קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כך מספר אבן חלדון על מפלתה של הכוהנת :

הברברים נטשו את הכאהנה ונכנעו לחסן. מצביא זה ניצל את המאורע המשמח, וכיוון שהצליח לזרוע פירוד ומדנים בין תומכי הכאהנה, יצא נגד הברברים, שעדיין נשמעו לאישה זו והניסם מנוסת חרב….כאשר ירד הלילה, ערב הקרב, אמרה הכאהנה לשני בניה כי בעיניה כבר היא חשובה כמתה.

שראתה את ראשה כרות ומוגש לשליט הערבי הגדול, שחסן כפוף לו. לשווא הציע לה ח'אלד להפקיר את הארץ לפולש. היא מיחתה ואמרה, שתהיה זו חרפה לעמה.

אין בפי ההיסטוריונים שֵׁם לקרב האחרון הזה. ואולם החשוב הוא מה שבא אחרי כן. נראה כי במותה ציוותה הכאהנה לבניה שהואיל והכל אבוד, הרי עליהם להיכנע לחסן. מפל הכאהנה ומותה שימשו אות לכניעתם של שבטי הברברים.

הכובש הערבי נהג בחוכמה וקיבלם בזרועות פתוחות, אף הסתייע בהם. אבן חלדון מספר לנו, שחסן העניק לבניה של הכוהנת את הפיקוד העליון על בני ג'יראוַה ואת השלטון בהר אַורס. שבט נוסף שהתייהד בזמנו, בני נפוצה, גם הוא נהג בדומה לכך. .

בשנת 695 לספירה, כשרצו צבאות ערבים לפנות מקירואן לטריפולי, ביקשום לתת מעבר לאורך חוף הים, ולוּ גם לא יעלה רוחבו על שיעורו של צניף, בני נפוצה סירבו, ופרץ קרב, בו נפלו הרבה מן הברברים. הנותרים קיבלו עליהם את האסלאם.

כעבור זמן קצר פנו אל הכובש הערבי, שלפניו נכנעו, בבקשה שימַנה יורש למנהיגם שנפטר. כאן שוב אנו רואים איך הכניעה צמודה להמרת הדת. בפעם הראשונה בשלהי המאה השישית, מופיע האסלאם בקרב הילידים בני אפריקה.

גותייה ראה בגל מהיר זה של כניעה והמרה תגובה אופיינית לנפש הברברית : להישאר בחיים – ולהיספח אל המנצח לשם כך – ( הערה אישית שלי : המצב דהיום ברחבי מרוקו, הינו להיפך מזה, והברברים דרשו וקיבלו הכרה בשפתם שלהם, ואף מלמדים אותה בבתי ספר, אולי בעתיד גם יידרשו עצמאות, לבטח לא בדורנו אנו ) להיכנע על מנת להיטיב לנֵצח.

אך זאת הפעם הייתה הכניעה מחייבת התמסרות שלמה יותר. הכובש ניהל מלחמה שונה מכל השאר : מלחמת המצווה – קרי הג'יהאד – נשמות היא תובעת. לא ייתכן להבין את המרתם ההמונית של שבטי הברברים ללא הפעולה המסורתית שפעלה התעמולה היהודית על נשמותיהם.

זה מאות בשנים הפיצו נושאי התנ"ך בארץ הזאת אותם רעיונות יסוד, שבהם דגלה הדת החדשה, הנה כך בעוד שהקהילות האחרונות של הברברים המתנצרים נמחקו מן העולם במאה השתיים עשרה. הנה היהדות שמרה בצפון אפריקה עד ימינו אלה על נאמנותם של המתגיירים ילידי המקום, שכמחצית מיהודי צפון אפריקה כיום הם, לדעת רבים מיוצאי חלציהם.

ראשית שלטונו של האסלאם.

קרבותיו האחרונים של העם היהודי, לפני העת החדשה, לא חלו, אפוא, בעת המאבק נגד רומי, במאה הראשונה לספירה בארץ ישראל; אולי מוטב לומר שניטשו במאה השביעית נגד הערבים על אדמת אפריקה.

מפקד אחד בצבא האלמורבטים, במאה השתים עשרה, עומר אבן דיין, שפיקד על חיל שרובו יהודים, הוא עצמו יהודי היה. בימי שלטונם של בני מרין במרוקו בלטו שם אנשי מלחמה יהודים, ועדיין נמצאו כאלה בהרי האטלס, במאה השש עשרה.

באזור קונסטאנטין החזיקו מעמד עד לכיבוש הצרפתי, ובמרוקו עד ראשית המאה העשרים. רק בעת החדשה חזרו יהודי צפון אפריקה וגילו את סגולותיהם המלחמתיות – בצבאות צרפת במאה הנוכחית, ותחת שמי ארץ ישראל בקרבות נחרצים יותר.

לא למוֹתר הוא לשפוך אור על עובדה נשכחת זו מן ההיסטוריה היהודית, עם שאנו מעלים את צל זכרם של הנוודים היהודים הגדולים האלה, נושאי חנית ורומח, על גבולות המדבר.

דורות האופל.

איש לא יוכל להתיימר לכתוב כיום את ההיסטוריה של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שעבודם לשלטון המוסלמי. מן המאה השביעית והלאה נחלקה צפון אפריקה בין שלטונות שבאו בזה אחר זה, שתכופות הייתה שׂררתם קצרת ימים ומצומצמת בהיקפה.

חלוקתו של המגרב לשלוש מדינות – תוניסיה, אלג'ירה ומרוקו – רחוקה למדי מן המציאות ההיסטורית. כדי להשתכנע בכך, די לנו שנעיין בעבודותיהם המצוינות של מ. ז'וליין או של אנרי טיראס. השושלות השונות, שבאו בזו אחר זו, התגודדו בלי הרף, ובחרב שלופה פיצלו את ארץ המגרב רחבת הידיים לנסיכויות ריבוניות מרובות, עוינות תמיד זו את זו.

המערב שרגליו נדחקו במאה השביעית, חזר לעתים להתקפה וניסה לקנות לו אחיזה באפריקה. ניסיונותיהם של הספרדים או של הפורטוגזים, החל מן המאה השש עשרה, בנוסף על כיבושן של אלג'יריה ותוניסיה על ידי התורכים, השלימו את התמונה המסוכסכת של ההיסטוריה, אשר משך מאות בשנים התפוררה לאבק של ממלכות, וכיתות שלא חפפו שום צורך פנימי ושום התפתחות הרמונית של עם או רעיון.

החל מן המאה השביעית היו הקהילות היהודיות נקלעות בים של ספקות וחששות. כתיבת תולדותיהן הריהי בראש וראשונה צירוף של פרט לפרט, מעשה פסיפס, שלבטח יהיה עמוס סתירות ומוזר בססגוניותו. אין היסטוריה של היהודים בצפון אפריקה; אלא יש היסטוריות, שמספרן כמספר הקהילות שהיו נתונות, במועדים שונים ובמקומות שונים, לשלטונם של אדונים שונים.

דבר שבתאריך מסוים הוא נכון לגבי היהודים במלכות טלמסן מוכחש, באותה שעה עצמה, לגבי יהודי תוניס, קירואן או מראכש. אם בפרק זמן מסוים נערך טבח בקצה אחר של הארץ, הרי בקצה השני זוהי עת ברכה וחסד, שאין למעלה הימנה.

נגוהות התרבות מעודנת ביותר משמשים בערבוביה עם מצוקת ייאוש, שאין ליצירה בדמיון. הרי זה רצף של ימים – או, מוטב של מצב רוח – שאין בו סדר הגיוני, שאין בו סימנים זולת מאור פניו של החזק או תאוות הבצע שלו. מה טוב היה לוּ אך יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הזאת בכל חליפותיה ותהפוכותיה, אך על הרוב, החוט נשמט מידינו.