שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית
- 3. השיח השירי המסורתי של רד״ב
3.1 על אף אי־רצונו של רד״ב לקיבוע שירתו ויצירי רוחו בכתב חלק גדול משיריו נמצאים כיום בדפוס ונתונים לצריכתם, לפרשנותם ולהערכתם של חובבי שירת הפיוטים ושל החוקרים. קריאה חוזרת בשירתו מראה, שלבד מן הנושאים האקטואליים שהקדיש להם שירים רבים לאחר הגיעו לארץ ולבד מן היסודות הלקסיקליים החדשים שהשתמש בהם בחלקם עוד בהיותו במרוקו אין כתיבתו נושאת שינויים מהותיים ביחס למסורת השיח השירי העברי במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל. האמירה היוצאת משיריו הרבים נושאת אותה נימה מסורתית של אמונה דתית עמוקה, של קריאה לחיי מוסר והרהורי תשובה מתמידים, של ראייה קטסטרופלית של החיים בגלות ושל תפילה חוזרת לקירוב הגאולה המשיחית.
גם הטכניקה הפואטית של שיריו קרובה מאוד לזאת שהשתמשו בה משוררים עבריים במרוקו ובקהילות אחרות במשך מאות שנים לפניו, ונושאת את המשקל הכפול של המבנים הפרוזודיים המסורתיים ושל המבנים המוסיקליים החוזרים. נוסף לכך, על אף פתיחת התמטיקה שלו לנושאים הקשורים למצבים משתנים, כגון עלייתו לארץ והאירועים הדרמטיים של מלחמת ששת הימים, עדיין נבנתה כתיבתו על ידי אותו סוג של בין־טקסטואליות מסורתית, גלויה ואף שקופה, של רוב המשוררים שקדמו לו, ואשר השתמשו לרוב בביטויים ובמצבים מן המקורות הקלסיים של התרבות היהודית. בשירתו של רד״ב שימושים בין־טקסטואליים אלה פחות נוסחאיים ופחות צפופים מאשר בשירת קודמיו, משום שהוראתו את הלשון העברית על פי טקסטים ישנים וחדשים העשירה את ידיעותיו בשכבות הקלסיות, הרבניות והחדשות של הלשון העברית. אולם היות שלא דיבר עברית נבעו כל הדימויים וההיצגים שלו בהכרח מן הטקסטים המייסדים של התרבות היהודית, ובראשם המקרא.
בפרק זה נתמקד בתמטיקה המסורתית המקשרת במישרין את כתיבתו של רד״ב עם שירת קודמיו במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. אף שלא מילא תפקידי רבנות בקהילתו ראה המשורר את עצמו נציג מובהק של ההנהגה הרוחנית של קהילתו, וכתב שירים בעלי מסר דתי ומוסרי שקוף ואף מודגש. גם שירי הזמן המחזורי של מעגל השנה ושל מעגל החיים, שהיו תמיד חלק מכתיבתו של כל משורר מסורתי, שלרוב היה בו־בזמן גם פייטן וחזן, לא נעדרו משירתו. לבסוף, כמו בכל השירה שלפניו גם רד״ב הקדיש עשרות שירים לתינוי סבל הגלות ולהבעת הכיסופים לגאולה, ואלה חורגים אך מעט מן המודל השיחי המסורתי החוזר ונשנה באלפי השירים העבריים שנכתבו לפניו במרוקו.
3.2 האתוס הדתי־המוסרי של שירת רד״ב
עולמות השיח המועלים בשירתו של רד״ב חתומים כולם בחותם הדת היהודית והתרבות היהודית המסורתית במרוקו. ביסוד אמירתו עומדת אמונתו השורשית והאיתנה באלוהי ישראל ובנצח ישראל. אמונה זאת מתבטאת בכל טור משיריו אם במפורש ואם במובלע, ומכוונת את כתיבתו של המשורר הן בחלקים מפוזרים של השירים הן במעט שירים שלמים שהקדיש לענייני מוסר ואמונה, ואשר נפרט אותם להלן. כפי שנהוג לרוב בשירת הקודש ענייני מוסר אלה אינם מוצגים כחלק מבעיותיו האישיות של המשורר בלבד, האמור להתמודד אתן ולפשפש משום כך במעשיו, אלא כעניינו של כל פרט ופרט מישראל. לכן הם מועלים בצורה של פנייה ואף של הטפה לנמען הישיר של השיר – בר־המצווה, בת־המצווה, השומע או הקורא – או אל המשורר עצמו במעין דו־שיח במעגל סגור. נימה מטיפה זאת התקיימה לכל אורך כתיבתו, ודרכה הוא ניסה כנראה להתמודד עם הפיתויים שארבו לו בעטייה של ההצלחה החברתית־התרבותית שהייתה מנת חלקו ושל היוקרה שזכה לה בקרב חסידיו ומוקיריו. כחלק בלתי נפרד מראייה מוסרית זאת של החיים היהודיים רד״ב מעלה בכל שיר ושיר כמעט את חסדי הבורא וגבורתו, שבהם תלויים חייו וחיי כל אדם וקיומו של היקום. כמו בכל שירת הקודש אין אפוא פיוט מפיוטיו שאינו בו־בזמן גם שיר הלל לאלוהי ישראל ושיר עתירה לגאולה פרטית וכללית, אם בדרך אגב בטורים שונים ואם במפורש לאורך כל השיר.
רד״ב כתב שירי שבח והלל לבורא הן בעברית הן בערבית יהודית. באחדים מהם הוא מתאר את מעשי הבריאה ונפלאות ה' כגון הפיוטים ״יה שוכן בשמי עליה, במרומים דר בהוד והדר״ ו״אם נפשך להשקיף על רבונך, יה שמו״, או את תכונות האל, כגון הפיוט ״אחד הוא, אין יחיד כיחודו״, הכתוב בסדר א״ב. בשירים אחרים, הכתובים בערבית יהודית, רד״ב פונה בעיקר לחסדי הבורא ולרחמיו האין־סופיים כדי לבקש מחילה וכפרה ולעתור לגאולה למענו ולמען עם ישראל.
פיוטים אלה ארוכים לרוב, והמשורר משלב בהם בצורה מורכבת ובלתי ניתנת להפרדה הן את ענייניו הפרטיים והן את העניינים הכלליים של עם ישראל. שירים אלה הם: ״יא לעאלם בייא, לגירך מא שכית״ [=אתה היודע, לזולתך לא התלוננתי], ״רבי רזיתו ועטאני, כיף נאדיתו ואפאני״ [=קיוויתי לחסדי אלוהיי ונעניתי, קראתי לו ונתן לי די והותר], ״נרז׳אך, יא רבי, ראני בין ידיך׳ [=אני מקווה לך, הו אלי, אני נתון בידיך], 5 וכן ״ליך, יא רבי, נצית מן קלבי ונתא עאלם לכפא״ [=לך, אלי, אזעק מעומק לבי, אתה היודע נסתרות].
שירי המוסר כוללים גם שיר הטפה נגד הגאווה וגבהות הלב – ״מקומך אל תנח, שב לך בין השפלים״ – וכן שירים שונים לכבוד חתן בר־מצווה, שבשניים מהם הוא נותן עצות לנער ומורה לו כיצד להיזהר מפני יצר הרע ולדבוק ביצר הטוב עוד מנערותו, כגון שני הפיוטים ״אם רוח המושל תעלה עליך, בן־איש, להתקיפך״ ו״בני, אשרי יולדתך״. בחטיבה זאת כתב רד״ב שיר נוסף, מיוחד במינו במסורת השירה העברית של יהודי מרוקו הן מבחינת הנמען הישיר שלו והן מבחינת תוכנו. שיר זה מבליט את השינויים החברתיים־התרבותיים שבמסגרתם כתב רד״ב את שיריו. הוא מופנה לנערה ונכתב כנראה לכבוד נערה בת־מצווה – ״את נפשך את תושיעי, את, בתה של שרה״.בשירו המשורר מזהיר את הנערה מפני אי־שמירה על הלכות טהרת האישה וטהרת המשפחה. שיר זה יכול היה רד״ב לכתוב אותו בארץ בלבד, שכן עד לעלייתם לארץ לא היה מקובל אצל יהודי מרוקו לציין את גיל ההתבגרות של הבנות, אף לא בערים הגדולות, וזאת ברוח ההלכה היהודית ששלטה בכיפה בכל הקשור לתחנות מעגל החיים של הבן ושל הבת, מה עוד שנערות רבות בקהילות השונות התחתנו כבר בגיל זה ולעתים אף בעודן ילדות. מנהג זה של חגיגת בת־מצווה התפתח בקרב יהודי מרוקו אך ורק בארץ, בדומה ליוצאי יתר העדות. כמו כן, רק בגלל שינויי העתים והמנהגים פנה רד״ב לנערה באזהרות כאלה, שכן במרוקו שמרו הנערות והנשים מצוות אלה בקפדנות מרובה, והדבר היה מובן מאליו.
לציר דתי־מוסרי זה ניתן לקשור גם את יתר שירי השבח שהקדיש רד״ב לדמויות מן המקרא, לתלמידי חכמים ולדמויות רבניות, וכן לצדיקים ולקדושיס רבים מפנתאון הקדושים של יהודי מרוקו. את ריבוי השירים מן הסוג האחרון ניתן להסביר בכך, שהמשורר עצמו שר אותם בהילולות השנתיות וההמוניות לכבוד הקדושים שנערכו במרוקו וממשיכות להיערך בארץ, וליווה בהם את טקסי מכירת הנרות וכוסות היי״ש למרבה במחיר, שהם חלק מהותי מהילולות אלה. במרוקו נהג רד״ב להשתתף בהילולות של קדושים ידועים, כגון ההילולה רבת המשתתפים של ר׳ עמרם בן דיוואן בסביבות ואזאן. זו גם הסיבה לכך שחלק גדול מן השירים הארוכים שכתב לכבוד הצדיקים כתובים בערבית יהודית, שעה ששיריו הקצרים כתובים בעברית.
הערת המחבר: ראה את עדותו המעניינת של ח״ז הירשברג על שירי הילולה אלה: ״לאחר תפילת ערבית התחילו ה׳פיטנים׳ לשיר את פיוטי ההילולא. מלכתחילה נאמרו פיוטים אלה בלשון הערבית־היהודית המקומית, אולם לאחרונה נמצא גואל להם, משורר סגי־נהור בקאזא, דוד אבו־זגלו [!] שהכרתיו לאחר מכן והוא התיכם ללשון עברית צחה״ (הירשברג, מבוא השמש, עמ׳ 59).
לדוד המלך הקדיש רד״ב שלושה פיוטים, שניים בעברית ואחד בערבית יהודית, ולאברהם אבינו שיר אחד. אשר לדמויות הרבניות, המשורר כתב פיוטים שונים לכבוד תלמידי חכמים ולומדי התורה וכן לכבוד ר׳ רפאל אנקאווה מסאלי, שהיה הרב הראשי הראשון של יהודי מרוקו בשנים,1937-1919 לכבוד ר׳ אברהם אביחצירא, לכבוד ר׳ שלום משאש, רבה הראשי של קזבלנקה בעבר (ורבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום), ולכבוד ר׳ יוסף משאש ז״ל, רבן של תלמסאן ושל מכנאס ורבה הראשי של חיפה לאחר מכן. בין הצדיקים והקדושים שרד״ב הקדיש להם שירים ניתן למנות את ר׳ שמעון בר־יוחאי, ר׳ מאיר בעל הנס, ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור שבמצרים ור׳ דוד בן ברוך הקבור בבאהאמו שבעמק הסוס.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית