רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
שרשת הזהב.
כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.
מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.
ואשר עצם ראייתו עוררה כיסופין לבורא עולם ולאהבת התורה, ואשר כל גוף נרגש מזכרון קדושתו יראתו ענוותנותו וצניעותו הנשגבה. זכה רבנו ומשנה לשנה התחבב שמו והלך לפניו בין מבקשי החכמה ובעלי התריסין, שהתפעלו מגישתו המקורית לברר כל נושא בהגיון ובבהירות, בשכל ישר וצלול, עד שקשרו עמו מאות תלמידי חכמים ידידות אמיצה לכל הימים, ומזמן לזמן היו באים לשוחח עמו בדברי תורה ובחקרי הלכות.
וגם לאחר פטירתו, כל הטועם ולוּ במקצת מאמרותיו הטהורות שבחיבוריו הקדושים הנשגבים המאירות עניינים המשמחות לב ומענגות נפש, ובסברותיו והסבריו הנעימים והנחמדים ומתוקים מדבש יאורו עיניו במרחבי ים התלמוד והפוסקים זה היום גדול ורחב ידיים.
בין עשרות הקהילות שחיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת 1492, עקב הגלות שגזרה מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות.
וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל , אם תורה רצית, במכנאס קנית, והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.
בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ונצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.
ויעיד עלי בורא עולם שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן או גדול.
גם שהתווכח בהלכה לבו לא היה מתרתח על החכם הכותב, וכמו שכותב רבנו בהקדמותיו לספריו שהתשובות נכתבו " לא בחרתי ולא ביקשתי ", בויכוח הלכתי שנתווכח רבנו עם תלמיד חכם מסוים על ע"ג דפי בירחון " אור התורה ,, רצה אותו תלמיד חכם לתרץ את הקושיות שרבנו הקשה עליו, וכותב לרבנו בין הדברים : ותמהני עליו שנתחלף לי כב" בין אוהב לאויב ".
בתשובה חוזרת לו אותו הרב כותב לו רבנו : מה שכתבת שנתחלפתי לך בין אוהב לאויב, על זה אני מודיעך, : ויעיד עלי בוראי, שמעולם לא שנאתי לשום אדם קטן א וגדול, ובכל יום אנו אומרים והרני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי ומאודי, וכ"ש את בני התורה, והאוהבים הגדולים שלי הם אותם תלמידי חכמים שנשאתי ונתתי עימהם בהלכה, וכת"ר א' מהם, ומה שכתבתי לכת"ר הוא על דרך " אוהב לחכם ויאהבך ".
פרק א. – שרשרת הזהב.
עיר מגדלת גיבורים.
בין עשרות הקהילות שהיו במרוקו, זרחה לה העיר הגדולה מכנאס, שאליה הגיעו עשרות אלפי יהודים, שגורשו מספרד לפני יותר מחמש מאות שנה, בשנת הרנ"ב – 1492, עקב הגלות שגזרת מלכות ספרד, על כל היהודים שלא יסכימו להמיר את דתם לנצרות. וכבר מאז היה המקום ידוע למקום תורה מובהק, והיה ידוע בפי כל " אם תורה רצית, במכנאס קנית " והיו שכינו אותה " ירושלים של מרוקו.
בעיר היו פועלים ביתר שאת כל מה שצריך בקהילה יהודית תורנית, החל מתלמודי תורה, ישיבות, כולל אברכים, בתי מדרש, שיעורי תורה, משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות, בתי דין, מורי צדק, דרשנים, כמו כן היו קיימים אגודות חסד שסייעו לחולים ולנצרכים, ודאגו שלא תישאר משפחה שלא יהיו לה כל הדרוש לשבת וחג, ואף דאגו לבנות כמה בתים למחוסרי דיור.
רחובה של העיר מכנאס, היה ספוג באווירה של יהדות עתיקת יומין, אוירה של אמונה שלמה, אווירה של של מסירות ונאמנות לתורה ולמצוות, כמו כן אווירת החגים הורגשה כבר כמה שבועות לפני בואם.
ההכנות לחגים היו מלוות ברגשי שמחה ואמונה בניסי ה' ונפלאותיו עם אהות האומה. אותה ההרגשה הייתה חוזרת ונשנית מידי שנה בשנה, עד שטבעה את חותמתה על כל ילידי המקום, ואותה ההרגשה, ממשיכה ומלווה אותם עד היום הזה.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
העיר מכנאס הצטיינה בכך, שגדולי החכמים שגרו בתוכה, נתנו דעתם גם על סדרי הקהילה, ועמדו והתקינו תקנות, כדי לשמר את צביון הדת, ותקנות אלו נשמרו בקפידה גדולה, עד שגם בסעודת מצווה שהיו מתקיימות בעיר, לא הייתה סעודה שלא היו נוכחים בה רבנים ודיינים, שעל פיהם ישק כל דבר בהנהגותיה של הסעודה. ואותם תקנות והנהגות עברו במסורת מאב לבן.
בין דמויות ההוד שזרחו והאירו את ששמי מכנאס, היו הגאונים הקושים מרן המשביר ז"ל\ והרב הגדול רבי רפאל בירדוגו זצ"ל המכונה " המלאך רפאל. ושני קדושים אלו הטביעו את חותמם על מנהגי והנהגות העיר מכנאס, וכלשונו של רבני בספרו שמש ומגן ח"ג עמוד רנג' שכתב :
גם ידועה היא ומפורסמת עיר תהלה מכנאס יגן עליה אלקים, ברבניה וחכמיה ותקנותיה מימותיה הראשונים המשבי"ר והמלאך רבי רפאל בירדוגו זיע"א.
אביו: ר' אברהם.
בנו: ר' יהודה.
סבא: ר' יצחק (מצד אביו).
מוריו: ר' חביב טולידנו ור' יוסף בהתית.
ר' משה המכונה בשם הרב המשבי"ר נולד בשנת ה'תל"ט. החל לכהן כרב בשנת ה'תע"ה ולאחר הסתלקות ר' משה טולידנו בשנת ה'תפ"ג מונה במקומו לאב"ד מקנאס. בנו נפטר בצעירותו, השיא את בתו הגדולה לבן דודו (ר' מרדכי).
ר' חיים אבן עטר כינה אותו חכם גדול, חסיד וגדול בישראל, החביב עלי כרוחי. בשעה שעמדו לפניו בעלי דין נהג לשים עיניו למטה ולא להביט באחד מהם היות והרגיש שכאשר נושא עיניו לכיוון אחד מבעלי הדין היה השני מתבלבל.
הסתלק בשנת ה'תצ"א.
מספריו:
• כנף רננים
• ראש משבי"ר: על הש"ס
• שו"ת.
כאמור עיר זו התברכה מימיה הראשונים, בהרבה חכמים גאונים מופלגים וקדושי עליון, וממנה יצאה הוראה לכל ערי מרוקו ולארצות הסמוכות למרוקו. וגם לאחר העלייה ההמונית לארץ ישראל החל משנת תש"ח, המשיכו רבני ותלמידי העיר מכנאס לכהן בקודש בארץ ישראל ובעוד ארצות.
כראשי ישיבות, אבות בית דין, רבני ערים, דרשנים, עסקנים ומשפחות יראים ושלמים המדקדקים בקלה כבחמורה, ומחנכים את בניהם לתורה ויראת שמים בדרך של ישראל סבא.
ומשה הוא המשבי"ר לכל העם.
רבי משה בירדוגו המכונה " הרב המשבי"ר, שרבנו הוא דור עשירי אליו, נולד לאביו רבי אברהם בשנת תל"א – 1671, ויש אומרים בשנת 1640, למד תורה אצל רבי יוסף בהתית, אצל רבי חביב טולידאנו, תקופה של שנתיים למד בצוותא עם הקדוש רבנו חיים בן עטר זצוק"ל, מחבר הספרים " אור החיים " על התורה, " פאי תואר " ראשון לציון, וחפץ ה'.
זה היה בזמן שעבר האור החיים הקדוש מעירו סאלי, לגור במכנאס, וגר בה כשנתיים ימים. האור החיים הקדוש הולד בסאלי בשנת תנ"ו ונפטר בירושלים בהיותו בגיל 47 בשנת תק"ג. המשבי"ר – הרב משה בירדוגו – שימש כדיין ועמד בראשות ישיבה, והיו שכינוהו "חד בדרא "
וכך כותב רבי חיים בן עטר בספרו אור החיים על חומש דברים פרק א׳ פסוק טז' ״ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל, חביב עלי כרוחי, הלא הוא הרב רבי משה בירדוגו זלה״ה שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ושהיה מרגיש שאם היה הוא נושא את עיניו, אחד מבעלי הדינים היה מתבלבל. ובספרו חפץ ה׳ על מסכת שבת דף ז׳ כותב עליו רבנו חיים בן עטר: שרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו, ונפשי קשורה בנפשו. גם מרן החיד״א בסיפרו שם הגדולים׳ משבח את הרב המשבי״ר על שהיה מעמיק גדול. כתב את הספרים ראש משבי״ר על הש״ס, שו׳׳ת דברי משה, כנף רננים עה״ת, נפטר א׳ חשון בשנת תצ״א (1731).
המלאך רפאל/המלאך ממקנס
רבי רפאל: שרבנו הוא דור שישי אליו, היה ראש הרבנים במקנס. נולד לאביו הדיין הגדול רבי מרדכי המכונה המרבי״ץ בשנת תקז׳ (1747 ), (המרבי״ץ = בר״ת הרב מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו). מקטנותו נתחנך על ברכי גדולי התורה של דורו משך שנים רבות, שכלו הבהיר והחריף, הרצון והשקידה העצומה שלו עזרו לו לשאוב ממעינות החכמה בידיים רחבות, ולהשיג מה שלא השיגו חכמים שהיו לפניו ולאחריו, מעלות אלו שהיו אצלו לחטיבה אחת, הם שיצרו את אישיותו המגוונת והמושלמת.
בגיל שלושים נתמנה לרב העיר, והתחיל לענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצוי המדינה, תשובותיו קצרות אך חדות ומרשימות. וסמכותו היתה מקובלת על כל חכמי העיר, השתתף בהרבה תקנות, ותקנותיו והכרעותיו עדיין בתוקף עד ימינו. גם ראש רבני המערב רבה הראשי הראשון של מרוקו רבי רפאל אנקווה כותב: שקבלו תקנותיו של ר״ב בכל ארצות המערב כי ר״ב הודו. (ר׳׳ב בראשי תיבות רבי בירדוגו, או רפאל בירדוגו)
גם בשו"ת שמש ומגן ח״ג/קלד׳ כותב רבנו ״עוד זאת ידוע שכל הרבנים היו מתייחסים לפסקיו של המלאך רבי רפאל כהלכה למשה מסיני״.
מראהו הטיל על כל רואיו מעין אימה, אימה הנובעת מאישיותו של גדול, אימה המעורבת בקסם ובהערכה. אופיו העז ניכר מבין שורות ספריו, תמיד הוא מדבר בתקיפות של גדול. תשובותיו מסוגננות בסגנון צח וברור, הוא היה גם המורה והמוכיח שלא פחד מאיש, ולא חזר בדיבורו, והכל ברכות ובענוה. היה לסמל לאנשי דורו. גם למורי ההוראה היה מוכיח, וגם את הדרשנים ומחברי הספרים שהיו נוטים מן הפשט, והיו מבארים רק על דרך הדרוש והרמז, יצא נגדם, והירבה לומר להם: שוטטו נא בכל ספרי הראשונים אשר המה לנו לעינים, וגם לאחרונים שלאחריהם, כהמהרש״א, המהר׳׳ם, והאלשי״ך, ועוד, שתמיד חפשו לבאר בדרך הקרובה יותר לפשט.
ביצירתו של רבי רפאל מקיף הוא את כל מבואות התורה, לא הניח דבר שלא תרם בו את תרומתו, חיבוריו הם: ספר ׳שרביט הזהב׳ באורים על מסכתות רבות בש״ס, שו״ת משפטים ישרים על ד׳ חלקי השו״ע, ופירוש על ד׳ חלקי השו׳׳ע הנקרא תורות אמת, רב פנינים ־ דרשות, משמחי לב על התנ׳׳ך, פירוש שלל רב על הגדה של פסח, מי מנוחות שני חלקים על התורה, קיצור תקנות רבני קסטילייא בתוספת מקורות וביאורים, שירי לימוד ותוכחה, כל אלו יצאו לאור. ומלבד אלו כתב רבי רפאל ספר על אגדות הש״ס הנקרא רקח מרקחת, שנמצא בכ״י(הכתבים נמצאים אצל הגאון רבי אברהם עמאר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך – ירושלים) הספר רקח מרקחת היה בשימוש תדיר אצל רבי ידידיה טולידאנו זצ׳׳ל, שהיה בזמנו ראש ישיבה במקנס. וספר באורים על רש׳׳י
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
והרא״ם הנקרא מענה לשון, אמנם לספר זה לא זכה דורנו זה לאורם, ונעלם מאיתנו, אמנם בשנים עברו היה כתב הספר הזה לעזר גדול ללומדי התורה ובפרט למלמדים שבעיר מקנס. (מתוך דברי הגאון רבי רפאל אלכרייף שליט׳׳א בפתח הספר שרביט הזהב). ומלבד זה שכל הספרים הנזכרים כל אחד מהם הוא עב כרס, כתב עוד חידושים על מסכת חולין שהיו בשימוש אצל הרב שר שלום משאש זצ״ל, וחדושים על מסכת מנחות, ושניהם נעלמו מאתנו. (מדברי רבנו, שם)
גם הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל מספר בפתח הס׳ שרביט הזהב: ואלו דבריו ׳אזכרה ימים מקדם בהיותי בחור ישיבה אצל אדמו״ר כמוהר׳׳ר חיים בירדוגו זצ׳׳ל, בכל יום כשסיים את הסבריו בסוגיא, היה אומר הבו הבו לי את ספר שרביט הזהב, שכל דבריו קצרי אומר, ומלאים תוכן.
. מצבי חולי ועוני גמור וטרדות גדולות לא הניאו אותו מהתמסרותו לתורה, עד לגבול היכולת ללימוד התורה ולהפקת חידושיה, כמו כן בגלל עוניו למד תורה לאור הלבנה, וכפי שכתב בחי׳ לחולין דף ט׳, ובחי׳ למס׳ שבת דף לב׳ ״חידושים אלו כתבתי מתוך הטירוף, ויוקר השערים ומתוך חוסר כל״
יראת ה׳ טהורה
בספר מלכי רבנן עמוד קו׳ מספר שרבי רפאל היה מתמיד עצום, לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. והיה קושר שערותיו בכל לילה, ואת רגליו היה מניחם בגיגית מים קרים כדי שימנע מלהתנמנם. וקברוהו בארון עץ עפ״י בקשתו, מאחר שהעיד על עצמו ביום מיטתו שנזהר כל ימיו בכל הקשור לעניני קדושה, וכידוע ללומדים בחכמת הקבלה, שקבורה בארון עץ זכאים בה רק קדושי עליון. וגם לאחר שנה שהוציאו את קברו עפ״י מעשה שהיה בפקודת המלך, תכריכיו היו עדיין נקיים ולבנים, ופניו היו זוהרים כזוהר החמה.
וכך כתבו הרבנים בהקדמה לספרו ״משפטים ישרים״ שרבי רפאל ישב לחוף ים התלמוד הבבלי והירושלמי, ספרא וספרי, תוספתא ומתניתא, הלכתא גברתא, וכבר יצאו מוניטין שלו בכל ערי המערב קרובים ורחוקים, כולם ענו אחריו מקודש מקודש.
רבנו בהקדמתו לספר רב פנינים מכנהו ״מעיין המתגבר, ראש גולת אריאל, שר צבא ישראל, האדם הגדול בענקים, דגל התורה הקים, המאור הגדול, איש אלוקים קדוש, הוא מר זקני כקש״ת וכמוהר״ר המלאך רפאל בירדוגו זצוקללה״ה וזיע״א לא הניח פינה וזוית מש״ס ופוסקים שלא נשתטח בה בדעתו הרחבה לארכה ולרחבה, גלי לדרעיה ונפל נהורא בדברים הראויים למי שאמרם וכו'
מתוך ספריו מתבלט הוא גם כדרשן עצום, כמוכיח נפלא, וכמנהיג מעולה, ספריו מתאימים לכל עת ולכל דור. דרכו דרך ישרה ־ דרך הפשט הפשוט וההגיון הבריא, כאשר האמת היתה נר לרגליו.
המלאך רבי רפאל נפטר בליל הושענא רבה בשנת תקפ״ב בהיותם לומדים באדרא בענין הסתלקותו של התנא האלהי רשב״י זיע״א, והוא יום אושפיזא של דוד המלך, שהוא מזרעו. על קברו שבמקנס נחקק התואר ״המלאך״. השאיר אחריו ארבעה בנים גדולי תורה: רבי מימון המכונה המבי״ן, רבי מרדכי, רבי אברהם, ורבי מאיר. וכל מי שמזכירו עד היום, מתמלא ברגשי יראת שמים, מעוצם קדושתו וגדלותו.
זכות אבותם מסייעתם
ואכן כל המעיף מבט על האילן של משפחת בירדוגו, מבין מהר שמדובר בשולשלת אדירה של חכמים וסופרים, כשהגזע שממנו יצאו הענפים ענפים כבדי המשקל, ועמוסי הפירות העסיסיים והמתוקים, הלא הם המשבי״ר המרבי״ץ, והמלאך רפאל, ועוד ועוד. וכפי שכותב רבנו בהקדמה לספר שרביט הזהב: זכות המלאך רפאל, גדולה. שמלבד חלק השופט הרבנים שעמדו מזרעו, עמדו ממנו גם כן ראשי עדה ויועצי ארץ שעשו טובה הרבה לקהילתם באונםובהונם, ופעלו במסירות בכל כוחם ומרצם.״
מה נאה אילן זה
בהקדמת רבנו לספר שופריה דיעקב ח״ב כותב רב בשבח משפחת בירדוגו, ואלו הם דבריו: המשפחה הקדושה, המפורסמת ומהוללת בפי כל, ברבניה וחכמיה האדירים משפחת בירדוגו הרוממה, עשתה לה שם על פני כל הארץ, ותשרש שרשיה ותמלא הארץ, זה יותר מארבע מאות שנה, החל מהמאור הגדול מוהר״ר משה בירדוגו זצ״ל המכונה בפי כל בשם הרב המשביר. והוא בנו של רבי אברהם זלה״ה.
אחריהם באו האחים המבורכים האדירים בני רבי יוסף אחי ר׳ אברהם הנז׳, והם הרה״ג המרבי׳׳ץ בעל השו״ת ״דברי מרדכי״ ועוד ספרים (המרבי״ץ ר״ת מרדכי בירדוגו ישמרהו צורו. והוא תלמידו וחתנו של הרב המשבי״ר (נפטר יד׳ אב תקכ״ב). ואחיו המפורסם מוהר״ר יהודה בירדוגו זצ״ל. בעל הספרים ״מים עמוקים״ ו ״מקוה המים״, ידידו של ״אור החיים״ הקדוש זצ״ל.
אחריהם באו בניהם המפורסמים, המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל תהילתו מלאה הארץ. ואחיו הגדול מוהר״ר יקותיאל זצ״ל (נפטר יוה״כ תקס״ב). דור שאחריהם באו בניהם, הרב הגדול רבי מימון בירדוגו זצ״ל המכונה בשם הרב המבין, בנו של המלאך ר״ב וחתנו של המשורר רבי דוד בן חסין. והרה״ג רבי פתחיה מרדכי זצ״ל בעל ״נופת צופים״ ו״פיתוחי חותם״ (נפטר י״ז אדר תק״פ). ועל ידו אחיו השני בן הזקונים של רבי יקותיאל רבי יעקב מחבר הספרים העצומים "שופריה דיעקב״(נפטר כ״ט אב).
ועוד אחריו הגאון העצום מוהר״ר יוסף בירדוגו זצ״ל בעל הספרים ״דברי יוסף״ י״כתונת יוסף״ ואחריהם היה הרב רבי יעקב בעל ספר ״עדות ביעקב״, ומורנו הרב שלמה בירדוגו בעל ספר ״די השב״.
ואחרון הרבנים הגדולים משיירי כנסת הגדולה, הוא הרה״ג ראש רבני המערב מוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל. שהיה שופט ושוטר, ואימתו מוטלת. זכר כולם לעדי עד, אכי״ר.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
בירדוגו השרביט המיוחסת
השם בירדוגו ניתן למשפחה עוד בהיותם בספרד.
בירדוגו בספרדית פירושו שרביט. שם המורה על בני המשפחה, שהיו ממונים לרבנים דיינים, ומשמשים בשאר מיני שררה במלכות, ואצל השליטים אשר בספרד, עד שהגיע הדבר שבזמניהם היו התפקידים הבכירים נחשבים למקצועות יהודיים – תפקידים כמו ניהול כספים, רפואה, מנהלי קשרי חוץ וסחר, ומתורגמנים.
בירדוגו- היה כינוי גם לאיש שממונה על ההוצאה לפועל את עונשי המלך. וכן השם מורה על מגילת היוחסין שהיתה בידם המייחסת אותם עד הגאון זרובבל בן שלתיאל שחי בתקופת הגאונים, והוא כנודע מיוחס עד דוד המלך. (השתלשלות הדורות היתה כתובה ע״ג מגילת קלף, אלא שברבות השנים מגילה זו נעלמה)
נמצא ששולשלת היוחסין של רבנו, הגיעה למעלה בקודש עד דוד המלך ע״ה.
תעודה המאשרת כי משפחת בירדוגו הינם מצאצאי דוד המלך ע"ה
יקר סהדותא
שבאה לידינו כתובה וחתומה מידי הרב הגאון מעוז ומגדול כבוד קדושת תורתו משה פארדו זצ־ל אשר היה אב"ד בעיר נא אמון יגן עליה אלקים. אשד כתבה לראיה ביד מר בריה דרבינא הרב הכולל בנן של קדושים כבוד מורינו הרב רבי מרדבי בירדוגו ז"ל מידי עוברו בנא אמון לעלות לדור בארץ ישראל. וז"ן תבית:
הנה אנכי הבא על החתום הן בעודני בעיר ואם בישראל מקנאסא יגן עליה אלהים עיני ראו מגילת עור קלף מעובד ישן והוא מגילת יוחסין למשפחת בידדוגו המהוללה לקדושים אשר בארץ זלה"ה איש כשמו על בית אבותיו רבי פלוני בן רבי פלוני וכו' וכן על זה הדרך היו מבוארים למשפחותם לבית אבותם, ועלה היחוס למעלה עד הגאון הידוע והמפורסם ר׳ בוסתנאי גאון שהיה מזרע דוד מלך ע"ה ממשפחת זרובבל בן שלתיאל, ולמטה דור דור עד הרה"ג נר ״המערבי גאון יעקב בירדוגו זצוק"ל ריש מתיבתא ומורה צדק בעיר ואם בישראל מקנאסא יע"א, והחתומים ראשונים כמלאכים הי"ו רבני קאסטילייא זיע"א ובי דינא בתר בי דינא לדור דור מקיימי חתימות הראשונים ומוסיפין לבאר לאנשי דורם אשר נולדו אחר כך בזמניהם, ומכלל רבני קאסטילייא האחרונים היה חתום תשיעי הרב משה אלשקר זלה"ה אשר היה רב במצרים בזמן מהר״י בי רב זצ"ל, עד כאן נהירנא כד הוינא (זוכר כשהייתי) שד"ר (שלוחא דרבנן) מעיהיק טבריה תובב"א וש"ר ע"ה
משה פראדו ס"ט – סין טין – עפר ואפר
קדוש מן העריסה
רבנו הגדול רבי שלום זצ״ל נולד לאביו הגאון המופלא רבי מימון זלה״ה ולאמו הצדקת מרת רחל בת הצדיק רבי דוד אסודרי זצ״ל בכב׳ שבט תרס״ט. כבר בברית המילה זכה רבנו שהסנדק שלו יהיה הגאון הגדול רבי יהושע בירדוגו ־ אב בית הדין של העיר מקנס, ושאביו רבי מימון יהיה המוהל שלו.
אך גדל מעט הבחינו בו שנוצר לגדולות. מלבד כשרונותיו הפלאיים, הצטיין רבנו בנטיה מיוחדת לביקוש החכמה, אף רגע מזמנו לא הלך לאבוד, כשאביו שוכר לו מלמדים תלמידי חכמים שילמדוהו תורה וחכמה. משחר ילדותו נהג אביו להוליכו עימו לבית הכנסת לשמוע אל הרינה ואל התפלה, משירת הבקשות שבאשמורת הבוקר של יום השבת ועד לתיקון חצות של כל ימי השבוע. שעות וימים אלו, ודמויות ההוד של אותם החסידים ואנשי המעשה אשר ראה בעיניו נטעו בלבו את יסודות האמונה והיראה שליווהו לאורך ימים ושנים.
בן חמש שנים החל רבנו ללמוד תורה, אצל רבי מאיר טולידאנו זצ׳׳ל רבי מאיר על אף גדלותו העצומה בתורה בחר ללמד תשב״ר בשעות הבוקר, ובשעות אחה״צ והערב לימד בישיבתו של רבי ידידיה טולידאנו זצ״ל. בכישרון הקליטה המיוחד שניחן בו רבנו תוך זמן קצר סיים את לימוד האותיות, ולמד אצלו רבנו עד גיל ארבע עשרה, שמתוכם היו כמה שנים בבית הספר, ששם רבי מאיר היה מגיד השיעור לגמרא. (רבי מאיר נולד בתרמ׳׳ט ונפטר בתש״י)
בגיל תשע ראה בו אביו סימני טהרה, וחשק פנימי של יראת שמים, ורצון גדול לעשית מצוות. החל לחנכו במצות התפילין, וכבן יג׳ החל בחזנות במקומו של אביו. תפלתו המסודרת קולו הנעים, אישיותו ומדותיו הטהורות הדליקו נימי קדושה בלבותם של רבים.
הנסיין
כבן יד׳ סיים את לימודיו בבית הספר, והיה רבנו עומד
בפרשת דרכים להיכן הואא פונה האם להמשיך ללמוד ולהתמסר ללימודי קודש. או ללכת לעבודה ולמסחר ובשעות הערב יקבע עיתים לתורה, כרובם של בוגרי בית הספר שלנוכח המצב הכלכלי של אותה התקופה שלא היה מזהיר, לאחר שהיו סופגים יסודות של תורה ויראת שמים אצל המלמדים, היו פונים לעסק פרנסתם, כי לימודים גבוהים בלמודי חול באותו הזמן לא היה בנמצא במקנס, ולכן היו התלמידים פונים להתלמד במלאכות שונות כל אחד כפי נטית ליבו חשקו וכשרונותיו, מי בפתיחת עסק, ומי בעמל כפים, ולכן הנסיונות היו רבים. חבריו, ומוריו, שהכירו את כשרונותיו דיברו על לבו שאם ילך לעבוד כעובד מתלמד בבנקאות או בניהול עסקים, יש לו סיכוי לעתיד מזהיר בהנהלת עסקים ומפעלים, עתיד של עושר וכבוד, והשכנועים היו מידי יום במשך חודשים רבים.
תפארת בנים אבותם
אמנם רבנו שהיה אז צעיר לימים וכוח ההחלטות הגורליות האלו לא היו בידו אלא ביד הוריו, הפנה אותם לאביו וככל אשר יאמר יעשה. הלחץ על אביו של רבנו היה גדול מאוד. אך כיון ששאיפתו של רבי מימון היתה עזה לגדל את בנו רבי שלום על ברכי התורה והיראה, ולראותו רב ומורה הוראה בישראל, ובנוסף לזה, מכיון שאביו של רבנו ראה את אהבת התורה שפעמה בלב רבנו, דבר זה הכריע את הכף שלא להתפתות.
ואף שידע שאם בנו ימשיך בלימוד התורה יהי׳ עליו לפרנס את בנו עוד רבות בשנים, לעומת מרבית חבריו של בנו, שיהיו מפרנסים את עצמם וגם את משפחתם, בכל זאת העדיף אביו את חיי עולם, על פני חיי שעה. ולכך בחר רבי מימון שבנו ימשיך להתמיד בעסק התורה.
וזה לשונו הטהור של רבנו בהקדמה לספרו תבואות שמש ח״ד: ״כי אזכרה מקדם חסדי ה׳ ופלאי אל חי, הנס הגדול וסייעתא דשמיא שנעשו עימי בימי חורפי, והם היסוד והבסיס לכל הצלחתי בתורה הקדושה ובדרך הישרה, וזכות אבותיי נשמתם עדן עמדה עימי בצאתי מבית הספר שלא נכשלתי ברעיוני ללכת לעבוד במקומות שהציעו לי בבנקים ובמקומות המכניסים הרבה כסף, וח״ו כמעט כרגע הייתי נטמע בין החופשיים כהרבה חבריי שהלכו בדרך זו.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
ובחסד אל בזכות אבותיי הקדושים הגדיל ה׳ את רחמיו וקיבצני. בזאת ידעתי כי חפץ ה׳ בי, וכל הזכות מגעת למור אבי ז״ל שלא נתפתה לזה, כי ההצעה היתה אליו, לא לי, כי הייתי אז צעיר לימים כבן יד׳ שנה, ובראותו אותי נער תמים רך וטוב שרגליי מוליכות אותי לבית המדרש וספרי קודש תמיד בידי השתדל להושיבני על כני בין ברכי דרבנן הוא מו״ר הרה״ג החריף פחד יצחק אסבאג״.
הגאון רבי יצחק כשלעצמו לא היה מחזיק ישיבה, אך כיון שרבי מימון נכנס לרבי יצחק והתחנן אליו שילמד את בנו תורה, בתקוה שכשיראו ההורים והתלמידים שיש רב ומסגרת מסודרת ללימוד יצטרפו אליהם עוד תלמידים לחבורתם ובעתיד תהיה חבורתם ״ישיבה״ ואכן כך היה. וגם רבנו כשסיים את לימודיו בבי״ס והחליט להמשיך בלימוד התורה, נכנס לבית המדרש וראה לגר״י סבאג, בקשו ואמר לו רבנו, שחייב הוא ללמדו, שאם למדת תורה הרבה, אל תחזיקנה לעצמך, כי לכך נוצרת ־ גם ללמדה לאחרים.
וכך זכה רבנו למה שכתוב ״ויעל האיש ההוא״ שנתעלה מעל כל בני גילו, בכוחות על טבעיים, שהרי האדם טבעו להיות נמשך אחר סביבתו. ואכן כבן יד׳ שנה התחיל ללמוד לפני רבו המובהק הגאון כמוה״ר יצחק סבאג זצ״ל. וכשמונה שנים הסתופף במחיצתו. רבי יצחק שפתח לפניו את שערי ההבנה בש״ס הגדול, ושממנו שאב את דרך הלימוד הישר ועומק הלימוד הנפלא, ודרך עבודת ה׳ הישרה והתמימה, הי' גאון אמיתי חריף ובקי בחדרי הש״ס והפוסקים וארבעה טורים, ועד זקנה ושיבה היה מזכירו רבנו בהערצה רבה.
ואף שבאותם הזמנים לא היה בישיבה לימוד בלילות, המשיך רבנו מרצונו ללמוד בישיבה אף בלילות. וכך זכה שתוך שנים מועטות נעשה בקי מופלג בש״ס ופוסקים, ונתגלה כעילוי שמועטים כמותו, והשיג מדרגה גדולה בתורה, וגם זכה לחדש חידושים עמוקים, תוך כדי שהוא חותר לחשוף תמיד את האמת
משפחת משאש
משפחתו של רבנו, שהאירה את שמי מקנס, היתה מן הגולים מספרד, ונקראת משפחה זו, בשם זה, על שם העיר משאש הסמוכה לעיר הבירה מדריד שכנראה שבעיר זו גרו משפחת משאש בספרד, והיתה העיר נקראת כך על שם עשב המרפא משאש הגדל שם בריבוי. בתחילה היתה נקראת המשפחה אבן משאש כדרך משפחות החשובות שקדם להם השם אבן כמו אבן עזרא, אבן דנאן, אבן שושן. במשך הדורות נתקצר השם לבן משאש כמו בן שושן בן חיים, ואח׳׳כ וקראו לעצמם רק בשם משאש. שם זה נמצא בשותי״ם רבים, בשטרות, ובמצבות קברים, כבר מתקופת גלות ספרד.
ועד היום ישנה תרופה באמריקה בשם משאש, ונקראת העיר כך על שם העיר שבה ניתן ניתן להשיג תרופה זו ברבוי. (מתוך דברי הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל בקונטרס תפארת בנים אבותם שבראש ספרו שו״ת מים חיים ח״א)
בנם של קדושים
כאשר אנו מתחקים אחר שורשיו של רבנו הגדול, רואים שרבנו היה נצר למשפחות דיינים וחכמים שהיו בעיר מקנס בדורות האחרונים, ושהוא בנם של קדושים אראלים ותרשישים, מן הגזע ומן השורשים, גם מצד אביו וגם מצד אימו המיוחסת למשפחה הרוממה ׳בירדוגו׳, אזי אנו מתחילים להבין כיצד ומהיכן צמח ועלה אילן רב פארות זה שנשא ענפים ופירות מרובים.
רבי זכרי
רבנו היה נין לרבי זכרי משאש זלה״ה. המכונה ׳רבי זכרי השני׳ רבי זכרי היה מפורסם לגדול בתורה ובצדקות. רבי זכרי, היה נינו של רבי זכרי, המכונה רבי זכרי הראשון, שהיה ידידו של המלומד בניסים רבי עמרם בן דיואן זצ״ל. רבי דוד בן חסין בספרו תהילה לדוד עמוד סו׳ כותב: (קינה מס׳ קנג׳) שרבי זכרי הראשון היה קדוש מבטן ולידה והיה חריף ובקי בחכמת האר״י ז״ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בתלמוד בבלי ספרא וספרי. נפטר ביום שבת כח׳ לחודש אלול בשנת באו בנים עד משב״ר. (בשנת 1782 למנינם)
להלן קינתו של רבי דוד בן אהרן חסין על רבי זכרי בן משאש, מתוך ספרו " תהלה לדוד ".
227 – פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב הגדול רבי זכרי בן משא ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי
כבודי גלֹה גלה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה נרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נפעמתי לא אדבר / הֻגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפארה יָבְשָה
באפר אתפלש / ושק אשית חגורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
יחרד לזאת לבי / ויתַר ממקומו
בזכרי על משכבי / אמריו כי נָעֵמו
על יומו השתוממו / אָחַי בְּכו על שברי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מִלְּפָנַי / מת וקראהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מה חֳרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יהל
מי מנוחות ינהל / בעיון שקֵיל טרֵי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא ספרא ספרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
חכם בני וְשִׂמַּח / לבי וּמִלֵּא חשקי
גבור ובידו רמח / משנתו קב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי ארי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
החציף פניו נגדי / שומע אל דבָרי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קַבּוּלִינְהוּ בשמחה ( זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה על פי ברכות .
כזבח וכמנחה / יֵרָצֶה לפני צורי
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
נרו הָהֵל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוב שפעך / בנעימים שים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא
פָנָה הוֹדִי הֲדָרִי / זֶה שְׁמִי וְזֶה זִכְרִי
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
רבי עמרם בן דיואן
שמו של הצדיק רבי עמרם בן דיואן, שהיה מידידי משפחת משאש כאמור, נישא עד ימינו אנו בדחילו ורחימו, בקדושה ובסילודין על שפתותיהן של יהודי מרוקו. רבי עמרם נולד בירושלים ועבר לגור בחברון, בשנת תקכ׳׳ג יצא בשליחות קודש מטעם רבני חברון למרוקו, לאסוף תרומות עבור הישוב והישיבות שבארץ ישראל. הוא השתקע בעיר ואזאן שבמרוקו, יסד בה תלמוד תורה וישיבה, ותלמידים רבים נהרו אליו לשמוע מפיו תורה ומוסר. רבי עמרם משך אליו את תלמידיו בעבותות אהבה, דאג לכל מחסורם והדריכם במסילה העולה בית אל. בפעולותיו הברוכות הביא להרמת קרנה של תורה בכל מרוקו, גם דאגת הכלל והפרט היתה לנגד עיניו, עד שהכל ידעו כי ביתו היא הכתובת לכל מר נפש וקשה יום. רבי עמרם התפרסם לפועל ישועות ושברכותיו אינם שבים ריקם.
לאחר כעשר שנים של שהיה במרוקו, תקפו געגועיו לארץ ישראל, לשם כך הוצרך להשאיר את מלאכת הקודש של הפצת התורה בידי תלמידיו. ורק לאחר מכן שם את פעמיו לארץ ישראל. בבואו לחברון התיידד עם רבני העיר רבי חיים באג׳יו ורבי אברהם גידיליא, ויחד עימהם עסק בתורת הנגלה והנסתר, כשהוא מעפיל מיום ליום לשיאים נפלאים של התעמקות בתורה ועבודת הבורא.
אולם ימיו של רבי עמרם בחברון לא התארכו זמן רב. ועקב מעשה שהיה בגללו נאלץ לקחת לידיו שוב את מקל הנדודים ולחזור למרוקו. המעשה היה:
שבאותם הימים אסור היה ליהודים ליכנס לתוך מערת המכפלה, אולם אדיר היה חפצו של רבי עמרם להתפלל ליד קברי האבות. מה עשה? התחפש לערבי ונכנס עם יתר המוסלמים. בהתרגשות עצומה עשה רבי עמרם את דרכו בתוך המערה, אושר ודמעות הציפו את פניו כשעמד ליד קברי אבות האומה ושפך את לחשו לפני בורא עולם. איש לא חשד כי ״המוסלמי״ העומד ומתפלל בדבקות עצומה, אינו אלא יהודי.
כשעשה רבי עמרם את דרכו החוצה הבחין בו לפתע אחד הערבים כי הוא הרב היהודי. מיהר הערבי ומסר את הדבר לפחה. עונש כבד היה צפוי לרבי עמרם. אחד מעובדי הפחה שהכיר את רבי עמרם והעריצו, מיהר להודיעו כי הפחה מתכוון לאוסרו. בחשכת הלילה נמלט רבי עמרם מביתו יחד עם בנו הצעיר רבי חיים. הוא פחד לחזור לירושלים, עיר מולדתו, פן תשיגנו יד הפחה. אנה יפנה? שליטת התורכים השתלטה על פני ארצות רבות, ואם יצוה השולטן לתופסו – תשמע פקודתו מהרי הבלקן ועד תימן, מפרס ועד אלגי׳ריה, על כן הפתרון היחיד הוא צריך לנדוד רחוק יותר. מיד עלה בדעתו לברוח למרוקו, אשר היתה מחוץ לשליטת תורכיה. ואכן לאחר מסע תלאות ממושך הצליחו רבי עמרם ובנו רבי חיים להגיע בשלום למרוקו. (ישנה גירסה אחרת, האומרת: שכבר בתוך מערת המכפלה הבחינו בהם, וכשהרגישו בזה רבי עמרם ובנו העתירו להצלתם, ובאותו הרגע ראו מאחריהם דמות של שלושה אנשים הנושאים אותם, ואפשר שהם ג׳ האבות הקדושים, וכחלום יעוף הניחום במרוקו, כך מובא בס׳ הערצת הקדושים בקרב מרוקו עמי 524) בבואם לעיר פאס קבלום תושבי העיר בכבוד גדול, הזכות לארח נפלה בחלקו של הרב מנשה אבן דנאן, מראשי קהילת פאס.להלן הקטע מתוך ספרו של יששכר בן עמי " הערצת הצדיקים " כפי שמפנה אותנו המחבר.
״אומרים שר׳ עמרם בן־דיוואן הוא מהארץ והבן שלו חלה והתעוור. בנו היה ר׳ חיים דיוואן. אז הוא תמיד רצה לקחת אותו למערת המכפלה. כל יום ששי היה ר׳ עמרם לוקח סכום של כסף ונותן לשומר ולא אומר לו כלום. עברו כמה ימי ששי, יום אחד אמר לו: אני רוצה לדעת על מה אתה מביא לי את הכסף ? אמר לו: תדע שיש לי בן כך וכך ואני רוצה להכניס אותו למערת המכפלה ולבקש עליו רחמים. אז אמר לו: תבוא ביום ששי, בזמן שהערבים נכנסים להתפלל, ואז אכניס אותך. יום ששי עשה כל מה שצריך לעשות. הוא הכניס אותם ואז הלך לערבים להגיד להם: הנה מה יהודי והבן שלו נכנסים למערה. אז אמרו לו הערבים: אם נמצא את היהודי והבן שלו, אז זה בסדר, ואם לא, אז אנחנו מה שרצינו לעשות להם, נעשה לך. אז הבן של ר׳ עמרם נכנס והתחיל לראות ושאל: איזה קברים אני רואה שמה? מה יש פה? הוא התקרב לשם והעיניים שלו פקוחות. יצאו להם שלושה אנשים: אברהם, יצחק ויעקב, והחזיקו אותם מהידיים שלהם והכניסו אותם משער אחד ומשם מצאו את עצמם בואזאן. והערבים באו ולא מצאו אף אחד והתנקמו בערבי הזה״. עד כאן מתוך הספר " הערצת הצדיקים "
קיברו של רבי עמרם הפך למוקד משיכה לכל יהודי מרוקו. מידי שנה בשנה, בל׳׳ג בעומר היו אלפים נוהרים לעיר ואזאן להשתטח על קברו של הצדיק. רבים מספרים על ניסים שאירעו על קברו: חולים חשוכי מרפא נתרפאו, עיוורים שפקחו את עיניהם, אילמים שפתחו את פיהם, משותקים שהניחו קביהם והלכו לביתם, ואף עקרות רבות נפקדו לאחר שהתפללו על קברו. נתבקש בישיבה של מעלה בט״ו באב תקמ׳׳ב, זכותו תגן עלינו, אמן. את הקשר של המשפחה לרבי עמרם בן דיואן ניתן לראות מהשיר על רבי עמרם שכתב רבי שר שלום סבו של רבנו, הלא הוא כתוב בראשית ספרו ״דברי שלום״
רבי זכרי השני שרבנו הוא נינו, זכה לגדל ולרומם שלושה בנים מאירים ומזהירים כולם אהובים כולם קדושים, הלא הם: רבי שלום – המכונה שר שלום משאש, השני בקודש הלא הוא רבי חיים, והשלישי בקודש הלא הוא רבי דוד – המכונה המגן דוד.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
עוד עובדה שישנה בידינו והיא מגדת מעט מדביקותו ובהשי״ת והיא כי בשנת תר״א (1841) החליט הרב זכרי לממש את שאיפותיו ולעלות לארץ הקודש, ולשם כך מכר רבי זכרי את ביתו ומטלטליו, כשפניו מועדים לעלות לארץ הקודש. וזה הי׳ בתנאים של לפני יותר מ- 160 שנה כשהעליה היתה על גבי חמורים, בלי הבטחה לשום מקור פרנסה, והלכו עד העיר אוגידא, וחזרו על עקבותיהם בחזרה לעיר מקנס, מפני המלחמה שהיתה באיזורים בהם היו צריכים לעבור בדרכם לצאת ממרוקו. באותה הדרך חגגו את הבר מצוה של סביו של רבנו הלא הוא ״הדברי שלום" זה היה בחנייתם בעיר פאס, וכשחזר למקנס דרש שיחזירו לו את ביתו וקרקעותיו, כי המכירה היתה בתנאי שיעלו לארץ ישראל. וכותב רבנו שאותה מסירות נפש שפעל בה מור זקנו רבי זכרי, היא שעמדה לו ולבן דודו רבי יוסף, לעלות לארץ בכבוד. (שמש ומגן ח״ב/שכח). רבי זכרי נולד בשנת התקנ״ב, ונפטר ביום שלישי כ״ח אלול (ביום שנפטר בו סביו) בשנת תרט״ו, והוא בשנת הס״ג לחייו.
וקנה לך חבר
צא וראה מה כתב עליו חמיו של רבי שר שלום (שהוא ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל מחבר הספר עדות ביעקב) על חתנו רבי שר שלום בנו בכורו של הרב זכרי, וסביו של רבנו, בהקדמתו לספר משפטים ישרים: שרבי שר שלום היה גדול בענקים, מאיר כאחד הברקים, אחד מן הרמתיים, מזוקק שבעתיים, גדול העצה רם ונשא בישראל נימוקו וטעמו עימו הרב המובהק מאיר כברק, דיין מצוין אשר הוא היה לי כאח מנעוריי, ועד עתה אהבתיו אהבה נפלאה ועסקנו בתורה בחברותא לאכול פריה וטובה. לחמו נתן מימיו נאמנים, ולא היו בעלי דינים יוצאים מלפניו עד שהיו יוצאים בלא איבה ובאהבה רבה, כי לא היה משלחם לפני מסביר להם את מקור הדין והפשרה. ובתשעה ימים לחדש אייר בשנת הא״ם אין עזרתי בי (האם בגימטריא מו' וכונתו לשנת תרמו׳) נתבקש בישיבה של מעלה, ונשארתי אני לבדי תוהה ובוהה, אקומה נא ואסובבה אל המקום אשר היתה שם צהלה של תורה, ואפנה על ימין ושעריו שוממין, וזה היה חלקו מכל עמלו ללמוד וללמד, ואם אמרתי אספרה גודל יושרם של משפחתו, אלו מהדברים שאין להם שיעור, שלמים בתורה ביראה בהלל ובהודאה, וקצור קצרה אורך היריעה, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, נאלמתי דומיה, ה׳ יגדור פירצותינו ופרצת עמו ישראל. נאם תולעת יעקב בירדוגו נר״ו, עכ׳׳ד.
פיקוח נפש
רבי שר שלום סרב לשמש כדיין או לתפוס איזוהי משרה ציבורית, אמנם למרות סירובו היה נקרא ליטול חלק בהחלטות בית הדין. ומעשה היה: באדם עשיר וחזק, שהופיע בפניו, וביקש ממנו להצטרף ולחתום עם עוד כמה רבנים על איזה ענין, הרב שר שלום שדעתו היתה לא כאותם רבנים, לא הסכים לחתום, אותו האיש החל לאיים על ״הדברי שלום״ שכיון שיש לו מעמד יש בכוחו לפגוע בו, ושכדאי לו לחתום, כשראה זאת הרב שר שלום יצא לשוק והחל לזעוק ׳פיקוח נפש, פיקוח נפש, רוצים להרוג אותי, רוצים לשלוח אותי לגיהנם', וכשנשאל הרב מהאנשים לפשר הצעקות, הסביר להם מהמתרחש, אותו העשיר התבייש מאותו המקרה ומרוב בושה לא יכל לצאת מביתו במשך שבועות רבים.
רבי שר שלום נלחם בראשיתם של הצרפתים שבאו למרוקו, להקים בתי ספר לפי דרכם, שעיקר הלימודים יהיו בלימודי חול ־ וההתנהגות תהיה לפי כפי המסורת מדורי דורות, (ואכן הם אמרו שרק שעה אחת ילמדו צרפתית ושאר הזמן ילמדו תורה, עד שלבסוף הצליחו במזימתם, ולימדו רק שעה אחת תורה, והשאר לימדו בחכמה הצרפתית.) ורבי שר שלום שצפה למרחוק והבין את כונותיהם הזדוניות, נלחם ופרסם שלא לשלוח את הילדים למוסדותיהם. והיה אומר עליהם את הפסוק שבפרשת האזינו (פרק לב- לב) ״אש(ס)כולות מרורות למו " דהיינו הסקוולה שלהם (בערבית מרוקאית הכוונה: בי״ס) היא מרורות לקב׳׳ה (ורמז לזה רבנו בספרו וחם השמש עמי שמז׳.)
[הארגון אליאנס הוקם בפאריז בשנת ־ 860ו (למנינם) על ידי קומץ יהודים בגיבוי ממשלת צרפת ותרומות ארגונים יהודים, בדצמבר 1862 (למנינם) הוקם בתיטואן שנכבשה בידי הספרדים בית הספר הראשון של האליאנס, עד 1870 (למנינם) פעלו ברחבי מרוקו 10 בתי ספר של האליאנס, ובשנת 1900 (למנינם) הגיע מספרם ל ־ 100 בתי ספר עם 26,000 תלמידים]
רבי שר שלום השאיר אחריו חידושים בגמרא, ותשובות בהלכה, בכת״י, ורבנו זצ״ל בראותו את הכתבים התפעל מחשיבותם, לא נח ולא שקט עד אשר סדרם והגיהם וערך אותם והדפיסם תחת השם שו״ת ״דברי שלום״.
הצוואה של הדברי שלום
מספר הרה״ג אברהם בן חסין זצ״ל, ביום רביעי ז׳ באייר בשנת התרמ״ו שמענו קול צווחה בעיר, שכמוה״ר רבי שלום משאש עומד בין החיים ובין המתים, בשומענו זאת, נבהלה נפשנו, והלכנו לבקרו, ובעוונותינו מצאנוהו מוטל על ערש דווי, והיה מיושב בדעתו כאחד הבריאים, ומשיב על הן הן ועל לאו לאו,
וזה מה שציוה בפנינו מחמת מיתה:
א. ציוה וביקש מאוהביו וקרוביו העומדים שם, שלאחר פטירתו יעמדו ויבקשו מחילה מאנשי הקהילה למחול לו בלב שלם, הן בדברים הנוגעים לגוף, הן בדברים הנוגעים לממון, וכוי.
ב. שלא יעשו עליו שום דרוש, ולא יאמרו עליו שום קינה, לא בשבוע ולא בפקידת החודש ולא בפקידת השנה.
ג. ציוה שאם לא יתקיים בנו ר׳ מימון, כל נכסיו נתונים מעתה ומעכשיו להקדש עיה״ק ירושלים תובב״א.
ד. ציוה ומינה את חתנו לעמוד על משמרתו בבית הכנסת הידועה לו. ויומיים לאחר מכן, ביום ט׳ באייר, בעש״ק אחר מנחה קטנה נתבקש רבי שר שלום בישיבה של מעלה, והוא בן נח׳ שנים. (שמש ומגן ח״ב/ שכח).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אמה של מלכות
על אשת רבי שר שלום, אם אביו של רבנו, הרבנית מרת ג׳אמילה, בתו של רבי יעקב בירדוגו זצ״ל, ונינת המלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. מספר רבנו בהקדמה לספר עדות ביעקב: שהשידוך של סביו רבי שר שלום שנעשה עם הרבנית ג׳אמילה, נוצר מקשרי ידידות ואהבה גדולים, שנוצרו בין אביה של הרבנית ג׳אמילה רבי יעקב בירדוגו עם רבי שר שלום בהיותם לומדים יחד, וגם נסמכו לדיינות באותו יום. רבי יעקב שראה את רבי שר שלום נשוי, ועד קרוב לשנתו החמישים לא זכה שיולד לו בן זכר, נתן את בתו הצעירה מרת ג׳מיאלה לרבי שר שלום להיות לו לאישה על אשתו כדי לקיים מצות פו״ר. וברוך ה׳ נולד ממנה הבן ר׳ מימון, אביו של רבנו זצ׳׳ל.
ומספר רבנו שהיא היתה צדקת גמורה יוצאת מן הכלל באהבת הבריות וביקור חולים, ולא דברה כלל בר״ה וביוה״כ, והיתה באה לבית הכנסת בכל שבת וחג, על אף שבאותו הזמן לא היו עזרות נשים כלל בבתי הכנסת, וזה מחמת ששום אשה לא היתה באה לביהכנ״ס גם לא ביום כפור, והיתה עומדת במדרגה עליונה של בית הכנסת שהיתה רחבה, ומכסה את ראשה וכל גופה בצעיף, ובין הכל נשאת שבע שנים, כי בעלה רבי שר שלום נפטר כשהוא צעיר בן נח׳ שנה, והניח את הבן רבי מימון כשהוא בן שבע, וממשיך רבנו ומספר שהיא האריכה ימים ועברה הגבורות, וראתה את הבת הראשונה שלו, והיתה אוהבת את משפחתו כבבת עינה.
יוצאי ירך יעקב
מספר רבנו על מר זקנו, (אבי אם אביו) רבי יעקב בירדוגו: שהוא היה ראש מורי ההוראה וראש הדיינים וכינוהו ריש מתא וריש מתיבתא. וגם היה לו כבוד מצד אבותיו הקדושים שהיה נכד למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ״ל. רבי יעקב הוציא לאור מכת׳׳י את ספרו של סביו שו״ת משפטים ישרים, ואת הספר של דודו שו״ת שופריה דיעקב ח״א. כתב את השו״ת עדות ביעקב שהוא פרי תשובות שענה בתוקף היותו דיין. (הספר עדות ביעקב יצא לאור בהגהתו המדוקדקת ג׳ וד׳ פעמים של רבנו בשנת תשנ״ו, אחרי שבחמישים שנה הכת״י נמצא תחת ידו) רבנו משבח את תוכנו של הספר ואומר: זה היום עשה ה׳ נגילה ונשמחה בו, זבח משפחה הוא לנו, תורתו מאירה ומזהירה ביופיה והדרה, וכל הבתי דינים יהנו מהספר הזה, כי הוא מלא וגדוש מכל הענינים שעוברים בבתי הדין, בפרט שלשונו יפה וקלה להבנה, ויש בו טעם זקנים של אבותיו הראשונים. ומלבד כוחו הגדול בתורה, הי׳ צדיק עצום עניש וקטיל פעם נדה ב׳ אנשים שהיו חייבים נידוי ומתו בתוך ה ־ 30 יום לנידוי. וגם רב צעיר שנתנגד אליו בענין קרקע שלו לא האריך ימים. רבי יעקב היה בנו של רבי מרדכי שהי׳ מכונה הרב המבי״ן מצאצאי רבי משה המכונה המשבי״ר.
רבי מימון
אביו של רבנו רבי מימון זצ״ל, נולד בשנת תרל׳׳ח, ונתייתם מאביו כשהיה בן 7 שנים, ונתגדל על ברכי סביו רבי יעקב בירדוגו ועל ברכי אחות אמו אשת רבי יהושע בירדוגו, רבי מימון היה מנכבדי העדה, ביתו היה בית ועד לחכמים ושרת את הקהילה באומנות החזנות והמילה, והיה מומחה גדול בענין שטרות וכשהיו אנשים רוצים לעשות שותפות בעסק והיו צריכים לעשות הסכם כתוב, וכן אנשים שהיו צריכים לעשות שטר הלוואה או מכירה היו באים לרבי מימון והוא היה מסגנן את ההסכם בצורה הברורה ביותר שלא יוכל אחד מן הצדדים לרמות את חבירו וזה היה חלק מפרנסתו, וכתב בענין זה חיבור שלם הנקרא ״אוצרות שמים״ ונקרא בשם זה לרמוז על שמו מימון משאש ועדיין הוא בכתובים, (והם פסקי הלכות, ורבנו הוסיף עליהם מקורות הגהות והארות כדרכה של תורה).
רבי מימון למד תורה אצל רבי חיים מריגי׳ן זצ״ל ובסוף ספר שמש ומגן ח״א (עמי רצז) הובאה שם קינה מרגשת מלאה הוד ויקר שכתב רבי מימון אחר פטירת מורו ורבו שנתבש״ם כב׳ למר חשון תרפ״ד ובן ששים היה רבי חיים כשנפטר, כל ימיו של רבי חיים ישב על התורה ועל העבודה ולא נהנה מכספי ציבור, אלא נהנה מיגיעו, והיה חריף ושנון הרבה.
בהקדמתו לספר שערך והגיה וסדר לדפוס ״תורות אמת״ כותב רבנו: שאחד מן המסייעים הגדולים לחברתו דובב שפתי ישנים הוא מור אביו, שהוא מלא חכמה ודעת קדושים, חכמתו ותורתו שלימה ומפוארה, בפלפול ובסברא ישרה זכה וברה, קולע אל השערה, מעיני העדה והדרה, וכל דבר קשה אותו ימסה, שופרא דסופרי, חן ערכו מי ימלל.
רבי מימון, כאמור: הוא שפנה ובקש מרבי יצחק סבאג שיטול על עצמו ללמד בחורים צעירים, אמנם רבי יצחק מיהר לענות לו ״אבל אין צעירים״, ענה לו ר׳ מימון יש לי את בני שלום תתחיל איתו, ומספר רבנו בהקדמתו לספרו ״מזרח שמש״ שאביו רבי מימון היה התומך העיקרי בישיבת ר׳ יצחק סבג, וזאת כדי שילמד אותו, וזכה שמתוך שזיכה לבנו, זיכה גם לאחרים ללמוד תורה ויר״ש מרבי יצחק סבאג זצ״ל. מכבדו בחייו מכבדו במותו
מספר הגאון רבי יצחק ברדא שליט״א שבביקור האחרון שלו אצל רבנו (כג׳ שבועות לפני פטירתו של רבנו זצ״ל) הראה לו רבנו את כתב היד של ספרו וחם השמש והראה לו שתחילת כל דבור כותבה בכתב מרובע, ושמתחת לבלנק שלו שם דף שורות ומסתייע ממנו לא לנטות מעלה ומטה, כדי שתהיה הנאה להסתכל בו, כמו ההנאה שמרגישים כשמסתכלים על ציור.
ואומר לו רבנו הנה עברתי גבורות מבורות ותראה איך הכתב שלי, וזה משום שבצעירותי הייתי כותב ד״ת, וכן כתובות ושטרות, והייתי מראה אותם למור אבי ז״ל והייתי שואלו אם כתבתי יפה, ותמיד היה מור אבי אומר לי אתה יכול יותר טוב, ומאז בכל עת שאני כותב, אני חושב שמור אבי עומד מאחורי ואומר לי אתה יוכל לכתוב יותר יפה, ואני גם בתוך כדי כתיבה משפר ומשפר. ומסיים רבי יצחק ואומר: ישוב הדעת עד גיל כזה, זה פלא פלאות.
רבי מימון נפטר בגיל 71 בסוף שנת תש״ט, זמן קצר לאחר שנבחר רבנו לכהן בדיינות בקזאבלנקא, אימו משבח אותה רבנו ביראת שמים שלה ובאהבתה לתורה ולתלמידי חכמים, נפטרה בשנת תרצ״ז בהיותה בת 53 שנים. ת.נ.צ.ב.ה.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
תורת חיים
אחיו של רבי שר שלום, הרב הגדול מעוז ומגדול חסידא קדישא ופרישא כקש׳׳ת כמוהר״ר רבי חיים משאש המכונה אור החיים משאש זצוקללה״ה, נולד בח׳ אלול שנת גר׳׳ת (1843) וכבר מצעירותו יקדה בו יראת ה׳ טהורה, תפילותיו היו לשם דבר, העמיד תלמידים הרבה גדולים בתורה ויראה, שכיהנו כדיינים ומרביצי תורה במרוקו ובארץ. המפורסם מבין תלמידיו: הלא הוא הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל, המפורסם בתורתו ובצידקותו, ובצאצאיו המרביצים תורה זה עשרות בשנים, כמו כן רבי רפאל כתב את הספרים קצור שולחן ערוך, ועוד ספרים שבכת״י. בחודש שבט שנת תר״ן נתמנה רבי חיים ע׳׳י רבני העיר פאס לכהן בדיינות בעיר מקנס.
הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל בהקדמה לספרו של רבי חיים ״נשמת חיים״ כותב: כל ימי גדלתי בין החכמים ובכולם בחנתי וחקרתי, וכמו הרב הקדוש המחבר (רבי חיים) לא ראיתי, יראתו חכמתו וחסידותו נקיים זכים וטהורים מכל שמץ זיוף,
כולו רק קודש קדשים. והפריז על המידה בצדקה ובגמילות חסדים, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו…
תלמידו רבי יוסף בירדוגו קונן עליו בזה״ל: קינה קוננתיה על הילקח ארון הקודש אשר מצוות ותורה בישראל הרביץ וגדש, וכל ימיו ולילותיו קודש לה׳, ויצר לב האדם הרע כתת והדש אדמו״ר הקדוש והחסיד, אשר רבים השיב מעוון, אוי נא לעיר כי פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה, משמת רבי בטלה ענווה ויראה, פסקו חסידים, פסו אמונים, פסקו מוכיחים. הושיע את ישראל בתפלותיו, נפטר בשם טוב ב׳ ח׳ תמוז תרס׳׳ד. השאיר אחריו את הספר נשמת חיים על התורה והליך, ואת הספר לקט הקמח מערכות בד׳ חלקי השולחן ערוך.
המגן דוד
רבי דוד משאש זצ״ל אחיו השלישי של רבי שר שלום היה מהדיינים והמורי הוראה במקנס, כינוהו המגן דוד, היה חותם במכתביו אד״ם ר״ת אני דוד משאש. וגם שנותיו היו כמנין אדם = ארבעים וחמש. כתביו הרבים מפוזרים בספריו של רבנו זצ״ל, אשר מהם ניכרת גדלות עצומה בתורה וביראה בנגלה ובנסתר בדרוש ובהלכה, וחבל על דאבדין.
צא וראה שאדם גדול מעיד עליו
במכתב שכותב לו גיסו הרה״ג רבי רפאל מאמן זצ״ל לרבי דוד וזה לשונו ״אם יעזרני ה׳ אחסל את כל עניני ואלך לעיר מקנאס לגור שם ולשבת בין שני ההדסים, וזה יהיה חלקי מכל עמלי. (כונתו היתה לרבי שר שלום ולרבי דוד). (רבי רפאל מאמן לימים כיהן ברבנות ובדיינות של העיר צ׳פרו)
בראש הספר שו״ת דברי שלום, מובאת שם קינה שקונן הדברי שלום על גיסו הליל (רבי רפאל מאמן) נ.ת.ב.ש.מ. ביום א׳ בשבת ז׳׳ך לחודש סיון התרכ״ג, בין הדברים נאמר: קינה קוננתיה על כי נשבה ארון הקודש, אור נערב, עצום ורב, רב העיר וראש הישיבה בעיר תהילה צ׳פרו יע׳׳א, על השמועה כי באה, רפו כל ידים ונמס כל לבב והיה למים… שוטטו נא וראו אם כמוהו נמצא בענוה יראה פרישות וקדושה, כארי יקום וכארי יתנשא…
רבה של העיר חיפה רבי יוסף משאש זצ״ל היה בנו של רבי חיים, שימש שבע עשרה שנה בדיינות בעיר תלמסן שבאלגי׳ר, בסוף שנת תרצ״ט נקרא לשוב למקנס לכהן בדיינות ביחד עם רבי רפאל ברוך טולידאנו. וזאת עקב התמנותם של דייני מקנס הלא הם הרב רבי יהושע בירדוגו זצ״ל שנתמנה לעמוד בראש בית הדין הגדול בראבט ולהיות הרב הראשי למרוקו. והרה׳׳ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל שנקרא לכהן בדיינות בקזבלנקא.
רבי יוסף היה דרשן העיקרי במקנס, דרשתו המרכזית היתה בכל שבת לאחר סעודה שלישית במשך כשעה וחצי. פיו היה פה מפיק מרגליות, פניו המאירות כחמה היו דומים לפני מלאך הי, וכולו היה אומר כבוד, שרק בהופעתו היה כבר קידוש ה׳ וחיזוק, לכל מי שראהו.
כתביו מסודרים ביופי ובסידור, בכוח על אנוש, היה כותב במיתון ובשורות ישרות, והיו כמה שביקשוהו שיוציא את ספריו בדפוס, כפי שהם כתובים בכתב ידו, כי חבל על היופי הזה שיתבלה בעפר, אך רבי יוסף העדיף להיות ככל הרבנים, שלא הוציאו את ספריהם בכתב ידם, ואמנם כמה מספריו שנדפסו לאחר פטירתו, נדפסו בכתב ידו.
חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.
הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.
כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:
עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.
הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.
כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:
עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.
פרק ב: בחצרות אלוקינו יפריחו
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו
כבר בשחר נעוריו היה רבנו מטפס ועולה, בסולמה של עבודת הבורא ובמעלות גדולים וקדושים: וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש: וכל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא, (הכוונה היא שלא עשה שום מאמץ מחוץ ללימוד התורה, למטרת רווח כספי, ושלא היה לו שיג ושיח בענינים אחרים מחוץ ללימוד תורה.)
וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה. וכל חברי בצאתם יחד איתי מבית הספר בני יד׳ וטו׳ שנה פנו אל המלאכה, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ונכנסתי ללמוד אצל הרב המובהק, מאיר כברק, חריף ובקי, אשר כל רז לא אניס ליה איש אלוקים הלא הוא כמוהר״ר פחד יצחק סבאג אשר אור תורתו זורח עד עתה (שנת תשכ׳׳ב) בעיר מולדתי מקנס, יגן עליה אלקים, ויראת חטאו הגדולה הפנימית הקודמת לחכמתו היתה לו סגולה להעמיד תלמידים רבים רבות בשנים, כולם חכמים וצדיקים.
והיה מתייגע בכל יום להסביר לנו את דברי התוספותים עד שהיה מזיע, ימים רבים ישבתי בישיבתו והייתי אדוק למריר הנ׳׳ל, ואף שהרבה פעמים נפתחו לי שערי פרנסה ללמד תלמידים, לא רציתי לזוז מכותלי בית המדרש, שבו אורו עיני וליבי, לחדש חידושים בתורה, ובזה הייתי מאושר בעיני עצמי מכל העשירים, ותמיד שאלתי מאת ה׳ שלא יעשירני עושר גדול, שלא יבטלני מהתורה. וכל תפילותי ורגשי ורחשי להעשירני בתורה ובחידושיה, ואת היצר הרע שהיה דוחק בי, הרי אתה בעל אשה ובנים, ומה תהיה אחריתך? דחיתי באמת הבנין. ׳כיון שטוב להיות חכם עני, מהמוני עשיר׳.
ועד היותי לבן כה׳ שנה הייתי מאוכלי המן, כי חנני ה׳ באב רחמן שהיה מאכיל משקה מלביש ומכסה וכל מה שצריך הבן לעשות לאביו, היה הוא עושה לי ולאשתי, וכל תורתי שלו היא. ואוכל לומר בפה מלא ״אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שאף רגע אחד לא הלך לריק ח״ו רק בתורה ומצוות״.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל
ראש הישיבה
רבו הראשון כאמור הוא ״הפחד יצחק סבג״ ־ רבי יצחק למד אצל הרבנים רבי חיים בירדוגו ורבי שלמה ב״ר רפאל טוליאדנו זצ״ל רבי יצחק היה גאון אמיתי, בקי עצום בחדרי הש״ס ובארבעה טורים ובשולחן ערוך, כל השו״ע והתלמוד עם התוספותים, וכל מה שלמד היה שגור בפיו על פה, פעמים רבות היה אומר שהחיסרון בהבנת התוספותים זה משום שיש חוסר בהבנה, בסוגיות שהתוספות מציין להם, ומי שרוצה להשיג עיון ישר ילמד הרבה בתוספותים, ומי שחושב שישיג הוא את העיון הישר על ידי חקירות ושאלות – מפסיד הוא את השכל הישר, אהב את הלימוד כשהוא עד לידיעת ההלכה למעשה, גם רבי יהושע בירדוגו ורבי רפאל ברוך טולידאנו היו מתייעצים עימו, ובכל מקום שהיו שואלים אותו היה עונה, כל לימודו היה בקדושה, ואם הרגיש שאולי חכך בראשו וכדו׳, היה קם מיד ליטול ידיים, הלימוד אצלו היה באימה וביראה, מתוך זריזות, חשק, זהירות, וקפדנות. מעולם לא אכל בשר ולא שתה יין, ובשבת הוסיף תרנגולת קטנה על אכילתו, לפי טבעו לא היה נראה שיאריך ימים, לולי זכות התורה שעמדה לו. לא רצה לקבל מתנות, ואף לא מתלמידיו, אהב את תלמידיו כגופו, הופעתו לבד היתה מוכיחה, ואף ללא דיבור, כל ימיו לא רצה ללבוש חלוקא דרבנן. ועל אף שבזמן שהיה לומד ומלמד עפ׳׳י רוב היה זה ללא כל ספר ־ אך את תפלת שמו״ע היה מתאמץ, ומתפלל אותה תמיד מילה במילה מתוך הסדור. שנים רבות למד רבי יצחק בצוותא עם רבי מרדכי עמאר זצ״ל בעל ספר דברי שלום ואמת, (אביו של רבי אברהם עמאר שליט׳׳א, ראש ישיבת אור ברוך לצעירים) ומאת ה׳ היתה זאת, שממש היו שניהם משתוים בכשרונות ובמדות, ובאהבת התורה. באחד הימים, מספר רבי אברהם, שלרוב שרבי יצחק חיבבו מאוד העז לשאול את רבי יצחק סבג, על מור אביו רבי מרדכי, האם הוא סיים את הש״סי ענה ואמר לו רבי יצחק: דע לך ידידי אני ואביך סיימנו את הש״ס ארבעה פעמים, וזה כולל פירושי רש״י ותוס׳ הרי׳׳ף הרא״ש הר״ן והנמוקי יוסף כל אחד מה שיש במקומו.
וטור וב״י ושו״ע אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר. (שמעתי הדברים מרבי אברהם שליט״א, וכתבם רבי אברהם בהקדמת הספר דברי שלום ואמת עמוד 42) ועם כל זה, כשהיה מורה הלכה, היה פותח הספר קורא ההלכה בספר ואח״כ מורה. היה קנאי לדבר ה׳, וכשהיה רואה פרצה בחומת הדת, היה ממהר להודיע לרבני המקום, לעצור הפרצה בעוד מועד, היה מהמייסדים של חברת בקור חולים שהיתה בעיר, השאיר אחריו חידושים ונדפסו בשם ״אוהל יצחק״, גם בארץ ישראל בעיר טירת הכרמל ששם גר לאחר עלייתו לארץ ישראל, גם שם הקים ישיבה, כשרבים מתאספים בבית מדרשו בכל שעות הבוקר ואחר הצהרים, בלימוד גמרא אליבא דהלכתא. בין המשתתפים היה המרא דאתרא, נפטר בח׳ טבת תשל״א והוא בן פז׳ שנים ת.נ.צ.ב.ה. (מתוך הקדמת רבנו לספרו בית שמש על הש״ס והרמב״ם).
רבי יהושע
רבו השני של רבנו, היה שאר בשרו, הרב הגאון, מעוז ומגדול, נר ישראל, פאר הדור, שלשלת היוחסין, סבא דמשפטים, ראש הרבנים וראב״ד העיר מקנס. הלא הוא רבי יהושע בירדוגו זצ״ל (נינו של המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל אח אם אביו, ואשתו של ר״י ואמו של רבנו אחיות.) רבי יהושע נולד טז׳ אב תרלח ובשנת תרס״ד נתמנה לדיין במקנס, הוא היה הרוח החיה בבית הדין, והכל נעשה על ידו, בחדש אייר שנת תש״א נתמנה לראב״ד בבית הדין הגדול בעיר ראבט, הנהיג את הציבור בענוה ובמסירות, והיה אהוב ומכובד מאוד בעיני כל הציבור, ועכ״ז אימתו היתה מוטלת על הבריות, וממנו למד רבנו את תורת ההנהגה איך להנהיג ציבור, וכן את החכמה שעל ידה ידע להיות בשלום עם כולם. וכבר מצעירותו היה רבנו נושא ונותן עימו בחידושי תורה והלכה, וכשהיוזם לזה היה רבי יהושע בעצמו, שאמר לרבנו שבכל פעם שיכנס אליו ירצה לפניו מחידושיו, ותוך כדי המשא ומתן למד רבנו את הדרך בפסיקת הלכה, ספרייתו העשירה היתה לרבנו לעזר רב, עד שרבנו ידע מקומו של כל ספר, וכשרבי יהושע היה מתקשה למצוא ספר, היה מבקש מרבנו שימצא לו את הספר. והוא מהרבנים שהסמיכו את רבנו להוראה. נתבש׳׳ם כד׳ תמוז תשי״ג.
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
ישנם גדולי ישראל שלא זכו ליחוס של אבות גדולי תורה ויראה ואכן הם התחלת היחוס. אמנם רבנו כוחו היה כפול ומכופל, לא רק שזכה ליחוס נפלא רם ונשא, לא רק שגדל על ברכיהם של הוריו ומשפחתו ענקי הרוח, הן מצד משפחת משאש והן מצד משפחת בירדוגו, לא רק שעמל לחטט בנקיקי הסלעים ללמוד כל מידה טובה מהסובבים אותו. אך רבנו לא הסתפק בכל זה! אלא גם מרבני משפחתו מימי קדם, עמל ויגע, להבין איך הגיעו למדרגות שהגיעו, עד עשרה דורות ויותר חפש כל כתב יד וכל סיפור, וחקקו על לוח לבו, עד שחיותו היתה מספרי רבני משפחתו שיגע בהם בעשר אצבעותיו, תוך שהוא גוזל משינתו להבין אמריהם. ודבריהם בכ ־ 25 ספרים שהדפיס מכתביהם נהיו לו חלק מבשרו ונר לרגליו, כמו כן לא הסתפק כלל וכלל בהערצה והכבוד לו היו רוחשים מצד יחוסו, ושזה גרם רבות שיהיו דבריו נשמעים, אלא ניצל הוא את הכוחות העילאיים שניחן בהם, וזכה למה שאמרו חז״ל ״יגעת ומצאת תאמין״ וכפי שהיה רבנו רגיל לפרש: ״שתאמין שמצאת יותר ממה שיגעת״.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
החי נושא את עצמו
מרגלא בפומיה דרבנו, שמשפחת משאש שונה משאר המשפחות שבמרוקו. ישנם משפחות שכיון שזכו והיו בהם חכמים גדולים, דחקה המשפחה ורוממה אף את הרקים שבהם, וכך היה אומר ״אנחנו משפחת משאש פה, מי שאין בו תורה אין ליחוסו כל ערך״.
כל ימי גדלתי בין החכמים
תשוקה עזה השתוקק רבנו להתוודע אל חכמי התורה והיראה משובבי נתיבות שבעירו, ללמוד משיטותיהם בהלכה וביראה כמיטב יכולתו והזדרז לשחר פניהם, ותוך כדי משא ומתן שערך עימהם נגלו לו אופקים חדשים בחקר ההלכה והתלמוד, והאורחות החיים ואוצר הערכים שינק משחרית ימיו, הם שעיצבו את גאונותו וכבשו לפניו מסילות בתורה. אחד מן הדברים המיוחדים בהן זכה רבנו זצ״ל משחר ילדותו ועד ליומו האחרון, הוא שזכה לגדול בין החכמים איתני הארץ קדושי עליון, שאין לך מוסר גדול מזה, ומהם שאב את כוחותיו הכבירים לעסק התורה לתפלה ולאהבת ישראל, ואכן עוד בהיותו צעיר לימים, מנהלי בית הספר ורבותיו ניבאו לו כי לגדולות נוצר, וכידוע שהראב״ד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל כשעקב אחריו וראה בו את חשק התורה והתפלה, החל לקרוא עליו: את הפסוק ״נזיר אחיו קדש קדשים הוא״ ׳ושהוא קודש קדשים מבטן׳ כשרונותיו בלטו לכל אשר בא עימו במגע, הוא ירד לעומק הסוגיא בהבנה ישרה קולע אל השערה, ולא יחטיא המטרה, כל דבר הקשה היה מפרקו לפרטי פרטים ומגישו בעריבות רבה, תלמיד המחכים את רבותיו היה, הליכותיו הליכות מלכי בקודש, בענווה ובצניעות יתירה, אהוב ואוהב את הבריות.
וכפי שרבנו מספר שבבית הכנסת שהיה מתפלל בצעירותו היו בערך כשבעים תלמידי חכמים, הלא הם מקצתם הגאונים רבי יעקב טולידאנו ובנו רבי רפאל ברוך, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, רבי אהרון אסודרי, רבי יהושע בירדוגו, רבי חיים מוריגן, (מריזי׳ן) רבי יוסף משאש, אבי רבנו, רבי אהרון חסין, רבי יצחק סבאג, רבי יצחק בן דוד אוחיון, רבי יוסף אלקובי, רבי משה ויזגן, רבי יעקב ורבי רפאל בירדוגו, רבי ידידיה טולידאנו, משפ׳ הדיין רבי רחמים בן עמרא, רבני מש׳ בן שמחון, מש׳ שלוש, מש׳ בן עמרם, רבי מרדכי עאמר ועוד. (רשימה חלקית זו מלמדת לדורות, שהתורה והקדושה ששררה בעיר מקנס היתה בדרגה גבוהה מאד, לא יאומן כי יסופר.) כמו כן היו לו קשרים עם אבות בתי הדין שבכל ארץ מרוקו והתכתב עימהם בד״ת בפלפולא דאורייתא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. במרוקו היו כעשרה בתי דין המוסמכים מטעם המלך והממשלה: בקזבלנקא, רבאט, מראכש, מקנס, צפרו, פאס, תיטואן, צווירא, בני מלל, מוגאדור, ארפוד, טנזי׳ר. (בנוסף לעוד עשרות בתי דינים שהיו בכל כפר ובכל ישוב)
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
בשבתו עם זקני ארץ
גם כל השנים שהיה בירושלים הקשרים היחידים שהיה לו זה היה עם תלמידי חכמים, חוץ מקשרים שנוצרו עם אנשים מתוקף משרתו בהיותו מנצח על כל המחלקות הקיימות במועצה הדתית. ובדרך זו של חיפוש אחר הבני עליה המועטים הצליחו כל גדולי ישראל שחיו ושחיים עמנו הן בארץ והן בגולה. וכך
מספר הרה״ג חיים אמסלם שליט״א: שפעמים רבות היה מבקש רבנו ממנו שימצא לו דירה בשכונת הר נוף שהיא שכונה מלאה ישיבות ותלמידי חכמים. אמנם הדבר לא יצא לפועל כיון שלא נמצאה דירה בגודל שרבנו רצה ובסביבה בה רצה, ופעמים מסיבות אחרות.
עיין בוחנת
עוד מקטנותו היה מתבונן רבנו בכל דבר לעמקותו, וגם פעולות שהיו אנשים עושים, שנראות לכאורה פשוטות, גם בהם היה מתבונן בעין חדה. ואכן מדה זו עזרה לו לענות על המון שאלות, כשהתשובה היא עפ׳׳י מה שראה שכך נהגו רבותיו, ושכך ראה לגדולים חסידים ואנשי מעשה, בכל הערים שעבר בהם. וכמה פעמים מוצאים אנו, שגם בהנהגות שבסעודה היה משים עינו, לראות מה עשו הרבנים והדיינים.
אשרי עין ראתה כל אלה
שליח ציבור בעם ישראל הוא שם דבר של יוקרה, שליח ציבור זו אחריות וגם אומנות, שליח ציבור זו אחריות ־ ובפרט בציבור של בני תורה. שליח ציבור זו אומנות ־ ובפרט אצל יהדות מרוקו שאצלם כל שבת אינה דומה לחברתה בנגוניה, כל שמחה מלווה בשירים משלה, אומנות – ובפרט אם הוא צריך להיות המסדר של התפלה מראש ועד הסוף בקול, כולל קריאת התורה בדקדוק גדול. וכפי שסיפרנו שכבר בגיל יג׳ הגישוהו לתיבה לשמש כחזן. ולאחר שנתמנה רבי רפאל ברוך טולידאנו לדיין העיר בסוף שנת תרצ״ט מינוהו לרבנו לש׳׳ץ הקבוע עם כל סידור התפלה עם כל תורת ההנהגה המנהגים השירה והפיוט כידוע אצל יהודי מרוקו, בשחרית היו מתפללים בנץ החמה הן בחול והן בשבת, שזה כידוע הזמן המהודר ביותר לתפילת שחרית, ושימש באותה הבית כנסת בחזנות, עד שעבר לכהן כדיין בעיר קזבלנקא, בהיותו בן 40.
תפלותיו שהיו יוצאים מתוך לב טהור, ושהיו כבן המתחטא לפני אביו, תוך שהוא סופר את מילותיו כמונה מרגליות, היו מעוררים את הצבור לחיזוק בתפלה, ולתשובה גמורה.
כבר בגיל שש עשרה ידע את כל החמישה חומשי תורה, עם הטעמים שלהם על בוריים, באותה התקופה החזיר אותו אחד מן הציבור בדקדוק איזה מילה, אמר לו רבנו תסתכל בתוך הספר ותראה שהאמת איתי, וכך היה.
גדולה תורה שיש עמה יראת שמים היה רבנו מספר בערגה על אותם הימים בימי בחרותו כבן טו׳, שהיה קם יום יום באשמורת הבוקר לסליחות, והוא היה הש״ץ, והיו עושים כל שבוע תיקון כרת כל הלילה, בבית הרה״ג החסיד המקובל רבי יוסף אלקובי זלה׳׳ה (נפטר יא׳ חשון תש״א) וכך אומר רבנו ״ואעפ״י שהייתי בחור ישיבה, (והיה חשש שזה יפריע ללימודים במשך היום) אף על פי כן גדולה היראת שמים והחרדה שהוספתי לעצמי, שעד היום הרושם מאותם הסליחות לא סר ממני, וזה עוזר לי להתחזק בעסק התורה ולא לאבד הזמן בבטלה, והכוונה שקמים לשם שמים עוזרת הרבה. וכל אחד שיש בכוחו לקום, חובתו להתאזר בגבורה. והריוח שירויח מזה לכל ימיו, עדיף הוא מול ביטול תורה שנגרם עי״ז לימים קצובים, דכל תורה שאין עמה יר״ש בטלה. (שמש ומגן ח״ג/צז).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
הכל שוחטין
אצל הגאון רבי אהרון בן חסין למד רבנו את תורת השחיטה ובגיל 15 קיבל סמיכה. היה בקי גדול בתורת הספרות והשחיטה, מידי פעם היה מזמינו רבי יצחק סבאג שיבוא לבחון את תלמידי ישיבתו, בחינותיו היו על דרך החקירה כגון מדוע לא תירצה הגמרא אחרת וכדו', כתב את הספר מטה אהרון, לאחר כמה שנים נתמנה לרבה של מוגאדור הסמוכה לעיר קזאבלנקא. רבי אהרון היה נין לגדול משוררי מרוקו בכל הזמנים הגאון רבי דוד בן חסין שחי בין השנים 1730-1792. באותם הימים ראה רבנו שחכם פלוני אסר עוף לאישה, רבנו שדעתו היתה להכשיר את העוף אמר לאותה האישה לא בפני החכם שהעוף כשר, האשה שלא ידעה את נפשה שמה פניה ללכת לרבי יהושע בירדוגו האב״ד ואכן רבי יהושע הכשיר את העוף. לאחר מכן נודעו הדברים לאותו חכם, ומאז התבייש אותו חכם מרבנו, עקב גילו הצעיר שהעמידו על טעות, ואז קבל רבנו על עצמו שכדי שלא לבייש, ימנע מלהסתכל כשלא שואלים אותו, עד שיגדל ויהי גבר.
ענבי הגפן בענבי הגפן
כשהגיע לפרקו בגיל שבע עשרה, נשא לאשה את הרבנית הדגולה ג׳אמילה תבדל לחיים טובים וארוכים אמן, בתו של החכם השלם רבי משה אלכריף ומרת רחל זצ״ל, ונינת הגאון רבי בנימין אלכריף תלמידו של המלאך רבי רפאל בירדוגו וחתנו של המשורר הגדול הגאון רבי דוד בן חסין זצ״ל ומחבר הספר הנפלא ״גבול בנימין״, (הרבנית היתה אז בת 12). ואכן שמחה גדולה היתה לכל יושבי העיר ביודעם שאלו הנישואין הם ענבי הגפן בענבי הגפן.
בתוך ימי חופתו עמדו ראב״ד מקנס הגאונים רבי יעקב טולידאנו והגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל וסמכוהו בסמיכת חכמים, וברכוהו שבעתיד יאיר עיניהם של ישראל, ומאז נקרא בשם רבי שלום על אף גילו הצעיר. ואכן זכו שברכתם התגשמה. ואכן זכה רבנו לאשת חיל על כל המשתמע, וכמו שאחדל אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו, ואכן היא שסייעתו עד יומו האחרון במסירות נפלאה לעלות ולהתעלות אל פסגת העולם שאליה הצליח להגיע, עמדה לצדו וחשבה כל הזמן איך לעזור לו, ונשאה עמו בעול הרבצת התורה לעדרים, חינוך ילדי ישראל, ולענות לשואלים דבר זו הלכה, קרוב ל ־ 80 שנה, ובהכנסת האורחים הרבים שהיו באים להתייעץ עימו, וכמאמר החכם ׳לכל איש גדול יש מאחוריו אשה גדולה׳. את כל עניני הבית נטלה אותם על שכמה, כדי שיהיה הוא פנוי אך ורק לעניני תורה וקדושה, מדת הסתפקותה במועט במשך השנים הראשונות בפרט, וגם לאחר שהמשפחה גדלה וההוצאות גדלו עם המשפחה, היא ההצלחה של רבנו, הופעתו המסודרת והנקיה שהיתה לסמל איך ת״ח צריך להיות מסודר ונקי, נזקפת המון לזכותה. וכותב רבנו בשבח אשתו ־ שהיתה מביאה לחמה ממקומות הרחוקים מן הדעת לגמרי. (וחם השמש/ט)
סמוך על שולחן אביו
לאחר נישואיו, המשיך רבנו להתמיד בישיבתו של רבי יצחק סבאג עוד חמש שנים, כשאביו סומכו על שולחנו ונוטל עליו את כל עול פרנסתו, וזה כתוצאה שראהו אביו לומד בהתמדה רבה, ומתוך כך הבין שאדם גדול צומח בתוך ביתו, לכך סייע לו בכל עניני הפרנסה, כולל דיור ־ שנתן לו חדר בביתו שידור שם לאחר נשואיו. בזכותו היה מסוגל רבנו לשקוע כולו ביגיעת התורה בלא שום היסח הדעת, ובלי שיהיה לו שום שיח ושיג בענינים אחרים לילות כימים שנה אחרי שנה, עד שהפך להיות בקי וחריף בתחומים רבים מתורתינו הקדושה. וזכר לו רבנו לאביו, את אשר היטיב והתחסד עימו בשנים הללו, שהיו אולי השנים המאושרות ביותר בחייו, כשהוא מתענג על חמדת התורה ועושה חיל, וכשהוציא את ספרו ׳מזרת שמש׳ מבטא שם בהקדמתו את רגשי הכרת הטובה שרוחש לאביו.
לאחר נישואיו החל בלימוד הגמרא עד ההלכה למעשה בהלכות יורה דעה, תוך שהוא עומל לתרגם הדברים למעשה, ולהבין דבר מתוך דבר, למציאות הקיימת
בזמננו, בדרך העיון המקורית לימוד גמ׳ ומפרשים עד ללימוד ההלכה. (מעניין מאוד שגם רבי יוסף קארו וגם הרמ״א, שניהם כיונו לדיעה אחת, לכתוב ולפרסם בראשונה את ביאורם על הטור בעניני יורה דעה! כנראה ששניהם הבינו שנושאים אלו נצרכים מאוד לעיצוב הלמדנות של הלומדים! ורבנו צעד בדרכם, והחל את העיון בנושאים אלו שהם יהוו לו בסיס להמשך בכל תחומי ההלכה והפסיקה.)
בין החברותות שקבע איתם לימוד רבנו באותו הזמן, היה הגאון רבי משה ויזגאן זצ"ל שהיה חברותא של במשך עשרים שנה, אשר לימים נתמנה לאב״ד בעיר הגדולה מראקש, וכותב רבי משה (הודפס במכתבי תהילה, שבראש תבואות שמש חחו״מ) מי כמוני יודע את חשקו והתמדתו של רבי שלום, שעם כל הטרדות הכרוכות בהנהלת התלמוד תורה, היה לומד על חשבון הזמן המיועד לאכילתו ובלילות לראש אשמורות. (הלימוד שלמדו יחד, היה גם בעניני הדיינות, ושניהם הוסמכו לדיינות באותו היום. רבנו רחש לו הערכה רבה, ומינה אותו ל׳בוחן׳ התלמוד תורה, וכשנתמנה רבנו לדיין בקזבלנקא והיתה לו סמכות למנות דיינים המליץ עליו שראוי הוא לכהן כדיין במראקש, ובשנים בהן היו רבנו ורבי משה גרים בירושלים, והיה אמור רבנו לטוס לבניו לחו״ל, היה נוסע קודם לרבי משה להיפרד ממנו כפי שנפרדים מידיד טוב, וגם לקבל ממנו ברכת הדרך. דרך אגב: רואים את ענותנותו של רבנו, ממה שלא שכח את ימי הידידות כחברים, אלא אדרבה נעשה כמי ששכח שהוא במשרה רוממה של ראב״ד ירושלים. (וכמים הפנים אל הפנים: כשהיה רבי משה מברך בזמן ההבדלה את ילדיו ונכדיו היה מקדים לברך את רבנו קודם לנכדיו.)
וכן מוצאים אנו את ידיד נעוריו רבי שלמה טולידאנו זצ״ל. (אביהם של ראשי ישיבת אור ברוך הגאונים רבי גבריאל ורבי מיכאל שליט׳׳א, ומחבר הספר ׳ויקהל שלמה׳) שלימים היה דרשן גדול בעי״ת בני ברק יע׳׳א, שהיה החברותא של רבנו בשנים האלו בשעות אחר הצהריים, ולמדו בצוותא את כל יורה דעה, והלימוד של אותם השנים היה הבסיס לספרו ׳מזרח שמש׳. וגם הוא כותב (שם) במכתב תודה ששלח לרבנו, על ששלח לו את ספריו ״ובפתחי את ספריך אורו עיני, ותיכף נזכרתי בימי הצעירות, וחבל על דאבדין ולא משתכחין״.