שירת הרמ"א-מאיר נזרי


מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

פתח דבר

קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.

קובץ פיוטיו של הרמ״א נדפס שלוש פעמים וזכה לשבחים בהקדמות. להלן קטעים קצרים מהן: ההקדמה הראשונה מאת ר׳ אבא אלבאז זצ״ל, שכתב עליו בין היתר כך:

…״ומודעת זאת בכל הארץ שהרב… רפאל משה אלבאז זצוק״ל המחבר ספר השירים הזה… המרוקם בפתילי רוה״ק ויערבו עליו [על הקורא] פניני אמריו וספירי מליצותיו, ועיניו יחזו כי הוא מתהלך בגן עדנים. המשובץ בפרחים נאים. נטעי נעמנים. ורדים שושנים. מינים ממינים שונים. אשר נופת יטיפו שירי הודאות לאל חי, שירי מוסר השכל, נוקב ויורד לחדרי מוח האדם אשר הוא אדם, שירי התבוננות בטבע המציאות, שיר לאומי, ובסופו ספר קול בוכים אשר קונן הרב הנז׳ןכר] על הרבנים הראשונים ועל קרוביו שנעדרו ממנו, המכאיבים לב ושומעיהם, מדבריו הנחמדים, ומליצותיו הנעימים״…

ההקדמה השנייה מאת ר׳ ישועה שמעון עובדיה זצ״ל. לאחר סקירתו את תחנות השירה בישראל החל מן השירה המקראית, דרך השירה בספרד ועד לשירת ר׳ ישראל נג׳ארה מגיע הוא לשירת הרמ״א בדור האחרון:

ובימי הדור הזה האחרון… הפליא לעשות במלאכה הזאת מארי דאתרין איש חיל רב פעלים ורב מהללים פאר הדור והדרו. ועליו יציץ נזרו. הרב המופלא. וכבוד ה׳ מלא. עטרת חכמים. מבחר עצמים. סבא דמשפטים. הדו״מ כקש״ת כמוהר״ר רפאל משה אלבאז זלה״ה. הרב הנאור הזה מלבד ידיעתו בכל דבר חכמת בינה היה גם מליץ מפואר ועטו עט סופר מהיר, ולשונו ממהרת לדבר צחות חן חן יוצק על שפתיו. ויעש גם הוא מטעמים. שירים מפוארים. מעולפים ספירים… כלם נכוחים למבין. מפותחים פתוחי חותם. ומשובצים זהב במלואותם. ורוח חכמה ומוסר על פניהם. לא בא כבושם הזה. וליקרת חן ערכם מצאו חן ושכל טוב בעיני כל רואיהם בכל ערי מרוקו, ויבזרו לו מלא חפנים תהלה ותפארת. וכל העם מקצה יחדיו ירננו בשיריו ופיוטיו… והיו בפיהם כדבש למתוק״…

ובהקדמה של הרב שמואל הרוש מגלה המו״ל דברים מעניינים על שירת הרמ״א:

…״כשהגיעו ׳המעפילים הראשונים מעיר צפרו בדרך לא דרך לארץ, והביאו אתם חלק משירי הצדיק, פעם אחת במסיבה שרו את הפיוט ׳קול דודי דופק/ והיה שם רב ירושלמי, והקשיב לנוסח השיר שהקסים אותו ושאל: מי חיבר שיר זה? אמרו לו: הרב רפאל משה. העודנו חי? שאל. אמרו לו: כן. נשבע בארצו הקדושה, כי ילך לראות רב זה, ונסע ובא העירה צפרו והוכנה בשבילו מסיבה… אמר להם: באתי לראות הרב רפאל משה אלבאז. ענהו הרב: משה הקטן הנו לידך. חבקו ונשקו איש לרעהו ולמדו תורה יחד, וכמובן שילמו לו הוצאות הדרך וחזר לארץ״…

אחרון חביב, האי ניהו הרב מאיר אלבאז שליט״א, שהקדיש לרמ״א מבוא מפורט ומקיף לכלל יצירתו במהדורת השו״ת החדש לרמ״א ׳הלכה למשה/ ירושלים תשס׳׳ט.

חיבור זה נמשך כעשרים שנה לסירוגין, שבמהלכן נערכו כל שירי הרמ׳׳א, נוקדו ופורשו בליווי מקורות ומבואות, כאשר המהדורה הסופית נעשתה מתוך עיון במהדורות הדפוס וכתבי היד.

שירי הרמ״א עשירים במקורות, והיה צורך בכל פיוט לעיין בעשרות מקורות מקראיים ותלמודיים ופירושיהם כדי להבין את ההקשר השירי. התבנית, החרוז, והמשקל של השירים נקבעו גם בהשוואה למקור לחניהם שרובם הם שירי המלחון הערביים. לאחר עריכת המהדורה נכתב המבוא לפיוטים הכולל פרקים מרכזיים, כמו: סוגים, נושאים ותכנים; מקורות השראה ולחן; לשון ותחביר, השיבוץ הלשוני לסוגיו, תבנית, חריזה ומשקל ועוד.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו מהדורת השירים בערבית יהודית

 

מהדורת השירים בערבית יהודית

נב. יא אילאהי ורב גאייתי

כתובת:   פיוט בלשון ערבי על כל טובות הבורא המטריף לכל חי לחם חוקו ומכין לו מזונו מדי יום ביומו להוציא לחם מן הארץ ומיחל ומצפה את ישועת ה׳ כאשר דבר ביד עבדיו הנביאים. סימן: רפאל. לנועם: ׳נורא בי עמרם׳ [לר׳ נתן גייאן. המקור: אעירה שחר א׳, באר שבע תשל״ט, עמ׳ רפג; אוצר השירה, נ-250].

התבנית: שיר מעין אזור ובו שבע מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף דו צלעיים ענף א׳, שני טורים דו צלעיים ענף ב׳, טור דו צלעי ענף ג׳ וטור אזור.

המשקל: 5/7 5/7 5/7 5/5 + 3/5 + 5 = שבע הברות בצלע הראשונה של טורי הענף הראשון, חמש הברות בצלע השנייה של אותם טורים, בצלעות הטור הענפי השני ובטור האזור, ושלוש הברות בצלע השנייה של הטור הענפי השלישי.

תשתית: הפיוט דומה במידת מה לשיר הלחן.

מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף ל ע״ב; כ״י כנ״ל 5091, דף כה ע״ב; כ״י בימ״ל ניו-יורק 3182, עמ׳ צב ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף סו ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף כט ע״ב, כנ״ל, ירושלים, עמ׳ כג,- כנ״ל, הוצאת בן התש, עמ׳ נג; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ׳ מט.

יא אילאהי ורב גאייתי/יא באלק לג׳סאר

 אנתא אלי תכּללפתי/ברזק לעיבאד

ובעד נאוורךּ עלליתי/שופךּ פלאראץ׳

תרזקלי קותי/קדן חיאתי

כּמא קוותי/ורזקתי

קומךּ בלעאדאד

 

אלהַי ורב מושיעי/בורא הגופות

אתה הממונה/על פרנסת הבריות

ואף בי שכינתך הגבהת/מבטך על הארץ

תשפיע עלי מחייתי/כפי מידתי

כמו שכלכלת/ופרנסת

 עמך במספר

 

רחמתךּ תפכּכּר פי חרג׳ךּ/לבני כאדימךּ

מלכּנא במלכּךּ ועוזךּ/ורעא גאנימךּ

יהדן בחרךּ מן מוואזךּ/יסתארח קומךּ

 

רחמיך זכור בעת רוגזך/לבני עבדיך

מלוך עלינו במלכותך וביקרך/ורעה את צאנך

ישקוט ימך משוא גליך/ינוח עמך

 

צדדק אלכּאלאם/אמול אלעאלאם

קום אלי שררפת/ועררפת

חאסא מא יבעאד

 

קיים ההבטחה/אדון העולמים

עם אשר רוממה/והודעת

חלילה לא יורחק

 

פעלךּ צ׳אהר מאהו כפי/בעזבאן שדיד

אנעמת בכירךּ לוואפי/מן לארץ׳ כּול לדיד

כררזת אעיון ומטאפי/מן אצאוואן אצליד

אוצאף לשאני/פי טול אזמאני

מא יווצף עזךּ/ובהזךּ

קסמא מן לכאלאד

 

 פעלך גלוי איננו נסתר/בנסים גדולים

הוצאת בטובך הגדול/מהאדמה כל מנעם

הבקעת מעיינות ונהרות/מסלע וחלמיש       

מבעי לשוני/ בכל זמני

לא יוכלו לתאר יקרך/והדרך

גם לא חלק מהבריאה

 

אמלית לעאלאם ג׳מלא/גרם למועוזב  

בעשוב ואתמאר חאמלא/לשופא יעזב

זהווא ללכאטר הבלא/חקאן אוואזב

נסכּור בתהליל/לרב אלואליל

כּוון מן לאים כּון/כּל כּון

 כּאמיל אלגרא׳ץ

 

 מלאת את העולם יופי/נטעי נעמנים

בירק ודשא ופירות נישאים/נחמדים למראה

מרחיבים הדעת שיגעון/אמת אענה

אודה בהלל/לאל הנערץ

יצר מאיין/כל יצור

משלים חפץ כול

 

ליגאתאת עזזךּ יא רבי/דאיים נסתננא

 תפרח עלא קלבי/ירתאח וויסתהנא

תספק עלא אעדאבי/ברחמא וומחננא

מכּאנך תבני/עזמן פזמאני

כּמא וואעדונא/סאדאתנא

בכּמאל למוראד

 

לישועת יקרך אלהי/תמיד אייחל

 תשמח לבבי/ ינוח וישקוט

תקל על יסורַי ברחמים ובחמלה

משכנך תבנה/מהרה בזמני

כמו שהבטיחנו/ נביאינו

בחזון האמת

 

 

תמסח דאמוע עיוני/בעפוךּ אלג׳בּבּאר

שאפי קלבי ווכּנאני/ראני עיית סבאר

קולךּ אנאעים דאוואני/פכּתאב למסראר

מאזאל יתעאפא/קום אלי נופא

 ירזע למקאמו/ווכּראמו

 מאנא מן לזוחאד

 

תמחה דמעות עינַי/בחסדך הגדול

רפא לבי ואברי/עייפתי מייחל

דברך הנעים ריפאני/ בכתובים הנעימים

עוד ירוחם / העם אשר הותש

ישוב למשכנו/וכבודו

אינני מהכופרים

 

 

מלכּך יורא פלעאלאם/יתעצ׳ם אשמךּ

ווסט מדינת אםאלאם/תרשם מקאמךּ

פני בקדורךּ קום צ׳לאם/אנא פי חורמךּ

40 נרזע לטאעא/לצלא וודועא

כּמא כּונת אוולי/מעא הלי

האני דון נכּאד

 

מלכותך תיראה בעולם/יתגדל שמך

בתוך ירושלים/ תקבע משכנך

השמד בכוחך גוי רשע/אני בחסדך

אשוב לפולחן/ לתפילה ותחינה

כבראשונה עת הייתי/עם עדתי

שאנן ללא דאגות

 

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

מהדורת השירים בערבית יהודית

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

פרק ראשון

הרמ״א – תולדותיו וחיבוריו

תולדותיו

הרב רפאל משה אלבאז (להלן: הרמ״א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לרבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823 בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל עשרים נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות, כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו ׳הלכה למשה׳: ״כי בהיותי עוד עול ימים נגעה בי יד ה׳ ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה, והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני״. ממאורע זה התאושש מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול. הלימוד והשהייה בישיבת דודו, שהייתה לו פרדס תורני, העשירוהו בחוויה מכוננת, שאותה מתאר בזכרונות נעימים: ״מלך רחמן גבר עלי חסדו… והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת מר דודי זלה׳׳ה לשקוד על דלתות התורה תורת ה׳ תמימה מאירת עיניים מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות ולתור בש״ס ובפוסקים הנחמדים מזהב ומפז רב מתוקים״.

בהמשך מתאר הוא בשמחה את הזכות, שנפלה בחלקו לשמש את שני גדולי הדור ולהתבשם מתורתם. אכן בגיל כ״ח הוסמך על ידיהם להוראה, ומעתה הוא מורשה לדון בין איש ובין רעהו. את כל הדיונים שנוהלו בבית הדין ואת השאלות, שנשאל על ידי אחרים, העלה בספרו המרכזי שו״ת ׳הלכה למשה׳.

תולדות חייו וחיבוריו של הרמ״א המתוארים להלן הם על פי מקורות שונים, שנכתבו על ידי חוקרים ומלומדים. העיקריים הם: ר׳ יוסף בן נאיים, מלכי רבנן, ירושלים תרצ״א, דף קז(להלן: בן נאיים); ר׳ דוד עובדיה, קהילת צפרו, כרך רביעי(להלן: קה״צ, ד), תולדות הרבנים בקהילת צפרו, ירושלים תשמ״ה, עמ׳ סו־עה; ר׳ משה עמאר, ירי רפאל משה אלבאז זיע״א – האיש, משפחתו ויצירתו׳, אור המערב תשרי חשון תשמ״ט, שנה א, חוברת ב, עט׳ נה-סג (להלן: עמאר).

הרמ״א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע על שם שבע החכמות: דקדוק, מתמטיקה, אסטרונומיה, ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלה. היטיב להגדיר אותו הרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי חכם מדעי ומשורר מצוין׳.

סבו ר׳ יהודה (תק׳׳ל-תר״ז) זכה לתורה ולגדולה ותמך בנזקקי הקהילה. נתמנה לדיין על ידי רבני פאס: ר׳ שאול סירירו ור׳ רפאל אבן צור, והיו לו קשרים הדוקים אישיים ותורניים עם חכמי פאס. במשך הזמן הפך לבר סמכא תורני בקהילתו ולמעמד של משיב לשאלות הלכתיות, שהגיעו אליו מפאס וממכנאס. פסקיו ההלכתיים נדפסו בספר בנו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש׳׳ט), וחידושיו התורניים ויצירתו הפיוטית נדפסו בספר ׳שבות יהודה׳(ירושלים תש״ם).

דודו ר׳ עמרם ב׳׳ר יהודה (תקנ׳׳ט-תרי׳׳ז) המשיך בדרך אביו והיה עילוי בתורה. נסמך לדיין לפני הגיעו לגיל עשרים, וגם אליו הריצו שאלות מערי הסביבה. חבריו בהלכה היו ר׳ וידאל הצרפתי, ר׳ יהודה ברדוגו, ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ אברהם עמאר, ר׳ מתיתיה סירירו, ר׳ שלמה אבן צור ור׳ שאול אבן דנאן. את כל כוחו הקדיש להנחלת התורה לתלמידים, ורוב הרבנים אחריו היו תלמידיו. דברי תורתו מופיעים בספרו ׳חיי עמרם׳ (מכנאס תש״ט). חיבורו ׳בנין נערים׳ (הערות על הרא״ם) נדפס ב׳שבות יהודה׳, ושיריו נכללים ב׳קול זמרה׳ הנספח ל׳שבות יהודה׳.

אביו ר׳ שמואל (תק״ן־תר״ד), בנו בכורו של ר׳ יהודה אלבאז, המשיך בדרך אביו והיה איש תורה, משורר ומליץ נשגב. חיבוריו שעדיין בכתב יד הם שיטה תלמודית על כמה מסכתות, קובץ דרשות, פירוש להגדה של פסח, חיבור על חכמת העיבור בשם ׳חדשי השנה׳ ונוסח איגרות מחורזות בשם ׳עט דודים׳. חיבורים שראו אור הם ׳אזהרות לחג השבועות׳ (ירושלים תשמ״א) ו׳נועם שיח׳, קובץ פיוטים, שנכתבה עליו עבודת דוקטוראט על ידי דר׳ שלום אלדר.

מעורבותו למען קהילתו בפרט וקהילות מרוקו בכלל

מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין, כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ״א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי ׳אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן. כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ״א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה, שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.

הרמ״א היה מעורב גם בענייני יהדות מרוקו. דוגמה לכך – הדו״ח, ששלח הרמ״א בתקופתו להנהלת חברת כל ישראל (להלן: כי״ח) בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ׳׳א העריך את פעלם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבוד חברת כי״ח הנכלל בקובץ שיריו.

קשריו עם המוסלמים תושבי המקום

הרמ״א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, ומקובל היה עליהם כמלאך. באחת השנים לא ירדו גשמים כלל, והוכרז על מצב חירום, כי עיקר כלכלתם של המוסלמים נשענה על החקלאות. גדולי המוסלמים פנו לרמ׳׳א להעתיר תפילה למרום למען ירידת הגשם. הרמ׳׳א נענה לבקשתם וערך תפילה גדולה בבית החיים במעמד קהל רב של ישראל מלווה בדברי התעוררות. בחזרתם למללאח ירדו גשמי ברכה, וכל המוסלמים יצאו לקבל פניו בתופים ובמחולות. מושל העיר פקד על כל החקלאים המוסלמים לתת לרמ״א אחוז נכבד מהתנובה השנתית.

ביטוי נוסף למעורבותו של הרמ״א עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשזה היה עולה למגדל בית תפילתם.

הרמ׳׳א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים אלגוריים, בנושאים ובתכנים.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'5

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

אגדות סביב דמותו

אגדות מעניינות נארגו סביב דמותו של הרמ׳׳א, הנה שתיים מהן:

א. פעם אחת ערך הרמ״א סיור ברגל בנתיב מדברי בלוויית יהודי וגוי. לפתע נבהל הגוי וסיפר לרמ״א ולבן לווייתו, שהוא רואה מרחוק נחש צפעוני ענק הניצב בין האילנות ובולע ציפורים החולפות מעל ראשו. הגוי נטל את הרובה וכיוון את הקנה מול הנחש ביודעו, שאם יחטיא את המטרה, הסכנה של הנחש תהיה מוחשית ביותר. הרמ״א ביקש ממנו, שימתין לתפילה שיערוך כעת, ובעת שינענע ראשו יירה בנחש. הרמ״א נענע בראשו תוך כדי תפילתו, והערבי ירה בנחש ופילח את ראשו. הם התקרבו לנחש, והגוי קרע את בטנו, שנתגלו בה עדיין ציפורים חיות. הגוי סיפר, שכל הגויים היו מפחדים מן הנחש עד אותו יום ולא מצאו לו כל פיתרון.

ב. אשתו האחרונה של הרמ״א, מזל טוב לבית סודרי, קיבלה חליצה מר׳ אליהו, אחי הרמ״א, אחר כך עלתה לירושלים שלפני קום המדינה וזכתה לסיוע רב מאישיות אלמונית, שדאגה לה לריהוט הבית ונעלמה לדרכה. מספרים, שהרמ״א היה בא אליה כל ליל שבת, אבל לאחר שסיפרה את סודה לשכנתה, חדל לבקרה והוכיחה בחלום על כך. באחד מביקוריו בירושלים פקד ר׳ ישראל אביחצירא (באבא צאלי) את ביתה והורה לכוללים של העדה המערבית לדאוג לכל צרכיה כיאה לאשת חבר."

הערת המחבר אגדה זו מופיעה בהקדמה ל׳שיר חדש׳ על ידי המו״ל הרב שמואל בן הרוש, עמ׳ יב; הסבא קדישא אדמו״ר כמוהר״ר ישראל אביחצירא זצוק״ל (עורך: דוד יהודיוף), נתיבות תשמ״ה,:

פטירתו

הרמ״א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש״ק כ״ב תמוז תרנ״ו, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטריא תרנ״ו. הרמ״א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע.

נוסח מצבתו

נתבש״מ איש על העדה. אוצר כל כלי חמדה. בר אבהן ובר אוריין. בשערים מצויין. בישראל גדול שמו. ממנו פנה ממנו יתד. דורש טוב לעמו. הפליא עצה הגדיל תושיה. חד מקמיא. רוח השיר דבר בו ומלתו על לשונו. מה טוב טעמו תאומו גם צחות לשונו. איה סופר איה שוקל. מגביר חיילים. שמו נודע בשערים. סבא דמשפטים. האדם הגדול בענקים. ידיו רב לו למול בשרים. ילדי בני ישראל למאות ולאלפים. בתורת ה׳ איזן וחיקר ועשה ספרים הרבה. בשבע חכמות שנה רבי. ותהי המשרה על שכמו. מ״ה שנה דן ידין עמו. מור קשישא חסידא קדישא ופרישא. נהורא דשמשא. מופת הדור והדרו. יחיד היה בדורו. ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרה״ג מעוז ומגדול. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אדמו״ר ועט״ר כמוהר״ר המלאך

רפאל משה אלבאז זיע״א זצוק״ל

ממשפחה המיוחסת. שמה בעיר מקודשת. אשר הונף ואשר הורם. נגנז ארון אלוקים וכבה נר המערבי יום ששי בשבת כ״כ לח׳ תמוז יהל׳ שנת התרנ״ו לפ״ק זיע״א כי׳׳ר היא שנת והאיש משה עניו מאד.

חיבוריו

ספרות הלכתית

הלכה למשה (ירושלים תרס״א; תשס״ט): שו״ת על ארבעת חלקי השו״ע, מפעל חייו התורני של הרמ״א, ובו 261 תשובות. חלק נכבד מן השו״ת הוא על אבן העזר ורובו על חושן משפט. שו״ת זה משקף את חכמתו התורנית של הרמ״א ובקיאותו בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, בתלמוד ובשולחן ערוך ונושאי כליו. הרמ״א מפגין שליטה מוחלטת בכתיבתו ועמידה איתנה על דעתו תוך שהוא דוחה בנימוס ובעדינות את דעת החולקים מבני דורו הנאלצים בסוף להסכים עמו. תשובותיו מסתמכות גם על עשרות שו״תים מחכמי מרוקו בתקופתו ולפניה, דבר המלמדנו גם על היקף היצירה ההלכתית של חכמי מרוקו למשפחותיהם: אביטבול, אבן דנאן, אבן זמרא, אבן צור, אדהאן, אלבאז, אלמושנינו, אלנקאוא, ארובאס, אשריקי, בן חמו, בן מויאל, בן מלכא, בן עטאר, בן שטרית, ברדוגו, טולידנו, מונסוניגו, נבון, נהון, סירירו, עוזיאל וצרפתי.

ציון במשפט (כ״י): ספר עזר לדיינים המכיל את נושאיו של חושן משפט הערוכים לפי סדר אלפביתי ומלווה במקורות הלכתיים לכל נושא.

חצר המשכן(כ״י): קיצור הספר ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאיךּ מחכמי תוניס הגדולים שראה אור בליוורנו.

תורבץ החצר (כ״י): ספר משלים ל׳חצר המשכן׳ ובו מראה מקומות ערוכים לפי סדר א׳׳ב לספרי השו״ת הקשורים לחושן משפט.

זבחי צדק (כ׳׳י): הלכות שחיטה וטרפות.

כל ספר שמצוין לידו כ״י הכוונה לכתב יד המצוי בידי היורשים וטרם יצא לאור.

ספר כריתות (ירושלים תשמ״ו): קובץ של י״ח סימנים על הלכות גטין לסוגיהם ולנוסחיהם, חליצה ומיאון.

ספרות המדרש והדרוש

דרש משה (נספח לספר כריתות, ירושלים תשמ״ו, ולפותר מים, ירושלים תש״ן): קובץ של ארבע דרשות – לשבת תשובה, לעצירת גשמים, לפטירת אשת חיל ולשבת הגדול.

עדן מקדם (פאס ת״ש; ירושלים תשכ״ח): אנציקלופדיה יהודית של כחמש מאות ערכים, כמו: אבות, יבום… ערוכים לפי סדר א״ב בליווי מראה מקומות.

קונטרס מיני מתיקה (פאס ת״ש; הנ״ל, בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): חידושי תורה מתוקים בביאור פסוקי תורה ומאמרי חז״ל.

ספרות המוסר

ארבעה שומרים (פאס ת״ש; הנ״ל בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): ספר מוסר הנחלק לארבעה קבצים: א. ׳שומר ברית׳ הכולל אזהרות על פגם הברית וחמישים תיקונים. ב. ׳שומר שבת׳ הכולל סדר שבת ומוצ״ש, אזהרות והלכות. ג. ׳שומר מצוה׳ הקרוי גם ׳כנפי יונה׳ על התפילין, ובו י״ד סימנים על כתיבת תפילין ועשייתן בצירוף כוונות וסודות. ד. ׳שומר תוכחת׳: קובץ עצות והדרכות לשיפור המידות משולבות במכתמים ובחרוזים קדומים מתקופת ספרד דוגמת בן משלי לר׳ שמואל הנגיד, ובו עשרה מאמרים: מאמר החכמה, הסתרת סוד, הענווה והשפלות, הכעס והמחלוקת, ההסתפקות, חמדת הממון, הפתיות והסכלות, העצלות והכבדות, התוכחה והעצה, בית תפילה.

׳עת קץ׳: פירוש קבלי לפסוקים בדניאל. נספח לספר ארבעה שומרים.

פרשת הכסף (כ״י): מוסר ומשלים על מליצת ההיגיון.

קבלה

עטרת פז (פאס ת״ש; הנ״ל, נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשכ״ח): כ׳׳ד צירופי הוי״ה ומשמעיהם בצירוף מבוא.

פרשנות

פותר מים (ירושלים תש׳׳ן): פירוש חדש לספר ׳מים עמוקים׳ על חמישה חומשי תורה לר׳ יהודה ברדוגו, בן דורו של ר׳ חיים בן עטאר (ירושלים תרע״א; תש״ח).

השכלה וחכמה

באר שבע (ירושלים תשמ״ג): על שם שבע החכמות המכונסות בו: חכמת ההיגיון (הדקדוק), חכמת המספר (אריתמטיקה), חכמת התשבורת (ההנדסה), חכמת התכונה (אסטרונומיה), חכמת הטבע, חכמת הניגון וחכמת האלוהות.

כה מעשיו (כ״י): על חכמת העיבור.

כסא המלכים (צפרו תרמ״ה; הנ״ל נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשמ״ה): ספר היסטורי הסוקר את סדר המלכויות מבריאת העולם ועד זמן הרמ״א, תרמ״ד/1884. הסקירה כוללת סדר מלכי בית דוד ומלכי ישראל, סדר ארבע מלכויות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ורומי, סדר השתלשלות מלכות ישמעאל מצמיחת נביאם בשנת 571 ועד סוף התקופה האנדלוסית, ולבסוף סקירת שמות המלכים במרוקו עד לתקופה העלאוית ממולאי ישמעאל ועד מולאי לחסן [הראשון] ׳ירום הודו ותנשא מלכותו׳ שבו הוא מסיים בנימה של תקווה: ״יה״ר שבימיו תושע יהודה וישראל תשכון לנצח ויתקיימו דברי איש חמודות… והיה ה׳ למלך… ושמו אחד״.

מטרות הספר על פי המחבר הן שלוש: א. להראות נצח ישראל המתקיים בכל הדורות והממלכות אשר ׳כל כלי יוצר עליו לא יצלח׳. ב. ידיעת ארבע מלכיות כמתואר בספר דניאל, שיש בה לבשר את קץ הגלות ועת בוא משיח צדקנו ומלך מלך והשכיל, לאחר שמלכות רביעית כבר כלתה וחלפה. ג. השלמת פרק היסטורי בדברי הימים בתולדות עם ישראל, שאינו נזכר במקור כלשהו לדעת דור דור ושופטיו לבל יהיה האדם כסומא אשר לא ידע איכות האור׳.

שיירה ומליצה

שיר חדש וקול בוכים (שני קבצים בכריכה אחת, ירושלים תרצ׳׳ה):

שיר חדש: קובץ פיוטים על גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, התורה ולומדיה, סיום מסכתות, מעגל האדם ומעגל התפילה, שבחי צדיקים, שירי הודיה, ויכוח התנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, שירי חכמה ושירים בערבית יהודית. ־־ל בוכים: קובץ קינות לנפטרים ובו י׳׳ט קינות לרבותיו ולבני משפחה: אנשים תשים.

אהבה (כ״י): מליצות לאיגרת שלומים.

הסכמות לספרים לספרים

שתי הסכמות ידועות כתב הרמ״א לשני ספרים שיצאו לאור אחר כך: הסכמה לספר מעגלי צדק׳ לר׳ יעקב אביחצירא (ירושלים תרנ״ג/1893), והסכמה לספר שופריא דיעקב׳ לר׳ יעקב בירדוגו (ירושלים תר׳׳ע/1910)

תעודות ואיגרות

הרמ״א חתום על איגרות שונות בנפרד או עם אחרים, איגרות הקשורות לתקנות הקהילה ובכללן המלצות שונות. איגרות אלו התפרסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם תעודות. להלן התעודות בצירוף השנה, מספר התעודה ונושא התעודה.

קהילת צפרו א ירושלים תשל״ה

תרט״ז, תעודה 165: לא לפנות לערכאות של גויים (בצירוף חתימתו).

תר״ך, תעודה 114: הצעה להקמת גוף של 13 נציגי הקהל בראשות נגיד לטיפול בעסקי הקהילה (בחתימתו בלבד).

תרכ״א, תעודה 16: מתן סמכויות בלעדיות לנגיד ולחברי ועד לטיפול בצורכי ציבור (בחתימתו בצירוף אחד).

תרכ״ה, תעודה 180: מתן המלצה לשלמה בן מרדכי אזולאי על טיפולו המסור בנער מצווירא המסרב לעזוב את המאמץ (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 179 : בבירור למי זכות הירושה (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 354: המלצה המופנית לקהילות פאס ומכנאס לתמוך בתושב עני בצפרו (בצירוף חתימתו השלישית).

תרכ״ט, תעודה 169: תקנה להקמת קופת צדקה לטובת קהילת המערביים בארץ ישראל ולטובת עניי העיר (בצירוף חתימתו).

תרכ״ט, תעודה 79: תוכחה נגד חוסר צניעות של כמה נשים ׳בעקבות משיחא חוצפא ישגא׳ (בחתימתו בלבד).

תרמ״ב, תעודה 40: התערבות בארגון תרומה לשד״ר כוללות אשכנז(בחתימתו ועוד אחד).

תרמ״ו, תעודה 158: פנייה לוועד טוב וחברה קדושה היושבים ראשונה במחוז אמריקא להחזיר את השר פיליפ מטיוס לתפקידו להגן על קהילות המערב (בחתימתו בלבד).

תר״ן, תעודה 170: תקנה נגד השגת גבול בחזקת הבתים וחנויות (בצירוף חתימתו).

תרנ״ג, תעודה 39: תקנון חברא קדישא בעיר (בצירוף חתימתו).

תעודה 135: נתונים סטטיסטיים לחברת כל ישראל חברים על המצב החברתי והכלכלי של קהילת צפרו (בחתימתו בלבד).

קהילת צפרו ב ירושלים תשל״ה

תרכ״ג, תעודה 355: המלצה לתמיכה בתלמיד חכם (בצירוף חתימתו).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'10

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

ציוני דרך בשירה העברית

א. השירה העברית המקראית

השירה העברית – יסודותיה מונחים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ״ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו: ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים. 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו: שירת הים, שירת דבורה ־כמה ממזמורי תהלים. 3) שירי טבע והשגחה, כמו: תהלים פרקים יט, קד, איוב פרקים כח, לז-מא. 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים. 5) תוכחה ־לאומית – נבואות על החורבן נוסח ירמיהו. 6) נחמה וגאולה בישעיה. 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת. 8) תלונה אישית – ספר איוב. 9) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו (שמו״ב יט, א) ועל שאול ויהונתן בנו שם, יז-כז). 10) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן (מגילת איכה). 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לאל הנכללים בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, אקרוסטיכון אלפביתי (כמו ׳אשת חיל׳ משלי לא,י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, תיאורים מטפוריים או אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

ב. השירה בתקופת התלמוד

התלמוד שנחתם במאה החמישית בבבל – עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם דברי הספד לחכמים המרוכזים במסכת מועד קטן דף כה; דברי ברכה של הלומדים בסיום לימודיהם כמו ׳עולמך תראה בחייך׳ (ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳ (עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח׳ וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו – עלומי שם. מאפייניה של השירה התלמודית הם משקל התיבות, העדר החרוז ואוצר מילים מקראי ובתר מקראי.

ג.הפיוט הקדם קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם הקלאסי כרוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. בהמשך מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה, כאשר מדרשי חז׳׳ל משמשים חומר לפיוט. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית, שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלפביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע וכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

ד. הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. הלשון מעורבת מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט למחרוזות מרובעות טורים (לרוב) המתחמים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת (אאאא, בבבב…), נשקלים במשקל התיבות ומתאפיינים גם באקרוסטיכון א״ב לסוגיו כולל חתימת שם הפייטן.

ה.השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה, שקדמה לתור הזהב בספרד במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי־קודש: שירי גלות וגאולה, קינות על חורבן בית המקדש, פיוטים ליטורגיים לשבת ולחגים ופיוטים לחתנים. כמו כן נתחברו גם שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. שירים בנושאים הנ״ל המשיכו להתחבר בכל התקופות והארצות כולל ספרד. עם המגע שנוצר בין התרבות העברית לתרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצירה הכוללת בתים טוריים דו צלעיים: דלת וסוגר, כאשר כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי הנשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

ו.תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

ממצאי השירה של מגורשי ספרד, שנחשפו עד כה על ידי החוקר אפרים חזן בספרו השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, מראים מה גדולה תרומתם של המגורשים. הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי כמו גם את שירתו, שבכל מקום שגלו ישראל, גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד תוך התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית, שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים, שהיו גם רבנים גדולים, הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת (הריב״ש). שירה זו הביאה עמה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי ־מקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות. שירת האהבה האלגורית ושירים בעלי ע־ך היסטורי בנוסף לעשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

ז.שירת ר׳ ישראל נג׳רה (1555 צפת – 1628 עזה)

על שירת ר׳ ישראל נג׳רה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳רה – רוב עניינם ומבעם – הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם – לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה ושיבת הבנים לארצם. שירי נג׳רה מאופיינים בכמה סממנים: דו שיח תמידי בין הדוד והרעיה או היונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר הפותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון, והמסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳רה היא הכתובה לחג השבועות ״ירד דודי לגנו״ המהווה חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, כי המשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳. שירתו של נג׳רה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם החוקר יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות. ב) החלפת תבנית הקצידה הקלאסית במבנים מעין אזוריים. ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית. ד) ריבוי בציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. ה) צמידות השירה ללחנים מוסיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.

ח. השירה העברית בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כארבעים שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה ספרים, פרי עטו. להלן שמות הספרים ונושאיהם:

ספרו הראשון בתחום הוא שירי פרג׳י שוואט מתוניס, ירושלים תשל׳׳ו.

זוהי מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה, ספר יסוד ודגם לכל מהדיר, הן מבחינת עריכת השירים, הן בפירוש המקצועי והן במבוא המפורט.

ספרו השני הוא פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי, ירושלים תשל׳׳ט. שני המשוררים פרג׳י ובוג׳נאח פעלו בתקופה קרובה במאה הי״ז, והמהדיר מנסה לבדוק את הזיקות בין השניים הכותבים שירים לסוגיהם ולנושאיהם.

ספרו השלישי – תהלה לדוד, קובץ שיריו של ר׳ דוד בן חסין (רדב״ח) מהמאה ה-18 במרוקו, הנחשב למשוררן המובהק של כל קהילות מרוקו. בספר זה הושקע עמל רב של עשרים שנות כתיבה, שבמהלכן הכין המחבר תשתית מחקרית של מאמרים על שירת רדב״ח. הספר כולל גם חלק צרפתי מאת דוד אליהו (אנדרה) אלבאז, ויצא לאור בלוד תשנ״ט.

ספרו הרביעי – השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, מהווה פריצת דרך גדולה למחקר בגלל אופיו האנתולוגי והאנציקלופדי כספר יסוד לכל חוקר שירה בצפון אפריקה. הספר הוא במה נכבדה, שבה מוצגים בכבוד רב כארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה (התפילה, השנה, יחיד וחברה) על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים.

ספרו החמישי – השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, הוא אנתולוגיה של כשלושים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה הארבע עשרה ועד לתחילת המאה העשרים ובסך הכול כעשרים משוררים. הספר מפתיע בממצאיו ומתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה. ספר חדשני זה מוכיח, שהגירוש בספרד – לא היה בכוחו לעצור את רצף הקיום היהודי ואת שירתו האיכותית.

החוקר עסק גם בפיוטי תפילה ובסוגיות הדנות בקשרים שבין הפיוט לתפילה ולהלכה.

קבצים נוספים למשוררים מצפון אפריקה נחקרו, ואחרים עדיין נחקרים כעבודות לתואר שני או שלישי באוניברסיטה בר אילן – רובם על ידי תלמידיו של אפרים חזן, ואחרים על ידי תלמידי בנימין בר תקוה, עבודות הנעשות בהנחייתם.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'13

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

ט. השירה העברית במרוקו

  1. 1. סקירה מחקרית

השירה העברית במרוקו היא ענף נכבד של השירה העברית בצפון אפריקה ומקיימת עמה זיקה בצדדים רבים. אף על פי כן יש לה גם מאפיינים ייחודיים משלה. גם שירה זו היא נושא למחקר הנמשך זה למעלה מארבעים שנה. הראשון, שפתח את השער לחקר שירה זו, הוא חיים זעפרני בספרו השירה העברית במרוקו, ירושלים תשמ״ד, ובו סקירה של משוררים, קבצים וכתבי יד. ר׳ חיים רפאל שושנה הוציא מהדורה חדשה ל׳שיר ידידות׳ בשם ׳אעירה שחר' באר שבע תשל״ט-תשמ״ז, הכוללת פירוש קצר ׳כנפי שחר׳ ופירוש מקיף ׳מעשה חרש׳. במפעלו זה הוכיח, ששירה זו היא גם מקור עיון והגות נוסף על ייחודה המוסיקלי והזמרתי. החוקר יוסף שטרית הקדיש ספר בשם ׳שירה ופיוט ביהדות מרוקו׳, ירושלים תשנ״ט, ובו כמה גילויים וחידושים, כמו: שירתם של שלמה חלואה, שירי אירועים היסטוריים והצעה של מודל חדש לתיאור השירה העברית במרוקו כשירה קהילתית וכשירה משיחית. בספר זה זוכה שירתו של ר׳ דוד בוזגלו לבחינה פואטית, ומפורטת תרומתו הייחודית של ר׳ דוד לשירה במרוקו. שירים מסוג הקצירה העברית זוכים למחקר מוסיקלי ועיוני בכתביו ובמאמריו של אבי עילם אמזלג.

השירה העברית במרוקו התעשרה בשנים האחרונות גם במהדורות מדעיות על קובצי פיוטים. קובץ ראשון שלם לד׳ דוד בן חסין יצא כבר במהדורה מדעית על ידי אפרים חזן בחלקו העברי ואנדרה אלבאז בחלקו הצרפתי. קובץ מדגמי על שירת ר׳ יעקב אבן צור יצא על ידי בנימין בר תקווה כתשתית לקראת הקובץ השלם המכיל כ-400 פיוטים העתיד לצאת על ידו בקרוב. קובצי פיוטים אחרים זכו למחקר כעבודות לתואר שני ושלישי בהנחיית שני החוקרים הנ״ל, דוגמת עבודתו של שלום אלדר על פיוטי ר׳ שמואל אלבאז, שירי יעקב בן שבת ור׳ דוד בוזגלו על ידי יוסי בן שבת ושירת ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו על ידי תמר לביא, שהוציאה יחד עם רחל חיטין־משיח ספר ראשון למשורר הנ״ל: מ״נאות מדבר״ איגרות מחורזות, ירושלים תש״ע, ועדיין הרשימה ארוכה.

  1. 2. ציוני דרך היסטוריים בשירה העברית במרוקו

השירה העברית במרוקו – בת אלף שנה ויותר. אמנם לעצמאות ולאסכולה משלה הגיעה רק לקראת המאה הי״ח, אבל הייתה קיימת גם לפני כן, אם כי בדרך כלל סמוכה הייתה על אסכולות קודמות ולפעמים נבלעת בתוכן.

בראשיתה במאה העשירית נכתבת השירה העברית במרוקו במתכונת הפיוט העברי הקדום דוגמת ר׳ יהודה בן קורייש, ראשון המשוררים במרוקו, שבתקופתו ובסגנונו כותב גם המשורר אדונים בר נסים הלוי מפאס.

בתקופת השירה העברית בספרד מתחברת השירה במרוקו במתכונת הספרדית דוגמת ר׳ יהודה בן עבאס מפאס, שהיה בן דורו של ריה״ל ודוגמת נחום המערבי. כמה משירי נחום הם פיוטים ליטורגיים בצורת שירי אזור, ותוכנם – ענייני גאולה בשילוב תיאורים אלגוריים יפים של אהבה, טבע ויין. הם זכו למהדורה על ידי יונה דוד.

בתקופת הגירוש הראשון בקנ״א מתחילה נהירה של חכמים ומשוררים מספרד למרוקו ולאלג׳יריה. גם משוררים אלה כותבים בסגנון ספרד, ועדיין מוקדם להצביע על אסכולה ייחודית מוגרבית.

בגירוש ספרד ב-1492 מתעצמת הנהירה של חכמים למרוקו, ועמם אחרוני המשוררים של ספרד, כגון ר׳ סעדיה בן דנאן, שהיה איש הלכה, שירה ופואטיקה.

תהליך פריחת השירה נמשך במאות ה-17-16 בימי שלטון הסעדים. ראש המשוררים, שהותיר רושם עז ביותר בתקופה זו, הוא ר׳ יצחק אבן זמרא המכונה מנדיל, שנולד בפאס ברבע השני של המאה הט״ז. הוא חיבר פיוטי גאולה אלגוריים, קינות לט׳ באב ושירי שבח לחתנים. המשקל השליט בשיריו הוא המשקל הספרדי. כמה מפיוטיו שולבו בשירת הבקשות ׳בשיר ידידות׳.

בתקופה העלאוית בימי מולאי אסמאעיל (1772-1672) פועלים המשוררים למשפחת אבן צור. נציגם המובהק הוא ר׳ יעקב (היעב״ץ), שעל מבחר שירתו נכתבה מהדורה מדעית על ידי בנימין בר תקוה. שירת המשוררים למשפחת אבן צור מציינת שלב מעבר משירת ספרד לשירה, שמתגבשים בה סממנים עצמאיים וייחודיים משלה כמו המעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות, החלפת תבנית הקצירה הקלאסית במבנים מעין אזוריים ושימוש במגוון רובדי הלשון לעומת הטהרנות המקראית בשירת ספרד.

התמורות שחלו בשירה העברית בתקופה העלאוית

התורה והשירה

למרות המצב המדיני הרעוע, ששרר במשך התקופה העלאוית עד 1912, שממנו סבלה מאוד הקהילה היהודית, נחשבת התקופה העלאוית לפורייה ביותר בחיי הרוח של כנסת ישראל במרוקו, ומספר החכמים מעתה הוא בבחינת מוסיף והולך. שמות של חכמים הם וחיבוריהם נאמדים במאות. רוב ספריהם נעלמו או אבדו, אך עשרות עשרות מיתר הפליטה נמנו ונסקרו על ידי רושמי-הספרים וחוקרי-העתים.

יחד עם השגשוג הרוחני בעולם התורה פוקד את התקופה גם שגשוג גדול בעולם השירה, עד שאין כמעט הפרדה בין חכמים לבין משוררים, ורבים מן החכמים והרבנים הקדישו את עטם בד בבד לחיבורים בתורה כמו גם לפיוט ולשירה. התורה והשירה מעתה שלובות זו בזו, ואין השירה מתמלאת אלא מחולייתה של התורה. מזיגה נאה זו היא אחד מקוויה הייחודיים של השירה העברית במרוקו המתעשרת מעתה בשלל מקורות ורבדים לשוניים. מקרא ומדרש, הלכה ותלמוד חוברים יחדיו, נשזרים, נשקלים ונחרזים להביע הגיגי המשורר, מבעיו ושיח תפילותיו בפיוטים וזמירות לימי חג ושמחה ובקינות אישיות ולאומיות לימי צער ומצוקה.

ריבוים של המשוררים

בתקופה העלאוית הולך ומתגבש הפיוט העברי במרוקו לכדי אסכולה בפני עצמה. עשרות משוררים פעלו במשך תקופה זו. שמות המשוררים הרבים הם וקובצי פיוטיהם בכתבי יד ובמהדורות דפוס, שהלכו ואזלו, נזכרו ונסקרו מפעם בפעם על ידי מלומדים וחוקרים. רבים מן המשוררים אימצו את שירתם כנחלה משפחתית והעבירוה לבאים אחריהם כמו המשוררים למשפחת אבן צור מפאס, משפחת חלואה ממכנאס, משפחת אלבאז מצפרו ומשפחת אביחצירא מתאפילאלת. עליהם אפשר להוסיף משוררים גדולים, כמו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ דוד קיים ור׳ דוד בוזגלו.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'18

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

  1. תמורות ז׳נריות בסוגים ותכנים
  • פיוטי־הדרן: בתקופה זו, שבה בעלי השירה הם גם בעלי התורה ולהיפך, סוגה שירית חדשה באה לעולם, הם פיוטי הדרן לחיתום התלמוד ולסיום מסכתותיו. תפוסתה של סוגה זו בשירה העברית במרוקו היא גם סימן לתפוצתו ולשגשוג לימודו של התלמוד ועדות להשכלתם התורנית של המשוררים ולחיבתם אליו: החל מר׳ יעקב אבן צור ואחריו ר׳ דוד בן חסין, ר׳ משה חלואה, ר׳ יעקב ברדוגו ומשוררי משפחת אלבאז.
  • הקינה: עוד סוגה מיוחדת בכמותה ובאיכותה הממלאת את השירה העברית במרוקו היא הקינה הלאומית, ובמיוחד הקינה האישית הקובעת יצירה לעצמה. אין כמעט פייטן, שלא יקדיש פינה שלמה ביצירתו לקינה. בולטות בייחודן,

בעצמת ביטויין, במטענן ובמגוון מקורותיהן הן הקינות האישיות לחכמי-הדור. כאן בקינה אין כל סימן של עצלות בהספד לתלמיד חכם, שאין לו יותר למשורר בעולמו תמורתו או כיוצא בו. בקינה לחכמים נקבצים מקורות ולשונות מכל ענפי התורה והתלמוד, זורמים וממלאים את בתיה, כאילו חפצים כולם להשתתף בהספדו של החכם, לספר שבחיו וגדולתו ואגב כך גם להעיד על גדולת המספיד. הקינה העברית במרוקו היא פינה ויצירה יהודית טהורה, שאינה מושפעת מן השירה הערבית כאחותה בספרד ולא משירת-המלחון.

הקינה האישית על חכמים במרוקו מושתתת על הקינה הלאומית לתשעה באב, והמשוררים מציבים בראש קינותיהם לחכמים שמה של קינה לאומית, ועל פיה בונים את קינתם ושוקלים אותה במשקלה הריתמי והסגולי ככבוד והערכה לחכם, שעם פטירתו אבלים הם עליו כעל החורבן בבחינת ׳שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו׳. מכאן הקריאה בקינות רבות לחכמים: ׳בכו לאובדים (=האבלים) ולא לאבדה כי היא למנוחה ואנו לאנחה׳. אבל לעולם אין הקינה נחתמת באנחה, אלא בנחמה ובעילוי נשמה, שלקראתה יוצאים המלאכים לקבל פניה בשירה.

3) נושאים ייחודיים: עוד נושאים ייחודיים למשוררי מרוקו הם שירי חברות המוקדשים לכבוד חברות גמ״ח למיניהן ומוסדות תורה וחינוך ובתוכן גם חברת כי״ח. ישנם פיוטים גם על נושאים נדירים כמו על ׳מחזור החמה׳ או ליבם ויבמה. יחד עמם נכתבים גם שירים אישיים היסטוריים וחברתיים נוסח ר׳ שלמה חלואה, פיוטים על בעיות כלכליות, תברואתיות וחברתיות, כמו העלאת מחירים, מכת הפשפשים ושירי ויכוח למיניהם: בין האיש והאישה, בין היום והלילה… כל אלה, מלבד שירי גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, טבע והשגחה, שבחי צדיקים ושד״רים ופיוטים הקשורים במעגל האדם והשנה. עם העלייה לארץ מתווספת סוגה חדשה לאומית על ידי העולים וביניהם גם רבנים המחברים פיוטים לכבוד הקמת המדינה, יום העצמאות ונצחונות צה״ל במערכות השונות, שחלקם מתחברים בארץ המוצא.

4) איגרות מליציות על דרך המקאמה: עוד סוגה ספרותית, שבה הצטיינו רבנים ומשוררים במרוקו, היא סוגת האיגרות הכתובות בסגנון המקאמה. אלו הן יצירות אמנותיות הנכתבות במיטב הכתיבה הקלמבורית ובבקיאות שיבוצית תלמודית ומקראית עם שפע חידודי לשון ומשמע והרבה הומור וחן. הקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור36 הוא דוגמה לשרשרת איגרות שופעות כתיבה קלמבורית ובקיאות מקראית ותלמודית ודוגמה לפער שנפער אצל המשורר, בעת שעובר משירה לספרות חרוזה ולהיפך. ריכוז מכתבים ואיגרות אמנותיות לחכמי צפרו מופיע ב׳קהלת צפרו׳ כרכים א-ב מאת ר׳ דוד עובדיה. מאז כתבתי דבריי אלה בחיבור הדוקטוראט מתשנ״ז, זכתה סוגה זו לתשומת לב מדעית: ׳איגרות מחורזות׳ נוסח ר׳ רפאל אהרן מונסוניגו יצאו לאור על ידי רחל חיטין־משיח ותמר לביא, וקובץ ׳לשון לימודים׳ לר׳ יעקב אבן־צור נמצא בהכנה למהדורה על ידי אפרים חזן ומשה עמאר.

ב (נ') [ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

  1. 4. השירה העברית בתקופת ההשפעה של השירה הערבית

ואולם, לאחר שהקצידה הערבית המוגרבית מסוג המלחון הגיעה לפרקה, ומשעה שנזקקה לה השירה העברית, מגיעה שעתה היפה של השירה העברית לחולל תמורות וצורות חדשות בתוכה. מעתה היא תיחלק לשתי קבוצות ז׳נריות: הפיוט והקצירה. הפיוט ימשיך להישען על פיוטים קדומים, כמו פיוטי נג׳רה, והרבה חידוש לא יתחדש כאן. המשקל הוא משקל ההברות המצומצם בגווניו והעומד בדרך כלל על שמונה הברות בטור. גם בתבניות אין חדש. התבניות המקובלות הן המרובע או מבנים מעין אזוריים בחריזה שגרתית. אולם שירים הנכתבים מעתה בהשפעת הקצידה הערבית מקבלים צורות מפתיעות בתבנית, בחריזה ובמשקל. בתבנית – הבית יתגוון ויתרבה: מבתים בחריזות קבע דו-טוריים, משולשים, מרובעים ומחומשים ועד ליחידות סטרופיות גדולות עם גווני חריזה ומשקל. עשרות משקלים של הקצירה הערבית חודרים לשירה העברית ונורמות של חריזה מתחדשות בה. גם במוטיבים ובנושאים תתעשר השירה העברית במרוקו.

י. שירת הרמ״א – סקירה כללית של הפיוטים

שירתו של הרמ״א הנכללת בשני קבציו כוללת שבעים ושלוש יצירות הנחלקות לשלוש קבוצות: חמישים ואחד פיוטים עבריים, תשע עשרה קינות עבריות לנפטרים וארבעה פיוטי מוסר בערבית יהודית.

שירי הרמ״א נחלקים לארבעה עשר סוגים: א. שירי ויכוח והתנצחות (3 פיוטים). ב. שירי הגות והתבוננות (3). ג. שירי טבע והשגחה (3). ד. פיוטים לכבוד התורה (2). ה. פיוטי הדרן לסיום מסכת (2). ו. שירי חכמה (2). ז. פיוטי תפילה בבית הכנסת (3). ח. שירי הודיה לגשמים ולחולה (3). ט. פיוטים במעגל האדם (2). י. שבחי צדיקים (3). יא. שירי מוסר ותוכחה (7). יב. שירי גלות וגאולה (19). יג. קינות לנפטרים (19). יד. שירים בערבית יהודית (4). להלן פירוט הפיוטים על נושאיהם:

שירי ויכוח והתנצחות: בין האדם והפשפשים (שיר א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג). בפיוטים אלה נידונה הזיקה למקורות קודמים כמו מקאמות אלחריזי.

שירי הגות והתבוננות: שלושה שירים במדור זה. הראשון – התבוננות בטבעי בני אדם, תכונותיהם ואומניותיהם (ד), השני דן בתהפוכות הזמן (ה) והשלישי עוסק בביטחון בה׳ במקום בנדיבים, התבוננות במוצא האדם ובסופו, היצר הרע והמוות (ו).

שירי טבע והשגחה: מדור זה כולל שלושה פיוטים (ז-ט). הראשון (ז) מתאר על פי מקורות יהודיים שונים את בריאת העולם ותופעות הטבע כמו הגשם והעננים, ארבע יסודות הבריאה: אש, רוח, מים, עפר; הוויות רוחניות עליונות כמו ההיכלות ועשר ספירות. השיר השני (ח) דן בשלושה נושאים: 1) השגחת ה׳ בטבע על גילוייו: ירידת גשמים, יסודות הבריאה, חידוש הצמחייה, זמרת העופות ותנועת הכוכבים. 2) מוסר השכל לאדם ללמוד מן העופות ושאר גילויי הטבע. 3) גילויי השגחת ה׳ בגאולה: צמח צדק וחידוש המלוכה בציון. השיר השלישי (ט) מתאר את חסדי ה׳ עם האדם בהיותו במעי אמו ואחרי צאתו, השגחתו עליו ועזרתו לו הן בפרנסה והן במלחמת היצר.

שירים לכבוד התורה ולומדיה כוללים שני פיוטים (י-יא). הראשון מונה את מעלות התורה והשני מוסיף ומפייט את המדרש של עליית משה השמימה לקבל את התורה.

פיוטי הדרן לסיום מסכת: הראשון לסיום מסכת קידושין הערוך בצורת דו שיח בין הקב״ה לכנסת ישראל בנושא הגאולה, כאשר מסכת קידושין על ראשי פרקיה המסיימים את המחרוזות מוסבים על קידושי ה׳ וישראל (יב), והשני לסיום מסכת חגיגה, כאשר המחרוזות נחתמות בראשי פרקי המסכת. גם תוכן

פיוט זה עניינו גאולת ישראל (יג). המשותף לשתי המסכתות הוא סיום המסכת וסיום הגלות גם יחד.

שירי חכמה: במדור זה שני פיוטים: הראשון לכבוד שבע חכמות, שלהן הקדיש את ספרו ׳באר שבע׳ (יד), והשני – בשבח חברת כי״ח ומטרותיה הדידקטיות ללמד כתב, חשבון וחידה (טו). שני הפיוטים הם בבחינת תמיכה בלימודי החכמות.

שירי תפילה בבית הכנסת כוללים שלושה פיוטים. הראשון רשות לה׳ מלך (טז), השני רשות לברכו למוצאי יום כיפור (יז), והשלישי כתובה לחג השבועות ובמרכזה עשרת הדברות, מעין תנאים לקיום ברית ה׳ עם ישראל (יח).

שירי הודיה: מדור זה כולל שני פיוטי הודיה לגשמים (יט־כ) ופיוט אחד -הודיה לחולה שנתרפא (כא).

שבחי צדיקים: לכבוד אליהו הנביא (כב), לכבוד ר׳ שמעון בר יוחאי (כג) ולכבוד ר׳ יהודה שושנה (כד).

מעגל האדם: מדור זה כולל פיוט אחד לחניכת ילד בציצית קטנה (כה) ופיוט אחד לחופה (כו).

שירי מוסר ותוכחה (שירים כז-לג) כוללים שבעה פיוטים על נושאים מגוונים: התוכחה, דמותו של היצר הרע ודרכי התמודדות נגדו, תבל ופיתוייה, הזמן החולף, ימי הזקנה ופגעיה, יום המיתה והקבר, חשבון הנפש, הווידוי על עוונות, התשובה ושיפור המידות, הביטחון בה׳, מגבלות האדם, מעמדו השפל ועמידתו בפני הבורא ביום הדין.

שירי גלות וגאולה: במדור זה שמונה עשר פיוטים (לד-נא) על מגוון נושאים: סבל ישראל בגלות, מראות החורבן, הנקמה באויב, התקווה לגאולה, סימני הגאולה, קידוש שם ה׳ והמלכתו בעולם, כינון המקדש וחידוש העבודה, מוסד הסנהדרין ודמותו של המשיח כמבשר הגאולה, כגואל ומושיע, כדיין וכמורה הוראה.

שירים בערבית יהודית: במדור זה ארבעה פיוטים (נב-נה): שלושת הפיוטים הראשונים עוסקים בנושאי מוסר ותוכחה, מראות המוות והקבר, בקשת האדם מה׳ לפתוח לו שערי תשובה, הכרת הטוב של ה׳ וחסדיו עם האדם. פיוט רביעי (נה) הגותי עוסק בהתבוננות בטבעי בני אדם ובגורלם המשמש מקור השראה לשיר העברי (ד).

קינות אישיות לנפטרים: קובץ קינותיו של הרמ׳׳א ׳קול בוכים׳ כולל בתוכו תשע עשרה קינות. חמש עשרה לאנשים (מהן שבע לבני משפחתו) וארבע לנשים בנות משפחתו.

הקינות לאנשים: שתי קינות לסבו ר׳ יהודה אלבאז (ב-ג); שתי קינות לדודו, ר׳ עמרם אלבאז (ח-ט); קינה אחת לר׳ יקותיאל אלבאז (יח); שתי קינות לחמיו, ר׳ אברהם מאמאן (יא-יב); שתי קינות לרבו, ר׳ עמרם אביטבול (ו-ז); קינה אחת לדיין רפאל חיים דוד אבן זמרא (א); קינה אחת לר׳ חיים יהודה הכהן (ד); קינה אחת לדיין ר׳ וידאל צרפתי(ה); קינה אחת לר׳ אבנר צרפתי (יח) וקינה אחת משותפת לרב חיים נסים אבולעפיא, ראשון לציון עיה״ק ירושלים, ולרב ישועה בסיס, רב ומורה צדק בתונס (י).

הקינות לנשים: קינה אחת למסעודה אשת דודו, ר׳ עמרם אלבאז (יד); קינה אחת למרת שמחה, אחות אביו (טו) ושתי קינות לאחותו אסתר (יז־יח).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 23

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו- פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-מנוקד ומבואר

פיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים-

א. עיני ירדה מים

כתובת:  קינה קוננתיה בפטירת החהש״ו (=החכם השלם ונבון) הדו״מ (=הדיין ומצויין)

כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רפאל חיים דוד אבן זמרא זלה״ה (־־זכרו לחיי העולם הבא).

סימן: רפאל. תמרור: ׳ארים על שפאים׳ [לרבי יצחק מנדיל, אוצר השירה, א—7621].

התבנית: מעין אזורית. הקינה פותחת במדריך דו טורי (הוא הפזמון), ואחריו – חמש מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת: שני טורי ענף ושני טורי אזור. כל הטורים דו צלעיים.

המשקל: שש הברות בצלע הראשונה של הטור, ושבע – בצלע השנייה.

תשתית: הקינה האישית נשענת על הקינה הלאומית של הלחן בתבנית ובמשקל בהבדל של תוספת הברה אחת בצלע השנייה של הטורים.

מקורות שיר חדש וקול בוכים, ירושלים תרצ״ה, דף נט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ מד.

 

עֵינִי יֹרְדָה מַיִם / תַּחְתַּי אֶרְגַּז בְּשָׁמְעִי 
כִּי נִגְדַּע עֵץ חַיִּים / קִינָה לַדּוֹד מִבְעֵי

רֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר / אֶשְׁתֶּה מַיִם הַמָּרִים 
כִּי מֵחַיִּים נִגְזַר / דֶּגֶל הַתּוֹרָה מֵרִים

– וּמָגֵן גִּבּוֹרִים / נִגְעַל וְהִנֵּה תֹעֶה.

לְזֹאת קוֹלִי אָרִים / וְכַיּוֹלְדָהּ אֶפְעֶה

פַּטִּישׁ חָזָק יֹשֵׁב / בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי 
לְכָל שׁוֹאֵל מֵשִׁיב / דְּקָרוּ לֵהּ וְעָנֵי
עַל זֶה מַשְּׁמִים אֵשֵׁב / לָכֶם אֲחַוֶּה דְּעִי 
10 קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי / קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי

 

אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה / רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ
אֵין בִּלְשׁוֹנִי מִלָּה / נֶאֱלַמְתִּי דּוּמִיָּה 
אָנָּא בִּרְיָה קַלָּה / בֵּין יָמִין לִשְׂמֹאל טוֹעֶה 
הָסֵר שֵׁם וּמִלָּה / לֹא הִגִּיעַ לְרוֹעֶה

15 לִבִּי חַם בְּקִרְבִּי / לִסְפֹּד לִבְכּוֹת לְצָרָה 
גַּם נֶעְכַּר כְּאֵבִי / עַל כֵּן קִרְאֶן לִי מָרָה
צַדִּיק מִשְׁפָּטוֹ בִ / אֱמֶת נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי 
חֶצְיוֹ נִחֲתוּ בִּי / כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

לַאֲבֵלָיו תְּנַחֵם / וּתְהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה 

 20 וְתָשׁוּב תְּרַחֵם / עַל נַפְשׁוֹ הַטְּהוֹרָה 
כְּמוֹ עֹלוֹת מֵחִים / וּמִנְחָה אוֹתָהּ תִּשְׁעֶה 
בְּעֵדֶן אֱלֹהִים / שָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי

 

  1. 1. עיני ירדה מים: על פי איכה א,טז ׳על אלה אני בוכיה עיני ירדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי׳. תחתי ארגז: אזדעזע במקומי, על פי חב׳ ג,טז. 2. נגדע: נכרת ונשבר. עץ חיים: על פי משלי יא,ל ׳פרי צדיק עץ חיים׳ על דרך בבלי ב״מ פה ע״א ׳פרי צדיק עץ חיים זה ר׳ יוסי ברבי אליעזר ברבי שמעון׳. כאן: כינוי של שבח לנפטר, ורמז גם לשמו חיים. קינה לדוד מבעי: על פי בבלי ברכות ז ע״ב. שם בלשון שאלה. כאן בלשון קריאה: חייבים לקונן על דוד, והוא שם הנפטר. 3. ראש פתנים אכזר: ארם של נחש אכזר, על פי דב׳ לב,לג. אשתה: נמשך לפניו ואחריו. מים המרים: מים, שהיו משקים לסוטה וגורמים למיתתה, על פי במ׳ ה,יט. 4. מחיים נגזר: נכרת מחיים, על פי יש׳ נג,ח ׳נגזר מארץ חיים׳ המוסב שם על עבד ה׳ המדוכא בייסורים. כאן גם רמז אמנותי: הנפטר ששמו חיים נגזר מחיים. דגל התורה מרים: בשבח גדולתו בתורה והפצתה על ידו. 5. ומגן גבורים נגעל: מקינת דוד על שאול (ש״ב א,כא). כאן: נסתלק מי שהיה גבור בתורה ומגן על עדתו. והנה תעה: על פי בר׳ לז,טו. 6. לזאת: על זאת. וכיולדה אפעה: אצעק כיולדת, על פי יש׳ מב,יד. 7. פטיש חזק: כינוי כבוד, שניתן לר׳ יוחנן בן זכאי על ידי תלמידיו, כשחלה ונטה למות (בבלי ברכות כח ע״ב). יושב בשבת תחכמני: על פי ש״ב כג,ח. כאן: רמז לישיבתו עם חכמים ודיינים בישיבה של תורה. 8. לכל שואל משיב: בדבר הלכה. דקרו ליה ועני: שקוראים לו ועונה: הלשון על פי בבלי ברכות מה ע״ב, והעניין על פי שבת קיד ע״א ׳איזהו תלמיד חכם?… כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר׳. 9. על זה: על המנוח. משמים אשב: משתומם ושותק כדרך האבלים, על פי יחז׳ ג,טו. אחוה דעי: אומר את אשר בלבי, על פי איוב לב, י. 10. קלני…מזרועי: ביטוי של צער ׳ראשי כבד עלי׳(רש״י) על פי בבלי סנה׳ מו ע״א ׳בשעה שאדם מצטער שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי עלי׳. 11. אם בארזים: דברי הספד על חכמים על פי בבלי מו״ק כה ע״ב ׳אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר', כלומר אם לגדולים ארע כך, מה יהיה על הפשוטים? רשפי…יה: על פי שה״ש ח,ו. 12. אין בלשוני מלה: לתאר את גודל האסון, על פי תה׳ קלט,ד. נאלמתי דומיה: השתתקתי, גם זה ביטוי של צער, על פי תה׳ לט,ג ונלקח ממזמור, שעניינו אפסות האדם, מידת ימיו וקצו, מזמור המסתיים במלים ׳בטרם אלך ואינני׳. 13. אנא בריה קלה: אני יצור קטן ונטול ערך, על פי בבלי ב״ב עד ע״א, והוא ביטוי של ענווה. 14. חסר שם ומלה: ממונחי הדקדוק של ימי הביניים המחלק את חלקי הדיבר לשלושה: פעל, שם ומלה, ראה בספרו של המשורר ׳באר שבע׳ חכמת ההגיון, תחילת פרק שישי, עט׳ י׳. כאן: ביטויים של ענווה והתבטלות. לא הגיע לרועה: אפילו לדרגת רועה צאן בניגוד למנוח, שהיה גדול ומנהיג. 15. לבי חם בקרבי: לבי רותח מצער, על פי תה׳ לט,ד. על זיקת המזמור לקינה ראה לעיל הערה 12. לספד לבכות לצ׳רה: חידוד לשוני, על פי בר׳ כג,ב ׳לספד לשרה ולבכתה׳. 16. גם נעכר כאבי: על פי תה׳ לט,ג. על…מרה: ביטוי של צער, על פי רות א,כ.
  2. 17. צדיק משפטו באמת: לשון של צידוק הדין. נאמנים פצעי: על פי משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב׳. כאן: נאמנים ייסורי ה׳ והוא המשך לצידוק הדין. 18. חציו: נמשך גם לפניו: ׳נאמנים פצעי חציו׳(של האל). חציו נחתו בי: עם פטירת הצדיק. כרעה עדרו ירעה: על פי יש׳ מ, יא. כאן: תפילה לה׳ שירעה את הקהילה, שנותרה ללא רועה עם מות המנוח. 19. לאבליו תנחם: עדה״ב יש׳ נז,יח. ותהי עליהם סתרה: תגן עליהם, על פי דב׳ לב,לח. 20. תרחם על נפשו: מעין נוסח האשכבה ׳המרחם על בריותיו הוא יחוס וירחם על נפש…׳. 21. כמו…תשעה: תקבל את נפשו כקרבן וכמנחה. עלות מחים: קרבנות שמנים של עולות, על פי תה׳ סו,טו. ומנחה…תשעה: עדה״ב בר׳ ד,ה. תשעה: נמשך לפניו ולאחריו. 22. בעדן אלהים: בגן עדן של אלהים, על פי בבלי ברכות לד ע״ב. שם ינוחו יגיעי: על פי איוב ג,טז ׳ושם ינוחו יגיעי כח׳. כאן: הצדיק, שיגע בעבודת ה׳ בעוה״ז, יזכה למנוחה רוחנית בעולם הבא.

 

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקופיוטים- מהדורת הקינות-קול בוכים

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

פרק שלישי

סוגים, נושאים ותכנים סגולות שירה — השוואות ומקורות

שירי הרמ״א נחלקים כאמור לארבעה עשר סוגים: להלן סקירת הסוגים, הנושאים והתכנים כולל סגולות שירה, השוואות ומקורות.

א. שירי ויכוח והתנצחות

מבוא

הוויכוח כסוגה ספרותית – עיקרו הוא פולמוס והתנצחות בין יסודות מנוגדים: בין בני אדם, בין בעלי חיים, בין צמחים… או שילוב של שניים, כמו הוויכוח בין האדם לבעלי חיים, כאשר כל צד מונה את מעלותיו שלו ואת מגרעות היריב. שירי ויכוח עבריים ראשונים הם פיוטי ויכוח בין הקיץ והחורף המשולבים בשבתות הגשם והטל מן התקופה הקדם קלאסית קודם למאה השישית לספירה ומהתקופה הקלירית במאות ה-7-6, כפי שתיארם וסיכמם עדן הכהן. הוויכוח בין הקיץ והחורף כסוגה נמשך גם על ידי ר׳ אברהם אבן עזרא, שחיבר גם שירי ויכוח בין לחם ויין, בין מועד ושבת ובין האדם ובעלי החיים.

בהשפעת המקאמה הערבית נוסח אלחרירי עובר נושא הוויכוח מסוג זה למקאמה העברית על ידי ר׳ יהודה אלחריזי. מבין חמישים המקאמות שבספרו תחכמוני, שתים עשרה עוסקות בוויכוח למיניו: בין מין ומאמין, בין בחור וזקן, בין יום ולילה, בין המשוררים… ובין האיש והאישה. שירי ויכוח המשיכו להתחבר במהלך הדורות בנושאים שונים, כמו הוויכוח בין העט למספריים, בין החכמה לעושר, בין המים ליין, בין היין למשורר ובין שבת לחנוכה. חולפות מאות שנים, ונושא הוויכוח חוזר וניעור במאות הי״ט־כ׳, הפעם גם בשירה העברית במרוקו, בעיקר ב׳קצידה׳, סוג של שירים עבריים הנשענים על לחני הקצידה הערבית העממית במרוקו הקרויה ׳אלמלחון, על שם ייעודה להיות מולחנת ומושרת. מסתבר, שהקצידות העבריות עשויות אף מבחינת תבניתן ומשקלן במתכונת מקורות לחניהן, ולפעמים מושפעות גם מתוכני הקצירה הערבית.

נושא הוויכוח מפרנס גם את קצידות המלחון, שנועדו לשעשע ולשמש כיצירות תאטרליות. נושאי-ויכוח במלחון לדוגמה הם: השפחה והגברת, היום והלילה, בין פרחים לוורדים או בין ציפורים. שירי ויכוח בין פרחים ידועים גם בשירה ובפרוזה הערבית הקלאסית. שירי ויכוח קיימים גם בשירה הערבית יהודית במרוקו כמו שיר מריבה בין חנוכה ופורים או ׳קצת עמי פסח מעא סוכה' (עלילת הדוד פסח עם סוכות) או קצידה דלעזרי ולנמזווז (עלילת הרווק והנשוי)

הוויכוח כסוגה ספרותית מצוי, כאמור, גם בשירה העברית במרוקו, אבל לא במידה מרובה. נושאי הוויכוח הידועים הם: בין התלמוד למעשה לר׳ עמור אביטבול, בין המים ליין ליהודה חיון, בין האיש והאישה לר׳ שמואל עמאר ובין הנשמה לגוף לר׳ מסעוד אביחצירא. אולם השירים המקיפים ביותר בסוגה זו הם של ר׳ רפאל משה אלבאז. שלושת שירי הוויכוח לרמ״א עשויים על פי תבנית הקצירה הערבית מסוג המלחון. נושאיהם: בין האדם ובין הפשפשים (א), בין היום והלילה (ב) ובין האיש והאישה (ג).

  1. הוויכוח בין האדם/המשורר לפשפשים — ׳אֶעֱרֹך תְּחִנָה׳(שיר א) היתרונות והחסרונות של פשפשי הלילה

נושא הפיוט רשום בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם בן עזרא) על הזבובים… וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו׳.

יצירה זו מסוג הקצירה, רב סוגתית בתכניה – בין המעולות ביצירותיו של המשורר. היא בו בזמן שיר תלונה, שיר גנאי ושבח, שיר ויכוח והתנצחות, שיר תחרות ושיר בקשה ותפילה. בייעודה הראשוני – שיר תלונה על טרדות הפשפשים ועלילותיהם בלילות הקיץ החמים כחיקוי ז׳נרי לשיר התלונה של ראב׳׳ע. הנה שני בתים ראשונים משירו:

לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵחֲמָסִי / אֲשַׁוֵּעַ מִפְּנֵי שֹׁד הַזְּבוּבִים
אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הָשֵּׁב לְרוּחִי / בְּכָל כֹּחָם יְעִיקוּנִי כְּאוֹיְבִים

על נושא דומה כתב גם המשורר, הדיין ר׳ יוסף אבן סהל, בן דורם של ר׳ יהודה הלוי ור׳ משה בן עזרא, שיר קצר העוסק בטרדת הפרעושים. הנה כמה בתים ממנו:

וּפַרְעוֹשִׁים כְּפָרָשִׁים יְרוּצוּן…/ וְאוֹתִי מִתְּנוּמָתִי יְקִיצוּן
וְהֵן נַפְשִׁי בְּכָל יוֹם קָצְרָה בָּם / וְיָדַי מֵהֲרֹג אוֹתָם יְקוּצוּן

וְהָפַךְ מִנְּשִׁיכָתָם בְּשָׂרִי / חֲבַרְבּוּרוֹת כְּמוֹ רִמּוֹן יְנִצּוּן
אַלֵּהִים הַחֲרִימֵם כִּי בְּלִי נוּם / אֲנִי דָּוֶה וְהֵמָּה יַעֲלִצֹוּן

על הפרעושים כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי במקאמה בשבח שני משוררים (שיר הנמלה ושיר הפרעיש). להלן קטע קצר:

וַיַעַן וְיֹּאמַר עַל הֲפַרְעֹשׁכּוּשִׁי וְלֹא מִבְּנֵי חַם / שַׁחֹר כַּפֶּחָם / לֶחֶם רֶשַׁע יִלְחַם / 

וּבְלִי שֶׁלַח יִלְחַם / וּכְתַנּוּר יֵחַם / יֶאֱרֹב כְּגַנָּב בְּבֵיתְךָ / וְיִשְׁכַּב בְּשִׂמְלָתְךָ… 

וּבִנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים / יָבֹא בַּלָּאט אֵלֶיךָ / לְהִתְגּוֹלֵל עָלֶיךָ / וּלְהִתְנַפֵּל עָלֶיךָ / 

וְיִמְצֶה דָּמְךָ בְּהָקִיץ וְלֹא בַּחֲלוֹם / וְיָשִׂים דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלוֹם /

 וְכִי תִּדְרְשֶׁנּוּ וָיַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ' 27

שירי ויכוח והתנצחות-אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה -פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ-מאיר נזרי

שירי ויכוח והתנצחות-269

א. אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה 

כתובת:         פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ, והוא

מעין השיר שחיבר הראב״ע (=הרב אברהם אבן עזרא) על הזבובים הנדפס בסוף ספר חי בן מקיץ להראב״ע ז״ל. וירמוז גם כן אל אויבי ה׳ אוכלי עמי לחם ה׳ לא קראו.

סימן: אני רפאל.

לנועם: ׳שלתך בלאה יא סמאעא מאלךּ מנכּובא׳ [מקור השיר ופרטיו: ראה נזרי, קשרים אלגוריים, בתוך: יוסף טובי, מטוב יוסף, חיפה תשע״א, עמ׳ 392].

התבנית: מעין אזורית במבנה חטיבתי במתכונת הקצידה מסוג המלחון.

השיר כולל שתים עשרה מחרוזות בתבנית מעין אזורית דו ענפית המחולקות לשלוש חטיבות: א-ז; ח-ט; י-יא. המחרוזות א-ז; י-יא מאת המשורר הרמ״א, ואלו מחרוזות ח-ט מאת אבנר ישראל הצרפתי המשיב על מליצת הרמ״א. טור האזור בחטיבה א׳ מתחלף בשתי החטיבות האחרות. בכל מחרוזת – שני בתים משולשי טורים (או שני טורים ארוכים משולשי צלעות) ענף א׳; שני בתים דו טוריים (או שני טורים דו צלעיים) ענף ב׳ ובית משולש טורים (טור תלת צלעי) אזורי, ששני טוריו הראשונים נחרזים עם טורי הענף שלפניו.

החריזה: אאב.אאב.גד.גד//דדה (מחרוזת א). ווז. ווז. חט.חט//טטה (מחרוזת ב)…

המשקל: 12/6/12 בטורי הבתים המשולשים ו- 7/7/7/7 בטורי הביניים. הנוסחה כולה היא:

112/6/12 החרור / 12/6/12

תשתית: הפיוט נשען על שיר הלחן במשקלו המקורי 12-12 בתוספת הטור האמצעי(6). מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף לד ע״א; כ״י כנ״ל 5091, דף לא ע״ב; כ״י סינסיניטי 320 MIC, דף ה ע״א; כ״י בימ״ל 3182 MIC, דף צז ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף טו ע״א.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף י ע״ב [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ יא; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן הרוש, עמ) כו; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עט׳ יז.

א

אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן / נַעֲלָה דָּר חֶבְיוֹן
אַחַת שָׁאַלְתִּי הַצִּילֵנִי מְדַמִּים

                                  

אֲשֶׁר שָׁכְנוּ בְּאָהֳלֵי יֶחֱסָיוּן / מִדִּשְׁנִי יִרְוְיֻן
אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים
5- בִּי הֵנִיקוּ גּוּרֵיהֶם / בְּצֵל קֹרָתִי בָּאוּ
לִי אָסְפוּ מַחֲנֵיהֶם / יָדַי דָּמִים מָלְאוּ
טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם נִרְאוּ / רָאוּנִי נֶחְבָּאוֹ
בְּבָתֵּי גְוַאי וְרַבִּים עָלַי קָמִים

 

נָדְדָה מִבַּת עֵינִי שֵׁנָה גַּם תְּנוּמָה / בְּשִׂיחִי אָהִימָה
10- אֶזְעַק עַד מָה מִבְּשָׂרִי לֹא תִּשְׂבָּעוּ
נַמְתִּי אֵשֵׁב עַל הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה / וְאֵשׁ לֹא אָשִׂימָה
אָנֹכִי קַרְתִּי וְכָל אֵיבְרֵי זָעוּ
לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת / הִקִּיפוּ עָלַי יַחַד

 

1-אערך תחנה: על פי תה׳ ה, ד. מלך…נעלה: הקב״ה. דר חביון: כינוי לה׳ השוכן בשמים כמו ’ושם חביון עזו׳(חב׳ ג,ד). 2. אחת שאלתי: בקשה אחת אני מבקש, על פי תה׳ כז,ד, ומהי הבקשה? הצילני מדמים: שמוצצים ממני הפשפשים, על פי תה׳ נא,טז ׳הצילני מדמים אלהים׳. כאן: ׳דמים׳ משמש גם כינוי לפשפשים על שם צבעם החום־אדום ועל שם שמוצצים דם האדם בלילות (ראה אנציקלופדיה עברית, כרך כה, ערך פשפש, עמ׳ 457).  3. שכנו באהלי: בבתים

ובחדרים. יחסיון מדשני ירויון: מסתתרים בביתי ונהנים מכל טוב ומאכל שבבית, עדה״ב תה׳ לו,ח-ט. 4. אוכלי לחמי: עדה״ב תה׳ מא,י. לחמי: כאן גם במובן בשרי ראה רלב״ג ומצודות איוב ו,ז, והשוה ראב״ע במ׳ כח,ב (בשם אהרן ממן). ומכל מחמדי טועמים: מכל מאכל ערב ונחמד. 5. בי הניקו גוריהם: מלחמי ומדמי הניקו הפשפשים גם את ילדיהם, על פי איכה ד,ג. בצל קורתי באו: לחסות ולהסתתר, על פי בר׳ יט,ח. 6. לי אספו מחניהם: באו בהמוניהם כאילו למלחמה. ידי דמים מלאו: מפצעיהם ומן הדם שמוצצים ממני בלילות, עדה״ב יש׳ א,טו ׳ידיכם דמים מלאו׳. שם: במובן רצח והרג. 7. טנפו בגדי מכתמיהם: מלכלכים את בגדיי מכתמי הדם שמוצצים. ראוני נחבאו: עדה״ב איוב כט,ח ׳ראוני נערים נחבאו׳. כאן: לא מטעמי כבוד, אלא על מנת לבוא אליי בסתר ולהזיקני. 8. בבתי גואי: בחדרים הפנימיים(בבלי קידושין לג ע״א). כאן: במקומות מסתור. רבים עלי קמים: רבים הפשפשים הקמים נגדי להזיק לי,על פי תה׳ ג,ב. 9. נדדה…תנומה: מחמת טרדת הפשפשים. בשיחי אהימה: אספר תלאותיי ואזעק, על פי תה׳ נד״ג. 10. אזעק עד מה: אצעק, עד מתי לא תשבעו מבשרי. מבשרי לא תשבעו: על פי איוב יט,כב. 11. נמתי: צורה דקדוקית על דרך הפיוט הקדום במקום נאמתי. כאן: במובן אמרתי לעצמי. והשוה ׳נמתי לבן עזאי׳(בבלי חולין ע ע״ב). אשב…נעמה: עדיף לשבת על הארץ בחשיכה, לפי שהחום והמזרון מושכים אליהם את הפשפשים. הארץ כי נעמה: על פי בר׳ מט,טז. ואש לא אשימה: עדה״ב מ״א יח,כג. כאן: לא אדליק נר ולא אש, כי החום מושך הפשפשים. 12. אנכי קרתי: על פי מ״ב יט,כד. שם משורש קור ובמובן חפרתי. כאן: משורש קרר במובן התקררתי במקום קרותי, על דרך הפיוט הקדום. וכל אברי זעו: רעדו. 13. הקיפו עלי יחד: סבבוני בהמוניהם, על פי תה׳ פח,יה.

 


בָּם זְכָרִים וּנְקֵבוֹת / עֹצֶם מִסְפָּרָם נִכְחַד
15- אַחַר מִי אֶרְדֹּף אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד / קְרָאַנִי פַּחַד
בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם רַעְיוֹנִי הוֹמִים

יוֹדְעֵי סְגֻלָּה לְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת / בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת
הֵן תֵּהְוֵי אַרְכָא לַמַּחֲלָה הַקָּשָׁה
נִלְאֵיתִי נְשֹׂא עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת / וְלִמְלֹל מְלִילוֹת
20- לֹא יָכֹלְתִּי אֵימָא מִשּׁוּם דִּמְאִיסָא
כָּרִים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי / לָקְחוּ לָהֶם לְמָנָה
אָמַרְתִּי אֵצֵא חָפְשִׁי / הֵן עַרְשָׂם רַעֲנָנָה

 

  1. 14. זכרים ונקבות: צירוף זה מצוי בהקשר אחר (בבלי זבחים קג ע״א). כאן: הפשפשים נוהרים בהמוניהם משני המינים, ראה על כך גם באנציקלופדיה עברית שם, עמ׳ 458. עצם מספרם נכחד: עדה״ב תה׳ קלט,טו. כאן: מספרם עצום, עד שקשה להעריכו. 15. אחד..אחד: לא אוכל אף לרדוף אחריהם מחמת ריבויים, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה זה יועיל? זהו שיבוץ אמנותי על פי ש״א כד,טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד. כאן: פרעוש – כפשוטו: פשפש. קראני פחד: אחזני פחד על פי איוב היד. 16. בנשף…הומים: כבר משעות הערב מחשבותיי מפני הפשפשים גוברות ומטרידות אותי. בנשף בערב יום: על פי משלי ז,ט. 17. יודעי סגֻלה: פנייה, אתם המבינים בסגולות נגד המזיקים. לכו…ופעֻלות: על פי תה׳ מו,ט ׳לכו חזו מפעלות ה׳ אשר שם שטות בארץ׳ ועל דרך בבלי ברכות ז ע״ב ׳אל תקרי שמות (מלשון שממה) אלא שמות׳(ריבוי של שם1. כאן: לכו ועיינו בפעולות, לעשות איזו סגולה ופעולה נגד מכת הפשפשים על ידי שימוש בשמות וקמיעות וכיו״ב. 18. הן תהוי ארכא: הנה אם תעשו איזו סגולה תהיה תרופה למכה הקשה של הפשפשים. הביטוי על פי דג׳ ד,כד ׳הן תהוה ארכה לשלותך׳. תהוי: ביוד סופית, צורה דקדוקית על פי הארמית הבתר מקראית, והשווה בבלי סוטה כא ע״א. 19. נלאיתי נשא: עייפתי מלשאת את עול הפשפשים, על פי יש׳ א,יד. על משכבי בלילות: בזמן שינה, על פי שה״ש ג,א. ולמליל מלילות: לשפשפן כדי להתיש כוחן. השווה שו״ע או״ח הלכות שבת, סימן שטז, סעיף ט, הגה שם: ׳פרעוש – לא ימללנו בידו שמא יהרגנו׳. 20. לא יכלתי: לשפשפן. אימא משום דמאיסא: אמור, משום שמאוס הדבר עליי. ראה שו״ע שם סעיף יא ׳שרי משום מאיסותא׳. והשווה בבלי שבת כט ע״ב ׳אבל חרם דמאיסא אימא׳. אימא משום: נוסח תלמודי נפוץ כמו ׳אימא משום ביעתותא׳(בבלי פסחים ג ע״ב). 21. כרים…למנה: הכרים, שבהם אני מרפד את מטתי,לקחו לעצמם, על פי משלי ז,טז מרבדים רבדתי ערשי׳. 22. אמרתי אצא חפשי: חשבתי להשתחרר מהם בגלל טרדתם, עדה״כ שט׳ כא,ה. ערשם רעננה: על פי שה״ש א,טז. כאן: מיטתם מלאה ולחה בדם.

 

פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה / מַתָּנָה נְתוּנָה
לָהֶם אוּלַי יָשׁוּבוּ מִבֹּוא בְּדָמִים

25- רֵיחָם עָלָה בְאַפִּי הָיָה לְזָרָה / יָשִׂימוּ קְטוֹרָה
רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הֲרַעֲיוֹנִים
מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי עֵת אֶזְכְּרָה / אַחֲרִיתוֹ מָרָה
סָחִי וּמָאֹם וְכֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים
חָזְקוּ עָלַי בִּגְאוֹנָם / כִּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים
30- עָלָה בָּאְשָׁם וּשְׁאוֹנָם / בְּגַנִּים וּמִגְדָּלִים
כַּמָּה רַבּוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים / בָּם יוֹרְדִים וְעוֹלִים
בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעְלָמִים

 

  1. 23. פשטתי…אלבשנה: על פי שה״ש ה,ג. קשה לי ללבוש את הבגדים שפשטתי לפני שינה, משום שמלאים כתמי דם. מתנה נתונה: בגדיי כאילו נתונים להם במתנה, לאחר שאני פושטם מעליי ומניחם על ידי, עדה״כ במ׳ יח,ו ׳מתנה נתונים׳. 24. אולי…בדמים: אולי ישובו מדרכם הרעה ויימנעו מלמצוץ דמי. מבוא בדמים: על פי ש״א כה,כו. 25. ריחם עלה באפי: נאלצתי גם להריח את ריחם הרע. באפי היה לזרה: היה לי לריח זר ומאום, עדה״כ במ׳ יא, כ. ישימו קטורה: כאלו מקטירים הם קטורת, על פי דב׳ לג,י. 26. מבהיל הרעיונים: ריח המבהיל ומטריף את המחשבות כמו ת׳ ז,כח ׳רעיוני יבהלנני׳. 27. מאכל…קמשונים: לא יכולתי לאכול את לחמי מחמת מיאוס, מאחר שעברו עליו הפשפשטים וטינפוהו. מאכֹל לחמי: על פי תה׳ קב,ה. עת אזכרה: בזמן שאני זוכר. אחריתו מרה: סופו מר, עדה״כ משלי ה,ד. 28. מחי ומאום: טינוף ולכלוך, על פי איכה ג,מה. וכולו קמשונים: כולו קוצים על דרך ההפלגה, אולי משאריות החרקים המתים על פי משלי כה, לא. 29. חזקו עלי: גברו עליי, על פי מלא׳ ג,יג. בגאונם: בגודלם ובגאוותם. כנטיעים מגֻדלים: כנטיעי אילנות גדולים, על פי תה׳ קמד,יב. 30. עלה באשם: סרחונם וריחם הרע, על פי יש׳ לד,ג ׳וחלליהם ישלכו ופגריהם יעלה באשם ונמסו הרים מדמם׳. ושאונם: ורעשם. 31. רבו…הזוחלים: התיאור כאן הוא על פי מקואות ה,ה וטור ושו״ע יו״ד סימן ר״א. הנוטפים כינוי למי גשמים והזוחלים – למי נהר ומעיין. כאן: זוחלין־פשפשים הזוחלין על הארץ, ונוטפים־כינוי לפשפשים הקופצים ועפים ואלו מרובים על הזוחלין והמהומה רבה, והמשורר חש עצמו כאלו טובל בתוכם ומוקף בהם כמו במי מקווה. בם: בגנים ובמגדלים. בם יורדים ועולים: היינו נוטפים וזוחלים, עדה״כ בר׳ כח,יב. 32. בערב…נעלמים: כי עיקר פעילותם בלילה בחשיכה.

 

פִּיהֶם פָּתְחוּ עָלַי לִבְלֹעַ דָּם נָקִי / וְעַד בִּלְעִי רֻקִּי
אֵין בִּי כֹּחַ נְשִׁיכָתָם נֶעֱתָרָה
35- גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקִי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי
הִדְרִיכוּנִי כִתְּרוּנִי כַּעֲטָרָה
וְאַף כִּי אֲשַׁוֵּעַ / נֶגְדָּם סוּרוּ מִמֶּנִּי
הָיִיתִי כִּמְתַעְתֵּעַ / קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה
יָדַעְתִּי כִּי שִׂנְאַת חִנָם שְׂנֵאוּנִי / כַּצִּפּוֹר צָדוּנִי
40- שָׁאֲפוּ צוֹרְרַי כִּי רַבִּים לִי לוֹחֲמִים

אִם אָמַרְתִּי אוֹדִיעַ בִּכְתָב וְחִידָה / בְּקָהָל וְעֵדָה
חֶטְאָם וּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי
כָּל שׁוֹמֵעַ עִנְיְנֵיהֶם כִּי אֲגִידָה / יֶחְרַד חֲרָדָה
יַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם / יִבְרַח בְּהֵחָבֵא

 

  1. 33. פיהם פתחו עלי: כמו ׳פצו עלי פיהם׳(תה׳ כד, יד). לבלע דם נקי: למצוץ דם מבשרי כדרכם. על פי יש׳ נט,ז. ועד בִלעי רֻקי: אינם מרפים ממני אפילו למשך זמן מועט של בליעת רוק, על פי איוב ז,יט. 34. אין בי כח: על פי יש׳ נ,ב. נשיכתם נעתרה: שנואה עלי וזהו חידוד לשוני: נשיכתם במקום נשיקתם, עדה״ב משלי כז,ו ׳נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא׳. 35. גם סבבוני: על פי תה׳ קיח,יא. בוקי סריקי: מקור הביטוי בבלי חולין נ ע״ב ופירש רש״י שם ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳. והשווה יב״ע שו׳ ט,ד שתרגם ׳ריקים: סריקין׳. כאן: זהו ביטוי אמנותי וחידוד לשוני: ׳בוקי׳ רמז לשמם הערבי של הפשפשים ׳בק׳, ראה כתובת לשיר. סריקי: אדומים מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳(כתובות יז ע״א). רש״י שם: ׳שרק – צבע המאדים את הפנים׳. (בשם רבי שלמה בוחבוט) על פי כל האמור, הצירוף ׳בוקי מריקי׳ הוא דו משמעי: א) יצורים פחותים. ב) פשפשים אדומים. לכלות את עורקי: לכלות את הדם הזורם בעורקי. 36. הדריכוני כתרוני: השיגוני, הטרידוני והקיפוני ככתר עדה״כ שו׳ כ, מג. 37. אף כי אשוע: עדה״כ איכה ג,ח. סורו ממני: הסתלקו מעליי, על פי תה׳ ו,י. 38. הייתי כמתעתע: כמרמה את עצמי ביודעי את חוסר התועלת שבזעקה, על פי בר׳ כז,יב. קראתי ואין ענה: על פי יש׳ נ, ב. 39. שנאת חנם שנאוני: על לא עוול בכפי, עדה״כ תה׳ כה,יט. חנם…צדוני: על פי איכה ג,נב. 40. שאפו…לוחמים: לעגו עליי אויביי, עדה״כ תה׳ נו,ג. 41. אם אמרתי אודיע: כמו ׳אם אמרתי

אספרה׳(תה׳ עג,טו). בכתב וחידה: במפורש או בדרך משל ומליצה. בקהל ועדה: בפומבי עדה״כ משלי ה,יד. 42. חטאם…בי: העוול אשר עשו לי, עדה״כ ויק׳ כו,מ. 43. כל שומע עניניהם: כל מי שישמע תלאותיהם ונזקיהם שגרמו לי. כי אגידה: עת אספר ואתאר. יחרד חרדה: ירעד וייבהל עדה״כ בר׳ כז,לג. 44. יסתיר פניו מהם: עדה״כ דב׳ לב,כ. יברח בהחבא: עדה״כ דנ י,ז׳

 

45- בְּתוֹךְ סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ / עָשׂוּ לָהֶם חֲדָרִים
כָּל יוֹם חֵילָם יִתְחַדֵּשׁ / חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים
אֹזֶן חֲכָמִים אִוּוּ בֵּית הַסְּתָרִים / לִסְתֹּם הָאֲוִירִים
וּבְחַדְרֵי הַשֵּׁמַע כַּכְּפִיר נוֹהֲמִים

לְאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בִּתְפִלָּתִי / בַּלַּיְלָה צָעַקְתִּי
50- נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַלֵּה וְאֵינֵמוֹ
בְּחַסְדְּךָ הַט אָזְנְךָ אֶל רִנָּתִי / לָתֵת שְׁאֵלָתִי
מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ אַבֵּד פִּרְיָמוֹ
כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ / וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי
מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחֲדוּ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי
55- אֲזַי אֶשְׁקֹט אָנוּחַ וְאִם שָׁכַבְתִּי / וְעָרְבָה שְׁנָתִי
אָקוּם לְהוֹדוֹת לִפְנֵי חַי הָעוֹלָמִים

 

  1. 45. עשו להם חדרים: מקומות מחבוא ומסתור. 46. חילם: כוחם וגדודיהם. חדשים לבקרים: כאן: מחדשים פעילותם כל לילה, על פי איכה ג,כג. 47. אזן חכמים אוו: חשקו להיכנס גם לתוך אוזני חכמים. אִוו בית הסתרים: בדרך כלל זהו כינוי למקום הערווה בגוף (בבלי נדה מב ע״ב), אבל כאן במובן כל מקומות מסתור שבגוף כמו אוזן, אף, פה ובית השחי. לסתם האוירים: לסתום חללי האוויר. 48. ובחדרי השמע: בתוך האוזניים. ככפיר נוהמים: משמיעים קול כקול האריה, עדה״כ משלי כ,ב. 49. לאל נשא: לאל רם. נפשי אשא: על פי תה׳ פ,ד. בתפלתי: על

פי יב״ע שם: נפשי אשא -׳נפשי אזקוף בצלו׳. בלילה צעקתי: כי פעילות הפשפשים היא בלילה, על פי תה׳ פח, ב. 50. כלה…ואינמו: השמידם בחמתך, על פי תה׳ נט, יד. 51. הט אזנך: לשמוע תפילתי, על פי תה׳ יז,ו. אל רנתי: אל תפילתי על פי תה׳ קמב,ז ׳הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד הצילני מרידפי כי אמצו ממני׳. לתת שאלתי: למלא את בקשתי, על פי אם׳ ה, ח. 52. מחה זכרם מארץ: כמו ׳תמחה את זכר׳(דב׳ כה,יט). מארץ אבד פריָמו: אבד זרעם מן הארץ, על פי תה׳ כא,יא. 53. כי רשעים יאבדו: על פי תה׳ לז,כ. זאת נחמתי: בכך אתנחם, על פי תה׳ קיט,ב. ותהי נחמתי: על פי איוב ו, י. 54. מגשת לי יפחדו: יפחדו מלגשת אליי, עדה״ב שמ׳ לד, ל. מנותי: מביתי. 55. אזי אשקט אנוח: עדה״בכ איוב ג,יג ׳כי עתה שכבתי ואשקט ישנתי או ינוח לי׳. ואם…שנתי: עדה״כ משלי ג,כד ׳אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך׳. 56. אקום להודות: על פי תה׳ קיט, סב.

שירי ויכוח והתנצחות-אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה -פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק׳ וענייניהם בלילות הקיץ-מאיר נזרי-עמ' 269

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי

יצירתו של הרמ״א תוכננה לכתחילה, כנראה, לחטיבה אחת בת שבע מחרוזות היוצרות את חתימת המשורר ׳אני רפאל׳ והנחתמת בבקשה ותפילה לכליון הרשעים: 'לָאֵל נִשָּׂא נַפְשִׁי אֶשָּׂא בְּתִפְלָתִי… נָא כַלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ…/ מְחֵה זִכְרָם מֵאֶרֶץ / אַבֵּד פִּרְיָמוֹ / כִּי רְשָׁעִים יֹאבְדוּ…/ וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי / מִגֶּשֶׁת לִי יִפְחָדוֹ / יִבְרְחוּ מִנְּוָתִי'. הרשעים הנזכרים במחרוזת זו הם הפשפשים ברובד הגלוי המוסבים גם על רשעי הגויים ברובד הסמוי כמשתמע גם מכתובת השיר. מחרוזת זו מטעינה את הקצידה במשמעות נוספת חדשה גם כיצירה אלגורית כתלונה על הגויים ותפילה לכליונם.

 כל זה חל על חטיבה א׳ לכתחילה. ואולם התוספת של שתי חטיבות משווה ליצירה סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות דרמטי, וזו השתלשלות חיבור השיר: תלונתו של הרמ״א על הפשפשים בחטיבה א׳ הגיעה לחברו ר׳ אבנר צרפתי או נשלחה אליו, וזה מגיב בשיר תחרות וסנגוריה משלו בחטיבה ב׳ בשבח חרקים אלה, כשהוא מוחה על הקטרוג כנגדם ומונה את תועלתם לאדם. חטיבה זו הכוללת שתי מחרוזות של המשורר האורח מעשירה את הסוגה גם כשיר שבח בזכות הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. הרמ״א המופתע מן התגובה הספרותית ומכתב הסנגוריה על הפשפשים רואה בה אתגר ספרותי כדרכו ומגיב בחטיבה שלישית הכוללת גם היא שתי מחרוזות הסותרות את טיעוני חברו ומחזקות את הקטגוריה שלו נגד הפשפשים. שיר התלונה המתוכנן לחטיבה אחת התרחב אפוא בדיעבד לשלוש חטיבות בנות אחת עשרה מחרוזות הקובעות סוגה חדשה כשיר ויכוח והתנצחות המתנהל בין האדם לבין הפשפשים וכשיר תחרות בין שני משוררים. חיבור יצירה זו שיש בה חילופי סוגות, חילופי דמויות ומשוררים המייצגים את הפשפשים אחד כקטגור ואחד כסנגור מקנים ליצירה ממד תאטרלי ודרמטי.

זוהי יצירה משעשעת, מבדחת ומרשימה בזיקוקי לשון ובעושר מקורות מקראיים ומדרשיים, שכל אחד משני המשוררים מגייס לצדו תוך שינוי מגמתם ומשמעם המוסיפים ליצירה גם יסודות מפתיעים. מכלל הטיעונים ומקורותיהם מקבלת היצירה גם אופי של איזו סוגיה תלמודית של שאלות ותשובות, קושיות ופרכות מפיהם של שני תלמידי חכמים מובהקים המלמדים את הקורא פרק אחד גדול ועשיר בתחרות שירה ובכבודה של אכסניה. כללו של דבר: הקורא יוצא מן הקצירה, כשהוא מבודח ומופתע, משכיל ומלא הנאה. הנה תוכן היצירה בקיצור ומערכת הטיעונים של שני המשוררים עם מגוון שיבוציה:

המשורר פותח את יצירתו בתחינה גדולה: ׳ אֶעֱרֹךְ תְּחִנָּה לִפְנֵי מֶלֶךְ עֶלְיוֹן …. הַצִּילֵנִי מְדַמִּים

הם הפשפשים המוצצים את דמו, ניזונים מלחמו ונותנים לילדיהם ׳ אוֹכְלֵי לַחְמִי מִכָּל מַחְמַדִּי טוֹעֲמִים. ׳ ומטנפים את בגדיו ואת ידיו ׳ יָדַי דָּמִים מָלְאוּ טִנְּפוּ בְּגָדַי מִכְתְּמֵיהֶם. ׳. הם באים בהמונים: ׳ לַאֲלָפִים וּרְבָבוֹת… זְכָרִים וּנְקֵבוֹתכַּמָּה רָבוּ הַנּוֹטְפִים עַל הַזּוֹחֲלִים. ׳, והמשורר חסר אונים לתפוס אפילו אחד מהם, כשהוא שואל: ׳
אַחַר מִי אֶרְדֹּףאַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד'?!בהמשך הוא קורא לכותבי סגולות וקמעות לעשות משהו: 'יוֹדְעֵי סְגֻלָּהלְכוּ חָזוּ מִפְעֲלוֹת בְּשֵׁמוֹת וּפְעֻלּוֹת'נגד המזיקים הגורמים לו נדודי שינה ולכלוך בגדיו: ׳ פָּשַׁטְתִּי כֻּתָּנְתִּי אֵיכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה/ 'רֵיחַ עַז וְקָשֶׁה מַבְהִיל הָרַעֲיוֹנִים',המאסת לחמו ׳ מֵאֲכֹל לַחְמִי מָאַסְתִּי. ׳ ומשחק התעתועים שעושים לו: ׳ רָאוּנִי נֶחְבָּאוּ'…בָּעֶרֶב יוֹצְאִים וּבַבֹּקֶר נֶעֱלָמִים', כי כל שאיפתם לכלות את הדם הזורם בעורקיו 'גַּם סְבָבוּנִי הַנְּהוּ בּוּקֵי סְרִיקֵי / לְכַלּוֹת אֶת עוֹרְקִי. ׳ עד כדי ייאוש מוחלט ׳קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה׳.

כאן מגיב הפשפש על ידי בא כוחו, המשורר אבנר צרפתי, בחטיבה ב׳ וטוען, שזעקת המשורר על דבר פעוט אינה אלא סתם רדיפה:
'
אַחַר מִי יָצָא מֶלֶךְ קֹרֵא בֶּהָרִים / בָּאֲמָרִים מָרִים / אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ יַתּוּשׁ זְבוּב מְאִיסוּתָא'?! הנובעת מחוסר התחשבות ונכונות לעזור ליצורים אלה: ׳ הַאִם אַתָּה מְשֻׁנֶּהמִבָּאֵי עוֹלָם נִבְדָּל?
כֻּלָּם בְּשִׂמְחָה נָתְנוּ מִלְּחָמָם לַדַּל. ׳! לפיכך יש להתייחס לתלונת המשורר כמו אל סוגיה תלמודית משובשת ׳ כְּעוּרָה זוֹ שָׁנָה רִבִּי מְשַׁבַּשְׁתָּא. ׳ ולחפש את התועלת בהופעת הפשפשים בעוררם את האדם לתפילת הבוקר: שְׁמַע נָא תּוֹעֲלוֹתַי ;וְאֶל נָא נֹאבְדָה / בִּי מִדָּה חֲמוּדָה… לְעוֹרֵר יְשֵׁנִים אִם אִישׁ יִשְׁכַּב שַׁאֲנָן / פִּשְׁפֵּש פִּשְׁפֵּשׁ לֹא מָצָא /הִנֵּה עַרְשׂוֹ רַעֲנָןלוֹ בְּפִי עֲקִיצָה / אֶחְמֹל עָלָיו לַעֲבֹד בּוֹרֵא לוֹ אָעִיר'.

על טיעון זה מגיב הרמ״א בזעם בחטיבה ג׳: ׳מה לי ולמדה החמודה שבכם …/ לעורר ישנים מערב עד בקר׳?! להיפך, בגלל נדודי השינה נאלץ האדם להשלים את החסר דווקה בבוקר, ואז הוא מתפלל יחיד בביתו ומפסיד תפילה במניין, קדיש וקדושה, ותפילתו אינה מתקבלת: ׳איש יעור משנתו / בקר שנתו ערבה / בית תפלה שם ביתו / חוטא יאבד טובה / קדשה ואמן יהי שמיה רבא

/ נפקא מנה חורבא / כי יוצרו פנה אל תפלת הערער/ זאת ועוד, האדם חייב להתעורר מעצמו ולעורר את השחר: ׳ארח חיים למעלה דבר ויקרא / באימה ובמורא / יתגבר כארי לעורר השחר׳ רמז לכתוב באורח חיים שולחן ערוך הפותח בסימן א׳ סעיף א׳: ׳יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר/ ואם מתעורר מחמת פשפשים, אין בכך גבורה! ׳ואם האמת כי דרככם ישרה / מה צריך גבורה / כל הנשוך יעור מהר לא יאחר׳! המסקנה – הנכם ׳בריות נמוכות׳ המנצלות מקורות ומשבשים אותם, ומה שאמרו חז׳׳ל, שצריך ללמד זכות, זה דווקה לאדם הנבחר, ולא ליצורים פחותים כמותכם.

סגולות השיר

התבנית: היצירה עשויה בתבנית הקצידה המורחבת. תבנית זו ביסודה כוללת בתים תלת טוריים, אבל המשורר שילב בכל מחרוזת משולשת בתים עוד מחרוזת קצרה בת שני טורים דו צלעיים. התבנית המורחבת הממולאת עשירה גם בחרוזים המתחלפים לא רק בכל חטיבה, אלא גם בכל מחרוזת. זאת ועוד, החרוז היחידי החותם את המחרוזות בחטיבה א׳ גם הוא מתחלף בשתי החטיבות שלאחריו. תבנית רחבה זו הבנויה ממחרוזות גדולות המשלבת מגוון טורים ארוכים וקצרים ומגוון חרוזים משווה לקצידה עלילה מעין פרוזאית ומקרבת אותה למקאמה על הפרעוש נוסח אלחריזי.

הלשון השיבוצית: הלשון השיבוצית המגוונת והמפתיעה המשלבת מקורות הבאים בצפיפות ובהקשרים חדשים כזיקוקי דינור מבזיקים בזה אחר זה בצבעים חדשים לעיני הצופים המשתאים הם הגורם המרכזי והבולט ביותר בשיר זה. הנה מבחר שיבוצים הפזורים במחרוזת:

שיבוצי הדמים: ׳הצילני מדמים׳, ידי דמים מלאו׳, אולי ישובו מבוא בדמים׳

– כל אלה מופיעים ממקורות המתארים הרג ושפיכות דמים המוסבים כאן על דרך ההגזמה על הפשפשים האדומים המוצצים את דם האדם בלילות עד כדי זיהוים עם שופכי דמים ועד כדי זעקה ׳הצילני מדמים׳ להמחיש את סכנתם הגדולה לאדם.

שיבוצי השנינה החידתיים

׳גם סבבוני הנהו בוקי סריקי׳ (טור 35). מי הם ה׳בוקי סריקי׳ הללו, ומניין באו? מעקב ראשון אחרי מקורם מוביל לבבלי חולין נ ע״ב, שרש״י פירשם: ׳כדים ריקים כלומר דברים שאינם׳ קרוב לתרגומו של יונתן בן עוזיאל לשופטים ט, ד שתרגם ׳ריקים: סריקין. אבל חיפוש בסביבתם הקרובה ביותר חושף את זהותם, הוא שמם הערבי של הפשפשים בפי המשורר וקהל קוראיו ׳בַּקּ׳ ככתוב גם בכתובת השיר: ׳פיוט ידבר צחות על הפרעושים הנק׳[ראים] אלבק/ המשורר גם הדביק להם שם תואר אדום ׳סריקי׳ מלשון ׳לא כחל ולא שרק׳ (כתובות יז ע״א) ו׳שרק (הוא) צבע המאדים את הפנים׳ כפירוש רש״י שם. מכל האמור, ׳בוקי סריקי׳ הם פשפשים אדומים, שהם יצורים פחותים. השילוב של צירוף לשוני מרובד תלמודי ורובד לשוני ערבי הוא גורם מפתיע, שאינו עולה בקרב הקורא הרגיל, אבל עולה בידי המשורר המיוחד, ובכך משדרג הוא את הקצידה הספרדית נוסח ראב״ע להיות ׳עולה עמו ואינה יורדת׳.

כיוצא בזה השיבוץ ׳אחר מי ארדף אחרי פרעש אחד׳ (15). שיבוץ זה במקורו מובא שלא כפשוטו, אלא כביטוי ציורי מטפורי על פי שמואל א כד, טו ׳אחרי מי יצא מלך ישראל אחרי מי אתה רודף אחרי כלב מת אחרי פרעש אחד׳?! ואילו כאן מפתיע בפשטותו הוא הפשפש. ושיעורו: לא אוכל אף לרדוף אחריהם, כי רבים  הם, ואם ארדוף אחרי פרעוש אחד, מה      זה יועיל? עוד פשפש הולך וחברו בא: ׳אם איש ישכב שאנן / פשפש פשפש לא מצא / הנה ערשו רענן / הוא מטל בעריסה׳ (69), שיבוץ תלמודי אמנותי על פי בבלי ברכות ה ע״א ׳אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו…      פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה׳. גם כאן ייסורי הפשפשים נועדו לעורר את האדם מתרדמתו לקום להתפלל, שאם לא ימצא פשפש אחד בסביבתו שיעירנו, לא יקום לתפילה כתינוק.

כבר מלתא אמורה לנכרי תשיך / כי מרבה בנשך׳… (87). כבר נאמר: ׳לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך׳ (דברים כג,כא), לנכרי שאינו אחיך מותר לך ללוות לו בנשך בריבית, אבל לא לאחיך, והוא הדין לענייני נשיכות הפשפשים, שאין לנשוך ישראל הרגיל להשכים לתפילה.

׳כמה רבו הנוטפים על הזוחלים / יורדים ועולים / בערב יוצאים ובבקר נעלמים׳ (31). התיאור כאן הוא על פי משנה מקואות ה, ה. הנוטפים הם כינוי למי גשמים והזוחלים למים זורמים. כאן: הם הפשפשים הקופצים ועפים, ואלו מרובים על הזוחלין. המהומה רבה, והמשורר חש עצמו כטובל בתוכם. עוד ביטויים תלמודיים: ׳לא יכלתי אימא משום דמאיסא׳ (20), ׳פרעש יתוש זבוב מאיסותא׳ (58), ׳כעורה זו שנה רבי משבשתא׳ (60).

  1. 2. הוויכוח בין היום ובין הלילה — ׳לך ידיד נאמן׳ (שיר ב) היתרונות והחסרונות של היום והלילה

יצירה ספרותית ראשונה המתארת ויכוח בין היום ובין הלילה היא המקאמה הל׳׳ט לד׳ יהודה אלחריזי. יצירה שנייה ואחרונה באותו נושא הידועה לנו היא הקצידה של הרמ״א. בין שתי היצירות מפרידות כ-700 שנים. כל אחד מן היריבים של הזמן, היום והלילה מונה את מעלותיו ואת מגרעות זולתו. הוויכוח מתנהל בגוף

ראשון לסירוגין. מערכת הטיעונים אחת היא, ומה שנמנה במקאמה, נשנה בקצירה.

טיעוני היום ביתרונותיו: ליום המזוהה עם השמש – מעמד הבכורה בשליטתו בעולם, ואילו הלילות הם עבדיו. היום הוא מוקד החיים הכלכליים: העבודה והעשייה, ואילו הלילה הוא זמן של חשכה כפולה פיסית ורוחנית המנוצל לפשיעה כלכלית ומוסרית, לביצוע מעשי גנבה וזימה. גם נקודת האור שבו, הירח, שבו מתפאר הלילה, אין מקורו אלא מן השמש, שמאורה הוא ניאות ולה הוא חייב את קיומו.

טיעוני הלילה ביתרונותיו: הלילה הוא זמן מנוחה לעמלים ולעייפים. זהו הזמן לקיומם של אירועים חברתיים, מוסיקליים ומשפחתיים, מסיבות רעים ומצהלות חתנים. גם כל קשרי הזוגיות נרקמים בלילה. לעומת זאת, היום הוא זמן העמל והיגיעה, וגם הסממן הגדול של היום, השמש – נזקיו ממשיים: השמש שורפת ומייבשת, וחומה מונע תנועת אנשים ברחובות.

גם הסיום של הוויכוח שווה בשתי היצירות: הלילה נכנע בפני היום, והירח – בפני השמש.

הקצידה נשענת על המקאמה גם בתשתיות לשוניות משותפות. הנה טבלה משווה.

ערבית: מַקַאמַה̈ מקום אסֵפה, הרצאה] כִּנּוּי לְסִפּוּרִים שְׁנוּנִים הַכְּתוּבִים פְּרוֹזָה חֲרוּזָה וּמְלֻוִּים פֹּה וָשָׁם בְּשִׁירִים שְׁקוּלִים. הַמָּקָאמָה נִפְתַּחַת עַל פִּי רֹב עַל יְדֵי "מַגִּיד", שֶׁהוּא שִׁנּוּי שְׁמוֹ שֶׁל הַמְּחַבֵּר. הַמָּקָאמוֹת הָיוּ נְפוֹצוֹת בַּסִּפְרוּת הָעַרְבִית בִּימֵי הַבֵּינַיִם וּמִמֶּנָּה עָבְרוּ גַּם לַסִּפְרוּת הָעִבְרִית בִּתְקוּפַת סְפָרַד: "תַּחְכְּמוֹנִי" לְאַלְחֲרִיזִי, "מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל" לְעִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי – הֵם מְקָאמוֹת.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מדריכלי השירה העברית-מאיר נזרי-עמ31

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר נזרי

חידושי הקצידה

א) החידוש המרכזי הוא המבנה הכפול של הקצידה על ידי הימשכותה ברובד נוסף של הגאולה: אמנם הסיום בכניעת הלילה שווה בשתי היצירות ובניצחון של היום. בכך נחתמת העלילה במקאמה, אבל הקצידה נמשכת ברובד נוסף בשתי מחרוזות החותמות בנושא הגאולה, ובכך נוסף ממד אחר לעלילה, ממד הגאולה. במחרוזות אלו מופיעים המוטיבים שנזכרו בחלק א׳ של הקצירה בהקשר למעלות היום והלילה, אבל כאן נמנות ועולות בספירה של הגאולה, כאשר ההתרחשות היא בציון ובמקדש. המוטיבים הם: כניעת הלילה, מוטיב האור, השירה, השמחה והמלכות. כביכול מה שנשנה בחלק א׳ כוויכוח המבטא פירוד וריחוק מקבל מפנה של מפגש ואיחוד בגאולה, איחוד ישראל עם אלוהיו ועם ארצו. מבנה זה מזכיר את ׳המבנה בשיר הידידות׳. מכאן ההבדלים בין חלקה הראשון של הקצירה המקביל למקאמה לבין חלקה השני החסר במקאמה:

נושא חלק א׳ – מריבת היום והלילה על מעמדם השונה, נושא חלק ב׳ – מעמדם השווה.

פניית המשורר לזמן המופקד על היום והלילה לשמוע את המריבה ביניהם בחלק א׳: ׳לף ידיד נאמן / תפארת הזמן / אביעה חידות / מריבת יום ולילה׳ (טור 1) לעומת הפנייה לצור שוכן שמי ערץ בחלק ב׳ המתאר את שוויון היום והלילה והאחדות ביניהם בתקופת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳ .

כניעת הלילה ליום בסוף הקצידה, התנצלותו ובקשתו לחמלה ׳צעיר אני ונבזה… ועתה שא נא חטאתי… ידעתי כי מדֻבָּר בך נכבדות / נתֹן תתן בחמלה / זמרות בלילה׳. כניעה זו מתוארת בחלק ב׳ האלגורי ככניעת ישראל בפני ה׳ ולבקשה ממנו להסרת חרפת הגלות והענשת הגויים הנמשלים ללילה: ׳גם דגלי תרים… בחסדך אֱסֹף חרפתי / נא האל הנאמן. נין האמה בן נעות המרדות / תשקה וין תרעלה׳, כאשר הגינויים של היום והלילה עוברים לאויבי ישראל.

קולות ההתנצחות בחלק א׳ בין היום והלילה למי היתרון, כאשר הלילה טוען לבלעדיות בקול השמחה הנשמע בלילה, מתאחדים לקול שמחה משותף בעת הגאולה: ׳צור שוכן בשמי ערץ / בעיר ציון נוה שאנן / ימים אף לילות / בקול מצהלות׳.

 גם הוויכוח מה גדול ממה אור השמש או הירח המסתיים בכניעת הלילה מקבל מעמד שווה בגאולה: ׳ולילה כיום יאיר / תשית לראשם פאר / בית תפארתי תפאר׳.

השירה והשמחה החברתית המתרחשות בלילה בחלק א׳: ׳אני יסוד כל חברה… שרות ושרים / שמחה ושירים׳  מתמקדות מעתה בשירת הלויים ובשמחת המקדש בחלק ב׳: ׳יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳.

שמחת הכלולות של חתן וכלה בחלק א׳ ׳בביתי ימצאון כל החמודות / ומשוש חתן על כלה / גילה אחר גילה׳ מתרחשת בעת הגאולה גם בבית המקדש: יסֹב היכל על כנו / לוי על דוכנו / שהשמחה במעונו׳. הביטוי ׳שהשמחה במעונו׳ מנוסח ברכת הזימון בבית חתנים מוסב כאן על בית המקדש, מעונו של הקב״ה.

מוטיב השלטון והמלוכה, נושא לוויכוח בחלק א׳ בין היום הטוען ׳אני שר שרים׳ ובין הלילה הטוען ׳אני דגול מרבבה / וראש על ארץ רבה׳… וכניעת הלילה לפני מלכו בשיר ׳לילה… נכלם… ולפני מלכו / גם מעוט ערכו׳,

תיאור ההולך בעקבות המקאמה: ׳ועתה לכה ונשובה… ונחדש שם המלוכה׳

– מוטיב זה עובר בחלק ב׳ למלכות המשיח: ׳בנים היקרים / ישמחו בבן אפרתי / עת ימלך מלך רחמן / בהיכלי תענוג שדה ושדות / להיות לעם סגלה / חלק ונחלה׳.

שדרוג של סיום: מכל האמור, הוויכוח בין היום ובין הלילה יכול להתנהל רק בגלות, אבל בעת הגאולה, אין מקום לוויכוח, כי שניהם משתתפים במידה שווה בכל אירועי הגאולה. מכאן אפוא שאין מנצחים ואין מנוצחים אלא שני הצדדים שווים הם.

שדרוג סמנטי: בעוד שהמקאמה בעיקרה כאן לא באה לפתח הגות והשקפה, אלא לשמח ולשעשע את הקוראים ואולי אף להחכימם בצורת ויכוח בין יום לבין לילה, הרי הקצירה מוטענת ברובדה הנוסף במסר של נחמה על גאולת ישראל בסימן של שינוי מעשה בראשית כרשום בפרקי הנבואה הנותנים ממד של נצחיות לגאולה זו מעל לזמן ומעל לטבע.

שדרוג סוגתי: המקאמה המוגדרת כיצירה פרוזאית בחרוזים עולה לדרגה פואטית בצורת קצידה המאופיינת בכל סממני השירה: תבנית, חריזה ומשקל, כאשר תבניתה הקרויה התבנית הממולאת מכילה מגוון טורים המתקצרים ומתרחבים עם יסודות קבע של חריזה בטורי המסגרת בפתיחה ובסיום, אבל גם עם מגוון חרוזים ביניהם המתחלפים בכל מחרוזת. תבנית זו המיועדת בשירת המלחון ליצירות בעלות אופי תאטרלי היא הקרובה ביותר גם למקאמה הכתובה בפרוזה חרוזה והנחלקת לקטעים הנפרדים ונקשרים בחילופי הדמויות וכחוליות מעבר, כמו: ׳אמר היום׳, ׳אמר הלילה׳.

שדרוג מוסיקלי: בעוד שהמקאמה נועדה לקריאה ולדקלום, הרי הקצידה צמודה ללחן, מושרת ומוצגת בפני כול כיצירה תאטרלית ומוסיקלית ועל כן שמה ׳מלחוך.

שדרוג לשוני: אמנם גם המקאמה וגם הקצירה בנויות על טהרת לשון המקרא עם חריגים בודדים, אבל המשווה בין שתי היצירות יגלה, כי גם בתחום זה לשון המקרא בקצידה לקוחה מן הרבדים הגבוהים של לשון השירה, מספרות החכמה ובמרכזם ספר תהלים ומספרי הנבואה עם כמה צורות ומבעים יחידנים המוסיפים ממד דרמטי ליצירה כמו המחרוזת הבאה:

מקצפי תרעש ארץ / לפיד בוז לעשתות שאנן

היום בא בער / כתנור סער

ולילה יחוה / גבר יהיר לא ינוה / אל אדמה ואשוה

 על כן באורים / קדמו שרים

רנה ואור לנתיבתי / בכל ביתי נאמן

לכל עץ רענן פני מועדות / בהר ובשפלה / לשם ולתהלה

לשון זו העשויה על טהרת הפוריזם המקראי מזכירה לנו את הלשון של תקופת ההשכלה, שהיה בה מן השגב הנמלץ והחגיגי בשילוב נופי טבע, זמנים, אורות וקולות.

סיכום: מקור השראה ראשי הוא כאמור המקאמה. בעצם האומץ של משורר הפועל בתקופה, שהשירה התרחקה מאות בשנים משירת תור הזהב בספרד, להתמודד על ידי כתיבה מחדש של אותה יצירה, שאינה נופלת ברמתה מקודמתה, אלא אף משדרגת אותה בכמה פרטים, תוך שהוא משווה לה גם תבנית ייחודית של הקצידה, תבנית של מחרוזות גדולות מרובות טורים וחרוזים מתחלפים, הרי זו הצלחה גדולה ליוצר וליצירה החדשה, שהתנסה בה גם מחבר המקאמה, ר׳ יהודה אלחריזי, כאשר התמודד עם יצירותיו של אלחרירי ואף העלה אותן לרמות חדשות ביצירה העברית.

שירת הרמ"א –הרב רפאל משה אלבאז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-מאיר נזרי

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

ב. נִיב שְׂפָתַי קָצָר קָצֹר

כתובת:  פיוט להודאת גשמים.

סימן: רפאל משה אלבאז.

לנועם: ׳אהלל יושב כרובים׳ [ראה

הפיוט הקודם; אוצר השירה, א-1465].

התבנית: מעין אזורית. השיר פותח במחרוזת פתיחה המלווה ברפרין דו טורי, ואחריו עשר מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור פסוקי החותם במלת קבע משמעותית לשיר.

המשקל: שמונה הברות בכל טור. תשתית: הפיוט נשען על שיר הלחן בתבניתו ובמשקלו. מקורות

כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף מא ע״ב; כ״י סינסיניטי 320 MIC. דף מג ע״א; כ״י צפרו תרפ״ט, דף מב ע״ב.

דפוסים: שיר חדש, ירושלים תרצ״ה, דף לט ע״א [נוסח היסוד]; כנ״ל, ירושלים תשמ״ו, עמ׳ ל; כנ״ל, הוצאת ר״ש בן חרוש, עמ׳ סט; כנ״ל, לוד תשנ״ה, עמ׳ סח.

 

נִיב שְׂפָתַי קָצָר קָצֹר / לְהַלֵּל יוֹשֵׁב שָׂמִים

אוֹצָרוֹ הַטּוֹב פָּתַח צוּר / נוֹרָא וַיָּזוּבוּ מַיִם

 

הִשְׁפִּיעַ טוּבוֹ אֵין מַעֲצוֹר / עַל אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם

 

רָאָה עָנִי עַם מַרְעִיתוֹ / וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ

5 לְהַצִּיל לוֹ מֵרָעָתוֹ / כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם

 

פָּתַח הָאֵל אֶת אוֹצְרוֹתָיו / הִשְּׁקַנוּ מֵעֲלִיּוֹתָיו

שִׂיחוֹ בְּכָל נִפְלְאֹתָיו / הֹפְכִי הַצּוֹר אֲגַם מַיִם

 

אַל אֱלֹּהַ דָּלְפָה עֵינִי / חָנֵּנִי כִּי אֻמְלַל אֲנִי¬

הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי / אֶרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם

 

10 לֹא הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ / הוּא טָרַף וְיִרְפָּאֵנוּ

בְּגִבּוֹרוֹת יֵשַׁע יָמֵינוּ / הוֹרֵד כַּנְּהָרוֹת מַיִם:

 

מַעֲשָׂיו הֵמָּה יַגִּידוּ / כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

יָזֹקּוּ מָטָר לְאֵדוֹ / וּבָרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מַיִם

 

שִׁיר וְשֶׁבַח אֵלָיו יֵאוֹת / גָּדוֹל וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת

15- וּבָרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת / מִשְׁעָן לֶחֶם וּמִשְׁעַן מַיִם

 

הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא / בְּקוֹל רִנָּה וְצָהֳלָה

עַל כָּל טִפָּה שִׁיר וּתְהִלָּהּ / לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם

 

אָעִיד לַיְּיָ בְּחַיַּי / אֲזַמֵּר כִּי מַאֲוַיי

הִשְׁלִים שַׁמְנֵי וְשִׁקּוּיַי / גַּם עָבִים יִזְּלוּ מַיִם

 

20 עֵץ פְּרִי וְכָל צוֹמֵחַ / מֵרֵיחַ מַיִם יַפְרִיחַ

בְּעֵת בְרִי עַב  יַטְרִיחַ / אִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם

 

אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאִתּוֹ / לָתֵת מִטְרוֹת עֹז בְּעִתּוֹ

לֹא יוֹסִיף עוֹד לְעַנּוֹתוֹ / לֹא יְגָרַע נִטְפֵי מַיִם

 

  1. 1. ניב…שמים: אין יכולת בפי להביע את שבחי ה׳ על חסדיו. ניב שפתי: דיבור השפתים, על פי יש׳ נז,יט. קצר קצר: עדה״ב יש׳ נ,ב. יושב שמים: כינוי להקב״ה תה׳ ב,ד. 2. אוצרו הטוב פתח: עדה״ב דב׳ כח,יב ׳יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך׳. פתח…מים: על פי תה׳ קה,מא. פתח צור: ה׳ בעצמו, לפי שמפתח של גשמים לא נמסר ביד שליח׳(בבלי תענית ב ע״ב). צור נורא: כינוי לה׳ על שם נוראותיו וגבורותיו (בבלי יומא סט ע״ב). 3. השפיע…מעצור: הוריד שפע מים ללא הגבלה. אין מעצור: אין מניעה והגבלה על פי ש״א יד,ו ׳כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב ובמעט׳. ארץ…מים: אדמה שלא זכתה לגשם, על פי משלי ל,טז. 4. ראה…מרעיתו: ה׳ שם לב למצוקת ישראל בעת עצירת הגשמים. 4. ראה עני: על פי איכה ג,א. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על פי תה׳ צה,ז. ויזכר להם בריתו: עם האבות (רד״ק) על פי תה׳ קו,מד-מה ׳וירא בצר להם…ויזכר להם בריתו׳. 5. להציל לו מרעתו: להושיעם בעת צרתם, על פי יונה ד, ו ומהי הרעה ? כי…מים: בעת עצירת גשמים, על פי במ׳ כא,ו. 6. פתח…אוצרותיו: עדה״כ דב׳ שם, שם ותה׳ קלה,ז. השקנו מעליותיו: ממטר שמים, עדה״ב תה׳ קד,יג. 7. שיחו בכל נפלאיתיו: ספרו את מעשיו הנפלאים, על פי תה׳ קה,ב. ומה הם? ה'פכי…מימ: ה׳ בכוחו להפוך את הצור היבש לאגם מים, על פי תה׳ קיד,ח וגם כאן האדמה הצחיחה בשעת בצורת רוותה, עד שהפכה לאגם מים מרוב מטר. 8. אל…עיני: אל ה׳ זולגת עיני דמעה מחמת הבצורת, על פי איוב טז,כ והשווה בבלי ברכות לב ע״ב ׳כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו׳. חנני…אני: על פי תה׳ ו,ג ורמז גם למצוקת הגלות. 9. הנותן…מים: על פי איוב ה,י. 10. לא…ממנו: על פי תה׳ כב,כה. כאן: ממנו בגוף ראשון: מאתנו. הוא טרף וירפאנו: על פי הושע ו,א. כאן: הוא שעצר את השמים והוא שהושיע. 11. בגבורות ישע ימינו: במעשה הגבורה שמחוללת יד ימינו, על פי תה׳ כ,ז. כאן: לפי שירידת גשמים נקראת ׳גבורות גשמים׳ ושקולה כתחיית המתים(בבלי ברכות לג ע״ב). ימינו: רמז למפתח של גשמים המופקד רק אצל הקב״ה (ראה לעיל טור 2). הורד כנהרות מים: על פי תה׳ עח,טז. 12. מעשית״חסדו: ירידת הגשמים היא תוצאה של התגברות מידת החסד על הגבורה (ראה ׳דרש משה׳ לרמ״א, דרוש לעצירת גשמים, עמ׳ יז). 13. יזקו מטר לאדו: על פי איוב לו,כז. מי הגשם הם תוצאה של זיקוק וקירור אטמוספירי של האוויר המקרר את אדי העננים ומתיכם למים מזוקקים. השווה ׳באר שבע׳ לרמ״א בחכמת הטבע, עמ׳ שמב בתיאור האד: ׳ובעלות האד למעלה מהאויר אשר אתנו ומתקרב לאויר הקר הוא בעצמו העב והענן אשר יזוקו המטר לאידו׳, ובתיאור הגשם שם, עמ׳ שמג: ׳הגשם הוא חלקי המים הדקים הנופלים מן העננים והנשיאים על כי נלחצים אל אויר הקר אשר עליהם המקררם ומורידים…זה עד נאמן שהעולם מתנהג על פי אדון ומשגיח לא בטבע ובמקרה׳. וברחבות פלגי מים: ביטוי לשפע הגשמים, שעל ידם מתמלאים גם הרחובות בנחלי מים, על פי משלי ה,טז. 14. גדול ועשה נפלאות: על פי תה׳ פו, י. 15. וברוך אל ההודאות: מנוסח חתימת ברכת ההודאה על הגשמים(בבלי תענית ו ע״ב). ראה בפיוט הבא טור 4 והערה שם. משען…מים: על פי יש׳ ג,א. כאן: ה׳ הוא המקור והמשענת הנותן לכל אחד לחם ומים. 16. הנה…וצהלה: על פי תה׳ מ,י. בקול רנה: על פי תה׳ מז,ב. 17. על״.ותהלה: מנוסח ברכת ההודאה על הגשמים ׳מודים אנחנו לך על כל טפה וטפה שהורדת לנו׳(תענית, שם), והשווה הפיוט הבא טור 2. לקול״.מים: בשבח מעשי ה׳ על הגשמים המלווים בקולות הרעמים, על פי יר׳ י,יג. בקול.״תתו: כאן: קול רנה כנגד קול…מים. 18. אשיר…אזמר: על פי תה׳ קד,לד. כי מאדי השלים: מילא את בקשתי ומשאלתי על ידי תנובת האדמה. 19. שמני ושקדי: שמן ושאר משקים כמו תירוש(מפרשים), לפי שעל ידי הגשם צומח היבול של הגפן והזית, על פי הושע ב, ז. גם…מים: שיבוץ מורכב על פי שופ׳ ה,ד ׳גם עבים נטפו מים׳ ותה׳ קמז,יח ׳ישב רוחו יזלו מים׳. 20. מריח מים יפריח: הצמח מלבלב ופורח גם מלחלוחית הסביבה של המים. 21. בעת…יטריח: בעת שהקב״ה מטעין וממלא את העב מים, על פי איוב לז,יא ׳אף ברי יטריח עב׳. ברי: משרש ברר, כלומר ׳גם בעת יהיה שמזג האויר ברור (בהיר) ואין מקום לבוא המטר ע״פ הטבע עכ״ז(=עם כל זה) יטריח את העב למלאתו מים…ורז״ל אמרו שהמלאך הממונה על המטר שמו אף ברי׳(רד״ק). אם…מים: על פי משלי כה,כא. כאן: מוסב על עץ פרי…אולי גם על עב. 22. אחת שאלתי מאתו: והיא בקשת גשם בעתו. מטרות עז: עדה״ב איוב לז,ו, והוא גשם חזק ושוטף הבא מארבע רוחות (מפרשים) ומקביל ל׳גבורות גשמים׳ בלשון חז״ל. לתת בעתו: עדה״ב דב׳ יא, יד. גשם בעתו הוא גשם ברכה (תענית,שם). 23. לא…לענותו: על ידי עצירת גשמים, עדה״ב ש״ב-ז,י. לא…מים: עדה״ב איוב לו, כו-כז ׳כי יגרע נטפי מים׳. שם במובן ׳יגרעם מן השמים להורידם ארץ׳(רש״י). כאן: בשינוי מגמה: לא יהיה גירעון במטר היורד על הארץ. והשווה יב״ע שתרגם יגרע ׳ימנע׳.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר