תרומתם של יהודי מר. ליישוב הארץ


תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל – דודי אסולין

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראליפו - הקהילה המרוקאית

מאת: דודי אסולין ובאדיבותו

יום רביעי, מאי 18th, 2016

להלן מייל האישור של דודי אסולין, מחבר המאמר….

היי אלי!

יותר מאשמח.

בסך הכל אני מהווה תמצית וצינור לאלו שחיברו את המחקרים המופיעים בכתבה.

האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו – מתרומתם של בלשנים, סופרים ומשוררים רבים במרוצת אלף השנים האחרונות לפיתוח השפה העברית והדקדוק, דרך אלפי עולים מתחילת האלף ובמיוחד במאה ה-18 וה – 19 שפיתחו והקימו יישוב דתי בירושלים, חברון טבריה וצפת וכן יציאה ממסגרת "ערי הקודש" כמו יפו, תל אביב, עזה, חיפה ואפילו תחילת התיישבות בבאר שבע, ועד להקמתם וביסוסם של מעל למאה יישובים כפריים וקיבוצים בעשרים שנותיה הראשונות של המדינה ע"מ לצור פריסה גאוגרפית חשובה על פני קרקע בתולית שרוותה עד אז מוקדי אכלוס גדולים אך בודדים.

רומא לא נבנתה ביום אחד, או במונחי ציר הזמן הכרונולוגי, א"י לא נבנתה בכמה עשרות שנים בודדות. הראייה השטחית ביותר גורסת שעיקר תנופת הפיתוח מתרחשת בעשרים שנות ההקמה הראשונות. מבט קצת יותר בוחן יזקוף את תחילת ירחי הריונה של המדינה לשנות התשעים של המאה ה- 19 עת עלו הבילויים בעלייה הראשונה ועת כונס הקונגרס הציוני הראשון. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח. חשד זה יוביל למחקר שירים את המסך על התיישבות ענפה עוד מתחילת המאה. יציאה נוספת מנרטיב חילוני לו הורגלנו תחשוף יריעה רחבה של כמיהה דתית ועליות רוויות מסירות נפש מאות שנים קודם. ואת המסע המחקרי הזה, לניצני הלאום שלנו, נסיים בהולדתה של החייאת השפה העברית בתחילתו של האלף השני, והרי ידוע למה נגאלו ישראל ממצרים – בשל שלא שינו את שמם ולשונם. זה המסע שעשיתי דרך הספרים המדיה ומאמרים שונים ובעז"ה אנסה לחשוף את תמצית תמציתו בסדר הנכון.

העברית והספרות

מרוקו הייתה ערש הבלשנות העברית (כמו שניסח יוסף טובי). הכל התחיל במאה העשירית, בתקופה בה אוניברסיטת "אל קרויין" הייתה המרכז הרוחני והאינטלקטואלי של עולם האיסלאם בעיר פאס ומלומדים רבים בתחום הבלשנות, הדקדוק, הרפואה, השירה, פרשנות המקרא, ההגות והפסיקה למדו בה. רבי יהודה חיוג' היה בלשן ופרשן מקרא חשוב מאוד, מגדולי המדקדקים העבריים בכל הדורות. הוא הפך את התחום למדעי ושיטתי ואף חידש חידושים שהטביעו את חותמם על הדקדוק העברי. לדוגמא: הוא הראשון שהעמיד את השורש של המילים העבריות על שלושה יסודות. דקדקן חשוב נוסף שפעל באותה תקופה היה דונש בן לברט שבנוסף היה גם משורר ופרשן. למד אצל רבי סעדיה גאון. בן לברט היה הראשון שהבחין בין פועל עומד (פעלים הזקוקים למושא) לפועל יוצא והראשון שמיין את הבניינים לקל וכבד באמצעות התבנית הידועה "פעל". בנוסף הכניס את משקל השירה הערבית לשירה העברית (כמו שבא לידי ביטוי בפיוטו המפורסם: "דרור יקרא") ובכלל ערך השוואות בין העברית לערבית שבגינם ספג ביקורת רבה, בעיקר ממנחם בן סרוק, בלשן נוסף שפעל באותה תקופה. חלוצי בלשנות נוספים היו דוד בן אברהם אלפאסי שעבודתו המפורסמת הייתה המילון הראשון של עברית מקראית, ויהודה אבן קריש שעסק בהשוואה בין הלשונות השמיות המפורסמות: עברית, ארמית וערבית. במרוצת המאות הבאות פעלו בלשנים וסופרים רבים בהם חשוב לציין את – רבי סעדיה אבן דנאן, רבי כליפא בן מלכא, רבי רפאל ברדוגו רבי דוד אלקיים (מייסד אגודת "שערי ציון". לחם להחייאת השפה העברית). מטבע ההתעסקות בשפה העברית רבים מהבלשנים היו גם משוררים ונוספו עליהם רבים אחרים שחיברו פיוטים ושירים למכביר.

כיוון שאין כאן המקום להקיף את העושר הספרותי שהוציאה מקרבה יהדות מרוקו נזכיר רק כמה בודדים ששמם נישא למרחוק – רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס (מחבר הפיוט – "עת שערי רצון להיפתח"), רבי אפרים אלנקווה, רבי שמעון לביא (מחבר הפיוט – "בר יוחאי"), רבי יעקוב אבן צור, רבי משה בן יעקוב אדהאן (מחבר הפיוט – "סוכה ולולב"), רבי דוד חסין (מגדולי משוררי מרוקו מחבר הפיוטים- "אערוך מהלל ניבי" ו – "אוחיל יום יום אשתאה"), רבי דוד בוזגלו (מגדולי משוררי מרוקו במאה השנים האחרונות שעלה לארץ. מחבר הפיוטים – "כוכב צדק" ו- "ירדה שכינה").

כל האמור בא להעיד על החייאתה, פיתוחה ושכלולה של השפה העברית וכללי הדקדוק במרוקו וכן ביסוסם ועיגונם בכתב, כמו שבא לידי ביטוי ביצירות הספרותיות והפיוטיות במרוצת השנים

תרומתה של יהדות מרוקו ללאומיות ולכינונה של מדינת ישראל-באדיבותו של דודי אסולין

באדיבותו של דודי אסולין

אלף שנות עלייה

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום

הפרס אינו מגיע לי, כי אם ל"מרוקאי" שהתעקש על המשך קיומו של היישוב בתנאים לא תנאים" – בן גוריון. קיבוץ יטבתה כיום – זה בכיתוב לתמונה המופיעה בפוסט

עוד מהמאה ה- 11 היו קהילות "מערביות" (כינוי ליוצאי מרוקו הנמצאת בצפון מערב אפריקה) בירושלים, בצפת ובחברון שחלקם היחסי היה גדול לאורך השנים. הסופרים, עוזיאל חזן, סוקר את האישים השונים שעלו ממרוקו לארץ במסירות נפש ושמרו על הגחלת של התורה בא"י. עיקר העלייה בזמנים ההם הייתה מפאס כמו רבי שלמה בן יהודה ששימש אב בית דין, מאוחר יותר עלו רבי מימון ובנו הרמב"ם. בתחילת המאה ה- 16 עלו לצפת רבי יששכר בן סוסאן, רבי סולימאן אוחנה, רבי מסעוד אזולאי, רבי יוסף טובול, רבי אברהם הלוי, רבי יהודה חליווה ואברהם הלווי ברוכים. במקביל עלו לירושלים רבי אברהם זכות, רבי יעקוב בירב, רבי מרדכי בן סוסאן  ורבי יצחק בן יעקוב אבן צבאח. במאה ה-  17 וה – 18 עלו יהודים ממרוקו בעיקר במודל של רב ותלמידיו כגון רבי ישראל יעקוב חגיז שהקים בית מדרש בירושלים שהכשיר דיינים צעירים ע"י תלמידי חכמים מפולפלים ע"מ לשגרם לקהילות שונות בחו"ל. הרב חגיז שילב בתוכנית הלימודים – פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, חכמת הרפואה ולשון ספרדית. ללא ספק ישיבה מהפכנית ומיוחדת בעולם הישיבות דאז. רבי חיים אבן עטאר ("האור החיים") ששכנע רבים מתלמידיו לעלות לא"י וגייס כספים מהקהילה בליוורנו לטובת הקמת ישיבה בירושלים. רבי אברהם אזולאי, סבו של  החיד"א, שעלה והשתקע בחברון. במאה ה- 18 עלו גם מהעיר מקנאס כמו רבי שמואל עמאר שהתיישב בטבריה ורבי יצחק קוריאט. עד כדי כך כמיהתם של יהודי מרוקו לא"י הייתה עזה שחכמי מרוקו התירו למכור ספר תורה כדי לממן את הוצאות העלייה, היתר שניתן רק למען לימוד תורה. פסק תקדימי נוסף עסק בשאלה מה קורה אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות והשני מסרב – לא רק שאם הבעל רוצה לעלות רשאי אלא גם אם האישה רוצה לעלות ובעלה מסרב רשאית לעלות גם עם הילדים.

הרב פרופ' יהודה ביבאס.

במאה שקדמה לקום המדינה היו עליות בקצב מספרי נמוך שחברו לפזורה הספרדית בארץ – מרוסיה, רומניה, סרביה, פרס, הונגריה ובעיקר מצפון אפריקה. באותה תקופה העלייה ממרוקו לא רק שהייתה באופן יחסי גדולה מספרית ביחס לארצות מוצא אחרות, אלא אף מניעיה היו חיבה עמוקה והערצה גדולה לארץ האבות שכן לא רדיפות ומצוקות, לא פרעות ושלילת זכויות, לא חיי לחץ ועוני ולא הרפתקאות היו מנת חלקם של אותם עולים. רובם היו עשירים גדולים שעזבו מאחוריהם בתים, חצרות וארמונות ופיסות נדל"ן יקרות ערך כדי לחונן את עפרה של הארץ. עולים אלו לא הזדקקו ל- "מבשרי ציונות" מסוגים שונים אבל נציין את דמותו של הרב פרופ' יהודה ביבאס, אבי הציונות הרוחנית והמדינית ורבו של מבשר ציונות נוסף שחיי בסרביה, רבי יהודה אלקלעי. הרב ביבאס נולד להורים מרוקאים שהיגרו לגיברלטר. פועלו היה בהפחת רוח הגאולה בעם ישראל שתתממש רק בעליה לארץ הקודש. הוא אף קרא לאחוז בנשק כדי לבסס את ביטחונם של החלוצים, קריאה נועזת ביחס לתקופה ההיא. לא די לו היה בפריסת משנתו ממקום מושבו אלא הוא כיתת רגליו בכל רחבי אירופה ע"מ לדאוג שמסריו יועברו. בערוב ימיו עלה לארץ והתיישב בחברון.

כמות גדולה של רבנים עלתה מתחילת המאה ה- 19 ואילך ושיקמה, רוחנית וחומרית, בירושלים את ה – "עדה המערבית". רבי דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש), בהיותו בן 28 רב צעיר ומבטיח שהספיק להעמיד תלמידים הרבה, גמר אומר לעלות לארץ. הוא החייה את הקהילה המערבית בירושלים והפיח רוח בהמונים רבים לעלות ולחבור לקהילה המשתקמת. לזכותו נזקפה מעורבות מכרעת בהקמתה של "מחנה ישראל" השכונה הראשונה מחוץ לחומות. מהלך פורץ דרך בתקופה ההיא (רות קרק מוכיחה במאמרה: "המערביים – ראשוני הירושלמים בבניית שכונה מחוץ לחומה" ש-"נחלת שבעה" הוקמה לפחות שנה מאוחר יותר). מעורבות גדולה הייתה לו בעידוד ושליחה של משפחות לגרעיני התיישבות ברחבי הארץ. רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של צוף דב"ש, היה עשיר בעל השכלה רחבה. קנה אדמות רבות בשכונת "מחנה ישראל" וסייע רבות ברמה החומרית לבני העדה. רבנים נוספים כגון הרב שלום בוחבוט, הרב רפאל אלעזר הלוי בן טובו, הרב משה בן מלכא, הרב נחמן בטיטו, הרב יוסף חיים הכהן ועוד רבים עלו בתקופה ההיא כתוצאה מכמיהה עזה לארץ והיוו חלק ממנהיגיה של הקהילה הספרדית בכלל ושל העדה המערבית בפרט. בנוסף, רבים מרבני העדה המערבית היו שד"רים (שלוחי דרבנן) לקהילות יהודיות בתפוצות וגייסו כספים רבים לפיתוחה הרוחני והחומרי של ירושלים. על רבנים, קדושי עליון, אלו ונוספים מרחיב בלשון נעימה ומגבה בתעודות ועדויות הרב שלמה דיין בספרו: "חכמי המערב בירושלים

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה-באדיבותו של דודי אסולין

אשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה, מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ 

ישרש

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך

הערה אישית, כאשר אמי שתחיה הייתה במיטבה עם הזכרון, אזי ידעה היא לספר לי על רבי דוד אסולין שאותו הכירה אישית מהעיר אנטיפה – פום אל-ג'ומעא……

זה לא נתפס! 20 שנה, עשרים! התגוררו ונלחמו לחיות ולהיאחז בקרקע ומי שגירש אותם לא היו היתושים ומחלותיהם, אלא בני אדם!
אי-שם בשנות ה-90 ראיתי את הסרט התיעודי "דקל שפל צמרת" של איילת הלר, על סיפור הגירוש ואני זוכר איך עיניי זלגו דמעות.
הסרט הזה חייב להיות ברשת! מתפלא מאוד שלא נמצא.
היו לא-מעט סיפורים קשים, אבל זה אחד המזעזעים שבהם.
שבת שלום

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ

מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)

מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)

מאת: דר'  אלישבע שטרית

מהמחצית השנייה של המאה ה- י"ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י"ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1912- 1956; ובשנים 1956- 1966 – תקופת העלייה החשאית  ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

דר' אלישבע שטרית היסטוריונית ואומנית, שוקדת על הפצת תרבותה של יהדות מרוקו באמצעות המחקר ההיסטורי והאומנות.

ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה

עד למאה הי"ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע "ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1881- 1904) העתיקו מספר משפחות  את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו. בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י"ט  כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים. לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר.  

בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג'יריה) משפחת אמזלאג , משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני "העדה המערבית" בירושלים ("מערבים" – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו). הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: "נווה צדק" (1887); "נווה שלום" (1890); "מחנה יהודה" (1896); "יפה נוף" (1897); "אחוזה" (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל"ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה (סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס  ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.

חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע"י עולים ממזרח אירופה. נתמנה לנשיא הכבוד של "ועד יסוד המעלה", שנוסד ב-1882  – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים-  ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג – מכספו הפרטי –  להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:

 אנחנו תושבי ראשון לציון…וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלאג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי"ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל … בפרט אסירי תודה אנחנו לס' חיים אמזלאג  אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו. 

כנראה שאמזלאג  היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה.

זאת ועוד, יהודי יפו "המערביים" ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה "אחוזת בית",  היא תל אביב (1909).

גם בירושלים תרמו בני "העדה המערבית", הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא "מחנה ישראל". (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה  להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).   

ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.- ד"ר אלישבע שטרית

ההתיישבות בשני העשורים הראשונים להקמת המדינה.

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חגורה ביטחונית של המדינה

בשנות החמישים והשישים התמקדה פעילות ההתיישבות ביישום מטרות לאומיות ובראש ובראשונה: עיבוי גבולות המדינה והבטחתם. לשם כך הוקמה לאורך הגבול עם לבנון ולאורך הגבול הסורי והירדן רשת של מושבים וקיבוצים שמילאה את התפקיד של החגורה הביטחונית של המדינה ובלמה בגופה את החדירה של הגורמים המסתננים מעבר לגבולות. כמו כן הוחל בהקמת ישובים חדשים בגליל התחתון: קריית שמונה (1950) חצור (1952) , מעלות (1956 ) ובעיבוי יישובים קיימים (העיר צפת, למשל) כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות הגליל. 

ובדרום היה חבל לכיש, שהשתרע בחלק שתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב ובין הרי חברון וגבול רצועת עזה, שטח שומם ובלתי מיושב. הוא היווה פרצה ביטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים המעטים שחיו אז בדרום הארץ. פיתוח חבל לכיש ויישובו היו אפוא, צורך הכרחי מהבחינה הביטחונית. אולם, רק עם תחילתה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה בכלל וממרוקו בפרט, בשנת 1954, הוחל בפיתוח החבל ובהקמת צורת התיישבות חדשה (להלן) שהפכה דגם לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואפילו למדינות חוץ לארץ. 

 

התיישבות חקלאית על פי דגם מרחבי חדש

ההתיישבות החקלאית נחשבה גולת הכותרת של המפעל הציוני, כאשר היישובים הכפריים היו חלוצי ההתיישבות. בשלושת העשורים לקיום המדינה נוסדו 537 ישובים כפריים, כאשר מעל למאה מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות חדשים לחלוטין, שלא היו מיושבים עד אז. בכך הם תרמו לפיזור האוכלוסין. בשנים 1954- 1955 הוחלט להביא את העולים מהאונייה ישר אל כפר היעד. לשם כך יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים למרוקו, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו"ל. עוד בהיותם במרוקו נקבעו המקומות אליהם יישלחו בעצה אחת אתם.

מבחינה אדמיניסטרטיבית הוקם בחבל לכיש דגם חדש שהפך אותו ל"חלון הראווה" להתיישבות החקלאית-כפרית  של יוצאי מרוקו בישראל והיה מודל לחיקוי לאזורים אחרים בארץ ואף מחוצה לה. 

בשנים  1954- 1955 הוקמו בחבל  16 יישובים כפריים, כאשר כל יישוב היה פחות או יותר הומוגני מבחינת ארץ המוצא של אוכלוסייתו, מה שתרם ליציבות מקומית בכפר ולארגונם והפעלתם של מוסדות הכפר.  באזור הוקם מבנה מרחבי חדש, שהתבסס על רמות שונות של מרכזי שירותים (נורה ואבן שמואל) ושל שיתוף בין כפרי בשירותים ובמפעלים אזוריים. כמו כן הוקם מרכז עירוני,  קריית גת.

מבין המושבים שהוקמו במסגרת החבל נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה, לוזית.

במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט"ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי- מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו בתשי"ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט"ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר-יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אומן ליישובים: מלאה, גדיש, וניר-יפה.

ליישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט"ו ותשט"ז עוד 12 יישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט"ו הוקם המושב אשבול שבנגב, גפן בשפלת יהודה, שדמה באזור בשיט. וכפר עבודה בפקיעין שבגליל העליון. בתשט"ז נוסדו המושבים: יד רמב"ם, מיסודו של הפועל המזרחי, שדות- מיכה (סביבות בית שמש). בתשי"ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה, וכפר הרי"ף, על שם רבי יצחק אלפסי, מחכמי מרוקו בימי הביניים ואחד מגדולי הפוסקים של ההלכה היהודית. (ישבו בו עולים מצפון אפריקה ופולין). 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, ישע, עמיעוז ושוקדה.

במגמה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הוקמו חוות חקלאיות וכן הוקמו  10 בתי ספר חקלאיים לילדי היישובים החדשים.

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ מאת: דר' אלישבע שטרית

טבלה מס' 1. הרכב אוכלוסיית המתיישבים במושבים אחרי שנת 1948אלישבע שטרית תמונה

יוצאי אירופה 32.3%
יוצאי צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו 29.7%
יוצאי עיראק ואיראן 13.5%
יוצאי תימן 11%
ילידי הארץ 5%
יוצאי מצרים 2.1%
יוצאי הודו 1.4%
יוצאי ארצות אחרות 5%

 

מהטבלה עולה בבירור תרומתה של יהדות מרוקו לנושא זה.  כי מכל ארצות אירופה גם יחד הגיע מספר המתיישבים לכדי  32.3% בשעה שיהדות מרוקו לבדה העניקה מעל מ 25% (לאחר שמקזזים מה 29.7% את העולים מלוב, מאלג'יריה ומטוניסיה) לכלל ההתיישבות הכפרית- חקלאית במדינת ישראל.

למרות שמרבית המתיישבים היו חסרי כל רקע חקלאי ונעדרי ניסיון בעבודת כפיים הם נאחזו בקרקע, עבדו עבודה קשה והפריחו, הלכה למעשה, את השממה והם תרמו לכך שיותר מ 60% מכלל היצוא החקלאי הישראלי מקורו בשנת 1978 היה ביישובים שקמו מאז מאי 1948.

ניתן אפוא לקבוע- כותב פרופ' רענן וייץ – כי המפעל ההתיישבותי של שלושת העשורים הראשונים לקום המדינה – זה אשר עמד בתחילה בעיקר על יישובי עולים חסרי כל ניסיון – הוא שהעניק בסופו של דבר להתיישבות את עוצמתה הכלכלית והביטחונית.

                                           (סקירה חודשית,ירחון לקציני צה"ל  מרס- אפריל 1978).

מר יחזקאל זכאי, המשמש כיום יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל, היה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות הכפרית  בכל חלקי הארץ ושימש בתפקידים ציבוריים שונים ( בין השאר: ח"כ בשנים 1977- 1984, מנכ"ל משרד החקלאות , מנכ"ל  מקורות ועוד). מר זכאי מכיר את הנושא לפנים ולפנים, יותר מכל אדם אחר, בזכות העשייה היומיומית שלו והמפגש הבלתי אמצעי שלו עם כל הגורמים המרכזיים הנוגעים בדבר : ממשלה, כנסת, סוכנות יהודית, ובעיקר עם אוכלוסיית המתיישבים, שופך אור על כמה נקודות חשובות. להלן תמצית מדבריו:

לפני בוא העלייה הגדולה מארצות האסלאם, ש 50% מתוכה באו ממרוקו, הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה ריקה כמעט. הגענו מנוקדת אפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו. הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור תענך, ברמלה, לוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא? גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד. הרשויות היו קובעות שמות במקומות שהיה בהם קוץ ודרדר, וכשעלו למקום לא היה שם לא חשמל ולא מים ולא תחבורה ולא רפואה והיה צריך לעבוד ולהביא לחם לילדים, כאשר מכסת שעות העבודה נקבעה על פי גודל המשפחה, ובלילה היה צריך לשמור מפני התקפות של מסתננים ופדיון. על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!!!  מאחר שהייתי פעיל בתנועת המושבים ראיתי יהודים עירוניים, מפאס, מקנאס, אגדיר מראקש, שהיו חנוונים, רוכלים, בעלי מלאכה זעירים, חייטים, שמעולם לא עסקו בחקלאות, באו אל השממה וכבר למחרת יצאו לעבוד ביערות קק"ל. ראיתי איך עור הידיים שלהם מתקלף וכואב והם נשכו שפתיים והמשיכו לעבוד.  במפגש שלי עם בני הדור השני והשלישי של המתיישבים אני אומר להם, אף אחד מכם לא היה נשאר בתנאים שההורים שלכם חיו כאן. לכן, בכל יום אתם צריכים לנשק את הידיים של ההורים שלכם… מי שנשאר נשאר ביוזמתו, מי שרצה לעזוב עזב. הייתה תחלופה גדולה עד לביסוס הסופי. חשוב לדעת בהתיישבות לכל אורך הארץ ולרוחבה: תוכנית סוס (נקראה כך בגלל שהיה צריך להביא את חומרי הגלם על גבי סוסים) זרעית, שתולה, חבל עדולם, חבל לכיש, פרוזדור י-ם הפכנו את היהודים לאדוני הארץ. אנחנו בנינו וישבנו בגבולות. בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ , כבשנו אותה בגיאוגרפיה, לכן "אל תקרא בנייך אלא בונייך".

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ – מאת: דר' אלישבע שטרית

אלישבע שטרית  תמונה

על השאלה כיצד הצליחו הגורמים המיישבים להפנות רבבות משפחות להתיישבות חקלאית קיימת התשובה הקלאסית: איש לא שאל לדעתם. אולם, יחזקאל זכאי, וכמוהו גם חברי מושבים שונים, ציינו שאיש לא אילץ אותם להישאר. כמו כן, היו מקרים שבהם הרצון להתיישב במושב וההתארגנות החלה עוד במרוקו, כך היה לגבי המושבים יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה, שבהם התארגנו החברים עוד בהיותם במרוקו. חלקם בחרו את המקום ואף את השם שישא המושב.

על הקמתו של מושב ישרש לדוגמא, הוחלט עוד במרוקו בתחילת שנת  1949. מייסדי הגרעין היו חבורה של זוגות צעירים שהחליטו להתארגן כדי לעלות לארץ. הם בחרו בוועד שקבע את הקריטריונים לקבלה, כגון: משפחות צעירות שלהן לא יותר משני ילדים וזוגות צעירים העומדים להינשא. הגרעין התגבש והוא כלל על פי התכנון  70 משפחות. הגרעין בחר בצורה דמוקרטית את הנהגתו שכללה ארבעה איש: שמעון לוי ז"ל ויבד"ל  גוריון משה, אבוטבול דוד ואלקבס דוד. הוועד שלח נציגות בת שלושה חברים לארץ כדי לבחור, ביחד עם הגורמים המיישבים בארץ, את המקום שעליו יעלה היישוב. מרכז הגרעין היה בקזבלנקה, אולם היו לו נציגים גם בערים אחרות, כמו מראקש שנציגה היה ברשישת חיים. במרוקו הם בחרו להם את השם "קדימה", וכך זה הופיע בתעודות שלהם, אולם בבואם לארץ נודע להם שהשם כבר "תפוס" ולכן בחרו בשם "ישרש" על פי הכתוב בספר ישיעהו (כז'/ ו'): "הבאים ישרש יעקב יציץ יפרח ישראל".

מר משה אסולין, ממייסדי ישרש ובין מייסדי ברית יוצאי מרוקו בישראל (כיהן מספר שנים כמזכירה הכללי), שימש בשורה ארוכה של תפקידים וביניהם: סמנכ"ל אמרכלות בשירות התעסוקה, מנהל מחלקה להכשרת פעילים במושבים, ניהול משאבים במדרשת רופין ועוד, מצביע על כך שמה שקסם לחברים, בנוסף לחזרה לעבודת האדמה כערך בהגשמה הציונית היה עקרון המשפחתיות שהציבה צורה זו של התיישבות. למושב יכלו להתקבל רק זוגות צעירים ולא בודדים. "המושב במהותו" אומר אסולין "הוא משפחתי. הרעיון הבסיסי שלו הוא משק משפחתי שצריך לעבור מדור לדור, מכאן גם המושג של 'בן ממשיך' ". סביר להניח שבין הגורמים שתרמו להצלחת צורה זו של התיישבות בקרב יהודי מרוקו נעוצה גם בעניין הזה, שכן ההתיישבות במושב לא רק שלא סתרה את עקרון המשפחתיות המקודשת כ"כ אצל יהודי מרוקו, אלא אף שמרה עליו. לפיכך, גילם המושב  את הגשמת החלום הציוני ברמה הטובה ביותר.        

זאת ועוד, חלק מהחברים היו בוגרי ביה"ס החקלאי [ section agricole] שנוסד במראקש בשנת 1936 ואשר ראו בחקלאות את מיצוי ההגשמה הציונית. חביב בר כוכבא (זריהן), אחד מבוגרי ביה"ס החקלאי של מראקש מעיד על עצמו שהסיבה המרכזית לכך שהוא ו-40 צעירים מבני כיתתו בחרו ללמוד חקלאות, עוד במרוקו, נבעה מהרצון שלהם לעסוק במקצוע פרודוקטיבי ולהתרחק ממקצועות גלותיים (מסחר או מלאכה זעירה) ובכך להכשיר עצמם לקראת עלייתם ארצה. בכל שנות עבודתו בארץ עסק חביב בנושא החקלאות וכמנהל החווה לחינוך חקלאי בירושלים הוא העמיד תלמידים רבים בתחום שהיה עד לפני שנים לא רבות שם דבר בארץ. על מפעלו החינוכי בתחום זה הוא זכה במספר פרסים: פרס החינוך מטעם עריית ירושלים, פרס חינוך ארצי ופרס ארצי של העובד המצטיין.

כמו כן יש להזכיר את המדיניות הממשלתית שדגלה בהעלאת יהודים כפריים  מאזורי האטלס ישירות אל המושבים (מ"האונייה אל הכפר").

אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל

קנטטה למופלטה במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנו

בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור

 מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.

 

 הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים

 למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה

 הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים

רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים

 גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה

 

 על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות

יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו

 זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 

 ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור

 זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש

הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

אך הכי חשוב לזכור

כי מרוקאים זה לא רק מופלטה

אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית

אוהב אתכם – אשר כהן

 

קנטטה למופלטה

אשר כהן כל הזכויות שמורות לאשר כהן, חלוץ התיאטרון המרוקאי במדינת ישראל, הוא ולא אחר..

מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.

על מנת שחומר חשוב זה לא ילך לאיבוד, עמלתי על שיכתובו לטובת הגולשים….
חובה עלינו לספר את אשר ארע, משום הסיבה הפשוטה, לא רק שהגזענות לא נעלמה, אלא אף החמירה. הגזענות לא פסחה על אף מוסד, כולל בתי המשפט,……
מרוקאי סכין אנטי-ציוני בעל השכלה גבוהה.

מכתב לעיתון "הד המזרח" משנת 48'.

תודה לעמוס נוי.

Elhai Salomon

ועוד דוגמא: בעבדי במשרד צבאי מסוים, נפגשתי בצעיר מרוקני חסון, חזק (בדיוק כאלה הדרושים לנו לבנין הארץ. בעל פנים שקטים ומלא דאגה. שערות ארוכות מסולסלות, הממלא את תפקידו בנאמנות. הוא היה נכנס לעתים למשרד לבקש ניר ומעטפה לכתיבת מכתב להוריו אשר במרוקו.
 היחס אליו היה רגיל, לא ידעתי עליו הרבה כי לא שלט בשפה העברית, אולם נוכחתי כי בינו ובין אחד העובדים שידע צרפתית נרקמת ידידות כנה. ברבות הימים נסיתי אף אני בעברית, לבוא אתו בדברים ונתגלה לי דבר מעניין ומזעזע גם יחד. הצעיר בעל השכלה גבוהה, עלה ארצה בעצם ימי המלחמה, נלחם בנגב, נפצע, קבל סוג בריאות "ג" וכך נשלח לשמור על אחד המחנות. בעברית שלו, בחצאי משפטים הצליח לגלות לפני את רגשותיו סבלותיו ודאגותיו. ביום בהיר אחד נגש אלי ושאלני: "האם הנוער המרוקני נולד עם סכין ביד?"
תמהתי שלאלתו, הוא המשיך והראה לי את כיסיו והוכיח לי שאין לו סכין בכיס- תמיהתי גברה ביותר, הוא צעק: אח"כ ,אתם חושבים שאנו רוצחים" אתם לא יודעים כלל להעריך את הקרבתנו. אני השארתי במרוקו אם אוהבת ואב דואג ובית מלא כל טוב. אחי לומדים במוסדות ההשכלה הגבוהים בצרפת, אני הלכתי אחרי מצפוני, באתי ארצה ונלחמתי, נפצעתי. מדוע?- כדי להצילכם, נעשיתי בעל מום בשבילכם !" הרגעתי אותו, אחר כך הסברתי לו בשקט את היחס המחפיר אליהם, הוא סיים במשפט שהדהימני יותר מן הפצצה החזקה ביותר ששמעתי : " כל יום שאני נמצא יותר במדינת ישראל, אני נהפך לאנטי-ציוני גדול יותר !"

יהורם גאון משיב לאלי מויאל

יהורם גאון נגד אלי מויאל

יהורם גאון מגיב להתבטאותו הגזענית של אלי מויאל, אש עיריית שדרות לשעבר על יהודי מרוקו.

כה אמר אלי מויאל בין היתר כמובן " טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים ולא ההיפך, עי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית אחת. אם הספרדים היו מעולים ראשונים הייתה פה עוד מלועה מחורבנת" סוף ציטוט. הויכוח שלי מול אלי מויאל אינו רק אינטלקטואלי, אינו אף עניין של כבוד עדתי. העובדות פשוט אינן נכונות. אין אמת בכך שהאשכנזים קיבלו את עדות המזרח נקודה! פתאום אני מבין טוב יותר את מפעל חייו של אבי ההיסטוריון משה דוד גאון זכרונו לברכה שכתב לפני שמונים שנה בדיוק את הספר ההיסטורי הגדול " יהודי המזרח בארץ ישראל". שם ניסח אבי בלשונו הצלולה והבהירה את המניע שעמד בבסיס כתיבת ספר זה. וככה כתב אבי : שאיפתי היא להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת הינה נר לרגלי".

פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע חלילה בזכויותיהם של עדת האשכנזים שהיו נדבך כביר בביסוסו של היישוב העברי בארץ ישראל הגדלתו והתפתחותו אבל ראוי לציין כי בה בעת שיישובי האשכנזים עד תק"ע – 1810 התקיימו באופן ארעי. הנה הספרדים מלבד זאת שהקימו יישובים עוד הרבה זמן קודם לכן, היטו גם שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים , נאבקו בהם והחזיקו מעמד. חלקם המכריע של יהודים יוצאי ארצות הבלקן וצפון אפריקה נגרע מספרי הקאנון ההיסטורי של שמדינה ואין על שמם ערכים משמעותיים בספרי דברי הימים ובאינצליקופדיה.

בדברי ימי הציוניות מציינים את תחילת תהליך בעלייה הראשונה וייסוד המושבות הראשונות בשנת 1882 בהתנעת הציונות המדינית על ידי הרצל בקונגרסים הציוניים בשנת 1897. בספרי ההיסטוריה הכתובים והנלמדים מתוארת התקופה שקדמה לכך כמדבר שממה. ולא היא! ממש לא! המהפכה הציונית התרחשה למעשה כבר בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז, מתושבים המרוכזים בארבעת העשרים הקדושות,  ירושלים חברון וצפת וטבריה. שחיים על כספי הצדקה ליהודים החיים ומתפרנסים בעבודת כפיים וחיי יצירה. המתיישבים בני עדות המזרח הללו הקימו מחורבנן את ערי החוף יפו, חיפה ועכו ויצקו את הבסיס הראשנים להקמתם והתשתית לביסוסם של כל היישובים בעתיד. מתיישבים ראשוניים פרצו גבולות והניחו את היסודות לכל תחומי החיים שבארץ ישראל המתחדשת. מסחר, כלכלה, חקלאות, בניין, בנקאות, ביטוח וסחר בינלאומי ואף תרבות וספורט.

חלקם תפסו עמדות בכירות בקרב הממשל המקומי וייצגו בארץ את המעצמות, אנגליה, צרפת, ספרד פורטוגל. המתיישבים הראשונים שהגיעו בעלייה הראשונה מאירופה לא היו יכולים בכלל להתיישב בארץ ללא מעורבות אישים אלו בני עדות המזרח! שמילאו תפקיד קריטי בהשגת הויזות, ברכישת הקרקעות והיתרי הבניה, והצינור להעברת הכספים. בתמונת המייסדים של ראשון לציון למשל, מופיע במרכז התמונה ובפורמט מוגדל מיתר המתיישבים חיים אמזלג ממרוקו דווקא. שמעמדו כסגן קונסול אנגליה בארץ ישראל איפשר את רכישת אדמות ראשון לציון.. עלייתם לקרקע ובניית הבתים הראשונים של המושבה. יוסף נבון, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מטורקיה ומרוקו שלמד בתלמוד צורה של העדה הספרדית והשלים את לימודיו בצרפת, הוא היזם הגדול והכוח המניע במימון ראשית התשתית התחבורתית המודרנית בארץ ישראל.

סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים. משפחת שלוש-סאגה משפחתית מפוארת שהתחילה בסבא אהרן שעלה ליפו מאלג'יריה והיה חלק מקבוצת המתיישבים הראשונים שהקימו את העיר יפו מחורבנה ופרצו את חומותיה העתיקות. יפו תהיה אחר כך לגורם העוגן והבסיס המרכזי שסביבה יקומו כל המושבות הראשונות, מקווה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, גדרה ורחובות. בניו של אהרן שלוש הקימו חברה לחומרי בנין וישמשו כקבלנים המרכזיים בבנייתה של תל אביב. נכדו של אהרן שלוש, משה היה ראש העיר תל אביב לאחר מאיר דיזנגוף, לזמן קצר אומנם, והיה דמות מפתח בעיר בחיי המסחר הכלכלה, התרבות והספורט. ולו זכות ראשונים להיות ממקימי התזמורת הפילהרמונית והאופרה הישראלית. הייתי רוצה להקדיש למר אלי מויאל את הקטע בספרו של אבי עמוד 379 העוסק בשורשי אילן היוחסין של משפחת מויאל ולהציג את דמותו של אברהם מויאל, כאצור. הוא נולד ברבאט מרוקו בשנת תר"י – 1850 נפטר לבית עולמו בשנת תרמ"ו-1885 .

כישרונותיו הרבים הוכרו על ידי הרשות, וזו קירבה אותו אליה, ומצידו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות בארץ ישראל שהתקיימו בעת ההיא על פיו היו נחתכים כל ענייני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות. ועד חובבי ציון מסר את כל עניינו החברה לידו של מויאל, הואיל ומצאו בו את האיש לתפקיד נכבד זה הן מצד ידיעותיו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם, תחת אשר עד אז גיששו באפלה. מויאל הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף. ואני מצטט שוב את הרישא של האמור " המהפכה הציונית התרחשה למעשה בתחילת המאה ה-19 עם הגעת יהודים מארצות הבלקן וצפון אפריקה! ששינו את קוד החשיבה וההתנהגות של יושבי הארץ עד אז" סוף ציטוט.

מסתבר שעדות המזרח באו קודם הם שקיבלו את עולי העלייה הראשונה והיו תשתית וביסוס להקמתם של היישובים לעתיד לבוא, ובא לציון גואל.

https://www.youtube.com/watch?v=4nZ6ihqXQAM

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר