קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
ראשית שלטונו של האסלאם.
ההיסטוריון הערבי, בספר רשומותיו, מזלזל במיעוטים האלה, שעבר זמנם ועודם נטפלים אל שוליו של האסלאם עטור הניצחון. בדוחק הם מבצבצים ומופיעים פא ושם בדפי המספרים – להבאיש ריחם של גדולים, לתרץ מעשה נקם או להוסיף על תהילתו של פלוני.
אז אין אלה כי אם אבזרי לוואי בהיסטוריה האמיתית, שבעיקרה היא מתרקמת בתחומי האמונה. מובן, שלא זיכּואת היהודים אלא באותה מידה של תשומת לב הראוייה לחפצים דוממים. אם תעודות אנו חפצים, הרי עלינו לחפש לנו מקורות אחרים. ראוי לנו, אפוא, שנפנה אל אותם שחזו מבשרם בהיסטוריה זו.
אך עיקר העבודה, המתבטא באיסוף כתבי יד עתיקים, בפענוחם ובפרסומם במהדורות נוחות לשימוש או בתרגומים, כמעט לא החל כלל. ז'ורז' ואידה, שבעקבות השתתפותו בשליחות במרוקו, הוצא לאור אוסף כתבים היסטוריים יהודיים מרוקאיים, הוכיח מה רב העניין, שבעבודה מעין זו.
ואכן, רב ערכּה לידיעת ההיסטוריה של קהילות היהודים במגרב; ועל אחת כמה וכמה דרושה עבודה זו בשים לב לעובדה, שקהילות אלו עדיין אינן ידועות כמעט לחוקרים. יתר על כן, רב ערכם לידיעה ולביקורת של קורות הארץ בכללה.
מי שסופג מהלומות מיטיב לזיכרון יותר מן המכה, ואין ספק, שכנגד בוזו המלכותי של המוסלמי גילה היהודי תשומת לב ערה ואובייקטיבית מאוד, לכל מה שהיה קשור לגורלה של הארץ.
על פי מקורות יהודיים יכול היה רובּר ברונשוויג לשחזר את החיים היהודיים ברבריה המזרחית תחת שלטונם של בני חֵפץ ( החפצידים ), כשהוא שואב בעיקר מקבצי שאלות ותשובות של רבני אלג'יר, יצחק בן ששת ברפת, שמעון, שלמה וצמח דוראן. אך לא אל כל התעודות מסוג זה יכולים אנו להגיע כיום.
כדי לחשוף קבצים מעין אלה יהיה צורך בסקר ממושך ומדוקדק בצפון אפריקה. בספריותיהם של רבנים ובגינזות, כמו גם באמריקה, שאליה הובאו בשנים האחרונות הרבה מאוד כתבי יד, שלא ראו אור. רק תעודות אלה המאפשרות את שחזור קורותיהם של יהודי המגרב בתקופת השלטון המוסלמי, בנוסף לידיעותינו הנוכחיות, שהברורות ביותר מתוכן כלולות בארכיונים ובספריות של ארצות מערביות שונות, שהיו במגע עם צפון אפריקה.
הניסיונות המוסמכים ביותר, שנעשו בכיוון זה, עם כל התועלת המפורשת הגלומה בהם, מוכיחים רק עד כמה צריך יהיה לשקוד קודם כל על העובדות שעליהן הצבענו ועל חיבורן של מונוגרפיות מרובות. חקיש ממושך מעין זה בשדה בור הוא מלאכה כפוית טובה.
אף על פי כן זו מלאכה יסודית יותר מסקירות כוללות חטופות העלולות להעמיד בסכנה את החיטוט המדוקדק בשרידי העבר. אם גם יש לנהוג זהירות אין קץ בשימוש המקורות שבעל פה והמסורות ההיסטוריות הצריכות בדיקה, הרי לעתים קרובות ביותר נוכל לזהות בהם הדים לנושאים בני שמננו.
כאן כוונתנו לחיבורו העברי של הרב יעקב משה טולידאנו, " נר המערב ", החותר לקבוע מסמרות בשטח, בו עדיין יש הכרח גמור בזהירות ביקורתית מרובה ביותר. ספר זה, שנפוץ למדי בין קוראי עברית, מקובל היה בדרך כלל על הקהילות היהודים במרוקו, עד כדי כך, שלעתים קרובות שוב לא נקבל מפי הנוגעים בדבר פולקלור חי ורענן אלא בבואה חיוורת של אותו מאסף שהזכרנו.
בתחום הידיעות הביקורתיות, מועיל ויסודי יורת הוא ספרו של חיים זאב הירשברג, " תולדות היהודים באפריקה הצפונית ", המעלה לפנינו ציור קיר מאוזן, שנסתיים במערכת התעודות המקיפה ביותר, שנוצלה אי פעם לשם תיאורה של היסטוריה זו, מראשיתה ועד למאה העשרים.
לפיכך הצבנו לנו כאן מטרה מצומצמת יותר. מתוך ידיעתנו המספקת ביהדות צפון אפריקה במאה התשע עשרה, מתוך אלומות האור, שיכולים מקורו ערביים, יהודיים או נוצריים לזרוק על דורות האופל אלה, מסתמנים כמה קווים כלליים החופפים, ביסודו של דבר, עמדה מחשבתית מסוימת של המוסלמי כלפי היהודי.
בחשבון אחרון, מעבר לכל תנודותיה של היסטוריה מסוכסכת ומסוערת ביותר, נקיטת עמדה זו היא בבחינת נתון ראשון, אבן הבוחן, שלאורה ראוי לבדוק את ברכותיו או קללותיו של העימות בין צאצאיו של אברהם העברי, בני יצחק ובני ישמעאל, משך מאות בשנים.
עמדה מחשבתית זו מבארת בבהירות מַספקת את מה שידוע לנו על גורל היהודים בצפון אפריקה, מן המאה השביעית עד המאה התשע עשרה, ולכן שוב לא נוצרך להתעכב על כך.
סוף הפרק כיבוש המגרב בידי הערבים.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-מצב היהודים במגרב. אנדריי נתן שוראקי.
פרק חמישי
התמורות ההיסטוריות שבאו בעקבות נצחונו של האסלאם , התייחסו למציאות האלוהים עצמו ואיש לא יוכל לדון בהן בקלות ראש. מתוך דאגה משונה לעניינו של האלוהים, יחדו המוסלמים, בדומה לנוצרים של ימי ביניים, בחברה שלהם מעמד נחות ליהודים. גם כאן וגם שם, ראוי לנו לבקש במושגים תיאולוגים, שפורשו ביושר, פחות או יותר, את הנושא הפורמאלי לשאלה, המבוע לכל המאורעות שלאחר כך.
לא כאן המקום לספר במפורט על ראשיתם של המעשים, על מגעיו הראשונים של מוחמד עם יהודי ערב, על ההתנגשות בין נאמנות ניצחת למסורת משה לבין הנבואה החדשה, על התקשחות העמדות במֶדינה, על הקרבות הראשונים, על ניצחון האמונה החדשה, חרף התנגדותם של יהודים ונוצרים, ולבסוף, על הקמתה של קיסרות רחבת ידיים הנוהגת על פי חוקי ההתגלות הקוראנית.
מתוך פרקי הקוראן יכולים אנו לעמוד תחילה על היסוסים ראשונים, אחרי כן על גיבושה וביסוסה של מחשבת הנביא ביחס ליהודים ולנוצרים. בראשית דרכו ראה אותם בעין יפה, באהדה גמורה, שהרי גילוי השכינה שלו נתלה באברהם ולא יהיה שלם בלי שיקבל אישור מן המסורת היהודית.
אך, ככל שנערמו מכשולים על דרכו של מוחמד במֶדינה כך נתקף טינה בלי מצרים על עם הספר, כלומר היהודים והנוצרים, שלא השכיל להכיר בו את שלוח אללאה. הייתה זו אכזבתו של הנביא, שחש עלבון לעצמו, כשדחוהו אותם אנשים, שמטבע הדברים מתאווה היה ביותר שייסחפו אל מחנהו. טינה זו החמירה בגלל דברי הלעג והמוקשים, שוודאי זרעו על דרכו האנשים שפקפקו בשליחותו ואשר עם זאת היו משאביהם הבכירים דרושים לו לביסוס שליטתו במֶדינה ולהגשמת תכניותיו העצומות לכיבושים מדיניים ודתיים.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-הקוראן והיהודים
בסיכומו של חשבון, מרי היהודים הוא שמנע מהם את הארתה של האמונה החדשה, ועקב כך מנע מהם את החירויות והסמכויות של הממלכה, שגילמה עלי אדמות את הסדר החדש של האסלאם. " והיה אם יאמינו ( היהודים והנוצרים ) במה שאתם מאמינים, הריהם מודרכים, אך אם יסרבו, הרי זה מהיותם נתונים בפירוד, ואלאה יעמוד לכם נגדם כי הוא השומע, היודע "
פירוד זה עתיד היה , אפוא, להכניס במחשבה המדינית של האסלאם עקרון יסוד של אפליה בין המאמין לבין מי שאין לו חלק בחסדיו של הנביא. מחמת עצם המבנה של החברה המוסלמית, האציל עקרון זה מן המישור התיאולוגי על המציאות המדינית ושימש מקור לחוקים, שהגבילו זכויותיהם של הד'ימי.
