קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי


קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-היהודים באים.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

היהודים באים.

לשווא ננסה לקבוע בדיוק אימתי נוסדו מושבות יהודיות באפריקה התיכונית. מקובל בדרך כלל, כי המושבות החשובות הראשונות הוקמו לאחר חורבן בית ראשון וכי בד בבד עם הגירוש הראשון מיהודה בָּבֵלה היו מן התושבים שפנו למערב.

ממלכת יהודה שרדה מעל 130 שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל בתקופה זו קרסה האימפריה האשורית והמעצמה האזורית הפכה להיות ממלכת בבל. בשנת 597 לפנה"ס, נבוכדנצר השני מלך בבל, ערך מצור על יהודה והגלה את יהויכין ועוד 10,000 אנשים מהעם. נבוכדנצאר המליך את צדקיהו  כמלך על יהודה, אחרי שיהויכין הוגלה. בעקבות כריתת ברית של צדקיהו עם המצרים בשנת586 לפני הספירה, החריב את ירושלים ואת בית המקדש, והגלה את מרבית העם (כולו למעט דלת העם) לבבל. חורבן בית המקדש וגלות בבל מסמלים את סוף ימי בית ראשון.

מסורת רופפת זו מקובלת הייתה בכמה קהילות, כגון זו של ג'רבה. מרסל סימון שקיבל נקודת מוצא זו, מותח בכל זאת ביקורת על סברתו של נחום סלושץ, שביקש לראות בכך תופעה של התנחלות במלוא מובן המלה.

מכל מקום, ברי כי הדבר המאשר את קדמות התיישבותם של יהודים במגרב הוא קיומו המתמיד של יישוב יהודי דובר עברית, סברה שהועלתה פעמים הרבה. המתיישבים הראשונים, שעזבו את ארץ ישראל בטרם תירש שם הארמית את העברית והתיישבו בסביבה פונית, הוסיפו להזדקק ללשונם המקורית, שגם מובנת הייתה לאחיהם שכניהם החדשים 

הם נושבו בארץ בה יכלו לשמור על לשונם, ולמצוא במידה ידועה אותו אקלים, שלא מכבר נאלצו לנטוש.

אכן, בכל הזמנים קיימו המושבות היהודיות במגרב מגעים הדוקים ביותר עם ארץ הקודש. התלמוד מספר על מסעות שערך שם רבי עקיבא, במאה השנייה לספירה, שלבטח הפיח באזור זה את רוח המרי נגד רומא.

כמה וכמה מחכמי המשנה נולדו בקרת חדשת ( רב יצחק, רב חנא, רב אבא  ) בפיסקה אחת, מוזרה עד מאוד מסביר הלל ש " רגליהם של אפריקיים רחבות מפני שדרין בצעי המים ", המרובים בארצם.

ידיעת העברית, ומן הסתם גשם שימושה בקרב יהודי המגרב, עמדו בעינם עד ראשית המאה החמישית לספירה. ידוע, שפולמוס איגרות התגלע בין היירונימוס הקדוש לבין אוגוסטינוס הקדוש בדבר תרגום המלה קיקיון ( קיקיון דיונה )  ( הִיֵירוֹנִימוּס הקדוש (347?-420?), שמו המלא: סופרוניוס אוזביוס היירונימוס (Sophronius Eusebius Hieronymus), ידוע בצורה האנגלית של שמו, ג'רום הקדוש (St. Jerome). אב כנסייה נוצרי, יליד אסיה הקטנה.)

אוגוסטינוס הקדוש עצמו פנה אל יהודי העיר הקרויה Oea, שיכריעו בדבר, והללו הפריכו את פירושו של היירונימוס. טרטוליאנוס אף הו, כאוגוסטינוס, משכנענו בעדותו, כי ימים רבים לא חדלה הלשון העברית מן הארץ. דבר זה אינו צריך להפתיענו בארץ, שאכן הוטבע בה חותם שמי יותר מבכל ארצות הפזורה.

האגדה בדבר מקורם הכנעני של הברברים לבשה צורה מוזרה למדי בימים קדמונים : צפון אפריקה הייתה כביכול צור מחצבתם של היהודים, וממנה היגרו לארץ ישראל. דבר זה חוזר ומזכירנו מה נכבד המקום, שתופסת אישיותו של יהושע בן נון בפולקלור של צפון אפריקה.

מונוגרפיה של ר. בָאסֶה, " נדרומה ובני טרארה ", משכנעת אותנו כי אכן נכבד היה פולחנו של יהושע בן נון בצפון אפריקה. עד היום הזה טוענים המוסלמים כי יהושע אכן עשה מלחמות במגרב. האגדה שמסר לנו פרוקופיוס הוסיפה על כך אף זאת, שהברברים באו בברית עם יהושע בנדרומה, מקום שעד היום משמש קברו מרכז לפולחן נרחב למוסלמים ויהודים.

נֶדְרוֹמָה – עיר שנמצאת צפונית מערבית לעיר טלמסן Nedroma . נמצאת במחוז טלמסן אשר באלג'יריה.

המחבר מוסיף הערה באשר לעיר נדרומה : המראבט של נדרומה ידוע בזכות מעשי הריפוי המופלאים שלו : הוא היה מושך אליו, גדודי דודים של חולים יהודים, מוסלמים ואפילו נוצרים שהיו באים מכל רחבי אפריקה הצפונית.

באשר למחזור האגדות בנוגע ליהושע, ראוי לפנות , למי שמעוניין להתעמק בנושא, למונוגרפיה העמניינת של מ. באסה. Nedroma et les Taras.

היקפה הנרחב של הערצת יורשו של משה בקרב המוסלמים של צפון אפריקה מעיד על המשכיותן של מסורות, שאחיזתן עמוקה אצל בני המגרב. יש כאן נטיה לקרב את העבר התנ"כי כל כמה שאפשר אל אדמת אפריקה.

ועוד נראה, שההשפעות הפוניות והיהודיות יש בהן כדי לתרץ די והותר מחזור זה של מסורות עממיות. הנה כך מספרים כי דויד גבר על פחוני גלית צפון אפריקאי וברברי, כי יואב בן צרויה הניס את הפלשתים עד קצוי צפון אפריקה, ויונה הנביא, בדרכו אל תרשיש, אכן שׂם פניו לעבר המגרב, וכן שיהודי ג'רבה בנו את בית הכנסת הגדול שלהם בימי שלמה המלך, על אבן שנלקחה מבית המקדש בירושלים.

עד כאן ערפילי ההיסטוריה. רק במאה הרביעית לפני הספירה מגיעים אנו, הודות לתעודות ספרותיות ושרידים ארכיאולוגיים, למציאות היסטורית כלשהי.

אחת מן התעודות הראשונות המעידה על קיומם של יהודים בצפון אפריקה מוציאים אנו בפולמוסו של יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון; שם הוא מסַפר כי תלמי לאגוֹ 323 – 285 לפני הספירה, הגלה מאה אלף יהודים מארץ ישראל מצרימה, שממנה המשיכו הללו בדרכם לקירנאיקה ואחרי כן, מן הסתם, לשאר הארצות של צפון אפריקה 

מתקופה זו נשמרו לנו שרידים ארכיאולוגיים קלושים. יש בהם אישור לסברה, שלא רק בדרך הים הגיעו היהודים למגרב אלא גם בדרך היבשה באו מן היישוב היהודי הגדול, שקם בימי בית שני במצרים. . סטראבו הגיאוגרף היווני ששימש מקור לכמה פסוקים מפורסמים אצל יוסיפיוס, כתב כל :

" בקירני היו אז ארבע שכבות, הראשונה אזרחים; השנייה עובדי אדמה; השלישית גֵרים ( מיטויקים; הרביעית היהודים. . אומה זו מצאה דרכה לכל עיר ולא קל למצוא מקום בתבל רבה, שלא נתקבלה בו אומה זו ולא יורגש בו כוחה.

הוא הדבר בקירני, שהיו לה אותם שליטים, שהיו למצרים ושחיקת אותם ( המצרים ) בהרבה דברים, במיוחד בעודדה את התפשטותן של עדות יהודיות השומרות על דתיהן ובערה להן ".

יחסי השכנות בני מאות שנים בין יהודים לפונים נתהדקו עוד יותר בזכות השיתוף בלשון. הם נתחזקו עוד יותר מול הפולש הרומי, לאחר שנפלה קרת חדשת. מתוכם נולד אותו סינקרטיזם יהודי פוני, שהכשיר את הקרקע, כפי שעוד נראה בפרק הבא, תחילה לניצחון הרעיונות הנוצריים ואחרי כן המוסלמיים, שנבעו גם הם מן ההתגלות המקראית.

סינקרטיזם (מיוונית  συγκρητισμός – סינקרטיסמוס "איחוד קהילות") הוא מונח המתאר ניסיון ליישב בין אמונות שונות ואפילו מנוגדות על מנת ליצור מיזוג בין האסכולות השונות. השימוש במונח זה רווח בייחוד בקשר לניסיון למזג וליצור אנלוגיות בין כמה מסורות שבמקורן נוצרו במקומות שונים, בעיקר בתאולוגיה ובמיתולוגיה של דת, ובכך לטעון לקיומו של בסיס משותף

סוף פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

ראינו כבר, ששליטתה של קרת חדשת העמיקה להחדיר בצפון אפריקה השפעות שמיות ומזרחיות. ובכך סללה את הדרך למפיצי הבשורה היהודיים, הנוצריים ולבסוף המוסלמיים. בלשונם, בהליכותיהם, בדתם ואפילו בלשונם, שמיים היו הכובשים בקרת חדשת, שהרבה דורות לפני הכיבוש הערבי הטביעו חותם שמי בפינה קיצונית זו של המזרח.

בנפול קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה הקיץ הקץ על מלכות הברברים. הכיבוש הרומי נטל מאפריקה את האוטונומיה שלה ושילב את כל כוחותיה בחטיבה של הים התיכון. הארגון הרומי חתר להכחיד את כוחות ההתבדלות החברתיים בשַׁתפוֹ אותם בדפוסי החיים החדשים, שנוצרו על ידי אחדותה של הקיסרות.

עם זאת עתידה הייתה נפילתה של קת חדשת הפונית להביא ליהדות צפון אפריקה חיים חדשים ופריחה שלא ידעה כדוגמתה בכל קורותיה. השלום הרומי איפשר קשר חופשי יותר הין הקהילות היהודיות המרובות, שבאגן הים התיכון וביסס את מעמדה של היהדות בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות, הפרו קונסולית, קירני ותוניסיה, והקיסרית, אלג'יריה ומרוקו.

מקורות.

המאבק הקנאי שניהלו על יהודי ארץ ישראל נגד הפולש הרומי, אותה מלחמה אכזרית שנמשכה מאה שנים כמעט, הכתה גלים עמוקים בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות. וקודם כל חיזק מלחמה זו את המושבות היהודיות בהוסיפה להן אוכלוסים חדשים, מהם שהוגלו ומהם שהיגרו מרצונם.

הללו ודאי מרובות היו, מאורגנות ארגון צבאי, ומן הסתם נתמכו על ידי הברברים. מכל מקום, קירני היא הפינה האחרונה בעולם הרומי בו אנו רואים יהודי וחרב בידו, צבא יהודי עטור ניצחון. החרב היהודית היא אשר שׂמה קץ לקירני היוונית, בתחילת המאה השנייה לספירה, כך אומר לנו גותיֶה פסקנית כדרכו.

הצלחות צבאיות אלו מעידות כמאה עדים על ארגון חזק ועל חדירה יהודית רחבה לשכבות העמוקות של האוכלוסייה הברברית. אולם היה זה מאמץ נואש, בחינת פרכוס עווית אחרון של עם ישראל הניצב נגד הקיסרות.

מנהיגו של המרד היהודי, לוּקוּאס, כונה בשם מלך; מטרת המרד, המשיחי במהותו, הייתה אולי לשוב ולכבוש את ארץ הקודש, או לפחות להקים בצפון אפריקה ממלכה יהודית אוטונומית. טראיאנוּס, שעסוק היה במלחמה נגד הפרתים ובעלי בריתם היהודים, הטיל על מארקיוס טרובו לדכא את המרד הממושך.

הדיכוי היה חסר רחמים וציין את קץ פריחתה של היהדות בקירני. הנשארים בחיים לאחר הדיכוי הנורא ודאי נפוצו מערבה ודרומה.

חבל זה שלימים נעשה אחת מעריסותיה החשובות ביותר של הנצרות הלטינית, היה בתחילה אחד מגלילות הבחריה להתפשטות הדת היהודית. הנמלטים מארץ ישראל שוב תרו להם מפלט בצפון אפריקה, הם הביאו עמהם את מרירות מפלתם, שעל נקלה התגלתה בשנאה אילמת, ולעת כושר גם במרד מזוין.  

מסעותיהם של גדולי היהדות לצפון אפריקה, ובפר מסע האויב הנחרץ ביותר של עבודת הגילולים הרומית, רבי עקיבא, ודאי היה להם קשר לתנועות מרי אלו, שהתפרצותן העזה ביותר חלה בקירני, שיחד עם מצרים מנתה, לדברי פילון, מיליון יהודים.

יוסיפוס פלאביוס מספר לנו, שלאחר נפילת ירושלים עוררו הקנאים, בהנהגתו של אחד יונתן, תסיסה עזה נגד רומא בקירני. תנועה זו נכשלה מחמת הפילוג בשורותיהם של יהודי אפריקה. עקב הלשנתם של " נכבדי היהודים העיר ", כביטויו של יוסיפוס, נלכד יונתן והוצא להורג עם רוב תומכיו.

עם זאת היה המרד עשֵׁן במסתרים והוא פרץ בחמת זעם מקץ קרוב לחמישים שנה. בלהט סערה לאומי ודתי, משיחי בסיכומו של דבר, קמו היהודים על היוונים שבקירני ומשך קרוב לשלוש מאות שנים סיכּלו את כל הניסיונות לדכאם.

" מעשים כאלה מעידים לא רק על ההתלהבות הדתית בקיבוצים יהודיים אלה של קירני, שקנאים היו יותר מכל אחיהם ". בתקופה זו שנת 118 לספירה גדלה האוכלוסייה היהודית של הפרובינציה הקיסרית, ולפאת דרום חצו היהודים הראשונים את הסאהרה, מנווה מדבר אחד אל משנהו, מן הסתם עד לנהר ניז'ר שבאפריקה השחורה.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

מצב הקיבוצים היהודיים.

מרד זה, דומה שלא היה לו שום הד צבאי בתוניסיה ובפרובינציה הקיסרית בכללותה. שתים עשרה ספינות טעונות שבויים יהודים, ששיגר טיטוס מארץ ישראל לנמלי צפון אפריקה, באו וחיזקו את המושבות היהודיות הקיימות שז'יסטר, המסתמך על פול מונסו, מביא לנו את פירוטן המלא.

היירונימוס הקדוש קבע שקהילות היהודים נתמשכו בשרשרת רצופה מהודו ועד קצווי אפריקה. חקירות מדעיות איפשרו לקבוע במדוייק את מקומותיהן בצפון אפריקה, מחוץ לקרת חדשת, שאת חשיבותה, כבר הדגשנו, נמצאו יהודים בחמאם-ליף, מקום שם נתגלו הריסותיו של בית כנסת מן התקופה הרומית, עם רצפת פסיפס וכתובות שבהן המלים " סינאגוגה " וכן " סינאגוגוס ".

לפי כתובות, וכן לפי פסוקים מעטוֹ של אוגוסטינוס הקדוש, יכולים אנו לקבוע, שהיו יהודים מצויים באוטיקה, בסימיטו אשר בנוּמידיה הפרו-קונסולרית, בתוזורסוס ( תוֹזר ). חנשיר ג'ועאנה ממערב לקיירוואן, יהודיה, ובייחוד עיר החוף גדולה חצר המוות, בה נתגלו לוחות המזכירים את שמו של אלוהי העברים, אלה הם היישובים היהודיים העיקריים בביזאקניה.

נומדיה.

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיה רומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלט יוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבל

בנומדיה נזכיר את קהילת היפּוני, שאוגוסטינוס הקדוש מזכירה עדיין באחת מדרשותיו, את קהילת סירטה, חנשיר פוּאָרה, על דרך מסוק אראס לטַבּסָה ואת קצוּר אל גניאה, בין לַמבּז לדיאנה, מקום שאנו מוצאים כתובת חקוקה באבן המזכירה פלוני שהתגייר.

במאוריטניה נזכיר את סיטיפיס ( סטיף ) אוזיה ( אומאל ), טיפסה, מקוםן שלפי פאסיו סאנטאק סאלסאי בנו היהודים בית כנסת, בערך באמצע המאה הרביעית, שֵׁרשֵׁל, ווליביליס, שכבר הזכרנו שנמצאה בה הכתובת היהודית העתיקה ביותר באפריקה הצפונית, שלפי מקראו של פיליפ ברז'ה נאמר בה " מטרונא / בת רבי/ יהודה נח.

המדובר באבן שגובהה 15 ס"מ הנמצאת בין מכנאס ופאס. הכתובת באותיות עבריות . הרב הראשי אייזנבת מביא קריאה שונה מזו של פ. ברז'ה : " יהודה, נוח, בת רבי מטרונא ".

בהסתמך על עדותו של אבן ח'לדון, נזכיר עוד שכאשר הגיעו הערבים " היו חלק מן הברברים מחזיקים ביהדות, בקרב היהודים הברברים ", מוסיף עוד סופר קורותיהם של הברברים " בולטים היו בני ג'ראווה, שבט ששכן בהרי אוראס ואשר אליו השתייכה הכאהנה, אישה שהרגו הערבים בראשית הכיבוש.

שאר השבטים היהודים היו שבטי נפוסה, מן הברברים של אפריקה בני פנדלאוה, בני מדיונה, בני בהלולה, בני גראתה ובני פזאן, ברברים מן המגרב הקיצון.

בקצה השני בטריפוליטניה, עלינו לציין, שהיו יהודים באיאָה ( טריפולי, כפי שנאמר אצל אוגוסטינוס הקדוש ונתאשר מתוך עתיקות יהודיות. בלפטיס מאגנה מתנהלות חפירות, שאולי תעלינה אף הן הוכחה לקיומה של קהילה יהודית.

נוכח חשיבותה ועתיקותה של הקהילה הנוצרית בלפטיס, מקום שנמצא אגן הטבילה הקדום ביותר באפריקה, יש מקום לסברה, שעדיין הדבר צריך עיון. אכן סמוך ללפטיס מאגנה יש כף קטן הקרוי עד היום " ראס אלייהוד ".

נזכיר את איסקינה ה Locus Juderom Augusti מן הטבלה של פויטינגר, את פרזידיו, הקרויה בימינו אל יהודיה, מבין הקהילות, ששרדיהן זרועים לאורך הדרכים מוולוביליס עד קירני ואף הלאה מזה, עד אלכסנדריה

כאן מובאת טבלה ארוכה שאותה אביא בסריקה מאוחר יותר. העדויות הברורות ביותר מאפשרות, אפוא, להצביע על קיומו של קיבוץ יהודי באפריקה הרומית, שהתפשט לא רק ברצועת החוף אלא גם בפנים הארץ.

תעודות אלו אולי הניעו היסטוריונים יהודים, כגון נחום סלושץ ומתתיהו מייזס; נוצרים, כגון פול מונסו או האב מֶזנאז, ואחרים הנוטלים זיקה דתית, להגזים במשקלו היחסי של העולם, שעדיין הוא מוּכּר לנו במידה מועטה כל כך. 

החיים היהודיים.

אבל החיים הפנימיים של הקיבוצים היהודיים, שהגיעו להתפתחות גבוהה ולהגדרת תפקידים מסועפת מאוד, אך גם השאירו לנו שפע של שרידים, פותחים לפחות פתח למסקנה שבאפריקה הרומית זכתה היהדות לחיוניות מופלגת.

לאחר שכּילתה כוחותיה במאה הראשונה והשנייה במלחמה העזה נגד רומי, אותה מלחמה אשר משך קרוב למאה שנים גייסה וכמעט התישה את חיותה של הקיסרות, הרי בשוב השלום כקדם ידעה היהדות פריחה חדשה, זאת הפעם בצל אחדותו של השלום הרומי.

הרומים העניקו לדת ישראל ארגון מנהלי, שבמובן מסוים הישר כבר את הצביון הארגוני של הכנסייה, לרבות הראש או הנשיא, היושב בארץ הקודש, מנהיג רוחני וחילוני בעת ובעונה אחת, שעושי דברו, כעין הגמונים, עומדים בראש כל אחת מהפרובינציות ובכל קהילה מצויים מיופי כוח מקומיים מטעמו.

אך בטרם נבדוק עניין זה הבה נפנה אל החיים המקומיים האלה, שבצפון אפריקה התפתחו – זאן אין לשכוח – בסביבה מזרחית למחצה, מאז ימי קרת חדשת.

שפע שרידים אפיגרפים ( כתובת חקוקה ), שנתגלו בצפון אפריקה מאשרים את הידיעות, ששואב ההיסטוריון מכּתבים עתיקים , יוונים ורומיים או תלמודיים. בית הכנסת של נארוֹ, שנתגלה בשנת 1883 לחוף הים בחמאם ליף, על תפארת קישוטיו, כתובת חשובה, שנתגלתה בטריפולי ואף היא מוחזקת בבית הכנסת של טולוז, וכן בבית הקברות היהודי של גאמארט  ( עיר בתוניסיה ) ליד קרת חדשת, מספקים לנו, יחד עם עוד מקורות, פרטים חשובים ביותר על ארגונם המקומי של יהודי אפריקה.

הערות המחבר וקישורים אחרים.

הכתובות מבית הכנסת של נארו נשמרות באוספים העשירים מאוד של מוזיאון בארדו. רצפות הספיפס שלו שמורות במוזיאון של טולוז.

הכתובת החשובה עליה מדובר במאמר זה הינה כתובת יוונית לברניקי על עמוד שיש לערך משנת 14 לפני הספירה. מועצת היהודים שבעיר, שבראשה עמדו תשעה זקנים, החליטה להקים עמוד לכבוד הפריפקט מרקוס טיטוס, שהצטיין בתכונותיו ובנדיבותו כלפי היהודים.

כתובת זו, בבהירותה החיה, מאפשרת לנו לשחזר במדויק למדי את מסגרת החיים הציבוריים של יהודי פנטאפוליס. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

פורסם על ידי יוסי פרי, באתר תוניסיה

העיר חמאם ליף היא עיירת קיט החשובה ביותר במפרץ תוניס ונודעת בזכות מעיינות המרפא החמים שלה, היא שוכנת לרגלי הר "בו-קורנין" על שפת הים כ – 19 ק"מ דרומית מזרחית לעיר תוניס. קיימות עדויות לקיומו של ישוב במקום בתקופה הפיניקית ובתקופה הרומית, ונראה שכבר אז שמשה חמאם ליף אתר נופש ומרפא ששוראקיל קרטגו. בקרבת הישוב ישנם שרידים של חמי מרפא מתקופת הרומאים, ששימשו את תושבי קרטגו הבירה.

 בתקופת המוסלמים ירד הישוב מגדולתו, אבל במאה ה- 8 עד המאה-11 המשיך היישוב להתקיים ונקרא "מרסא אל- חאמה". בימי השושלת החוסיינית במאה ה-18 בנה הביי של תוניס את ארמון החורף שלו בחמאם ליף, אשר הוקם על חורבות ברכות המים הרומיות.

ראשית הישוב היהודי בחמאם ליף היה כנראה בתקופה הפיניקית ומספר תושביה היהודים עלה לאחר חורבן בית שני. בחפירות הארכיאולוגיות שערכו הצרפתים בין השנים 1883 – 1909 נתגלו שרידים של מבנה בעל שלושה חדרים, כאשר בכל חדר נתגלו שרידים של פסיפסים הכוללים כתובות ועיטורים.

 לפי סברת הארכיאולוגים היה זה מבנה בית כנסת יהודי עתיק הקרוי על פי הכתובות שנתגלו "נארו" שזהו שמה הקדום של חמאם ליף. העטורים בפסיפסים כוללים סמלים יהודים מובהקים כגון, מנורה בעלת שבע קנים, אך גם סמלים נוצרים כמו לחם ודגים ואפילו סימן הדומה לצלב. הישוב היהודי בחמאם ליף התקיים כנראה עד סוף התקופה הביזנטית, חרב עם יתר הישובים האחרים בסביבה והתחדש במאה ה-18 .

 בשנת 1857 פרסם הביי את אמנת היסוד שמעניקה שוויון זכויות לכל הנתינים. במסגרת רפורמות אלו של הביי מונה נסים שמאמא שהיה הקאדי של יהודי תוניס לשר האוצר בשלטון הביי ושהה עימו רבות בחמאם ליף בה שכן ארמון החורף של הביי. בשל שהותו המרובה במקום ורצונו כי יהיה במקום מניין קבוע ושחיטה כשרה הקים נסים שמאמא בשנת 1865 בית מדרש וישיבה בעיר וגם דאג להבאת תלמידי חכמים מהעיר תוניס שקבעו בה את מקום מושבם.                     

בין השנים 1909- 1921 הוכפל ושולש מספר היהודים בחמאם ליף, וזאת בגלל הקרבה של העיר לעיר תוניס מחד, ועלות זולה של שכר הדירה מאידך. מרבית היהודים עבדו מחוץ לחמאם ליף אולם היו מהם שהתפרנסו ממסחר זעיר שהתפתח במקום. רוב תושביה היהודים של חמאם ליף היו בעלי אזרחות אירופית – צרפתית או איטלקית, שחלקם עסק במקצועות חופשיים כגון רופאים, עורכי דין ופקידים.                                                     

בחמאם ליף לא הוקם ועד קהילה כבשאר הערים האחרות שטיפל בצורכי הקהילה. הם היו סמוכים לשולחנו של ועד הקהילה בעיר תוניס, וגם השתתפו בבחירות להנהלת הועד. הם קבלו שרותי קהילה שונים מועד קהילת תוניס, ואף השתמשו בבית העלמין החדש בתוניס.

 אחד הנציגים של יהודי חמאם ליף בועד הקהילה היה חיים צרפתי אשר היה איש הקשר בין ועד הקהילה בחמאם ליף לבין ועד הקהילה בתוניס, הוא אשר טיפל בצורכי הקבורה, השחיטה, הצדקה וטיפול בבתי הכנסת.                     

בחמאם ליף היו שני בתי כנסת קבועים, אחד מהם נחשב לבית כנסת מרכזי שאותו ניהל הרב גז, ואת בית הכנסת השני ניהל הרב פרטוך. יהודי המקום העדיפו להקנות לילדיהם חינוך והשכלה אירופיים כך שבגיל ביה"ס היסודי הילדים למדו בבית הספר הצרפתי במקום, ואת לימודי התיכון העדיפו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים צרפתים בעיר תוניס.

למרות זאת שני הרבנים, הרב גז והרב פרטוך, לימדו ב"תלמוד תורה" שפעלו בשני בתי הכנסת את הילדים שרצו ללמוד אחרי הלימודים בביה"ס הצרפתי, לימודי קודש בשעות אחר הצהרים. 

המשך המאמר – בראש כל קהילה עמדה אסיפת קהל, שבה השתתפו שווה בשווה היהודים מלידה, הגרים והמתייהדים, ו " אסיפה מנהלית " שחבריה, פעמים תשעה במספר, היו מתמנים על ידי הקהילה.

לפי כתובות שנתגלו יכולים אנו לקבוע, שכמה נשים היו משתתפות במועצה זו 

מועצת הזקנים הייתה דואגת לסדרי ניהולה של הקהילה : היא טיפלה בכספים, השגיחה על ארגונה הדתי של הקהילה, ייצגה את האינטרסים שלה בבתי המשפט וכלפי השלטונות ; היא חילקה צדקהף קיבלה החלטות על הקמת בית כנסת, בתי מדרש וספריות.

המועצה שבראשה זקן העדה – גירוסיארך – מינה את הפרנסים – ארכונטיס – המזכיר – גראמאטיאוס – דאג לרישום הפרוטוקולים של הישיבות ולשימור הגנזך.

הרב, או ארכי סינאגוגוס, שבמידה רבה לא היה תלוי בזקנים, דאג לעבודת האלוהים, לדרשות וללימוד התורה. לצדן מוצאים אנו את עוזריו מימים ימימה : דרשנים, מתורגמנים ושַׁמַשים.

יש להביא כאן את הסריקה של מפת היישובים של יהודי צפון אפריקה במופיעה בראש ובסוף הספר.

בית הכנסת היה מרכז כל החיים היהודיים ובו ישבו דיינים למשפט. התלהבות רוחנית גדולה, ניזונה ממגע מתמיד עם שאר הפזורה ועם ארץ ישראל, איפשרה לקהילות אלו לא רק לחיות אלא גם, כפי שעוד נראה, לחרוג ממסגרותן המצומצמות ולהשתתף בחיי העם היהודי בכללו אף לשמש גורם משיכה לעולם העכו"מי, משיכה שבישרה כבר את התפשטותה של הנצרות.

אכן הודות לאחדותה של הקיסרות יכלה כל מושבה להשתתף יותר בהווי היהדות של הים התיכון, שלמרות חורבן הבית הוסיפה ירושלים לשמש לה מרכז. לאחר פרפורי המרד האחרונים של העם היהודים בימי טראיאנוס ואדריאנוס בא השלום לשכון שוב בימי אנטונינוס קיסר – 139 – 165.

אנטונינוס, שהכיר בכישלונן של הרדיפות, ויתר על הניסיון להשמיד את העם היהודי. הוא ביטל את הגזירות וחידש את חופש ברית המילה והמנהגים הדתיים.

באוּשה שבגליל שבו תלמידיו של רבי עקיבא והקימו מרכז רוחני ראשון וחידשו את הסנהדרין. אחת מתוצאותיה של מדיניות הפיוס והשלום התבטאה בהכרתה של רמו במנהיג רוחני של העם היהודי, האֶתנַרך או הפטריארך, שמרותן חלה על כל יהודי הקיסרות. מקור השם הוא העיר הקדומה אושא,  מתקופת המשנה והתלמוד, ובה ישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא.

אתנרך הוא תאר יוני , שפירושו נשיא העם . בתקופה ההלניסטית והרומית נקרא בשם אתנרך שליט שאינו זוכה לכבוד מלכים , אולם בידו שלטון בלתי מגבל על נתיניו . התואר נזכר לראשונה במסמך מתקופת החשמונאים , והוא נתן לשמעון , אחיו של יהודה המקבי . בשנת 63 לפני הספירה נתן פומפיוס תאר זה להורקנוס ה – 2 במקום התאר מלך . גם ארכלאוס , בנו של הורדוס , נתמנה אתנרך על ידי אוגוסטוס קיסר בשנת 4 לפני הספירה . השתמשו בתאר זה גם מחוץ לארץ – ישראל , בייחוד במצרים , שבה כנה ראש הקהילה היהודית בשם אתנרך

אותו פטריארך, הוא נשיא הסנהדרין המוכר על ידי השלטון הקיסרי, קיבל את מלוא הזכויות של מונרך. רם היה מעמדו בין נכבדי הקיסרות. בתור ראש הסנהדרין היה בידיו השיפוט העליון בענייני דת, וכדי להבטיח את פעולת שירותיו, רשאי היה להטיל מס שנתי  שהוא עצמו קבע את שיעורו – על כל יהודי הקיסרות.

מושבו הראשי של הנשיא היה בארץ ישראל, בבית שערים. בתחילת המאה השלישית, בימי רבי יהודה בן גמליאל, ( רבי יהודה השני ) , הועבר לטבריה.

רבי יהודה הקדוש, ששמו חרוט פעמים על חזית הספרייה של סנט ז'ונבייב בפריס הן בצרפתית והן בעברית, היה האיש הנכבד ביותר שזכה בתואר המעלה הרם הזה. הוא נהנה מחסדם של הקיסקים האנטוניניים, ומיודד היה עם אחד מהם, מן הסתם מרקוס אורליוס.

עם זאת לא הייתה בידו סמכות דתית מלאה, שכן לא פעם נשאר במיעוט בתוך הסנהדרין, בפרט מול פנחס בן יאיר, שמהולל היה בחסידותו הגדולה, שסירב להמתיק את דיני שנת השמיטה.

באש כל פרובינציה עמד פטריארך, או פרימַט, בעל סמכות שיפוטית, שאת היקפה אין אנו יודעים. באפריקה היו שני פטריארכים או פרימטים קטנים לשתי הפרובינציות שלה, הפרו קונסולרית והקיסרית. פרימטים אלה היו ממנים במישרים פקידים מקומיים בקהילות החשובות ביותר.

במסגרת המסורתית הזאת נמשכה התפתחות הקהילה היהודית בחופש גמור, מה גם שנהנו מן הערובות והביטחונות, שהביא להם השלום הרומי. מעמדם המשפטי של היהודים באפריקה הרומית זהה היה עם זה של כל יהודי הקיסרות.

אותם חוקים שׂררו ברומא ובפרובינציות. כל החוקים הקובעים בשאלות יהודיות חלים היו באורח כללי מאוד על העם היהודי. כאן לא היה מקום לשום יוצאי מן הכלל.

תושבי צפון אפריקה, שבתחילה נודדים היו, קיבלו זכות אזרח עש מהרה. כך יכלו תושבי צפון אפריקה והיהודים בכללם, לשאוף – ולהגיע למרות הרמות ביותר. חקיקה ליברלית פטרה את היהודים מכל החובות האזרחיות של הפולחן העכ"מי, שסתרו את אמונתם הדתית.

כאן קבעה רומי הבחנה ברורה מאוד בין קודש לחול ואיפשרה  לאזרח רומי להשתייך מבחינה משפטית, ללא שום הגבלה, למדינה הרומית ומבחינה רוחנית ל " לאומה היהודית. בתוקף זה שוחררו היהודים מהחובה, שאינה מתיישבת עם אמונתם הדתית, לחלוק כבוד לאלים, המגינים על העיר.

אשר לפולחן הקיסר, היה עליהם להשתמש בנוסחות השגורות בפי הרומים אבל רשאים היו להשמיט את הסגולות והתכונות האלוהיות שיוחסו לו. ביום חג הקיסר ובימי גנוסיה לאומיים לא היו הולכים אל המקדש העכו"מי אלא התכנסו בבתי כנסת שלהם, על מנת להעתיר לפני האלוהים בעד הקיסר.

כל אימת שהיה חוק אזרחי סותר את דיני הדת, היו היהודים פטורים ממנו; פטורים היו, למשל, מן הגיוס לצבא, שבהכרח היה מביא את היהודי לידי חילול שבת. שמירת השבת הייתה רשמית למחצה, שכּן ביום זה אי אפשר היה לאלץ יהודי להופיע בבית המשפט אף לא לעשות על עבודת כפייה.

הרומים הרחיקו לכת עד כדי כך, שחידשו בימי חול אותן חלוקות חינם, שנערכו בשבת, ומשום כך לא יכלו היהודים ליטול בהן חלק. וכשם שנהנו מכל הזכויות האזרחיות והמדיניות כך גם חלו עליהם אותם דיני עונשים : רק עונשים רומיים אפשר היה להטיל עליהם.

אוגוסטוס ביטל את ההגבלה האחרונה למימושה של ה jus honorum.( הזכות לקבלת האזרחות הרומית ) היהודים אזרחים רומיים, שזה מקרוב נתכבדו בכיבודי הממלכה כשופטי שלום, אבירים וסנאטורים, רשאים היו להסתפק בשבועת אמונים פשוטה, בלא לתת כבוד לקיסר האל, כך מוצאים אנו שמות של יהודים, שנתמנו אבירים, שופטי שלום, פריפקטים ופרו קונסולים.

נראה בעליל כי נהנו מן ה jus commerci, ויכלו לעשות חוזים ולטעון לפני הערכאות. ממש הייתה להם גם זכות ה connubium, שהוגבלה רק על ידי דיני ההלכה.

הגניוס הרומי העניק, אפוא, למושבות היהודיות מבנה מנהלי, שהתפשט עד קצה גבולותיה של הקיסרות. הודות לפיזרון זה יכלו להתגבר על מוראותיה של המאה הראשונה. עוד נראה איך התעצמה יהדות צפון אפריקה, שנתווספו עליה גולים מארץ ישראל, לבלבה, פרצה גבולות לאום וגזע ועשתה נפשות בקרב הברברים.

בצפון אפריקה הסתייעה עשיית נפשות זו בקשרים שאיחדו את היהודים עם הברברים – לשון משותפת, מאות שנים של יחסי שכנות, על הכל מידה שווה של התנגדות לפולש הרומי. מן הצעדים שנקטו הנוצרים נגד היהודים, החל מן המאה הרביעית, יכולים אנו לדון את מידת הצלחתה של ההתעלמות היהודית ואת החששות שעוררוה בקרב הכנסייה.

כך, עד שבא האסלאם והשתלט לדורי דורות על אדמת אפריקה, גירש את הצלב וכפה על שארית ישראל מעמד בני חסות; הד'מי.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

 

התפשטות היהדות בקרב הברברים.

כיוון שאימצה לה העכו"מיות האפריקאית את דת הפונים, קנתה לה את שני המושגים העיקריים של הדתות המונותיאיסטיות שלאחר כך : הכרה בררוה פחות אות יותר בטרנסצנדנטאליות של האלוהות, ומתחת לאותו אינסוף, שאין לגשת אליו – בכניעתו הענווה של האדם לרצונו של ריבון העולמים.אנדרי שוראקי 2

בזכות קירבת יסוד זו, שהייתה אולי מורשתו של רקע שמי משותף, עתידה הייתה יהדות אפריקה להתפשט בהיקף, שזיכרו נשתמר בהיסטוריה בצורה שאין לערער עליה. בטרם יהיו הברברים של צפון אפריקה נוצרים, ואחרי כן מוסלמים, יהודים היו, או מתייהדים, אף כי אין בידינו לקבוע במדויק את גבולותיה של השפעה זו.

מ. סימון, המנתחת את סיבות התפשטותה של היהדות, עומד גם על גורמים פוליטיים, נוסף על הצדדים הלשוניים והדתיים, שכבר התעכבנו עליהם. אחרי המלחמה נגד רומי ושחיטות קירני, התרחקו היהודים הפזורים ביבשת אפריקה, מן העולם הרומי והתקרבו את הברברים.

בתקופה זו חל הקרע העמוק הראשון בין יהדות אפריקה ליסודות ההלניסטיים של הפזורה. ועוד סיבה מעלה מ. סימון : הפילו שמיות של הקיסרים לבית סוורוס " שושלת אפריקאית במוצאה, ושמית בתרבותה ובזיקותיה ".

באמצעותם התחזקו ההשפעות היהודיות בכל הקיסרות. רול חסד זו הגבירה אותו פרטיקולריזם, שלידתו במאורעות קירני, ובכך חיזקה את הסולידאריות בין היהודים לברברים.

ועד יש להביא בחשבון סכסוך חמור ביותר בהיסטוריה של אפריקה : המאבק המתמיד של התושב נגד הנַוָד. בימי בית סוורוס הדפה ההתנחלות הרומית את הנוודים הברברים אל המדבר ואת שטחי המרעה שלהם החרימה לטובת המתנחלים.

אבן ח'לדון חילק את הברברים לשני ענפים עיקריים, הבּוּתר – נוודים – והבראנס – תושבים. בקרב הראשונים ודאי זכתה פעולת הגיור היהודית למירב ההצלחה.

הנה כן ביו שַנים משבטי הבותר העיקריים, שנדדו בין קצווי תוניסיה לקצווי טריפוליטניה, ספוגים השפעות יהודיות. שוב לפי ח'לדון, היו יהודים בקרב הברברים של טאמינה ( כיום שאוויה ) ותדלה. גם בתואת בקצה הצפוני בגורארה, בין תמנתית וסבא גרארה, מספרים לנו היסטוריונים ערבים על קיומו של קיבוץ יהודי קטן, באזור בו נשתמרו לשונם וגזעם של הברברים בני זינאתה עד היום הזה.

ממלכת זו עתידה הייתה להחזיק מעמד, מאות שנים לאחר נצחונו של האסלאם. עם גבור הרגש הדתי המוסלמי לאחר הגירוש הגדול מספרד נכרת קיבוץ זה, כנראה, בטבח כללי בשנת 1492.

 מציאותם של יהודים נוודים, שהחוקר גותייה בשעתו הדגיש את חשיבותם, יש בה אפוא להסביר את התפשטות היהודית מעבר לתחומי ההשפעה של קרת חדשת, עד שלבטים המיוחדים של המגרב הקיצון ( בני מדיונה, הנזכרים עדיין אצל אבן ח'לדון, ואולי אפילו עד אפריקה השחורה.

כיוון שחזרו לדרך חייהם של הבידואים, הייתה ליהודי צפון אפריקה השפעה עמוקה גם על שאר יסודות שבאכלוסיה, יושבי קבע דווקא, שמקובל היה אצלם מין סינקרטיזם יהודי פוני. סינקרטיסמוס "איחוד קהילות")

האַבּולונים והקליקולים, הידועים לנו מתוך דברי אוגוסטינוס הקדוש ומן הקודקס של תיאודוסיוס, היו כיתות של יהודים, שנמלטו מן האדיקות נוסח ארץ ישראל ושל עובדי כוכבים מתייהדים, שמקורם שמי בעיקר, ובפרט פניקי.

יהודים פוניים אלה, שידעו את התנ"ך מַלים היו את ילדיהם, ולדברי מ. סימון, מקומם " על גבולות המטושטשים שבין היהדות, הנצרות והעכו"מיות השמית. עם זאת הסכימו הנוצרים והרומים כאחד לראות בהם יהודים, ובשם זה התקראו הם עצמם, אף כי לא היו אדוקים בדתם דווקא.

לאחר זמן, שבה נטיה זו לסינקריטיזם והופיעה כאחד מגורמי הקבע בהיסטוריה בצפון אפריקה. העובדה שיהדות צפון אפריקה מורכבת, אפוא, מיסודות שונים במקורותיהם יש לה קשר ישר לנטייה מיוחדת זו. היא מעלה את הבעיה העיקרית של התפקיד החשוב, שמילא הגֵר בתוך העדה היהודית.

מן המאה השלישית ועד למאה השביעית לספריה יכול ההיסטוריון לןמצוא מכלול של עדויות להשפעתה של היהדות בצפון אפריקה. עובדה ראויה לציון : היהודים מתייצבים לפני הברברים בלי להישען על שום כול חילוני.

הנצרות, החל מימי קונסטאטינוס והאסלאם אחריה, הופיעו לעיני האוכלוסים הברברים כשהם עטורים יוקרה בלתי מפוקפקת של קיסרות, של כוח חילוני המשמש להם משען. " היהדות כנגד זאת, לא היה לה שום אמצעי אחד מחוץ לכלי הנשק בלתי גשמיים של הטפה.

כלי נשק אלה היו הרעיון המונותיאסטי, החוק המוסרי, היופי של התפילה, שקיבלה השראתה מן התנ"ך.הברברים, שכבר נעשו שֵמיים במידה רבה לאחר דורות של השפעות קרטאגניות, נוטים היו לעזוב את פסיליהם ולהתווסף את מניין נאמניו ואוהדיו של בית הכנסת.

טרטוליאנוס נספר לנו במאה השלישית, איך היו הברברים שומרים את השבת, את ימי החג והצום, את דיני הכשרות. קומודיאנוס, אף הוא במאה השלישית, נלחם כבר באותם עובדי כוכבים, שלא נסחפו כליל לא לנצרות ולא ליהדות.

עם עדוּת אפיגרפית ( פענוח כתובות עתיקות ) מוסיפה ומאשרת את סימני ההשפעה היהודית על האוכלוסים הברברים : בבית הקברות של חצר המוות העתיקה נמצא לוח עופרת, מן התקופה הרומית, ובו פנייה אל אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שיקרב את לבותיהם של שנים שנפרדו זה מזו.

השבעה המאשרת אולי את זיקתם הניצחית של הברברים למנהגי כשפים, אלא שעל הכל היא מגלה את השפעתה של ההטפה היהודית בחיי הארץ. החל מסוף המאה השנייה נאבקו היהודים והנוצרים בצפון אפריקה כביתר חלקיה של הקיסרות הרומית, על נפשותיהם של הגויים.

בראשית הדברים נתערבבו כל כך בקנאותם זו, עד שהמחוקק העכו"מי כמעט לא הבדיל ביניהם. משך תקופה מסוימת אסר ספטימוס סוורוס על הגיור היהודי אך גם על התעמולה הנוצרית.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

במקום פתיחה להפרדה.

לימים, ועל אף עלייתו של קונסטאנטינוס הגדול 311 – 377, שביקש לכוף על יהודי הקיסרות את שלטון הצלב, בא צו הסובלנות, שניתן במילאנו בשנת 313 והעניק לכל הנתינים הרומיים, והיהודים בכללם, את הזכות להטיף לדת אשר בחרו.

בשנת 325 עשתה ועדת ניקיאה את הצעדים הראשונים לכינונה של הנצרות כדת המדינה. היהודים הורחקו בהדרגה מן החיים האזרחיים ונדחקו לכעין שמורה, בה היו רשאים להתקיים.

הקיסרים הנוצרים שללו מהם את הזכות לעשות נפשות ולגייר עובדי כוכבים; נאסרו עליהם אי אלה חוזים בקשר לעבדים לא יהודים, לחפצי פולחן נוצריים, לעסקאות במקרקעין, שהוקדשו לפולחן הנוצרי ( כנסיות, בתי קברות וכו… )

נאסר עליהם לקנות אל להעביד עבדים נוצרים הוגבלה זכותם לערוך צוואות או לקבל ירושות; בוטלה האוטונומיה המשפטית שלהם, שעד אז התבססה על התורה של משפט הבוררות; לבסוף, נאסר עליהם לשלוח מנחה תרומות ומעשרות לירושלים.

לחוקי הפליה אלה נתלוה פולמוס אנטי יהודי, בו היו המסיתים הארסיים ביותר טרטוליאנוס, קיפריאנוס הקדוש, אמברוזיוס הקדוש ואוגוסטינוס הקדוש, יחד עם הקדוש יוחנן כריסוסטומוס.

ההגזמות המשולהבות שבדבריהם מעידות לפחות על חיותה של היהדות, ששמרה על כוחה בצפון אפריקה, אף שגם ההטפה הנוצרית זכתה להצלחה בקרב המוני הברברים, עד לניצחונו של האסלאם.

ברור שקרת חדשת, בירתה הנוצרית של צפון אפריקה, הייתה אחת הזירות הנסערות ביותר לפולמוס הנזעם, בו ניצבו זה כנגד זו, שתי אחיות, שהפכו להיות שונאות בנפש למשך דורות. היהדות שעמדה נגד הקיסרות הרומית והן נגד הקתוליות הרומית, נראתה לשלטונות של הפרובינציות האפריקאיות בחינת " גוף זר ועוין, שאינו ניתן לעיכול "

המאבק נעשה חשאי יותר, קשוח יותר : רגליהם של היהודים נדחקו בהדרגה מכל המשרות הציבוריות, ואילו המסים, שגבה הפרימַט, העשירו את אוצר המדינה. חוקים מיוחדים הגבילו את הזכות לבנות בתי כנסת ואפילו לתקנם. פעמים ניתן צו להפכם לכנסיות.

בטיפאסה ( עיר באלג'יריה ) הוקדש בית הכנסת בראשית המאה הרביעית לפולחן הנוצרי והפך להיות כנסיה סלסה הקדושה. מדור לדור התרופף מעמדם של היהודים, בחינת הקדמה לגורל הצפוי להם תחת שלטון הקיסרות המוסלמית.

מסע תעמולתי נמרץ שקד למשכם אל הנצרות. כשלא די היה במלים, נתלווה להן כוח הזרוע : דוגמה ראשונה לניצורם של יהודים באונס בצפון אפריקה נתגלה בבוריון. לחץ זה אך חיזק את התנגדותם הרוחנית של היהודים לקריאותיה של הנצרות.

מעט-מעט עברה עשיית הנפשות היהודיות לגלילות המרוחקים ביותר ממרכזי ההשפעה הנוצרית, ובכך הכשירה את הקרקע להישגים, שנחל האסלאם ברבות הימים באוכלוסיה של המגרב הפנימי. תוך כדי מגע אינטימי וממושך זה עם הסביבה הברברית העכו"מית ספגה יהדות צפון אפריקה השפעות, שאחדות מהן נשתמרו בעינן, כפי שעוד נראה, ממש עד סף העת החדשה.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-ונדאלים וביזנטים

 

מבואאנדרי שוראקי 2

תרבות העברים נולדה בתקופת הברונזה, במחצית הראשונה לאלף השני לפני הספירה. היא יצרה וטיפחה את יצירותיה במדבריות של אסיה המערבית עד שכבשו נושאיה את הרי יהודה ואפרים והכּו שם שורש.

הארץ אשר כבש העם העברי, עליה הגן ואותה שמר, הפכה להיות ארץ הקודש, זו שבּה בישׂרו הנביאים לעולם את בשורת המונותאיזם והמוסר. המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, בתקופת הברזל, הבשילה התרבות העברית את יצירות המופת העיקרית שלה, שכּונסו בתנ"ך, ואז כרעה-נפלה לפני אויבה.

שלמאנסר מיגר את מלכות שומרון, נבוכדנצר מיגר את מלכות יהודה, ומדומים היו היו כי מחו מעל פני האדמה את קריאת התגר שהטיחו הנביאים כנגד פסיליהם. בניגוד לכל המצופה, שבו התלכדו שרידי השחיטות כנגד פסליהם.

פרק שלישי – ונדאלים וביזנטים

הוָנדלים, גרמנים במוצאם, שנתאחזו בספרד מאז שנת 406, בהנהגת מלכם גנזריך, החליטו לעזוב את חצי האי ולכבוש את אפריקה הרומית הדשנה. במאי 429 ירדו באוניות בטָריפה שבספרד ועברו לחוף שמנגד : הם הכנסו לעיר אוראן וחיש מהר שׂמוּ פניהם מזרחה, אל נומדיה העשירה.

הם שׂמו מצור על היפוני, שם מת אוגוסטינוס הקדוש, ב-28 באוטגוסט 431; ב-19 לאוקטובר 430 לכדו את קרת חדשת. נפילתה של קרת חדשת ציינה את ראשיתו של שלטון, שנמשך מאה שנה עד שנת 533 התפשט בהדרגה על פני המגרב כולו.

עם מותו של אוגוסטינוס הקדוש לא נותר לנו אלא פרוקופיוס, שיאיר את עינינו באשר למאת השנים זו של שלטון ונדאלי. בעיקרו של דבר, אין הוא בא אלא לפאר ולרומם את נצחונו של המלך בליזאריוס, ידידו הנאמן.

הרי זו, אפוא, מאה אילמת, שאין אנו יודעים עליה אלא מתוך רשומותיהם של אויבים, מתוך אי אלה מטבעות שנמצאו בקרת חדשת, מתוך אותו מונומנט יחיד במינו, שהוקם כמדומה ביוזמת הונדאלים – המרחצאות החמים של ג'יבאמון – שנתגלו על ידי הרב ארדיטי ליד מסגד זיתונה. עם זאת ראוי לעמוד על שתי עובדות העשויות לשפוך קצת אור על תולדות היהודים תחת שלטון הונדאלים.

מסגד א-זיתונה הוא מסגד השוכן במרכזה של עכו העתיקה, ופונה אל רחבה השוכנת מדרום לו. ככל הנראה הוא קרוי על שמו שלעתי זית  שלפי המסורת ניצבו בעבר בחצרו. כיום ניצבים בחזיתו ארבעה עצי דקל

המסגד הוקם בתקופת שלטונו של דאהר אל-עומר באמצע המאה ה-18 והוקדש לווקף. הוא ניצב על שרידיה של כנסיית מריה הקדושה מיהושפט שניצבה במקום בתקופה הצלבנית. באמצע המאה ה-19 שירת המסגד את המסדר השזילי הסופי בעכו, עד שב-1862 בנו לעצמם חבריו את זאוויית א-שאזלייה בקרבת מקום. לפי אחת הגרסאות, מקור שמו של המסגד בשיבוש שמם של השזילים.

עובדה ראשונה : בניגוד לרומאים, היו הונדאלים מהרסים ובוזזים. פרוקופיוס מספר שיום אחד, כאשר שאלו את גנזריך לאיזו ארץ חדשה ישים פניו, השיב לאמור :  " לארץ האלוהים רוצה להענישה בחמתו "

פרוקופיוס מקיסריה (~500565?), היסטוריון ביזאנטי בן המאה השישית. כתביו הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון, כמו גם על דמותו של יוסטיניאנוס עצמו, אנשי חצרו והמצביא  הידוע בליסאריוס.

ואכן, הונדאלים השחירו ערים והחלו להחריב את המפעל הציביליזטורי הכביר, שעליו שקדו הרומים. חורבן זה, שבעיקרו נגלה רק על ידי צרפת, כעבור אלף וחמש מאות שנה, נתן דחיפה מחודשת לתופעת אב בהיסטוריה האפריקאית – הנוודות.

 ליתר דיוק על ידי המשלחות הארכיאולוגיות שעתידות היו לחשוף לעין השמש את הערים הרומאיות, שאחדות מהן, כגון טינגאד, יכולות להתחרות עם הריסות פומפיאה. לערך בשנת 508 החריבו הונדאלים את טינגאד.

תימגאד (ערבית تيمقاد; צרפתית Timgad) הוא אתר ארכאולוגי בצפון-מזרחה של אלג'יריה, הידוע בשרידיה הרומים של העיר תמוגאדי (Thamugadi), או בשמה המלא "קולוניה מרקיאנה טריאנה תמוגאדי" (colonia Marciana Traiana Thamugadi).

השם תמוגאדי אינו לטיני ומוצאו מברברית, ואילו השם "מרקיאנה" מנציח את אחותו של הקיסר טריאנוס אשר ייסד את העיר בשנת 100. העיר השתרעה בתחילה על שטח של 12 הקטאר, והתפשטה עד לשטח של 50 הקטאר. בשנת 1982 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמי.

השבטים הנוודים ה " בותר ", כלשון מונחיו של אבן ח'לדון, התחזקו מזמן שהתפשט שימושו של הנמל באפריקה הרומית, החל במאה שלישית.

האנרכיה הונדאלית נתנה משנה תנופה להתפתחותם. בברית עם בליזאריוס, קיסק ביזנץ, הנחיתו את מכת המוות על שלטון הונדאלים.מיד לאחר שעזב ביליזאריוס את קרת חדשת קמו נגד ביזנץ, ומשך שבעים שנה עמדו כחומה נגד פלישה הרבית.

בליזריוס נולד ככל הנראה בגרמאניה (Germania), עיר קדומה ששכנה בדרום מערב בולגריה של ימינו, בשנת505 למשפחה ממוצא יווני ותראקי.

עוד בצעירותו התגייס בליזריוס לצבא הביזנטי ושימש כאחד משומרי ראשו של הקיסר יוסטיניוס הראשון. לאחר מותו של הקיסר בשנת 527 ועלייתו לשלטון של אחיינו יוסטיניאנוס הראשון בליזריוס מונה לפקד על כוחות הצבא שהיו מוצבים בגבולה המזרחי של האימפריה והוטל עליו להדוף את התקפותיהם של הסאסאנים, למרות היותו במיעוט מספרי הוא הצליח להביס את הפרסים וכך בפעם הראשונה נתן ביטוי לכישרונו הצבאי.

בליזרוס המשיך לפקד על הצבא כנגד הפרסים גם במהלך המלחמה האיברית,  הוא הצליח להביס את הפרסים בקרב דרה שהתרחש בשנת 530 אולם שנה לאחר מכן הובס על ידם בקרב קליניקום. כישלונו בקרב הוביל למשא ומתן שבסופו נחתם הסכם שלום בין ביזנטיון לפרס.

כתוצאה מהסכם השלום בליזריוס הוחזר לקונסטנטינופול בשנת 532 והיה הקצין בעל הדרגה הגבוה ביותר בבירה. עם פריצת מרידת ניקה באותה שנה, שאיימה על שלטונו של יוסטיניאנוס, בליזריוס הוביל את חייליו בדיכוי המורדים תוך שהוא טובח 30,000 מהם.

ואולם, כפי שראינו, תכופות היו שבטי בותר אלה שבטים יהודיים מתייהדים. מנהיגיהם נקראו לעתים קרובות בשמות עבריים, כגון אותו גבעון, שיצא לקרב נגד חילות הנודאלים.

כוח זה נסתייע ודאי בכל גילויי ההתנגדות הקתולית לכפירה האַריאנית, שהונדאלים תמכו בה. במאת שנים זו של שלטון הונדאלים חלה פריחתה הגדולה של הנוודות, שבלעדיה אין למצוא הסבר להתפרצויותיה שתכפו והלכו. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.

עובדה שנייה הראויה לציון : הונדאלים היו איראנים. הם הכחישו את " שיתוף הנצח " ו " שיתוף הממשות " של ישוע הנוצרי ואת עצם אלוהותו . מינות זו (כפירה, אפיקורסות, בגידה באמונה, נטישת האל, חוסר אמונה באל, פקפוק בקיום האל ) שוועידת ניקיאה גינתה אותה במפורש, עשתה שמות בעולם הנוצרי כולו, וביתר יחוד בזו של צפון אפריקה, מעשה שהציגו הונדאלים כף רגלם שם.

השקפותיהם הדתיות משענו על איבה מדישוראקינית לקיסרות, שהגיעה לשיאה בשנת 455, כאשר לכד גנזריך את רומי ובזז אותה. באפריקה היו עסוקים מאוד במלחמה, בצורה ברברית ביותר, בקתוליות הרומית.

בלי הפוגות רדפו את הכוהנים וההגמונים, החריבו את הכנסיות, בקונסיליום שהתכנס בקרת חדשת בשנת 535 שנתיים אחרי נפילתם של הונדאלים, סופר על אימי הדיכוי, שסבלה הכנסיה משך מאה שנים.

יש מקום לחשוב כי בפרק ביניים זה חלה הפוגה בדיכוים של היהודים על ידי הנוצרים. גידופיהם של ויקטור דה ויטה, פולגנסיוס איש רוספק וקלסוס מעידה כי משך מאה זו של מלחמת אחים בין האיראנים לרומים, אכן נעזבו היהודים לנפשם.

כמנהגם בספרד לפני כן, חייבים היו הונדאלים לבקש להם, כמובן, עזר ומשען אצל יריביה של רומי. נאלצים היו גל לבטל את ההגבלות ולהבטיח ליהודים חופש דת גמור. אולם מאה זו של אנרכיה לא הייתה אלא הפוגה. משבאה ביזנץ התחדשו הרדיות ביתר שאת.

הדיכוי החדש תחת שלטון ביזנץ.

הרוח החיה במלחמה נגד הונדאלים ובמסע המלחמה של בליזאריוס היה יוסטיניאנוס קיסר ביזנץ, שבשנת 533 הצליח לכפות על מצביאיו את תוכניות המערכה שלו. משהושג הניצחון, ממילא נחשבה יוזמתו כמין הארה עליונה.

ראשית דאגתו של הכובש החדש הייתה להשיב את כוחה של הכנסיה כקדם ולהעניק לה את הערובות המשפטיות והמוסריות, שנמנעו ממנה בתקיפות כה רבה בימי הונדאלים. הבניינים וכלי הקודש חושבו לכנסיות.

בשנת 535 חילקה ועידת קרת חדשת את אפריקה לשש פרובינציות כנסייתיות ובראש כל אחת מהן בישוף. צריך היה לארגן את הניצחון " התועים נרדפו בכל הארץ כולה; פולחני האיראנים הדונאטיסטים, היהודים ועובדי הכוכבים נאסרו בכל תוקף.

בשנת 534 נצטווה סלומון, המצביא שתפס את מקומו של בליזאריוס כראש חילותיה של הקיסרות באפריקה, להפקיע את מקומות הפולחן של עובדי הכוכבים, את כנסיות הדונאטיסטיות והאריאניות ואת בתי הכנסת היהודיים ולהקדישם לפולחן הרומי קתולי.

יוסט יאנוס החל לארגן את צפון אפריקה. ראשית מעשה ביטל את החוקים הליברליים של קודקס תיאודוסיס, שהכירו בקיומה הלגיטימי של היהדות והגנו על חיי היהודים ורכושם. גזירותיו של יוסטיניאנוס באו להעמיד את היהדות והיהודים, בפעם הראשונה בהיסטוריה הנוצרית, מחוץ לחוק.

בשנת 535 יצא קובץ התקנות 37, שתחולתו הוגבלה לתחומי אפריקה בלבד ( סעיף 12 ), ואסרה על תפילות היהודים, האריאנים והדונאסטיסים. סעיף 8 אסר על פתיחת בתי הכנסת וציווה להפוך אותם לכנסיות נוצריות.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

 קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

לימים חזר בו יוסטיניאנוס מחוקי ההפליה שלו, שבלי ספק שאבו השראתם מן הכהונה המקומית, בקובץ התקנות 131 של שנת 545 ובקובץ 146 של שנת 553. לא די שמעתה נקבעו כללים ותקנות ליחסיו של אנדרי שוראקי 2היהודי עם העולם החיצון אלא שהללו גם התערבו בחייה הפנימיים של היהדות, שתחומם צומצם יותר, על שלבסוף נסתיים בגיטו.

מכאן והלאה החליטה הקיסרות איזה תרגום יווני של התנ"ך יתקבל או יפסל בתוך בתי הכנסת.

הורחבו ההגבלות על שיפוטם של בתי הדין הרבניים : לא רק שנגזר עונש מוות על נישואים בין נוצרי ליהודיה או בין יהודי לנוצרייה אלא באו גם חוקים חדשים, שהעמידו את הסמכות הקיסרית על מקום סמכותם של הרבנים.

המושגים הנוצריים בנוגע לקירבת דם ולקשרי משפחה באו במקום הנורמות של דיני ההלכה; הייבום והפוליגמיה נאסרו. בשנת 938 בוטלה למעשה הסמכות השיפוטית של בתי הדין הרבניים, וכל יהודי הקיסרות נעשו כפופים לשיפוטם של בתי הדין האזרחיים.

מערכת החוקים, שהוכנה במאה הרביעית, שפותחה במאה החמישית ושוב הורחבה במאה השישית, נועדה לשרת את מסע הדיכוי הביזנטי נגד כל גילוי של תעמולה יהודית או אף של חיים יהודיים באפריקה – על כל פנים במקומות שבהם היה תוקף לדברים של בליזאריוס, סלומון וגרמאנוס או יורשיהם.

שכן ביזאקניה ונומידיה גופן הוטרדו בלי הפוגות, במאה שלפני הפלישות הערביות, על ידי התקפות של שבטי הנוודים. ההתנגדות הברברית הבקיעה את הלימַס הביזנטי הרחק מעבר לקו ההגנה הישן של הרומאים.

חלקה הגדול של מאוריטניה הסטיפית, מאוריטניה הקיסרית כולה וכן טינגיטניה, ארץ העורף של טריפולי ושטחי המלֵחָה הגדולים של תוניסיה, היו מעוזם של הנוודים הברבריים הגדולים. נוודים אלה, מתייהדים – קצתם מן הנוהים אחר שרמי הפרישה הנוצריים, ורובם יהודים או אף נוצרים להלכה אך מחזיקים למעשה בסינקרטיזם יהודי עכו"מי – ניהלו מערה ללא רחם נגד היוונים תושבי הקבע.

הם הצטרפו למסורת המרד היהודי בקירני שהמריד את הארץ כולה על השליט הזר. ובעוד שבקיסרות נכנס המאבק בין הכנסיה לבית הכנסת לשלבו החריף ביותר, בעוד היישוב בארץ ישראל עומד בחורבנו ובכל רחבי הקיסרות מתנהלות מערכה גלויה נגד היהודים, ששוב לא היה להם מקום בחברה של חול שנתקדשה למשיח, בעוד שבאפריקה גופה, בבוריון, נענשו מורדים יהודים על שסירבו להתנצר.    

אותה בוריון שבה הודלקו המוקדים הראשונים לממאנים להמיר את דתם, רשאים אנו לשער, שעל מנת להיחלץ מלחץ השלטון הקיסרי עזבו היהודים את עריהם ופנו אל ארצם הנרחבת של הנוודים, שכבר נכבשה למחצה על ידי תעמולתם של היהודים.

הרוח הלאומית משכבר הימים – שמצאה את ביויה הנזעם והנואש שהתנגדותם של היהודים לפלישת האמונה החדשה, ילוּדת היהדות, אל העולם העכו"מי – יכלה לשאוב לה כאן תעצומות כוח חדשות.

סופה של המאה השישית עמד גם בסימן של הרגעה דתית בגלילות הכפופים לשלטונה של ביזנץ. הקיסר מאוריציוס אסר להעביר יהודים על דתם באונס וציווה להחזיר להם את בתי הכנסת שלהם. הגירתם של יהודי ספרד, שגורשו על ידי הויזיגוטים בשנת 613 ובשנת 622, חזרה וחיזקה את קהילות היהודים באפריקה.

שקט זב שאיחר לבוא, חיזק בכל זאת את היהדות, שמשבר חדש איים עליה בימי מלכות של פוקאס 602 – 610, וכן בימי היראקלס, הקיסר הביזנטי האחרון, שעתיד היה להיסחף בפרץ המדהים של צבאות האסלאם המנצח.

משך מאה שנה ביקשה ביזנץ לחדש את מפעל ה " רומניזציה " של אפריקה, שהונדאלים העמידו אותו בסכנה חמורה כל כך. עם זאת לא יכלה אלא להשהות את ההתמוטטות על ידי קיום נוכחותה של קיסרות , תכופות,  נוכחות שלהלכה בלבד, או קיום המציאות העמוקה יותר של הכנסיה הקתולית.

משום כך קשה לנו להמתיק את המשפט הקשה, שהוציא ההיסטוריון על המלחמה החשאית נגד יוסטייאנוס, ש " ניצל את הארץ על מנת להריקה מכל אשר בה ולשם כך ארגן בה שוד וטבח ". בסופו של חשבון, כיבוש מסוג זה תמיד סופו כשלון טרגי.

ההשפעה הביזנטית הקיפה רק חלק קטן מן הארץ. סביב-סביב היה הברברי, עוֹין הקיסרות הרומית ודתה, עומד על משמר הלימס, שעתה היה קורב כל כך לחוף הים, וממתין לבוא שעתו.

התרופפותה של ביזנץ, ואי ההתאמה שהייתה, כנראה בין נפש הברברי לבין ההוָיה הרומית המתנוונת, שלא השכילה לכבשו, סופן שיצרו חלל ריק בארץ הזאת, ששוב כובש חדש עתיד למלאו – זאת הפעם, הערבי שקיבל עליו דת חדשה, הלא היא דת האסלאם.

סוף הפרק ונדאלים וביזנטים.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-כיבוש המגרב בידי הערבים   642 – 900

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כיבוש המגרב בידי הערבים   642 – 900

התנגדות הברברים והיהודים לערבים.קורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

מסע הכיבושים הנפלא מהאמין של מוחמד וחבריו, שהחל במֶדינה, הגיע בשנת 642 לצפון אפריקה. המושל הערבי של מצרים, עמר אבן אל-עץ השתלט על קירני ועל טריפולטניה. ניוון ואזלת היד של הכיבוש הביזנטי בידי הפטריצי גריגוריוס ודאי שעוררו חמדה לא מעט.

יורשו של עמר, עבדאללאה אבן-סעד, הצליח להתגבר על היסוסיו של הכליף עומר. הוחלט על שיגור משלחת. שבטי ערָב העמידו מתוכם את הגדודים, שהועמדו תחת פקודתם של אצילי מֶגינה. צבא בן עשרים אלף איש, תחת פיקודו של עבדאללאה אבן-סעד, הכריע בנקל את ההתנגדות של ביזנץ, הפטריצי גריגוריוס, שהכריז עצמו מלך, בזיליאוס, נפל בקרה אחרון זה, שבעקבותיו גורש המערב מאדמת אפריקה למשך יותר מאלף שנים.

הדבר היה בטריפולטאניה, בסבּייטלה, בשנת 647. אבל אחרי הניצחון במערב אך החלה התנגדותו של המגרב לאמיתה. משנת 670, אחרי חורבן קרת החדשה, נשענה הפלישה הערבית על בירה חדשה זו של אִפריקיה, קיירואן. עברו עוד כחמישים שנה, עד שחדרו הערבים לכל רחבי המגרב ואז מיהרו לגייסו את הארץ לכיבוש ספרד, ובכך ריכזו והפנו את כל חיותה נגד אויב אחר.

גם עם תום הפלישה, ואפילו עם השלמת האסלאמיזציה, עדיין לא בא הקץ על התנגדות הבּרבּרים לערבים. מאבק מתמיד זה הגיע לשׂיאו המפואר ביותר, בתום המאה התשיעית, כאשר קמו הברברים, שהתאסלמו וגירשו את אחרוני הערבים מאפריקה, רדפו אחריהם במדבריות טריפוליטאניה, השתלטו על מצרים, הגיעו למזרח, מיגרו את הכליפוּת ויסדו שושלת חדשה זו של הפאיטמים.

גם אם אין מענייננו להיכנס לפרטיו של מסע כיבוש ממושך, ברי כי שומה עלינו להתעכב על אחת הפרשיות המביאה אותנו אל עצם עצמה של פרשת הקורות שלנו : ההתנגשות הגדולה בהרי אַורס בין הפולש הערבי לשבטים הברברים.

ראינו איך התעצמו בני בוֹתר ובני בראנֵס, החל מן המאה השלישית, כאשר קיבלו את מתנתה של רומי לאפריקה : הגמל, זה "מנצח המדבר ", שנעשה זרוע עוּזם של הנוַדים הגדולים. משך מאות שנים, התקוממו נגד רומי,נגד הווַנדלים ונגד ביזנץ, והם שהיו לוחמיו ואדוניו האמיתיים שלהמגרב.

כבר ראינו שמאבקם נגד רומי קירב אותם אל היהודים, שדיברו בשפתם ולפי האגדה, שותפים היו במוצאם. כל גם ניסינו, בפרים הקודמים, להתחקות אחר דרכה זו של הנפש הברברית את היהודים, גלגול הנוסך אור על עובדות כה רבות, שאין להן הסבר זולת זה.

הישגיה של הנצרות, התפתחותן של כיתות כופרות, הנהירה ההמונית אל חיק האסלאם. ההיסטוריונים הערביים מעידים פה אחד : במאה השביעית הצטרפו הרבה מאוד שבטים ליהודים

אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגחמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק זה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במרבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.

קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים  מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".

אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה  מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".

בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.

משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….

בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.

בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :

בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.

נתחונו של חסן שם קץ לניסיונם האחרון של הברברים להקים להם מדינה עצמאית. כפי שמעיד גוֹתיֶה, בבהירות האופיינית לו, הגשימה קוציילה, משנת 682 עד 687, והכוהנת משנת 688 עד מותה, את חלומו הישן של המלך מאסיניסה, אשר שוא נהו אחריו הרומים והונדלים והביזנטים, הערבים עצמם ואחריהם התורכים והספרדים, החלום שהיה ההימור ההיסטורי של צרפת במאה העשרים " אחדותו של המגרב.

הנה כך מלכה הכוהנת באכזריות – כפי שמעידים עליה ההיסטוריונים הערבים כאיש אחד – ובכוח אָרחות הגמלים הברבריות הגדולות שלה, ובשארית חילות הביזנטים בהנהגתם של הג'יראוַה, ניסתה לגבש את האחדות הרופפת של ממלכתה.

כאן המקום להביא את הקינה המוזרה בפולקלור היהודי ערבי, שמצא קזיס, ההיסטוריון של יהדות תוניסיה, אצל יהודי קונסוטטין, והוא תולה אותה בזכרהּ של הכאהנה :

בני ישורון, אל נא תשכחו את רודפיכם

את הכּשׂדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהיא.

ארורה זו, אכזרית הייתה מכל שקדמו לה יחד

היא מסרה את בתולותיה לחייליה

ובדם עוללים טבלה את רגליה

ה' יצרהּ, כדי נשכפר על עוונותינו

ה' שׂנא את המענים את עמו

השיבו לי את בנַי, ויתאבלו עלי

השארתי אותם בידיה של כהיא.

האם רק חומרת שליטתה בחייליה ונתיניה היא שהביאה לעריקות המונית מצבאה, כמו שמספרים ההיסטוריונים הערביים אבן חלדון ואבן אל את'יר ? או שמא יש להסיק מכך שמעיקרו אין המגרב מסוגל לקום כחטיבה עצמאית מאוחדת ?

סוף, סוף הרי היו אותן שנים ספורות של מלכות קוציילה הנוצרי והכאהנה היהודית היחידות בכל קורות אפריקה הצפונית, שבהן לא באה בעוּלוֹ של כובש זר. 

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-ה " כאהאנה "

קורת היהודים בצפון אפריקהקורות היהודים בצפון אפריקה - אנדרי שוראקי

נתן א. שוראקי

ה " כאהאנה "

אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגילמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק הזה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במאבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.

קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים  מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".

אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה  מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".

בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.

משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….

בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לאורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.

בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :

בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כך מספר אבן חלדון על מפלתה של הכוהנת :אנדרי שוראקי 2

הברברים נטשו את הכאהנה ונכנעו לחסן. מצביא זה ניצל את המאורע המשמח, וכיוון שהצליח לזרוע פירוד ומדנים בין תומכי הכאהנה, יצא נגד הברברים, שעדיין נשמעו לאישה זו והניסם מנוסת חרב….כאשר ירד הלילה, ערב הקרב, אמרה הכאהנה לשני בניה כי בעיניה כבר היא חשובה כמתה.

שראתה את ראשה כרות ומוגש לשליט הערבי הגדול, שחסן כפוף לו. לשווא הציע לה ח'אלד להפקיר את הארץ לפולש. היא מיחתה ואמרה, שתהיה זו חרפה לעמה.

אין בפי ההיסטוריונים שֵׁם לקרב האחרון הזה. ואולם החשוב הוא מה שבא אחרי כן. נראה כי במותה ציוותה הכאהנה לבניה שהואיל והכל אבוד, הרי עליהם להיכנע לחסן. מפל הכאהנה ומותה שימשו אות לכניעתם של שבטי הברברים.

הכובש הערבי נהג בחוכמה וקיבלם בזרועות פתוחות, אף הסתייע בהם. אבן חלדון מספר לנו, שחסן העניק לבניה של הכוהנת את הפיקוד העליון על בני ג'יראוַה ואת השלטון בהר אַורס. שבט נוסף שהתייהד בזמנו, בני נפוצה, גם הוא נהג בדומה לכך. .

בשנת 695 לספירה, כשרצו צבאות ערבים לפנות מקירואן לטריפולי, ביקשום לתת מעבר לאורך חוף הים, ולוּ גם לא יעלה רוחבו על שיעורו של צניף, בני נפוצה סירבו, ופרץ קרב, בו נפלו הרבה מן הברברים. הנותרים קיבלו עליהם את האסלאם.

כעבור זמן קצר פנו אל הכובש הערבי, שלפניו נכנעו, בבקשה שימַנה יורש למנהיגם שנפטר. כאן שוב אנו רואים איך הכניעה צמודה להמרת הדת. בפעם הראשונה בשלהי המאה השישית, מופיע האסלאם בקרב הילידים בני אפריקה.

גותייה ראה בגל מהיר זה של כניעה והמרה תגובה אופיינית לנפש הברברית : להישאר בחיים – ולהיספח אל המנצח לשם כך – ( הערה אישית שלי : המצב דהיום ברחבי מרוקו, הינו להיפך מזה, והברברים דרשו וקיבלו הכרה בשפתם שלהם, ואף מלמדים אותה בבתי ספר, אולי בעתיד גם יידרשו עצמאות, לבטח לא בדורנו אנו ) להיכנע על מנת להיטיב לנֵצח.

אך זאת הפעם הייתה הכניעה מחייבת התמסרות שלמה יותר. הכובש ניהל מלחמה שונה מכל השאר : מלחמת המצווה – קרי הג'יהאד – נשמות היא תובעת. לא ייתכן להבין את המרתם ההמונית של שבטי הברברים ללא הפעולה המסורתית שפעלה התעמולה היהודית על נשמותיהם.

זה מאות בשנים הפיצו נושאי התנ"ך בארץ הזאת אותם רעיונות יסוד, שבהם דגלה הדת החדשה, הנה כך בעוד שהקהילות האחרונות של הברברים המתנצרים נמחקו מן העולם במאה השתיים עשרה. הנה היהדות שמרה בצפון אפריקה עד ימינו אלה על נאמנותם של המתגיירים ילידי המקום, שכמחצית מיהודי צפון אפריקה כיום הם, לדעת רבים מיוצאי חלציהם.

ראשית שלטונו של האסלאם.

קרבותיו האחרונים של העם היהודי, לפני העת החדשה, לא חלו, אפוא, בעת המאבק נגד רומי, במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל; אולי מוטב לומר שניטשו במאה השביעית נגד הערבים על אדמת אפריקה.

מפקד אחד בצבא האלמורבטים, במאה השתים עשרה, עומר אבן דיין, שפיקד על חיל שרובו יהודים, הוא עצמו יהודי היה. בימי שלטונם של בני מרין במרוקו בלטו שם אנשי מלחמה יהודים, ועדיין נמצאו כאלה בהרי האטלס, במאה השש עשרה.

באזור קונסטאנטין החזיקו מעמד עד לכיבוש הצרפתי, ובמרוקו עד ראשית המאה העשרים. רק בעת החדשה חזרו יהודי צפון אפריקה וגילו את סגולותיהם המלחמתיות – בצבאות צרפת במאה הנוכחית, ותחת שמי ארץ ישראל בקרבות נחרצים יותר.

לא למוֹתר הוא לשפוך אור על עובדה נשכחת זו מן ההיסטוריה היהודית, עם שאנו מעלים את צל זכרם של הנוודים היהודים הגדולים האלה, נושאי חנית ורומח, על גבולות המדבר.

דורות האופל.

איש לא יוכל להתיימר לכתוב כיום את ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שעבודם לשלטון המוסלמי. מן המאה השביעית והלאה נחלקה צפון אפריקה בין שלטונות שבאו בזה אחר זה, שתכופות הייתה שׂררתם קצרת ימים ומצומצמת בהיקפה.

חלוקתו של המגרב לשלוש מדינות – תוניסיה, אלג'ירה ומרוקו – רחוקה למדי מן המציאות ההיסטורית. כדי להשתכנע בכך, די לנו שנעיין בעבודותיהם המצוינות של מ. ז'וליין או של אנרי טיראס. השושלות השונות, שבאו בזו אחר זו, התגודדו בלי הרף, ובחרב שלופה פיצלו את ארץ המגרב רחבת הידיים לנסיכויות ריבוניות מרובות, עוינות תמיד זו את זו.

המערב שרגליו נדחקו במאה השביעית, חזר לעתים להתקפה וניסה לקנות לו אחיזה באפריקה. ניסיונותיהם של הספרדים או של הפורטוגזים, החל מן המאה השש עשרה, בנוסף על כיבושן של אלג'יריה ותוניסיה על ידי התורכים, השלימו את התמונה המסוכסכת של ההיסטוריה, אשר משך מאות בשנים התפוררה לאבק של ממלכות, וכיתות שלא חפפו שום צורך פנימי ושום התפתחות הרמונית של עם או רעיון.

החל מן המאה השביעית היו הקהילות היהודיות נקלעות בים של ספקות וחששות. כתיבת תולדותיהן הריהי בראש וראשונה צירוף של פרט לפרט, מעשה פסיפס, שלבטח יהיה עמוס סתירות ומוזר בססגוניותו. אין היסטוריה של היהודים בצפון אפריקה; אלא יש היסטוריות, שמספרן כמספר הקהילות שהיו נתונות, במועדים שונים ובמקומות שונים, לשלטונם של אדונים שונים.

דבר שבתאריך מסוים הוא נכון לגבי היהודים במלכות טלמסן מוכחש, באותה שעה עצמה, לגבי יהודי תוניס, קירואן או מראכש. אם בפרק זמן מסוים נערך טבח בקצה אחר של הארץ, הרי בקצה השני זוהי עת ברכה וחסד, שאין למעלה הימנה.

נגוהות התרבות מעודנת ביותר משמשים בערבוביה עם מצוקת ייאוש, שאין ליצירה בדמיון. הרי זה רצף של ימים – או, מוטב של מצב רוח – שאין בו סדר הגיוני, שאין בו סימנים זולת מאור פניו של החזק או תאוות הבצע שלו. מה טוב היה לוּ אך יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הזאת בכל חליפותיה ותהפוכותיה, אך על הרוב, החוט נשמט מידינו.

קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי

ראשית שלטונו של האסלאם.אנדרי שוראקי 2

ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.

אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.

אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.

ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.

מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.

 על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.

כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.

הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.

אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.

כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.

בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר