הערבים שמרו על היהודים

באלגייר התרחשה אחת האפיזודות המרשימות ביותר של סולידריות ערבית עם יהודים.בין צלב הקרס לסהרה

אלג׳יריה היתה ייחודית בקרב נחלותיה של צרפת מעבר לים; היא לא היתה מושבה ולא מדינת חסות. היא היתה חלק אינטגרלי של צרפת. לפי החוק הצרפתי, כל שטחה של ארץ זו היה צרפת כמו ניס, מרסיי או בורדו. אבל חרף העובדה שהארץ היתה צרפתית, תושביה לא היו צרפתים. בעשורים הראשונים לשלטון הצרפתי, תושבי אלג׳יריה – מוסלמים ויהודים, לא היו שם נוצרים ילידים – לא נחשבו כאזרחים צרפתים. אף כי הוטלו עליהם מקצת החובות של האזרחות (מיסוי, למשל), לא היה להם דבר מזכויותיה. הם שמרו על מעמדם כילידי הארץ והיו כפופים לחוקים הקהילתיים והדתיים שלהם.

לדידם של היהודים, השתנה המצב הזה ב־1870. פקודת כרמייה הציעה אזרחות צרפתית לכל היהודים ילידי אלג׳יריה שהיו מוכנים, בתמורה לכך, לציית למשפט האישי הצרפתי. ליהודים שנשאו עיניהם לצרפת שתגן על חייהם מפני הסופה הגואה של התודעה הערבית התרבותית, ולימים, הפוליטית, היתה פקודת כרמייה בגדר מתת שמים. אלפי משפחות הסכימו לעסקה וקיבלו אזרחות צרפתית.

לפקודת כרמייה היו אויבים. בעיני הימין הצרפתי האנטישמי – בעיקר אחרי פרשת דרייפוס – זו היתה ״כבשה שחורה״ שיש לסלקה. אחת הקבוצות שניהלו מלחמת חורמה נגד הפקודה היתה זו של המתיישבים הצרפתים באלג׳יריה, שנקראו ״קולונים״. רבים מהם היו אנטישמים שטענו כי לא זו בלבד שפקודת כרמייה פתחה את שערי צרפת ליהודים המזיקים, היה בה גם משום תקדים מסוכן שיורחב ברבות הימים ויוחל על המוסלמים. לא היתה אפוא שום הפתעה בכך שאחת הפעולות הראשונות של משטר פטן היתה היענות מלאה לתביעת הקולונים וביטול הפקודה.

אבל אנשי פטן הרחיקו לכת מעבר לכך. הם ביטלו רטרואקטיבית את האזרחות של כל היהודים (וצאצאיהם) שקיבלו אותה אי פעם בהסתמך על פקודת כרמייה. ערב כניעת צרפת ב־1940 היו 106,986 יהודים אלג׳ירים שנהנו מאזרחות צרפתית. משטר וישי ביטל מניה וביה את אזרחותם של 98.5 אחוז מהם. בכך הצטרפה צרפת של וישי לגרמניה של היטלר – שתי המדינות היחידות שביטלו באופן משפטי ושיטתי את האזרחות של תושביהן היהודים בזמן המלחמה.

היענות לתביעותיהם של המתיישבים הצרפתים לא היתה הסיבה היחידה שהניעה את פקידי וישי לבטל את פקודת כרמייה. הם חשבו גם שהביטול ירים את קרנם הדועכת בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה. כבר אמרנו כי תבוסתה המהירה והמביכה של צרפת בידי גרמניה פגעה ביוקרתה, שהיתה יסוד חיוני בשמירה על השקט בקרב אוכלוסייה לא־שקטה. הגרמנים עצמם צברו תמיכה בקרב הערבים על ידי שחרור מאות עצירים פוליטיים ערבים מבתי כלא צרפתיים, על ידי מתן שירותים מיוחדים (מסגדים, עיתונים בערבית וכן הלאה) ל־90,000 החיילים הערבים שהוחזקו כשבויי מלחמה צרפתים באירופה ועל ידי הקמת תחנות רדיו ערביות ששידרו בניבים המקומיים." משטר וישי מצא עצמו נלחם לא על הלבבות והמחשבות של הערבים אלא נגד שחיקת כוחו ונגד עליית ההשפעה הגרמנית על חשבון ההשפעה שלו. אנשי וישי חיפשו דרכים להשיג תמיכה ערבית, אך לא רצו לשפר את מעמדם של הערבים לשם כך. הם חשבו, תחת זאת, כי יוכלו להשיג את אותן מטרות על ידי פגיעה במעמדם של היהודים.

הם טעו. רוב הערבים עמדו על טיבה של התחבולה הצרפתית ועל פי רוב סירבו להשתתף בה, אם כי היו בוודאי כאלה שנהנו מרווחים פוליטיים לטווח קצר. ״הגזענות שלכם פונה בכל הכיוונים״, קבל המנהיג הלאומני פרחת עבאס על משטר וישי. ״היום נגד היהודים ותמיד נגד הערבים״. על ביטול פקודת כרמייה, אמר מסאלי חאג׳, המנהיג הכלוא של המפלגה העממית האלג׳ירית: ״[זה] לא יכול להיחשב כהתקדמות בשביל העם האלג׳ירי – צמצום זכויות היהודים אינו מרחיב את זכויות המוסלמים״.

באופן מפתיע, אחד המקורות הראשיים של אהדה ליהודים בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה היה הממסד הדתי המוסלמי. הכוכב העולה בו היה עבד אל־חמיד בן באדיס, מנהיג מפלגת האצלאח (הרפורמה) האלג׳ירית. בן באדיס היה אדם אדוק מאוד בעל השקפת עולם מודרנית, פתוחה וסובלנית. בין הישגיו הרבים היה גם כינון הליגה האלג׳ירית של המוסלמים והיהודים. למרבה הצער, הוא מת באביב 1940 ולא הספיק לתרום מכוחו ומהכריזמה שלו לתגובה המוסלמית על עליית וישי לשלטון.

בתקופת וישי החליף אותו שייח׳ טייב אל־עוקבי. בדומה לבן באדיס, גם אל־עוקבי היה מנהיג רפורמי שקיים קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות אלג׳יריה. הם גמלו לו באמצעות הפניית תרומות של יהודים לקרנות הצדקה החביבות עליו. אל־עוקבי הראה את עוז לבו בתחילת 1942. כאשר גונבו לאוזנו שמועות שמנהיגי קבוצה צרפתית פרו־פשיסטית, לגיון הלוחמים הצרפתי, מסיתים חיילים ערבים לעשות פוגרום ביהודי אלג׳יריה, עשה אל־עוקבי כמיטב יכולתו למנוע את הדבר, ואפילו פרסם פתווה שאסרה על מוסלמים לתקוף יהודים. יתר על כן, היסטוריון אחד משווה את אל־עוקבי לארכיבישופים הצרפתים המהוללים ידידי היהודים סלייז׳ וז׳רלייה, שיד ושם הכיר בשניהם כחסידי אומות העולם. מכל מקום, ההיסטוריון הזה מציין הבדל אחד – ״הסיכון האישי הגדול״ בגלל המאבק למען היהודים היה, במקרה של אל־עוקבי, גדול מהסיכון האישי שהיה מנת חלקם של שני ההגמונים הצרפתים.

מדוכני המטיפים במסגדים של אלג׳יריה הורו אימאמים מקומיים לצאן מרעיתם לא לנצל את מצוקת היהודים להשגת רווח כספי. הקרבה עצמית כזאת, בזמן שהרבה מתיישבים צרפתים התעשרו על חשבון היהודים, היתה מעשה אצילי במיוחד של הקהילה המוסלמית המקומית.

חוקי וישי דרשו מבעלי רכוש יהודים למסור את נכסיהם הלא־נזילים לאפוטרופסים שינהלו את העניינים העסקיים בנאמנות. בפועל, הסדר זה סיפק לאפוטרופוס הזדמנות פז להתעשר במהרה. לא זו בלבד שהאפוטרופוס קיבל שכר בעד שירותיו, אלא שניתנה לו גם האפשרות לנהל את העסק באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים האישיים שלו. היו אמנם כמה אפוטרופסים שקיבלו על עצמם את התפקיד כדרך לשמור על נכסים של ידידים יהודים, אבל האנשים האלה היו – במילותיו של היסטוריון אחד – ״חריגים גמורים״. נפוצים בהרבה היו המקרים שבהם האדמיניסטרטורים של ממשל וישי ניצלו את סמכותם למנות אפוטרופסים לצרכים פוליטיים, הן לתיגמול תומכים נאמנים והן לגיוס תומכים חדשים. פקידים מקומיים ניסו שוב ושוב לגייס ערבים לשמש כאפוטרופסים, כחלק מהמאמץ שלהם לחזק את התמיכה העממית במשטר וישי. כולם ידעו שהמינויים היו שוחד מוסווה־בדוחק.

לזכותם של ערביי אלג׳יר ייאמר, שלא היה ביניהם אפילו אחד שנענה להצעה של ממשל וישי. באחד מימי שישי של 1941 השמיעו מנהיגים דתיים ברחבי העיר דרשות שהתרו בכל המוסלמים הטובים לבל ייענו להצעות הצרפתיות לשמש כאפוטרופסים לרכוש יהודי. הם אפילו אסרו על מוסלמים לקנות סחורות יהודיות במכירות פומביות מתחת למחירי השוק. חרף הקשיים הכלכליים שניצבו לפני ערבים בימי המלחמה, הם סירבו להפיק רווח אישי ממצוקת היהודים. וכפי שדרשו האימאמים, אף ערבי אחד לא ניצל את ההזדמנות להרוויח כסף קל אם מפעילות כאפוטרופוס ואם מקניית רכוש יהודי במחירי מציאה במכירה פומבית בחסות משטר וישי.

בריאיון שנתן לאחר המלחמה, חלק ז׳וזה אבולקר – הגיבור אמיץ־הלב של תנועת ההתנגדות היהודית־ברובה של אלג׳יר – שבחים לאוכלוסייה הערבית של העיר בזו הלשון:

הערבים אינם משתתפים [במלחמה נגד משטר וישי]. אין זו מלחמתם. אבל במה שנוגע ליהודים הם מצוינים. פקידי וישי והסוכנים הגרמנים משתדלים לדחוף אותם להפגנות ולפוגרומים. ללא הועיל. כשהוצאו סחורות של יהודים למכירה פומבית, פורסמה הוראה במסגדים: ״אחינו סובלים קשות. אל תקנו את הסחורות שלהם״. נוסף על כך, לא היה אפילו ערבי אחד שנעשה למנהל של רכוש יהודי. האם אתם מכירים עוד דוגמאות של כבוד קיבוצי מעורר־התפעלות כזה?

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר