אח אשר יאהב ה׳ יוכיח

כשהתגברה מחלתו של הרב משה אהרון פינטו, באו עליו ייסורים גדולים. הוא לא ביקש דבר, אלא הסתגר בחדרו המיוחד, עלה על מיטתו, ונהג לבכות ולדבר בלחש. בני ביתו ניגשו ועמדו ליד הדלת, ושמעו כי תוך כדי בכייה התפלל הרב על כלל ישראל ועל כפרת עוונותיו שלו

בנו, הרב חיים שליט״א, ראה בסבלו ובייסוריו, וכמה וכמה פעמים נכנס אליו ושאל אותו אם הוא מסכים לכך, שרופא יגיע וינסה להקל על ייסוריו. הרב סירב. ״בני״, אמר לו, ״אל תביא רופא, כי אין לי כל תרעומת על השם יתברך, ואם מרוב כאבים אני נאלץ לבכות, הרי שמתוך הבכי בוקעת ממני תפילה מעומק הלב, ואני מנצל אותה להתפלל ולערוך חשבון נפש על הכלל ועל הפרט. דע לך בני, כי מי שאין לו כל תרעומת וסובל בשתיקה, מקבל עליו את הייסורים באהבה״.

הרב התייחס אל ייסוריו בבחינת ״את אשר יאהב הי יוכיח״. במשך ימי חוליו היה הרב מבקש בתפילתו ״׳הנשמה לך והגוף פועלך, חוסה על עמלך׳. ריבונו של עולם, אם הנשמה שלי מתוקנת כראוי – קח אותה אל בית גנזיך, וחוסה על עמלך, חוסה על הגוף, שלא יירקב ויתנוון בחיי״.

הרב הרגיש, כי ייסוריו מהווים כפרת עוונות על כלל ישראל. שכן, מסכת ייסוריו סיימה פרק חיים מופלא, של לימוד תורה, הסתפקות במועט, התבודדות והסתגרות מחיי העולם הזה ולימוד זכות על כלל ישראל. בעת שגברו עליו המכאובים אמר לפני קונו: ״ריבונו של עולם, צערי זה יהיה לכפרה על כלל ישראל. אם אדם חוטא, הוא מביא קורבן חיה ועוף ואתה מכפר. וביום הכיפורים היה כהן גדול משלח שעיר לעזאזל המדברה, וחטאיהם של ישראל כצמר היו. הנה גופי מונח לפניך כקורבן, לריח ניחוח לכפר על עוונות בני ישראל ועל חטאיהם״.

כל בני הבית, שעמדו סביבו, נתנו את קולם בבכי, על נכונותו ומסירותו למען הכלל, כשהוא מעמיד את טובתו האישית בתחתית סולם העדיפויות. יתירה מזאת. הרב משה אהרון ראה זאת כזכות, שבו בחר הקב״ה להיות קורבן. ״אם באו עלי כל הייסורים הרי שאני חביב ואהוב על ה׳ יתברך, כמו שנאמר ׳את אשר יאהב ה׳ יוכיח׳. ומכיוון שכך, הריני מבקש מהקב״ה לדון את כל עם ישראל לכף זכות״.

בהקשר לכך ראוי לציין את מה שנאמר בספר ״תולדות יצחק בן לוי ״ לפרשת ויחי, ששם נכתב כי צדיק המלמד בחייו זכות על ישראל יש לו גם בעולם האמת מדרגה שכזו, להמליץ טוב על עם ישראל. ועל כך גם נכתב, כי ביום שהצדיק נפטר מן העולם פוסקים הלכה כמותו בישיבה של הרקיע.

מים נובעים

ביום השנה הראשון לפטירתו של הרב משה אהרון פינטו זצוק״ל,לאחר עריכת ההילולה, במעמד אלפים, עלו רבים להשתטח על הקבר. באחת ההקפות סביבו היפנה אחד המכובדים את תשומת ליבו של הרב חיים פינטו לכך, כי מים נובעים ממקום קבורת הצדיק. הניח הרב את ידו ליד המקום שבו חרוט שמו של הרב על הקבר, והנה, אמת נכון הדבר. הוא חש בזרם מים. הקהל שמסביב שם לב לכך, וכולם מיהרו ונדחקו כדי לזכות ולטבול את הידיים במים הנובעים. כשעשו כן, מייד נפסקה הנביעה.

חביבים

יסורים לפני המקום

משהתגברה המחלה והוא אושפז בבית חולים, החליטו הרופאים כי יש לקטוע את רגליו, ובכך להפסיק את כאבי התופת, שמהם סבל, ולמנוע את התפשטות המחלה לאיברים אחרים בגופו. הרב משה אהרון פינטו התנגד לכך בכל תוקף. שכן, את ייסוריו קיבל באהבה, בבחינת ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ככל שכאביו גברו, כך הרגיש קירבה יתירה כלפי המקום.

כשבני המשפחה הפצירו בו ודיברו על ליבו כי יסכים לקטיעה, אמר להם: ״את הכאבים מרגיש רק אנוכי לבדי, והקב״ה נתן אותם רק לי. בוטח אני בה'רופא חולים ובורא רפואות, כי הוא ירפא אותי. וחוץ מזה, הקב״ה הפקיד אצלי רמ״ח איברים, ואני חייב לשוב אליו ולהשיב לו אותם כשכולם אצלי״.

ואכן, חודשים לאחר מכן הגלידו הפצעים שהיו על רגליו, והכאבים שככו משהו. בני המשפחה שמחו על כך שכאבו הוקל, אך הרב לא הראה אותות שמחה וסיפר מה מציק לו: ״שבת נחמו מדאיגה אותי״, אמר.

בשבת נחמו שותקה מערכת הדיבור שלו. מרוב כאביו היה מכאן ואילך קם ומרים את ידיו כלפי מעלה, רוקד ושר, ומודה לבורא עולם.

אז כאילו אמר את מה שנהג לומר בעת שהיה מסוגל לדבר: ״חביבים ייסורים לפני המקום״. ולא הסתלק הרב מהעולם עד שכל גופו היה מוכה ומיוסר, ללא מתום.

בשלב מסויים, כשהיה על סף שערי מוות ולא זיהה את מבקריו, כולל ילדיו ובני משפחתו, החליטו מקורביו כי יפסיקו לאפשר את הביקורים אצלו, שהיו למעשה קבלת קהל, לברכה ולתפילה. אולם, יומיים לאחר ההחלטה הזו חלמה אשה צדקת וייראת שמיים חלום, שבו הופיע הרב ודרש ממנה ״לבטל את ההחלטה המוזרה הזאת, כי אסור למנוע טוב מכלל ישראל״. הוא הוסיף, כי די אם ישים המבקש מים מחת למיטתו כדי שאלה יתברכו ותשרה עליהם הברכה.

האשה סיפרה על חלומה, ובני המשפחה נהגו על פי החלום.