופלגים בתורה וכולם ראויים לשם ולתהילה. מי מהם יבחר להיות הרב הדיליגי?

ישבו חכמי מקנס על המדוכה, עד שנמנו וגמרו כי בנסיבות הללו אין אפשרות להכריע איזה רב עדיף. הוחלט כי הרב המבוגר ביותר הוא שיזכה במעמד הרב ה׳דיליגי׳ ובמשכורת המכובדת שתאפשר לו להתמסר ללימודו ולעבודתו הרוחנית.

הדיין המבוגר במקנס אותה שעה היה רבי שלמה בן שטרית, שעוד זכה ליצוק מים על ידיו של רבי שלום משאש.[ רבי שלום משאש היה סבו של רבי שלום משאש שכיהן לימים כרבה של ירושלים.] אולם הרב בן שטרית החליט מקץ תקופה קצרה לפרוש לטובת תפקידים אחרים. המשרה עברה לבא אחריו – רבי יעקב ב״ר משה טולידאנו. רבי יעקב לא אבה להיות היחיד שימלא את המשרה המכובדת שעה שרבנים אחרים, נכבדים וראויים ממנו לא פחות, יושבים בצד. הוא פנה לידידו רבי יהושע בירדוגו וערך אתו הסדר מיוחד, לפיו שניהם יתחלקו בתפקיד הדיינות, כאשר המשכורת הממשלתית הנדיבה מתחלקת אף היא ביניהם.

חוק הדיינים החדש השפיע גם על משרתו של רבי יעקב טולידאנו, אביו של רבינו. בהעדר תפקיד רשמי במקנס מולדתו נאלץ רבי יעקב להרחיק נדוד עד לעיר מראקש, שם התמנה לראב״ד לצדם של הדיינים רבי משה זריהן, רבי אפרים אנקאוה ורבי שאול אבן דנאן.

ארבע שנים – משנת תרע״ח (1918) ועד לשנת תרפ״ב (1922) – נמשכה כהונתו של רבי יעקב בעיר מראקש. במשך כל אותה העת לחצו פרנסי קהילת מקנס על השלטונות להכיר בזכותה של העיר לבית דין מלא משל עצמה. טענתם הייתה כי אף שמקנס אינה גדולה בשטחה, אך ריבוי אוכלוסייתה היהודית ותלמידי החכמים שבה, מצדיקים העמדת הרכב מלא שיענה על כל צרכיה.

בשנת תרפ״ב(1922) נשא המאבק פרי. העיר מקנס עלתה בדרגה, והשלטונות אישרו להקים בה בית דין מלא של שלשה דיינים. כעת נסללה הדרך לשובו של רבי יעקב למקנס עירו ואל תפקידו כדיין. הוחלט כי רבי יעקב טולידאנו יכהן מעתה כראב״ד, כאשר רבי יהושע בירדוגו מכהן כמשנהו והדיין השלישי יהיה רבי אברהם עמאר.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל– יהדות מרוקו בפרשת דרכים

עמוד 92