רבי דוד בוזגלו-יוסף שטרית


שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו

רבי דוד בוזגלו

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

  1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, ובמחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כ

מה מקור ההערצה הזאת? במה כוחו וגדולתו של רד״ב? מה היה תפקידו בתהליכים התרבותיים שאפיינו את יהדות מרוקו במאה העשרים? במה התייחדה כתיבתו השירית לעומת המסורת רבת הדורות של היצירה העברית במרוקו? על שאלות אלה ושאלות נוספות אנו מנסים לענות במחקר זה תוך הצגת יצירתו ופעולתו במסגרת חברתית־תרבותית רחבה, וזאת בהתחשב בתמורות שכיוונו את תרבותם ואת חייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים.

רד״ב פעל בשני מקומות חדשים ובשתי תקופות חשובות בחייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים. הוא נודע בתחילה בקזבלנקה, שהגיע אליה כנער בעשור השני של המאה והתגורר בה עד לעלייתו לארץ בשנת,1965 ולאחר מכן בישראל במשך שנים מעטות אך מכריעות, מאז עלייתו ועד תחילת שנות השבעים. בשני המקומות החיים החברתיים והתרבותיים של יהודי מרוקו איבדו את ההומוגניות והלכידות רבות הדורות של המסורת החד־קהילתית, והקהילות החדשות שיוועו לכוחות תרבותיים מייצבים ולדמויות מעצבות שיעגנו מחדש את הערכים התרבותיים הקהילתיים וייצקו תכנים חדשים או מבנים חדשים במסורות קהילתיות מגובשות.

  1. 2. קווים לדמותו ולפועלו של רד״ב

עד לתחילת המאה העשרים הייתה קהילת קזבלנקה דלת אוכלוסין ודלת אמצעים. אמנם עוד בסוף המאה ה־18 היה בה נמל טבעי ששימש לפעמים לייצוא גרעינים ודגנים ממרוקו לאירופה, וכבר בתחילת המאה ה־19 הייתה בה קהילה יהודית קטנה; אך רק בסוף המאה ה־19, עם גבור הלחצים הצרפתיים על מרוקו, ובעיקר לאחר כיבוש העיר בידי הצבא הצרפתי בשנת 1907, התחילה הקהילה לגדול, ומאז היא שימשה מוקד משיכה ליהודים מכל רחבי מרוקו. הקמת הנמל עמוק המים והפיכתה של קזבלנקה בידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי למרכז התעשייתי והמסחרי העיקרי של מרוקו הביאו אליה מאות אלפי מרוקאים וכן עשרות אלפי צרפתים ואירופים ועשרות אלפי יהודים מיתר הקהילות, העירוניות והכפריות כאחת, שביקשו לבסס בה את מעמדם או להיחלץ ממצוקת רעב. כך נפגשו בקזבלנקה יהודים בעלי מסורות קהילתיות שונות ומגוונות, שהיו שרויות כולן באי־יציבות, מעצם ריבוין של המסורות במקום אחד ומאבדן ההרגלים והרשתות החברתיות־התרבותיות המקומיות והמקוריות המייצבות.

רד״ב פעל את פעולתו החינוכית והמוסיקלית במשך כחמישים שנה במצב קהילתי חדש זה והצליח ללכד סביב דמותו, הודות לביצועיו האמנותיים ולשירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. בקזבלנקה גם הוקמו לראשונה במרוקו מסגרות להוראת הלשון העברית החדשה, וגם בהוראה זו השאיר רד״ב את רישומו על מאות תלמידים שלמדו אצלו.

רד״ב הגיע לקזבלנקה בצעירותו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והשלים בה את לימודי הקודש המסורתיים שלו אצל תלמידי חכמים ורבנים שונים, לאחר שהתחיל אותם במראכש. בלימודיו אלה מילא את כרסו במקרא, בש״ס, במדרש, בהלכה ובפרשנות המאוחרת ונחשב לאחד העילויים של דורו, שניחן בזיכרון יחיד במינו ובכישורי שקלא וטריא מפותחים. ואולם הוא לא בחר מלכתחילה בדרך הרבנות כרבים מחבריו ועמיתיו, אלא הקדיש את כישרונותיו להרבצת תורה ובמיוחד להוראת הלשון העברית, לפייטנות ולחזנות. בתפקידיו אלה הוא לא זנח לחלוטין את עולם הרבנות, המשיך לעסוק בתורה לשמה, השתתף בחוגי עיון ולימוד של סוגיות בתלמוד ואף ניהל אותם לאחר מכן, אך מחלותיו ועיוורונו הכריעו את הכף ואילצו אותו לוותר על שאיפתו הכמוסה להתמנות באחד הימים לרבנות. בשנת 1923, בגיל עשרים לערך, הוא פעל במסגרת חברת ״מגן דוד״, שהוקמה מספר שנים לפני כן בידי תלמידי חכמים בשכונה היהודית של קזבלנקה, המלאח, לשם הפצת ערכי היהדות והלשון העברית, ונתמנה אחראי על ניסוח הודעותיה והפצתן. לאחר מכן, עם הרחבת פעולותיה של החברה בשנות השלושים, הוא לימד עברית ומקצועות היהדות במסגרת הכיתות שהחברה פתחה עבור הילדים והנערים של הקהילה, וכן במסגרת המוסד המתחרה ״אוצר התורה״.

הערת המחבר: עד לעליות ההמוניות לישראל ניתן היה רק בקזבלנקה למצוא במרוכז כמעט את מכלול התרבויות והמסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו. על מגוון זה של סוגי הקהילות ראה שיטרית, שיח ומסורת, עמ׳ 370-360. כמו בערי הגירה גדולות הוקמו גם בקזבלנקה בתי כנסת רבים לשימור נוסחי התפילה של קהילות המוצא הן בתוך השכונה היהודית הישנה גופא והן בחלקים החדשים של העיר, אך פיזור המגורים וצמיחתם של דורות שנולדו בקזבלנקה גרמו למפגש בלתי נמנע בין המסורות והתרבויות הקהילתיות ולפעמים אף לעימות ביניהן וגם לשילוב ולערבוביה בין המסורות. יש לציין שבקזבלנקה התיישבה גם קהילה חשובה של יוצאי אלג׳יריה, מן העיר והראן(אוראן) במיוחד; אלה הקימו אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר בעיר, ״צלאת לויהראנייך (=בית הכנסת של יוצאי והראן), הנקרא ״בית־אל״ כיום. בתחילת המאה התיישבה בקזבלנקה גם קהילה אשכנזית קטנה, ווו קיימה פעולות ותפילות במקום משלה. ראה על כך את עדותו של זדה שולמן, שהיה אחד הפעילים המרכזיים בקהילה זו, באוטוביוגרפיה שלו(שולמן, אוטוביוגרפיה). על קהילת קזבלנקה ראה גם צור והלל.

מגן דוד: נמצאים ברשותי צילומים מדו״חות הישיבות של החברה בשנות קיומה הראשונות (1924-1919) שהעביר אליי חנניה דהן ז״ל מבת ים.

אוצר התורה: פעולותיה של החברה השתנו תכלית שינוי לאחר שפעילים ציוניים וחילוניים בקזבלנקה לקחו על עצמם את האחריות להוציא לפועל את תכניותיה החינוכיות המקוריות, ובמיוחד הוראת הלשון העברית החדשה, וניהלו דרכה פעילות ציונית בקרב הנוער של הקהילה. ראה גם שיטרית, שירת רד׳׳ב, הערות 7-5, וכן צור והלל, עמ׳ 111, 270.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן  עַם
[בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו-עמוד320

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו

בד בבד עם לימודיו התורניים הוא למד באופן שיטתי את מסורת הפיוטים של מראכש, ועם צאתה לאור של האנתולוגיה שיר ידידות (1921), שגובשה ונערכה במוגאדור, היה לחסיד נלהב של השיטה המוסיקלית שהיא בנויה עליה. הוא למד את קורפוס הפיוטים על בוריו אצל האחראי על הוצאת האנתולוגיה במראכש, ר׳ חיים עטאר, שהיה ידוע כפייטן מומחה ובעל ידע רב במסורות הפיוטים של מראכש ומוגאדור. לימים, הודות לביצועיו הנמשכים והמרשימים של מסורת זו ולהכשרתו של דורות של פייטנים לאורה הפכה מסורת שיר ידידות למסורת הפיוטים העיקרית ואף הבלבדית של יהודי מרוקו, והחליפה בקרב יוצאי כל הקהילות כמעט את המסורות השונות והמגוונות שהיו קיימות בהן במשך מאות שנים. בגלל ביצועיו המקצועיים והידע המוסיקלי הרב שרכש הן במסורות היהודיות והן במסורות המוסלמיות של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית הפך רד״ב חיש מהר בקזבלנקה לפייטן ראשי ולמנהיג חבורת פיוטים פופולרי ביותר. עצמת קולו ואמנותו עשאוהו גם חזן מבוקש, שאת שירותיו שכרו בעלי שמחה ובתי כנסת בקזבלנקה ובקהילות אחרות לניהול התפילות של שבתות שמחה משפחתיות ולהשמעת חזנותו ופייטנותו.

הערת המחבר: רד״ב ערך במשך שנים רבות בבתי כנסת שונים בקזבלנקה מעין ״עונג שבת״ כזה בשבתות שלא נהגו לקום בהן לבקשות, כנראה בלחצם של חובבי הפיוטים. לפגישות אלה, שנקראו קוראי עונג ונערכו בין מנחה לערבית לרוב בבית הכנסת של יוצאי לאראש שבצפון מרוקו (״צלאת לעראייסיין״), נהרו חובבי שירה רבים מכל בתי הכנסת של העיר. רד״ב ביצע אז בעיקר משיריו ומשירים קיימים שהרכיב על סדרות מסודרות של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. פרטים אלה שמעתי מפיו של הפייטן נסים שושן מקרית שמונה, מתלמידיו המובהקים של רד״ב, ומפיהם של מסרנים נוספים.

 בשנות השלושים והארבעים הוא אף היה זמר מבוקש שחבורת נגנים בראשותו של שלמה אסוירי (אבן־חיים) ליוותה את ביצועיו בקזבלנקה ובקהילות הגדולות. רד״ב השלים את פעילותו הפייטנית בקזבלנקה בהקמת מקהלות של ילדים ונערים שלמדו במוסד החינוכי ״אם הבנים״. הילדים והנערים ליוו אותו לפעמים בביצוע הפיוטים. כן באו חובבי פיוטים רבים להסתופף בצלו של הפייטן המהולל, קמו אתו בהתמדה לשירת הבקשות בלילות השבת שבין שבת בראשית לשבת זכור ובאו לשמוע את ביצועי הפיוטים שלו אחרי תפילת מנחה של שבת בבתי כנסת שונים של קזבלנקה בחודשי האביב והקיץ. רד״ב המשיך בפעילות פייטנית אינטנסיבית זאת בקזבלנקה וביתר הקהילות הגדולות גם לאחר שאיבד את מאור עיניו בשנת 1949 כתוצאה מסיבוכים של מחלות שונות. עיוורונו, שאילץ אותו לוותר על הוראתו ועל הופעותיו כזמר, הניעו להתעסק באופן בלבדי בחזנות ובפייטנות. אז גם ביקשו פרחי פייטנים לשהות במחיצתו וללמוד מפיו את מסורת הפיוטים על בוריה ואת סודות המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ומקצביה. בשנות החמישים למדו אצלו רבים מן הפייטנים המובילים היום בארץ, כמו ר׳ יצחק רווח, נסים שושן וחיים לוק. עיסוקו זה הפך עקב מגבלותיו הפיזיות למקור פרנסתו היחיד, והוא השקיע בו את שארית כוחותיו הגופניים והנפשיים על אף כל המכאובים והייסורים שהיו כרוכים בדבר. באחד הטקסטים האוטוביוגרפיים הבודדים שלו הוא העלה את הפרדוקס הכרוך בעיסוקו זה, שמהותו לשמח ולבדר את קהל השומעים והמתפללים שעה שהפייטן עצמו סובל ממכאוביו הנמשכים והקשים. אין הוא מצליח להתעלות עליהם ולשלוט בהם אלא הודות לחובת עינוג שבת, המצווה עליו לשמוח הוא עצמו כדי שישמח אחרים ומשכיחה ממנו עקב כך את יגונו ואת סבלו.

פעילות פייטנית זאת היא כנראה שהניעה את רד״ב לחבר פיוטים רבים עוד במרוקו על פי מנגינות של שירים ערביים עממיים בני תקופתו, מרוקניים ומצריים במיוחד, שהופצו החל משנות השלושים ברדיו, בקולנוע ובתקליטים. גם אם אין אפשרות לתארך כיום את רוב הפיוטים שכתב במרוקו, יש להניח שרד״ב התחיל בכתיבת שיריו כבר בשנות השלושים. במרוקו הוא כתב בעיקר שירי גלות וגאולה וכן שירי מוסר וקריאה לחזרה בתשובה, נושאים העומדים במרכז שירת הפיוטים והבקשות הכללית. כל עוד היה במרוקו הוא הקדיש רק לעתים רחוקות שירים לאירועים אקטואליים, כגון שתי הקינות, האחת בעברית והשנייה בערבית יהודית, שקונן על קרבנות רעידת האדמה של אגאדיר בפברואר.1960 גם במלחמת העצמאות ולאחריה הוא הקדיש פיוטים אחדים לגודל הניצחון והתקומה ולקריאה לשלום בין עם ישראל לשכניו.

הערת המחבר: רד״ב חיבר את הפיוט על פי הלחן של השיר הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״ שכתב חיים גורי וששרה יפה ירקוני. השיר היה ידוע במרוקו כמו שירים ישראליים רבים נוספים. מפיו של הפייטן צבי תורג׳מן (כיום בירושלים) למדתי, שהוא שלימד את המנגינה לרד״ב לאחר שהוא עצמו התוודע לה בשנת 1952 בארץ, שבה שהה תקופה קצרה לשם השתלמות בהוראת העברית.

רד״ב כתב עשרות רבות – אולי אפילו מאות – של פיוטים בעברית, בערבית יהודית ובשתי הלשונות גם יחד מסוג ה״מטרוז״ במרוקו ולאחר מכן בישראל. אף על פי כן לא ראה את עצמו כמשורר, ומעולם לא שעה להפצרות תלמידיו וידידיו לפרסם את שיריו או לכנס אותם. הוא גם לא חתם מעולם את חתימת שמו בכל צורה של אקרוסטיכון בגוף שיריו, והוא מן המשוררים העבריים הבודדים בכל תולדות השירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל בחמש מאות השנים האחרונות שנהגו כך ביצירי רוחם בשירה.

מה הסיבות לכך? תלמידיו וחסידיו מעלים בנדון את ענוותנותו הרבה. גם הוא רמז על כך באחד ממכתביו הבודדים ששרדו, שבו הרחיק לכת ושלל כל ערך מתמיד מיצירי רוחו.

הערת המחבר: ״מעולם לא האמנתי בכל ילדי רוחי ורחשי לבי בתור דברים העומדים בפני הביקורת והראויים להתפרסם בדפוס. על כן חשבתים תמיד לדברים שבעל פה שרק התבה קולטתם, ועל כן נותן אני ליד השכחה לגעת בהם מבלי שאדאג לזה ולא כלום״, כתב רד״ב בשנת תשי״א. ראה שד״ה, עמ׳ 404.

 אם כך, מדוע כתב כל כך הרבה שירים, כמאה וחמישים לפחות? התשובה לכך נעוצה כנראה בעובדה שרד״ב ייחס חשיבות בעיקר להיבטים הפייטניים והמוסיקליים של מומחיותו עם דגש מיוחד על ביצועיו הקוליים האמנותיים, וראה משום כך בשיריו העבריים והערביים־היהודיים כאחד נשאים מילוליים בלבד של המלודיות והמנגינות החדשות והישנות, שהוא החליט לאמצן או לנצלן למטרות פייטניות. בלא תמליליו המקוריים לא יכול היה לבצע את המנגינות הקליטות של השירים החדשים בהקשרים הליטורגיים והפארה־ליטורגיים שבהם הוא שר אותם. זו גם, כנראה, הסיבה לעובדה, שכל עוד ישב במרוקו הוא העדיף להרכיב את רוב שיריו על מנגינות של ״להיטים״ חדשים, מצריים, תוניסאיים או מרוקניים שמשכו את אוזני המאזינים לשירתו ולפיוטיו, והזניח את המנגינות הישנות של אלפי הפיוטים העבריים ששרו במשך דורות בקהילות היהודיות במרוקו.

אולם כשם שסירב לכנס את שיריו ולפרסמם כך סירב בעקשנות להתיר הקלטה של ביצועיו הקוליים ושל שירתו. נראה כי חשש שהטקסטים שלו ישובשו בפיהם של פייטנים הדיוטות, וגם ביקש למנוע אולי את תפוצת זמרתו שמא יתמעטו ההזמנות שקיבל, שהרי קולו וביצועיו היו כל פרנסתו. הדבר מתמיה עוד יותר כשלומדים, שעל פי עדויות רבות הוא נהג להפריש כמחצית מהכנסותיו למתן צדקה בסתר לעניים ולתמיכה קבועה בפייטנים זקנים שאיבדו את מקור פרנסתם. רק הודות לעקשנותם של אחדים ובזכות קרבתם הרבה של כמה מחסידיו ותלמידיו נותרו בידינו הקלטות בלתי מקצועיות מעטות. גם על פי מסמכים קוליים אלה ניתן להתרשם מעצמת קולו ומאמנותו המיוחדת בביצוע הפיוטים ובלימודם לתלמידיו. עקב עיסוקו זה בפייטנות בלבד היה רד״ב בין הבודדים בתרבות יהודי מרוקו שהתפרנסו בכבוד ממקצוע זה, שכן לגבי כל היתר הפייסנות הייתה רק עיסוק נוסף, שלא שימש להם כמקור פרנסה עיקרי.

הערת המחבר: בשנת 1957 הצליח פרופ׳ חיים זעפרני להקליט את רד״ב שעות רבות בביצועי פיוטים וקטעי תפילה. מהקלטות אלה הוכן תקליט אריך נגן בבית התפוצות בשנת 1984, והוא הוצא לאחרונה גם בצורה של תקליטור. השווה שיטרית, שירת רד״ב. הפייטן הדגול ביצע גם כמה מפיוטיו וקטעי חזנות בתכנית היהודית השבועית של רדיו מרוקו, ששודרה בשנות החמישים לפני תום הפרטוקטורט וגם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה. תכניות אלה הוקלטו על גבי תקליטים; חלק מהם נמצאים בידי ח׳ זעפרני, ורובם אבדו כנראה. מלבד ואת הקליטו תלמידיו של רד״ב את מורם אם באישורו ואם בהיחבא, וניתן למצוא אצלם עד היום הקלטות שונות של ביצועיו, אך לרוב לא ברמה מקצועית סבירה.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו-עמוד 324

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

רד״ב המשיך ביתר שאת את פעילותו הפייטנית ואת כתיבתו השירית לאחר עלייתו לארץ בשנת 1965. שנים רבות הוא הצר על העיכובים בעלייתו, שנבעו ברובם ממחלותיו התכופות ומעיוורונו. עם הגיעו לארץ נפתחו מעיינות יצירתו, ובמשך כשבע שנות פעילות שהיו לו בארץ כתב את שיריו הייחודיים והמשמעותיים ביותר. את עיקר שירתו המאוחרת הקדיש לשבחי ארץ ישראל הישנה והחדשה כאחת. כמשורר עברי מסורתי הוא הצליח להלביש את רגשותיו הדתיים והלאומיים המסורתיים על המציאות ההיסטורית החדשה תוך שמירת חלק גדול מן הדימויים המסורתיים של שירת הפיוט בצפון־אפריקה וסיגול סממנים לשוניים ותרבותיים חדשים המתבקשים מעצם הישיבה בארץ. עם הגיעו לארץ כתב את אחד משיריו הארוכים והחשובים ביותר על המפגש שלו עם הארץ־המולדת, ושילב בו את היצגי העבר ואת תמונות ההווה והאקטואליה בצורה של דו־שיח בינו לבין המולדת. הוא גם כתב כעשרים שירים שונים על מלחמת ששת הימים, על החרדות שקדמו לה ועל תוצאותיה הפוליטיות והגאוגרפיות. שירים אלה העלו עוד יותר את קרנו ואת יוקרתו בקרב חסידיו הרבים ששמעו עליו עוד במרוקו, משום שנתן ביטוי קולע לרחשי לבם ולתחושות הרווחה והגאווה שקיננו בלבם כמו בלב כל עם ישראל לאחר המלחמה.

עלייתו לארץ ניתקה אותו מן הלחנים של השירים הערביים המרוקניים והמצריים, שהיה רגיל בהם במרוקו, והחזירה אותו לקורפוס המנגינות הישנות והמסורתיות של שירת הפיוטים, השייך כמעט כולו למודוסים המגוונים של המוסיקה האנדלוסית־ המרוקנית. בארץ הוא עשה שימוש נרחב בסדרות מסודרות של מנגינות אנדלוסיות־ מרוקניות, והרכיב עליהן את שיריו הארוכים. בתחום זה הוא אף ניצל מנגינות אינסטרומנטליות בעיקרן, מסוג התושיה, ששימשו וממשיכות לשמש בפתיחות של מודוסים שונים בביצוע התזמורתי של המוסיקה האנדלוסית, כדי להרכיב עליהן כמה משיריו הארוכים והמשמעותיים ביותר.

עלייתו של רד״ב לארץ שימשה זרז תרבותי חשוב בחייהם של חוגים רחבים בקרב עולי מרוקו בישראל. הפיזור הרב של הקהילות המקוריות ברחבי הארץ, אבדן ההגנה הקהילתית המקורית והיציבות המלכדת שלה, הקשיים הרבים במציאת פרנסה ואף קורת גג ראויה, תחושת הניכור והזרות כלפי מנהגי הארץ ונהליה, התערערות המוסד המשפחתי והיחסים הפטריארכליים שעמדו ביסודו, ההתכחשות הממסדית לערכים היהודיים של הגולה ושל הקהילות השונות שהרכיבו אותה, כל הגורמים האלה ועוד אחרים הצמיחו בשנות החמישים והשישים תחושה של אבדן, של עקירה ושל שקיעה בקרב עולי מרוקו כמו בקרב עולים מארצות אחרות. גם המנהיגים המסורתיים שעלו ברובם עם יוצאי מרוקו לא הצליחו – ואף לא ניתן להם – לאחות את הקרעים, משום שהם עצמם היו עסוקים במציאת מקומם ובכיבוש מעמדם החדש בארץ החדשה. אחת המסורות המושרשות שהתחילו להישכח במצב זה של התפרקות תרבותית הייתה שירת הפיוטים והבקשות בת מאות השנים, שהתגבשה בקהילות השונות על פי שיטות מגוונות ועל פי השפעות שונות. חבורות הפייטנים שפעלו במרוקו התפרקו ברובן וחדשות לא קמו במקומן, הגם שפייטנים רבים המשיכו בפעילותם במסגרת התפילות בבתי הכנסת והשמחות המשפחתיות בעיקר. גם תלמידיו ומוקיריו של רד״ב לא מצאו קרקע נוחה ואפשרויות תרבותיות להמשיך את מסורת רבם. מה רבה הייתה אפוא שמחתם ושמחת חובבי הפיוטים שזכרו עדיין את ביצועיו של רד״ב ואת אמנותו כששמעו שמורם הנערץ הגיע לארץ, ועוד במלוא קולו.

גם רד״ב הושפע מקבלת הפנים החמה ומן הכבוד הרב שרחשו לו תלמידיו ומוקיריו. הוא שב וקיבץ סביבו חבורה של פייטנים ומתלמדים ושל חובבים הן במקום מושבו באזור חיפה והן ברחבי הארץ, ובמיוחד בעיירות הפיתוח של הצפון והדרום, שבהן היו ריכוזים גדולים של יוצאי מרוקו. על אף מיחושיו וגילו הוא נענה להזמנות הרבות של מוקיריו לנהל את התפילות של הימים הנוראים ושל שבתות מיוחדות ולהנות את באי בתי הכנסת בחזנות ובפייטנות שלו במקומות שונים בארץ. במשך כשבע שנים הכשיר רד״ב דור חדש של פייטנים וחיזק את מעמדם של תלמידיו הוותיקים. כך הוא הרים תרומה מכריעה לחידוש מסורת הקימה לפני השחר לאמירת הבקשות והפיוטים בלילות השבת של הסתיו והחורף, והעניק לרבים את תחושת החזרה לערכים תרבותיים עצמיים שראוי להשתבח בהם ולפעול לטיפוחם. עם מותו בשנת 1975 אחז רגש של יתמות בחובבי פיוטים רבים, אך תלמידיו ואוהדיו המשיכו אחריו את המסורות והפיצו אותן ברחבי הארץ.

אולם אליה וקוץ בה. הכשרתו והעדפותיו של רד״ב בתחום שירת הפיוטים והעלאתו על נס את ״שיר ידידות״ וכן ההשפעה המכריעה שהייתה להוראתו ולביצועיו על יוצאי מרוקו גרמו עוד בימי חייו לגוויעתן של כמעט כל המסורות האחרות שהתקיימו בקהילות השונות. במקום המגוון הרב של המסורות הקהילתיות הישנות הלכה והשתרשה בארץ ובחו״ל מאז שנות השבעים שיטת שיר ידידות כשיטה היחידה בשירת הבקשות והפיוטים. אמנם הפיזור של יוצאי הקהילות השונות וההפסקה שנבעה מכך בשנות החמישים והשישים בארץ תרמו גם הם לצמצום זה של מסורות הפיוטים המושרשות והחיות, אך ההתחדשות ואף הצמיחה של שירת הבקשות שאנו עדים לה כיום בקרב יוצאי מרוקו בארץ ובעולם הביאו להאחדה ההולכת ומעמיקה כתוצאה מן היוקרה שהעניק רד״ב לשיטת שיר ידידות. הוא ליטש את מאות המנגינות המסורתיות המרכיבות מסורת פיוטים זו והכניס בהן מתח מלודי וקצבי שלא נודע כמוהו לפניו, כך שיוקרתה של מסורת זו עלתה בזכות ביצועיו והוראתו על כל יתר המסורות. אף במקרים המעטים שהתקיימו מסורות אחרות בקרב יוצאי קהילות מסוימות, מסורות אלה הן מסורות חדשות ואינן זהות למסורות שהיו מקובלות עד לשנות החמישים באותן הקהילות בזמן קיומן במרוקו. כך, למשל, יוצאי תאפילאלת סיגלו לעצמם את הדיוואן ״יגל יעקב״ של משוררי בית אביחצירא, ולא את הקורפוס הישן העשיר והמגוון שבוצע במשך מאות שנים בקהילות אלה עד להתפזרותן. גם יוצאי צפרו שרים כיום את פיוטי הדיוואן ״שיר חדש״ לר׳ רפאל משה אלבאז במקום המסורות הקהילתיות העתיקות שלהם לשם טיפוח התרבות הקהילתית שלהם בארץ. יש לציין עם זאת, שיוצאי שתי הקהילות האלה מבצעים את שני הדיוואנים באירועים משפחתיים וקהילתיים מצומצמים בלבד, היינו מחוץ לפעילות המסורתית של שירת הבקשות של שבתות הסתיו והחורף; זו ממשיכה להתבסס – אם היא מתקיימת במקומותיהם ־ על טהרת שיר ידידות.

פעילותו הפייטנית והמוסיקלית של רד״ב הכניסה שינוי חשוב נוסף במסורת הפיוטים של יהודי מרוקו. המדובר בהכנסת מסורות מוסיקליות זרות במידה רבה לקורפוס הפיוטים המושרים בבתי הכנסת ובאירועי שמחה. מסורות חדשות אלה נגעו קודם כול למוסיקה המצרית העממית עם הסלסולים המזרחיים המאפיינים אותה, שסיפקה להיטים רבים באמצעות הסרטים והתקליטים המצריים שיובאו למרוקו. השירה והמוסיקה של המלחין הנודע עבד אל־והאב השפיעו רבות על טעמו המוסיקלי של רד״ב, והוא הרכיב פיוטים רבים עם תמליל עברי משלו על רבות ממנגינותיו הקליטות. גם פעילותו כחזן וכשליח ציבור מבוקש בבתי הכנסת של קזבלנקה ושל ערים גדולות אחרות תרמה בוודאי לשימושו המוגבר בלחנים חדשים, שכן מסורת נפוצה היא בחזנות של יהודי מרוקו בפרט ושל יהודי צפון־ אפריקה בכלל, שחזן מומחה משתמש לעתים במנגינות של שירים זרים וחדשים כדי להרכיב עליהן את מילותיהם של פרקים שונים בתפילת השבת והמועדים, כגון הקדיש והקדושה, ולבצע אותם על פי כישוריו בבתי הכנסת.

רד״ב העתיק לחנים ומנגינות של שירים מצריים – וגם תוניסאיים, שינקו במידת מה מן הסגנון המזרחי המסלסל של המוסיקה המצרית והתורכית – לפרקי החזנות ולשירים שהוא חיבר. העתקה סיטונית זו פגמה בעיקרו של דבר באחידותה המוסיקלית של מסורת הפיוטים במרוקו, שהלחנים שלה התבססו רובם ככולם מאז המאה ה־16 על המסורת הישנה של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית ועל לחנים עממיים של בראוול (יחיד ברוואלה) וקצאיד(יחיד קצידה) שקיימו זיקה מלודית ומבנית עם מוסיקה זאת וכן על מנגינותיהם של שירים עממיים מרוקניים אחרים. לאחר עלייתו לארץ לא המשיך רד״ב בתרכיבים מוסיקליים חדשים אלה הן משום ניתוקו הפיסי מן המציאות החברתית־המוסיקלית המגוונת של מרוקו ומן הדרישות של הצרכנים היהודים בארץ זו והן משום הדרישות השונות והמסורתיות יותר של צרכני הפיוטים בארץ שהתנתקו מן התרכיבים ומן השירים של הפייטן המהולל עקב עלייתם המוקדמת לארץ. לכן חזר רד״ב בארץ למסורת ההרכבה וההלחנה שהייתה מקובלת במרוקו עד לימיו, והשתמש בעיקר במנגינות ובסדרות מסודרות של מנגינות מן המסורת האנדלוסית־המרוקנית.

בין הפעילות הפייטנית של רד״ב במרוקו לבין פעילותו בארץ יש עם זאת המשכיות מרובה, שנבעה הן מאישיותו ומהתמחותו של הפייטן והן מן המצבים החברתיים־התרבותיים הקרובים שהתקיימו בקזבלנקה ובארץ והפכו את שירת הפיוטים למוקד סימולי וזהותי עיקרי בתרבותם המסורתית של יהודי מרוקו. אשר לכתיבתו השירית, הרי התחוללו בה שינויים גם בתמטיקה שלה. זו התרחבה בארץ עקב הנסיבות הפוליטיות והחברתיות החדשות שבהן חי המשורר. רד״ב פנה לקורפוס העתיק והמסורתי של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית גם כדי לנצל מגוון עשיר יותר של מבנים פרוזודיים בשיריו הלאומיים הארוכים, שהרכיבו מעתה את עיקר כתיבתו השירית. אולם עם כל השינויים הללו נשארה שירתו של רד״ב מסורתית לחלוטין הן ביסודותיה האידאולוגיים־הדתיים הן במבניה הסטרופיים, ואף במערכיה הלשוניים העיקריים.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

רבי דוד בוזגלו-שירי דודים השלם

רבי דוד בוזגלו

נָרְזָאךּ יָא רְבִּי

לחן — מוואל סיכא — או רסט מצרי

נועם — עַדְבְתִי גַלְבִּי

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון —

נָרְזָאךּ יָא רְבִּי.(2) רָאנִי בִין יִדִיךּ

לּיךּ רוּחִי וּקָאלְבִי(2) דָאיְים דַמִירִי פִיךּ.

אַנְתָא אלִּי כְלָאקְתִי, אוּלִי כְלָאקְתִינִי

אַנְתָא אלִּי נְעָאמְתִי. אוּלִי נְעָאמְתִינִי.

 

אְנְתָפאכְּרְךּ, קָד מָא, נְסָאבָאח אוּנָאמְשִׁי.

גִ׳ירָאךּ, לָא נְטִיע, לָא אָנָא וָאלָא נָאסִי.

 

מָאכְּרוֹם אִילָא רָאדִיתִינִי, אַנְדְלָאל אִיָאם וּלִיָאלִי.

פָארְחָאן מְסְמְמִי חְבִּיבַךּ, הָאדָאךּ גְ׳נָאיָא וּמָאלִי.

אְנְתָפאכְּרְךּ וכו׳ והפזמון

 

אְנְתָפאכְּרְךּ, חְתָה אִלָא צְפִיתִינִי, גָ׳אב עַקְלִי וּרָאח בָאלִי

יָאךּ חִיָאתִי תְעוּד מְרְרָא, מָא תְקַדַרְהָאשׁ יָא אלְעָאלִי.

אְנְתָפאכְּרְךּ, והפזמון

 

ביאורים שונים א.פ

דַמִירִי – תחנוניי- מערבית ضمر

נטיע – לציית- מערבית نطيع

מאכרום – לכבד – مكرم

רָאדִיתִינִי – שביעות רצון – رضاة

רבי דוד בוזגלו-שירי דודים השלם עמוד 306

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

שימחו את ירושלים

שיר — לכבוד ירושלים הבירה

מילים — רבי דוד בוזגלו

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְחִגְרוּ לְמַעֲנָה, גִּיל כִּפְלַיִם

כִּי מוֹשְׁלֶיהָ, הֵם גּוֹזְלֶיהָ,

חִישׁ נוֹקְשׁוּ, בַּפַּח קָשׁוּ, וְנוֹאֲשׁוּ,

מוּל חֵיל צַהַ"ל, כָּרְעוּ כָּל בֶּרֶךְ,

כְּלִי זֵינָם, וִיקָר חָסְנָם, עִם שִׁלְטוֹנָם

עָבְרוּ לָנוּ לְלֹא כָּל מֹרֶךְ,

 

סָר שֵׁבֶט שׁוֹאֲפֵי רֶצַח, יוֹם שָׁבוּ יִשְׂרָאֵל אֶל עִיר הַנֶּצַח.

שָׁם אֶל הַר, צִיּוֹן יִנְהַר, כְּסוּס יִדְהַר,

אִישׁ דַּעְתּוֹ לְשָׁלוֹם,עַם תַּכְרִיעַ,

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, מַעְגַּל צֶדֶק מַעְגָּלוֹ,

הָאֱמֶת נֵר לְרַגְלוֹ, וְיָמִין אָחֲזָה בּוֹ לְנַהֲלוֹ,

תַּחַת סֻכָּתוֹ וְצִלּוֹ, עַד יוֹם עָמַד עַל שֶׁלּוֹ,

עִיר שָׁלֵם וּבְכֻלָּהּ פָּרַשׁ מִמְשָׁלוֹ.

 

עוֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ נָחֲלָה, בְּחֶבְרוֹן הַמְהֻלָּלָה.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שָׁמָּה מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַם הַמַּעֲלָה, כֹּתֶל מַעֲרָב לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבוּל נוֹרָא עֲלִילָה.

 

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו
  1. 3. השיח השירי המסורתי של רד״ב

3.1 על אף אי־רצונו של רד״ב לקיבוע שירתו ויצירי רוחו בכתב חלק גדול משיריו נמצאים כיום בדפוס ונתונים לצריכתם, לפרשנותם ולהערכתם של חובבי שירת הפיוטים ושל החוקרים. קריאה חוזרת בשירתו מראה, שלבד מן הנושאים האקטואליים שהקדיש להם שירים רבים לאחר הגיעו לארץ ולבד מן היסודות הלקסיקליים החדשים שהשתמש בהם בחלקם עוד בהיותו במרוקו אין כתיבתו נושאת שינויים מהותיים ביחס למסורת השיח השירי העברי במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל.  האמירה היוצאת משיריו הרבים נושאת אותה נימה מסורתית של אמונה דתית עמוקה, של קריאה לחיי מוסר והרהורי תשובה מתמידים, של ראייה קטסטרופלית של החיים בגלות ושל תפילה חוזרת לקירוב הגאולה המשיחית.

גם הטכניקה הפואטית של שיריו קרובה מאוד לזאת שהשתמשו בה משוררים עבריים במרוקו ובקהילות אחרות במשך מאות שנים לפניו, ונושאת את המשקל הכפול של המבנים הפרוזודיים המסורתיים ושל המבנים המוסיקליים החוזרים. נוסף לכך, על אף פתיחת התמטיקה שלו לנושאים הקשורים למצבים משתנים, כגון עלייתו לארץ והאירועים הדרמטיים של מלחמת ששת הימים, עדיין נבנתה כתיבתו על ידי אותו סוג של בין־טקסטואליות מסורתית, גלויה ואף שקופה, של רוב המשוררים שקדמו לו, ואשר השתמשו לרוב בביטויים ובמצבים מן המקורות הקלסיים של התרבות היהודית. בשירתו של רד״ב שימושים בין־טקסטואליים אלה פחות נוסחאיים ופחות צפופים מאשר בשירת קודמיו, משום שהוראתו את הלשון העברית על פי טקסטים ישנים וחדשים העשירה את ידיעותיו בשכבות הקלסיות, הרבניות והחדשות של הלשון העברית. אולם היות שלא דיבר עברית נבעו כל הדימויים וההיצגים שלו בהכרח מן הטקסטים המייסדים של התרבות היהודית, ובראשם המקרא.

בפרק זה נתמקד בתמטיקה המסורתית המקשרת במישרין את כתיבתו של רד״ב עם שירת קודמיו במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. אף שלא מילא תפקידי רבנות בקהילתו ראה המשורר את עצמו נציג מובהק של ההנהגה הרוחנית של קהילתו, וכתב שירים בעלי מסר דתי ומוסרי שקוף ואף מודגש. גם שירי הזמן המחזורי של מעגל השנה ושל מעגל החיים, שהיו תמיד חלק מכתיבתו של כל משורר מסורתי, שלרוב היה בו־בזמן גם פייטן וחזן, לא נעדרו משירתו. לבסוף, כמו בכל השירה שלפניו גם רד״ב הקדיש עשרות שירים לתינוי סבל הגלות ולהבעת הכיסופים לגאולה, ואלה חורגים אך מעט מן המודל השיחי המסורתי החוזר ונשנה באלפי השירים העבריים שנכתבו לפניו במרוקו.

3.2 האתוס הדתי־המוסרי של שירת רד״ב

עולמות השיח המועלים בשירתו של רד״ב חתומים כולם בחותם הדת היהודית והתרבות היהודית המסורתית במרוקו. ביסוד אמירתו עומדת אמונתו השורשית והאיתנה באלוהי ישראל ובנצח ישראל. אמונה זאת מתבטאת בכל טור משיריו אם במפורש ואם במובלע, ומכוונת את כתיבתו של המשורר הן בחלקים מפוזרים של השירים הן במעט שירים שלמים שהקדיש לענייני מוסר ואמונה, ואשר נפרט אותם להלן. כפי שנהוג לרוב בשירת הקודש ענייני מוסר אלה אינם מוצגים כחלק מבעיותיו האישיות של המשורר בלבד, האמור להתמודד אתן ולפשפש משום כך במעשיו, אלא כעניינו של כל פרט ופרט מישראל. לכן הם מועלים בצורה של פנייה ואף של הטפה לנמען הישיר של השיר – בר־המצווה, בת־המצווה, השומע או הקורא – או אל המשורר עצמו במעין דו־שיח במעגל סגור. נימה מטיפה זאת התקיימה לכל אורך כתיבתו, ודרכה הוא ניסה כנראה להתמודד עם הפיתויים שארבו לו בעטייה של ההצלחה החברתית־התרבותית שהייתה מנת חלקו ושל היוקרה שזכה לה בקרב חסידיו ומוקיריו. כחלק בלתי נפרד מראייה מוסרית זאת של החיים היהודיים רד״ב מעלה בכל שיר ושיר כמעט את חסדי הבורא וגבורתו, שבהם תלויים חייו וחיי כל אדם וקיומו של היקום. כמו בכל שירת הקודש אין אפוא פיוט מפיוטיו שאינו בו־בזמן גם שיר הלל לאלוהי ישראל ושיר עתירה לגאולה פרטית וכללית, אם בדרך אגב בטורים שונים ואם במפורש לאורך כל השיר.

רד״ב כתב שירי שבח והלל לבורא הן בעברית הן בערבית יהודית. באחדים מהם הוא מתאר את מעשי הבריאה ונפלאות ה' כגון הפיוטים ״יה שוכן בשמי עליה, במרומים דר בהוד והדר״ ו״אם נפשך להשקיף על רבונך, יה שמו״, או את תכונות האל, כגון הפיוט ״אחד הוא, אין יחיד כיחודו״, הכתוב בסדר א״ב. בשירים אחרים, הכתובים בערבית יהודית, רד״ב פונה בעיקר לחסדי הבורא ולרחמיו האין־סופיים כדי לבקש מחילה וכפרה ולעתור לגאולה למענו ולמען עם ישראל.

פיוטים אלה ארוכים לרוב, והמשורר משלב בהם בצורה מורכבת ובלתי ניתנת להפרדה הן את ענייניו הפרטיים והן את העניינים הכלליים של עם ישראל. שירים אלה הם: ״יא לעאלם בייא, לגירך מא שכית״ [=אתה היודע, לזולתך לא התלוננתי], ״רבי רזיתו ועטאני, כיף נאדיתו ואפאני״ [=קיוויתי לחסדי אלוהיי ונעניתי, קראתי לו ונתן לי די והותר], ״נרז׳אך, יא רבי, ראני בין ידיך׳ [=אני מקווה לך, הו אלי, אני נתון בידיך], 5 וכן ״ליך, יא רבי, נצית מן קלבי ונתא עאלם לכפא״ [=לך, אלי, אזעק מעומק לבי, אתה היודע נסתרות].

שירי המוסר כוללים גם שיר הטפה נגד הגאווה וגבהות הלב – ״מקומך אל תנח, שב לך בין השפלים״ – וכן שירים שונים לכבוד חתן בר־מצווה, שבשניים מהם הוא נותן עצות לנער ומורה לו כיצד להיזהר מפני יצר הרע ולדבוק ביצר הטוב עוד מנערותו, כגון שני הפיוטים ״אם רוח המושל תעלה עליך, בן־איש, להתקיפך״ ו״בני, אשרי יולדתך״. בחטיבה זאת כתב רד״ב שיר נוסף, מיוחד במינו במסורת השירה העברית של יהודי מרוקו הן מבחינת הנמען הישיר שלו והן מבחינת תוכנו. שיר זה מבליט את השינויים החברתיים־התרבותיים שבמסגרתם כתב רד״ב את שיריו. הוא מופנה לנערה ונכתב כנראה לכבוד נערה בת־מצווה – ״את נפשך את תושיעי, את, בתה של שרה״.בשירו המשורר מזהיר את הנערה מפני אי־שמירה על הלכות טהרת האישה וטהרת המשפחה. שיר זה יכול היה רד״ב לכתוב אותו בארץ בלבד, שכן עד לעלייתם לארץ לא היה מקובל אצל יהודי מרוקו לציין את גיל ההתבגרות של הבנות, אף לא בערים הגדולות, וזאת ברוח ההלכה היהודית ששלטה בכיפה בכל הקשור לתחנות מעגל החיים של הבן ושל הבת, מה עוד שנערות רבות בקהילות השונות התחתנו כבר בגיל זה ולעתים אף בעודן ילדות. מנהג זה של חגיגת בת־מצווה התפתח בקרב יהודי מרוקו אך ורק בארץ, בדומה ליוצאי יתר העדות. כמו כן, רק בגלל שינויי העתים והמנהגים פנה רד״ב לנערה באזהרות כאלה, שכן במרוקו שמרו הנערות והנשים מצוות אלה בקפדנות מרובה, והדבר היה מובן מאליו.

לציר דתי־מוסרי זה ניתן לקשור גם את יתר שירי השבח שהקדיש רד״ב לדמויות מן המקרא, לתלמידי חכמים ולדמויות רבניות, וכן לצדיקים ולקדושיס רבים מפנתאון הקדושים של יהודי מרוקו. את ריבוי השירים מן הסוג האחרון ניתן להסביר בכך, שהמשורר עצמו שר אותם בהילולות השנתיות וההמוניות לכבוד הקדושים שנערכו במרוקו וממשיכות להיערך בארץ, וליווה בהם את טקסי מכירת הנרות וכוסות היי״ש למרבה במחיר, שהם חלק מהותי מהילולות אלה. במרוקו נהג רד״ב להשתתף בהילולות של קדושים ידועים, כגון ההילולה רבת המשתתפים של ר׳ עמרם בן דיוואן בסביבות ואזאן. זו גם הסיבה לכך שחלק גדול מן השירים הארוכים שכתב לכבוד הצדיקים כתובים בערבית יהודית, שעה ששיריו הקצרים כתובים בעברית.

הערת המחבר: ראה את עדותו המעניינת של ח״ז הירשברג על שירי הילולה אלה: ״לאחר תפילת ערבית התחילו ה׳פיטנים׳ לשיר את פיוטי ההילולא. מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון הערבית־היהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי־נהור בקאזא, דוד אבו־זגלו [!] שהכרתיו לאחר מכן והוא התיכם ללשון עברית צחה״ (הירשברג, מבוא השמש, עמ׳ 59).

לדוד המלך הקדיש רד״ב שלושה פיוטים, שניים בעברית ואחד בערבית יהודית, ולאברהם אבינו שיר אחד. אשר לדמויות הרבניות, המשורר כתב פיוטים שונים לכבוד תלמידי חכמים ולומדי התורה  וכן לכבוד ר׳ רפאל אנקאווה מסאלי, שהיה הרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו בשנים,1937-1919 לכבוד ר׳ אברהם אביחצירא, לכבוד ר׳ שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה בעבר (ורבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום), ולכבוד ר׳ יוסף משאש ז״ל, רבן של תלמסאן ושל מכנאס ורבה הראשי של חיפה לאחר מכן. בין הצדיקים והקדושים שרד״ב הקדיש להם שירים ניתן למנות את ר׳ שמעון בר־יוחאי, ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור שבמצרים  ור׳ דוד בן ברוך הקבור בבאהאמו שבעמק הסוס.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי גלות וגאולה

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

3.3 שירי הזמן המחזורי

במעגל זה של הקודש היהודי שביסוד החיים הדתיים היהודיים – הקב״ה וחסדו האלוהי מחד גיסא והאדם היהודי מאידך גיסא – כלול גם הזמן היהודי המחזורי של החגים והמועדים, כפי שיוצא מן הפסוק ״אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם״. רד״ב הקדיש מספר שירים לחגים ולמועדים שונים ־ לשבועות, לחנוכה, לשביעי של פסח וכן ליום המימונה. בפיוטים לשבועות המשורר שר כנהוג שירי הלל לתורת ישראל ולעליונותה על כל דת ואמונה אחרת, כגון בפיוט ״תורה משמים חוץ לאהלה״, שבו מוזכרת תרבות אתונה, או בשיר הערבי־היהודי ״סאעא האניה פי קלבי חלאת״ [=שעה מבורכת שימחה את לבי]. בשירים אחרים לשבועות המשורר מתאר את יום מתן תורה ומעמד הר סיני על פי המקורות, כמו בפיוט ״יום אל זרח במסבו ההר חמדו״ובגרסתו הערבית־היהודית ״רבבנא נורו שאע ובאן״ [=אלוהינו, אורו הופיע לעיני הכול], או בפיוט ״יום בו נצחו מצוקים נודעה לה כל חבתה״.

לחנוכה הקדיש רד״ב שלושה שירים, שניים בעברית ואחד דו־לשוני, שבהם הוא מעלה על נס את מעשי הגבורה של המכבים ואת נס פך השמן, לפעמים כהד למעשי הגבורה של חיילי צה״ל. שירים אלה הם: ״עם נאמני, זרע אמוני, הודו לה׳ כי גבר חסדו״, ״לא פגיונים, לא כידונים עמדו לחולשים על יון יום עברות״, ״יא לגאני, רבי לג׳ליל״ [=אתה המעשיר, אלוהיי רב הגדולה], שהסטרופה האחרונה שלו בעברית וכל יתר השיר בערבית יהודית. קשר כזה בין האירועים המייסדים של החג לבין האקטואליה אנו מוצאים גם בפיוטים שכתב המשורר לאחר מלחמת ששת הימים. בשני שירים אחרים בערבית יהודית לשביעי של פסח – ״יא אהלי, תזמעו ותפכרו מא זרא״ [=הו אנשיי, התאספו ושמעו מה קרה] ו״נבדא ביסם לכרים כלק לעאבד, מולאנא״ [=אתחיל בשם רב החסד, בורא האדם, אלוהינו] – הוא מתמקד בהעלאת עשרת הנסים שנעשו לבני ישראל בקריעת ים סוף.

בתחום זה של שירי חג ומועד כתב רד״ב את אחד השירים הבודדים שהוקדשו לחג המימונה בשירת יהודי מרוקו. בשירו הוא מקשר את מקורותיו וטקסיו של החג עם המדרשים על קריעת ים סוף וטביעת המצרים, ומחדש בכך. הוא גם מעלה על נס את הידידות – ואף האחווה – בין היהודים לשכניהם הערבים במרוקו, שבאה לידי ביטוי בערב החג בסיפוק צורכי החג ובישיבה בצוותא ליד שולחן הכיבודים ודברי המתיקה.

רד״ב הקדיש גם פיוטים מספר לתחנות שונות במעגל החיים. לבד מן הפיוטים לחתן בר־מצווה שהוצגו לעיל הוא כתב פיוט לברית מילה, ״שוכן עד, צור עוטה אורה״, על יסודות המצווה לאברהם ולזרעו; פיוט להולדת בת, ״בת נדיבים ושועים״; ופיוט לזבד הבת, שבו מוזכר בפעם הראשונה בשירה העברית של יהודי מרוקו המונח החדש בת־מצווה כמקביל לטקסי בר־מצווה – ״קריתנו מלאה נהורא, בסימן טוב והצלחה״. בחטיבה זאת כתב המשורר שירי חתונה רבים, כמעט כולם בעברית, שכן הועידם כנראה לשירה בתפילת שחרית של שבת חתן, לכבוד החתנים ובני משפחותיהם העולים לתורה. רק לשיר אחד, שבו הוא נותן עצות לחתן ולכלה על שמירת אמונים הדדית, הוא כתב גם גרסה ערבית־יהודית. הכוונה לפיוט ״קריתנו מלאה נהורא ממזוג עוטה אור תפארה״ ולמקבילו ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא״ [=שאלו אותי למה, אתה יליד עיר הנמל].

3.4 שירי גלות וגאולה

עד לעלייתו לארץ הקדיש רד״ב כשישים פיוטים (מתוך כמאה וחמישים הידועים לנו) להעלאת תמונות הגלות והגאולה. זהו אם כן אחד הנושאים המרכזיים ביצירתו; ואין להתפלא על כך, שכן הוא הועיד את פיוטיו להשלמת סדרות הפיוטים של שירת הבקשות, המורכבות כמעט כולן מפיוטי גלות וגאולה, אם במקומם של אחרים כגון פיוטי הקצידה שבסוף הסדרות השבועיות בשיר ידידות, אם כתוספת לסדרות אלה ואם כשירים עצמאיים שביצע אותם בהופעותיו בחגיגות שמחה. המשורר הרכיב כמעט את כל הפיוטים שבחטיבה זאת על מנגינות של שירים עממיים חדשים ומתחדשים שהיו להיטים בקזבלנקה בשנות הארבעים והחמישים והושרו הן בקרב המוסלמים והן בקרב היהודים. על חלק גדול ממנגינות אלה הוא הרכיב מילים עבריות, ועל היתר שירים ערביים־יהודיים או שירי מטרוז דו־לשוניים מעטים. מפאת ריבוים ומפאת הצגת המסורת השירית העומדת מאחוריהם במקום אחר  לא נציג כאן את פרטיהם של שירים אלה, אלא את תת־החטיבות שלהם.

המייחד חטיבה זאת של שירי רד״ב הם לשונות העתירה וצורותיה הרבים והמגוונים מאוד הן ברמת השיח השירי הכללי, שכל כולו הופך פנייה חוזרת ונשנית לבורא בעניין הגאולה, הן ברמת פעולות השיח עצמן, שרובן פעולות תפילה ותחינה או פעולות תלונה ומיעוטן פעולות תיאור ושכנוע. כמו בשירי הגלות והגאולה הרבים של שירת הקודש בצפון־אפריקה ובמקומות אחרים שיריו אלה של רד״ב כוללים לרוב בו־בזמן את המוקדים האלה: העלאה על נס של חסדי הבורא וגדולתו, ברכות לעם ישראל, תלונות על עזיבת האל את בניו, הצגת מהות הגלות כגירוש וכהענשה נמשכת, תינוי סבל החיים בגלות ומצוקותיהם, תיאור הכיסופים והתקווה להפסקת מצב זה, בקשת סליחה וכפרה, בקשה לנקמה בגויים המכבידים את עול העונש האלוהי, דימוי הגאולה המיוחלת כאור מפציע, העלאת דמויות המשיח כגיבור חיל וכמנהיג מדיני ודמות אליהו הנביא כמבשרו המובטח, ולבסוף תפילה לשיבה לציון, לקיבוץ גלויות ולשיקום עבודת המקדש. פרט לעניין ריבוי לשונות העתירה שיריו של רד״ב אינם חורגים ממודל כללי זה. הם כוללים שירי גלות וגאולה כלליים, שבהם מועלים נושאים חוזרים אלה, ושירים ממוקדים, המדגישים אחד מנושאים אלה לצד העלאת נושאים סמוכים.

השירים הכלליים מרובים ביותר ונכתבו כמעט כולם בעברית, להוציא שניים המשלבים עברית וערבית יהודית. בפיוטים אחרים התמקד המשורר בתיאור סבל הגלות ועזיבת האל את בניו. באחד מהם – ״אלי, למה עזבתני שוכן בר״ – לשונות הסבל בנויים על מונחי שלוש־עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן. רד״ב כתב שלושה שירי עתירה בערבית יהודית המתמקדים בתפילה ובתחינה לאל שישים לב למצבו של המשורר ודרכו למצבו של עם ישראל כולו, יכפר להם את עוונותיהם ויסלח להם על ידי החשת הגאולה. שירים אלה כוללים את שיר הקצירה היחיד שכתב רד״ב. כן הוא ייחד שני שירים ערביים־יהודיים שבהם הוא ממזג תפילה לרפואת חולייו הפרטיים ועתירה לסיום חולי הגלות של עם ישראל, וכן שלושה שירי דו־שיח עבריים בין הקב״ה לכנסת ישראל בעניין הגאולה, שהרכיב אותם על מנגינות משתנות בלא מילים מן המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית.  לדמות המשיח כממונה על הוצאתה לפועל של תכנית הגאולה הוא הקדיש שני שירים עבריים,  ועל דמותו המקראית והאגדית של אליהו הנביא כמבשר הגאולה הוא כתב שיר בעברית ושיר בערבית יהודית.  גם בתמונות הגאולה התמקד רד״ב בשני פיוטים, האחד בעברית והשני בערבית יהודית.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי גלות וגאולה

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו
  1. 4. שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

אם בשירי גלות וגאולה כתיבתו של רד״ב חסרת חידושים הן בתכניה הן במבניה הפואטיים, אין הדבר כך בשירים שהקדיש לארץ ישראל ולאירועים שהתרחשו בה לפני עלייתו לארץ ולאחריה. כאן האירועים הדרמטיים שהתרחשו בארץ מאז מלחמת העצמאות והדיהם בעיתונות העולמית, בעיתונות המרוקנית ובשידורי קול ישראל לגולה בערבית יהודית, וכן הקשר המתמיד עם בני המשפחה שהקדימו ועלו לארץ ושאיפתו הנמשכת לעלות לארץ, הוסיפו נופך חדש לתמונות ולאיכויות המסורתיות של ארץ ישראל, המקום שבו אמורה להתגשם הגאולה. גם המבנים הפואטיים והלשוניים של השירים שלו השתחררו במידת מה מן האילוצים – ולעתים אף הכבלים – הבין־טקסטואליים שלהם. הצורך לרמוז למציאות חדשה ומתחדשת או לתאר אותה בשיר הניעו להציג מציאות זאת תוך שימוש בדימויים חדשים ובמבנים פואטיים חדשים. תהליך זה הלך וגבר במיוחד לאחר עלייתו לארץ. אין זאת אומרת שכתיבתו השתנתה אז מן הקצה אל הקצה. להפך, הכיוון הדתי־המוסרי של שירתו נשאר כשהיה, ואף התעצם; גם הניצחונות של צה״ל והאירועים הדרמטיים האחרים המשיכו להיות עבורו מכוונים במישרין בידי אלוהי ישראל, ונחשבו בעיניו מעשי נסים.

שירי דודים השלם נאום לחג העצמאות

נאום שנאם המשורר ר׳ דוד בוזגלו ז״ל אור ליום העצמאות התשכ״ח באצטדיון בית שאן

רבותי

יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חנם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהור ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ. אחרת, אי אפשר לנו להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם. בפרט בראותנו כי עד עתה לא באנו אל חוף המנוחה. האויבים העוטרים את ארצנו מכל הרוחות עוינים אותנו תמיד. עוד לא התייאשו ממנו, ועוד ידם נטויה לפרוץ פרצים במחננו ולהחריד את מנוחתנו. ושעה כשרה היא לשטן לקטרג על שונאיהם של ישראל.

אנו תפילה כי תהיה אמת זו מגמתנו, והדרך לעבודת בוראנו וקיום מצוותיו תהיה סלולה וכבושה לנו ולכל הבאים אחרינו, מעתה ועד עולם, אמן, כן יאמר ה׳.

תם [א.פ]

המעניין בשיריו החדשים של רד״ב הוא דווקא פרשנותו האישית של משורר מסורתי ודתי, שנולד וחי כמעט את כל חייו בגולה והגיע לארץ בעשור השביעי לחייו, לאירועים היסטוריים שהיו בגדר חלום או הזיה בשירת הפיוט ובחלק גדול מחייו הוא עצמו והפכו עם הזמן לחלק מתודעתו ומניסיונו האישי. ככלל לאחר עלייתו לארץ הוא הלביש את מסכת דעותיו ואמונותיו המושרשות על המציאות החדשה שבה הוא חי ועל האירועים המסעירים שהיה עד להם.

4.2 שירי ארץ ישראל וירושלים

הראשון בשיריו הארץ־ישראליים של רד״ב היה כנראה פיוט ממוחזר, ששכתב אותו עם תום מלחמת העצמאות. הפיוט ״אשרנו כי נחלתנו שפרה״, שבו הביע את רגשי הרווחה והשמחה על קום המדינה והניצחון במלחמה, בנוי במתכונתו של פיוט זהה הנושא אותו פזמון – ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכים תחת סועה וסופות״ – ואשר נכתב לפני כן בידי משורר אחר בקזבלנקה, נסים דהאן, בזמן שנודע על זוועותיה של מלחמת העולם השנייה ועל ממדי השואה הנוראה. במקום מילות השבר ״ארצנו, דם בניך צועק; / שותים כוס רעל וכדומם שותק״ רשם רד״ב מילות חדווה: ״אשרנו כי נחלתנו שפרה, / יום בה נאספנו חבושי עטרה״. שיר נוסף שכתב אחרי מלחמה זאת הוא הפיוט ״בינו נא, מורדים רודפי קרב ורצח״, שבו קרא לשכניה של ישראל לחיות אתה בשלום. את השיר הוא הרכיב על מנגינת השיר הישראלי הידוע ממלחמת העצמאות ״באב אל־ואד״, והוא היחיד בשיריו שאינו נושא חריזה סדירה.

בשנים אלה ולאחריהן חיבר רד״ב גם שירי שבח שונים לארץ ישראל. אחדים מהם, כגון הפיוט ״אשיר לך ארץ חמדה בלב חשוק, את ארץ נבחרה״, חוזרים על מעלותיה המסורתיות והמיתיות של הארץ, ואחרים מעלים על נס את המציאות החברתית־הפוליטית החדשה שלה. שיר כזה הוא הפיוט ״אשרך, ארץ, שמלכך לא ענד חרבו, אם ללחום חגרה ופתחה בשובו״, המתאר את מידותיה הטובות של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה, דוד בן־גוריון, המוצג בשיר כ״מלך״ הארץ, בלי שהזכיר את שמו במפורש. בשיר שבח אחר, ״הודו לאל רם חי דר במעונו, / לעם זו קנתה יד ימינו, / עם מרעיתו וצאן ידו״, שילב רד״ב את שבחיה המסורתיים של הארץ, הנוגעים לאווירהּ המבריא (טורים 17-16), לחכמיה (9-8) ולשכינת האל שעליה (11-10), עם סגולותיה החדשות – קיבוץ הגלויות ובניין הארץ (7-4) וכן גבורת בניה המגנים עליה (14-12).100

שְׂאִי, צִיּוֹן, אֶת עֵינַיִךְ

 5-וּרְאִי אֶת בָּנַיִךְ בֹּנַיִךְ.

הַלֹּא הֵמָּה מַחֲנַיִךְ

אִישׁ עַל כַּנּוֹ וּמַעֲמָדוֹ.

 

וּבְצִיּוּן לַחֲכָמֶיהָ

עֵץ הַחַיִּים וּלְחוֹלְמֶיהָ,

10 כִּי דָּר חֶבְיוֹן מִשָּׁמֶיהָ

אָצַל עָלֶיהָ אֶת הוֹדוֹ.

 

כָּל שׁוֹכְנֶיהָ בְּרִיאֵי אוּל,

גִּבּוֹרֵי כּוֹחַ כְּשָׁאוּל;

דָּמָם לָהֶם וְלֹא שָׁאוּל.

15 וַיְהִי אליהים עָמְדוּ.

 

מָזְגָה מַחֲלִים וְהוּא פִּלְאִי,

כִּי נֵס מִמֶּנּוּ כָּל חֹלִי.

וּמִי אַתָּה, פָּז וַחֲלִי,

מוּל גֵּר אֵיתָן מַעֲמָדוֹ?

 

מקורות וביאורים

5-4 שאי ציון את עיניך וראי: על פי ישעיה מט, יח; ס, ד.

5-בניך בוניך: על פי המדרש ״אל תקרא בניך אלא בוניך״, הנאמר כל יום בסוף תפילת שהרית.

6-הלא המה מחניך: כנראה על פי הפסוק ״והיה מחניך קדוש״ (דברים כג, טו).

7-איש על כנו ומעמדו: על פי דניאל יא, כ, בא ודברי הימים ב לה, טו.

  • ובציון…: ארץ ישראל היא עץ החיים עבור הלומדים בה תורה ועבור החולמים לעלות אליה.

9-לחולמיה: על פי תהלים קכו, א.

10-דר חביון: הקב״ה, שאין איש יכול לראותו; על פי לשון הפיוט.

11-אצל עליה את הודו: הוריד עליה את שכינתו.

12-כל שוכניה בריא׳ אול: כל יושבי ארץ ישראל בריאים וחזקים, על פי המדרש; בריא׳ אול: על פי תהלים עג, ד ״בריא אולם״.

13-גבור׳ כח: על פי תהלים קב. כ.

14-דמם להם ולא שאול: הכוונה כנראה ללוחמים ששפכו את דמם על הגנת הארץ במלחמת העצמאות.

15-ויהי אלהים עמדו: על פי מקורות שונים במקרא.

16-מזגה: האוויר שלה; מחלים: מעניק בריאות.

17-כי נס ממנו כל חלי: על פי דברים ו, טו.

18־19 ומי אתה… מול גר איתן מעמדו: אין מי ואין מה שישווה לתושבי הארץ היושבים בה בביטחון; פז וחל׳: דברי ערך כמו זהב פז ותכשיטים; גר: מתגורר, תושב; גר איתן מעמדו: כנראה על פי ירמיה ה, טו ״גוי איתן הוא גוי מעולם הוא״.

 

לאחר עלייתו לארץ הפכו ארץ ישראל וירושלים חלק עיקרי בכתיבתו הפיוטית של רד״ב. אתריה של ארץ ישראל החלו לתפוס מקום מרכזי בשיריו, שעה שלפני כן הם היו ערטילאיים בשירתו כמעט כמו בכל שירת הפיוט לפניו. בחטיבה זאת אחד משיריו המשמעותיים והארוכים ביותר הוא, כאמור, הפיוט ״אך בך, מולדתי, עמדתי״, שבו הוא מנהל דו־שיח עם הארץ, ארץ המולדת הישנה והחדשה, ומונה את שבחיה תוך שילוב תכונותיה הרמות המסורתיות עם מעלותיה החדשות ודרישותיה מבניה ששבו ליישב אותה, ובכלל זה ההקרבה העצמית כדי להגן עליה מפני אויביה הרבים. בשיר אחר, שכתב בערבית יהודית – ״מא חלאהא מדינא ומא חלאהא זמאלהא״ [=מה מתוקה הארץ וכמה מתוק יופייה] – הוא מעלה על נס את הכנסת, ״עזז לואטאן [=יוקרת האומה]. גם לירושלים, שבה ביקר בלוויית ידידים ובני ביתו, הקדיש רד״ב שירים שונים. בפיוטים אלה אין הוא עורך כל הבחנה בין בתריה המסורתיים והמיתיים של העיר ובין סגולותיה ומעלותיה החדשות כבירת ישראל המחודשת. הפיוט ״ירושלים, עיר הבירה, בנה בתוכה בית הבחירה״ הוא למעשה שיר עתירה לזירוז הגאולה. על פי כל הסימנים הוא נכתב לפני איחוד ירושלים, כמוהו כמקבילו הערבי־היהודי ״נרכע ונבאיע ליך, יא עזיזתי, יא מדינת אסלאם״ [=אכרע ואשתחווה לך, הו יקירתי, הו עיר השלום].

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירת ארץ ישראל ומלחמת ששת הימים

עמוד 339

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה.

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

ג-״עין ראתה ותעידך, רב להושיע לבדך. // אנא, אל, עז ידך קום נא להראות את עבדך״ – עתירה להצלה מן האויבים המכתרים את ישראל ועומדים מוכנים לקרב.

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.

ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני המשורר היו חיילי צה״ל שלוחי האל שביצעו את החלטתו להעניש את אויבי ישראל: ״לולא המם והחרימם אלהי צבאות מעל הבירה, // כי מלאכיו מבורכיו חיל צה״ל העלום על אש בחרדה״.

ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

ט-״לערב כלהום חטטו עיונהום פיך, יא מדינת אסלאם, // ואלא יתמתעו קדמה יתמתעו פלמדון ולבלדאן [=הערבים כולם שמו עלייך את עיניהם, את עיר השלום, ולא הסתפקו בכל הארצות והערים שברשותם] – עיבוד לערבית יהודית של הפיוט הקודם.

י. ״הרימי רחל את ראשך כי דמעתך שוב לא תוסיף. // עד נצח לא יבוא שמשך וריחך לא יאסף״ ־ השיר מורכב משני בתים המעלים את הניצחון והרווחה של ישראל ואת התבוסה והקלון של הערבים.

יא. ״הקיץ הקץ על מושלך, קהיר, ולעין כל נקלה, // ובמפלתו סר צלך ועננך נעלה״ – שיר פולמוס חריף ולעג לנאצר ולצבאו על תבוסתם במלחמה.

יב. ״יום ימלוך עבד ליצרו, יד כל גבר למתנים, // אז יחפור צדק את קברו אם לא יעצום העינים״ – המשורר יוצא בפולמוס חריף נגד מצרים ומנהיגה נאצר, שהמיט עליה אסון ברברבנותו. כן הוא מתקיף קשות את מנהיגי ערב המושחתים, אשר ״לחכם ויסקי יערב״, כמאמר המשורר. הוא מסיים בעתירה להמשך הגאולה ובהעלאה על נס של כיבוש חברון, מערת המכפלה וקבר רחל.

יג. ״קול ענות במחנה העברים, / בכיה לדורות כימי עולם, // יום כמות נבל מתו אבירים, / ערבה כל שמחה באהלם״ – קינה על חללי צה״ל במלחמת ששת הימים. הקינה מוערת ומבוארת להלן.

יד. ״יא רבבי, אס מא ינססי דלגבינא, / פי כול זיל וזיל דאיים תנדכר, // גבינת אסבבאן מן כייאר למדינה, / ראחו מן ידינא מעא חמאם לוקאר״ [=אלוהיי, מה ישכיח יגון זה, שייזכר לעד בכל דור ודור, היגון על הצעירים מטובי הארץ, שנלקחו מידינו כמו יונים יקרות ערך?] – עיבוד ערבי־יהודי של הקינה הקודמת. גם קינה זו תובא מוערת ומתורגמת להלן.

שיריו המאוחרים של רד״ב, שנכתבו כולם בארץ, שונים מקודמיהם הן מבחינת התמטיקה הן מבחינת המבנים הפואטיים שלהם. המשורר קיבל השראה חדשה ואורך נשימה מרענן לאחר הגיעו לארץ. שירים אלה עולים בהרבה על קודמיהם באורכם ובתכנונם מבחינת הצגת העניינים ותיאור ההתרחשויות והעמדות. גם מבניהם הפרוזודיים מגוונים יותר הן משיר לשיר והן לעתים קרובות בתוך אותו השיר עצמו, כתוצאה מהרכבתו הרצופה על סדרה של מנגינות קיימת או על סדרה שהוא סידר אותה, כמו הסדרות המבוססות על מנגינות תזמורתיות שאינן נושאות תמליל במקורן הערבי, שנציג אותן להלן. אמנם בהיצגי ה״אני״ של המשורר לא חל שינוי מהותי. זה המשיך לשמש קודם כול דובר ונציג של הקהילה, כפי שנראה להלן, אך החרדות והחדוות שזימנו לו האירועים המסעירים וסערת הרגשות של המפגש עם הארץ ועם ירושלים השפיעו על נימת השיח השירי שלו ועל כיווניה הריגושיים המיוחדים, ואלה לבשו בחלק גדול מן השירים צורה של פולמוס חריף ושל לעג וקלס כלפי האויבים, ובחלק אחר הביעו רגשי שגב והוד.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

עמוד 342

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

למה רבו לוחמי

שיר על מלחמות ישראל.

מלים: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לחן:

מצרי — נָהְווָנְד — סָאחְלִי

 

לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי, לָמָּה רַבּוֹ זוֹעֲמִי,

הַאִם לֹא כְּדַאי הוּא לִי, לִחְיוֹת שָׁלֵו בִּגְבוּלִי.

 

יַחְדָּו שֹׁית שָׁתוּ עָלַי, צִבְאוֹת חַיְתוֹ שָׂדַי.

כִּי שָׁם רַבּוֹ חַלְלַי, וּפְצוּעִים לִי בְּלִי דַּי.

אוֹהֲבֵי צֶדֶק יְרִיבוּן. עִם חוֹמְסַי עַד כִּי יְשׁוּבוּן

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר. (למה וְכוּ').

 

אָנָה אֵלֵכָה לִמְנוּחָה. אִם לֹא אֶל־בֵּית אָבִי.

כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי.

וְאִם כֵּן בּוֹשׁוּ יוֹשְׁבֵי רֹאשׁ , כָּל קוֹרְאֵי תִּגָּר חָפוּ רֹאשׁ

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר (למה וְכוּ')

 

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ.

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

עמוד 348 ב"שירי דודים"

 

חג׳אז לכביר וזידאן

 שוכן עליה

לחן — מקאם חג׳ג׳־או מוואל ז׳דאן

נועם — זָארו עלייא (סָאלִים לְהֶלָאלִי)

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון — שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ, פְּדֵה בְּרַחֲמֶיךָ שֶׂה דְּחוּיָה

 

עֲלֵי צָבְאוּ צִבְאוֹת עֲרָב, וְחַרְבָּם שָׁלְפוּ מִנְּדָנָהּ (2)

נוֹעֲצוּ וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ.(2)

עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה.'שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פִּזְמוֹן:

חֹן שְׁאֵרִיתֵנוּ, וּבְטוּבְךָ אָנָּא חִישׁ דְּלִיתָנוּ (2)

שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עֲנִיָּתֵנוּ (2) [תהלים צ טו]

עַד מָתַי שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה.פזמון

 

רְבִּי יִחְדִינָא, זוֹוֹל עְלִיָנא לִקְדְר וּלְגְבִינָא (2)

2) נְכְּד לְעְדְיָאן אְלִי דָאְיירִין בִּינָה.(2)

אְרְחְם וּסְפְק עְלָא הָאד לְמְדִינָה, שׁוֹכֵן עֲלִיָּה,

פזמון

 

לִמְקָאמְךּ זִינָא, פָארְחִין וּטָאיִיר נְעָאס מְן עִינִינָא.(2)

אָקְבְּל צְלָאתְנָא, וָאלָא תְחָאפִינָה. (2)

וּבְעֵד אֵלִיָהוּ אְנְבִּי יִזִ׳ינָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פזמון

מעניין הן בפיוט הקודם "לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי" והן בפיוט " שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ" המובא כאן הוא מכנה את ארץ המוצא לא כגלות אלא כארץ שבי…לבטח המשורר ידע מה קורה עם העליות הבלתי לגליות, והשקיים שהרעיפו שלטונות מרוקו על העלייה, כמו איסור דרכונים, ניתוק קשרי הדואר וכו…למרות הכול, המשור חדור אמונה חזקה מאוד, ואהבתו הבלתי מתפשרת למדינת ישראל, הוא מייחל להגיע אליה, ומבקש מבורא עולם לעזור לו להגאל מהשבי  כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי. ואף מזכיר לו, אולי שכח אותנו בשבי כמו בפיוט הזה… עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה א.פ

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- אֵיך הָיְתָה

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

ד-216-215

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם.

 

שירי דודים השלם איך היתה

לחן — תושייא של — רמל אלמאייא

מלים — ר׳ דוד בוזגלו

נועם השיר ״יה צורי עוז פארי״ שחיבר רבי יעקב כהן נ״ע.

 

אֵיךְ הָיְתָה, וּנְהִיָּתָהּ, כִּי רָפְתָה וְנִלְאׇתָה,

יָד קָשְׁתָה, עַל כָּל עָלְתָה,

יָד צוֹרֵר וְנָשְׁתָה, גְּבוּרָתוֹ בָּתָה. עַל חֵילוֹ,

נוֹשְׂאֵי דִּגְלוֹ, נָפְלוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם.

אֵיךְ נִשְׁקָם לְיוֹם נָקָם, שָׁב רֵיקָם כְּמוֹ יֻקַּם,

אֵיךְ חִישׁ קָם, וְהִדְבִּיקָם, צַהַ"ל

וְהַדְלִיקָם, לְהָשִׁיב אֶל חֵיקָם. כִּגְמוּלָם,

וּכְפָעֳלָם, וְנִבְהֲלוּ כָּל הַיְּקוּם,

עַם חָזָק סִבְלוֹ, וְעֹז רוּחַ לוֹ. נָתוּן כֻּלּוֹ,

לֹא אֶל־חֵילוֹ, לֹא אֶל־עֲמָלוֹ, וְלֹא אֶל־שִׂכְלוֹ,

כִּי אֶל גּוֹרָלוֹ, כַּאֲשֶׁר נִבָּא לוֹ,

רַב הַקּוֹרְאָן שֶׁלּוֹ, כִּי רַק בַּגּוֹרָל יָשִׂים כִּסְלוֹ,

אֵיךְ, מַטָּה חִישׁ רַגְלוֹ ? הֻדַּח — מִחוּץ

לִגְבוּלוֹ, רַע מַזָּלוֹ, מָה־זֶה הָיָה לוֹ:

אֵיךְ, וְלָמָּה, יְלִיד הָאָמָה, רַם קוֹמָה,

מֵטִיל עַל שׁוֹמְעָיו חֵמָה. עַל־אַף —

כָּל־עוֹזְרָיו לִנְקָמָה, מִקַּצְוֵי־אֲדָמָה. אֵיךְ

מִגֵּר כֵּס חָסְנוֹ, רָפְתָה יְמִינוֹ, שַׁח גְּאוֹנוֹ,

נִגְלָה קְלוֹנוֹ, שָׁוְא הָיָה נִסְיוֹנוֹ,

לָשִׂים אֶת־רִסְנוֹ, בְּפִי צֹאנוֹ, לְהָרִים קַרְנוֹ

עַל כָּל בְּנֵי מִינוֹ. כַּנּוֹ, גַּנּוֹ, הָפְכוּ לִמְקוֹם

אֶבְלוֹ וִיגוֹנוֹ, מִמִּדַּת בֹּעֲרוּ, הֲדַר-גְּאוֹנוֹ,

 לַאֲסוֹנוֹ… וּמָעַל לִגְיוֹנוֹ, קָרָא מוֹעֵד,

לְשֶׁבֶר פִּגְיוֹנוֹ, דַּל מִשְׁעָנוֹ, כִּי עָזַב עָלָיו

אוֹנוֹ:

חָס לָכֶם חֲבֵרִים, בָּנִים לְהוֹרִים,

דּוֹר יְשָׁרִים, לִהְיוֹת בַּקּוֹשְׁרִים, מוּל אַדִּיר אַדִּירִים.

סוֹרְרִים, מוֹרִים, הָאוֹמְרִים, הוֹדוֹת

לַגִּבּוֹרִים, אַלּוּפֵי הָעִבְרִים, שֶׁאֵינָם יוֹצְרִים,

רַק יְצוּרִים… שֶׁלְּעִתִּים טֶרֶם, לַחֲלֹשׁ בִּדְבַר

מַשְׁפִּיל וּמֵרִים, עַל־הַהַגְרִים, וּנְגִיד הַמִּצְרִים:

 

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- אֵיך הָיְתָה

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

ה-218-217

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.

ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.

 

שישו בני מעי

שיר — על מפלת מצרים ביציאת מצרים ובמלחמות ישראל

לחן — רמל אלמאייא

נועם ומלים — רבי דוד בוזגלו

 

שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי שִׂישׂוּ, יוֹם חַג לַה',

יוֹם זְאֵבֵי יַעַר נָסוּ, בָּרְחוּ מִפָּנַי.

וּמְעוֹנוֹתֵיהֶם נָשַׁסוּ, שָׁם שַׂמְתִּי מִפְּנֵי.

עָזְבוּ אֶת חֵילָם, יְגִיעָם וַעֲמָלָם, וְכָל תְּבוּאַת יְבוּלָם,

שָׁכְנוּ מִדְבָּרוֹת, מִנְהָרוֹת יְעָרוֹת כִּדְבַר ה'

 

הודו לא׳ל חי מלככם, אחי ולאמי.

כי הוא ההולך לפניכם, מי זולתו מי.

נתן בקולו אוי לכם, אתם אוכלי עמי.

המה צאן ידי, זרע אברהם עבדי, בנים לישרון ידידי,

מקנה קניני, זה בני, אין שני. ייאמר ה׳

 

הֶאָח עֵינֵנוּ רָאֲתָה, מוֹשִׁעֵנוּ בִּקְרָב סִינַי,

יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה',

יוֹם בּוֹ תַּחַת צִלּוֹ חָנְתָה עֲדַת מְפַקְדַי וּקְצִינַי,

שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'.

וּזְרוֹעַ צַהַ"ל נָחֲתָה, בְּמוֹ קֶשֶׁת עַל רֹאשׁ מוֹנַי,

רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'

כָּל עֲצֵי אֹרֶן וּבְרוֹשִׁים

צַמַּרְתָּם אַרְצָה כָּפְפוּ

מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ כִּמְיֹאָשִׁים, צִבְאֹתָם רֶגַע נִדְחֲפוּ

 

וּכְמֵימֵי נַחַל נִסְחֲפוּ.

אַךְ לְמַעַן עֲשׂוֹת שָׁלוֹם, יַעֲקֹב שָׁב לְהֵיכָלוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל לְאָהֳלוֹ.

בִּפְקֻדַּת מֶלֶךְ צוּר עֵילוֹם, רֹאשׁ חֵיל צַהַ"ל נָתַן קוֹלוֹ

חִישׁ נֶאֱסַפְנוּ אֶל דִּגְלוֹ.

וְעַל חֵילוֹ צִוָּה לִבְלֹם, בַּל קְרוֹב עוֹד חוּץ לִגְבוּלוֹ

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ

וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא נִמְשְׁכוּ

יְרִיבָיו רֹדְפֵי מִלְחָמוֹת

אִוֹי לָך אֶרֶץ כִּי בָּךְ מַלְכוּ, שׁוֹלְפֵי חֶרֶב חוֹגְרֵי חֵמוֹת אוֹהֲבֵי רֶצַח וּנְקָמוֹת

 

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר