פרק שמיני – חיי התרבות.

החיים הרוחניים והתרבותיים של יהודי צפון אפריקה שיקפו את סגולתה העמוקה ביותר של פינת עולם זו, שהיא צומת דרכים בין ארץ ישראל, המזרח הערבי, ספרד, אירופה וארצות אפריקה, שמדרום לסאהארה. עוד נראה איך התבטא מצב בסיסי זה בחיים הדתיים של יהודי צפון אפריקה.

חיי היהודים היו שזורים ומשוזרים בחייהם של המוסלמים; הם דיברו בלשונם שותפים היו עמהם באורח חייהם, מעורים היו היטב בחיים הכלכליים של הארץ. משום כך אין בכך משום הפתעה שהמרכזים החשובים ביותר של חיי התרבות היהודיים קמו בסמוך לבתי המדרש המוסלמיים הגדולים.

קירואן.

קירואן (  ערבית,   القيروان צרפתית Kairouan) היא עיר בצפון מרכזה של תוניסיה, השוכנת כ-180 ק"מ דרומית לבירה תוניס,  והיא משמשת כבירת מחוז קירואן. העיר נחשבת לרביעית בקדושתה לאסלאם לאחר מכה, אל-מדינה וירושלים בין היתר בזכות קברו של אחד מבני לוויתו של מוחמד ובזכות קברים קדושים נוספים השוכנים בה, והיא משמשת כמוקד עלייה לרגל. קירואן נוסדה בשנת 670,ושמה בא מהמילה "קרוואן" שמשמעותו "מחנה" או "מקום עצירה ומנוחה".

קירואן, מצודת הפלישה הערבית, שנוסדה בשנת 670 על ידי עוקבה אבן נאפע, מילאה בתולדותיה של יהדות צפון אפריקה תפקיד של מתווך בין המזרח – בבל, ארץ ישראל ומצרים -, בו היו לימודי היהדות עומדים על גובה רב כל כך, ובין המגרב. קריה מופלאה זו, נוה מדבר של דקלים וצל, בירת שערי המדבר, משכה אליה מראשיתה הרבה והרבה משפחות יהודיות, וזאת בזכות החסות שהובטחה להן מצד הערבים. עוד במאה השמינית נמצאה כאן קהילה חשובה ששקדה, בדרגה גבוהה עד מאוד, על לימודי היהדות ועל כל ענפי המדע.

כאן אנו נוגעים בעצם התהליך שהתחולל בכל העולם הערבי בעקבות הקמתה והתחזקותה של הקיסרות המוסלמית : עם הקמתן או פיתוחן של הערים החדשות בכל רחבי העולם המוסלמי הפכו היהודים, שעד אז היו עובדי אדמה וסוחרים זעירים, להיות עירוניים, סוחרים שעד מהרה קנו להם בקיאות בשיטות המסחר הבינלאומי, וכיוון שעשו חיל ומצאו עניין וחפץ במשמעויות הנעלות ביותר של תרבותם היהודית כמו גם בענפי החוכמה השונים. כך החלה באפריקה הצפונית ובספרד תחיית הלשון והתרבות העברית ב " תור הזהב " של הגלות.

מראשית המאה התשיעית ועד שקיעתה של בבל היו תמיד קשרים הדוקים בין קירואן לבתי המדרש הגדולים של בבל, שאז עמדו בראש התרבות העברית. על פי פנייה מקהילות קירואן כתב רב שרירא גאון, בסוף המאה העשירית, את אגרתו המהוללת שהייתה מכוונת אל יעקב בן נסים, על מקורות המשנה והתלמוד. גדולי החכמים של ישיבות בבל נהגו כבוד ביהודי קיירואן, כי לדבריהם נצטרפה בהם חכמת חול עם חכמת הקודש, רוב השאלות והתשובות של גדולי היהדות מופנות היו אז לקהילות שבאפריקה ומשם היו פסיקותיהן נפוצות באירופה. חכמי בבל באו אפילו להשתקע בצפון אפריקה. שם העמידו להם תלמידים בלימודי התורה. אחד הראשונים שאנו נתקלים בשמו, נתן בן חנניה, קיים עוד בסוף המאה השמינית חליפת מכתבים הדוקה על גדולי בבל.

כאן המקום להזכיר מה עז היה ההד שעורר בואו של אלדד הדני לקיירואן בשנת 880. אורח זה התיימר להיות צאצא לאחד מעשרת השבטים, שבט דן, שעקר מארץ הקודש כאשר קרע ירבעם את בממלכה, כדי שלא לקחת חבל במלחמת האחים, שאיימה אז על ממלכת שלמה. הוא בא מארץ החוילה, מעבר לנהרות כוש; השבט שלו מובדל היה משבטי נפתלי, גד ואשר ומן החויים, בני משה, על ידי נהר של חולות וסלעים השוטף בעוצמה מבהילה, ויש בכוחו לטחון הררי ברזל ( המדובר היה כמובן בנהר הסמבטיון, העומד מזרום ביום השבת ). אדירת כוח הייתה אותה מלכות של בני ישראל, ולוחמיה השכילו להדוף את כל התקפות אויביהם. אלדד לא ידע לאוּת בתיאור מולדתו הדמיונית ובתיאור הרפתקאותיו בדרך. סיפור המעשה שלו התעופף מפה לפה עד קצוי המגרב. בליל הגלות החשוכה נשא עמו את כל מאורות התקווה.

ועד היום יש שבאשמורת הלילה יספר זקן בא בימים מילידי צפון אפריקה, בגיל ורעדה, על הנסים של אלדד הדני.

הרבה מיהודי קיירואן עשו להם שם בלימודי קודש. מהם נזכיר את יעקב בן נסים בו יאשיה, שהקים בה בית מדרש גדול; את יוסף בן ברכיה, חכם מהולל, שבסוף המאה העשירית עמד בחילופי אגרות עם רב האי ועם שמואל בן חפני. את חושיאל בן אלחנן, שייסד אסכולה, שנמכר בקיירואן על ידי שודדי ים, משׂכיריו של כליף קורדובה – לימים נעשה חכם זה סמכות רוחנית, במגרב שאין עליה עוררין. הפזורה כולה פנתה אליו ודרשה בעצתו. ממשיכו, חננאה, כתב פירוש בהיר מאוד על התנ"ך ועל התלמוד, ששימש מופת למפרשים שלעתיד לבוא, בפרט לאלפסי והרמב"ם. הוא הסתמך על משנתו של רב סעדיה גאון.

עוזרו, נסים בר יעקב, משך לקיירואן תלמידי חכמים, שבאו מספרד ומאיטליה. שמואל הנגיד הכתיר אותו בתואר מאור אמת ותפארת ישראל. בקיאותו הגדולה בתורה באה לידי גילוי בחיבורו, " המפתח לתלמוד ". באותה מידה, גדול היה כוחו בערבית ורמה הייתה קרנו בעיני המוסלמים. בתו של נסים נועדה להיות לאישה ליוסף בן שמואל הנגיד, והדבר נתן לאותו קיירואני הזדמנות לבקר בגראנאדה, שם הכיר את שלמה אבן גבירול, שעדיין היה משורר צעיר.

בצד חכמים בלימודי קודש, היו בקיירואן יהודים שעשו להם שם בשאר תחומים של חוכמה. היו בה רופאים מהוללים. שניים מהם יצא להם מוניטין בעולם כולו ולאורך ימים; יצחק בן עמרם המוּסַלַם, ותלמידו יצחק ישראלי ( אמצע המאה האחת עשרה ). זה האחרון, שרווק מושבע היה, נהג להכריז, שחיבוריו יבטיחו לו תהילה יותר משיוכלו לעשות זאת בן או בת. ואכן עבודות על " מיני הקדחת " ו " מיני התזונה " תורגמו במאה האחת עשרה ללטינית ולימדו אותן באוניברסיטאות בשם  Opera Omnia Isaci Judaei. הן זכו לשימת לב ולהוקרה מצד ההיסטוריונים של הרפואה אפילו בימינו. ספרו " מוסר הרופאים " נותן עצות על הדך לטיפול בחולים; הוא עומד בין הרפואה לאמיתה ובין התיאולוגיה המוסרית. חיבורו התיאולוגי, חיבור על יסודות הטבע, מרחיב את הדיבור על המדע הגשמי. הוא היה ממכניסי הניאו אפלטוניות למחשבת ימי הביניים. פירושו לפסוקים הראשונים של בספר בראשית עורר עליו את ביקורתו של אברהם אבן עזרא.

שניים מתלמידיו של יצחק ישראלי זכו לשם גדול : האחד, מוסלמי, התפרסם בכתביו הרפואיים, והאחר, דונש בן תמים, רופא פילוסוף גדול בבלשנות ומומחה במדעי המתמטיקה – הומניסט כגון אלה שעתידה הייתה יהדות צפון אפריקה וספרד להקים מתוכה, בשעותיה הטובות ביותר. במאה האחת עשרה היה נגיד קהילת קיירואן, אברהם בן נתן אבן עטא, רופא מפורסם גם משפחת אֶשמה, המוזכרת בכמה מקומות בפנקסי קיירואן, העמידה לצפון אפריקה רופאים, פילוסופים, גדולי תורה והיסטוריונים.

במאה האחת עשרה עמדה קיירואן בשיא תפארתה : סולטאן אחד גזר לעשותה עיר קדושה לאסלאם, ומאז נאסר על יהודית לשבת בה. הללו גלו לגאבס, לג'רבה ולתוניס. לפני יציאתם הגדולה של יהודי תוניס היו רק כמה משפחות יהודיות משוטטות סביב העיר הקדושה של דרום תוניסיה, שכיום אין בה כל נוכחות יהודית.

גאבּס.

נווה מדבר זה שבדרום תוניסיה מוזכר כבר מן האמה התשיעית כמרכז לתרבות עברית. על פלוני אברהם איש גאבס נאמר כי למד לדבר אל התמרים ולדעת מתוך כך את סוד האדם. לאחר מכן יש לנו ידיעות בדוקות יותר כאן עשו להן שֵׁם שושלות של רבנים וחכמים. החל מן המאה האחת עשרה נוטלת גאבס, יחד עם תוניס, חלק גדול מיורשתה של קיירואן

תאהרת.

בירה זו של דרום מזרח אלג'יריה משתבחת בכך שנתנה ליהדות המוגרבית את הבלשן החשוב ביותר שלה, יהודה אבן קורייש, שלוצאטו קרא לו אבי הדקדוק העברי ואילו רינאן הכריז עליו, שהניח את היסודות לפילוסופיה העברית הבריאה.

מדקדק זה ישב בפאס, בסוף המאה התשיעית. הוא יצר שיטה חדשה בלימוד הלשון העברית, מתוך השוואה עם הלשונות השמיות הקרובה לה, הארמית והערבית. הוא עמד בתוקף על חשיבות ידיעתה של הלשון הארמית, לשון תרגומיו הראשונים של התנ"ך, שדפוסיה ואוצר מליה קרובים לעברית.

הוא הרחיב את שדה חקירותיו הלשוניות ועסק גם בברברית, בפרסית, וכמובן גם בערבית. בהרבה מקומות ציטט את הקוראן. אבן קורייש מסתבר שרופא היה – הוא כתב שירים שניכּר בהם חותמת של ספרות הרבנית והתלמוד. אכן, בלשן זה היה אחד היהודים הראשונים בימי הביניים, שכתב שירה עברית חדשה, אף כי השפעות ערביות ניכרות בה היטב. תאהרת ידועה בפוסקיה ובחכמי הדת שלה, שגם הם עמדו במגע ישיר עם מרכזים העבריים הדגולים שבארץ בבל.

טלמסן.

" פנינת המגרב " אהבה להתקרא ירושלים דמערב. ואכן בתחומים רבים הצטיינה הקהילה היהודית שבה. בעיר זו היו בתי מדרש לתורה עוד במאה העשירית.

תקופה ראשונה של פריחה ידעו כאן לימודי היהדות תחת שלטון אלמוראביטון, במאה האחת-עשרה. ב1145 נבזזה טלמסן על ידי המייחדים. ב 1391 שימשה מקלט לרבנים מהוללים, בני דורו של הקדוש המפורסם של טלמסאן, שעוד נשוב לדבר בו, הרב אלנקווה, יוזכרו כאן יהודה קלץ', בעל משיח אילמים, פירוש על פירושו רש"י לתנ"ך, המשורר עללאל בן סידוּן, והרופא יעקב גביזון שהיה גם פילוסוף, תלמיד של הרמב"ם וסניגורו.יעקב בירב, מורהו של החכם והמקובל המהולל יוסף קארו, מגיד העתידות יעקב קינו, הפילוסוף והמשורר אברהם בן מאיר זמירו, המשוררים, חכמי הדת, והפילוסופים משה אליהו שוראקי, והמהולל בשושלת זו, סעדיה בן אלי שוראקי, שהיה גם מתמטיקאי.

 השופט יצחק שוראקי, יצחק רוּש ניתח במיוחד את יצירתו של יהודה אלאשכּאר, רב מופלא זה, שקברו, שהיה תלפיות לעולי רגל בטלמסאן, התרומם כדי לתת מקלט לאמו שתקפוה לסטים, הניח אחריו יצירה נכבדה, שירים, חיבורים על תיאולוגיה המוסרית, ולבסוף ספר בקבּלה, צפנת פענח, במקורותיו מתבטאות בכך שביקש לגלות משמעות סודית וקבלית במשנה, וכן גם מקבילות כמוסות בין התלמוד, מסורת מובנת לכל, והקבלה, מסורת מובנת ליחידי סגולה בלבד.

כאן רואים אנו בהופעת התכונה הכפולה של יהדות צפון אפריקה, הגם שנתייסדה על ידיעת התורה והתלמוד ונהגה לפיהם, הרי בהשפעת בתי מדרש של בבל, ארץ ישראל והמגרב, שקיבלו השראה גם מחכמים פליטי ספרד, קלטה, כפי שעוד נראה, השפעות קבליות. ולא מקרה הוא שאחד מחכמי טלמסאן במאה השש-עשרה חש צורך לפשר בין לקחי התלמוד והקבלה.

פאס

כאן אנו עומדים בבירה הרוחנית של יהדות מרוקו. היא הייתה לעיר מתחילת המאה התשיעית ובמאה העשירית כבר היה בה ישוב והודי, שעמד בקשרי קבע עם מרכזי התורה הגדולים של דורנו, בשלב מוקדם מאוד תפסה העיר את מקומה כמרכז תרבותי גדול, יהודי וערבי כאחד. אפשר, שיהודה אבן קורייש התגורר בפאס, שבה התפרסמו שלושה מאבות התחייה של הלשון והמחשבה בישראל, דונש בן לברט, יהודה חיוג' ודויד בן אברהם אלפאסי.

דונש בן לבראט יליד בגדד, התחנך בפאס. תלמידו זה של רבי סעדיה גאון לא היסס למתוח ביקורת על מורו ורבו. הוא שחזר אל תורת השורשים העבריים בני שלוש האותיות, וכפי שאומר אברהם בן עזרא, שם קץ בכך ל "פקפוקי קודמיו". בדומה ליהודה אבן קורייש חשף דונש בן לבראט את חשיבות לימודה של הארמית לצורך הבנתם של כתבי הקודש.

מחלוקת לוהטת ניטשה בינו לבין מנחם בן סרוק איש טוֹרטוֹסה – 910-970 -. הם התפלמסו זה כנגד זה בשירה ובפרוזה. אז זכה דונש בן לבראט להברקה גאונית שפתחה לנפש היהודית שער לביטוי חדש אשר בשכלולו הספרותי עתיד היה לפעמים להשתוות לדפים היפים ביותר שבתנ"ך, הוא הכניס לחרוז העברי את תורת המִקצב ותורת המשקל הערביים. אדם זה שקבע משכנו בפאס, ונתן את האות להתחדשותה של השירה העברית בימי הביניים, היה גם לאחד ממקורות השראתו של רש"י. יהודה חיוג', בשנת 1000 לערך, היה בן זמנו של דונש בן לבראט, בפאס, שהתמכר ללימודים עבריים, נולד וגדל מי שנתקרא בפי הדורות הבאים "המדקדק הראשון בישראל". בהסתייעו במדקדקים הערביים ניתח בכישרון גאוני את דפוסי הלשון העברית, חיבוריו היו מקובלים על הכול וחכמי דורו הסתמכו עליהם, בפרט שמואל הלוי ואבן נג'אח איש סראגוסה – 985-1040 -. דוד בן אברהם אלפאסי היה באותה תקופה עצמה גם חלוץ התחייה העברית, עד כדי כל שנספח אל כת הקראים, שרק התורה שבכתב נחשבה בעיניהם.

בעקבות המדקדקים אנשי פאס קמו במגרב משוררים, שכתבו בלשון התנ"ך, כאותו יצחק בן חלפון, שהיה מן הסתם צפון אפריקאי במוצאו, או גדולי תורה כגון יצחק בן יעקב אלפאסי – 1013-1103 -, הוא הרי"ף, שלימים נעשה סמל לחכמת היהדות על אדמת אפריקה.

אלפאסי נולד בכפר קטן באלג'יריה, ליד גבול מרוקו, בקלעת,, הוא התחנך בפאס וכרה אוזן לקולותיהם של חכמים שבאו מקירוואן, מבבל ומספרד. מעורה היה בתרבות העולם ונוסף לכך היה בעל חוש גאוני לסיכום והכללה, וכן זכה לחבר, בפעם הראשונה בתולדות היהדות, את תמצית החקיקה העברית בהתפתחותה במשנה ובתלמוד כמו גם במסורות הרבניות שלאחר כך. חיבורו, מזיגה כבירה של אלף שנות מחשבה יהודית, מביא בבהירות את דיני הדת, מבטל את כל העיונים המיותרים והמתפלפלים, ומורה דרך חד משמעית, שבה צעדו גדודי תלמידיו בספרד, בפרובאנס, בארץ הריין, באירופה התיכונה ובפולין. הוא לימד גם בספרד, בדומה ועוד כמה וכמה רבנים צפון אפריקאיים, שאליה קראתו קהילה לוסינה, שהוא נעשה מנהיגה הדתי.בימינו עדיין לומדים את ספריו בכל בתי המדרש לרבנים גדולים. הקינה שכתב יהודה הלוי, המשורר המהולל, תלמידו של אלפאסי, נותנת ביטוי להערצתם של בני הדור לגדול תורה זה:

הָרִים בְּיוֹם סִינַי לְךָ רָעָשׁוּ / וּצְבִי כְּתָרֶיהָ לְךָ חָבָשׁוּ

כִּי מַלְאֲכֵי הָאֵל בְּךָ פָגָשׁוּ / לֹא עָצְרוּ כֹּחַ נְבוֹנִים לַעֲמֹד

וַיִכְתְּבוּ תוֹרָה בְּלֻחוֹת לִבְּךָ / לוֵּלי תְבוּנוֹת מִמְךָ דָרָשׁוּ

בפאס נשמרו המסורות של דור גדול במדעי היהדות, ובמאות השנים שלאחר כך הפיצו זיוָן לא רק בצפון אפריקה. עיר זו שכה זהרה בדורותיה הראשונים, נשארה אחת הבירות של לימודי קודש, שהרמב"ם לא ראה פחיתות כבוד לעצמו להורות בה. כאם המקום להעיר כי "הנשר הגדול" הזה הקדיש את מורה נבוכים המפורסם שלו ליהודי בן צפון אפריקה, יוסף בן עקנין מסוֹיטה, שהיה החביב שבתלמידיו בסויטה וסופו שהתיישב בחלב, היא ארם צובא שבסוריה. בפאס גם ראוי לקבוע, את מושבו של עוד פילוסוף אחד, לערך ב-1365, יהודה בן ניסים אבן מלכה, שחיבורו העיקרי, "ניחומי גולה", שז'ורז' ואידה (Georges Vajda) הקדיש לו מחקר חשוב, מגלה את האפיקים הרוחניים של יהדות מרוקו, בצומת הזרמים הגבוהים בהלכה, בפילוסופיה ובמיסטיקה, גם כאן ההשפעה הקבלית היא המכרעת במשקלה, בסופו של חשבון.

אלג'יר

יש חוק אוניברסלי הקונה לו במגרב תוקף מוחלט כמעט : שום דבר של גדוּלה אינו מתקיים כאן, אלא בזכות הפריה מן הזולת. דרושים חיי המאורות של ארץ ישראל ובבל במזרח כדי להפיח חיים חדשים ביהדות המוגרבית, מן המאה השמינית ועד למאה השתיים עשרה. רק במאה הארבע עשרה, עם בוא יהודי ספרד, עדים אנו לפריחה חדשה בחיי הרוח והדת של הקהילות היהודיות.

בדורות שבינתיים התכנסו הללו לתוך עצמן ובנקל נתפסו לרפיון של העולם בסביבן ולקסם המנהגים המגיים, שמעולם לא נעקרו כליל מאדמת ברבריה זו. הרמב"ם אמר לנו מה הייתה דעתו על היהודים של ברבריה המזרחית. מתוניס ועד אלכסנדריה "אין להם ידיעות ברורות, הם מחזיקים באמונות הבל, בלא יודעים ניתקו מן המסורת הבריאה, ואף על פי כן דבקו ביתר עוז באמונה באלוהים". "יובש המזג וכבדו", זאת הייתה האבחנה של הרופא פילוסוף במאה השתיים עשרה לגבי אי אלה מיהודי תוניסיה. אולם בהשפעת הזולת עתיד היה האילן העתיק לשוב ולתת פריו. במאה הארבעה עשרה הביאו עמהם ראשוני הפליטים מספרד לצפון אפריקה מַתת זו של חיים חדשים. בזכותם נעשתה אלג'יר, שקיבלה בשנת 1391 את יצחק בן ששת ברפת, המכונה ריב"ש, – 1326 – 1408 – ואת שמעון בן צמח דוראן, הוא הרשב"ץ 1361 – 1442, המרכז העיקרי של יהדות אפריקה.

הראשון, יליד ברצלונה, היה תלמידם של גדולי הרבנים של זמנו, חסדאי קרשקש, פרץ הכהן ונסים גרונדי. לצדם שקט ראשו ורובו בים התלמוד והמסורת היהודית. בשנת 1372 עמד בראש הקהילה היהודית של סאראגוסה, סמוך לואלנסיה. מעט-מעט יצא שמו בקהילות היהודים בכל התפוצות הגולה : הוא היה בורר בסכסוכים, פוסק בשאלות שנויות במחלוקת. בינתיים מת המלך דון ח'ואן הראשון וילד בן אחת עשרה, הנרי השביעי, ירש את כסאו. כוהן דת אחר, פרדינַאנד מארטינז, נתן בנאומים חוצבי להבות את האות לשרשרת של רדיפה נגד היהודים ביותר משבעים קהילות בספרד. בסביליה הועלה הרובע היהודי  באש, ברביעי ביוני 1391 וארבעת אלפים נפש נספו.

גם בקורדובה, טולדו, מדריד, סאראגוסה ואיי הבאליארים נעשו אותם הפשעים. בולאנסיה שכלה הקהילה היהודית בתשיעי ביולי 1391, מאתיים וחמישים מבניה. אז נמלטו אלפי יהודים אל חופי צפון אפריקה, בתנאים שתוארו למעלה. הם טילטלו עמהם את מרכזה של יהדות הים התיכון מחצי האי האיִבּרי לצפון אפריקה, ובמיוחד לאלג'יר, שבה היו שלושה אישים מן המדרגה הראשונה עתידים היו להרביץ תורה : הריב'ש, שמעון ושלמה דוראן. על פי כתביהם של השלושה, אך במיוחד של הריב"ש, יכולים אנו לשחזר את החיים היהודיים בצפון אפריקה במאה הארבע עשרה. אכן, הם עמדו בקשרים עם רוב הקהילות היהודיות של צפון אפריקה, הדריכון והאירו את עיניהן. השפעתם העמוקה ניכּרת בכל שטחי החיים היהודיים : בתפילה, בפולחן, בלימוד תורה, בעניינים של חול, בנישואים, בגיטין, בירושה בארגון הקהילה, שכולם חודשו בידיהם ובידי תלמידיהם. הם העמידו לגיון של תלמידים, שעתידים היו להוסיף ולהקרין את הגוּתם, לא רק בכל קהילות אלג'יריה, אלא גם בקהילות תוניסיה ומרוקו.

לכן ראוי להזכיר כאן את הדמות הנאצלה של הרב הגדול יצחק בן ששת ברפת. יסוד הכרתו המוחלטת ביותר טמון בקביעה שהאל"ף והת"ו של כל חכמה ודעת הן בתורה, כפי שזו מתפרשת על ידי התלמוד. דבר האלוהים, שנגלה אל משה והנחיל לישראל, מגלם בתוכו את מלוא החכמה האלוהית והאנושית, והוא החוליה המקשרת והנחוצה בין תוהו האיסוף לבריאה. בשרשרת התמסורת התורנית הוא ניצב ליד הרמב"ם בזכות בהירותה של תורתו, בקיאותו במדע הפילוסופיה, והסתייגותו הגמורה מן הקבלה. הוא אהב את השלום, הסדר, השלמות, שאליה מגיעים מתוך הרהורים, ידיעת האלוהים והתפילה.

"כל בן לאלוהים חביב עלי כמוני עצמי" היה אומר, ובו היה נתון לכל אחד מתלמידיו : "בכל לבי, בכל נפשי ובכל מאודי אני עמל למען לומדי החכמה". רצונו ואהבתו הקיפו את חיפוש האמת : "אם יקבלוה ואם ידחוה, האמת היא האמת". תפילתו פשוטה הייתה, פטורה מרמזים קבליים או פילוסופיים : "אני מתפלל כהכנה של ילד" אמר גם כן. הריב"ש, רב בר סמכא המוכר וידוע בכל מקום, סירב לנהל ויכוחים של תָפלוּת ורעות רוח וסייע להנהיג בצפון אפריקה את הקובץ הברור של דיני התלמוד, על משנה תורה של הרמב"ם. חיבור זה נעשה, איפוא, הסמכות הדתית העליונה לגבי היהדות של צפון אפריקה.  "יש לנו, היה אומר," פלפלנים היכולים לעייל פיל בקופו של מחט. הם עוקרים הרים בשאלות ותשובות על קוצו של יו"ד שבתורה, ובחריפותם הם מעלים מסקנות שווא, מתירים את האסור ואוסרים את המותר".

הוא ידע וציטט את כלל החכמה המסורתית, את התלמוד הירושלמי והבבלי, את הכתבים המאוחרים של ראשי ישיבות שבמזרח, את הרבנים הגדולים של ספרד, פרובאנס וארץ הריין. הוא היה אומר : "דבר אלוהים בא מצרפת", והרבנים הצרפתיים של תקופתו קרויים היו בפיו "מאורות", "מפיהם אנו חיים ואת מימיהם אנו שותים". הריב"ש הרחיב מאוד את החכמה הזאת, שנשאבה מן המעיינות הטהורים ביותר של מחשבת היהדות. משך מאות שנים עתידה הייתה יהדות צפון אפריקה להיזון מפרי מחשבתו. גם בימינו זכרו נערץ כזכרו של אחד הקדושים. הוא היה דוגמא ומופת לכל רבני המגרב. כעבור כמאה שנה, שנת 1492, חלה יציאתם ההמונית של יהודי ספרד שעתידים היו לבסס מה שבנה הריב"ש ולפיח חיים חדשים בקהילות היהודיות של המגרב, מאגאדיר עד תוניס, ולהשלים בכך את תוי יחודה של יהדות צפון אפריקה.

החיים הדתיים 

פרק תשיעי

על מפת היהדות העולמית יכולה אולי היהדות המוגרבית להצטייר כמין טלאי לבן : ארץ לא נודעת, ואכן, המחקר המדעי בעברו הדתי והתרבותי של קיבוץ זה, שצביונו מיוחד כל כך, עודו שרוי בשלב עוּבּרי ביותר. רק בעשרות השנים האחרונים באו צוותים של חוקרים צרפתיים והניחו יסודות מדעיים להיסטוריה הכללית של צפון אפריקה, שעדיין לא נכתבה כשלעצמה.מלומדים אלה, רובם נוצרים, התעניינו רק באופן שטחי ביותר ביהדות. כאשר קם בהם משיהו וניסה להתבונן מקרוב יותר, כגון בנש וכגון פ'לאמאן, הרי למרות רצונם הטוב ויכולתם הממשית, מעולם לא חרגו מגדר גישה מבחוץ ולפעמים על דרך השטחיות. ובעצם מה עוד יכול היה לעשות משקיף שאינו יודע לא עברית ולא ערבית, שאינו מסוגל לעמוד על פשרו של ביטוי תלמודי המתורגם לערבית ומפורש על פי דרכה של מחשבה הנהירה לכל אדם שהתחנך בסביבה ערבית ? אי היכולת הזאת לראות ולהבין הביאה לפעמים להוצאת משפט נמהר, ואפילו שלילי, וכך היה המדע לקרבן. היו שראו ביהדות של צפון אפריקה "סתגלנות חברתית מודגשת מאוד", "ארגון חיצוני של מעשים ומחוות", "צייתנות ששמירת המצוות מכשילה בה את הדתיות, משמשת חיץ בין אלוהים למאמין". יותר מכל שמו משקיפים זרים אלה את לבם ל"אמירת התהלים אגב טלטולי-גו, החוטאים בנפש את הפסוקים הקדושים כלשונם". לא די שלא יכלו חוקרים אלה להבין את תמצית מהותה של היהדות  המוגרבית אלא מהעדר הכשרה יסודית ביותר אף שגו שגיאות גסות ביותר.

כאן עלינו לעמוד על אמיתות יסוד אלו, התרבות האמיתית של היהדות המוגרבית היא שמית טהורה, הלשון, שהיא כלי התרבות הזאת, אם איננה הערבית, הריהי לפחות היהודית הערבית או ניב ברברי זה או אחר. ההזדקקות למתורגמן דנה לעקרות את המאמץ של החוקרים שאין להם כל גישה ישירה את העולם, שאותו התיימרו לנתח, ולבסוף, הביטחון העצמי השאנן של החוקרים הפחות מוסמכים, ריפה תמיד את ידיהם של בעלי הרצון הטוב ביותר, שעה שמעיקרו של דבר לא נשמע קולם של הרבנים המוסמכים ביותר. שיכלו להיות לפה ליהדות צפון אפריקה, אלא באזני האנשים שהיו מוכנים ומזומנים לקבל את לקחיהם. כל בקשה לבוא בסודם של הדברים, שלא נעשתה לשם שמים, נתקלה בסירוב מנומס, אם נענתה בכלל. כמה וכמה פעמים היה כותב השורות האלו עד לכך, שנושאיה המהימנים ביותר של המסורת היהודית המוגרבית השיבו את פניהם של חוקרים ודורשים, שלפי דעתם לא הוכשרו למלאכתן כל צרכם.

אפילו נתעלם מכל השאלות של לשון, פסיכולוגיה, אינטואיציה, או פשוט של אהדה בין אדם לחברו, כל כמה שהן מהותיות, בכל זאת בעינה עומדת העובדה שבגלל השוני היוצא מגדר הרגיל של ההשפעות שעיצבו את היהדות המוגרבית ודאי תישאר אחד הקיבוצים היהודיים הקשים ביותר להבנה ולניתוח.

המצב הגיאוגרפי של קיבוצי היהודים במגרב כשהוא לעצמו די בו לתרץ את השוני, ולפעמים הסתירה, שבגורמים שקבעו את התפתחותם הפנימית. ואפשר למנות בהם חמישה גורמים שבצירופם העניקו ליהדות צפון אפריקה מקוריות שאין כדוגמתה לפי שנשתקעו בה השפעות מקראיות, פניקיות ומזרחיות, ברבריות וערביות, ספרדיות, מסטיות וקבליות, ולבסוף מערביות, בזכות פועלה של צרפת. מופלא הדבר, שרצף זה של משקעים היסטוריים יוצאים מגדר הרגיל לא די שהוא מורגש מקצה אל קצה בכל רחבי צפון אפריקה, ובה בלבד, אלא שגורם זה או אחר מבין אלה שהזכרנו שליט בחבל אחד או במשנהו, בלי להתחשב כלל בגבולות המדיניים החדשים החוצצים בין תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו, לא כן מצויים ההבדלים האמיתיים. התייר שהיה נוסע מנאות המדבר שבדרום, ממטעי התמרים של מרוקו, מדרום למראכש, ואחרי כן היה פונה אל הסלעים האדומים והלוהטים של גרדאיה שבאלג'יריה ומשם היה נושא פעמיו אל גאבס, מָטמטה וג'רבה שבתוניסיה, פוגש היה על קו האש הזה, בשוליה של סהרה, הרבה מאוד קהילות יהודיות, שבכולן שלטו השפעות מקראיות מזרחיות, ותאומות היו למרות ההבדל במצבן הגיאוגרפי.

לאורך קו התיכון העובר את טיטואן, מכנאס, פאס במרוקו, טלמסאן, אוראן, אלג'יר שבאלג'יריה, תוניס, ספאקס, קירואן שבתוניסיה, עדיין אפשר היה לחוש בהשפעה הספרדית או האיטלקית, תוצאה מן ההגירות של המאות הארבע –עשרה והחמש-עשרה. על גבי סביבה מסורתית זו אפשר היה לקרוא שם כמו מן הספר הפתוח את אותות ההשפעה והאמונות העממיות הברברו-ערביות, ירושת מאות שנים של מגע עם הארץ ועם יושביה, ואילו בתוקף חומרתן והתעלותן הכריעו את הכף האמונות המיסטיות והקבליות, שהן בלי ספק סגולתה העמוקה, המתמדת והמקורית ביותר של יהדות המגרב.

על תמונה זו הטילה צרפת את כתם הצבע האחרון. כתם זה בולט היה וזהר ביותר במקום שהייתה ההשפעה הצרפתית המתמדת ומעמיקה ביותר, כלומר מצד אחד, באלג'יריה, ומצד שני, בערים הגדולות של תוניסיה ומרוקו, בפרק זה נשתדל ללמוד ברחיפות את ההשפעות המזרחיות הספרדיות, המיסטיות, הערביות-ברבריות והצרפתיות, שעיצבו את קלסתר פניה של יהדות צפון אפריקה, למען הנוחות נזדקק אגב כך לחלוקה המתבקשת בעת ובעונה אחת, הן מן ההיסטוריה והן מן הגיאוגרפיה, מובן מאיליו שקווי שיא שונים אלה נפגשו במציאות על מנת ללוש ולהכשירה להתחדשות.

השפעה המזרחית

הבה ניכנס בדמיוננו לאחת מאותן קהילות יהודיות, שנשארו אפריקאיות אמיתיות ביותר, באיזה כפר נידח שבמדבר, בדמנאת שבאטלס הגדול, במסעד שבסהרה האלג'ירית, או בג'רבה האידילית, שהים המקיף אותה מכל עבר גונן עליה מפני השפעות מבחוץ. מלכתחילה, בושם עז של מזרח בא עליך מכל עבר, אלו הסמטאות הצרות , אלה הבתים הנמוכים שאתה פוגש בהם בכל ארצות האסלאם, אלו החנויות שבהן חנווני או בעל המלאכה שפופים על הארץ, והטכניקה המשמשת בהן היא כמעט זאת של המזרח המקראי.

הרגשה זו גוברת בך כשאתה מתבונן במלבושי הגברים או הנשים. הגברים, שעדיין לא נכבשו להשפעות המערביות שעליהן נדבר עוד מעט, לבושים ג'לאבה שכמוה כמו זו של העירונים המוסלמים, תכופות שחורה, לזקנים ולנכבדים, אך בדרך כלל לבנה, מזמן שבּטל החוק המחייב ללבוש שחורים. הרבנים, אם גם אינם לובשים ג'לבה, הריהם לובשים גלימה המכונה זוֹהה, לבוש של אריג מיריעה אחת הגולש בהדרת מלכות מן הכתפיים עד לקרסוליים בלי חֵפת בצוואר ושרווליו פתוחים לרווחה מפרק היד עד למרפק.

בין מלבושי הגברים יש לציין את הזאבֱּדֱוֹר, התסמיר, בההדיה או חזיה מקושטת להלל בארבעים כפתורים, הסרוואל או מכנסים של משי אטלאס או אריג אפור או שחור, שהאופנה גוזרת שיהיו צרים או שופעים יותר, אך תמיד מהודקים היטב במותניים ובסובך. כיסוי הראש בוא הכיפה השחורה הקלאסית של היהודים מן המללאח המרוקאי, בצורות שונות, התרבוש או השאשייה, הנעלמת תחת צניף שחור עצום. הילדים לובשים בלוּזה, שבמרכזים שונים, בפרט בגאבס ובג'רבה, מוסיפים הם ללבוש תחתיה את החזיה החומה הקטנה המגינה עליהם מפני הקור. נראה בעליל שהנעלים אינן מקובלות, כל אחד נועל דרדסים או נעלים נמוכות של מוסלמים, או בלג'ה, מעין נעל בית מעור גדי שאדם מחזיקן בזהירות בידו בהתהלכו בשבילים מאוּבּקים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'104-102  

מלבושי הנשים אָפייניים עוד יותר : חולצה ששרווליה תפוּחִים, מחשוף רבוע, מעוטרת בשפע תחרים של ואלנסיה או ברקמה אנגלית, סרוואל או מכנסיים שופעים מאריגי כותן, מוחלקים במותניים ומהודקים בקרסוליים, מגיל מסוים והלאה נוטשת הנערה את החולצה ולובשת אפודה ארוכת שרוולים בצבעים עזים, אדום ירוק , שחום כברונזה. הלבנים גם הם אינן ידועים, בייחוד בדרום, להוציא את חזיית האישה העשויה בדי צמר ססגוניים. ברחוב מתקשטת האישה הצעירה בפוּטה, או פיסת משי או כותן המפוספס פסים נוצצים, המכסה ומבליטה את חמוקי ירכיה. סוודר של כותן או של משי רקום זהב עוטר את פניה ומסתיר כליל את בלורית השיער, הנחשבת ערוה באישה. כיסוי הראש לראווה הוא הכּוֹפיה המפוארת הרקומה זהב ומקושטת פנינים, זהב וכסף, כעטרת מלכות ממש.

נעלי בית דקות גבוהות עקב וכפכפים כבדים מֹשַׁוִים יפעה מקראית להילוכה, גם אין היא יוצאת אלא כשהיא עטופה איק עצום של משי או של קשמיר ההופך את האישה או הנערה למאדונה קלאסית. תאג'ורי מתאר לנו את הכּסווַה כּבירה, לבוש הכּלה הלבן והמפואר המעוטר רקמות, ושנצים.

הכתף אפודה של קטיפה רקומת זהב, אל-גמבאז, בית חזה קטן של קטיפה שסרטים של זהב מבליטים אותו, ולו מחשוף רחב מאוד, אל-כּמאס צמירה, שרוולים שופעים כצעיפים מעשה משי רקום, המורכבים מצד אחד על אמצע הזרוע והקצה השני שלהם עוטף את הכתפים וחלק מן הגב. הזלטילה, חצאית רחבה של קטיפה העמוסה סרטים של זהב. המדאמה, אבנט של קטיפה מרוקם זהב ופנינים, ולבסוף אל-ח'מאר, עטרה עמוסה זהב, כסף, אזמרגדים, פנינים ואבני אודם. כאן לפנינו מזרח בכל הדרו, שרישומו היה עמוק עוד יותר אם נכננס אדם ביום שבת או מועד לבית הכנסת בו כל הגברים עוטים, מראש ועד כף רגל, בורונס לבן ומהודר.

הביטוי הגרוני המובהק של העברית, קצב מזמורי התפילה הקרובים כל כך לתפילה הגיגוריאנית מלפני שנת אלף לספירה, הכוח החודר שמפיק אדם השקוע כולו במלות התפילה, הרגשת נועם הנאצלת מדלותה המופלגת של המסגרת, המזכירה בהרבה והרבה בחינות את המסגד, לפעמים אפילו הרישול בהליכות, יחס הקרבה המפתיע הזה במעמד השכינה, כל אלה נושאים אותך אל המזרח, המקום שלא השתנה כמעט מאז נדודי אברהם או ויכוחי התלמוד.

בלשון הדיבור הוחלפה הארמית מלפני אלפיים שנה בניב אחר, שמי אף הוא, הערבית היהודית.

ההרגשה שעלינו לעזוב את מערכת ההתייחסות הרגילה של מחשבתנו, כדי לדון את המציאות של העולם הזה, מתחזקת כשאנו נותנים דעתנו על תולדותיהן והליכותיהן של הקהילות, בהן אנו עוסקים. רואים אנו איך מלכתחילה נשארו אלו קרובות מאוד למקורותיהן.

ארץ ישראל היא ממשות סמוכה, המוכרת מתוך תאוריהם המדויקים של נוסעים או עולי רגל. תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו שכנו בדרך שהוליכה את הנוסעים מבבל או בבגדאד לספרד, הישיבות של קירואן, תוניס, תהארה, טלמסאן או פאס קיימו קשרי קבע עם חכמי סורא ופומפדיתא, אלו ישיבות בבל, שבהן נוצר התלמוד עם חכמי ירושלים, ולימים, כפי שעוד נראה, עם חכמי צפת.

בשלב מאוחר יותר חדר התלמוד למגרב. אולי יותר מאשר באירופה, נתקבל כאן ונלמד כמציאות חיה. באקלים דומה לזה שבו צמח. בשום מקום לא הייתה נתקל אצל יהודי המגרב בהתקשחות או בהסתיידות עורקים נוכח הנושא הקפוא, שההערצה אליו גוברת ככל שחשים בתלישותו מן המציאות.

בעיני הילד הרי אברהם ההולך לחרן או אל הר המוריה הוא האב, שאותו הוא ארואה רוכב יום יום על אתונו. הלל או רבן גמליאל, המרביץ תורה בתלמידיו, הרי זה הרב של הכפר, אותו לבוש, אותן הליכות, וחוסר ההיגיון של השליט המוסלמי, בסופו של חשבון, אינו חמור יותר מזה של המצרי בימי קדם.

ההמשכיות בין העולם התנ"כי ליהדות המסורתית של המגרב לא היה בה ספק. שום תהום לא הפרידה ביניהם כל עוד לא חגגו ההשפעות החדשות את ניצחונן.

בבית הספר העמידו הרבנים הגדולים של יהדות צפון אפריקה שלשלת ארוכה של פוסקי הלכות שבנציגיה יכול הייתה לפגוש כמעט בכל המרכזים היהודיים של אפריקה הצפונית, ובעיקר במרוקו. עולם זה עתיר תרבות נעלם היה כמעט לגמרי מעיני המשקיף הנחפז לדרכו או הלקוי בידיעותיו.

אבל מי יכול היה לעקוב בארמית אחר הפלפול של דף גמרא מופתע היה לפגוש, אפילו בעומק נאות המדבר של הסאהרה, בחכמים השוחים בנקל בית התלמוד הבבלי, במפרשים ובמפרשי המפרשים, ספרות שלמה ועצומה שלעתים קרובות מאוד שוב לא היה בה דבר נסתר מהם.

רבנים הרבה, בפרט במרוקו, היו מקיימים לשכות ייעוץ ממש בענייני הלכה. מכל קצות האזור שאליו הייתה השפעתם מגעת באים היו לשאול בעצתם, לפעמים מכל רחבי צפון אפריקה, לאחדים מהם יצאו מוניטין גם מחוץ למגרב, מישראל, מאירופה, ולפעמים מאמריקה, היו פונים אליהם לשאול דעתם.

דיני התלמוד אינם מותרות של מלומדים אלא הם ממלאים תפקיד חיוני בחברה היהודית המסורתית, גם זו מתכונותיה של יהדות המזרח שלא הבדילה בין קודש לחול. התגלות האלוהים, היא התורה, הייתה קובעת את חיי היומיום של היחיד ושל הציבור עד לפרטי פרטיהם.

 צריך היה לעיין בתורה בלי הרף כדי לדעת איך לקיים את המצוות ולקבל עול מלכות שמים. התלמוד הוא האינצלקופדיה של כל חוכמת היהדות המסורתית : על פיו התורה מתפרשת ויכול אלוהים להשפיע מטובו על בית ישראל.

בכל מקרה של ספק היה הרב דן כפי בקיאותו בהלכה : כך בבעיה דתית, וכך גם בדין ודברים של חול. תוניסיה, מרוקו והקהילות היהודיות השמרניות שבדרום אלג'יריה (גרדאיה) הטיפו לנהוג על פי דיני התלמוד בכל הנוגע לענייני אישות, נישואים, גטין וירושות.

ראינו כבר, שבלשכות הרבנים מטפלים היום מידי יום בסכסוכים שהתגלעו בתוך הקהילה היהודית.בבתי הדין הרבניים חוזה הייתה לעתים קרובות בתמונות, שהיה בהן כדי להזכירך, שעדיין בארץ אתה נמצא. אבל הדיינים הצטיינו בחיים של כבוד והכרת ערך עצמית שהיו ערובה לחוסר משוא פנים בדין.

תוך כדי חקירה ודרישה מדוקדקת שערכנו בהווית המשפט הרבני במגרב, לא שמענו אפילו פעם אחת תלונה על תאוות הממון שלהם, וזאת בארץ שבכל מקום הייתה שטופה בדברי רכילות ובמנהגים נפסדים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'107

10/06/19

בזכות ארגונה של היהדות – הגם שעורר ניגודים בין היסודות הנאורים ביותר באוכלוסיה, שמבקשים היו לאמץ להם את דיני האישות הצרפתיים שהוענקו מאז 1870 ליהודי אלג'יריה הייתה במגרב תמיד ספרות תלמודית ענפה. מעצמו מובן, שהספרות העתיקה הייתה נושא ללימוד קפדני ביותר, לרבנים ולפרחי רבנים, אך המצוינים שבהם שקדו להעשירה בהגיונותיהם שלהם : בלשכותיהם של הרבה רבנים תוניסאיים ומרוקאיים, משעה שרכשת את אמונם יכול היית לראות איך המגירות נפתחות ולעיניך נגלה ספר שבכתובים או כתבי יד שכבר נשלם, ששוב לא המתין אלא לפרסומו.

שכן עד לימים האחרונים של יהדות המגרב היו ספרי הלכה מרובים מתפרסמים בה. בתי הדפוס של פאס, של קזבלנקה, ובעת האחרונה במיוחד אלה של בועז חדאד בג'רבה, היו מוציאים את חיבוריהם המעולים ביותר של רבני המגרב. מי שזכה, מדפיס הוא את חיבוריו בארץ הקודש, באמצעות קרוב משפחה או ידיד מיושבי ירושלים או טבריה.

נדיבים בעלי אמצעים היו מתכבדים בכך, שסייעו להוצאתם של ספרי קודש אלה, שבהכרח נתייחדו למיעוט של למדנים ויראי שמים, שהרי כתובים היו בעברית רבנית, או לעתים רחוקות יותר ביהודית ערבית, ומודפסים תמיד באותיות עבריות.

אם נעיין ברשימת הספרים של אחד המו"לים הללו הרי נמצא בה סידורי תפילה, עם פירושים או בלעדיהם, ספרי פלפול תלמודי, הרבה ספרי יראים, לעתים קרובות כתובים ביהודית ערבית, תרגומים מאוחרים בניב זה של היצירות הגדולות בהלכה היהודית, מדריכים ברפואה עממית מזרחית, ספרי קבלה, שירים ואפילו רומנים היסטוריים.

באשר לסוג הזה האחרון, החל יוזב ואסל – Eusebe Vessel – בכתיבת מונוגרפיה מועילה של הספרות העממית של יהודי תוניסיה, שלדאבון הלב לא זכה לסיימה – ככל הידוע לנו תוכנית יחידה לחיבור על אודות הספרות העצומה הזאת. פירוש הדבר שעדיין לא הגיעה כאן השעה להוציא משפט כולל.

תחילה צריך יהיה לאסוף ביבליוגרפיה מדוקדקת של כתבי היד ושל חיבורים שהוציאו סופרים מוגרבים בעברית רבנית או ביהודית ערבית. החקירה והמיון של כתבי היד, שאחדים מהם נפוצו לארבע רוחות השמים, שנקנו על ידי אוניברסיטאות או ספרנים זריזים שבאמריקה ובישראל, אלה עצמם יצריכו מאמצים מרובים.

משעה שיושלם המִפקד הזה, אפשר יהיה לגשת לחקר הפעילות הרוחנית והדתית הזאת שנתרקמה במאות השנים האחרונות. כלום אנו צריכים להדגיש מה רבים הכשרונות, שצריך יהיה לאספם כדי לא להיכשל במלאכה זו ? מחוץ לידיעה יסודית ביהדות, בערבית, בארמית, בהיסטוריה היהודית, בתלמוד, בקבלה, בתפילות ובפיוטים, צריך יהיה אדם לדעת גם ערבית ויהודית ערבית ולהיות בקיא בשיטות היסודות של המחקר המודרני. בלי סגולות יסוד אלו עלולים המאמצים הראויים ביותר לשבח, להניב רק תוצאות של מה בכך.

אחד הקווים האופייניים ליהדות זאת שאנו תוהים עליה כאן, במצבה המקורי, הוא המעמד שיחדה לאשה. בתוניסיה, בדרום אלג'יריה ובעיקר במרוקו, שמורים היו סימנים הרבה לפגישתם של דיני התלמוד על המנהגים וההליכות של האוכלוסיות המאוסלמות של צפון אפריקה.

ראינו אותה יפהפיה במיטב מחלצותיה ביום כלולותיה : גם אם הצטיינה בכל חמדתה של נסיכה מתןף אלף לילה ולילה, הרי מהרבה בחינות יעודה הייתה גם לשאת עול כבד של שעבוד. כאן המקום לנתח את מעמדה האישי המסורתי במגרב, שהוא שקבע את מצבה עד 1870 באלג'יריה, ועד לשחרור מן השלטון הצרפתי גם בתוניסיה.

במרוקו ובדרומה של אלג'יריה לגבי היהודים שעליהם חל חוק האישות המקומי. השתמרות זו של דיני התורה והתלמוד בחיי היומיום של הקהילה המוגרבית הגבירה את האופי המזרחי המובהק שלהן, תוך שביססה את היחוד היהודי לעומת הסביבה המוסלמית.

מצב האשה.

אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה.

נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.

לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות.

הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.

זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.

במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי.

בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.

היקף סמכותו של השיפוט הרבני  נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים  הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.

מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יר.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ' 109

סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

" למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית "

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם של הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה.

באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש. הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית.

יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גוּלוון, תאג'ורי, ברינוֹ ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה. אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות. המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים. בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נטו בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרבּ. במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים.

דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו. בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד. בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם.

לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים-עמ'-112

מצב האשה.

אם ארגונן של הקהילות היהודיות, בצורה הידוע לנו, ראשיתו נעוצה במאה החמש עשרה, הרי ראשיתם של בתי הדין הרבניים חופפים את ראשיתה של יהדות צפון אפריקה. נצחונו של האסלאם לא גרע מאומה מן האוטונומיה השיפוטית של הקהילות היהודיות : הללו מוגנות היו על ידי העקרון הקוראני : "אנשי האונגליון יישפטו על פי האונגליון". הכרה תחיקתית זו, שמעולם לא הייתה ברורה ומפורשת בארצות הנצרות עד לתקופת האמנציפציה, הייתה לה חשיבות ניכרת ובה התבטא כל יתרון מעמדו היהודי בארצות מוסלמיות לעומת אחיו יושבי אירופה הנוצרית.

לד'מי הייתה לפחות זכות לחיים, לרכוש ולחופש המצפון. בית הדין הרבני היה נותן תוקף והכשר לקיומה של מערכת סמכותית בלתי מוסלמית בתוך החברה התיאוקרטית של ממלכת המאמינים. חוץ מאשר באלג'יריה, לא הכניסה השתלטותה של צרפת בשטח זה אלא שינויים קלי ערך, בנוגע לפרטים של נוהל או בנוגע לארגון המנהלי של בתי דין הרבניים, שרבניהם קיבלו שכרם משלטון החסות. הנה כך אירגן הדהאהר מיום 22 במאי 1918 מחדש את הנוהל של בתי הדין הרבניים של האינסטנציה הראשונה והעמיד את מספרם על שבעה במרוקו, אף הקים בית דין רבני גבוה שעליו הוטל לגבש את השיפוט היהודי במרוקו.

זאת ועוד, דהאר, מתאריך 40 במאי 1940, יצר מערכת שיפוט בעלת אופי מיוחד לגמרי "בית דין השררה – שעליו ניטל ליישב את כל הפלוגתות הנוגעות במשפט השררה. דינים אלה מקורם בתנ"ך, המכיר בכך שהכּהונות הציבוריות העיקריות עוברות בירושה.

במגרב פירשו זאת לגבי כל המשרות הציבוריות שבידי הקהילה היהודית, שנחשבו עוברות בירושה, על תנאי שיהיה הבן מסוגל לשמש במשרה שהחזיק בה אביו. זכות השררה הייתה נחלתן של כמה משפחות ותיקות שבתחילה מועטות היו למדי. בהמשך הדברים, הואיל וזכות זו עברה לכל הצאצאים הזכרים, נתגלעו סכסוכים לרוב ולכן, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ארגנה צרפת, בתורת מעצמת החסות של מרוקו, בית דין מיוחד, שעמו נמנים שלושה רבנים שאינם נהנים מזכות השררה, והטיל עליו ליישב את הפלוגתות, שנבעו מן הזכות העתיקה הזאת,. מקרב בעלי זכות זו היו הקהילות בוחרות את הדיינים, בפיקוחן של הרשויות הממלכתיות.

היקף סמכותו של השיפוט הרבני  נקבע במרוקו בשני דאהרים, מיום 12 באוגוסט 1913 ו – 22 במאי 1918 ועל ידי החוזר, מיום 15 בפברואר 1938. ההלו הסמיכו את בתי הדין האלה לדון בכל המשפטים  הנוגעים לנישואים, יחוס אבות, אימוץ, כוחם של אבות, תקפותן של צואות, ביצוע עזבונות, חלוקתן של ירושות, תרומות, מחלוקות בנוגע לנכסי הקודש, וניהולם של בתי הכנסת.

מובן שלא היו בתי דין האלה מוסמכים לדון אלא במשפטים שבין יהודים מרוקאים במרוקו, תוניסאים בתוניסיה, או אלג'יראים בדרומה של אלג'יריה. סמכויות שיפוט אלו, אם גם ששמרו על צביונן המיוחד של הקהילות היהודיות, יצרו גם הפליה ברורה לרעתן, שעוררה טינה עזה בלבם של יהודי המגרב, כל אימת שהיו חייבים להתייצב לפני בית דיו השרעי המוסלמי, שהיה הסמכות השיפוטית משעה שהיה מוסלמי צד בעניין.

בבית הדין הרבני של קזבלנקה, שהיה החשוב ביותר בכל המגרב כולו ובו בוררו כאלפיים משפטים בשנה, יכול היה אדם לקרוא פסוקים אלה מעל בית המשפט :

"למדו היטב דרשו משפט אַשרו חמוֹץ שפטו יתום ריבו אלמנה " וכן : " על שלושה דברים העולם עומד : על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר : אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. הוו זהירים בדין.המשפט הוא האמת, שלאמיתו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"

רוממותם של כללים אלה מבליטה עוד יותר את דלותם של בתי משפט אלה, שכל מצוקת המללאח ומחסוריו היו עוברים בהם כבתהלוכה. מי שהיה עוקב אחר ההמונים שהצטופפו שם בימי הדין רואה היה את המתרחש בבתי משפט אלה, שהיו שופטים יהודים על פי התורה, התלמוד והפוסקים הגדולים, ובהם בראש וראשונה ספריהם שח הרי"ף, הרמב"ם ויוסף קארו.

על קבצי הלכה נתווספו במגרב פסקיהם של רבנים, שפרסמו אלפי שאלות ותשובות, שרובן עדיין לא יצא לאור והן – הן אוצרה המיוחד של יהדות צפון אפריקה. באשר לבגרות ולאפוטרופסות נהגו, כמובן, על פי הכללים המסורתיים של התנ"ך והתלמוד. אולם אף שעל פי חומר הדין אשה מגיעה לפרקה בגיל שתיים עשרה וגבר בגיל שלוש עשרה, באו חכמי ספרד והעלו גיל זה לשמונה עשרה שנה. בהשפעת הדוגמה של צרפת פרסמו הרבנים הראשיים של מרוקו , בעת מועצתם השנתית השנייה בשנת 1948, תקנה שהעמידה את גיל הבגרות המשפטית על עשרים שנה לגברים ונשם כאחד, אף שהתירה לבית הדין הרבני להכיר בעצמאותו של קטין קודם לגיל הנדרש.

הרי זו דוגמה טיפוסית להשפעתם של זרמי ההיסטוריה הגדולים שנפגשו ביהדות המוגרבית. יכולים אנו להבחין באותן מגמות בתחום של דיני קידושים ונישואין.יפה תוארו טקסי הקידושים על ידי כמה משקיפים, ובהם גּלוון, תאג'ורי, ברינו ומלכה ובן עמי. הם תוארו בתמונות שצייר דה-לקרואה באלג'יר ובמרוקו. הקידושים הם טקס משפחתי פשוט, אף כי תופסים הם במקרה של הפרה. הואיל ובתחום זה היו הרבה מקרים מצערים של הפרת אמונים, נאלצו הרבנים המוגרבים להוציא דינים שהמשיכו במגמות, שהסתמנו החל מן המאה השבע עשרה ובהשפעת מוסר חקיקה המערבי, פרסמו ב – 10 וב – 11 ביולי 1947, תקנה שגזרה עונש על כל מעילה באמון בנידון זה.

אותה תקנה עצמה נתנה תוקף משפטי לדיני המקרא וההלכה לגבי האזור הצרפתי של מרוקו, לרבות טנג'יר, בעניין הבטחת נישואים שבא פיתוי לאחריה. בלא להכנס כאן בפרטי החידושים המשפטיים האלה, הרי עלינו להדגיש שלא באו אלא לטהר את הדין היהודי מן ההשפעות הערביות שקלט ולבדוק אותו לאור ההשפעות המערביות, שמשלו במגרב בכיפה בעשרות השנים האחרונות.

המגמה הייתה להגן על הצעירה ולערוב לזכויותיה : עם זאת, לא היו רבני המגרב להוטים לחפש אחר האבהות, הם לא הטילו את האחריות על המדיח אלא אם כן הודה בה הוא עצמו רשמית.

הוא הדין לגבי הנישואים. התפתחות המשפט הפרטי במגרב בעת האחרונה, נוטה הייתה לטעת בחקיקה המיושנת החדורה השפעות מוסלמיות ומזרחיות, עקרונות הקרובים יותר למחשבה המשפטית של המערב. מתוך התקנות החדשות שפרסמו הרשויות הרבניות העליונות יכולנו לעמוד על התפתחות המידות והדעות.

למשל, לפי דוגמת המוסלמים היו זיווגי קטינים גם שכיחים מאוד בחוגים יהודים. עוד לפני שנים אחדות בלבד היה זה מקרה שכיח למדי, שתסרב ילדה בת תשע ללכת לבית הספר…משום שהיא נשואה. התגובה החריפה עד מאוד מצד הקהילות היהודיות והעילית המשכילה הביאה לידי פסיקות חמורות של בתי הדין הרבניים במגמה לאסור מנהג זה ולקבוע את הגיל החוקי לנישואים בתקופת הבגרות המינית.

ועוד עלינו לומר כי עוד בשכבר הימים הנהיגו הרבנים הספרדים, מדאגה להגנת האינטרסים של האשה, משטר של שיתוף בני הזוג במקום הפרדת נכסים, שהייתה ממסורתו של המשפט העברי. היו אלה אותם רבנים קסטיליאנים, שניסו לשים סייג למנהג החוקי של הפוליגמיה, שהדין מכיר בו לגבי יהודי המזרח. אכן תקנות קסטיליה התירו לעשות את המונוגמיה אחד מתנאי הכתובה :

כל זמן שהייתה הכלה דנן וכל זמן שהתקיים הזיווג בין בני הזוג אסור לבעל שישא אשה אחרת. אם יעבור על איסור זה, יצטרך לשלם אז לכלה דנן את כל הסכומים שנרשמו בכתובה כנדוניה חוקית, ולתת מיד בידה גט כריתות, כדת וכדין,כדי שתהיה בת חורין להינשא בשנית.

כחברה מזרחית התירה היהדות המוגרבית, מאז ומתמיד, את הפוליגמיה. התנאי העקרוני היחיד שנדרש על מנת להתחתן שבנית, כשלא היה הדבר אסור על פי הכתובה הראשונה, היה שיוכיח הבעל כי יש לאל ידו לפרנס שתי נשים.

בכל זאת כאשר היה הדבר ביכולתם נאט בתי הדין הרבניים שלא להרשות זיווג שני אלא בשעה שהיה הזיווג הראשון חשוך בנים משך למעלה מעשר שנים. ואכן, בחוגים ברבריים וספרדיים כאחד נעלמה הפוליגמיה החוקית כמעט לגמרי מקהילות היהודים במגרב.

במקרים הנדירים בהם נתקלתי בה אגב מסעותי בצפון אפריקה הייתה הפוליגמיה חוקית זו פועלת במובן זה שהצמיחה פחות טרגדיות מבגידות משפחתיות במסגרת של מונוגמיה. מבחינתה של יהדות צפון אפריקה הייתה צרה החברתית האמיתית מצויה במקום אחר – בפוליגמיה הרצופה, שבחוגים ידועים נתאפשרה בגלל הנוהג של קלות יתירה בגירושים. דיני הגירושים, המקובלים בתנ"ך, כבכל מערכות המשפט במזרח, מפקירים למעשה את האשה לאדונה ובעליה ודנים אותה לגורל בלתי אנושי, תוך שהם מקריבים בראש וראשונה את הילדים, קרבנות חפים של הטרגדיות הכמוסות הללו.

בכמה שכונות מללאח ידענו על נשים שהרבו להנשא ולהתגרש עד שסובבו כמעט כל הגברים שבמקום. ירידה מוסרית זו, שנסתיימה בעוני, הייתה סיבה נוספת להסתאבותה של היהדות בארצות המוסלמיות. במגרב נוצלה התערבותו של הרב, שבלעדיה אין תוקף משפטי לפרידתם של בני הזוג, על מנת לנסות ולבלום מקרי הגירושים, שלבשו ממדים מדאיגים בשכבות העממיות יותר.

הזעזועים שחלו במבנה המזרחי של הקהילות היהודיות, עם התפרצותה הפתאומית של ההשפעה המערבית – והאמנציפציה של הגברים, שהייתה מהירה מזו של הנשים – החמירו לפעמים את המשבר המוסרי, ובכמה מקרים הרבו את מספר הגירושים על פי רצונו של הבעל בלבד.

בערים מסוימות, במיוחד בדרום, היה במרוצת השנה למעלה ממקרה אחד של גירושים כנגד כל שלושה זיווגים. לא היה זה דבר בלתי רגיל לפגוש בגברים שבימי חייהם התחתנו כדת וכדן למעלה מעשר פעמים. עיוותים אלה לא היו ידועים במעמד המשכיל יותר, שבו היו הנישואים מובטחים למשעה מפירוק והפוליגמיה נודעה מעולם. לפוליגמיה הרצופה הזאת נתלוותה, כמובן, פוליאנדריה רצופה : נשים, שגורשו כמה וכמה פעמים, נידונו בכך לגורל שממנו סבלו יותר ככל שהייתה האמנציפציה המוסרית שלהן ממשית. בשכבות המפותחות יותר, שבהן שוב לא היו מעשים אלה מקובלים, אלא שנשארו אפשריים מבחינה משפטית, היה איום הגירושים עלבון צורב לבנות הדור החדש.

הרבנים הראשיים של מרוקו, שמתוך חרדה למצב הזה נועדו לכינוס שלא מן המנין, במאי 1947, הודיעו על מכלול של צעדים שכוונו להפחית את מספר הגירושים ולבסס יותר את זכויות האשה הנשואה.

כדאי לנתח כאן את החקיקה הזאת, היוצאת מגדר הרגיל, שניסתה לשוות לחברה המזרחית איזה גוון המושפע מן הדוגמה הצרפתית. הרבנים הראשיים של מרוקו הסכימו כי אשה שויתרה על קצבת מזונות יכולה לחזור בה בתוך שלושה ימים. הם תיקנו שלעולם לא יוכרז גט בטרם יעברו שלושה חודשים מיום הפתיחה בהליכי הגירושים, הם שמו מכשולים ועיכובים בדרך להשגת הסכמתו של בית הדין, והם קבעו שאין לשלח אשה כנגד רצונה אלא לאחר שתופיע בעצמה לפני בית הדין בן שלושה דיינים שחובתם להזהר בדינם במידה שאין למעלה ממנה להאיר באופן גלוי פנים לאשה. כך הייתה רבנות מרוקו מנסה להמתיק דין שלא היה בכוחו לתקן את הקלקלות שבהן דיברנו למעלה, שכן עקרונית ראתה הגרושה הכרח לעצמה להשאיר את ילדה לבעל. רק הילדים שהייתה מיניקתם היו נשארים ברשותה עד מלאות להם שש שנים. אז היה האב רשאי לקחתם לו בלי שיוכל איש למנוע זאת ממנו.הנקל לשער איזה טרגדיות היו נולדות מכך. הגרושה הייתה מאבדת את ביתה, את ילדיה ואת בעלה. מהיותה עזובה ומבוזה, בלי שתוכל ללמוד מקצוע או לגלות יוזמה קלה שבקלות, לא נותר לה, בתוך מחסור גמור זה, אלא לחפש בעל אחר, שיוכל גם הוא לגרשה באותה קלות, ולהתחיל מחדש כל עוד ישתמר בה שריד עלומים כלשהו. לאחר מכן יהיה גורלה נואש עוד יותר.

מנהגים ברבריים אלה היו בבחינת סטיות שנבעו מן הניוון הכללי של כמה שכבות מדולדלות במיוחד. אין להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המזרחית מן העובדות שהודגשו כאן, ממש כמו שלא נהיה רשאים להוציא מסקנות כלליות על מצב האשה המערבית מתוך מחקר על הזנות בכּרכים הגדולים של אירופה.

בשכבות רחבות, שלא נוגעו בנגעים חברתיים אלה הייתה האשה המזרחית, מפוארת בעדייה ובמחלצותיה, שומרת על טהרת המשפחה ומחנכת את ילדיה, ונהנית הייתה מעדיפות טבעית כהשלמה למנת הזכויות שהעניק לה המשפט העתיק של המזרח המקראי.

גם בעניין הירושות ניכר היה האופי המזרחי של היהדות המוגרבית. עד ימנו יש הבדל עמוק בין מנהגי המגורשים , אלה מגורשי ספרד, שנהגו כמנהג קסטיליה, ובין התושבים, ילידי המגרב. ראוי לציין, שעד לכינונו של משטר החסות הצרפתי לא סבלה היהדות מכפילות זו במנהגים במה שנוגע להסדר ירושות : החיים היו סטטיים והייתה הפרדה ברורה למדי בין קהילות צפון אפריקה וחוף הים, שנהגו כמנהג המכונה "קסטיליאני", ובין הקהילות שבהרי לב הארץ והדרום, שאצלן שרד המנהג המקראי ההלכי המסורתי.

על פי משטר זה הייתה האלמנה מודרת הנאה למעשה מן הירושה ולא היה לה בה חלק ונחלה אלא במקרה יוצא מגדר הרגיל בו יחד לה בעלה חלק בעזבונו. בהעדר צוואה מכל וכל לא הייתה וכולה אלא לתבוע את הנדוניה שנקבעה בכתובה : אם ויתרה על נדוניתה, או אם לא קמה לתבוע אותה, היו יורשי המנוח חייבים במזונותיה, זכותה למזונות אלה לא הייתה פוקעת אלא אם נישאה מחדש.

בלי שנוצרך לנתח את החוק הרבני באשר לירושה, עלינו להדגיש, שעם בואם של היהודים הספרדים, שהביאו עמם את השפעת הציביליזציה הספרדית הגבוהה מן התקופה של ערב גירושם, הונהג בצפון אפריקה שיתוף נכסים אמיתי בין הבעל לאשתו. החל משנת 1947, ניסו הרבנים הראשיים של מרוקו למזג את מנהגי הקסטיליאנים וילידי המקום : הם עיבדו הצעת תקנה שלפיה דין האשה הנשארת בחיים כדין ילד בירושת בעלה. הויכוחים שעוררה תוכנית זו של רפורמה הבליטו את הניגודים בין החוגים המצדדים בשיווין זכויותיה הגמור של האשה על פי דוגמת המערב ובין החוקים ששמרו אמונים למסורות המזרח. בכל הקשור למעמד האישי של היהודי המוגרבי בלטו הסתירות בין המזרח למערב בכל חומרתן : למרות התנגדות החוגים המסורתיים היה הנוער המוגרבי, בין אם נשא עיניו, לצרפת ובין אם לישראל, נוטה להתרחק מעברו הקשור למזרח ולפלס לו דרך אל התקופה בה הוא חי.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- מצב האשה-עמ114