מורשת יהדות מרוקו

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

5. 5. צבאות ערב עמדו לקרב ־ שיר על ניצחון צה״ל במלחמת ששת הימים

הפיוט נכתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שנודע גודל הניצחון של צה״ל על צבאות ערב ולאחר שהתמוגגה החרדה הרבה שאחזה בעם בשבועות שלפני המלחמה. השיר כולל שתי חטיבות מובחנות היטב: האחת מציגה את תיאור האירועים ערב המלחמה ובמלחמה עצמה (טורים 14-1), והשנייה מביאה את פרשנותו האישית של המשורר על שורשי המלחמה ועל תוצאותיה המפתיעות ואף הפלאיות(29-15). בחלק הראשון המשורר מעלה את האיומים המחרידים שהשמיעו הערבים כלפי ישראל לפני המלחמה (4-1), את המזימה שזממו נגד ישראל מדינות ערביות קרובות – מצרים, סוריה, ירדן ועיראק (7-5) – ורחוקות, מרוקו ואלג׳יריה, ששלחו גם הן גייסות למלחמה (9-8), את מעשי התוקפנות של האויבים (12-10) ואת מטרות ההשמדה והלעג שלהם (14-13). בחלק השני של השיר המשורר מסביר את חוסר הפחד של הערבים לצאת למלחמה ואף את להיטותם לכך על פי אמונתם העיוורת בגורל כפי שציווה להם כביכול נביאם בקוראן, גם כשהם יודעים שסיכוייהם לנצח קלושים (19-15), ואת אחריותו האישית של נאצר למלחמה, משום שהיה ״דיקטטור מבעית״(21-20) שסמך על עזרת הסובייטים, שאף שלחו מטוסים למצרים (22), והחריד את כל עמי העולם לגורל ישראל (23). אשר לניצחון המזהיר של צה״ל על כל צבאות ערב, הוא לא יכול היה להתקיים בלא התערבותו הישירה של אלוהי ישראל למיגור אויבי עמו ולהורדת קרנו של מנהיג הערבים כתוצאה ממפלת צבאו(29-25).

השיר בנוי במתכונת מעין־אזורית. הוא כולל סטרופת פתיחה בת ארבעה טורים תלת־צלעיים המשמשת מדריך וחמש סטרופות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים ושני טורי אזור תלת־צלעיים.

תבנית החריזה ששתררתקקתצצת, אבאבאבפפבעעת, גדגדגדססדננת, הוהוהוממוללת, זחזחזחככחיית.

המשקל: בטורים הדו־צלעיים תשע או עשר הברות בדלת וחמש הברות בסוגר; בטורים התלת־צלעיים ארבע או חמש הברות לצלעית. אשר ללחן, זהו אחד מן המקרים הבודדים של לחנים שחיבר רד״ב עצמו בהסתמכו כנראה על מלודיות של שירים קיימים. על כל פנים במקורות השונים אין מציינים ״נועם״ קודם כלשהו ללחן זה אלא רק את המודוס של המנגינה – ״חגאז״ או ״זידאך. הלחן של השיר שימש את רד״ב גם בגרסה הערבית של השיר (שד״ה, 341-340), שתובא בסמוך, וכן בשיר ערבי־יהודי שהוא חיבר על ערכי התשובה ״ליך, יא רבי, נציח מן קלבי״ [=לך, אלי, אקרא מעומק לבי] (שם, 343-342).

המקור: שד״ה, עמ^׳ 338־339. ראה גם חזן, השירה העברית, עמ׳ 352-351.

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

מקורות וביאורים

1-עם קול פחדים: והשמיעו איומים מחרידים על חורבן ישראל.

2-בת ציון: כינוי מקראי שגרתי לעם ישראל בלשון הפיוט; למרות עליון: ומרדו בכך באל עליון, על פי תהלים עח, יז; מושיב יחידים: שהחליט ליישב מחדש את ישראל בארצו, על פי תהלים סח, ז.

3-דוב נזעם: דוב העומד לתקוף; פערו לועס אל היהודים: ניהלו מבצע תעמולה והשמיעו דברי איומים כלפי ישראל.

4-ונתנם אובדים: השאיר אותם חסרי ישע לאחר שהביסם.

5-כשתי מפלצות: משום שהשמיעו איומים מחרידים ונקטו פעולות צבאיות מבהילות.

6-לאכול את יעקב: להשמיד את ישראל, על פי ירמיה י, כה; נוסדו: התייעצו ותכננו פעולות איבה, על פי תהלים ב, ב; טכסו עצות: מלשון חז״ל.

7-לפרץ פרצות: להשתתף במלחמה נגד ישראל, על פי איוב טז, יד ומקורות מקראיים נוספים.

8-קפלו ארצות: מרוקו ואלג׳יריה דילגו מעל המרחק הרב ושלחו גייסות למלחמה, כאילו קיפלו והקטינו את המרחק.

9-לטרף טרף: לחסל את מדינת ישראל, כהצהרת התוקפים, על פי מקורות שונים ביחזקאל; ללא הרף: בלא הפוגה, במכה אחת; יצאו מחרידים: יצאו בהצהרות מחרידות ובכוונות זדון.

10-מנדינו: עמים העוינים לנו. הכוונה למדינות הגוש הסובייטי ובראשן ברית המועצות שתמכו בערבים, על פי ישעיה סו, ה; לבשו חרדות: ניהלו תעמולה משתלחת, מלאת איומים מחרידים ומבהילים, על פי יחזקאל כו, טז.

11-הרבו לידות: השליכו פצצות רבות.

12-עברו כל מדות: לאין שיעור, על פי ישעיה מה, יד בשינוי משמעות.

13-כעל צאן אובדות: קלות לטרף. הערבים חשבו שלא יקשה עליהם לגבור על צה״ל.

14-אוי לשיות: הערבים היו בטוחים בניצחונם, שכן היו רבים לעומת ישראל; לחיות הם מעתדים: האויבים היו בטוחים שיהרסו וישמידו את ישראל ויחלקו ביניהם את השלל הנשאר.

15-לבנה של הגר: ישמעאל, כינוי שגרתי לערבים ולמוסלמים בשירת הפיוט; מבנה הסמיכות הכפולה אינו שגרתי בהרכב זה, והוא כנראה חידוש של המשורר.

16-כי מסור הוא לגורלו ובידו סוגר: הערבים והמוסלמים מאמינים אמונה עיוורת בגורל, ואינם מנסים להפעיל את רצונם החופשי ואת שכלם.

17-כך הורהו: כך כתוב לטענת המשורר בתורת האסלאם, בקוראן; נביא שלו: הנביא מחמד; יום בו נתבגר: לאחר שהערבים קיבלו את דת האסלאם.

18-ולכל תגרה…: הערבים מוכנים לצאת לכל קרב אף אם הם יודעים שהוא אבוד מראש.

19-זה גורלי: האמונה המוסלמית העיוורת בגורל.

20-דקטטור מבעית…: הכוונה לנאצר, שעמד בראש המלחמה נגד ישראל.

21-אוי ליום הקדיש…: מחשבתו של נאצר, שהיה בטוח שיצליח לגבור על ישראל בהיותה טרף קל; הקדיש קרואיו: אסף את הצבאות שעמדו להשתתף במלחמה, על פי צפניה א, ז.

22-חיל אדום: הכוונה לצבא הסובייטי, הצבא האדום, ששלח עזרה למצרים; במרום המריאו: בעת המלחמה המריאו מטוסים סובייטיים למצרים.

23-עד כ׳ חרדו: העמים בעולם חרדו מן הסכנה שבה הייתה נתונה ישראל ערב מלחמת ששת הימים; עמים נדו: על פי איוב ב, יא.

24-סוף: לבסוף; אלפי גדודים: צבאות חזקים וגדולים.

25-אם לא כי: הרי זה מפני ש…; שוכן עד נצח: כינוי לאלוהי ישראל, על פי ישעיה נו, טו; קנא לעבדו: בא לעזרת ישראל, על פי מקורות מקראיים רבים.

26-עז המצח: השחצן, שיש בו מידה של עזות מצח, מלשון חז״ל.

28-יום אידם: יום תבוסתם ומפלתם, על פי מקורות מקראיים שונים בנביאים; נגידם: מנהיגם. הכוונה לנאצר; רד ממעמדו: ירדה קרנו ואבדה יוקרתו בעולם כתוצאה מתבוסת צבאו.

29-הכניעו זדים: הביסו את הצבאות שהקיפו את ישראל עם כוונות זדון.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

מתורגם ומוער .

לְעְרַב כּוּלְהוּם

שיר—לכבוד נצחון ישראל במלחמת ששת הימים

לחן— זידאן

נועם— צבאות ערב

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון

לְעְרְב כּוּלְהום חְטְטו עִיוּנְהוּם.

פִיךְ יָא מְדִינַת אִסְלָלם.

וָאלָא תְקְנְעוֹ קַדְמָה יִתְמְתְעו

פְלְמְדוּן וּלְבַלְדָאן.

חָאפוֹ עְלִינָא. וּדָארוֹ בִינָא.

כִּיף מָא יִדוֹר תְעְבָאן.

וּחְנָא עְזָ׳יְזְךּ. הוּמָא וּלָאדְךּ

גִ׳יתְנָא מְלְעְדְיָאן

מיצרא וסוריה, תנינהום עוולו, יקטעו פי לחמנא

ירדן ולערק, לא תמהלו, יסכטו פי דמנא

לג׳רב ולג׳זאיר, תחאולו, טלבין פי עדאמנא

בג׳או הלכנא, קסדו כרבנא, ולא קאלו נדמנא.

סארו יפרחו, לאומה יברחו, בלקתיל ולכליאן

פזמון

מעאונין מן לגנוס כארהינא טסלטו פרד נובא.

טואנג ולקנאבל. הנאך והנה מאהי מחסובא.

פראגט וטייאראט עלינא שי מן לעז׳ובא.

והנא קבלהתהום, אידא תסלהום. נעזזה מג׳לובא.

קבלת סבועא, ולמאת צ׳בועא קצרת יד זדיאן.

קוואת רווח, וזעמת לקלוב מעטייא ליהום.

חיתהום יתעמדו. על למכתוב. מא קדר עליהום.

הגזדאך תוצלו, פלכותוב מן פם נביהום.

לא יכירהום חרב לא יפךהום צ׳רב, וכול מא  יז׳יהום

קאלו מקדדר, מן שמא מסדר אשיאן או יז׳יאן

מא צעב מנהאד, דיקטטורה, די שיכהום נאצר.

עוול עלינא פזוביא יטלקנא וז׳א עלינא חאצ׳ר

זאד תזאווג, פמחאל רוסיה ולחקוה למאצר.

וכל מן יא קאל הד למררא קואומנא יעוד כאצר.

וכיף ג׳לבנא, פיסאע ז׳בנא  פסכתנא לעדיאן.

מא האדא אילא רבנא לג׳ליל ג׳אר עלא עבדו

מא דא נהאר, ומעאה ליל אידא זא לפדו.

עאד נאצר בעד תג׳איא דלליל ונקאדא זהדו.

רבנא למוג׳ית, הווא לי יג׳ית, כול מן עטה ידו

הווא יטייח, מהמה יצייח, לזבאל ולכדיאן.

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לְעְרְב כּוּלְהום

5. 5. יסודות בפואטיקה של רד״ב

על אף הנושאים האקטואליים שהזינו את עיקר שירתו של רד״ב לאחר עלייתו לארץ והמנגינות החדשות והזרות של שיריו במרוקו המשיכה כתיבתו השירית לקיים זיקות הדוקות עם המסורת הפואטית של השירה העברית והערבית־היהודית במרוקו. צביון מסורתי זה הוטבע בשירתו משום שהמשורר לא היה משוכנע, כאמור, בסגולות היצירה שלו ולא החשיב – בעודו במרוקו לפחות – את כתיבתו השירית כראויה לקיבוע ולהנצחה.(הדגשה שלי א.פ) את עיקר תרומתו לתרבות היהודית במרוקו הוא ייחם לביצועיו האמנותיים של השירה האנדלוסית־המרוקנית, לתרכיבים העבריים שהרכיב על מנגינותיה ולפעילותו כחזן מקצועי וכפייטן אמן. משום כך רק בשיריו האחרונים שחיבר בארץ הוא השתמש במבנים פרוזודיים־מוסיקליים מורכבים יותר וארוכים יותר. כדי לעמוד על אפיוניה הפואטיים העיקריים של שירתו נביא כאן בקצרה תיאור מרכיבים שונים בפואטיקה שלו על רקע הפואטיקה המסורתית של השירה היהודית במרוקו כפי שהצגנו אותה בעבודות שונות. נתמקד כאן בעיקר בעולמות השיח של שירתו, באתוס הקהילתי של המשורר, במשקל הכפול של השירים ובמערכים לשוניים שונים בשירתו.

5.1 עולמות השיח של שירת רד״ב

כל עוד חי רד״ב במרוקו הוא חרג אך מעט מעולמות השיח המסורתיים של שירת הפיוט במרוקו. עולמות אלה בנויים כולם על האמונות והדעות של התרבות היהודית הרבנית ונסמכים על יסודותיה הדתיים, ההגותיים, הספרותיים, החברתיים והפסיכולוגיים. נוכחות הבורא וחסדו עם ישראל ועם האדם היהודי עוטפים במעטה כבד את כל האמירה השירית על כיווניה, סיבותיה ונסיבותיה. אל הקב״ה מופנות כל העתירות והפניות, ואף התלונות על המצב הבלתי נסבל של החיים בגלות ועל העיכובים בבוא הגואל. חלק עיקרי באמירה של המשורר הוא שיר הלל ושבח מתמשך וחוזר לגדולת האל ולחסדיו הנצחיים.

קרבה זאת לבורא מוטעמת לכל אורך שירתו של רד״ב. בשיריו העבריים היא משכפלת עמדות מקובלות בשירת הפיוט העומדות ביסוד השיח הרבני בכלל על מבניו הדתיים־התרבותיים והלשוניים. בשיריו הערביים־היהודיים, שאינם יונקים מאותה מסורת ארוכת ימים ורבת תקדימים כמו השירה העברית, קרבה זאת לאל בולטת עוד יותר, ומדגישה את רגשותיו הדתיים של המשורר. לתחושה זאת של נוכחות אלוהית מיתוספים אצל רד״ב הנימה המטיפה והמוסרנית של הכתיבה, שדיברנו בה לעיל, וכן הצורך שלו החוזר ונשנה בשירי המוסר והתשובה ובשירים אחרים להעלות את סגולותיה של החזרה בתשובה. על אף הדגשים דתיים־מיסטיים אלה בשירתו של רד״ב אין כל סימן ישיר להשפעת הקבלה ועולמה על המשורר.

לאחר מלחמת ששת הימים הוזן השיח של רד״ב ביסוד דתי חדש, והוא האמונה שהניצחון המוחץ של צה״ל על אויבי ישראל אינו פרי גבורתם של חייליו ועליונותם בנשק ובתורת המלחמה, אלא רצון האל שבא להושיע את ישראל והשתמש בחיילי צה״ל כבשליחיו למשימה זאת. אמונה זאת נהפכה אצלו לעיקרון מוביל ומסביר בחלק גדול מן השירים שהוא כתב על המלחמה וגם על נושאים אחרים, כגון השיר על חנוכה וניצחון המכבים, שגם בו הוא הציג את חשמונאי ובניו כשליחי האל. לעקרון יסוד זה ניתוסף צורך בלתי נשלט להתפלמס עם המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה, להוכיח אותן על טיפשותן ועל יהירותן וללעוג למנהיגיהן המושחתים שגררו אותן למלחמה, ובמיוחד ל״דיקטטור״ נאצר, שאתו בא חשבון בחלק גדול משירים אלה.(שלום לך שלם) בשירים רבים הוא גם חוזר על טענתו, שמפלתם של הערבים באה להם מאמונתם העיוורת בגורל כמצוות נביאם ומחוסר התחשבותם במציאות. אולם עם כל זעמו וכעסו על אויבי ישראל אין רד״ב חדל להאמין שהשלום ישכון בין ישראל לערבים:

השיר השלם מובא על ידי (א.פ)

שירי דודים השלם

שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

לחן — מַזְמוּם

נועם ומילים מר״ד בוזגלו

פִּזְמוֹן — שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם מִפִּי בָּנַיִךְ

אֲשֶׁר אֶת־נַפְשָׁם בְּכַף יָשִׂימוּ

לְמַעַן פַּזֵּר עֲצָמוֹת חוֹנַיִךְ

כִּי בְּדָם נָקִי כֻּלָּם הֶאֱדִימוּ

לֹא עוֹד יִתְיַמֵּר חוּסַיְין כִּנְסִיכֵךְ,

סאדת לֹא יָהִין לִפְלֹשׁ אַל־תּוֹכֵךְ,

וּבְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן לְמָשְׁכֵךְ

נִלְכַּד וּצְבָאָיו דֹּם נֶאֶלְמוּ,

פִּזְמוֹן

אוֹי לָךְ בַּת עִירָק, כִּי חֵילֵךְ הֻתְקַף

יוֹם צַהַ"ל עָלָיו בִּפְגָזָיו נִשְׁקָף,

כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב לֹא עוֹד זָקַף,

וְעַל מַפַּלְתּוֹ רוֹאָיו נָשַׁמּוּ,

פִּזְמוֹן

וְאֵיךְ תַּעֲדִי עוֹד חֶלְיָהּ וְנִזְמָהּ

סוּרְיָה יוֹם כְּמַיִם שֻׁפָּךְ דָּמָּהּ

נִסְתַּם הַגּוֹלֵל עַל תִּקְוַת עַמָּהּ

בִּן לַיְלָה הָיוּ וּבִן לַיְלָה תַּמּוּ,           

פִּזְמוֹן

מַשְׁבִּית מִלְחֲמוֹת יָהּ צוּר עוֹלָמִים,

הִזְעִיק עֶרֶב־רַב לִהְיוֹת לוֹחֲמִים,

בְּעַם נִמְנָעִים מִבֹּא בְדָמִים,

וְעִם שׂוֹנְאֵיהֶם הַשְׁלֵם יַשְׁלִימוּ,

פִּזְמוֹן

הוּא אָמַר וַיֶּהִי לְמַעַן הָבִיא,

מִקַּצְוֵי תֵּבֵל כָּל יוֹשְׁבֵי שְׁבִי

לִגְבוּלָם אֶל תּוֹךְ נַחֲלַת צְבִי

וִישֻׁרוּן עַד נֵצַח שָׁם יָקוּמוּ.

פִּזְמוֹן

עַד בֹּא בֶּן־יִשַׁי, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם,

וּבִגְרוֹנוֹ קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים,

יִקְרָא שׁוּבוּ עַד מָתַי פְּתָאִים,

אַל־מוּל עַם עוֹלָם יֶדְכֶם תָּרִימוּ.

פִּזְמוֹן

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

רד״ב גם העלה על נס את הצורך ביחסי שלום והבנה בין ישראל לשכניו בשירו על הארץ שכתב בתחילת שנות החמישים במרוקו, תוך הצבת הניגוד המהותי והבלתי טבעי לדידו בין הכוח הבונה של השלום ובין העצמה ההרסנית של המלחמה:

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים

פתיחה — שִׂגָה

לחן: בב אלואד

מאת: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל

בִּינוּ נָא מוֹרְדִים, רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח, לֹא לָתֵת בְּקוֹל,

עַל עַם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ. מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לְנַצֵּחַ.

כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ.

זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לַיְּצִירָה

כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמָרָיו

 הֲלֹא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה

זֹאת עָשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם.

נֵזֶר הַיְּצִירָה, אֱנוֹשׁ נוֹצַר כְּמֶלֶךְ, רַק לִבְנוֹת צִיָּה,

לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן, אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב־עֵרֶךְ

וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן. (זִכְרו נָא…)

יַעֲקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם, אֶת־שְׁלוֹם אֶחָיו,

וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו. עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ, יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם,

וּשְׁלוֹמִים רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו. (זִכְרוּ נָא…)

תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ, מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע, לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה

יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ, לְמַעַן בָּרֵר אֶת צִדְקָהּ וְנִקְבַּע,

וּלְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם, בֵּינָהּ וּבֵן בַּעֲלָהּ. (זִכְרוּ נָא…)

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– בִּינוּ נָא מוֹרְדִים

כן אין הוא מפסיק להתפלל לסיום המלחמות: ״יתמו המלחמות מסביבי // יוצר כל הנשמות גואל תביא״. גם בהצגת האידאל הפוליטי־החברתי של העם שחזר לחיות בארצו רד״ב מפליג בתיאור תכונותיו השלוות, הלמדניות, הרוחניות והמוסריות של עם הנצח:

אשרך ארץ

שיר — המדבר בשיבחה של א״י

מילים — רבי דוד בוזגלו

אַשְׁרֵךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ, לֹא עָנַד חַרְבּוֹ,

אִם לִלְחֹם חָגְרָה, וּפָתְחָה בְּשׁוּבוֹ,

יַעַן וּבְיַעַן לֹא הַלֵּב לִבּוֹ,

כִּי אִם לְהָנִיף דֶּגֶל עָם בָּחַר בּוֹ

לְעֶבֶד נִמְכַּר הוּא קִנְיָן לְעַמּוֹ,

טוֹב עַיִן לַכֹּל לֹא פָּג נֶצַח טַעְמוֹ,

יָדָיו מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה כָּל יוֹמוֹ,

עִם מֹחַ מֵפִיץ אוֹר זַךְ מַחֲשָׁבוֹ.

מִשְׁמַעַת לוֹ לַאֲשֶׁר צֶדֶק יְצַו לוֹ,

יָעִיז לְהוֹדוֹת וְלֹא בוֹש לְקוֹלוֹ,

וּבְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם שָׁם אָהֳלוֹ

שָׁם צֶדֶק לָבַשׁ וּלְבָשׁוֹ בִּמְסִבּוֹ

בְּפַת בַג מְלָכִים לְבָבוֹ לֹא יִפְתֶּה,

וּבְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְאוֹתוֹ לֹא יִשְׁתֶּה

לִצְבֹּר כֶּעָפָר כְּסָפִים, לֹא יִשְׂטֶה,

וְלֹא לְמַלֹּאת אֶת הָרָיו זָהָב

הפיוט ״אשרך ארץ״. פיוט זה משמש הד לנאום שהשמיע רד״ב במרוקו זמן קצר לפני עלייתו לארץ ובו העלה על נס את המאבק לעשיית צדק של ממשלת ישראל ובראשה לוי אשכול, ולכן ייתכן שכתב אותו עוד בהיותו במרוקו. בנאומו זה הוא מזכיר שהוא שומע על הארץ והתפתחותה מפי ״תיירים״ שהגיעו למרוקו. ראה שם, עמ׳ 412.

אשר לעמדותיו של המשורר כלפי הארץ, עלייתו אליה גם שינתה וגם חיזקה בו־ בזמן את עמדותיו הקודמות של איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, ולא הצליח בכך אלא לקראת סוף ימיו. גם בשיריו המאוחרים ההיצגים המיתיים־הדתיים המסורתיים של ארץ ישראל ואתריה חוזרים ונשנים, אולם נסיעותיו ברחבי הארץ בהיענות להזמנות התכופות של חסידי פייטנותו ותלמידיו, ביקוריו בירושלים ואולי אף במקומות הקדושים שנכבשו במלחמה, ההדים שקלט מיוקרתה הרבה של ישראל כתוצאה מן הניצחון וכן הכבוד שרחשו לו קהל מאזיניו ומכריו, כל הגורמים האלה הפיחו עצמה מיוחדת בשיח הלאומי – ואף הלאומני – שלו בשיריו המאוחרים. על אף עיוורונו הוא חש את נופיה של הארץ והפנים את גאוות תושביה ומרצם. בעניין זה השיר שבו הוא מנהל דו־שיח עם ארצו הישנה־החדשה תוך עירוב טבעי לגביו בין דימויי העבר והזיותיו לבין אפשרויות ההווה ותמונותיו מציג באופן הטוב ביותר את עולמות השיח המורכבים של המשורר בסוף ימיו.

לעומת ראייה חדשה זאת של המציאות היהודית ושל מעמדו של המשורר בתוכה לאחר עלייתו לארץ אין שיריו הרבים על גלות וגאולה חורגים מן התמונות השחוקות של מוראות הגלות והציפייה היוקדת לגאולה. כמו שיריו השגרתיים האלה – וגם טובים מהם הרבה יותר – ניתן למצוא למאות ואולי אף לאלפים בשירת הפיוט של יהודי צפון־אפריקה. יש לציין עם זאת שרד״ב כתב את שיריו בתקופה של רגיעה משמעותית ביחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו כתוצאה מן הפרוטקטורט הצרפתי, ולכן הוא לא חש אותה המתיחות ואף אותה העוינות ששררה לעתים תכופות כל כך עד להשתלטות צרפת על מרוקו, ואשר הזינה את

כתיבתם של דורות רבים של משוררים עבריים במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. רד׳׳ב כתב אם כך את שיריו אלה בעיקר כדי לשלבם בשירת הבקשות וכדי להכניס דרכם מנגינות חדשות ומושכות את האוזן למערכת המוסיקלית של סדרות הפיוטים. אשר לתקופת מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, לא ידועים לנו שירים שכתב אז, ולא ידוע לנו אם אמנם כתב שירים בנושא זה. שירתו הלאומית והאישית החלה בעצב רק לאחר תום מלחמת העצמאות, עם שכתוב השיר על חרדות המלחמה שחיבר משורר אחר לפני תום הקרבות.

המדובר בפיוט ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכיס תחת סועה וסופות״ (שד״ה, עמ^׳ 123), שדובר בו לעיל

אסירי תקוה דמם

שיר — לכבוד חג העצמאות

לחן — שגה מצריה

נועם — הולחן ע״י שלום עזרא לְקָאנוּנְזִי

מילים — נסים דהאן הי״ו

פזמון:

אֲסִירֵי תִּקְוָה דָּמָם נִזְרַק לְאוֹת

הֲלֹא הֵם הַמְּדֻכִּים תַּחַת סוֹעָה וְסוּפוֹת

תַּחַת לַחַץ, לַחַץ עֹל זָר, עֹל זָר שׁוֹד,

שׁוֹד שֶׁבֶר וּתְלָאוֹת

אַרְצֵנוּ דָּם בָּנֶיךָ צוֹעֵק

שׁוֹתִים כּוֹס רַעַל וּכְדוּמָם שׁוֹתֵק.

שִׁפְכֵי דִּמְעָתֵךְ כִּי הָאוֹיֵב אוֹרֵב.

לִלְחוּצִים בַּצַּר שְׁחֹרִים כְּעוֹרֵב.

וּבְשׁוּב בָּנַיִךְ אֵלַיִךְ מְנַצְּחִים.

אָז דִּגְלָם יִתְנוֹסֵס לְנֶצַח נְצָחִים.

הֵידָד יִהְיֶה יוֹם זֶה גָּדוֹל וּמְשַׂמֵּחַ.

כְּעַל דֶּגֶל צִיּוֹן נִצָחוֹן זוֹרֵחַ.

תִּשְׁכַּח יְמִינִי קִרְיַת דָּוִד חַנָּה.

אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה.

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי אַעֲלֶה אֶת שְׁמֵךְ.

כִּי בָּךְ יָשְׁבוּ לְמִשְׁפַּט כִּסְאוֹת מֶלֶךְ.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

5.2 האתוס הקהילתי של המשורר

על אף היסודות האירועיים־ההיסטוריים המודגשים של שירתו המאוחרת של רד״ב אין שירים אלה מציגים תמונה של ה״אני״ השר השונה מזו המוצגת בשיריו הקודמים. כמו בכל שירת הפיוט דמות ה״אני״ מצטיירת בהם קודם כול כדמות של דובר בשם ציבור רחב יותר, הקהילה בדרך כלל, שגבולותיה במבעים השונים מטושטשים ותוחמים ישויות ציבוריות שונות. אלה כוללות בהתאם להקשר האמירה את בני משפחתו של המשורר, את אנשי חוגו, את הקהילה שבה הוא חי או מכלול הקהילות היהודיות במרוקו, את עם ישראל החי בארץ או את עם ישראל כולו לכל דורותיו. רק לעתים רחוקות ביותר הדמות האישית והפרטית של המשורר מוארת באופן ישיר בטקסט השירי. זה קורה בעיקר בשיריו הערביים־היהודיים, במיוחד בשירים שהקדיש לתשובה ולבקשת סליחת עוון וכן בקינות שכתב לזכר הקרבנות של רעידת האדמה באגאדיר וחללי מלחמת ששת הימים. פרט לשיר מיוחד אחד הידוע לנו גם המדווים הרבים והמחלות הממושכות שלו לא הניעוהו להקצות מקום מיוחד לרגשותיו האישיים ולענייניו הפרטיים בשירתו. כשהוא מעלה אותם באופן כללי באחדים משיריו אין העתירות לרפואה אישית מובדלות מתפילותיו לרפואת כלל עם ישראל, גם בשעה שהן נאמרות בגוף ראשון.

הערת המחבר: קטעים מן השיר התפרסמו במסגרת כתבה שהקדישה ע׳ זרטל למשורר בדבר השבוע מיום 22.6.1966 ומובאים בידי ח׳ דהן(ראה דהן, בוזגלו, עט׳ 5, 27). לנוחיות הקורא אנו מביאים כאן קטעים אלה בעריכה חדשה ובניקוד חדש ומתוקן(הטור העשירי משובש במקור, כנראה הן בדלת והן בסוגר). השיר נכתב לאחר שרד״ב עלה לארץ. עד כמה שידוע לנו זהו השיר היחידי שכתב ר׳ דוד בוזגלו על פי המשקל הכמותי של יתדות ותנועות, בתבנית המרנין. זהו גם השיר בעל החריזה המברחת היחידי שכתב, כנראה כחיקוי לשירת ספרד וכדי להראות את כוחו גם במשקל זה. בשיר מתאר המשורר את תחושות הייאוש שלו לאחר שהתעוור ומשווה את מצבו למוכי גורל אחרים.

1 אֱנוֹשׁ נִלְאֶה, נְשׂוּא תֵּבֵל, / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה,

הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בָּאֵשׁ קוֹדְחָה:

הַקּוֹלְךָ זֶה, הַקּוֹלְךָ זֶה / ?????? חֲסַר בִּטְחָה?

וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנֵי אֶל גִּיל / וְלֹא אַרְבֶּה לְךָ שִׂמְחָה ?

5 הֲלֹא אַתָּה חָשׁוּךְ רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה.

וְאִישׁ לָקוּ מֵאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.

מִצֵּרַע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה;

וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסָּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׂחָה;

הַלֹּא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה

10 לְדַל כִּי יִפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה;

וְשָׂחוּן כִּי יָגֵל שָׂפָם / בְּאֵין מְגַלָּה וְאֵין לֵחָה.

וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר, / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה,

בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ, / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמָחָה ?

במילים אחרות, שירתו של רד״ב המשיכה להיות שירה קהילתית גרידא, ולא הושפעה כהוא זה מן הרוחות החדשות שנשבו בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במאה העשרים, ואשר הביאו בחוגים מסוימים לידי יתר הדגשה של ה״אני״ הפרטי לצד ה״אני״ הקהילתי, ובחוגים המודרניים לדחיקתו של השני. גם תמונות הזמן הנבנות או המועלות בשירים השונים שייכות לרוב לזמן הקהילתי, הזמן המחזורי של מעגל השנה היהודי ושל מעגל החיים היהודי או הזמן הנמשך של הגלות ושל הציפייה לגאולה. רק בשירים המאוחרים שכתב רד״ב לאחר עלייתו לארץ ובמיוחד בשירי הניצחון שלו שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים תמונות הזמן הופכות להיות יותר ממוקדות וקשורות לאירועים מיוחדים. אולם אפילו בשירים אלה תיאורי ההתרחשויות הופכים יותר לנקודות מוצא ולמציבי מסגרת לאמירה בעיקר, וכמעט אינם מציגים שחזור עובדות או תהליכים; האמירה לובשת בהם חיש מהר צורה של פולמוס ושל לעג וקלס כלפי האויבים או של שבח והלל לאתריה הקדושים של ארץ ישראל ולאלוהי ישראל. גם הקפיצות החדות הרבות – והטבעיות עבורו – בשירים אלה בין ההווה המסעיר לבין העבר היהודי המעיק והמרנין בה בעת כאילו היו חטיבת זמן אחת ויחידה מעמעמות את התמונה החדשה והאקטואלית של הזמן המצטיירת בשירים אירועיים אלה. באופן פרדוקסלי תמונת הזמן החדה ביותר בשירת רד״ב היא דווקא תמונת העתיד הרחוק של הגאולה השלמה, שצייר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, עת אחזה האופוריה בכל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מן הניצחון המוחץ של צה״ל ומכיבוש – או שחרור – השטחים והחזרה לקברות האבות. ראייה אופטימית וברורה כזאת, עם נימים נבואיות כמעט, מופיעה במיוחד בשירו הדו־לשוני ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך!״, שכתב אותו לאחר איחוד העיר ובו הוא מעלה את חזיון חידוש הפולחן בבית המקדש. אולם גם תמונה זאת היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הדתית־התרבותית – והאידאולוגית אם כך – של היהדות הרבנית.

השינוי העיקרי בשירתו המאוחרת של רד״ב נוגע בלא כל ספק לתמונות המקום והמרחב שהוא העלה בשירים שכתב לאחר עלייתו לארץ. מן המפורסמות הוא, ששירת הפיוט העברית בכל ארצות הגולה התעלמה כמעט כליל מן המרחב המקומי שבו חיברו המשוררים את שיריהם, ואף התנכרה אליו ממש בהיותו מרחב של סבל ושל ״שבי״; בה בעת היא העלתה על נס מקום רחוק וחלום, המרחב של ארץ ישראל ושל אתריה המיתיים. לכן אין לצפות לשירי טבע או לשירי נוף בשירה זאת, פרט להזכרה מקרית או תיעודית של. אתרים ששימשו עילה לכתיבת פיוט זה או זה. כך גם בשירים הרבים שכתב רד״ב במרוקו. לשווא תחפש שירים הנוגעים למקומות הרבים – או המזכירים אותם בלבד – שבהם הוא עשה במרוקו כהיענות להזמנות מעריציו, ובכלל זה קזבלנקה, עיר מגוריו במשך עשרות שנים. אצלו, כמו אצל המשוררים שקדמו לו בכתיבת שירי גלות וגאולה, המרחב הגלותי מוצג באופן גלובלי בלא כל בידול או ייחוד של מקומות ואתרים, צבוע בצבעי שחור ושכול ומנותק מהווייתו העמוקה והמשמעותית של המשורר. עם עלייתו לארץ השתנתה תמונה מנותקת זאת מן המרחב הקיומי. המקום קיבל מחדש את ייחודו ואת פרטיו – את סימניו הטופוגרפיים, את נופיו, את גידוליו, את פירותיו, את אתריו החדשים והעתיקים. נוכחות כזאת של המקום ומשמעויותיו מתפרצת במיוחד בשיר שהקדיש לדו־שיח בינו לבין המולדת, וכן בשירים שהקדיש לירושלים לפני איחודה בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחריו. אולם גם פה תמונות המרחב שאובות מן הטקסטים המייסדים של התרבות הקהילתית ולא רק מן החוויות החדשות ומן הסיורים ברחבי הארץ, מה עוד שעיוורונו של המשורר לא אפשר לו להתרשם במישרין מן המקומות שעשה בהם או ביקר בהם. עם זאת בשיריו אלה הצליח סוף סוף לגשר – כמו שעשו כל אלה שעלו לפניו ואחריו – בין המקום החלום והנכסף בגולה לבין המקום המציאותי שעל אדמתו הוא ניצב.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר

שיר לכבוד הצדיק ר׳ יעקב אבוחצירה זצ״ל

לחן — קדדאם מאייא

מילים — ר״ד בוזגלו זצ״ל

יא מוּלָאנָא נְעַם וָאלָא תְּחַאפִינָא,

וְסֶמַח לִינָא פִּי מָא זָרָא;

כזָר פִּנָּא בְּעַיִן רצ'א וְחָאמִינָא

פִּי נָהָאר אֶצֹּ'ק ווֹלְחֻצְרָא;

פִּזְמוֹן: קְדָדמְנָא לִיךְ דָּאֵךְ לָעְזִּיז עֲלֵינָא

סִידַנָא רַב אַבְּיַחֲצִירָה;

רַחְנָא זִ'ינָא בִּקְלַבּ מִכְּסוּר.בְּצְפָּאוות לִקְלַבּ וְּנְיָא;

מָזָאווֹגִין פִּי מָנְּבְע אְנְוֹר.בְּיַחֲצִירָה זִיִן אַסְמִיָּא.

יָאֲךּ מִן טָאוְּעוֹ יְעְוּד מִצְּ'רוֹר.וְצִיב חָזָתוֹ מְקְדְיָא.

אָנָּא וּמִן מְעָאיי לִיךְ יָא רְבִּי זִ'ינָא לִיךְ לְאַמְר וּלְקוֹדְרָא

רְגְב מִן סְמָאֵךְ וְרְחֲמנָא וְעַאפִּינָא.מָא יְזוֹרְנָא בְּלָא וּוָלָא דְּרורָא;

פִּזְמוֹן

טְלְבְנָא מַנְּנְךּ יָא לְגִ'יאָת.תְּלְת מְסַיֵיְל מְחְסוֹבָא

לִפְרְז מִן זָמִיעַ לִבְלִיאָת.וּרְזְק לְחְלָאֵל כוּל נוּבָא;

לוּלָד צְבִיָאן וּצְבִיאַת מַאֶסִיֵיֵן פֶּטְרִיק תּוּבָא;

קְדְדְמְנָא לִיךְ בֶּן עַמְרָם נְבִיַּנָא. יִזְּמְע מָא קְרָא וּמִן קְרְרָא

אָמְר מִן סַמְמָא וּמָשִׁיחַ יָזִ'ינָא.יַפְדִּי זִמְעְתְךּ לְפְּקִירָא;

פִּזְמוֹן

רבי דוד בוזגלו-"שירי דודים השלם-יא מוּלָאנָא-עמוד 144

רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם  בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك

אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ /  וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ

וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים

انت الملك والتعلك، / والملك والملك

אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.

וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים

انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك

אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.

וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים

גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.

כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם

שִׁיר — לִכְבוֹד יְרוּשָׁלַיִם הַבִּירָה מִלִּים — רַבִּי דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

שִׂמְּחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם, וְחִגְרוּ לְמַעֲנֶה, גִּיל כְּפָלִים

כִּי מוֹשְׁלֶיהָ, הֵם גּוֹזְלֶיהָ,

חִישׁ נוֹקְשׁוּ, בְּפַח קַשּׁוֹ, וְנוֹאֲשׁוּ,

מוּל חֵיל צַהַ"ל, כָּרְעוּ כָּל בֶּרֶךְ,

כְּלֵי זֵינָם, וְיָקָר חָסְנָם, עִם שִׁלְטוֹנָם

עָבְרוּ לָנוּ לְלֹא כָּל מֹרֶךְ,

סָר שֶׁבֶט שׁוֹאֲפֵי רֶצַח, יוֹם שָׂבוּ יִשְׂרָאֵל אֶל עִיר הַנֶּצַח.

שָׁם אֶל הַר, צִיּוֹן יִנְהַר, כְּסוּס יִדְהַר,

אִישׁ דַּעְתּוֹ לְשָׁלוֹם,עַם תַּכְרִיעַ,

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ, מַעְגַּל צֶדֶק מַעְגָּלוֹ,

הָאֱמֶת נֵר לְרַגְלוֹ, וְיָמִּין אָחֲזָה בּוֹ לְנַהֲלוֹ,

תַּחַת סֻכָּתוֹ וְצִלּוֹ, עַד יוֹם עָמַד עַל שֶׁלּוֹ,

עִיר שָׁלֵם וּבְכֻלֹּה פָּרַשׁ מִמְשָׁלוֹ.

עוֹד שָׁפְרָה עָלֵינוּ נַחֲלָה, בְּחֶבְרוֹן הַמְּהֻלָּלָה.

מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שָׁמָּה מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְּגֻלָּה

עִם יוֹסֵף רַם הַמַּעֲלָה, כֹּתֶל מַעֲרַב לִתְפִלָּה

עַד יָקִים בֵּית זְבוּל נוֹרָא עֲלִילָה.

נספח

שמונה משירי רד״ב וארבעה שירים על המשורר

1. 1. ספדו והילילו כי עיר אגאדיר חוסלה – קינה על חורבן אגאדיר

קינה עברית זו נכתבה עם גרסתה הערבית, המתפרסמת בהמשך, בידי רד״ב לאחר שנמסר על המספר העצום של הקרבנות שנספו ברעידת האדמה באגאדיר בפברואר 1960. דובר אז על יותר מעשרת אלפים הרוגים, וביניהם כאלפיים יהודים. בקינתו זו המשורר מתמקד בעיקר במהירות הרבה שבה קרה האסון (טורים 10-1), וכן בכלליות האסון, שפגע בכל קבוצות האוכלוסייה בלא הבדל דת, גזע, מין וגיל (15-11). הוא גם מתריס על כך שנספו אפילו תלמידי ישיבה, שלא חטאו ולא פשעו, ומניח במובלע כאילו האסון קרה משום כפרת עוון (20-16). הקינה מסתיימת בתפילה לרחמי האל על הנספים ולניחום המשפחות האבלות (25-21).

קינה זו נכתבה על פי המשקל והלחן – ה״תמרור״ – של קינה ידועה לט׳ באב, שמקוננים אותה בליל תשעה באב, ״הלנופלים תקומה״. מבחינת המשקל לפנינו שיר מעין־אזורי הכולל חמש סטרופות בנות חמישה טורים כל אחת עם שלושה טורי ענף ושני טורי אזור דו־צלעיים. מתכונת החריזה אבאבאבתשתת, גדגדגדתשתת וכר. בכל צלעית בין שש לשמונה הברות.

המקור: כ״י מ׳ אביכזר. ראה גם הלוי, המביט.

1 סִפְדוּ וְהֵילִילוּ / כִּי עִיר אָגָאדִיר חֻסְּלָה.

אָבוֹת וּבָנִים שָׁם נָפְלוּ, / יָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה;

וּמִשְׁפָּחוֹת נֻושְּׁלוּ – / אַלְמוֹן וּשְׁכוֹל בִּן לַיְלָה,

חֲרָדָה וְשַׁמָּה – / עִקְבוֹתֵיהֶם לֹא נוֹדְעוּ.

5 וְקוֹל נִשְׁמַע בְּרָמָה / כְּקוֹרֵא תּוֹךְ שְׁמָמָה.

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, / בַּחוּרִים גַּם בַּחוּרוֹת,

צְעִירִים וִישִׁישִׁים, / מֵינִיקוֹת וּמְעֻובּרוֹת,

יַלְדֵי חֵן קְדוֹשִׁים / עִם כְּבָשׂוֹת טְהוֹרוֹת –

עַד לֹא זָרְחָה חַמָּה / וּכְבָר אָבְדוּ נִבְלְעוּ

10תֹּךְ עִמְקֵי אֲדָמָה, / כָּל עוֹד בָּהֶם נְשָׁמָה.

עַל עַרְבִים בְּתוֹכָהּ, / אַחֵינוּ תּוֹשָׁבֶיהָ,

פָּעֲרָה אֶת לוֹעָהּ / אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ;

וְגַם נוֹצְרִים גָּרוּ בָּהּ / מָשְׁכָה תּוֹךְ רְגָבֶיהָ.

חֲרוֹן אַף וְחַמָּה / לִתְחִנָּתָם לֹא שָׁעוּ;

15-וּבְפַחַד וְאֵימָה / כָּרְעוּ בֶּרֶךְ וְקוֹמָה.

רַב חֶסֶד, רַב חֲנִינָה, / אֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ?

תַּלְמִידֵי בֵּית אֻלְפָּנָא / אֲשֶׁר בְּצִלְּךָ חָסוּ

לִשְׁאֹל הָיוּ לְמָנָה, / וּבְתוֹךְ עָפָר נִרְמְסוּ.

תּוֹרַת אֱמֶת שׁוֹמֵמָה / עַל בָּנִים כִּי גָּוְעוּ;

20-צוֹעֶקֶת מַר: וְלָמָּה / כָּבוּ מְאוֹרוֹת וְעַל מָה?

אֵל מָלֵא רַחֲמִים, / הָאֵר פָּנִים אֲלֵיהֶם,

וְעִם צַדִּיקִים וּתְמִימִים / גּוֹנֵן בִּכְנָפֶיךָ עֲלֵיהֶם;

וְשָׁלֵם נְחוּמִים לָהֶם / וְלַאֲבֵלֵיהֶם.

קוּם וּקְרָא לָהֶם נֶחָמָה / וְרַב טוֹבֵךְ יִשְׂבְּעוּ.

25 הֱיֵה לָהֶם לְחוֹמָה / כִּי יְמִינְךָ רוֹמְמָה.

מקורות וביאורים

1-ספדו והילילו: ירמיה ד, ח; חוסלה: הושמדה, שאוב מן העברית החדשה.

2-ירדו ח״ם שאולה: על פי במדבר טז, ל, לג.

3-נושלו: איבדו, שכלו את בניהם; אלמון ושכול: על פי ישעיה מז, ט: בן לילה: יונה ד, י.

4-חרדה ושמה: על פי ירמיה כה, יא ויח ״לחרבה ולשמה״; עקבותיהם לא נודעו: על פי תהלים עז, כ.

5-וקול נשמע ברמה: על פי ירמיה לא, טו; כקורא תוך שממה: על פי ישעיה מ, ג ״קול קורא במדבר״.

8-ילדי חן: ילדים יפים ומהוגנים, על פי הצירוף ״יעלת חן״ (משלי ה, יט); כבשות טהורות: מלשון חז״ל.

9-עד לא… וכבר: מלשון חז״ל.

10-עמקי אדמה: על פי משלי ט, יח ״בעמקי שאול״; כל עוד בהם נשמה: בעודם בחיים, על פי איוב כז, ג.

11-על ערבים בתוכה: על פי תהלים קלז, ב בשינוי משמעות: ערבים אינם עצים, אלא התושבים הערבים של העיר.

12-פערה את לועה: פתחה את פיה, נבקעה ובלעה; ארץ אוכלת יושביה: על פי במדבר יג, לב: כאילו בלעה אותם בתוכה.

13-וגם נוצרים גרו בה: עד לרעידת האדמה גרו באגאדיר אלפי צרפתים ובני אירופה בגלל הפעילות העסקית שלהם בדיג, במסחר וביצוא ויבוא; משכה תוך רגביה: קברה אותם, על פי שירת הקינות.

14-חרון אף וחמה: צירוף של שני ביטויים מקראיים, חרון אף, אף וחמה, להרכב שמני אחד עם האנשה של התכונה כדי להימנע מהתרסה בוטה כלפי הבורא.

15-בפחד ואימה: מתוך בהלה, על פי שמות טו, טו; כרעו ברך וקומה: קיבלו עליהם את הדין ולא נאבקו בלית ברירה, מהעדר מצילים.

16-אלה הצאן מה עשו: הכוונה לתלמידי ישיבה החפים מפשע, שבטור הבא, על פי דברי הימים א כא, יז.

17-תלמידי בית אלפנא: ילדי היהודים שלמדו בישיבות ובתלמודי תורה; בצלך חסו: על פי תהלים לו, ח. ברעידת האדמה נהרגו בבת אחת כארבעים תלמידים שלמדו בישיבה אחת.

18-לשאול היו למנה: ירדו חיים לקברותיהם, על פי שמות כט, כו; ובתוך עפר נרמסו: נקברו בתוך ההריסות של הבניינים שקרסו.

19-תורת אמת: מלאכי ב, ו; שוממה: משתוממת ומתאבלת; גועו: נספו באסון.

20-צועקת מר: על פי יחזקאל כז, ל; למה… ועל מה: הכפלה שכיחה בלשון הפיוט להדגשת תחושת אי־ההבנה; כבו מאורות: נקפדו חייהם של צדיקים.

21-אל מלא רחמים: מלשון חז״ל והתפילה; האר פנים: על פי מקורות שונים בספר תהלים.

22-גונן בכנפיך עליהם: על פי לשון חז״ל.

23-ושלם נחומים להם ולאבליהם: על פי ישעיה נז, יח.

24-קום וקרא: על פי יונה א, ב; ורב טובך ישבעו: על פי ירמיה לא, יד.

25-היה להם לחומה: הֱיֵה להם למגן ולמחסה, רחם עליהם, על פי מקורות מקראיים ולשון התפילה; כ׳ ימינך רוממה: כי אתה כל־יכול, על פי תהלים קיח, טז.

רבי דוד בוזגלו-יוסף שיטרית

עמוד 363

מתוך ויקיפדיה:

רעידת האדמה באגאדיר בצרפתית: Tremblement de terre d'Agadir de 1960; בערבית: زلزال أكادير 1960) התרחשה ב–29 בפברואר 1960 בשעה 23:41^. רעידת אגאדיר הייתה רעידת האדמה החזקה ביותר בתולדות מרוקו עד אותה שנה. עוצמתה הייתה 5.7 בסולם מגניטודה לפי מומנט, והיא גרמה לכ-12,000 עד 15,000 הרוגים ולכ-25,000 פצועים . מחקר חדש משנת 2020 מעריך מספר גדול יותר של הרוגים, בין 12,000 ל-20,000. לפחות 35 אלף אנשים נותרו ללא קורת גג. מספר ההרוגים היווה כשליש מאוכלוסיית העיר באותה עת. אגאדיר אכלסה קהילה יהודית גדולה וחשובה, ועל פי הערכות כ-1,500 יהודים נספו ברעידת האדמה