הערבים שמרו על היהודים – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

בין צלב הקרס לסהרה

סיפור נוגע ללב – מרגש בפשטותו – על יחסים בין ערבים ויהודים שמעתי מוויקטור כנף, ישראלי יליד לוב, שבבנגאזי עיר־הולדתו נקרא ויטוריו יאנץ׳. היחסים בין שתי הקהילות, אמר, היו ״כמו בירח דבש״.

כמה עדויות מספרות על שומרי מחנות ערבים שהסתייגו במפורש מהעינויים הסדיסטיים שהאירופים הממונים עליהם (ורבים מעמיתיהם הערבים) עינו יהודים ואסירים אחרים. היו אפילו כאלה שמצאו בחשאי דרכים להקל על מצוקתם של היהודים. למשל, יהודה חכמון, שנכלא במחנה מעצר איטלקי בג׳אדו, מדרום לטריפולי. במקום השומם הזה סבלו האסירים מהתעללות קשה אבל פחדו עוד יותר ממחלות. 562 מבין 2,600 יהודים לובים, בקירוב, שנדחסו בג׳אדו מתו בתוך פחות משנה, רובם מטיפוס. שיעור התמותה בג׳אדו היה גבוה יותר משיעור התמותה בשאר מחנות עבודת הכפייה בצפון אפריקה. ובכל זאת, אמר חכמון, אם השומרים האיטלקים התייחסו ליהודים ב״ברוטליות״. הנה יחסם של הערבים הכפופים לפיקוד איטלקי ״היה מעולה״.

היחסים בינינו היו טובים. כשהם ראו יהודי, הם לא דיברו אתו, הם לא עינו אותו, הם לא הציקו לו. הצרות באו רק מהמפקד האיטלקי במחנה…. היחס של השוטרים האיטלקים היה שונה מהיחס של השוטרים הערבים.

אפילו הדוח של חמשת היהודים הפולנים על היחס הברברי במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו הזכיר מעשים אנושיים של השומרים הערבים. בתיאור המצב במחנה העונשין עין אל־אוראק, מקום נורא במיוחד מחוץ לעיירת הרכבות והמכרות בּוּ עַרפה בדרום מרוקו, סיפרו הכלואים לשעבר כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי. לפי התיאור שלהם, קבוצת השומרים ״הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים״. נראה שזו לא היתה התרחשות חריגה. האסירים־לשעבר הוסיפו כי ״אצל האחרים״ – לאמור, השוטרים הצרפתים והלגיונרים המוצבים במחנה – ״לא היה חשש כזה״.

אדרבה, בדוח המונה מקרים רבים של עינויים סדיסטיים באסירים חסרי־ישע – יהודים ולא־יהודים כאחד – גילויי האנושיות של השומרים הערבים בעין אל־אוראק הם נקודות אור לנוכח הפרטים המתועבים המהממים של הסיפור.

פעם אחת, כשהטמפרטורה היתה 80 מעלות צלזיוס [כך במקור] והם לא קיבלו מים כל היום, האסירים סירבו להמשיך לעבוד והלכו אל הלוטננט מפקד המחנה – לוטננט גרונטר (לפנים עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית) – לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אבל שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים.

אותם שומרים ערבים שהחטיאו בכוונה תחילה – באקט של סרבנות – הצילו מן הסתם חיים של יהודים. האסירים היו מודעים למה שהערבים עשו, הכירו להם תודה ודיווחו על כך לבריטים למען הדורות הבאים.

אין לשכוח את אותם ערבים שנרדפו, ולפעמים נהרגו, יחד עם היהודים. במרוקו ובאלג׳יריה היו ערבים שגורשו למחנות ריכוז במדבר בו־זמנית עם יהודים ועם מתנגדי וישי אחרים. בתוניסיה, כשעמדו בעלות הברית לפרוץ את הקווים של כוחות הציר וכוח האדם של הקהילה היהודית אזל, גייסו הגרמנים עובדי כפייה ערבים.

בזיכרונותיו ממחנה עבודת כפייה, מספר אסיר יהודי ושמו יעקב אנדרה גז סיפור אכזרי ומורכב, שמצד אחד מופיעים בו שומרי מחנה ערבים וספסרים ערבים, ומצד שני, עובדי כפייה ערבים עמיתים ואפילו סתם ערבים, שבשתי הזדמנויות עזרו לו ולחברו לברוח מביזרט ולחזור לתוניס. יש ערבים טובים ויש ערבים רעים, אבל במהלך סיפורו של גז מתגלים הערבים כחביבים ואנושיים יותר ויותר. בסוף הסיפור נמצא גז בדרכו חזרה הביתה לאחר שעגלון ערבי החביא אותו בין שקי קפה שהיו מיועדים לשוק השחור.

היו מקרים של גילויי ידידות לא־רגילים בין אסירים יהודים וערבים במחנות עבודת כפייה של משטר וישי שהעלו את המורל של כלואים יהודים. בשֶראגאס־מֶרידג׳ה, במדבר האלג׳ירי, נכלאו אלפי יהודים שהתגייסו לצבא הצרפתי להילחם בגרמנים. הם הוגדרו Pionniers Israélites (חלוצים יהודים), מעמד מיוחד שעשה אותם לאסירים בכל המובנים חוץ מהשם. במחנה ישבו גם אסירים ערבים שנכלאו בשל התנגדותם לשלטון הקולוניאלי הצרפתי. מפקד המחנה, קפיטן סיש, ניסה שוב ושוב להצית מתחים בין יהודים וערבים. אבל הוא נכשל: התברר כי ההתנגדות לאויב הפשיסטי המשותף היתה חזקה מהעוינות ההדדית שסיש הסתמך עליה.

לא פעם התייצבו ערבים ויהודים יחדיו מול הייסורים והעינויים במחנות העבודה של משטר וישי. במחנה ג׳ניאן בו־רזק, גם הוא במדבר האלג׳ירי, כפה לוטננט פייר דה ריקו, רוסי לבן סדיסט ששימש כמפקד, אותה מכסה של עבודת פרך על האסירים הערבים, היהודים והצרפתים האנטי־פשיסטים, האכיל אותם באותו מזון לא־אכיל וחייב אותם באותה משמעת אכזרית. בדומה לכך, במחנה גילפה – במקום שעברו על הארי אלכסנדר שתי השנים המחרידות שתוארו בפרק 4 – היו ערבים שסבלו לצד יהודים, רפובליקנים ספרדים ואסירים אחרים. איש עסקים צ׳כי שרד גם הוא שמונה חודשים במחנה וגולל אחר כך תיאור מצמרר של נוראותיו, והזכיר במיוחד שמות של כמה אסירים שנרצחו לעיני המפקד המושחת, ז׳ קאבוש. אחד מהם היה אלג׳ירי ושמו קאדור בלקעין.

איננו יודעים הרבה על סיפור רדיפה היהודים על ידי הנאצים, הפשיסטים ומשטר וישי בארצות ערב, אבל אנו יודעים עוד פחות מכך על סיפור רדיפת הערבים על ידי הנאצים, הפשיסטים ושלטונות וישי בארצות ערב. במרחב הגדול של ההיסטוריה, זו רק הערת שוליים. ואף על פי כן יש חשיבות לסיפורים האלה ולדימויים שהם מעלים. לא זו בלבד שהם מדגישים את ההוויה הרחבה של החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב, הם מזכירים רגע שבו לפחות כמה ערבים וכמה יהודים סבלו יחדיו מנחת זרועם של רודפים משותפים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר