אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

בשכבנו ובקומנו נשיח בחוקיך

ללילות קנה לו רבנו את הקנה לחברותא, כשהכתיבה היתה מתבצעת לא על ידי עטים הקיימים אצלנו, אלא על ידי קנה. כתיבה זו נקראת כתיבת חצי קולמוס, כתיבה זו משלבת כמה אותיות בבת אחת, ויש לה דמיון לכתב של ספר תורה, (הכתיבה נעשתה גם על חלקיקי דפים מרוב הפרנסה שהיתה בצמצום, וכך הורגל רבנו, שגם לעת זקנותו העריך את צידי הדפים, וגם אם היה צריך לכתוב מכתב המספיק חצי עמוד, היה גוזר את הדף ומשאיר לו את חציו השני.) לילות רבות חלפו עליו בהתמדה עד לשעות הלילה המאוחרות, כשהוא שוקע בעיון בספרים בספריה הגדולה שדאג רבי יהושע האב״ד להקימה, ובכל יום היה נוטל את ספרי הלימוד הגדולים והכבדים לביתו, ולמחרת כשהיה חוזר לישיבה היה מביאם עימו.

מספר רבנו על התמדתו ועמלו בתורה מגיל צעיר מאוד: שמרוב שהיה שקוע כל הזמן בלחדש חידושי תורה לא היה יכול לישון, הרופאים הביאו לו תרופות וסמי שינה שישן וירדם ובכ״ז לא הצליח להירדם. עד שלקח אותו מנהל הת״ת לעבוד עבודה פיזית הכלולה בלעלות ולרדת, ואז הצליח להירדם. (הרה״ג מרדכי אליהו רפאלי שליט׳׳א)

רצון יראיו יעשה

סיפר רבנו: בהיותי בגיל תשע עשרה והנני חובק בן ובת, והפרוטה לא היתה מצויה בכיסי כיון שכל עיתותי הייתי לומד בישיבה, ללא שום תמיכה מהקהילה, והרגשתי צורך שיהיה מצוי בידי כסף לעת מצוא, (ואעפ״י שהייתי סמוך כל שולחנו של אבי ז״ל, היה לי צורך בכסף לענינים רבים, שמחוץ לעניני אש״ל) ולשם כך החלטתי להרבות בתפלה, ועשיתי זאת מול ארון הקודש שבבית הכנסת, והייתי מתפלל לה׳ שימציא לי מהיכן אביא מיני מלבוש ומתיקה לילדיי, וכסף בדי שאוכל ליתן צדקה לעניים ואוכל ליתן מתנות לידידיי בשמחותיהם, ־אמרתי לקב״ה: ״רוצה אני להמשיך בלימוד התורה, ולא לצאת לעבוד, ואתה אמרת צריך ללמוד תורה לשמה, ואמרת אם אין קמח אין תורה, ואתה אמרת -רבה דרכים למקום להביא לאדם פרנסתו…

׳אפילו שבית הדין בעצמם, פסקו לו שחייב הוא לצאת לעבוד, לא היה מוכן לעזוב את הלימוד.

וברוך ה׳ באותה התקופה, הגיע השד״ר רבי רפאל ביבאס זצ״ל מקים עולה של תורה בעיה״ק טבריה, וברצונו היה להקים גם במקנס כיתת לימוד ללמד אחה״צ תורה את תלמידי בית הספר הצרפתי, ומחפש הוא מלמד. (רבי רפאל היה מתרים בשביל הת״ת שלו בטבריה, וראה לנכון להרבות תורה גם במרוקו, ר׳ רפאל הקים ת״ת גם בראבט) והנה הציעו לו אותי, על אף שהייתי צעיר לימים. אזי בא אלי רבי רפאל, ובפיו ההצעה, ומתן שכרה בצדה שלוש מאות פראנק. שמעתי את ההצעה. נכנסתי ולאחר מכן להיכל ואמרתי, רבש״ע אני רוצה פרנסה שיש בה כבוד, שלא יאמרו מי שעוסק בתורה אין לו כסף, ושלוש מאות פרנק זה לא מספיק לפרנסה. לפתע נודע לרבי רפאל, שאני משמש כחזן הקבוע, וזה היה אומר שהחזן הוא חכם גדול, מיד חזר רבי רפאל אלי ואמר לי לא ידעתי שאתה אדם מכובד, הנני נותן לך שבע מאות פרנק במלגה חודשית. שמעתי אותו ואמרתי לו אני לא שווה מאומה, אבל התורה שווה הרבה יותר, אז אמרתי לר׳ רפאל שילך לראב׳׳ד הרב שלמה אבן דאנן ומה שיאמר כך נעשה, והרב אבן דאנן פסק להכפיל את הסכום,

וסיים רבנו ואמר: ברצוני ללמדכם לזכור לבקש מה'.

ובמשך הזמן שהכירו ־ ר׳ רפאל את רבנו, הציע לו גם לערוך את רשימת התורמים, שהיו תורמים לטובת מגביותיו ולתלותם לתזכורת בבתי הכנסת, בתמורה כספית, כי שכר המלמד לא היה מספיק לפרנסתו.

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

ביום מן הימים בהיות רבנו בגיל עשרים, עמד סמוך לתיבת הדואר ועיין במכתב שקיבל מאחד מרבני מרוקו. וכתוב בראשו ״לכבוד הגאון העצום מעוז ומגדול כמוהר״ר רבי שלום… רבנו נדהם, מדוע הקדים הרב תארים נעלים כ״כ לשמו והלא כל כולו בן עשרים שנה. שלח רבנו אל אותו הרב ושאל האם כבודו מתבדח? תשובת הרב השנון לא אחרה לחזור: איני יודע לאן יתגלגל המכתב הזה, יתכן ובעוד מספר שנים ימצאו אותו, ואז כבר תפורסם בכל התפוצות כגאון עצום וכמנהיג דגול, ואני אתבזה מאוד איך העזתי לכתוב עליך רק הרב רבי… ואכן לא טעה אותו הרב, דבריו הפכו מהר מאוד למציאות מרנינה. גם ממה שמספר רבנו שעד היותו בן ארבעים וחמש (תשי״ד) דרש באגדה רק ארבעה פעמים, גם מזה נוכל להרגיש עד כמה עולמו של רבנו היה בעמל התורה ־ בסוגיות הש״ס וההלכה.

שקט מדאגת הפרנסה

בגיל עשרים ושלוש החל רבנו להתפרנס מסגנון מצבות, והיה מתפרנס מזה בכבוד, ׳מלאכה זו היה רבנו עושה אותה בימי שישי׳ פעם אחת הצליח ביום שישי אחד לכתוב בכדי פרנסה של שבועיים ושמח שמחה גדולה, ששבועיים יוכל להיות שקט מדאגת הפרנסה. תלמידי התלמוד תורה זוכרים שעל גבי קיר המשרד שהיה לרבנו בתלמוד תורה, היו דוגמאות לסגנון מצבות. מידי פעם היו אנשים מבקשים ממנו, לכתוב ולסגנן להם אגרות שלום לקרובי משפחתם בתמורה כספית, או אנשים שרצו שיהיה המכתב כתוב בכתב יפה וכדו׳ היו באים לרבנו, ורבנו היה נענה להם במאור פנים, כיון שהבין שהכתב היפה והמהיר שזיכו אותו בו מן השמים, הוא כדי שעל ידו, יוכל לעשות טוב גם לציבור. (מפי בנו ר׳ פנחס)

רבנו כמו כן היה מומחה גדול בשטרות, וכל מי שהיה רוצה לעשות עסקא או להבדיל צוואה, היה בא אליו והיה כותב לו, והיה רבנו מקבל על זה סך מכובד, ורבים היו באים אליו, כי שטרות אלו נעשו בדקדוק רב, על פי כל כללי ההלכה, לטובת כותב השטר, עד שלא היה הצד השני יכול למצוא מהם מנוס, כפי שהעידו עליהם בתי הדין והמשפט במרוקו. (מפי הגאון רבי חיים אמסלם).

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

המקל של רבנו

גם בהיותו בעיר ילדותו, היה רבנו מהלך עם מקל של כבוד, כשהידית שלו מוכספת וחרוטים עליה כמה וכמה חריטות, (בשבת לא היה יוצא עימו). הסיבה לכך היא, ודאי לא בשביל היוקרה, כי את זה היה לו גם ללא המקל. וגם לא בגלל שכך נהגו הקדמונים המכובדים. הסיבה העילאית היא, שכידוע בהיות רבנו בגיל שלושים וארבע (התש׳׳ג) פשטה בעולם וגם במרוקו מחלת הטיפוס שהפילה אלפים רבים , ורבנו גם נחלה בה ובמשך כמה חודשים היה במצב בכי רע, והעם והתלמידים במשך אותם הימים הרבו בתפלות, בצומות, ובתקיעות בשופר, וב״ה רבנו נתרפא. ובמשך חודשי ההחלמה היה רבנו זקוק למקל לתומכו בדרך הליכתו, וחמיו רבי משה אלכרייף נתן לו את המקל עם ידית מכסף, ורבנו התיחס לנס הצלה זה, כאל תחית המתים – וכהוראה לה׳ השם נפשו בחיים ולא נתן למוט רגליו הרגיש שמעתה צריך הוא להקדיש כל עיתותיו לתורה, ולכך לקח הוא את המקל לתזכורת.

ידידות של תורה

בספרים תבואות שמש מוצאים אנו התכתבות גדולה של רבנו המשתרעת על פני עשרות עמודים בענינים שונים של רבנו עוד בהיותו גר בעיר מקנס, עם הגאון הגדול רבי אהרון אסודרי זצ״ל ואפשר לראות שם שחולקים הם כבוד והערצה גדולה זה לזה, כגון בח״ב/פא׳ כותב לו רבי אהרון בזה״ל: אור עיני ידידי רוחי, משובח ומפואר בכתר תורה וכתר ש״ט מתואר מזר״ק (מזרע קודש) טהור הרב שלום משאש ישצ״ו. ובמקום אחר כותב לו: אהבת עולם אהבתיהו, שבע ביום היללתיהו אחי עצמי ובשרי הוא רב נעלה מאוד וכו׳ כמוהר׳׳ר שלום משאש יצ״ו. ושמעתי שידידות זו היא פרי של שנים רבות של לימוד שהיו לומדים יחד בימי שישי. (רבי אהרון נולד שנת תרל׳׳ט בחודש אלול, ונתבש״ם ביום כ׳׳ה אלול תש׳יז למד תורה מגדולי הרבנים והצדיקים שהיו בעיר מקנס הלא הם רבי חיים בירדוגו, רבי יוסף אלקובי, רבי חיים מוריגון (מריזי׳ן) זצ׳׳ל, על שולחנו היו סמוכים תלמידים רבים, שבאו ללמוד בישיבות במקנס. נשא את ביתו של מופת הדור, המפורסם בחכמתו ובדעתו הנשגבה, אור מזהיר ושכל אדיר, רבי שלום עאמר זצ׳׳ל (לרוב מעלותיו זכה רבי שלום עאמר לשבת על כס הדיינות כבר בהיותו בגיל עשרים ושבע, גדולי דור שבחו את רבי שלום עאמר גם בצדקת פזרונו לאביונים, ובכושר המנהיגות שניחן בה) גיסו של רבי אהרון היה הרה״ג רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל. נתבש״ם כב׳ חשוון תר״ס.) 

פרק ג'

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

ולהעבירם מחוקי רצונך

רוחות זרות מנשבות בקהילות היהודים במרוקו, בתי ספר של האליאנס הוקמו בעיירות רבות ומשכו אליהם תלמידים רבים, המורים בבתי הספר הללו היו ברובם חילוניים וחינכו את הילדים להתרחק מהדת ולזלזל במצוות, כמו כן הכריחו את הילדים לשבת בכיתה בגילוי ראש, החליפו את שמות היהודים בשמות צרפתיים. הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו שהיה אז מגדולי התלמידי חכמים שבעיר מקנאס, ולימים נתמנה לאב"ד שבעיר, אמר עת לעשות לה', להקים תלמוד תורה מרכזי, שיהיה מתחרה ביופיו וברמת הלימודים שבו לבתי ספר של האליאנס.

 וכדרכו של היצר הרע להפריע לכל דבר טוב, שלח את חייליו והם קומץ של אנשים שניסו לשכנע את רבנו שמשימה זו היא קשה מנשוא, גם לעצם הקמת הבנין וגם לאחר מכן במימון ההוצאות השוטפות, אך רבי ברוך כשמו כן הוא, היה ברוך אומר ועושה, ואין דבר העומד בפני הרצון ־ תרם והתרים, לא ארכו הימים ובנין הת״ת על כל קומותיו היה מלא בתינוקות של בית רבן. הת׳׳ת הוקם בעידודו של הרב זאב וולף הלפרין זצ׳׳ל, שהגיע מאנגליה לסייע לקהילת מקנס בהקמת מוסדות ושעורי תורה, וכן סייע בהקמת כולל אברכים שבראשו עמד הגאון רב רבנן ה״ה רבי חיים בירדוגו זצ״ל.

אם הבנים

התלמוד תורה היה נקרא ׳אם הבנים׳ מפני: שכשרבי זאב עורר את הקהל לייסד את ׳התלמוד תורה׳ נתקל בטענה שאין לקהילה אפשרות להמציא את סכום הכסף הגדול הדרוש לכך. עלה בליבו של הרב זאב רעיון: שכיון שהנשים בקיאות בייצור ובעיצוב כפתורים הנצרכים מאוד לגלימות של הערביים, אז מה שאפשר לעשות הוא: שלאחר שהנשים מסיימות את מלאכות הבית, שיקדישו כמה שעות לייצור כפתורים, שלאחר מכן ימכרו לערביים, ומאותו הכסף יבנו את הת״ת. וכך היה, ולכן נקרא הת׳׳ת ׳אם הבנים׳. (מפי הרה״ג אברהם עאמר שליט׳׳א מראשי ישיבת אור ברוך)

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז

מייסדי ומקימי התלמוד תורה שהכירו את חכמתו וחינו ומעלותיו של רבנו זצ״ל, וכמאמרם ז״ל יבואו טהורים ויעסקו עם טהורים, מינוהו עפ״י בקשת הראב״ד לאחד מן המחנכים בתלמוד תורה. ואכן בהיות רבנו בגיל עשרים ושתים (סוף שנת תרצ׳׳א) החל ללמד, במשך כשנתיים אלו עשה חיל, והצליח בחינוך התלמידים בהצלחה מרובה. לאחר כשנתיים, מונה למנהל הרוחני של קרית החינוך, ופעל להצלחת הת״ת במסירות, מתוך שמחה ודוגמא אישית תורנית נעלה, טיפח את תלמידיו כאילו היו בניו ביודעו שאם אין גדיים אין תיישים, ושזו ערובה להמשכיות עם ישראל. ואכן אודות למרצו ולחכמתו, המקום שגשג פרח והצליח בכמות ובאיכות, והרים את קרנה של תורה.

קנאת סופרים תרבה חכמה

ההתעוררות שדחפה את רבנו להשקיע את מרכז חייו ללמד בתלמוד תורה, היתה גם מקנאת סופרים מהתלמוד תורה שבטבריה של רבי רפאל ביבאס זצ״ל שהיה בא לעיתים קרובות להתרים במרוקו עבור התלמוד תורה שלו בטבריה. ופעם אמר רבנו לעצמו: טבריה עיר קטנה, ויש להם בת״ת מאות תלמידים, ואנחנו עיר גדולה, והת״ת שלנו יש בו מעט תלמידים? גמר אומר בהסכמתו ובעידודו של אביו, להיכנס ללמד ולהרבות חיילים לתורה.

רבנו השתדל להפקיד על התלמידים, מחנכים משובחים, כשהוא מפקח על צורת וחומר הלימוד, תוך כדי שהוא מקפיד על רמת לימודים גבוהה, על עידוד התלמידים המוצלחים וגם החלשים, על הדוגמא האישית של המלמד בברכותיו תפילותיו ובהנהגותיו. לנוכח המצב והצורך ניתנה אפשרות לתלמידי התלמוד תורה ללמוד בשעות אחה״צ צרפתית ושאר למודים, וכך היו מרויחים התלמידים גם תורה, וגם את כל מה שהיו מלמדים בבית ספר האליאנס. (וחם השמש עמוד תטז׳)

וכבוד ה׳ עליך זרח

הודות לאישיותו הדגולה, הפך התלמוד תורה למקום הטוב ביותר למשפחות רבות שביקשו מקום לבניהם, שבו יוכלו להתעלות במסילה העולה בית ה׳. לדאבון לב, הורים רבים נטה ליבם אחר בתי הספר של האליאנס, ומשום כך היה צריך רבנו לחזר אחריהם שיכניסו את בניהם לת״ת ובכך קיים ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ חיזור זה בא כתוצאה של המתרס השני של בתי ספר האליאנס שהיו מרבים משלחות להורים של הילדים שבית סיפרם כביכול הטוב ביותר לילדיהם, ורבנו בנועם שיחו היה מדבר עימהם על חשיבות התורה וטהרת  הילדים, ושחנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה,  ובעוד דברים שיש בהם טעם והבנה, גם אישיותו ויחוסו הוסיפו לו חן שיהיו דבריו מתקבלים, ואכן רבים היו מסכימים לדברי רבנו, והיו מקבלים עליהם להכניס את ביניהם לת׳׳ת.

אכן רבים רואים בת״ת הנזכר, שבזכותו הם ובניהם וצאצאיהם מסתופפים בחצרות בית ה׳ אלו הישיבות ובתי המדרש, וב״ה נר לאחד נר למאה ועלהו לא יבול, ובאהבת התורה שהושפעו מרבנו עלו ונתעלו רבים מתלמידיו לכהן כאבות בתי דין, רבני ערים, ראשי ישיבות, מלמדים, חזנים, שו״ב, בארץ ובחו״ל, ומכוחו של רבנו ממשיכים הם בעוז ותעצומות להפיץ את אור התורה בכל מקום שהם.

כי טוב יום בחצריך

כשרבנו היה מנהל הת״ת, היתה חופשת הפסח בת״ת רק יומיים לפני החג. פעם אחת ניגש אליו אחד התלמידים ושאלו מדוע לא יתן להם חופשה יותר ארוכה, ענה לו רבנו: הלא שלשת אלפים תלמידים כשלומדים ביום אחד, יוצא בסך הכל כמה עשרות אלפי שעות של תורה ומצוות, א״כ איך אבטל יותר מיומיים. (מפי בעל המעשה רבי יהודה בירדוגו שליט״א)

היה מעורר על כך שהחינוך שהילד מקבל בבית הספר צריך שימשך בבית, ורמז זה בפסוק ׳נעשה ונשמע׳ כלומר נעשה בבית ־ מה ששמענו בבית הספר. (שמש ומגן ח״ג/רד)

טוב אחרית דבר מראשיתו

רבנו שראה חשיבות גדולה במה שאמרו רבותינו שהלימוד הראשון שצריך שיהיה עם הילד, הוא ללמדו את הפסוק ״תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב״ ,ואם כך יהיה, אז כל לימוד שיבוא אח״כ, ואפילו הוא בשאר חכמות ומדעים, יהיה מקודש. מה שאין כן אם החכמה הראשונה תהיה מן החכמות החיצוניות, אז גם כשילמדוהו בבר מצווה את הברכות והפסוקים, רואים שזה נטול כל לחלוחית של קדושה, והזהיר רבנו על כך בספרו וחם השמש עמוד שפא׳/תטז׳ והסביר רבנו שמה שאמרו במסכת אבות בן חמש שנים למקרא, הוא להזהירנו שלא נעשה כמו שעושים היום, שבשנה הרביעית והחמישית, מוליכים את הבנים לבית הספר שלא על טהרת הקודש שהרי כתוב "ובשנה -רביעית יהיה כל פריו קודש״. וכל הזמן היה ליבו כואב, על אותם שהולכים ללמוד מכיתה א׳ בבית הספר האליאנס ונשארים ערומים מתורה לגמרי. וכדי לתקן את הדבר בעוד מועד, נפגש כמה פעמים עם מנהלי בית הספר האליאנס ועל ידי היחסים הטובים שהיו לו עם מנהל בית הספר האליאנס, הגיע איתו רבנו להסכם, שכיתה א׳ לא תהיה בבית הספר האליאנס, אלא רק בתלמוד תורה. ואצלהם יהיה רק מכיתה ב׳, אותם שבכל זאת ירצו ללמוד בבית הספר האליאנס יעברו לשם, ואמר רבנו: שיכול הוא להעיד, שעל ידי כך לא נמצא במקנס אדם אחד ערום מן התורה כלל. (שם)

הילולת המשורר והפייטן רבי משה אלפסי 

קטע נדיר ביותר

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

והעמידו תלמידים הרבה

בת״ת למדו החל מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, מספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מאלפיים תלמידים, גם לאחר שבע שנות עליה (תשט״ו) מוצאים אנו בספר ׳המשפט העברי במרוקו׳ בדוחות על התלמודי התורה שמספר התלמידים שהיו בת״ת: היה – אלף ושלש מאות תלמידים. (יש לציין שהוא היה הת״ת היחיד שהיה בעיר הגדולה מקנס) ואכן זכתה מקנס שבמשך שבע עשרה שנה עמד רבנו וניהל את הת״ת של העיר.

בראשות הישיבה

רבנו שהיה ער לתהפוכות העוברות על יהדות מרוקו, בעקבות חדירת התרבות הצרפתית, שהביאה את מרבית ההורים מהערים הגדולות להמיר את הלימוד שבחדר והתלמוד תורה ־ ללימוד בבתי הספר הצרפתיים, כמו כן עסקים ומקצועות רבים שהיו חסומים בפני היהודים, נפתחו אז בפניהם. ובד בבד החל אז הזלזול בשמירת המצוות והמנהגים המקודשים מדורי דורות, גרם שגם תלמידים שלמדו בתלמודי התורה וסיימו את שנות לימודיהם רובם עזבו את ספסל הלימודים ויצאו למלאכה ולמסחר, גם בישיבות החל מספר התלמידים להתמעט, לכן גבר החשש שלדור הבא לא ימצאו רבנים ומנהיגים רוחניים מתאימים, רבנו כמחנך ביטא פעמים רבות את חרדתו מהמצב.

וכארי יתנשא

לכן לאחר שקם ממטת חוליו ממחלת הטיפוס בשנת תש׳׳ג בשנת ה – 34 לחייו, בה חלו הוא ואשתו עם רבים מבני העיר, ורבים חללים הפילה. החליט רבנו שבמקביל לתפקידו כמנהל התלמוד תורה עליו להוסיף בתורה, וזה על ידי שיגביר חיילים לתורה, להקים ישיבה לבחורים מובחרים שחשקה נפשם בתורה בדרך הלימוד שלמד אצל רבותיו, בתקוה להצמיח מהם תלמידים הראויים להוראה.

ואכן השמועה עשתה לה כנפיים ובחורי חמד שחשקה נפשם בתורה התאספו מסביבו, ובי׳ באדר תש״ד נפתחה הישיבה, כשרבנו משפיע עליהם תורה הלכה מוסר והשקפה בכל כוח החן שחונן בו, ומתוך רצון בטובתם ובאושרם, ומתוך רגש שזהו התפקיד שמוטל עליו משמים, והכל בלימוד חי ושמח, כפי שהיה רבנו רגיל להדגיש שהדברי תורה נאמר בהם"הלא כה דברי כאש נאום ה״, וגם נאמר בהם "וחי בהם״ לומר: שהלימוד יהיה לימוד שיש בו חיות ורגש ולא ח״ו לימוד בקרירות, והכל היה כמובן במאור פנים ובשמחה, כדרכה של תורה הנמסרת מרב לתלמיד. גם מוסר חי ראו ולמדו מהליכותיו של רבנו.

וכיון שרבנו היה עסוק במשך שעות הבוקר בצרכי התלמוד תורה, חיפש מי שמבין ומנוסה בחינוך ובלימוד שילמד בשעות הבוקר, לשם כך מינה הוא את רבו רבי יצחק סבאג זצ״ל. ולשעות אחה״צ מינה את הדיינים רבי רפאל ברוך טוליאדנו זצ׳׳ל ורבי יוסף משאש זצ׳׳ל, והוא לימד בישיבה בערב כ – 3 שעות. דמותו חוללה מהפכה בעיני תלמידיו, ולישיבתו יצא מוניטין ולכל רחבי מרוקו יצא קוום, ואם עד אז היו צריכים האבות לשכור מלמד לבניהם, הרי שעתה רבנו היה מוכן ללמד לכל מי שרצה, הישיבה היתה בבית הכנסת של הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל והיתה בבחינת ״מועט המחזיק את המרובה״ בדרך כלל מנתה כעשרים תלמידים, מצומצמת אך מובחרת. אנשי העיר עשיריה וסוחריה, בראותם את היקר והתפארת שהוסיפה ישיבתו לעירם, בראותם איך שבחורי חמד נוטשים כל דמיונות תאוות העולם הזה, ובאים מקרוב ומרחוק להסתופף ולהתחמם באורם של חכמים, תמכו בו ביד רחבה.

כמה גדולים מעשי חייא

התמסרותו לתלמידיו היתה ממידת החסד שהיתה בו, שבאה לידי ביטוי, בזה שריכז כל מחשבותיו לענות לשאלותיהם ומחסורם בגשמיות וברוחניות, תלמידיו יודעים לספר היטב את מעלותיו בסבלנות. בכשרונותיו היה קולט מיד מתוך שאלות התלמידים היכן נעוצה טעותם, והיה חוזר על הקטע בגמ׳ וכדו׳ שעליה יש קושיה בשפה ברורה ובנחת. תלמידים אלו נשארו הדוקים בו בקשרי אהבה עד יומו האחרון, מתוך הכרה שהוא האב הרוחני שלהם.

ואכן זכה רבנו להיות חכם הרואה את הנולד, וכחכם עדיף מנביא, שראה בעינו הבדולח כי נשקף במקום זה אפשרות גדולה להקים עולה של תורה, ולהקים תלמידי חכמים שיאירו את חשיכת התורה, ואם עד כה השקפת התלמידים נצטמצמה לשנות לימוד אחדות בישיבה, בישיבתו נתעוררה בהם שאיפה לגדלות ולרכישת ידיעות רחבות בכל חדרי התורה בהבנה מעמיקה ויסודית, כשרבים מהם המשיכו להשקיע את כל חייהם בדרך זו ללמוד וללמד, כל זה הביא את רבנו להשליך נפשו מנגד ולהתמסר לתלמידיו ביתר שאת וביתר עוז.

ולכך היה מוכן להקדיש את מרכז חייו מגיל עשרים ושלוש ועד גיל ארבעים ללמד דרדקי בתלמוד תורה

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורת חסד

ועוד סיבה שלכן היה מוכן רבנו להשקיע את זמנו ללימוד אחרים, והיא כפי שרבנו היה תמיד מעורר עליה: שכיון שאדם צריך לעשות חסד וגם ללמד תורה, את שניהם יוכל לבצע בלימוד אחרים, ובלימוד יש גם ׳נדיבות הלב׳. (והדברים תואמים עם מאמר חז׳׳ל במסכת סוכה מט: שהלומד על מנת ללמד זוהי תורת חסד.)

ישיבת כתר תורה

כיון שהלימוד היה בשעות הערב בערך עד השעה אחד עשרה בלילה קרא רבנו לישיבתו ׳כתר תורה׳ ע״ש מאמר הרמב״ם שכתב ״הרוצה לזכות לכתרה של תורה לא יאבד לילה אחד מבלי לעסוק בתורה (פ״ג מהלכות תלמוד תורה הי״ג) ורבנו שקיים זה כל חייו, רצה ליישם רמב״ם זה גם בתלמידי הת״ת המבוגרים המובחרים שנפשם חשקה בתורה בני 14 – 18. בתחילה היה בלימוד הרמב״ם הלכות מדע, לאחר מכן למדו את כל הרמב״ם על הלכות החגים, לאחר שסיימו את הספר רצו להשיג כמה ספרים מחלק אחר של הרמב״ם, ולא היה בנמצא כי אם ספרים בודדים מכל חלק, על כן עברו ללמוד גמרא בגמרות שבסדר נשים עם שולחן ערוך אבן העזר, לאחר מכן למדו בגמרות שבסדר נזיקין עם ההלכות שבשולחן ערוך חושן משפט. לאחר מכן למדו בישיבתו מסכת חולין עם לימוד ההלכה בטור ב״י שו"ע ונושאי כלי השו״ע, ואיתם ליבן את חידושיו שבספרו מזרח שמש, תלמידיו השתלמו אצלו גם בלימוד השחיטה והניקור, ותודות לה׳ יתברך יצאו מן הישיבה עשרות מנהיגים רוחניים ומרביצי תורה בקהילות חשובות ומהם מכהנים ברבנות בדיינות ובהרבצת תורה, כשאת ראשית לימודם והתקשרותם באהבה לתורה, כשאת הסמיכה קבלו התלמידים מהאב״ד רבי יהושע בירדוגו זצ״ל.

עמוד ואתה נוטל שכר כנגד כולם

גם בזמן שמועד לבטלה, כמו בזמן הדלקת נרות חנוכה, גם באותו הזמן המשיך רבנו ללמד. כפי שמספר רבנו בספרו שמש ומגן ח״ב/ה "והייתי רגיל להדליק נרות חנוכה קודם הרב מור אבי ז״ל, כי באותו העת היה לי עת קבוע ללמוד עם התלמידים.

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

הורידי כנחל דמעה

חינוך ילדי ישראל בדרך ישראל סבא, היתה אצל רבנו במעלת ערך גבוהה מאוד, גם בהיותו בירושלים לעת זקנותו, וכפי שהסיפור הבא ימחיש מעט את זאת, וכך היה: ביום מן הימים נכנסו לרבנו זוג הורים מתלוים בבנם הצעיר, לאחר הדרישה בשלום רבנו, שאלם רבנו מה הביאם לבוא אליו, וההורים ענו ואמרו שבימים הקרובים חוגגים הם לבנם את חגיגת הבר מצוה, ובאו לקבל מרבנו ׳ברכה׳, רבנו כדרכו ענה להם שבשמחה יברך אותו ברוחניות ובגשמיות, בנחת ולא בצער עד עולם. לאחר מכן החל רבנו מתעניין ושואל את הנער איזה גמרא הוא לומד? ענה לו התלמיד שאינו לומד גמ', חשב רבנו שהוא לומד בבית ספר תורני אבל לא לומדים שם גמי, החל מתעניין רבנו ושואלו בעניני הלכה – ומתברר לו שאין לו שיג ושיח בהלכה, ואפי׳ בחומש לא היתה לו שום ידיעה, עד שהסבירו לרבנו שהוא לומד בבית ספר לא דתי, אזי החלו דמעותיו של רבנו יורדות ללא הפוגה, שלא האמין למשמע אזניו, לראות ילד יהודי בירושלים ריק מכל תוכן רוחני, עד שאפי׳ עשה על זה קריעה… (מפי הרה׳׳ג י.א. י־ם)

רגע לא לבטלה

ומספר רבנו על השנים שבהם ניהל את התלמוד תורה, וזה לשונו: ״ואף שהשקעתי במלאכה זו כל היום, עם כל זה לא יכולתי לעצור ברוחי להתנתק מעולם הישיבה, ופתחתי ישיבה שבה הייתי מלמד בלילות, ותודה לה׳ יתברך על הזמן שביליתי בתורה, ושאף רגע לא הלך לריק בתורה רק בתורה ובמצוות.

והרבה מהתשובות שבספריי תבואות שמש או׳׳ח ויו"ד נכתבו אז לראש אשמורות, (וזה בנוסף למה שהיה משכים קום לצורך הכנת שעוריו) ובהמשך דבריו משבח רבנו את קהלת מקנס שבזכות הסיוע הכספי שסייעו בידו, יכל לשבת על התורה ללמוד וללמד ובזכותם הרבה תלמידים זכו ללמוד, ומהם רבים תלמידים כבר ראויים להוראה. וכל ענייני קודש אלו וכיוצא בהם, מנעו אותי מלרדוף אחר הכבוד המדומה. (מתוך ההקדמה לספרו מזרח שמש). ואכן כל זמן שהצליח ללמוד ולהעלות חידושיו ותשובותיו על הכתב ראה בזה רבנו סייעתא דשמיא גלויה, כי לפי הטבע, לא היה צריך להיות לו זמן פנוי, אך כבר אמרו חז״ל: בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולהיות ערום ביראה, ואכן על ידי שקבע זמנים בל יעבורו ללימוד, שם קץ וסוף לעיסוקים השייכים לתלמוד תורה. חמש וחצי שנים לימד רבנו בישיבה, מי׳ אדר תש״ד עד סוף שנת תשט׳ בה נתבקש לכהן כדיין בעיר קזבלנקא לאחר פטירת הראב׳׳ד, והיה מוכרח להיענות לבקשתם של הרבנים והקהילה בקזבלנקא, אמנם קול התורה לא פסק בישיבה, ועוד בשנת תשכ״ב מספר רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש, שעדיין הישיבה היתה קיימת בראשות רבו רבי יצחק סבאג.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

פרק רביעי: חברת דובב שפתי ישנים

מאת ה׳ היתה זאת

ויכוח בהלכה שהיה בין חכמי העיר, (בדין עשרה שהתחילו להתפלל ביחד ויצאו חלקם באמצע, האם יכולים לומר קדיש תתקבל) רבנו שהיה נוכח בויכוח, הלך הביתה למד את הסוגיא, עיין בספרים וכתב פסק בנושא. לאחר מספר ימים שוב התעורר הויכוח כאשר הוא צופה מן הצד ומחייך, האב״ד רבי יהושע בירדוגו הבין מחיוכו שיש לו מה לומר בסוגיא, לבקשת רבי יהושע אמר מה שהסיק מעיונו, והוסיף שכתב תשובה בנושא. רבי יהושע ביקש לעיין במה שכתב, רבנו מיהר הביתה והביא לו את הדפים. רבי יהושע קיבל את הדפים ועיין בהם, ושמח עליהם כמוצא שלל רב. לאחר מספר ימים חזר רבנו וביקש מרבי יהושע את הדפים, רבי יהושע אמר שהוא שם אותם בתוך אחד הספרים שהיו לפניו, רבנו חיפש הרבה בספרים שבספרייתו של רבי יהושע ולא מצא, הצטער רבנו צער רב על אובדן של חידושי התורה שכתב, ובאותו הזמן עברה בו כמין תחושה כאילו יקירו טבע בים. צער זה עשה בו רושם רב שנחרט במעמקי ליבו, וגרם לו לעשות קל וחומר, והוא: ׳ומה פסק קטן שצעיר כמוני כתב, שבין לילה היה ובין לילה אבד גרם לי צער כל כך, א׳׳כ מי יוכל לחוש את גודל כאבם וצערם של רבותינו על עמלם הגדול שהשקיעו בו את דם נפשם, שנים על גבי שנים ימים ולילות, בכתיבת חידושי תורה הגות רוחם, רבי ההיקף והאיכות, ספרים שלמים בכל מקצועות התורה, מתוך עוני וגלויות, בלי חשמל, בלי עטים, אלא בכתיבה איטית שנעשתה בכתיבה על ידי קנה, על גבי חלקיקי דפים, ועכשיו רואים הם את מעשה ידיהם טובעים בים הריקבון, ואובדים בצוק העיתים ופגעי הטבע והעש! וא״כ מה יהיה עם צער אבותינו ורבותינו הקדושים אשר בארץ המה?? מחשבה זו היתה מבצבצת ועולה אצל רבנו בלי הפסק, מכאן צץ במוחו הרעיון להקים אגודת ״דובב שפתי ישנים״ שתפקידה יהיה להעתיק מחדש את החיבורים הבלויים בכתבי יד שהולכים וכלים. (מתוך הקדמת רבנו לספר שרביט הזהב) רבנו צרף מחשבה למעשה והחל להפיץ את הרעיון וחשיבותו בין הרבנים והציבור הרחב, הרבנים על אף שברכו את הרעיון, הטילו ספק גדול ביישומו, בגלל התקציב הכספי הגדול הדרוש, אולם רבנו לא התייאש. רבנו החשיב מצוה זו כעיסוק במת מצוה שהשעה דוחקת, ושאם יתמהמה לא ישאר מה להציל מהכתבים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

וממשיך רבנו ואומר: והאל ית׳ הבוחן לבות וכליות, הוא ידע תוכן מחשבתי שלא היה בה שום נגיעה או פניה ח׳׳ו, כי אם לשמו הגדול ית׳ ולתורתו, ועודדני וחזקני ואמצני לעמוד נגד כל הגלים הבאים עלי, והמפעל הלך ונשתפר בעזרת הועד המקומי של עי׳׳ת מקנאס אשר פתחו לי פתח כפתחו של אולם.

אזעקת אמת

ואכן בהיות רבנו כבן עשרים ושש, לצד עבודתו העמוסה בישיבה ובתלמוד תורה, הוציא רבנו את מחשבתו שקוננה בקרבו לפועל, והחל לפעול בהוצאת כתבי היד של בני העיר, שהיו ספונים וטמונים עד כה עשרות בשנים וישנם אף קרוב למאה וחמישים שנה.

וכך כותב רבנו בתיאורו העז והמליצי בראש הספר הראשון שיצא על ידו והוא ספר ׳תורות אמת׳ למלאך רבי רפאל בירדוגו זצ׳׳ל: רבותינו ז״ל למרות התנאים הכלכליים המצומצמים והגרועים שנמצאו בהם, עם כל זאת לא נגרפו מעל משמרתם משמרת הקודש. ספרי רבותינו בלעדם אנו נמצאים כסומא בארובה וכספינה המטרפת בים הגדול, אין אנחנו יכולים לצעוד צעד ולא לדרוך כף רגלינו על מפתן בית המדרש כיתומים היינו, כצאן בלי רועה דמינו, אבדנו כולנו אבדנו. ואכן זכו רבותינו לכתוב חדו׳׳ת, אך היות וחזון הדפוס לא היה נפוץ בזמנם, וגם מפני עוניים ולחצם, מוצאים אנו את כל ספרותם כתובה על נייר בלוי, קטעי נייר, ולרוב התיישנותם נאכל חצי בשרם והרואה אותם יהיה נבהל מפניהם ומפני ריחם ואבקם. חלקם נאבדו בעת פחדים, מהם נרקבו, מהם עכברין רשיעי צדין, מובן שכל מי שרגש התורה והיהדות בקרבו, יחם ותבער בו אש, ודברים אלו ירדו עד חדרי בטנו, לדאוג לתקן את כתבי היד האלו, ובפרט שמצד דורינו אבדה תקוותינו להעמיד הדת על תילה ולבאר התורה כפי הצורך, אז ודאי שלא ניתן שהפליטה הנשארת לנו למשגב ולמבצר, שגם היא תאבד תקוותה, ובודאי שרבותינו שטרחו ויגעו מתוך דוחק וצרות, עתה הם בצער על תורתם הנמצאת בעלבון וגם בסכנת אבדון, ושומע אני מבית החיים עד הנה את זעקת לבותיהם של הצדיקים, וגם התורה מתחננת. וממשיך רבנו ומספר על כן קמתי ונתעוררתי, ואשמיע בתוך אחב״י זעקת ליבי וחרדת נפשי, עד מתי יהיה זה לנו למוקש הצרי אין בישראל הרופא אין שם, ובפרט שחזון הדפוס נראה בעליל, ודבריי אשר יוצאים מלהבות קודש עשו רושם אצל החכם השלם כמוה ר׳׳ ר יעקב בירדוגו, ונתנדב בחפץ לב להיות איתי מן המייסדים של חברתינו הקדושה דובב שפתי ישנים. רבי יהושע בירדוגו שהכיר את רבנו בהיותו מסודר בכל עניניו, והכיר וידע כי ליבו בוער כאש להדפיס ספרי רבותינו הקדמונים מסר בידיו את כתבי המשפחה, ובראשם את הכתבים של סבו רבי רפאל המלאך, ואמר לכל בניו שמי שירצה אחד מהכתבים ישאילהו ־ ויחזירהו לרבי שלום, והיה סמוך ובטוח בלבו שרבנו יוציאם לאור בצורה הטובה ביותר.

ואכן רבנו שהחל במלאכה זו עוד בהיותו צעיר לימים, מגלה בעריכתו בהגהותיו בהערותיו ובהקדמותיו חריפות ובקיאות רבה בכל מכמני התורה.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

שרשת הזהב.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

אם אין קמח אין תורה

ממון רב היה דרוש לכל ספר שהיה מוציא רבנו, ובפרט שרבנו השתדל מאוד שהספרים יהיו תורה מפוארה בכלי מפואר, ולכך הדפיסם באותיות מאירות עיניים על גבי נייר משובח ובכריכה נאה.

לשם כך השתדל רבנו ביגיעות רבות אצל נדיבי עם, ופעמים היה הדבר דורש ממנו נסיעות מעיר לעיר, כדי לדבר על לבם של אחינו בית ישראל, שיתנדבו לצורך מטרה קדושה זו. תודות לה׳ יתברך המתנדבים בעם הזילו את כספם לעבודת הקודש להדפסת תורת רבני העדה הקדמונים.

הבא ליטהר מסייעין אותו

באחד המקרים שהיה לפלא בעיני רבנו: מספר רבנו שהגיע אליו שליח המתעניין לעשות צוואה לאשה, ושרוצה היא לעשות עתה איזה מצוה מנכסיה, שתועיל לה לאורך ימים ושנים. רבנו לתומו אמר לו להגיד לה משמו שתצוה לעשות ס״ת, או להדפיס ספר שיראה בעיני רב העיר (שהוא רבנו). והנה עברו שנתיים ונפטרה האשה, והביאו לפניו נוסח הצוואה כתוב וחתום, ״שהאשה ציותה לתת שלוש מאות אלף פראנק לכתיבת ס״ת או להדפסת ספר להרב הקדוש מלאך רפאל בירדוגו זצ׳׳ל. וזה היה לפלא בעיני רבנו שבדיוק באותו הזמן נתן דעתו להוציא לאור את הספר רב הכמות והאיכות ״רב פנינים״ מכתבי המלאך רפאל. והפלא היה יותר שרבנו לא דיבר עם אותו השליח כלל על הדפסת ספרי המלאך רפאל.

והסירותי מחלה מקרבך

סיפור דומה סיפר רבנו בהקדמה לספר ׳דברי יוסף׳ (שהוא אחד מהספרים שהדפיס רבנו מכתבי רבי יוסף בירדוגו זצ״ל) שקרובי משפחה של חולה אנוש שביקשו ממנו שיברך את קרובם, אמר להם רבנו שחושב הוא שהמשפחה צריכה לעשות איזה מצוה שבכוחה יהיה לעזור לפדיון נפשו, ותיכף אמרו לו כל אשר תאמר לנו נעשה, חשב רבנו ואמר להם שאם יקבלו עליהם את הוצאות ההדפסה של הספר שצריך הוא להדפיס, ברור לו שזכות המחבר תגן בעדו, ותיכף השיבוהו שיעשו בשמחה, וברכו ברכת רפואה שלימה, ומאותו היום נראו בו סימני רפואה עד שנתרפא ונהיה לאיש חזק ושלם בדעתו יותר משהיה. לרוב עבודות הקודש בהם היה רבנו עסוק, לשם כך היה רבנו חוטף מהזמנים הקצרים שנשארו לו לצרכי עצמו לטרוח בכל הקשור להוצאות הספרים, ואף בזמני חולשה, ולכך היו ספרים שנשארו אצל הרב שנים רבות עד שהדפיסם, אולם כל הזמן היתה נפשו נכספת ומחכה, מתי יבוא היום, ויזכה להדפיסם לרגל איכותם ויקר תפארת גודלם, ולעשות חסד עם סבותיו המחברים, ולזכות את הרבים מתורתם.

בעבודת קודש זו עסק רבנו כל חייו, גם בהיותו אב״ד בקזבלנקא, וגם בארץ לעת זקנותו שב ויסד את חברת דובש״י, ורבים מן הספרים גם חזר והוציאם במהדורה שניה, וחלק השתדל שאחרים ידפיסום.

כמה וכמה פעמים, תלה רבנו את האריכות ימים להם זכה ומתוך בריאות, וכן מה שזכה להדפיס את ספריו ־ ובכלל לכל מה שזכה, שזה בזכות הטרחה שטרח להוציא לאור את כתבי הרבנים, והאמין בזה רבנו באמונה שלימה.

וזו רשימה חלקית של הספרים של רבני המערב הקדמונים שהשתדל רבנו בהדפסתם:

תורות אמת  דברי משה  דברי יוסף  נופת צופים  לב מבין

פני מבין  דברי שלום  דברי מרדכי  רב פנינים  דעת זקנים

קדושת שבת  גבול בנימין  מי מנוחות  ויאמר שמואל  כתונת יוסף ג׳׳ח

חיים עמוקים  שופריה דיעקב ח״ב  שו"ת עדות ביעקב  משמחי לב  שלל רב

שו״ת משפטים ישרים (לא מכת׳׳י) שרביט הזהב (כתב היד היה שמור אצלו כשלושים שנה)

רבנו היה מתייחס למצוה זו כהוצאת אסיר ממסגר, וכמשים קץ לחושך. וכעוסק

במצות מת מצוה, כל ספר שיצא שמח עליו שמחה עצומה, כל ספר היה לו כמו

ילד שעשועים, רבנו היה מכנה את חברתו ״דובשי״ מלשון יערי ודבשי, כי היתה

לרבנו הנאה מיוחדת, לראות שעמלם של אחרים לא נפל לטמיון. ובכל מקום

התקבלו הספרים בשמחה עצומה. רוב הספרים הם כת״י של רבני משפחתו

ובראשם כתבי המלאך רפאל בירדוגו זצוק״ל שלא היה להם גואל, והוציאם

לאור עם עוד כמה וכמה ספרים.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

אבידתו ואבדת רבו אבידת רבו קודמת

ומה שיש להתפעל, שאעפ״י שהיה לרבנו כתבים רבים שעדיין לא יצאו לאור משל חידושיו הפרטיים, בכ׳׳ז העדיף להשקיע את כוחו ואת כספו בהוצאת ספרי הקדמונים, וגם כשהגיע קרוב לשנתו התשעים עמל והוציא לאור לאחר עמל ויגיעה, את השו׳׳ת עדות ביעקב, ועשה זאת רבנו מפני שפחד שלאחר פטירתו לא ייחסו כבוד לכתבים האלו, וישכחום ואז ירד לטמיון כל עמלו שעמל בסידור ובהגהה. גם הספריה הספרדית ׳בני יששכר׳ בירושלים, וגם מכון אורות יהדות המגרב שבעיר לוד, מכון ׳מלכי רבנן׳ שבעיר אשדוד, ועוד מכונים שהוציאו ספרים רבים מכתבי רבותינו, זכו לתמיכתו ולעידודו החם, ועשה זאת רבנו כיון שידע את חשיבות הפצת ספריהם של צדיקים שאין להם פתחון פה אצל הלומדים, וגם הרגיש רבנו במכונים אלו המשך למפעלו דובש״י. והיה רבנו מחזקם ומעודדם בכל הזדמנות על ענין הדפסת ספרי רבותינו הקדמונים. ובהיות והיה חש בכל רמ״ח אבריו כמה עמל דורש הוצאת כל ספר, לכן בכנסים שהיו עורכים ראשי הארגונים הנ״ל היה רבנו נואם נאום חוצב להבות אש מקירות ליבו בשבח הארגונים, וקורא לכל הציבור לסייע להם בתמיכה הגונה חודשית קבועה, והיה אומר שלהדפיס ספר של חידושי תורה שהוא כאבן שאין לה הופכין ואין לו דורש מצותו גדולה מכתיבת ס׳׳ת, ושזה חובת השעה, והזריז נשכר, כי כל יום שמתאחרים העש מכלה יותר ויותר, ודבר זה בכלל מעוות לא יוכל לתקון, ושמח רבנו שמחה גדולה בפעולותיהם של הארגונים הנז׳.

מספר ראש מכון ׳אורות יהדות המגרב׳ רבי משה עאמר שליט״א על הזמן שרבנו עדיין היה במרוקו, נזדמן לו הספר תורות אמת שהוא הספר הראשון שהוציא רבנו לאור מכתבי היד, וקרא שם את הקדמתו של רבנו על הכאב הגדול שהתחולל בקרבו, כשהיה רואה את כתבי הרבנים הולכים ואובדים, הפנים הדברים, ומאותו הזמן לא מש רעיון זה מנגד עיניו, והתפלל מתי תבוא מצוה זו לידי וגם אנכי אקיימנה, להוציא כתבים שאין להם גואל, ובס״ד מכון זה הוציא עשרות ספרים, חוברות, ארגון כנסים, וכוי, והכל מכוחו של רבנו. ולאחר שנגה אורו של רבנו בא׳׳י הוסיף המכון לשאוב מרבנו הרבה חיזוקים. מייסד מכון אוצרות המגרב ביום עיון מפואר שערך לכבודו במלאת שנה לפטירתו בחוברת שיצאה ע״י המכון לכבוד המעמד כותב ר׳ מאיר: על כן ראינו חובה לעצמנו לארגן יום עיון מכובד זה ולהדגיש את תרומתו למפעלינו בבחינת ״שלנו ושלכם שלו הוא׳׳ מי יתן לנו תמורתו.

החונה פה ירושלים ת״ו ט׳ אלול תשנ״ח ע״ה שלום משאש

משמשים יד ימין לכל בתי הדין. ואני מכרך ברכה חמה לכל העוזרים והתומכים במצווה זו, שזכות הרבנים המחברים תעמוד עימם, ויזכו לבני סמיכי וחיי אריכי, ומזוני רויחי, בזכות התורה הקדושה, עץ חיים היא למחזיקים כה ותומכיה מאושר החו״פ בירושלים עיה״ק כחודש חשוון שנת התש״ן לפ״ק שלום משאש ס״ס הרב הראשי וראב״ ירושלים

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

פרק חמישי: דיינות ומלכות

דינא דמלכותא דינא מינוי הדיינים והרבנים במרוקו מאז ומתמיד, היה על פי גדולי הרבנים שבכל עיר ועיר. אחר שידעו באחד מן הלומדים שראוי הוא לכך ושיוכל  לעמוד על משמרתו ברווח, אזי היו מסמיכים ומכתירים אותו בכתר הרבנות והדיינות גם יחד. כשהמימון ש הדיינים והרבנים היה בא מקופת הקהילה. והממשלה לא רק שלא היו מתערבים בעניני היהודים, אלא אדרבה היו מחזקים את עמדת הרבנים ותקנותיהם, כך שמשפטי התורה במלואם נתקיימו                                                                  

בשנת 1912 (למנינם) אחרי שהצרפתים כבשו כמה מארצות הנמצאים בצפון אפריקה, ונתנו להם חסות: החל מביטחון, חינוך, בנקאות, בתי משפט, בתי חולים, הגיעו גם למרוקו. לאחר משא ומתן והתגרות במשך כמה חודשים, ואחר שהגלו הצרפתים את מלך מרוקו לתקופה ארוכה, הסכימו עם המלך שהם יפרנסוהו בכבוד והוא ימשיך להיות המלך, אלא שכל מה שמתרחש במדינה יהיה בהחלטתם. וכך נהיה.

הקהילות היהודיות שחששו מהשלטון החדש, שח״ו יפגע בבתי הדין היהודים, טבסו עצה ושלחו משלחת של תלמידי חכמים, לבקש שממשלת צרפת תיתן סמכות גם לבתי הדין היהודים שעל פיהם ישק כל דבר שנוגע ליהודים לגזור גזירות לתקן תקנות ולהעניש בעת הצורך. ואכן ממשלת צרפת בשיתוף הרבנים יסדו בתי דינים של הרכב שלשה בערים הגדולות, ובערים הקטנות הושיבו דיין יחיד שיהיה בא כח הב״ד. (במשך הזמן נתרבו הבתי דין) כמו כן בקשו הרבנים שימונה רב ראשי שאליו יביאו את כל הדבר הקשה, ושהוא גם ייצג את היהודים בפני הממשלה הצרפתית. וששכר הרבנים והדיינים יהיה מקופת הממשלה, ובכך ג״כ לא יהיו הדיינים תלויים בחסדי הקהל, ותמורת זו הגיעו לסכמה שעל היהודים לשתף איתם פעולה במיסים וכדו׳.

הנאון הגדול רבי רפאל אנקווה

 חכמי מרוקו נתנו עיניהם ברבי רפאל אנקווה שהוא המתאים ביותר לכהונת הרב הראשי למרוקו. רבי רפאל היה גאון גדול ומתמיד עצום בתורה, ואב״ד :עיר סלא, ששמו הטוב הלך לפניו בכל ערי מרוקו, ושכבר אז היה נחשב לקדוש אצל היהודים. הרב בענוותנותו נתקשה מאוד מלקבל על עצמו תפקיד רם זה, באומרו הרי ישנם אב״ד רבים ומדוע בחרו רק בי, אמנם המושלים הצרפתים ששמעו על רבי רפאל, הודיעו חד משמעית, שאם רבי רפאל לא יסכים, לא יסכימו לתת חסות לרב אחר. אחרי ימים של מחשבה ופגישות שנפגש רבי רפאל עם רבני מרוקו, וראה שאכן מסכימים הם בכל לב שהוא יהיה הרב, הודיע רבי רפאל שמוכן הוא להתמנות לרב הראשי, ואכן זכה רבי רפאל ושימש בתפקיד זה עד ליום פטירתו. במשך חייו וגם לאחרי פטירתו כינוהו ״הנר המערבי וראש רבני המערב״

איש על העדה

תורה, גדולה ועושר, התאחדו ברבן של בני המערב, רבי רפאל אנקאווה המכונה בפי כל (כבר בחייו). רפאל המלאך. זכתה מרוקו שעמד בראשה איש זך המידות, כביר המעשים אביר המצוות, גאון עצום בתורה, עמקן בהלכה, צנוע, עניו, ומוסר נפשו על קוצו של יוד, ושכל הליכותיו היו ללא דופי, כמלאך מושלם. רבי רפאל נולד לאביו הגאון רבי מרדכי בעיר סאלי שבמרוקו בשנת התר״ז (1847), משפחתו מיוחסת ומפורסמת למעלה בקודש עד רבני קסטיליא וספרד מלפני כ ־ 900 שנה, שהעמידה בעלי מופתים ויושבים על מדין, אנשי ציבור משרתי קודש, מנהיגים ורועים רוחניים סגנים ואלופים בבתי המלוכה. כמה מזקני אבות המשפחה נהרגו על קידוש ה׳ על ידי שונאי ישראל, ושם המשפחה נתקדש לדורות.

רבי אפרים אלאנקאווה הקדוש והמלומד בניסים מזקני המשפחה שניצול מאימת האינקויזיציה בשנת הקנ״א (1391) יחד עם חבירו הגאון והפוסק רבי יצחק בר ששת ־ הריב״ש, אחרי נדודים ותלאות הגיעו למדינת אלג׳יר, שם הקימו וחידשו את מבצרי התורה.

ראשונים שמסרו נפשם על קדוש ה׳ נעשה להם ניסים פעם הוצרך רבי אפרים להגיע לעיר תלמסאן עם שיירה גדולה. בהגיע יום שישי השיירה המשיכה נסיעתה במדבר ולא הסכימה לשבות, פרש רבי אפרים מהשיירה, וקבע מושבו בלב המדבר כדי לא לחלל שבת, והשיירה המשיכה ללא מעצור. עם כניסת השבת הבחין רבי אפרים באריה ענק המתקרב מולו, ומנענע בראשו ובזנבו לאות כניעה ורובץ לרגליו. רבי אפרים הבין שהקדוש ברוך הוא שלח לו את האריה לשומרו מחיות טורפות ומשודדי המדבר, באותה שבת חש רבי אפרים התרוממות וקדושה עלאית שמעולם לא זכה לדרגה כזו. בצאת השבת שמע רחש לחש, ומתוך החושך, הבחין בנחש נוראי הזוחל לקראתו יעלה על גבו של האריה, נצמד לצוארו של האריה כעין מושכות, האריה יתקרב לרגלי רבי אפרים כרומז לו לרכוב עליו. עלה רבי אפרים עם תיקו על

גבי האריה, וברגע זינק האריה כאשר הנחש שבצוארו משמש רסן בידיו של רבי אפרים, ועוד לפני חצות לילה השיג האריה את השיירה שכבר נכנסה לעיר תלמסאן, השיירה נדהמה והופתעה מן המראה הנוראי שרבי אפרים רוכב על אריה ענק ובידו נחש מטיל אימה. ראש השיירה השתטח לרגלי רבי אפרים בבקשת סליחה ומחילה, על שזלזל בבקשתו מלהתעכב בנסיעה בשבת, רבי אפרים מחל לו ־ בתנאי שלא יטול שום שכר מנוסעיו היהודים, מפאת שהכריחם לחלל את השבת. ראש השיירה נענה לגזירת הרב בשמחה, האריה נהם נהימה נוראה :פרידה מרבי אפרים, ויחד עם הנחש הפכו פניהם למדבר ונעלמו. סמו של רבי אפרים התפרסם חיש מהר במדינה. נס זה הינו אחד מרבים ־:ונעשה לרבי אפרים שהוא מזקני המשפחה האצילה והרוממה.

רבי רפאל נשא לאשה את בת הגאון המיוחס רבי יששכר אצראף אב בית הדין :סאלי, שעלה ארצה וכיהן כרב העדה המערבית בשנת התר״מ (1880). תקופה נדולה היה סמוך רבי רפאל על שולחן חותנו רבי יששכר תוך שהוא מנצל את זמנו לעמלה של תורה ולהתעלות בקדושה ויראת שמים, בהיותו בן 22 מינהו זותנו לדון ולהורות כחבר בית הדין יחד עם הגאונים ר׳ יצחק אמזלג ודודו רבי .מסעוד אנקאווה. וכבר באותם הימים שימש רבי רפאל רב ומורה צדק. ־בי רפאל ייסד ישיבה חשובה בעיר סאלי המפורסמת בגאוניה, אליה נהרו תלמידים רבים שספגו ממנו תורה יראה מידות טובות וחכמה בכל ענפי היהדות. מהמפורסמים שבהם: הם רבי אברהם רווח מחבר הספרים ״ויען אברהם״ "לאברהם למקנה״, ששימש מורה צדק בעיר סטאט, ומשנהו רבי אפרים אנקאווה ראש אב בית הדין בערים אושדה ומרקאש. רבי רפאל שנא בכל מאודו לקבל מתנות וטובות מאחרים, ולא נהנה משום אדם אלא מיגיעת כפו, ונתעשר מברכת ה׳, עסק זמן מועט במסחר ביושר וכנות וזכה לשפע הצלחה, גם את ספריו הנפלאים חילקם חינם אין כסף לשוחרי התורה. לא החניף לשום אדם ובענייני התורה ושמירת המצוות עמד כצור איתן לשמירתם, לחם מלחמה של תורה ללא פחד ואימה, היה תקיף בענייני צניעות, ודרש על כך ברבים להמשיך בלבוש הצנוע ולא לשנות מהאופנה החדשה, שהחלה אז לקצץ בשמלות ובחולצות.

עת לעשות לה׳

כאשר מונה לרב ראשי וראש אב בית הדין העליון של העיר רבאט ופרבריה, בשנת התרע״ח (1918) היה זה בהיותו בן 71 שנותיו משרה רמה זו אושרה על ידי הנציב העליון של ממשלת צרפת ששלטה על כל מרחבי האזור. בשנת התר״ץ (1930) בהיותו בן 83 שנותיו עוטר בלגיון הכבוד של ממשלת צרפת והוכר על ידי אומות העולם כחכם היהודי של כל יהודי מרוקו עריה ופרבריה הרבים. מענוותנותו הגדולה סירב לשאת בתפקידים אלו, אולם לנוכח ההתדרדרות הדור והפרצות הרבות שהיו בימים ההם, הוכרח על ידי הרבנים ליטול תפקידים אלו למען הכלל.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

תורתו מכרזת עליו

מכל רחבי העולם היהודי שיגרו אליו שאלות וספקות, מצרפת, טורקיה, ארץ ישראל, ארצות אשכנז, עירק, ותימן. חיבורו הגדול ב״ח על השולחן ערוך נקרא קרני רא״ם׳ ב. ״תועפות רא״ם ־ שו"ת ג. ״פעמוני זהב״ בעניני חושן משפט ד. חדד ותימא״ חידושים ל- 12 מסכתות בש״ס ופירוש על תוספות יום טוב מגילה. ה. ״פעמון ורימון״ דרשות. ג וספר ״שער כבוד ה׳״. השמות של חיבוריו ברמזים את שמו ואת שם אביו. רא״ם בר״ת רפאל אנקאווה בר מרדכי, מלבד גאונותו חיבוריו ופסקיו הפצת תורתו שמירה על גדרי ההלכה והצניעות ענוותנותו, ותפקידיו הפוריים שהיו לשם דבר, לחם בכל עוזו להציל עשוק מידי עושקו, לסייע לעניים לחולים ולדוויים, סעד וסמך כלכלית ורוחנית לכל דווה יום, ולכל יתום ואלמנה שבור ונכה רוח היה להם רבי רפאל לאב ומגן, עזרם והוציאם ממסגר העוני וסבלם הנפשי, רבים התאכסנו בביתו וסעדו מלחמו במשך חודשים, ופעמים אף שילם קנסות שהוטלו על האנשים מבני ישראל, ״בכך פדאם מבית הכלא בממונו הפרטי, כדי שביתם לא יהרס ובני משפחותיהם לא יופקרו לכל רוח.

טרם יום נסיעתו

חודש ימים לפני פטירתו הודיע רבי רפאל למקורביו תלמידיו קרוביו ואנשי החברא קדישא, כי זמנו קצוב, מסר הוראות ברורות לסדרי הלוויתו וקבורתו הספדיו ושמירת החודש והשנה, בשעותיו האחרונות בהגיע הגאון הקדוש רבי רפאל לפ״ח (88) שנים, התקדרו השמים בעבים שחורים, בליל שבת קודש ד׳ מנחם אב התרצ״ה (1935) נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון האלוקים, ורבי רפאל מסר את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים.

המונים בכל רחבי מרוקו וצרפת הגיעו במהירות להלויתו שהיתה ביום ראשון ה' באב, גם נציגי ממשלות ומדינות באו להיפרד מרבם, 40,000 איש ליווהו לבית עולמים, 12 חכמי דורו המופלגים נשאו את מיטתו העטופה בטליתו, 12 בעלי תקיעה תקעו והריעו בשופרות, 200 תינוקות של בית רבן לבושי שחורים צעדו ב – 4 טורים לפני הארון כשהם נושאים בפיהם קינות ופסוקי תהילים בקצב אחיד ונגינת אבל ויגון, גופו הקדוש נטמן בעיר סאלי, 30 יום נערכו הספדים ברחבי העולם היהודי. יהי זכרו ברוך ויעמוד לנו למלאך ומליץ טוב על אחיו.

לאחריו כיהן הגאון רבי יהושע בירדוגו זצ״ל כמה שנים אלא שכיון שנחלה חזר לעיר במקנס, בשנת תש״ט החל לכהן בתפקיד זה הגאון רבי שאול אבן דאנן מחבר הספר שו״ת ׳הגם שאול׳ וספר נאות דש״א, (שהוא בנו של הדיין פאר הדור רבי שלמה אבן דנאן זצ״ל שהיה אב״ד שנים רבות בפאס וכשחנכו את הב״ד הממשלתי שבראשותו של רבי רפאל אנקווא ברבאט קראו רבי רפאל לרבי שלמה שיכהן כדיין בבית דינו, ספריו שו׳׳ת בקש שלמה ושו״ת אשר לשלמה הם מהספרים היסודיים בפסיקה במרוקו נפטר בכח׳ חשון שנת תרפ׳׳ט.) הרב שאול עלה לארץ ישראל בשנת תשכ״ה והיה מרבני העדה המערבית בירושלים, (נפטר בשנת תשל״ב בהיותו בגיל 90) משנת תשכ׳׳ה כיהן בנו של רבי רפאל – הגאון רבי מיכאל יששכר אנקווה זצ׳׳ל (נפטר בשנת

תשל׳׳ב). ולאחריו כיהן רבנו במשרה זו עד סוף שנת תשל׳׳ח.

משיב כהלכה

כפי שספרנו ידע רבנו להבדיל בין מים למים: בין הזמנים שבהם התעסק עם הצבור, לבין הזמן שבו עסק עם התלמידים בלימוד התורה, לבין הזמנים שהיה לומד את לימודיו פעמים רבות עד לאור הבוקר, ולבין הזמנים שהיה משכים קום להכין את שיעוריו. כל דבר היה חשוב ולכן לכל דבר הקציב זמן, ושכבר בצעירותו ממש פנו אליו בשאלות חמורות בכל ארבעה חלקי השו״ע, ותשובותיו הקולעות מצאו חן בעיני אבות בתי הדין.

כתב המהר"ל בספרו נתיבות עולם, " החכמים הם עצם התורה, וכמו שנתן ה' תורה לישראל, כך נתן להם החכמים " הופעת חכמי התורה בישראל, מגלה לנו המהר"ל שהם כעין נתינתה של התור.

מתנה טובה הוציא הקב"ה מבית גנזיו בדורנו, ונתנה לישראל, והוא הגאון האדיר והצדיק העצום – רבנו שלום משאש זצוק"ל, שהרנין כל לב יהודי, ולוּ בעצם העובדה שבדורנו הנוכחי חי אדם גדול כזה, שכל כולו היה חידוש, הן באורחות חייו ובמידותיו המופלאות, הן בבקיאותו בכל חדרי התורה, הן בגדולתו להבין כל עניין בעומק ובמלוא הבהירות, והן בפוריותו העצומה לחדש ולכתוב ספרים הרבה כמעיין המתגבר בשכל ישר וצלול.

תורתו מכרזת עליו

שמו הטוב כתלמיד חכם ופוסק גדול, עבר חיש את גבולות העיר מקנס ויצא למרחקים וכבר בשנת תרצ״א בהיות רבנו כבן 22 מוצאים אנו שהתייחסו אליו כמורה הוראה בענינים קשים (לדוגמא עיין בתבואות שמש ח״ב סי׳ ח׳) וכבר בשנת תרצ״ד בהיותו בן עשרים וחמש מוצאים אנו בספריו תשובות לשאלות שנשלחו אליו שיחוה בהן דעתו, וכבר בהיותו בן שלושים מוצאים אנו שפנו אליו אבות בתי דין לעיין בנדונים קשים בענייני חושן משפט, דוגמא לזה מוצאים אנו בספרו תבואות שמש חלק חושן משפט עמי פג׳־צא׳ תשובה לביה״ד בקזבלנקא. ובעמ' כו' מובאת תשובה בת שלושים עמודים בענייני חושן משפט משנת תש״ה לאב״ד דקזבלנקא ונשיא ביה״ד הרבני רבי משה חי אליקים זצ״ל המכונה המשמ״ח אלקים, (והיו שקראוהו ׳התנא הירושלמי׳ כיון שמקום הולדתו היה בא״י, והגיע למרוקו בשנת תרע״ד בשליחות לטובת תושבי ירושלים, ואז החלה מלחמת העולם הראשונה והוכרח להשאר במרוקו עד יעבור זעם, ואז הכירו את גדולתו ומינוהו לרב ודיין, לאחר המלחמה הביא גם את משפחתו לגור במרוקו). (בחוברת ׳אור המערב׳ ראיתי במאמר של הרה״ג רבי משה ויזגן זצ״ל אב׳׳ד מראקש, שכותב: שרבי משה חי אליקים הביאוהו רבני מרוקו למרוקו בשנת תרע״ד ללמד תורה… ולא כנ״ל שהיה שד״ר) אותו הזמן שיצא ממקנס כדי להיפגש עם ראב׳׳ד דקזבלנקא כדי לשאת ולתת עימו על התשובה הנ״ל, היתה זו הפעם הראשונה שיצא רבנו מגבולות מקנס, ואז אמר ״בנו חשבתי שגבולות מקנס הם גבולות מרוקו, אבל עתה הנני רואה שמרוקו גדולה ולא כמו שחשבתי. האב״ד שהתרשם עמוקות מרבנו, החל מאותו הזמן לשלוח לרבנו את הבעלי דין שהגיעו ממקנס להתדיין אצלו.

שמחים בראיתו

בספרו וחם השמש עמי שיב׳ מספר הרב שבצעירותו נכנס לבית הדין שבקזבלנקא, ושם כיהן בדיינות רבי אברהם אביחצירא זצ״ל עם המשמ׳׳ח אלקים זצ״ל, ובראות רבי אברהם את רבנו ביקש מכל הדיינים לקום, ובירך שהחיינו, כיון ששמח מאוד בראית רבנו.

ויאבק איש עימו

תקופת רבנו בניהול הת׳׳ת לא היתה קלה, כי פתאום אנשים נתנו בו עיניהם שכאילו כבר נתעשר, וכן היו לו ויכוחים עם הורים, עד שלפעמים במשך הויכוח היו מושכים לו בבגדיו, הויכוחים נבעו כתוצאה מזה שאנשי מקנס היו בהם הרבה חכמים, וכל אחד חשב לחנך בשיטה אחרת, ובעיר מלאה חכמים זה קשה כפליים להיות מחנך של 3,000 תלמידים, לאחר כעשר שנים שהיה עסוק בתלמוד תורה, הגיע למסקנה, שמלאכה זו בשבילו, היא קשה מנשוא, לכן החליט בעצת רבותיו להשקיע בשינון לימוד והדיינות בתקוה לכהן כדיין.

בשנת תש״ז פנה רבנו לבית דין הגדול שבראשות ראש אבות בתי הדין במרוקו ואב״ד לערעורים ברבאט הגאון רבי שאול אבן דאנן זצ״ל כדי שיערכו לו בחינה בכל ההלכות הקשורות לדיין, אמנם מאחר והכירו הרבנים את גדולתו רצו לתת לו מכתב סמיכה ללא בחינה, אך רבנו התחנן שכדי שלא יאמרו שיש בסמיכת הדיינים איפה ואיפה, רוצה הוא להיבחן ככל המבקשים, קשה היה לשכנעם שיבחנוהו אך לבסוף הצליח לשכנעם, וגם כשהצליח רבנו לשכנעם כל זמן המבחן, היו מתנצלים שוב ושוב על השאלות שהם שואלים וחוקרים אותו. ובתעודה שהעניקו לו, כותב הראב״ד רבי שאול אבן דאנן שהצלחתו במבחן היתה גדולה, כיאות וכנאה לדיין בישראל.

פרסומו של רבנו היה הולך ורב מיום ליום, קהילות רבות בקשו להכתירו בנזר הרבנות, ומאז פנו אליו כחמישה הצעות מיושבי על מדין לבא ולכהן דיין בעירם, אך רבנו סרב, כי בכל זאת היה קשה לו לעזוב את פעילותו החינוכית הרוחנית והתורנית שבעירו מקנס, ומה גם שהרב בחכמתו רצה שהדיינות תהיה בעבורו גם כלי לעליה בתורה, לכך סרב לכמה הצעות לכהן בבתי דין של עיירות קטנות.

אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

ראב״ד קזאבלנקא

אתן לך את המפתחות של העיר״ מלים אלו אמר ראב״ד קזבלנקא הרב משה חי אליקים המכונה המשמ״ח אלקים לרבנו, כדי לשכנעו שיבוא ליטול חלק בקבוצת הדיינים שבבית הדין שבראשותו, וכאמור שבכל זאת היה קשה לרבנו לעזוב את פעילותו הרוחנית שבמקנס, אלא שבשנת תשט׳ לאחר פטירת הראב״ד הרב משה חי אליקים זצ״ל בשנת תש״ח, היה מוכרח להענות לבקשת הדיינים והקהילה שבקזבלנקא ליטול על עצמו את עול הדיינות, ועל אף גילו הצעיר(40) נבחר לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקא.

המילה קזבלנקא מקורה בספרדית, אמנם בערבית קראו לעיר: דאר לבידא וכוונת שני השמות היינו הבית הלבן ע״ש הבית היחיד שנשאר לאחר רעידת אדמה שפקדה את קזבלנקא לפני כ – 250 שנה, ונשאר בעיר רק בית אחד לבן.)

הכל הולך אחר החיתום ורק לאחר שעבר רבנו לקזבלנקא, אזי התעוררו אנשי מקנס לדעת את ערכו הגדול וחינו היקר של רבנו.

ולהודות על האמת, אמרו לו ׳הטוב לב שלך הוא שניצח אותנו׳ כלומר מה שראינו שכל מעשיך הם מטוב לב, זה הביא אותנו בסוף כל ויכוח להבין שאתה הוא הצודק.

רבנו כיהן בדיינות עם ידידו הרה״ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל ובראש ההרכב עמד הראב׳׳ד רבי חיים דוד אבן סוסאן זצ״ל. וכפי שכותב רבנו בראש הספר ״משיבת נפש״ לבנו של הראב״ד, שתענוג נפלא היה לו לשבת בבית הדין, עם הראב״ד הגאון הנ״ל, כי הוא היה שלם בתכלית השלימות. חכמה יש כאן, זקנה יש כאן, ענוה יש כאן. רבי חיים דוד הוא בנו של רבי אברהם שהיה רבה של העיר דבדו, רבי אברהם נפטר בשיבה טובה בשנת תש״א. בשנת תשט"ו נתמנה רבנו ליו״ר הב״ד, (מינוי זה של יו״ר הב״ד הוא למעשה בפועל כראש הב״ד, אלא מפני כבודו של הרב חיים דוד אבן סוסאן שהיה עודנו בחיים אלא שחלה, לכך לא ניתן לו עדיין את התואר של ראב״ד.) ובשנת תש׳׳ך לאחר פטירת הרב חיים דוד זלה״ה מינוהו לרבנו גם לרב הראשי לקזבלנקא וראב״ד.

רבנו היה האיש המתאים למשרה הרמה הזאת, הן מצד גדלותו העצומה והמעמיקה באבן העזר ובחושן משפט, והן מצד אישיותו המרשימה ומדותיו התרומיות ויראתו הקודמת לחכמתו, והן מצד גישתו המתונה בדין, וירידתו לעומקא דדינא וכח הכרעתו שהיתה ללא פקפוק. והן מצד כושר מנהיגותו הבלתי שכיח, ואף חברי בית דינו העריצוהו, ומסרו לידיו את הנהגת בית הדין, רבנו הוא שניהל את מהלך המשפט בבית דינו והכריע את הדין בצורה ברורה וללא כל היסוס, וכל פסקי בית דינו מבוססים על פי ההלכה הפסוקה, ולפי מנהגי רבותינו הגאונים גדולי הדורות הקדמונים אשר קבעו מסמרות בכל פרטי ההלכות בארבע חלקי השולחן ערוך, אשר היה רבנו בקי בהן ובשמותיהן, ולאורם היה הולך, ובתוקף כחה של תורה באה הכרעתו אם לשבט ואם לחסד.

יקוב הדין את ההר

מעשה שהיה בבית הדין במרוקו שבאו שני מתדיינים וכל אחד שטח טענותיו, כשהחלו הדיינים לצדד בטובת אחד המתדיינים, אחד מהדיינים הותיקים מבלי משים לב החל לספר שהוא מכיר את אמיתות המתדיין השני, וודאי שצריך לצדד לטובתו. קם רבנו שהיה עדיין צעיר וחדש בבית הדין ואמר לו ׳או שתשתוק, או שתפסל מלהיות דיין, שהרי אם תעיד הרי ׳אין עד נעשה דיין.׳…

מחברי בית דינו במשך השלושים שנה שהיה בקזבלנקא מוצאים אנו את הדיינים הרה׳׳ג מעוז ומגדול הרב משה מלכה זצ״ל שלימים נתמנה לרבה הראשי וראב״ד של פתח תקווה ומח״ס שו״ת מקוה המים חמשה חלקים, ס׳ דרש משה, וספר נטפי המים, נפטר יד׳ אדר תשנ״ז. הרה״ג רבי יצחק חזן זצ״ל שלימים נתמנה לחבר ביה״ד העליון מח׳׳ס שו״ת יחו׳׳ד ג״ח, כה לחי על הגדה של פסח, ליצחק עה׳׳ת, נפטר א׳ אייר תש"ןן. הרה״ג סיני ועוקר הרים׳ גדול המדקדקים והפרשנים במרוקו הגאון רבי חיים רפאל שושנה זצ׳׳ל נולד בשנת תרעב׳ נפטר יא׳ תשרי תשמ׳׳ו בסוף ימיו שימש ברבנות בבאר שבע הגיה וסדר מחדש את ספרי אוצר הפיוטים ״אעירה שחר״ בשלושה חלקים. הגאון רבי שמעון דיין זצ״ל שלאחר מכן היה דיין בירושלים ונפטר בדמי ימיו, הגאון רבי רחמים בן עמרא (עמר) לאחר שעלה לארץ נתמנה לרב בקרית מנחם ועיר גנים. הגאון רבי מימון מיארה והגאון רבי שמעון סויסה שליט״א..

בתמונה: הגאונים חברי בית דינו של רבנו: מימין הרב משה מלכה, רבנו, הרב חיים רפאל שושנה, הרב יצחק חזן, הרב רחמים בן עמרא.

ולכשנתבונן במזמור שכתבו וחרזו חברי בית דינו לרבנו כאשר הוציא את ספרו ״מזרח שמש׳ בו הם מבטאים במקצת את אהבתם הנאמנה לרבנו, והכרתם ברוח קדשו, במעלותיו הלימודיות, ובמדותיו התרומיות, והתבטלותם אליו כתלמידים לפני רבם. ואלו דבריהם: (הדברים מרוממים למעיינים הדק היטב בדבריהם, כי כל מילה שבמזמור שקולה ומדודה וחשובה) כל בית פותח במילה רב ומסיים במילה שלום, לרמוז שהמזמור לכבוד הרב שלום.

רב עוד יוסף להשביע נפש שוקקה מתבואות שמשו

 שו״ת על ד׳ טורים סדורים ובאים מבית מדרשו

פסקים מזוקקים ומצודקים – צדק לבש וילבשו

 מיופים משופים ומנופים בנפת רוח קדשו

 ובית שמ״ש אשר בנה לר״ם במז״ל לתאוה גרסה נפשו

 עם דרושים אשר דרש שבת בשבתו וחדש בחדשו

דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב ולמורשו

 וחם השמש לעורר לבבות ולחמם נפשות מנוגה נגדו ושביב אשו

לדעת מה יעשה ישראל כלפי קדושו ומרים ראשו

 אל א-להים ה׳ אבי עד שר שלום

רב פעלים מקבציאל אסף וקיבץ תורת ראשונים

 ביוזמתו הנעלה ורעיונו הנפלא דובב שפתי ישנים

 חרות בכתב ורשום בספר תורות אמת צרופים ומלובנים

 יין ישן בקנקן חדש – טועמיו לי ־ לי אומרים ועונים

 לא ברעש אך מי מנוחות לחמו נתן מימיו נאמנים

את פני מבין חכמה מלב מבין דלה דלה רב פנינים

 דברי שלום ואמת הביע בטוב טעם ודעת זקנים

דברי משה ודברי מרדכי ודברי יוסף רוזני הארץ האיתנים

 גם מקדש הציב בגבול בנימין חצי גבור שנונים

זכרה ה׳ אלהים לטובה וצו בריתך אתו החיים והשלום

ד

רב אתה וכוח גדול לך – ואיש אין בארץ

 לתאר ולספר עד כמה היה עצום ורב המרץ

 אשר השקעת בהצילך משני הטחב והשרץ

 גליוני שפוני טמוני חול צפוים היו אל קרץ

 ומי יגיד עוז רוחך בו נגשת למלטם מכליון וחרץ

 משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו כנתינתם מערץ

ידי מחוקקים עשום ויכוננום בשקידה וחרץ

 יושבי כסאות למשפט גבורים לעמוד בפרץ

רוח ה׳ דבר בם אמרי יושר נמרצו מרץ

בקש לו ה׳ איש כלבבו ויקרא לו ה׳        שלום

הערת המחבר :

תחב והשרץ – רקבון ותולעים

שפוני = חשובים (עי׳ רש״י מגילה ו.)

 קרץ = שבורים מלשון קרוץ מחומר.

 חרץ = גמור (עי׳ ישעיה י־כב,כג)

 מערץ = מלשון עריץ וחזק.

 וחרץ = וחריצות

 מרץ = מלשון עז וחזק.