הד'ימי, בן החסות, יש לו מקום בקריה המוסלמית. אין הוא כאותו עובד אלילים המושמד, או נמכר לעבדות, או נאנס להתאסלם. אדרבה, יש לו זכות לחיים וליחס של כבוד לנכסיו, ובדרך כלל ניתנה לו זכות זו.
אבל פרט לכך, לעולם לא יוכל לקוות להשתוות למאמין. קריית האלוהים סגורה בפני כל מי שאינו מודה באסלאם. מחוץ לעדתו של מוחמד, האומה, אי אפשר היה להעלות על הדעת כל שוויון בזכויות ובחובות עם המאמינים. בני " עם הספר " המתייחסים על משה או על והושע ודוחים את ההתגלות של מוחמד, אף כי בזכות האמיתות הפגומות השמורות עימהם הייתה להם נפשם לשלל, חייבים היו לפחות להכיר בעליונותו של האסלאם, על ידי תשלום מס הוא, " הג'יזה " – באלג'יריה הסתכמה הג'יזה בעת הכיבוש הצרפתי, ב 336.000 בוג'ו ששולמו בשיער של 7000 בוג'ו בשבוע, ובכל שבוע היה ראש האומה היהודית מביא אותה לפחה במוצאי יום החמישי לפני שקיעת החמה.
וכך כתוב בקוראן בסורה התשיעית " ההצהרה " בפסוק 29. " הילחמו באלה שניתן להם הספר לפניכם, שכיום אינם מאמינים באללה, גם לא ביום האחרון, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם נוהגים לפי הדת האמיתית ( הילחמו בהם ) עד שייכנעו וישלמו לכם את הגִ'זְיָה במו ידיהם, בעודם מושפלים " – כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים ( אהל אל-דימה ).
עם הזמן בדו בעלי ההלכה של האסלאם מדמיונם ברית נאמנות ( עאהאד ) או חוזה הגנה ( ד'ימה ), שלפיהם קבעו, אחת ולתמיד, את הזכויות ואת החובות של הד'מי בתוך החברה המאמצת אותו. בעלי ההלכה של החוק הציבורי, ובפרט מווארדי, עתידים היו לנסות ולהגדיר בדיוק אותם " מנת זכויות ", כביטויו של לוּאי גארדֶה, שאותה נתן או העניק האסלאם לד'מים.
יחסו של מוחמד ליהודים היה שונה מאוד בשתי תקופות נבדלות בחייו. מוזר הוא גם שכעבור ימים רבים ידע מתקן דת אחר, לוותר, אותה התפתחות, באותו נושא. בראשית דרכו חשב מוחמד שיוכל להעבירם לדת החדשה, דת האסלאם, והעתיר עליהם דברי שבח והלל. לימים, משאבדה תקוותו שייספחו אל דתו, תקף אותם בגלוי, טפל עליהם עוונות קשים מאין כמותם והועידם לייסורי שאול.
הרי לנו כמה מן הדעות הללו, שבאסלאם עדיין שמור להן תוקף של אמת ממרום : היהודים המתנגדים התקיפים ביותר ( ה, 85 ) , הטלנו ביניהם איבה ושנאה, ( ה, 69 ) משתוקקים הם לחיים יותר מכל אדם אחר , ( ב, 90 ), מאשימים אותם, שהוציאו על הבתולה מרים דיבה קשה, ( ד, 155 ) לא יעניקו לשום אדם אפילו גלעין של תמר, ( ד, 56 ).
נוסף על כך הם מזייפים את כתבי הקודש, ואין זה הקטן בפשעיהם, לפי שזיוף זה מאפשר להם למנוע מן הנביא ומן הקוראן את האמונה המגיעה להם ( ב, 98 – ד, 48 ) , יש בתוכם המאמינים לנביא ויש בתוכם המתרחקים ממנו, אבל אֵשׂהּ של גיהינום תהיה להם עונש הולם על חטאיהם. משום שזייפו את הכתובים, צפוי להם עונש ( ד, 184 -185 ) , כן גם אסור לבוא עימהם בקשרים אינטימיים, שכן כופרים אלה ודאי יפיקו מכך תועלת וישחירו את המוסלמים, לפי שמנוי וגמור עימם להביא עליהם אובדן.
הקוראן ממנו לוקחו מובאות אלו, יש דברים רב משמעות עוד יותר, כבר התגלתה שנאתם ביוצא מפיהם, ואשר כמוס בלבם עוד גדול יותר ( ג, 114-115 ). הסורה האחרונה בקוראן, שראוי היה להביאה כאן במלואה, יש בה סיכום החסדים, שגמל אלוהים לישראל וכן סיכום הפשעים וכפיות הטובה של ישראל כלפי אלוהיו. תמצאם משתוקקים לחיים יותר מכל אדם אחר, ואף יותר מעובדי אלילים, האם מדי כרתם ברית יפירה חלק מהם ? לא כי רובם אינם מאמינים.
אף על פי כן אין להגזים במשקלם של פסוקים אלה, שבסיכומו של דבר הם קיצוניים פחות מפרקים רבים בתנ"ך גופו, כולנו מכירים את חמת הזעם של תוכחות הנביאים. אבל, בגלל המבנה האחדותי של האסלאם, בו הדת והמשפט חד הם, הוליכו פסוקי הקוראן למסקנות משפטיות, שהכבידו רישומן על מצבם של היהודים.
הקוראן מבדיל בין מאמינים לכופרים, אלה האחרונים חייבים להעלם כליל מן הקריה המוסלמית, לבל יטמאוה, אבל בין המאמינים לכופרים קבע מוחמד מקום לסוג השלישי של בני אדם, אהל אל-כיתאב, עם הספר, אלה שקיבלו את ההתגלות האלוהית, מאמינים אנו באללה, במה שהורד לנו ובמה שהורד לאברהם, לישמעאל, ליצחק, ליעקב ולשבטים, ובמה שנתגלה למשה וישוע והנביאים ומריבונם. אין אנו מבדילים ביניהם, ואנו מסורים רק לאללה .
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
מעמד הד'מים
על פי עקרונות אלה גיבש החוק הדתי של האסלאם את מעמדם המיוחד של הד'מים. בני החסות של הממלכה המוסלמית, שעד מהרה נשתעבדו בה הנוצרים והיהודים. לכליף עומר, יורשו של מוחמד המנהיג מאז 634, מייחסת המסורת את ניסוח החוקים שהגדירו את מנת הזכויות, שניתנו לד'מים. תקנות אלו, שלמעשה נוסחו כעבור מאתיים שנה, מן הסתם, אף כי הכירו בזכותו של הד'מי לחיות ואסרו על הפגיעה בנפשו ובנכסיו, ולא כך היה הדבר באירופה של ימי הביניים, בה נתקבל אמנם היהודי שמעמדו לא הוכר רשמית, הן גם שפכו עליו מעמד נחות.
יש בידינו כמה וכמה גרסאות של מגילת הזכויות המיוחסת לעומר, אשר מכוחה השלימו הד'מים כביכול עם מעמדם הנחות ועם החובות הכרוכות בו, ובלבד שיהיו חייהם מובטחים להם. רעיונות אלה דובשו במאה האחת-עשרה אצל אל- מווארדי. תריסר תקנות מעמידות את תנאי קבלתו של הד'מי. שש הראשונות, אלו הנחשבות ביותר, אוסרות עליו בכל תוקף לגעת בקוראן מתוך היתול או על מנת לסלף את הכתוב בו, לומר דברי שקר או בוז על הנביא, לדבר על האסלאם מתוך זלזול, לגעת בנשים מוסלמיות, ולו גם בנישואים, שעדיין היו בחזקת איסור בין ד'מים למוסלמיות, אך לא בין מוסלמים לבין נשים יהודיות או נוצריות, לעשות ניסיון כלשהו להדיח מוסלמי מאמונתו, ואין צורך לומר שהן מחייבות אותו לנהוג כבוד בחייו וברכושו, ולבסוף לסייע במשהו לאויבי האסלאם או למרגליהם.
ששתקנות אחרות נחשבות משניות, לדברי אל-מווארדי, כלומר, אין העבירה עליהן מבטלת מאליהאת אמנת הד'מי. אותן תקנות אחרונות גזרו על הד'מים ללבוש לבוש מיוחד עם חגורה, ( זונאר ) ופיסת אריג ע'יאר , צהוב ליהודי או כחול לנוצרי, לעולם לא יבנו להם בית כנסת או בתים גבוהים יותר משל המוסלמים, מעולם לא יעשו פומבי לפולחנם ולא ישמיעו ברשות הרבים את צלצול פעמוניהם או תקיעות שופרותיהם, את תפילותיהם וזמירותיהם, לעולם לא יישתו יין ברבים, והנוצרים לעולם לא יציגו לראווה לא את צורכיהם ולא את חזיריהם, את מתיהם יקברו בצנעה ובלי להשמיע את תפילותיהם ומספדיהם.
ונוסף על כל אלה אסרו עליהם להיות בעלי סוסים, שהם בעלי חיים אצילים, היה עליהם להסתפק בחמורים, או לכל היתר בפרדות.
העובר על תקנות אלה היה נענש בכל חומרת הדין והיה עלול להידון למיתה. נקל לנו לשער איזו סכנה מרחפת הייתה על חייהם של הד'מים מחמת חוקות אלו אם נזכור כי דרך ההוכחה הרגילה במשפט המוסלמי היא השבועה ושבועתו של מוסלמי עדיפה במוחלט על זו של יהודי, שניאץ כביכול את האסלאם ונביאו. עוד בימינו חרדים היהודים מן האיום הזה, במקום שעדיין חוקיו המסורתיים של האסלאם בתקפם עומדים.
לאמיתו של דבר, תקנות אלו, שעמדו עליהן מלמעלה, לא היו חשובות אלא במידה שפורשו ונכו הלכה למעשה. הדברים תלויים היו, אפוא, באישיותו של השליט. אם היה הלז ליברלי ורחום היה הכול כשורה, ואם היה עריץ ואכזר כי אז היה מצבו של הד'מי משול למצבו של עבד, מס הגולגולת, הוא הג'זיה, נעשה כבד מנשוא ומס המקרקעים, " הח'ראג' ", היה יורד לנכסיו ממש.
ועל כך היה השליט רשאי תמיד להוסיף עוד מסים לצורך החזקת הצבא, שלא לדבר על מנחות של ידידות שחב החלש לחזק ממנו כדי לחות את פניו. מסים אלו, שוב לא היה הד'מי חייב בהם אם קיבל את דת האסלאם. כל עוד לא עבר את הסוף הוא לא היה רשאי בשום פנים לשאת נשק. חוץ מאשר על פי מנהג האסכולה החניפית. לא היו חייו מוגנים כחיי מוסלמים, ש " מחיר דמו " תמיד היה יקר יותר.
עקרונות אלה, שעד היום החקיקה המוסלמית במגרב מסתמכת עליהם, אין ספק, שתרמו לעזיבתן של כל העדות הנוצריות והעמידו את היהודים במצב קשה של נחיתות שהיה כפוי עליהם תדיר למרות הרצון הטוב מצד הנדיבים שבמלכים. הללו, וכמוהם כן גם המשפטנים הנאורים ביותר שלהם, חשפו לאור אי אלו מסורות של ה" חדית " שפיעמה בהם רוח ליברלית יותר, אם גם לא הגיעו עד כדי הכרזה על שוויון בין הברואים.
כמו שהפליא לומר לואי גארדה, הרי המאמרות הנועזים ביותר בכיוון זה מרמזים על " שוויון יחסי בו מקבל כל אחד כפי זכויותיו, כמידת הזכויות המוכרות לקבוצתו שלו " ברוח זו ראוי לפרש את מסורת ה " חדית ", הנושאות פנים לד'מים. יש לנהוג במידת הצדק עד גבול ידוע, אך אין מקום לאותו שוויון בין אחים השמור לאלה, שהנביא משתדל עבורם. כאן לפנינו דרמה ממש, בה האסלאם המודרני הנמשך אחר המגמות הדמוקרטיות של המערב, אינו יכול לעשות כל צעד בגלל חומרת העקרונות המסורתיים של החוק המוסלמי, שאין בו הבחנה בין מרות דתית לשלטון חילוני.
ידיעת המעמד המשפטי, שעמדנו עליו כאן, מתרצת בעת ובעונה אחת את המקום שתפס היהודי בארצות האסלאם משך אלף ומאתיים השנים האחרונות ואת שאיפתו לברוח מן הארצות האלו, משעה שנתאפשרה יציאה זו, כלומר ממחרת הקמת של מדינת ישראל.
המגילה, שהחל מן המאה התשיעית נתקראה על שם עומר, נעשתה אמנת היסוד במעמדו המושפל של היהודי בארצות האסלאם. חוקה זו, בפורשה בדרגות משתנות של חומרה לפי הארצות והתקופות, בהתאם לשיגיונות השליטים ובהתחשב ברוח הדמיון, שאין לה מצרים, בה המזרח מסוגל לטפל בענייני העולם הזה, היא העולה תמיד במחשבה בבואנו להגות בקורותיהם של היהודים על אדמת האסלאם. היה עלי לשכנע בתוקף כל מוסלמי, שהיהודי שייך לתת אנושות מבוטלת, שעם זה יש לקבלו ולכבדו במידה ידועה כדי לשמור אמונים לעדותו של הנביא.
עם זאת עלינו להיזהר מפשטנות יתר, שלא לפאר ולרומם יותר מדי את סובלנותו המופלגת של האסלאם, כמו שעשו הרוזן ג'ובינו, דה צץ, ביירקמן, ארנולד או ממשיכיהם בני ימינו, ומצד שני, לא לתאר את המוסלמים כאנשים אכזריים וברבריים, כמוש עשה לואי בראראן, למשל. האמת במעמקיה שמורות עמה בנות גוון דקות יותר.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי- גורל הד'מים במגרב.
גורל הד'מים במגרב.
נראה כי בתחילת כיבושה של צפון אפריקה אמנם עמדה התבססותו של האסלאם בסימן של סובלנות מרובה. סידי עווקבה אבן-נאפע, שייסד את קירואן ב-670, השיב ה, לפי המסופר, אלף משפחות קופטיות ויהודיות, שבזכותן נפרץ אורה של העיר למרחקים ברבות הימים וישיבות לומדי תורה שבה נתפרסמו בעולם היהודי כולו.
ואף שההיסטוריונים מספרים לנו על מקרים של המרת דת מאונס, הרי בדרך כלל באו אלו במאות השנים הראשונות האלו, בעקבות הקרבות שהוסיפו להתחולל, למרות מפלתה של אל-כאהנא, בין נוצרים ויהודים ברבריים לבין הערבים בהתקדמותם.
הנה כך מסופר לנו כי בשנת 789, בשעת הפלישה למגרב, הסתער אידריס על יהודים ונוצרים, שהתחפרו והתבצרו על ההרים ובטירות נשגבות, בכל זאת לא חדל האימאם מלתקוף אותם ולהילחם בהם, עד שקיבלו עליהם, כולם בין לרצונם בין לאנסם, את עול האסלאם. הוא כבש את אדמותיהם וביצוריהם, הוא הכרית את רוב אלה שלא רצו להיכנע לאסלאם, ומן האחרים לקח את משפחותיהם ואת נכסיהם. הוא עשה שמות במגרב, החריב את מבצריהם של בני לואָטה, בני מַדיונה ובני בהלולה ואת המצודות של ריאָטה ופאס.
דברים אלה התרחשו בסוף המאה השמינית והם מצביעים על מצב מורכב כתמיד, מצד אחד, המערך של שבטי הברברים, יהודים או נוצרים, שקיבלו עליהם דת האסלאם, ומן הצד השני, ההתנגדות הנחושה של גרעינים שאין להכריעם וכדי לנצחם, יש צורך בהשמדתם. מן השחיטות האלו ומאותם גילויים של הרצון נשתיירו קהילות, פזורות לאורכו ולרוחבו של המגרב, שברבות הימים התכנסו לתוך עצמן, כלל שהתבסס נצחונו של האסלאם.
החל מן המאה התשיעית אנו רואים קהילות יהודיות מאורגנות היטב בקיוראן, קונסטונטין, טלמסאן ופאס. עם כיבוש ספרד נוצר מצב חדש, שאיפשר ליהדות האפריקאנית לשאוף אוויר אחר ולבוא במגע עם אירופה באמצעותן של קהילות תולידו ואנדלוסיה. לגבי המגרב, ירשה מעתה אחדותה של הקיסרות המוסלמית, שלעתים קרובות מדי הועמדה בסכנה על ידי כיסים של אנרכיה מקומית, את מקומו של השלום הרומי.
במאה העשירית נתגבשה יותר תורת זכויותיהם של הד'מה. היא פעלה ביתר שאת נגד היהודים בצפון אפריקה וזאת עקב עקירתן הגמורה של הקהילות הנוצריות, שבמאה השתיים-עשרה נעלמו עד לאחרונה שבהן.
היהודים הדחוקים במללאח שלהם, שמן המאה השתיים-עשרה לבשו בגדים מיוחדים, בפקודת סולטאן המייחדים, אבן יעקוב אל-מנצור, שנכפו עליהם כל הסיגים שבמעמדו של בן החסות, צפויים היו בכל עת משבר קל שבקלים לחוש בנטל מצבם כד'מים. במרוקו נוסד המללאח בפאס ב-1438, במרכאש ב-1567, במכנאס ב-1682, ואילו בטטואן, סאלי רבאט ומוגדור ב-1808.
אפילו שם, כדבריו הקולעים של דויד קורקוס, הוסיפו היהודים העשירים לגור בשכונות הפאר של העיר המוסלמית. היהודים היו ראשונים לסבול מן המאבקים המדיניים בין שבטים ושושלת. הואיל ובדרך כלל לא היה להם נשק, מופקרים היו להתפרצויות נקם, שהחריפו מחמת תאוות שוד, שפיעמה באוכלוסים פורקי עול, וכן שינויי משטר, רעב ומגפה פותחים לעתים למהפכות עקובות דמים, שעל פי רוב היו היהודים משלמים את מחירן.
ריב כלשהו היה מעורר התפרצות זעם עממית, אז היו היהודים מתכנסים בשכונתם, כופפים גו עד יעבור זעם. במרוצת הדורות חלו שינויים רבים בטבעה ובמקומה של התקרית, באריכות הפרעות, בחומרתן, בתנאים בהן הושב השקט על כנו, התערבות השליט או גורמי חוץ. פנקסי הרשומות חוזרים ואמרים בכל דור ודור, " את כל היהודים בזזו….הרבה מבנותיהם טימאו….הרבה יהודים גירשו….כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך יהודים שחטו…..כך וכך בתי כנסת שרפו, כך וכך ספרי תורה קרעו….מי יתנה את שברינו….אחרי הרעב באה המגפה….חדל שאון ומוות קצר בנו קצירו…ענינו נפשותינו להעתיר בעד חסדו של הקדוש ברוך הוא….שק חגרנו בצרתנו "
במאה השתיים-עשרה כבר קונן אברהם בן-עזרא, המשורר הספרדי הגדול, על פרעות שניחתו על ראשן של קהילות היהודיות באפריקה.
ימי רעה / על הרעה / אשר באו תחילה
ביום שבת / בן עם בת / שפכו דמים כמים
הו אקרא / כמצרה / על קהילת סגלמאסה
עיר גאונים / ונבונים / מאורם חושך כיסה
ואי חוסן / קהל תלמסאן / והדרתם נמסה
וקול ארים / בתמרורים / על סבתה ומכנאס
ועל יקרים / מדוקרים / עין אויב לא חסה.
הדברים אמורים בהתכחשות הגדולה בין המייחדים לבין המוראבטים ובני חסותם. בין 1140ל 1147 נבוזו הערים דרעה, סג'ילמאסה, טלמסאן, מראכש, פאס, סאוטה ומכנאס ועל קהילותיהן היהודיות עברה הכוס.ולאחר מכן, בין 1151 ל 1159, פנה הזעם מזרחה ועד תוניסיה וטריפוליטניה הגיע. היו אלה משברים עקובי דם וחולפים. כעבור זמן קצר קם הרמב"ם ועקר מקורדובה לפאס. מורת פאס מספרת לנו, שהשתכן באחד הבתים שב " מדינה ", וכי מלמד היה אפילו במסגד של בני קירואן בטרם יפליג ממרוקו למרחקים ב-1165.
משבר המייחדים קשה היה ולא במהרה נמחה זכרם של מעשה הזוועה של חיילי עבד אל-מואמן. היטב תיאר קורקוס את אווירת האימים בה שרויות היו הערים שנכבשו בידי המייחדים, ויהודים לא מעטים שנתקפו בהלה למראה הקנאות הדתית של אדוניהם החדשים המירו אז את דתם. אחרי שנרצח ראש קהילת פאס, הרב יהודה הכהן אבן-שושן, ב 1165, הורע מצבם של היהודים. רבו ההמרות באונס. בתקופה זו ברח הרמב"ם מפאס למזרח. רק בנפול המייחדים חזר מצבם של היהודים לתיקנו.
קורות היהודים באפריקה הצפונית- אנדריי שוראקי
בהשראתו של המיסטיקן אבן-תומראט, תלמידו של גזאלי שהוכרז כמהדי, ניתנה ליהודים ניצולי הטבח, הבחירה בין יציאת הארץ לקבלת דת האסלאם. הנשארים קיבלו עליהם את האסלאם למראית עין אך בסתר שמרו אמונים ליהדות.אחדים, כגון יהודה הכהן אבן-שושן איש פאס, העדיפו למות על קידוש השם. אף על פי כן יש להדגיש כי עניין לנו כאן במציאות עגומה של מלחמה בין שבטים אויבים, ששחיטות ביהודים או מעשי שוד במללאח היו גילויי לוואי שלה.
תהיה זו טעות חמורה אם נצייר לעצמנו, שבכל מקום הייתה מעין שנאת מורשה בין שתי העדות, היהודית והמוסלמית. לעתים אף היו יהודי המגרב, יוצאי חלציהם של אנשי מלחמה הנוודים הגדולים, משיבים מכה תחת מכה ומתגוננים בעזות נפש. לא תמיד אפשר או כדאי היה להתגונן בעת הפרעות. מתוך השלמה עם גורלם של גולים נראה היה כי מוטב אולי להרכין ראש ואימת הטבח תמהר לחלוף.
החל מהמאה השש-עשרה נעשות התלונות הבוקעות ממרוקו, המנותקת משאר חלקי הארץ, וכן מאלג'יריה, הנתונה תחת שלטון תורכי, מפורשות יותר, דחוקות יותר. מעטות היו הקהילות שיצאו פטורות בלא כלום, ואף אחת מהן לא נשתכח ממנה זיכרון של פורענויות. כמה מאות שנים אחרי אברהם בן עזרא עונה פייטן אלג'ירי, סעדיה שוראקי, הד אחריו.
ירפא למחץ מכתי / אל יאסוף את חרפתי
יצרור בחיים נשמתי / אותי חסידים יכתירו
בלילה על משכבי / לשאול עָצָמי נפזָרו
זדים תנא אל מארה / יהיו לזעם ולעברה.
כדי להבין את המצב הזה אין די בידיעות הנחות היסוד התיאולוגיות המגיניות שעליהן רמזנו. מן הראוי לחזור ולהעמיד את פרשת הקורות הזאת במסגרת המוגרבית, במסגרת מצוקה נואשת של עם שנעזב לנפשו ואשר על הרוב היה נתון לניצול איום על ידי שליטים פיאודלים, שעה שלא היה משוסע מלחמות בין מנהיגים יריבים, תוך כדי מלחמה הנווד בתושב, מלחמת שבט באויבו ומאבקים בין שושלות מתחרות.
איך יכלו היהודים לצאת בשלום מן האנדרלמוסיה הזו ? ואכן, תמונות יגונים עולות אלינו מן הפנקסים של קהילת פאס, ער קדושה שחלק מיושביה המוסלמים היו יהודים מומרים. רושמי המקורות מספרים תמיד על פגעי הזמן, בהכרח הם עוברים בשתיקה על תקופות ארוכות של שלווה, של פריחה ואושר. הרבנים האחראים, שהיו אספקלריה לחיי היומיום היהודים בצפון אפריקה, וכן כמה חיבורים של תיירים אירופים והמקורות הכלליים של תולדות המגרב, מעלים לפנינו השקפה אובייקטיבית יותר של המציאות.
בינתיים היו היהודים חיים בקשר הדוק עם המוסלמים בני ארצם. שרויים היו, בעצם, בסימבוזיה שאינה ניתנת להפרדה. והטבח, כל אימת שבא, לא לבש אופי של פוגרום שהוכן מראש ובוצע בדם קר, כמו שאירע פעמים רבות כל כך באירופה במרוצת הדורות. אָפייני הוא להתפרצויות העממיות נגד היהודים בתולדות צפון אפריקה שמכוונות היו לשוד וביזה יותר מאשר להרג.
תמורת הגנתו של הסולטאן היה על ההודי לשלם לו מס, ג'זיה, משלם היה על עסקותיו המסחריות ונותן מתנות גדולות לסולטאנים, לפחוות ולקאדים, ובכך היה קונה לו את חסדיהם. בימות המלחמה היה מעלה תרומה יוצאת מן הכלל להחזקת הצבא ולמען תוצב שמירה כלשהי על המללאח. בפרספקטיבה זו יש לראות את הפוגרום, זכות היא שנוטלה לה לעת משבר אוכלוסיה שהיא קשת יום, בדרך כלל, להפגין את כוחה נגד ההודי הבזוי ולהפיק ממנו גם היא, בשוד וביזה, אי אלו טובות הנאה של ממש. אין זן התפוצצות של שנאה דווקא אלא בעצם, השתוללות של יצרים וחמדנות.
יחסי המוסלמים והיהודים במגרב-אנדריי שוראקי
יחסי המוסלמים והיהודים במגרב
עובדה אחת היא בחזקת וודאי, אין למצוא בהיסטוריה או במחשבה של המוסלמים המוגרבים שום סימן לאנטישמיות שניתן להשוותה, ולו במעט, לצורות המעוותות שלבשה שנאת היהודים באירופה מימי הביניים ועד לעת החדשה. הרגש האנטי יהודי של המוסלמים הועלה לדרגת כבוד של דוגמא על ידי משקיפים אירופים שלא הטיבו להכיר את המציאות המזרחית לעומקה, והוא נוצל במרץ על ידי התעמולה האנטי יהודית, שלא הייתה מוסלמית דווקא, אלא נבעה בעיקר מחוגים של אירופים, שהיו מעוניינים ביותר בהפצת סיסמה זו.
בסיכומו של דבר שפרה מנת חלקם של היהודים על אדמת האסלאם יותר מאשר ברוב ארצות אירופה, מקום ששימשו באמת מטרה לשנאה שאינה יודעת שובע. אין ספק שאנטישמיות כזו לא נודעה במגרב בצורותיה הקיצוניות.
הבוז שהביעו זה לזה המאמינים בדתות שונות, בין בדבר שפתיים, בין בפועל ממש, מעולם לא השכיח כליל מן הלב את הקשרים העמוקים יותר שנרקמו מתוך אינטימיות של חיים משותפים ומוצא משותף. השליט המוסלמי הגדול ביותר לא היסס להודות כי אח הוא לרוכל היהודי הדל, ובכך ביטא את האמת העמוקה של היהדות המוגרבית ושל האסלאם המוגרבי, שהורכבו שינהם על הגזע הברברי העתיק.
אין טעם לנסות ולצייר תמונה אידילית של היחסים בין הערבים ליהודים בארץ שהייתה מופקרת לאנרכיה של מלחמות מבית. אך להוציא את הבוז המסורתי, שבמהותו פולחני היה, אם נעז לומר כך, יותר משהיה רגשי ויצרי, ואם ניתן דעתנו על המאבקים המרים שניטשו בין שבטים אויבים שהעם כולו היה קורבנם תדיר, נוכל לקבוע כי בחשבון סופי לא היה גורל היהודים ביש יותר מזה של המעמדות הנמוכות בחברה המוסלמית, שגם הם נוצלו קשה על ידי השליטים הפיאודלים.
נביא בזה שתי דוגמאות רבות משמעות הלקוחות מן ההיסטוריה של אלג'יר, ברוַח זמן של מאתיים שנה. ב 23 באוקטובר 1541 וב 8 ביולי 1775 ניסו הספרדים להשתלט על אלג'יר, בראשונה בפיקודו של המלך קארלוס החמישי, ובשנייה בפיקודו של הרוזן אורילי.
הם נדחפו ונוצחו על ידי המוסלמים. בשני המקרים עמדו היהודים כאיש אחד לצד האחרונים. הם חגגו את ניצחונם כישועה, חיברו מזמורי הודיה לזכר המאורעות האלה, הנהיגו יום תענית ויום שמחה לזכר מלחמותיהם וניצחונם של המוסלמים על הספרדים. עד ימינו אלה חוגגים היו היהודים באלג'יר את זכר המאורעות האלה מדי שנה בשנה ב " פורים קטן " בד' בחשוון ובי""א בתמוז. גם ליהודי מרוקו היה " פורים קטן " לציון ניצחונם של המוסלמים על הספרדים בקרב שלושת המלכים.
אם לפעמים יכלה מידת העריצות להוסיף על חומרת התקנות שנכללו ב " מגילת עומר " עד כדי שהופר העיקרון שביסודן, יחס כבוד לחייהם ולנכסיהם של ד'מים, הרי באותה מידה גם יכולה הייתה להקהות את עוקצן. על הרוב נחשב היהודי לא זר ואויב אלא בן חסות מבוזה, הממלא בכל זאת תפקידים חיוניים בקריה המוסלמית. וודאי שעסק במלאכה זעירה, אף בעיקר מילא תפקיד מכריע בחיי המסחר.
בחברה המוסלמית היה היהודי איש הביניים הדרוש והמצוי בכל מקום. הוא שקישר בין העיר לכפרים, שאליהם בא לרגל מסחרו. הוא שהשביר לערים ולכפרים ואפילו לנאות המדבר הנידחות ביותר. בזכויותיו לו למגרב מאז ומתמיד קשרי מסחר ומגע סדיר עם אירופה. מחיקו נושרים היו מוצרים שאי אפשר בלעדיהם וחידושים מצודדי לב, לבני העם נצטייר גם כקוסם ועושה נפלאות.
יוסי בֶנֶש, משקיף ממולח על ההווי היהודי במרוקו, ציין זאת בדעה בדוחה. חייב היה היהודי לרכוש, לפעמים על חשבון כבודו העצמי, את אמונם של יושבי הארץ, שעל הרוב לא יכלו לוותר על שירותו, ופחיתות כבוד כשלעצמה לא נחשבה הרבה, שהרי מעבר לפירוד הדתי היו הבריות יודעים וחשים כי אחים הם.
עד כדי כך שהעלבונות שבמעמדו של בן החסות, הסטירה השנתית שנתלוותה להעלאת מס הג'יזיה לקאיד, הגידופים הרגילים, המהלומות שספג אדם בדרכו, הדחיפות והחרפה מתקבלים היו כחלק ממציאות שכמעט אינך סובל ממנה. צריך היה אדם לעבוד במסירות נפש, לנסות להתגבר על המצב הביש, ולהשתדל להתקיים בכל זאת. היו שהגיעו בדרך זו לעשירות, אחרים זכו לחסדי מושלים, ועתים קרובות היו סולטאנים, פחוות וקאדים דואגים במיוחד להגנתם של היהודים שהשכילו להיות להם ליועצים, אך מעולם לא זכה אף אחד מהם ליטול חלק כלשהו בשלטון.
במאה האחת-עשרה הגדיר מווארדי בקפידה את תנאי קבלתם של ד'מים למשרות ממלכתיות. רק וזיר הממונה על ההוצאה לפועל יכול היה להתמנות אצל שליט מוסלמי מבין היהודים או הנוצרים. וזיר זה לא הייתה לו כל סמכות שיפוטית, ולא היה רשאי למַנות שום פקיד, כשם שלא היה יכול לצוות על הכוחות המזוינים או לנהל במישרים את האוצר. לכן לא היה זה חשוב כלל אם בן חורין הוא או עבד, מוסלמי או ד'מי, אם יודע הוא את המשפט הדתי ואם אינו יודע, אם יש או אין לו בקיאות מיוחדת בענייני מלחמה ומסים.
חרף מידה זו של ליברליות שבחוק המוסלמי הרי, ככל שידיעתנו מגעת, רק במקרים נדירים בהיסטוריה של המגרב מילא ד'מי תפקידים נכבדים בשלטון. במאה השלוש-עשרה, למל, כשעלה אבן יעקוב יוסף לכס המלוכה ב 1286, הביא עמו את איש משק ביתו היהודי, ח'ליפה בן-וגאזה, שאותו הפקיד על האמון ואולי אפילו מינהו שר החצר – חג'יב -. למעשה שימש ראש הוזירים. האצילים המוסלמים נרעשו כל כך עד שב 1302 ראה הסולטאן הכרח לעצמו להמית את ידידו בן-וגאזה עם כל בני ביתו.
פרשה זו חזרה כעבור ארבע מאות שנה במקרה של מרדכי דייקי, שר הכספים של סיידי מוחמד ב-1792. כל עלתה גם לווזיר הגדול של הסולטאן האחרון מבני מרין, עבד אל-חג, 1465, היהודי הארון בן בוטוס.
בואם של יהודי ספרד – אנדריי שוראקי
בואם של יהודי ספרד
כאן אנו מגיעים למאורע המכריע בחשיבותו בקורותיה של יהדות צפון אפריקה, גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בשלהי המאה החלה שקיעתה של יהדות אפריקה, הקיבוץ היהודי המזהיר ביותר בגלות ישראל. מדיניותם הנדיבה של מלכי ספרד נכשלה. תקוותם לאחד את הממלכה. על המאורים והיהודים שבתוכה, דעכה ככל שחשו עצמם חזקים יותר נוכח ירידתו של האסלאם האנדלוסי. יחסי הנוצרים והיהודים נעשו קשים יותר.
ב 1391 היו השחיטות הראשונות בקסטיליה, בארגון ובאיי הבליאריים. ב 2 באוגוסט הותקפו היהודים בפאלמה דה-מיורקה. שלוש מאות מהם נפלו ועמם הרב שלהם. שמונה מאות הצליחו להימלט ולהגיע בדרך הים לחופי צפון אפריקה. הם חזרו ומצאו את נתיב המנוסה, בו ניצלו יהודי אנדלוסיה במאה השתיים-עשרה ובמאה השביעית ניצלו בו אבותיהם הספרדים, קרבנות החוקים האכזריים שהוציא המלך הויזוגאתי סיסיבּוּט – 612 – 621 -, כאשר גלו אלפים אל אדמת אפריקה.
אך הייתה זו רק הקדמה לדרמה הקודרת שכעבור מאה שנים נסתיימה בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל. ב-2 בינואר 1492, אחרי ניצחונם על המאורים, קבעו פרדינאנד ואיזאבלה את מושבם בארמון אל-חמרה – אלהמברה -. מעת שלט הצלב בגרנאדה המאורית, כסמל למדיניות הדתית והלאומית של המלכים הקתוליים.
אחרי גירוש המאורים צריך היה לטאטא את היהודים, למען יהיה הניצחון שלם. -30 במארס 1492 יצאה הידיעה הנוראה מארמון אל-חמרה : עד ל-30 ביולי לא יישאר עוד יהודי בממלכה המאוחדת של ארגון וקסטיליה ובשטחי החסות שלה. הם איי סיציליה וסרדיניה, כתום המועד ההוא, כל שלא התנצר אחת דתו למות.
היהודים הורשו ליטול את מיטלטליהם , פרט לזהב, כסף וסחורות שיצואן אסור. רבבות ואולי מאות אלפים יהודים, שמו פעמיהם לנמלים וירדו באניות. יהודי אנדלוסיה פנו לחוף אפריקה, שלאחר נפילת גרנאדה הגיעו אליו גם המוסלמים שגורשו מספרד. בכללו של דבר נתקבלו בסבר פנים יפות באפריקה, וייסדו קהילות חשובות בפאס, מכנאס, דבדו, טאנג'יר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט, סאפי, טֶלְמְסֶאן ואוֹראן.
הפולקלור היהודי האפריקני התעשר באגדות מרובות על מסעם ובואם של יהודי ספרד לאפריקה. המסורת מספרת שבשנת 1391 נאסר הרב של סביליה וששים נכבדים עמו. הואיל וכולם נידונו למיתה ובלילה עמדו להוציאם להורג, החלו האסירים להתפלל ולהתחנן לרחמים מן השמים. גילויי שכינה היה לו לרב וצייר ספינה גדולה על כותלי בית הסוהר, כאשר נגעו כולם בתמונה, נעשתה הספינה אמיתית. האסירים עלו לספינה והיא חצתה את הכתלים, ואת סביליה וחומותיה, בלי להרוס שום בית, בלי לדרוס שום איש נוצרי, וירדה בים בכיוון אלג'יריה.
אגדה אחרת מספרת שכדי להציל את הספרים משריפה השליכו היהודים יום אחד את ספרי התורה והללו נסחפו עם הזרם עד סמוך לחופיה של אפריקה. המוסלמים ירדו בים כדי למשותם אלא שכל אימת שקרבה סירה אל הספרים התהפכה הסירה וכל יושביה טבעו בים. כאשר ניתן ליהודים להתקרב אליהם, העלו את הספרים בלי קושי, כך נמנע חילול שם שמים.
היאחזותם של פליטי ספרד, חובשי הכומתה, כפי שכינו אותם בתוניסיה, לא עברה בלי תקלות. החדשים מקרוב באו הביאו עמם תרבות, מנטאליות ומושגים שונים מאלה של בני המקום. השפעות נוצריות מצד אחד, ואוסמוזה ממושכת עם הסביבה המוסלמית, מצד שני, יצרו הבדלים עמוקים בין שני יסודות אלה של היהדות, שמעתה נידונו לָדור בכפיפה אחת.
עליונותם הברורה של הספרדים, שבאה לידי ביטוי בשטח הרוחני לא פחות מאשר בשטח המסחרי, עוררתם לנהוג זהירות מרובה. חכמתם שלהם, ועידודם של הרבנים עמדו להם שלא להתנגש בחריפות יתירה עם בני המקום המסוגרים בתוך עצמם, החדורים נימוסי המזרח, שהביטו כנדהמים באותם יהודים יוצאי עולם אחר.
אולם אחדותה של היהדות נשמרה. חובשי הכומתה השכילו לחבוש צניף, והודות לכך רק העמיקה השפעתם, בבתי אולפנא, שאליהם חדרה בכל מקום וחידשה בהם את לימוד התורה, וכן בבתי כנסת ובחברה בכלל, שבה מילאו תפקיד מסחרי ראשון במעלה. במרוקו הטביעו את חותמם עד כדי כך שבמכנס, דבדו, פס, טנג'ר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט וסאפי בלעו כמעט לגמרי את בני המקום ולא נודע כי באו אל קרבם.
כל הצפון סיגל לו מעט-מעט את מנהגיהם של המגורשים, הפליטים היהודים מספרד שמנהג קסטיליה נקוט בידם, בעוד שהדרום שמר אמונים במידה רבה לדייני התושבים. באלג'יריה היה הניגוד חמור הרבה פחות הודות להשפעתם המבורכת של הרבנים הראשיים, שעליהם עוד נשוב לדבר, אשר ידעו להשליט את דברם בכישרונם הטוב ובגודל נפשם.
אבל בתוניסיה, הנוחה לרגוש, היה ההד מאריך ימים יותר. הפליטים נושבו בג'רבה, ספאקס, סוס ותוניס. בעיר הזאת האחרונה הגיע הניגוד הנסתר לידי התנגשות גלויה בינם לילידי המקום, קראו לכך פולמוס הגראנה.
בואם של יהודי ספרד בעקבות אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית היה כקרן שמש שנגהה לרגע על קהילותיה של צפון אפריקה. ואולם לא ארכו הימים וקהילות אלו נפלגו בין שתי ממלכות עוינות, שביניהן מפרידים גבולותיו של הכיבוש התורכי, אלג'יריה ותוניסיה מצד אחד, ומן הצד השני, נידחת בבידודה הנורא, מרוקו, שמן המאה השבע-עשרה והלאה שלטה בה השושלת העלאווית, שעודה מולכת בה כיום.
אבל משני עברי הגבול הוסיפו היהודים לחיות על פי אותם הדינים, לשתות ממעיניה של אותה תרבות, להסתגל לדפוסים מדיניים, חברתיים וכלכליים שכנים, להיתקל במכשולים דומים עקב עמדתם כבני מיעוט, לסבול אותן רדיפות בשעות של משבר וחלום על אותה גאולה, על יום פדות ושיבה למולדתם, ציון זו, שעליה לא פסקו מלשיר בלבבם ובתפילותיהם יום-יום.
לכן לא נתעכב על אלף ואחד המאורעות הקטנים של חיי המללאח, שהסיפורים המרובים על אודותם אין בהם עדיין משום בסיס לסיכום היסטורי כולל ואובייקטיבי, אלא נוסיף להתבונן ממעל ונתאר את החיים הפנימיים של קהילות היהודים במגרב תחת שלטון האסלאם. סוף פרק חמישי
חיי החברה – המקומות. אנדריי שוראקי
חיי החברה – המקומות.
היו שהשוו את צפון אפריקה לאי שמצפון לו הים התיכון, ממערבו האוקיאנוס האטלנטי, ומדרום וממזרח לו מדבריות שמַעבּרם קשה עוד יותר ממעבר הים. על השווה זו יש להוסיף ולומר כי אי זה יש לו ממדים של יבשת. ממצרים עד דרומה של מרוקו עולה אורך חופיה של צפון אפריקה על חמשת אלפים קילומטרים, יחד עם הסאהארה הרי זה שטח של 6.700.000 קמ"ר, או כשני שלישים משטחה של אירופה.
במרחבים אלה היו הקהילות היהודיות צריכות להחזיק מעמד. מובן שאין בידינו שום תעודות על מספרן. פילון האלכסנדרוני דיבר על מיליון יהודים שישבו במצרים ובקירני, והביקורת המודרנית אינה רואה בכך הגזמה. באשר למגרב אין לנו נתונים סטטיסטיים שנוכל לסמוך עליהם. בתקופות שונות היינו צריכים להגדיר " מיהו יהודי " בטרם נעלה מספר כלשהו. ברור כי בתקופת התפשטותה של היהדות קשה היה להבדיל בין יהודי לבין מתייהד. התעמולה היהודית ודאי יעילה הייתה, אפילו אחרי חורבן הבית, וכה היטיבה להתחרות עם תעמולתה של הכנסיה הנוצרית עד שזו האחרונה נאלצה לנקוט נגדה צעדי חקיקה.
אחרי נצחונו של האסלאם שוב לא יכלה התעמולה היהודית לפנות אלא לעובדי כוכבים או לנוצרים : הגֵרים שאנו מוצאים לעת הזאת כל כולם עבדים ושפחות ששירתו אצל משפחות יהודיות. " בית האסלאם " היה מוגן היטב, ואוי היה למתנכל אל צאנו.
מאז שחר העולם העתיק מעידה מפת הקהילות היהודיות בעליל על השתרשותן לאורך נתיבי המסחר הגדולים : תחילה הן צצות בנמלים; אחרי כן על דרכי השיירות שמתמשכות בצפון אפריקה ממזרח למערב, מקום שהן שואבות אליהן את סחרן של אירופה ואסיה; בדרכי השיירות החוצות את אפריקה מצפון לדרום שבהו התנהל המסחר עם אפריקה השחורה.
ולבסוף, בנאות המדבר הגדולים של הסאהארה כגון סיג'למאסה, גרדאיה, ביסקרה ואוּאֶרגלה שהיו מרכזי המסחר הגדולים ביותר במדבר ששמם הלך עד למעמקי אפריקה. מכאן ההסבר לקהילה היהודית שנמצאה בטימבוקטו.
טימבוקטו (בצרפתית Tombouctou) היא עיר במרכז מאלי שבצפון-מערב אפריקה, ובירת מחוז טימבוקטו. העיר נמצאת בקצה הדרומי של מדבר סהרה, באזור של ביצות ומדבריות, כ-15 ק"מ צפונית לנהר ניז'ר.
מתוך חקר המקורות אנו למדים שקהילות יהודיות פזורות היו בצפון אפריקה על פני מרחב עצום של למעלה ממיליון קמ"ר. חוק קיומה של הקהילה התבטא בראש וראשונה בכורח הכלכלי, בחיפוש אחר הפרנסה.
מכאן מארג ענקי זה של קורי עכביש, שאָרגו היהודים בלי לאות בין מצרים, קירני, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו עד אפריקה השחורה. תעודות מן הזמן ההוא מאפשרות חנו לנקוב בשמותיהן של כשישים קהילות יהודיות.
אך ברור בהחלט שהיו עוד עשרות שלא הניחו אחריהן עקבות תעודיים או ארכיאולוגיים. בספר זה אנו מביאים מפות של קהילות היהודים במגרב בשעת פריחתן הגדולה ביותר, סמוך לשעת היעלמן. מפות אלו נותנות מושג כללי על פיזור יישובם של היהודים במגרב.
נראה בעליל כי אחדות מן הקהילות האלו צעירות הן למדי ; אחדות, שהיו קיימות בשכבר הימים, נעלמו ולא הותירו שׂריד וזכר חוץ מאשר בכתובים ההיסטוריים ; בכללו של דבר התרכז היישוב היהודי במגרב מראשיתו על חופי הזרם שהוליך את אוצרות המסחר בין היבשות. ועוד יש להדגיש כי פיזורם הגדול של היהודים במגרב היה להם לברכה במאבק הקיום שלהם. קל היה להם יותר להוציא את מחייתם ; נוסף על כך היו נוחים פחות לפגיעה בשעות של משבר. יכול היה האויב להשמיד קהילה אחת .
בהתחשב במסיבות, נבצר היה ממנו לקרוע במחי יד אחד את כל מארג הקורים הזה של אותו עכביש שבלי לאות חזר וטוָה אותם חוטים שנקרעו פה ושם.
קורות היהודים באפריקה הצפונית- אנדרי שוראקי
הלשון.
משך אלפי שנות ישיבתם במגרב ידעו היהודים תמורות לשוניות ותרבותיות נמרצות. ראינו שבתקופת קרת חדשת אימצו להם את הפונית ואת הניאו-פונית כלשון דיבור, שהם ודאי היו הראשונים שהפיצוה בקרב הברברים. אלה האחרונים כה היטיבו לאמץ להם לשון זו עד שעדיין דיברו בה כתום חמש מאות שנה ויותר אחרי מפלת קרת חדשת.
כל התעודות האפיגרפיות שברשותנו מעידות שבסופו של דבר בחרו יהודי המגרב בלטינית וביוונית, לשונם של כובשי הארץ החדשים. לבטח היו בין אלה שיצרו את הקשר בין הכובשים יוצאי אירופה ובין ההמונים שדיבורם קצת ברברית וקצת ניאו- פונית.
אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים הראשונים מתושבי המגרב שידברו וכתבו ערבית. יהודה אבן קורייש היה התושב הראשון של צפון אפריקה שכתב ספר בלשונו של המגרב. עוד נראה שאחריו קמו עשרות מחַברים, פילוסופים, תיאולוגים, רופאים וחוקרים ששלטו באותה מידה הן בערבית והן בעברית, לשון אבותיהם. שכּן למרות התמורות הלשוניות האלו עמד גורם אחד בעינו ללא שינוי : מראשיתם ועד סופם שמרו יהודי צפון אפריקה אמונים לתרבות המקור שלהם, העברית. הם טיפחוה באהבה ובנאמנות, ובצדה לא שכחו את הארמית, זו הלשון בה דיברו אבות אבותיהם מאז חורבן הבית, בימי נבוכדנצאר, לשון תרגומי התנ"ך הגדולים הראשונים, היא גם לשון התלמוד.
נאמנות ראשונה זו הוצרכה להתגבר, כמובן, על הגלגולים הלשוניים האחרונים של המגרב, שדיברו ספרדית אחרי בוא הגל של יהודי ספרד, או שדיברו צרפתית לאחר שכבשה צרפת את המגרב.
דורות של שכנות עם אוכלוסי המגרב, וההכרח לחיות ולסחור עמהם, הטביעו את חותם הלשון השלטת במיעוט היהודי. אך בזכות תופעה הנותנת אותותיה בכל מקום שיש ליהודים ניב משלהם נשאר מסד לשונם שלהם, היהודית הערבית, עתיק מאוד : הדיבור הערבי הטרום מוסלמי נשתמר במללאח של המגרב יותר מאשר בשכונות המוסלמיות השמרניות ביותר.
תוך כדי התפתחות התבדל מן הערבית בהרבה יסודות לקוחים משפת המקרא, בכל הנוגע לביטויָם של חיי הרוח והדת ; יסודות אלה מתרבים ככל שהיה אדם עולה בסולם החברתי. הנשים והשכבות העממיות החדורות פחות תרבות עברית, היו הקרובות ביותר לערבית מדוברת.
באזורים שבהם הייתה השפעה ספרדית חזקה נקלטו הרבה יסודות מן הקאסטיליאנית, ומאז התבססה ההשפעה הצרפתית נשאבו הרבה יסודות מן הצרפתית לצרכי המציאות החדשה ; אבל מַסד הלשון, הפונטיקה והמורפולוגיה שלה, שמר על אָפיו כניב מזרחי ושֵמי במקורו.
הלשון הערבית הטביעה, אפוא, חותם עמוק מאוד בנשמתה של יהדות צפון אפריקה. התופעה המופלאה בהסתערבותם של היהודים התבטאה בשימוש שעשו בערבית לצרכי תפילותיהם : בבתי הכנסת היו קוראים מן התורה בתרגומיה הערביים, כגון תרגום הרב סעדיה גאון. חכמי דת, בלשנים ואפילו משוררים, לא היססו להזדקק לערבית על מנת להורות בה את אמיתותיה של דת ישראל. הרבנים היו מתנצחים בהלכה בלשונם של בני ישמעאל. כמה רבנים, כגון הרב נסים, נזקקו בכתביהם לעברית ולערבית בלי הבחנה. בעצם היו כותבים ערבית באותיות עבריות, באירופה של ימי הביניים לא היו היהודים עשויים מעולם להשתמש בלשון של חול לצרכי קודש.
קורות היהודים באפריקה הצפונית – אנדרי שוראקי – חיי החברה
החברה.
אכן, פיזורן הגדול של הקהילות ברחבי הארץ חיזק את ליכודן הפנימי. על מנת להחזיק מעמד צריכים היהודים להתקבץ יחד ; זה היה החוק הראשון שעיצב את התפתחותם בתוך הסביבה שסבחה אותם בלי לשאת להם פנים לטובה. ליכודה של הקבוצה היה נחוץ הן לביטחונה הן למילוי צרכיהם של חייה הדתיים, חיי התפילה, הרוחניים והתרבותיים.כך קמו קהילות שמספר אנשיהם מספיק היה למלא את הצורך הכפול של חיי דת וביטחון פיסי.
בהעדר כל מסמך סטטיסטי, מובן שנבצר מאתנו לעמוד על משקלם היחסי של ידיעותינו לא ייתכן גם לעמוד על הדפוסים הפנימיים של חיי הקהילות היהודיות במרוצת הדורות. התמונה משתנה תכלית שינוי מתקופה לתקופה וממשקיף למשקיף. קרוב לוודאי שהאמת נמצאת בדיוק באמצע בין הניגודים החריפים שאנו נתקלים בהם. על כל פנים, בתמונה הכללית שמגלות התעודות מעידה על האחדות הרוחנית העמוקה של היישוב היהודי.
לפי תמונה שהייתה מקובלת במאה התשע עשרה היו היהודים המוגרבים מסוגרים במללאח. מחקרים שנערכו מאז, בפרט על ידי דוד קורקוס בנוגע למרוקו, מעלים לפנינו אמת מגוונת יותר. התופעה של כליאת היהודים על פי צו ברבעים מסוגרים ולפעמים מוקפים חומה בצורה נגזרה על אירופה לאחר ועידת לאטראן השלישית בשנת 1179. נטיה זו להפרדה לא הייתה טיפוסית לאסלאם המנצח, שמעוניין היה להראות ליהודים את תפארתו ולשתפם בה, מתוך תקווה שלא פחתה מעולם להעבירם על דתם. גם הדמיון בין שתי הדתות, היהודית והמוסלמית, הדמיון במנהגי המילה, בדיני מאכלות, איסור הצלמים, המקור השמי המשותף, קווי הדמיון בין שני העמים הנראים לעין בלשונם, במלבושם, במנהגיהם, אף הם מקילים היו על שכנותם שמעולם לא דחו אותה היהודים מרצונם הם. פירוש הדבר שהתקבצות היהודים בשכונות מיוחדות בערים ובכפרים מוסלמיים הייתה פועל יוצא ממגמה חופשית וכללית של אנשים המשתייכים לאותו קיבוץ חברתי, לאותו מקצוע, לשבת באותו " דַרְבּ ".דבר זה לא הוציא מכלל אפשרות מגורים מעורבים : מוסלמים עשויים היו לגור ברובע היהודי, וכן להיפך. ימים רבים היה זה מצב שכיח בכל רחבי המגרב. ראוי רק להוסיף כאן שהיו, במיוחד בדרומה של מרוקו, כפרים יהודיים, שפרנסתם מעבודת האדמה, בלי ספק שרידים מתקופה עתיקה מאוד שכבר עמדנו על קורותיה.
המלה " מללאח " מופיעה בספרות במכתב כתוב יהודית ערבית משנת 1541. שם זה, שתחילה ציין מקום מוגדר, מאז המאה השש עשרה הפך להיות שם נרדף ל- juderia הספרדית, ל- juifverie הצרפתית : מקום שבו היהודים גרים. עוד בשנת 1541 אנו מוצאים עדות ספרותית שלפיה המלה מללאח מציינת את כל הגטאות שבעולם. לאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438, מאות שנים אחדות אחרי יסודה של העיר " כאשר הקימו השלטונות שת המללאח הראשון הזה הייתה מטרתם לתת ליהודים שלהם מחסה מהתפרצויות אלימות אפשריות מצד האספסוף.
בשנת 1557 הלכה מראכש בדרכי פאס והקצתה ליהודים רובע, בו התקבצו כולם ובו נפרדו מעל המוסלמים. גם כאן היה המללאח מוקף חומה בצורה, אשר בה שני שערים, האחד נפתח אל בית הקברות והאחר אל העיר.
היה זה רובע רחב ידיים אשר בו בתים נאים וגני נוי. רב היה המרחק מן התוכן שלבשה המלה מללאח בסופו של דבר. בשנת 1682 נוסד מללאח שלישי במכנאס; לפי המתואר " נתן ליהודים נוחיות יותר ממה שזכו לו המאורים עצמם. במאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים אחרים : בסאלי, רבאט, תיטואן ומוגדור. במרוצת המאה התשע עשרה הופיע מללאח חדש ממזרח למראכש, בדמנאת, על פי החלטת מולאי חסן, שהיה חרד לביטחון. בצפון מזרחה של הארץ, אצל בני עיט אִיזדֶג, לחוף אוּאָד עותאת, בנו להם היהודים, אף כאן מתוך חרדה לביטחון, מללאח משלהם מרצונם החופשי.
אותה התפתחות נתגלתה באלג'יריה ובתוניסיה. רק בשעות של משבר באה מדיניות ההפרדה על מנת לערוב לקיומו ולהגנתו של המיעוט הנתון בסכנה. הנה כך קובעים את יִסוּד החארה של תוניס, לסידי מחרז, בימי שושלת של בני זירי, בסוף המאה העשירית. עם זאת דומה שקיום המללאח או החארה לא יצר הפרדה עובדתית, בעיקרו של דבר מתוך בחירה, במיוחד בשעות של שגשוג. השתרשותם של היהודים בחיי הכלכלה של הארץ מוכיחה עד היכן העמיקה השתלבותם בחיי הארץ.
סוף הפרק השישי – חיי החברה.
פרק שביעי – חיי הכלכלה.- נתן אנדריי שוראקי
מאז ומתמיד מילאה צפון אפריקה תפקיד נכבד בכלכלתו של העולם העתיק. תמיד עמדה הארץ בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות, הכלכלה והתרבות, בפרט עם הפניקים, עם מצרים ההלניסטית, עם רומא וכלל הקיסרות הרומית, כמו גם עם אפריקה השחורה שמדרום לסאהארה בשני הכיוונים, מזרח – מערב וצפון – דרום, מילאה תפקיד יחיד במינו של גשר פתוח למעבר בני אדם, סחורות ורעיונות – ומכאן גם חשיבותה הגיאו-פוליטית.
חומדים היו אותה לא רק בעבור עשרה שלה, שגדול היה, אלא גם בעבור התפקיד שמילאה בכלכלה הבין לאומית והבין יבשתית. בתקופה הרומית נודעה צפון אפריקה " אסם הבר של הקיסרות ". המלחמות שנתלוו לכיבוש הערבי, מדינות " האדמה החרוכה " שנקטו הברברים נוכח הסתערותו של הכובש החדש, לא די היה בהן להשם את הארץ, שעד מהרה זכתה למעמד של עדיפות בעולם המוסלמי כולו.
עוד במאה התשיעית ידע המגרב שוב, בזכות מידה ידועה של יציבות מדינית, אותה פריחה שהוציאה לו מוניטין בימי הרומאים. הכול צמח כאן, לא רק התבואה אלא גם כל הפירות למיניהם, ומלבד זאת השתבחה הארץ באוצרות מחצבים כמו בחרושת המעשה ובאומנויות שפרסמו את שמה למרחקים.
הנמלים, מרכזי המסחר הגדולים, כגון קירואן, טלמסן, מכנאס ופאס ; נאות המדבר כמו גאדמאס, גפסה, ג'ריד, אוארלגה, ביקרה וסג'למאסה, היו מקומות שבהם הגיעה שפעה זו של חיים לשיאה, שבהם היו מחליפים את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשייה : חפצי ברזל, שנהב, כסף, זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.
הפלישות של הנוודים בני הלאל באמצע המאה האחת עשרה עשו שמות בטריפוליטניה, בתוניסיה ובחלק מאלג'יריה, ושׂמו קץ לפריחה הגדולה של המאות האחרונות. כל העדויות שבידינו מתארות כאחת את היקף הפורענות שהביאו פלישות אלו על המגרב.
ערים וכפרים נעשו שממה, האוכלוסיה הייתה לטבח והשדות היו למאכלות אש. החל מן המאה השש עשרה שילבו התורכים את הגלילות האלו בקיסרות העות'מנית. או אז באה על המגרב כולו התנוונות אשר ברוב שטחי החקלאות והתעשייה דילדלה את שרשי כוחותיו היוצרים.
סיבת תופעה זו, שהקיפה את כל חופי הים התיכון ואת ארצות המזרח הקרוב לאחר גילוי אמריקה, נעוצה במהפכה שהתחוללה במשק העולמי עקב פריחת התעשייה והטכניקה האירופית, ניצול נתיבי השיט הגדולים שדילדל את מסחרו של המערב עם אסיה, ולבסוף נחשול של תנובותיה של אמריקה שאיפשר לאירופה יותר ויותר לוַתר על מוצרים שנהגה לקנות באפריקה ובאסיה. אין צריך לומר שיהודי המגרב שותפים היו גם הם בפריחת המשק ובחורבנו בגלילות המגרב כולו.
תפקידי היהודים.קורות היהודים באפריקה הצפונית אנדריי שוראקי
נראה כי היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה. בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התיישבותם במגרב. בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים – שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתייהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה והרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים.
במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר פחות את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב, וכסף ; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי. חזקה הייתה על יהודי שהוא יודע את ערכם של מתכת או של מטבע זר ומה שערם לעומת סחורות או המטבע העובר לסוחר בארץ. חזקה עליו שיוכל לנהל חשבונות לעצמו או למען לקוחותיו המוסלמים. עיסוקו מסובך היה מחמת ריבוי המטבעות שטבעו שליטים מוסלמיים : לא רק הדינר או המַמתכּל העירקי אלא בעיקר, החל מן המאה האחת עשרה, הדינר של רבאט, של מראכש, אלג'יר, תוניס, וכן של מטבעות הזהב והכסף המרובים שמקורם בכלל הארצות המוסלמיות וארצות אירופה. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות מילאו הד'מים, ובצפון אפריקה במיוחד היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. הנה כך רואים אנו יוצקי מטבעות עוברים את הקיסרות המוסלמית לאורכה ולרוחבה. תעודה אחת מן הגניזה מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון ; ובמקרה אחר מסופר על שניים שהלכו להודו ולסין.
תעודות התקופה מעלות לפנינו יהודים העוסקים בכל המלאכות : צבעים, בנאים, נַפחים, עושי שׂקים, קלחות, חפצי נחושת, נגרים, רצענים, אורגים, מטאטאי רחובות, יצרני משי, כובסים, סוחרי בשמים, אלמוגים, פנינים ואבנים יקרות. מצויים היו בניהם גם רופאים, חייטים, זגגים, אופי עוגות, מייצרי ממתקים, פקידים, כורמים, יצרני דבש, שמן וסוכר, קצבים, יצרני מראות, אצטגנינים, לבלרים, כותבי בקשות, משוררים, מגידי עתידות, ימאים, בוני ספינות וכו….גם השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם המגזרים השונים של חיי הכלכלה.
את עיקר משאביו הוציא היהודי בצפון אפריקה מן המסחר והרוכלות; הוא לא הסתפק במסחר הקמעוני. פעילותו חבקה זרועות עולם. תעודה אחת מאת אבן חרדאדבּה מתארת לנו את מסעיהם של סוחרים יהודים באמצע המאה התשיעית באירופה, באסיה ובאפריקה. הם דיברו בכל הלשונות – עברית, לטינית, פרסית יוונית, לינגוָה פראנקה, היא הספרדית, וסלאבונית. הם סחרו בכל : בשירותים, בסחורות, בפרוות, בכלי נשק. הם הביאו לאירופה מוּשק וקטורת, תבלינים ובשמים.
מן המאה התשיעית והלאה, מתרבים המקורות שבידינו וכך יכולים אנו לעקוב אחר הסוחרים היהודיים הגדולים מצפון אפריקה בדרכים הבין לאומיות והבין יבשתיות שהוליכום לכל קצווי תבל, לארצות אירופה, אסיה ואפריקה, לשם חילופי מסחר ושירותים. רואים אנו איך הביאו למרוקו אינדיגו, פנינים, מושק, תבלינים ופרוות ; בזכות התעודות מן הגניזה הקהירית ידועים לנו עסקים אלה לדיוקם, תנאי הקניה ומחיריה, הקשיים שעוררו, ואפילו המשפטים שנוהלו בגללם. מן המאה השתים עשרה והלאה כוננו סוחרים יהודים מן המגרב קשרי מסחר קבועים, בדרך הים והיבשה, עם הודו. פעילותם הקיפה, אפוא, את חופי ערב ואפילו את חופיה המזרחיים של אפריקה, בפאת ים סוף. יודעים אני על הקשיים המרובים שהוצרכו חלוצים אלה של המסחר הבין לאומי להתגבר עליהם כדי לכונן דרכי מסחר, כדי לארגן את התובלה מן הצד הכספי, כדי שלשלם מסים ומכסים שגבו שליטים ושלטונות הנמלים לכל אורך הדרך, שגם לביטחונה צריך היה לדאוג. הצלחתם הגדולה של יהודי המגרב עוררה עליה לאחר מכן את התחרות של מרכזי המסחר האירופים הגדולים – במיוחד באיטליה ובצרפת. היא נפגעה פגיעה קשה יותר אחרי המאה החמש עשרה עקב הזעזועים שפקדו אז את כדור הארץ.
במאות השש עשרה והשבע עשרה נעשתה מרוקו גורם מדיני בעל משקל במאבקים האירופיים. היהודים הצטיינו לא רק בחיים הכלכליים אלא גם בתחום הדיפלומטיה. משפחת פלאש משמשת דוגמה טיפוסית למילוי תפקיד כפול מעין זה ביחסים הבין לאומיים. נציגה המהולל ביותר, שמואל פלאש ( פלאג'י ), היה שגריר מרוקו בהולנד והיה אדריכל החוזה משנת 1610.משפחת קורקוס, דלמארי, שריקי דה לבאנטה, סומחאל, פריינטה, טולידאנו, רוטי ( רותי ) במרוקו, וכן משפחת ואלנדי, כהן-תנוג'י, בסיס, ששפורטאס בתוניסיה, וכן דוראן, צרור, אבּוּלקר, קנג'ינו ובכּרי באלג'יריה מילאו, כמוהן כהרבה זולתן, תפקיד נכבד בדברי ימי היהדות המוגרבית, ובני המשפחות החשובים ביותר היו רבנים, סוחרים או דיפלומטים.
סוף הפרק השביעי – חיי הכלכלה.