מורשת יהדות מרוקו

תא עם נענע

ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו

אשר כנפו

2014

הומור יהודי במרוקו

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

השפה

חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הברברית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סלא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.

תא עם נענע

ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו

אשר כנפו

2014

הומור יהודי במרוקו

פנים שונות להומור של יהודי מרוקו. הוא בא לידי ביטוי בפתגמים, בכינויים, בקללות, ברמזים, בשיבושים לשוניים, בשימוש בפסוקים וכמובן בבדיחות. כול אלה שיקפו את המציאות של היהודים. מציאות זאת הייתה, לפעמים, מרה וקשה. הצחוק, המריר כלשהו, היה אמצעי בדוק כדי לשכוח את המציאות הזאת ולהתגבר עליה.

השפה

חיי יהודי מרוקו התנהלו במדינה רב-לשונית. השפה המדוברת ברחוב היא השפה הערבית. אבל לשפה הערבית יש כמה רבדים. נתייחס לשניים מהם: השפה המדוברת, בבית, ברחוב וכו׳. זה היה הרובד הנמוך של השפה. הרובד הגבוה הוא השפה הספרותית שדברו בה בחוגי האינטליגנציה, ברדיו ומאוחר יותר בטלביזיה. נוסף לערבית הייתה השפה הבֶּרְבֶּרִית או האמזיגית שדוברה על ידי היהודים הכפריים. אלה ברובם נהרו לערים ושפתם נבללה בזו של המקומיים. עם בוא הצרפתים למרוקו הם הביאו אתם את הצרפתית שאותה למדו הילדים בבית ספר אליאנס ומהם עברה להוריהם. ב״סְלָא״ (ה׳חדר׳) הילדים למדו חומש ומשניות וכך גם העברית תפשה את מקומה והשפיעה רבות כפי שנראה לעתים בפרק הקללות.

בערים כמו מוגדור (אסווירא) הייתה בעבר השפעה אנגלית גדולה כך שתוכלו לשמוע שם כי לעוגיות קוראים קִיקס Cakes, לריבה, דְּזָאם, לקומקום טיפוט Tea pot וכשרוצים להגיד: ״לא חשוב,״ תוכלו לשמוע את הביטוי נברמן הנובע מהניב האנגלי Never mind. גם הספרדים השאירו את חותמם: שמלה נקראת בסטידו Vestido, חצאית נקראת פלטיטה, מגבת טובזה חולץ פקקים סאקא טרפו (שיבוש של המילים Saca tapa) ושולחן כתיבה סקוטוריו Secretario.

הצרפתית נכנסה בעוצמה לתוך השפה והשפיעה מאוד על הדבור של יהודי מרוקו ואל תתפלאו אם תשמעו איש או אישה מתחילים משפט בעברית או בערבית ומסיימים אותו בצרפתית. למרות היות שתי השפות האלו כל-כך שונות הן בהיגוי והן במבנה שלהן, הן התמזגו בפיהם של יהודי מרוקו בצורה מופלאה. שמעתי משפט כזה: ״דָקְרוֹ בַּיְינָתְהוּם" שפירושו: הגיעו להסכמה. המילה דקרו לא קיימת בערבית היא באה מן הביטוי הצרפתי d'accord שפרושו: מסכים. לקחו איפוא את הביטוי הצרפתי ויצרו ממנו פועל ערבי לכול דבר. אדם עצבני במקום להגיד לבעל ריבו: תן לי מנוחה, יגיד לו: כליק טרנקיל Tranquille (שקט). שמעתי אישה אומרת לילדיה: ״טוֹנְטוֹנְכּום זא?" האם הדוד שלכם בא? המילה ״טונטונכום״ מורכבת משני חלקים: החלק הראשון הוא טונטון – דוד מהמילה הצרפתית Tonton החלק השני (כום) הוא סיומת ערבית שפרושה: שלכם. מישהו שרוצה להביע את הזלזול שלו כלפי מישהו יאמר ביטוי הנשמע ערבית לכול דבר: "זִנָאפוֹ עְלִיהּ,״ אבל זהו שבוש של הניב je m'en fous (לא איכפת לי), צחקנו מאוד כאשר אמרה סבתא לחברתה: "חְנָא, לָ זֶנֶס" (אנחנו, הנוער). חנא (אנחנו בערבית) ל זנס La jeunesse. (הנוער). הסבתא ששמעה את הביטוי הזה בנערותה חשבה "תנא, ל זנס" פרושו: בינינו לבין עצמנו.

בליל השפות הזה שנטמע בשפה הערבית המדוברת של יהודי מרוקו הפך אותה למרתקת, מצחיקה ומיוחדת מאוד. היהודי והערבי במרוקו אמנם יבינו זה את שפתו של האחר, אבל הם מדברים שתי שפות שונות לחלוטין.

הפתגם

הפתגמים הם הגילוי הברור ביותר של החשיבה ההומוריסטית של יהודי מרוקו. אלפי פתגמים רוויי אירוניה הסתובבו בין המשפחות של יהודי מרוקו בכול מקום ומקום בו חיו. דודי, ר׳ מכלוף כנאפו ז״ל, אסף וכינס בעזרת אחיו ואחותו למעלה מאלפיים פתגמים. פרופסור יוסף שטרית מאוניברסיטת חיפה סיפר לי שהוא אסף חמשת אלפים פתגמים שהיו בשימוש בעיר תרודנט ולמעלה מעשרת אלפים פתגמים למרוקו כולה. האין זה מדהים?

הפתגמים שימשו את היהודים בכול מצב מחייהם. הם בטאו את המצוקות, הצער, החשדנות, הכעס והלעג שלהם. רציתי לכתוב שהם בטאו את השמחה, אך ככול שחיפשתי לא מצאתי פתגם שיבטא שמחה אמיתית: שמחה לאיד כן: לפדולי תאי יכלס ממשכרתו (זה שנכנס לעניין לא לו, משלם את הנזק מכיסו), די זאב לעסא יתכאל ביהה (מי שמביא מקל, ילקה בעצמו מאותו מקל). ואם נחשוב על הפתגם כאמצעי חינוכי נוכל להגיד שהפתגם האחרון נועד, בין היתר, ללמד את האדם לקחת אחריות על מעשיו. כאמור, באמצעות הפתגם, היהודי הביע את כעסו, וכך, אולי, נמנע מלהגיע לאלימות: ״תְּכְלְנִי נְזְבֵּדְק״ (הכנס אותי על מנת שאוציא אותך) אומר, למשל, מישהו שהיטיב עם חברו ועזר לו להתקבל לאיזה מקום עבודה וזה מיד מתחיל לחתור תחתיו. ״סי מאי בִית סי מאי סבאח!״(אחד לא ישן והשני לא יקיץ) יגידו על שני אנשים או שני דברים גרועים באותה מידה.

כאלה ששימשו כדי להביע לעג: אישה אומרת על אישה אחרת, זקנה המתאפרת ומתלבשת כמו צעירה כדי למשוך את תשומת לבם של הגברים: דז׳אז׳א פלמות אועיניה פְדְפְרְפִיש (המשמעות: התרנגולת נשחטה והיא עדיין תרה בעיניה אחרי התרנגול-המחזר). יש כמובן הרבה רשעות באנלוגיה בין תרנגולת שחוטה התרה בעיניה אחרי המאהב שלה לבין אישה מזדקנת, אבל זו דרכם של פתגמים שככול שהם מוחצים, הם מוצלחים יותר. המצב הקשה בו היו נתונים היהודים יצר פתגמים רבים בהם היהודי בא חשבון עם אדון הארץ: ״סְלָאם עְלָא עַרְבִּי, תְּכְסְר כְבְּזָה״ (אמור שלום לערבי, תפסיד כיכר לחם, במשמעות: לא כדאי לך להתיידד עם ערבי). יש אפילו שבפתגם אחד היהודי יכול לבוא חשבון, בו זמנית, עם כמה גורמים: הנה למשל פתגם שנובע מכעס שהיה לחזן מסוים על בני קהילתו שהיו מתקנים אותו ללא הרף על כול שגיאה קטנה. פעם, כאשר קרא: יֵגְדַּל במקום יִגְדֶל כול המתפללים צעקו לעברו: יִגְדַל! יִגְדַל! הוא כל-כך כעס שאמר לאשתו: תראי מה עשו לי בשביל חיריק אחד! נמאס לי מהיהודים, אני מתאסלם! בשבת שלאחר מכן כאשר ישב לאכול, הגישה לו אשתו מרק קר.

 ״מה זה?״ השתנק היהודי, ״אין שְׁכִינַה – חמין היום?״

״מה פתאום שְׁכִינָה? הרי התאסלמת!״

״מה, אין אפילו בידה? – הביצה של החמין.״

״אין!״

״אז לא כדאי להיות מוסלמי, אני חוזר להיות יהודי!״

מזה יצא הפתגם: ״תְּסְמַד עְלָא חִירִיק וּרְזַע עְלָא בַּיְדָּה," – נשתמד בגלל חיריק וחזר בו בגלל ביצה. וכך, בפתגם אחד, האיש שלנו בא חשבון עם קהילתו, עם האיסלם ועם עצמו. יש והעוקץ של בדיחה הופך לפתגם כמו אותו אורח שישב עם מארחיו לסעודה ומתוך גינונים לא אכל דבר. אמרו לו ״כלתי מה כלתי פלמידה חדרתי,״ – אכלת או לא אכלת, ישבת ליד השולחן ועל-כן זה נחשב לך כאילו אכלת. או כמו הסיפור על אותו קמצן ששאל את אורחו מה ישתה תה או קפה? וההוא עונה לו: "לּאהּ יִרְחֵם בָּבָּכּ לִי כָּאן יִעְטִיהוּם בְּזוּז,״ – שהאל ירחם על אביך שנהג להגיש את שניהם, וכך הוכיח האורח את מארחו על קמצנותו.

הפתגמים המפוזרים בספר זה נבחרו בשל הקשר שלהם לאחת מהבדיחות.

הכינויים

לשימוש בכינויים יש מקום גדול בקהילות היהודיות במרוקו. עד היום, למעלה מחמישים שנה אחרי שעזבנו את עירנו, כאשר אני פוגש חבר ילדות, הוא אומר לי: אתה זוכר את פלוני בן פלוני? אני מקמט את מצחי כדי לזכור מיהו אותו פלוני בן פלוני, אז חברי דוחף אותי קלות ואומר: בּוּ-לְכְּלָאב!!! (בעל הכלבים) שמתם לב לכך ששמתי אחרי הכינוי בו-לכלאב שלושה סימני קריאה? זה מפני שחברי שם אותם שם בכוונה כדי לעורר את זכרוני מתרדמתו.

ואכן, כמעט לא הייתה משפחה שלא הודבק לה כינוי. למשל: בן־טנה (הבן של סולטנה), בן־נגרו (בן הכושי), בן־לוקו (בן המשוגע). והכינוי היה תופס עד כדי כך שלפעמים הפך לשמה של אותה משפחה. משפחת אלמוזנינו עברה בחלקה מתטואן לספרו. מיד זכתה לכינוי: תטואני, היום תוכלו למצוא באותה משפחה שנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא אלמוזנינו (אלה שנשארו בתטואן) ושנים או שלושה אחים ששם משפחתם הוא תטואני (אלה שעברו לספרו).

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 10

בבית הכנסת

לאבי ר׳ שלמה חי כנאפו ז״ל ולדוד׳ יצחק קנפו ז״ל שהקסימו אותנו בסיפוריהם.

חְבּ אִיעִיְסְינָא בְּלְחְדַיְית

הוא רוצה להלעיט אותנו בסיפורים

במקום להגיש לנו ארוחת ערב, הוא מספר לנו מעשיות חדרי כל יום.״

אָתָאי בְנַעְנָעוֹ כִיר מְסְלְטָן וְּנְטָעוֹ

תה עם הנענע שלו עדיפים על מלך וכל עושרו

איזהו עשיר, השמח בחלקו(אבות 1: א)

חסרים שניים

בבית הכנסת התאספו לתפילת מנחה. היו שם תשעה מתפללים וילד. חיכו ל״עשירי׳ והוא לא בא. בסופו של דבר שאל החכם את אבי הילד: ״בן כמה בנך?״

״עוד מעט ימלאו לו עשר שנים.״       ־

״והוא לומד תורה

״בוודאי, הוא הולך לסלא –

״אז נשאל אותו שאלה, אם ידע לענות נצרף אותו כעשירי למניין: בני, למי אנו מודים ומתפללים לתיבה או להיכל?״ ״להיכל, בוודאי."

״נעבי בשו,״ – שאהיה כפרתו – אומר האב, ״אפילו לא היסס.״

כיאר, אמר החכם, ״עכשיו עלינו לחפש שניים להשלמת המניין…״

שחרר אחד שמעון רגב

גבאי בית הכנסת פגש בשוק באחד ממתפללי בית הכנסת שלו, ואמר לו בקול בוטה:

״בפרשת ׳בחוקותיי׳ עלית לתורה, נדרת 200 שקלים ולא שילמת את הנדר שלך…"

המתפלל הנהן בראשו לאות הסכמה.

״אתה יודע למה גרמת?״ קורא הגבאי.

״למה גרמתי?״

״בגללך שני מלאכים בשמים עומדים תלויים בצווארם ומחכים שתשלם את הנדר שלך…״

״מה אתה אומר!״ עונה המתפלל בהוציאו מארנקו שטר של 100 שקלים, ״קח, שחרר אחד מהם בינתיים…״

״ומה עם השני?״

"יחכה עד שיכנס הכסף מהביטוח הלאומי…״

וכי הכבדתי עליך? אמיל זריהן

יהודי ממרכש שהה במכנאס לרגל עסקיו. בשבת העלו אותו לתורה, בסיום הקטע שלו,

ברך אותו החזן כמקובל, אבל הברכה הייתה ארוכה ומפותלת. המרכשי, חסר הסבלנות,

חיכה וחיכה לבסוף שמע את המברך אומר בין שאר הברכות: ״ויחזירהו לביתו בשלום…״

כאן פקעה סבלנותו של האורח:

"אתה רוצה להחזיר אותי לביתי, למה? אני מכביד עליך?"

הפרשה אשמה דוד בן מנחם

בעל הקורא הזה היה תמיד נכשל בקריאת פרשת ׳ויקרא׳. הקהל היה מתקן אותו שוב ושוב אבל הוא בשלו: מגיעה שבת ויקרא, שוגה בקריאה.

מדוע כול השנה אתה קורא ללא שגיאות ודווקא בפרשת ׳ויקרא׳ אתה תמיד שוגה?״ שאלו אותו. ענה להם:

"אני לא אשם, הפרשה אשמה.״ "איך יכולה להיות שהפרשה אשמה?״ הראה להם את הפסוק האחרון של פרשת ׳ויקרא׳: ״מכול אשר יעשה לאשמה בה…״(ויקרא ה׳ כו׳)

המוציא לחם מן הארץ אמיל זריהן

מעולם לא דרכו רגלי יסח בבית הכנסת, עד שנולד בנו בכורו. בשעת קריאת התורה קרא הגבאי: ״יעלה יסח אבי-הבן לקרוא בתורה – שלישי.״ יסח עלה לתורה והחזן ציווה עליו: ״ברך!״

אך יסח שתק כי לא ידע מה להגיד. החזן, כדי לעזור לו, לוחש לו: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו…״

עיני יסח אורו, והוא קרא בקול את הברכה שידע: ״ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ.״

החזן הביט בו בזעם, הרים את ספר התורה, והניח אותו בידיו: ״

יסח,״ קרא, ״לא תרד מכאן עד שתאכל את ספר התורה…״

מָא יִכְּפָא לְחוֹת, נְזִידוֹ בָטָטָה?

לא ד׳ בדג, עלינו להוסיף תפוחי אדמה?

הגזמת. אתה דורש יותר מדי

עליה לתורה רפי בן דוד

ראובן בן ה-45 לא היה בבית הכנסת ולא עלה לתורה מיום הבר מצוה שלו. הפעם, הוא נעתר לבוא לבית הכנסת לרגל כלולות אחיו הצעיר. החזן קרא לו לעלות לתורה ונתן לו

לקרוא את הברכות מתוך הספר. כאשר סיים את הברכה השנייה של התורה, ברך אותו החזן:

״מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, הוא יברך את רבי ראובן בן?״ השאלה הייתה מופנית לראובן שענה מיד: ״בן 45.״

"האבא, האבא…״ קרא החזן.

 ״האבא? בן 86 עד 120…״

לוכָּאן עָארְף משה רְבִינוֹ – לו ידע משה רבנו…

עשיר אחד, ממתפללי בית הכנסת, ביקש משליח הציבור לאפשר לו לקרוא את הפרשה במקומו. לעשיר נדבן אין מסרבים, והאיש עלה לדוכן והחל לקרוא את הפרשה. במהלך כול קריאת הפרשה תיקנו אותו מתפללי בית הכנסת מאות פעמים. לכול דבר יש סוף, וגם קריאת הפרשה הזו הגיעה לסופה. כשירד מהתיבה קרא לעברו אחד המתפללים:

״לוכָּאן עָארְףְ משה רבינו בָאס תְקרָא תוֹרָה, מָא יִעְטִיהַס…״ – אילו משה רבנו היה יודע שאתה תקרא את התורה, הוא לא היה נותן אותה.

אתה כהן או לוי? אמיל זריהן

כשעלה בריהמו בפעם הראשונה לקרוא בתורה, שאל אותו החזן: ״אתה כהן או לוי?״ "אני סנדלר…״ ענה בריהמו.

הָא נוּאָרָה תָּאיתְסוֶּאת – הפונפון נשרף

הְדָּן, יהודי מערי השדה הגיע לעיר הגדולה וחיפש פרנסה. כאשר לא מצא איש שיעסיק אותו, אמר לו חברו ישועה:

״תראה, אתה בעל זקן ארוך. תעמיד פנים שאתה חכם ותתחיל להסתובב בין בתי הכנסת כדי לאסוף כסף".

״אבל, אני אפילו לא יודע לקרוא!"

קרא הְדָּן בבהלה.

״אני אעזור לך, ובלבד שתחלק עמי את כול מה שתקבל.״

כך עשו.

והנה כשהגיעו לאחד מבתי הכנסת.

אמרו לו המתפללים:

"בבית הכנסת הזה אנו נוהגים לבקש מתלמיד חכם־אורח לעבור לפני התיבה בתפילת ערבית.”

״איך אעבור לפני התיבה ואני אפילו לא יודע לקרוא?״ שאל הְדָּן בחרדה את ישועה. ״פשוט מאוד, אני אשב ליד התיבה ואלחש לך כול פסוק, מה שנשאר לך לעשות הוא לחזור אחריי מילה במילה."

"אם אחזור אחריך מילה במילה התפילה תהיה איטית, מה יחשבו המתפללים?״ ״יחשבו שאתה אדם קדוש ובגלל זה תפילתך איטית ביותר…" לפני שעלה הְדָּן לתיבה הזהירו ישועה:

"חזור אחריי בדיוק ואל תשכח להתנדנד חזק כיאות לאדם קדוש." הְדָּן עלה לתיבה שם על ראשו את הברדס שמקצהו השתלשל שרוך המסתיים בפקעת הנקראת נוארה או פונפון. התפילה התחילה, ישועה לוחש: "ברכו את ה׳ המבורך…" והדן חוזר בקול אחריו: "ברכו את ה׳ המבורך…" ישועה לוחש:

"אשר בדברו מעריב ערבים…״

"אשר בדברו מעריב ערבים…" אומר הדן.

ברגע זה ממש, כאשר החזן המתחזה התנדנד יתר על המידה, הנוארה שלו נגעה בלהבת הנר והחלה לבעור. מיהר ישועה ללחוש לו: "היזהר, הא נוארה תאיתסואת…" – הפונפון התלקח. והדן עונה אחריו בקול מתנגן של התפילה: ״היזהר, הָא נוּאָרָה תָאיתְסוּאֶת…"

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 20

פרשת קרח רפי בן דוד

יעיש היה יהודי טוב. מעט עם־הארץ, אבל היה לו זקן מרשים כל-כך שאנשים היו נגשים אליו כדי לנשק את ידו. כשנאלץ לסגור את חנותו, חיפש דרך להרויח את לחמו. אמרה לו אשתו:

"יעיש למה לא תהיה דרשן? השבת היה דרשן בבית הכנסת שקבל נדרים רבים…" ״אבל איני יודע לדרוש.״ ״לך אל יצחק הדרשן שילמד אותך לדרוש." הלך ליצחק הדרשן שלימד אותו דרשה על פרשת קרח.

יעיש החל להסתובב בין הכפרים ודורש את הדרשה היחידה שידע לדרוש. תשאלו איך עשה? הנה:

כאשר הגיע זמן הדרשה, הגבאי שידע כי נמצא איתם "דרשן ידוע ומפורסם,״ היה מזמין אותו לדרוש לפני הציבור. אז יעיש היה עולה לאטו אל התיבה, מכעכע בגרונו ומכריז בקול בוטח:

״מוריי ורבותיי, קהל קדוש! בפרשתנו, פרשת בהעלותך (למשל) מדובר על.״״ ואז היה מוציא באופן מופגן את תיבת טבק ההרחה שלו, מנסה לפתוח אותה וכאילו בלי משים מפיל אותה ארצה. אז היה מתכופף מחזיר אותה לכיסו בלי שאיש ירגיש, מתרומם בחזרה ושואל בקול רם:

״לאן נעלמה התיבה הארורה הזאת? כאילו בלעה אותה האדמה כפי שבלעה את קרח ועדתו!״

ואז היה מצהיר בקול חגיגי:

"קהל קדוש, אם כבר דברנו על קרח, אנצל את ההזדמנות ואדבר אתכם על מעשה קרח ועדתו…"

אתפלל עליך ערבית

מִרְדוֹךְ ה׳חֵמָּר׳ מעולם לא היה מבאי בית הכנסת. מדי פעם, אמרה לו אשתו:

״מה? אתה לא יהודי? תעשה כמו כולם, לך לבית הכנסת…״

ופעם, כדי לרצות אותה, השכים בבוקר והלך להתפלל שחרית. כשחזר מבית הכנסת, אחד משלושת החמורים שלו היה מוטל מת באורווה. אחרי תפילת מנחה, ראה שחמור נוסף מת.

״גמרתי עם בית הכנסת!״ אמר בזעף אל אשתו.

לימים, כאשר הוביל סחורה עם החמור היחיד שנותר לו, הגיע למעלה תלול והחמור סרב לטפס. לא הועילו לא הדחיפות ולא המכות, החמור לא זז. כאשר ראה מרדוך שכלו כול הקיצין, צעק לעבר חמורו:

"אני מזהיר אותך! אם לא תטפס אתפלל עליך ערבית…"

רסידיביסט רבי מאיר עמר

יִסָּאן לא ראה את בית הכנסת מאז הבר מצווה שלו. הוא אדם פשוט המשתכר בקושי כדי מחייתו. אשתו לוחצת עליו:

"איזה מין יהודי אתה? למה כולם הולכים לבית הכנסת ואתה לא?״ כאשר ראתה שהלחץ שלה לא מועיל, אמרה לו: "לך לבית הכנסת לכול הפחות בשבת!״

לבסוף נעתר לה יסאן והלך לבית הכנסת. באותה שבת, קראו בפרשת ׳וישב׳. בזמן קריאת התורה ביקש מהאיש שישב לידו שיסביר לו מה קוראים.

אמר לו:

״מדברים על יוסף הצדיק.״ "ומה אומרים על יוסף הצדיק?״ ״אחיו מכרו אותו ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.״ חזר יסאן לביתו ופרץ בבכי תמרורים. ״יסאן אהובי,״ אמרה אשתו, "למה אתה בוכה?״

״את יודעת מה קרה? מסכן יוסף הצדיק! אחיו מכרו אותו למצרים ושם הכניסו אותו לבית סוהר! את רואה למה לא רציתי ללכת לבית הכנסת?״ אמרה לו אשתו:

״לך גם בשבת הבאה ותתעניין מה מצבו…״

בשבת הבאה, בשעת קריאת התורה שאל שוב על מה קוראים בספר התורה. ענו לו שיוסף יצא מבית הסוהר והיה למלך מצרים. לשמחת יסאן לא היה גבול. הוא חזר לביתו ובישר לאשתו:

״טוב שאמרת לי ללכת שוב לבית הכנסת! יוסף השתחרר מהכלא ועכשיו הוא מלך מצרים!״

שנה עברה בלי שיסאן ילך שוב לבית הכנסת. לחצי אשתו גברו והוא שוב נעתר לבקר בבית הכנסת בשבת. ובמקרה, זאת הייתה שוב שבת פרשת ׳וישב׳. שוב שאל יסאן את שכנו על מה מדברת הפרשה, וזה ענה לו שאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.

״מה זה?״ קרא יסאן, ״שוב נמכר ושוב נשלח לבית הסוהר? למה בכלל הלך לאחיו? מה הוא לא למד לקח?״

הכול תלוי בַּשְׂכִינָה – חמין הרב מנחם הכהן, מפי הרב יוסף עזרן

נקדים ונאמר שבמוסף של שבת במרוקו, יש שני מנהגים: יש אלה שקוראים ׳למשה ציוית׳ ויש שקוראים ׳תכנת שבת׳.

החזן של בית כנסת מסוים בקזבלנקה גר בדיוק מעל בית הכנסת. אחרי קריאת התורה נהג לעלות לביתו כדי לבדוק את מצב השכינה. אם היא נראתה עסיסית ואפויה היטב, כמעט ללא נוזלים, היה אומר בשעת החזרה של המוסף את הקטע ׳תכנת שבת, רצית קרבנותיה׳.

אם השכינה הייתה חיוורת ומימית היה חוזר לתיבה ומטיל את האחריות על משה רבנו באומרו את הקטע ׳למשה צוית על הר סיני'…

חְמִידוֹ יִקְרָא אמיל זריהן

מוסטפא שמע שבבית הכנסת מוכרים מצוות. ״למה שלא נעשה מזה עסק?״ שאל את יהודה חברו. "יא מוסטפא על מה אתה חושב?" ״אתה מכיר את האולם שירשתי מאבי?״

"כן.״

״נקים שם בית כנסת, נמכור מצוות ונתחלק ברווחים.״״ אמרו ועשו, אלא מה? המכירות לא כל-כך הלכו. מוסטפא היה מיואש, אבל יהודה אמר לו: "מחר חג, אולי נצליח יותר.״

בשעת מכירת המצוות עמד יהודה על התיבה ומכר מצווה אחר מצווה. מוסטפא עקב אחרי המכירות מאחד החדרים. כשביקשו למכור את ההפטרה הכריז יהודה: "מפטיר! מפטיר!״

אמר מישהו, עשרה ריאל! הוסיף אחר, חמישה עשר ריאל! אחר העלה לעשרים ריאל. ״הפטרה בעשרים ריאל״! הצהיר יהודה, ״מי מוסיף? עשרים ריאל, עשרים ריאל פעם ראשונה…״

״מה עשרים ריאל״? הזדעק מוסטפא, ״הפטרה של חג רק בעשרים ריאל? אם כך אני אקנה אותה בשביל בני חמידו…"

מָא קָאי יִמְסִי לְחְמָר גִ׳יר בְּתְקִּיל

אין החמור צועד אלא כשמשאו כבד

אל תנסה להקל כשצריך להקשות

שנתן את המצוה

הקללות של פרשת ׳כי תבוא', נמצאות בעליית ׳חמישי'

 גבאי בית הכנסת הצהיר בחגיגיות: ״יעלה סלאם בן שבת לכבוד התורה, חמישי, בכבוד…" ממקומו, ענה לו סלאם:

"שנתן את המצוה לגבאי שלא קרא לי לתורה כול השנה…״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 24