מורשת יהדות מרוקו

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק 

האד אסקוילא סכדית בעד מן לאלייאנס מא כאן ענדהא דאך לוקת דראהם קתאר. ובעד מן די מא כאנוס יקדרו ילאיימו לא תלמידים ולא מעללמין.

ליום פיהא זאייד נאקץ מייאת תלמיד וכרג׳ מנהא שי אלף דלפללאחא מעללמין מפררקין עלא אשאם, ארץ ישראל, טורקייה די ורופא, רוסיה, רומאניה, מאצר, תונס, ארכינטינא, וקאנאדא.

האד אסקוילא כה יתמששה עלא ייד מעללמין עלא לקאעידא די עללמיתהום לייאנצא פסקוולאת מצוובין עלא ועלם לתאפללאחת.

לכידמא דלארץ' די כא יכדמו כא יתגמע כול מא הווא רהט דלחרת.

צאחבין אצנעא מגמועין כא ישקרוהא לא מן גיהת אתרתיב ולא מן לכדמא.

פעאם 1895, לאלייאנץ שראת קדדאם תונס פדג׳ידיידא ואחד לארץ' קבירה די 1300 יקטאר בסום רבע מייאת אלף פראנק ועמליתהא דוואר – סקוילא פאש יתתעללמו תאפלללאחת ולאד ליהוד דצפון די אפריקה.

אססקוילא כא יתתמששא די כיף יחדאז עלא יד מעללמין קאדרין בזזאף. פיהא ליום 70 תלמיד די מנהום 7 מן אצוירא. לגאמיע דלמצארף עלא אססקוילאת די יפה ודגידיידא לחק פעאם 1908 אסך די מייא ורבעין אלף פראנק.

(לינפלוינחורה) אננפאעא למליחה דסקוילא די תאפללאחת די יפה ודגיידיידא נטקלית ללבעד ו' מן רוסיה, מן רומאנייא, גאיו יהוד מג׳בונין ומתבועין די אטליבה לקבירה

העוזבים את בית הספר, מופנים אל בעלי מלאכה מסורתיים ידועים ומשמשים אצלם כשוליות. הם מקבלים 0יוע כ0פי חודשי עד לתום שהייתם אצל בעל המלאכה. במקומות שאליאנס לא יכולה הייתה לאתר בעלי מלאכה מסורתיים שאינם יהודיים או שאינם מעוניינים לקבל את בני היהודים, אליאנס הקימה בית מלאכה גדול ללימוד מלאכות מסורתיות שהתנהל על ידה.

אבל בין כל מפעליה של אליאנס, ראו׳ לציין את בית ספר אליאנס שהוקם בירושלים. זכות גדולה היא לבן אנוש המגיע לירושלים. מחד בשל הטוב שהיא מעניקה לגרים בה ומאידך בשל השפעתה על האדם. מוסר ותבונה קורנים ממנה אל העולם כולו. 

בית ספר שנוסד על ידי האליאנס ובעזרת יהודי נדיב לב, בדרך כלל מחזיק בתוכו מספר רב של מלאכות מסורתיות, מאורגן כדבעי ולא חסר בו מאומה. יש בו מורים מאירופה שמלמדים את מלאכת הנגרות, הברזל, מכניקה, מכונאות, ציור, טוויה וצביעה על עץ. בהתחלה היהודים לא היו נחושים דיים לשלוח את ילדיהם ללמוד מלאכת יד, והיום, בכל מקום יש 20 תלמידים המבקשים ללמוד מלאכת

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק 

דייאלהום הייא יציבא שי רבן דלארץ' פאיין יקדרו יכדמו ברראחא וססאקאנא.

לאלייאנס עטאתהום למעאוונא ו' אדיריקטור דססקוילא די תפללאחת כאן לעוואן אללוולי דייאלהום, עאונהום ברראייאצת דייאלו וציע מעאהום תלמידים קדאם דסקוילא מוואלפין תאפללאחת באש יעללמוהום.

האד אססגיל דלקואונייאת תעאוון מנורא דאך במעאוונה קבירה מן ענד לבארון ודמון די רוטשילד ונית אתתעמאל התא פאדכיינטינא עלא ייד למרחום בארון די הירש.

לאלייאנם עאוונית דימא אססגיל דלקואנייאת כאמלין ועטאתהום מקדדמין מוקקלין ומעללמין די כא יכדמו מן אלקלב.

פששרק – ופכול מודע נית מא כא יבאן לואחד חאגא התא כא יכון ענדו מלך דייאלו.

לגנום למכיתאלפין די סאכנין פטורקיא וכתרת אשי לגריג ולאד מאנים בנאיו סקוילאת פחאל לקציר חקיקיין, שווא מן גיהת באש יביינו אזזהד דייאלהום, ומן גיהת למעזזא די פאש ענדהום אתעלימא.

ליהוד חדאזו יתסננאיו לאלייאנץ באש יקסבו אססקוילאת ודדייאר דססקוילאת.

לאלייאנץ מא כאנתם ענדהא אתכיימימא יתתעאנד מעא לגריק ולארמאנים פיזזוואק דלמוואציע דסקוילאת, אתסגלית כתרת אשי גיר באעש יתסתגר להווא וציציאיו אללולאד.

ובעד מן דאך אשי, לאלייאנץ הדאזית ותעמל מצארף כתאר ללשרא וללבנייאן דדייאר דסקוילאת.

יד, רבים מהם באים מחוץ לירושלים. כשהם מסיימים את תלמודם, הם חוזרים לבתיהם ופותחים בית מלאכה בארצם והופכים עם הזמן למורים המלמדים מלאכת יד לבעלי מלאכה יהודיים.

היום, מלאכת יד נלמדת ב- 33 מקומות ויש בהם פחות או יותר 1400 מתלמדים – בנים ובנות. ההוצאות שנדרשו להקמת מפעל זה הגיעו ב־1908 לסך של 150,000 פרנק.

אליאנס שמה אל לבה את העובדה שגדל הרצון אצל היהודים ללמוד גם חקלאות ומקצוע זה החל להיות נלמד בארץ ישראל בפיפ״א. בשנת 1865 אחד ממייסדיה הראשונים של אליאנס, קרל נטר, שנסע למזרח ופגש שם עניות גדולה, בעיקר בפלשתינה, הגה רעיון לייסד בית ספר חקלאי כדי לסייע למגר את העניות של אוכלוסיה שעיקר פרנסתה היתה במסחר.

בית הספר החקלאי הראשון נוסד ב- 1870 על אדמה ששטחה240 הקטר(בכל הקטר יש 10000 מ״ר) שהעניק להם במתנה השלטון העותומאני.

קרל נטר הקדיש שנים רבות מחייו כדי לייסד את בית הספר (מקווה ישראל- נייק מתרגם). מיותר לציין שבאותה עת לאליאנס

פעאם 1875 פאש שראת אששרייאת אללוליין פסאלונק.

מנורא האד אתאריך שראה ובנאה דייאר כתאר ללססקוילאת די עליהום צרפית כטר מן 39דלמלאיין וכמס מייאת אלף פראנק.

פהאד אתתוציף די פאס כא נפתש נרשם לכדמאת די עלה בסחאל מן סקל די עמלית לחברה דייאלנא, מאזאל מא הדרת עלה לפעאייל לקתאר די לאלייאנץ כא יתעאוון אוו כא יתקדדם, ודי חדאזית בזז מנהא יתתקללף פיהום עלה קיבאל מא כאיינא חתא חברה וכרא די יתקדר יתקדדמהום.

פדזאייר לאלייאנס חדאזית יתתקללף בתעלימא דדין לדרארי.

מנאיין לולאד דליהוד כא ימשיו ללסקוילאת דלמכזן די פאש מא כא יתתעללמו חתא תעלימא דדין ואלא חתא תעלימא די לשון הקדש כאן יקדר יוקע באיין עלא אדדוואם יקום שי דור די מא יעארפוש יקראוו חתא אצלאוואת בלשון הקדש.

לאלייאנס כלקית סקווילאת דתעלימא פדגאיייר והראן, וקסמטינא. האד אססקוילאת כא יתתכללצו מצארפהום מן ענד שי יהוד עשירים די פאריז, ולייאנצא גיר כא יתקדדמהום.

ואש נחדאז נזיד באיין לחברה דייאלנא חדאזית נית יתתקללף בתקדים דלוספיטאל די תעמאל פירושלים מן ענד לפאמילייא די רוטשילד, באיין הייא כדדאמא נית כא יתבני ואחד לוספיטאל פצפת בלמצארף מן ענד

לא היו די מזומנים וגם לא היו מסוגלים לארגן תלמידים שילמדו ומורים שילמדו בבית הספר. היום יש בבית הספר פחות או יותר 100 תלמידים ומחוץ לבית הספר יש 1000 פלחים מומחים המפוזרים בסוריה, ^איץ ישראל, תורכיה האירופית, רוסיה, רומניה, מצרים, טוניסיה, ארגנטינה וקנדה. בית ספר זה מתנהל לפי תוכנית מוסדרת שנלמדה בבית ספר מרכזי של אליאנס שמכשיר מורים לחקלאות.

עבודת האדמה כוללת ענפים רבים. בעלי הענפים כולם מודים לאליאנס על העבודה והניהול. בשנת 1895, אליאנס רכשה ליד טוניס במקום שנקרא גידידה, שטח אדמה גדול של1300 הקטרשעלה 400,000 פרנק והפכה את המקום לכפר חקלאי שבו בני היהודים של צפון אפריקה לומדים חקלאות. בית הספר מתנהל מצוין על ידי מורים מומחים,׳ש בו היום 70 תלמידים, ביניהם שבעה תלמידים ממוגדור.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים. 

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

תעתיק – הרב יחיאל ביטון

תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק 

ההוצאות על בתי הספר שנוסדו ביפו ובתוניס הגיעו ב-1908 לכדי 140,000 פרנק.

שמעם הטוב של בתי הספר החקלאיים שנוסדו ביפו ובגידידה שבתונים הגיע הרחק לרוסיה

לבארונה מראת ידמונד – רוטשילד, באיין כול נהאר כא יטלבו מנהא לפאמילייא די רוטשילד באש יתגאבל אתתצליח די לאש כא יתתצללחו צדקות ודרוואתב די כא יתעטי האד לפאמילייא לבררה מן פראנצייא וכתרת אשי לארץ ישראל ו' באיין מקדדמא ואחד לידיספאנסיר פדמשק בלנמצארף מן ענד סי' ידוארד סטירן דלונדריס ו' באיין מן די אתתפרק למכזן לפראנסיס מן אדין חדאזית יתקבל יתקדדם אססקוילאת דליהוד די פאריז די מא כא יתתעללמו פיהום גיר ולאדמ ארוסיה ורומאניה?

נקולו ואחד לכלמא עלה סגיל לביבליוטיק דייאלנא. לאלייאנס ענדנא וחדא מן לביבליוטיקאן למכיירין די כאיינין דליהוד פדדנייא.

האד לביבליוטיקה מרתתבה פפאריז פוואחד אציאר מבנייא עלה ועלם להאד למקצוד, מחלולה אללחכמים די כא יחבבו יכדמו פיהא נית, אוו יסללפו מנהא למצאחף.

ואחד ליהודי פראנציץ עטאהא האדי שי עאמאת ואחד לקאפיטאל מזייאן די מעאתאיין אלף פראנק זאייד נאקץ.

לינטיריס די האד לפלוס כא יתתצללח ללתגביל וללתקביר ולביבליוטיקא.

האד לקצר די מצווב אללונור דלחכמה דליהוד וללונור דזזמאן לפיאיית די ישראל, כא יביין באיין אידא כא נפאתנו נפצצלו דורות צחאח ומגיהאדין באש ידדאבזו עלה רושהום, ראנא באקיין קאבדין פלפאיית דייאלנא, פלעאדאת די גדודנא, פלחכמים לקבאר דייאלנא, ופכול מא הייא חאגיא די

ולרומניה, ושם יהודים הנרדפים והמסכנים בקשו שיעניקו גם להם פיסת אדמה כדי שגם הם יוכלו לעבוד בה בשקט ובשלווה. אליאנס העניקה להם עזרה בדמותו של מנהל בית הספר החקלאי הראשון שס״ע להם בעצותיו הטובות והצמיד להם תלמידים מיומנים שהיו אמונים על החקלאות כדי שילמדו אותם. בתי הספר החקלאיים קיבלו מאוחר יותר סיוע נדיב מהבחן אדמונד דה רוטשילד ובית הספר החקלאי שנוסד בארגנטינה זכה גם הוא לסיוע של הברון הירש.

אליאנס מצידה העניקה את כל שיכולה היתה להעניק בדמות מנהלים ומורים שעשו את עבודתם מכל הלב. במזרח מקובל לבנות בתי ספר על אדמה שהיא בבעלות השלטונות. השלטונות בונים בתי ספר כדי להאדיר את עצמם ולהראות את חיבתם לתורה ולדעת. בת!רכיה וביוון כמו במדינות אחרות שהיהודים היו נתינים זרים בהם, השלטונות לא בנו להם בתי ספר והם נדרשו להשתמש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כשאליאנס הגיעה לתורכיה וליוון השקיעה רבות בקנייה ובבנייה של בתי הספר. לא היתה כל כוונה להתחרות באדריכלות היוונית או הארמנית. היא שמה דגש יותר על מבנים שיהיו מאווררים דיים ושיחדור לתוכם הרבה אור. אליאנס השקיעה יותר מ 3,950,000 פרנק בבניית בתי ספר. הבניין הראשון שנרכש על ידה היה בעיר היוונית סלוניקי בשנת 1875.

פיהא למעלה ולונור דליסטורייא דייאלנא.

סיניוריס, סאהל באש יתתביין ואחד לכלל דססגיולאת דסקוילאת דצנאייע די תאפללאחת די כלקית לאלייאנץ ודי כא יתקדדם, בלחק ויאער באש נביינו כול מא כרג מנהום דלכיר, למעזזה די ענד ליהוד כאמלין עלא האד אסגולאת כא יתשהד עלא לכיר די כא יכרג' מנהגום.

לחאגיא די עזיזא כייר ודי כא יתעטי פרובה מכייירה, הייא למעאוונא די כא יעאוונוהום ליהוד.

ואש האדשי כה יחב יקול באיין קררבנא אללוקת די פאס מא יחחדאזוס לאלייאנץ? לעניות דייאלהום וקללת להרגל וטרבייא יזללבו מאזאל טימפו טוול ללכ׳דמא דלאלייאנץ פששרק ואפריקה.

עלה קיבאל אידא כאיין שי קהלות די מאזל כא יחדאזו לעוואן, כאיץ בזזאף אוכרין די מאזאל מא אתתעמאל מעאהום חתא כיר! לקאנון די ענד לאלייאנץ מא יקדדש באש יתעטיהום סקוולאת דתעלימא, דצנאייע ודי תאפללאחת.

באש יתכממל לפעאל דייאלהא כא יתחדאז לאלייאנץ למעאוונא דליהוד כאמלין.

לעאדאד דלמיברוס מא הווא כייר מן תלאתא ותלאתין אלף ו' והאדי בזזאף דלעאמאצת די מא כא יזיד ואלו, לכלאצאת די כא יכללצו למימברוס מא כא יעטיו גיר מיתאיין אלף פראנק פלעאם, ולמצארף דלאלייאנץ די כול עאם כא יוצל מליון דלפראנק.

! ובלחק, ואש כאיינא פליהוד שי חברה די יתסתאהל למעאוונא די כ׳וואננא חסן מן האדי? בלא שק מא תציב חתא יהודי די מא יעארף אצצלאח ולפאיידא דלאלייאנץ ו' בלחק מא כא יקדדש האדשי ו' לאלייאנץ חאגתהא בלמעאוונא דלכול ו' לעאדאד כא יעמל לפירסא.

לאללייאנץ כא יתבררח אלתכמימא לקדימא דלאחדות דלעקל די גמעית ליהוד פכול וקת ודי עטאתהום אזזהד באש יגוזו לוקאת לוואערין דזזמאן לפאיית.

אליאנס היתה ערה לעובדה שתלמידים יהודיים שלמדו בבתי ספר של השלטונות לא ״דעו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש וברבות השנים הם לא יצליחו לקרוא את התפילה שבסידור. משום כך אליאנס דאגה לייסד בתי ספר שבהם מעניקים לתלמידים לימוד׳ דת בלשון הקודש. היא ״סדה כאלה באלגייר והם ממומנים ע"׳ יהודים עשירים מפריז ומנוהלים ע"׳ אליאנס. מעבר לטיפולה המסור בחינוך, אליאנס הוצרכה לממן בנייה של בת׳ חולים בירושלים ובצפת בעזרתה הנדיבה של משפחת רוטשילד.

אנו חייבים גם להעלות על נס את הקמתה של הספרייה המפוארת שאליאנס בנתה בפריז. ספרייה זו נחשבת לאחת הספריות הטובות שיש ליהודים בעולם. לאחרונה, אחד מיהודי פריז העניק סכום נכבד לספריה. מפעל זה מאדיר ומפאר את חוכמת ישראל, את אחיזתנו במנהגים ובמסורות שהנחילו לנו אבותינו. המפעל מעלה על נס את החכמים הגדולים שהעמיד העם היהודי ואת הקשר בל ינתק להיסטוריה המפוארת שלנו.

אדונים נכבדים, קל גם להראות את המפעל הגדול שאליאנס עשתה בבניית בתי ספר מקצועיים וחקלאיים וכמה טוב יצא מהם.

ראוי לציין גם את העזרה הרבה שיהודים נדיבים העניקו למפעליה של אליאנס. האם הדבר הזה מעיד על סיום דרכה של אליאנס? לא ולא! קיימות עדיין קהילות יהודיות במזרח ובאפריקה שהן עניות מדודות הזקוקות עד״ן לסיוע של אליאנס, ויש אחרות שעדיין לא זכו כלל וכלל לסיוע.

 כדי שאליאנס תוכל להמשיך ולהתמיד במפעליה היא זקוקה לסיוע שיבוא מכל היהודים באשר הם. האם ישנה עוד חברה אצל היהודים שראויה לעזרה של אחיה יותר מאליאנס? ללא ספק לא תמצאו שום יהודי בעולם שאינו יודע או מכיר את התועלת והעזרה הרבה שאליאנס העניקה לעם היהודי באשר הוא. אליאנס קוראת לחשיבה לקדמה ולאחדות הדעת של כל היהודים בכל מקום שהם כדי להמשיך ולהתמודד עם הזמנים הקשים שעוד נכונו לנו.

סוף המסמך והנאום

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים. 

פתח־דבר

מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.

1. מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
2. סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
3. הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
4. טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.

חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.

יוסף ( יוסי ) שטרית

אוניברסיטת חיפה

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים. 

דרי אלישבע שטרית –

החינוך בכי׳יח והשפעתו על חיי האישה היהודייה

א. מעמד האישה בחברה המסורתית

בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים מאות שנים, נקבע מקומה של האישה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.

כבר עם לידתה ניכר השוני ביחס אליה בהשוואה ליחס שהיה כלפי הבן. לידת הבן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת הבת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות.

היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם (בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה). ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וכוי ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה הי״ט (צילום הפנקס נמצא בידי). כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) וטקסים שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, בן שמחון רפאל,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד.

 הדאגה העיקרית שליוותה את ההורים ביחס אליה הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נשואי הבוסר התקיימו בקרב הבנות ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התופעה הייתה כל כך נפוצה, עד כדי כך שאם לא הצליחו ההורים להשיא את הבת או לארס אותה בהגיעה לפרקה (12-13 שנים) עלולה הייתה להישאר ברווקותה.

את הילדות היתומות נהגו לקדש בגיל שבע או ושמונה לגברים מבוגרים או לבעלי מום, כי אז הייתה פטורה משפחת הכלה מלהוציא את ההוצאות על החתונה ועל הנדוניה. משפחות עניות נהגו להוציא את הילדה בגיל צעיר מאוד כדי לעבוד כמשרתת בבתי העשירים או כשוליה אצל תופרת. הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים עשרה או שלוש עשרה שנים, ולאחר שלמד מספר שנים בחדר.

ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. אכן, בקהילות השונות התקיימו עשרות חדרים פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב, כאשר חלק ממוסדות הלימוד הללו מומנו מהקופה הציבורית ואילו בעבור הבנות לא היה קיים שום מוסד חינוכי, פורמאלי או בלתי פורמאלי, כי בנוגע אליהן נהגו בקהילות השונות על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק "כל המלמד את בתו תורה -כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה מלכתחילה בפני האישה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.

גם התפיסה של "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמרה בחברה השמרנית הלכה למעשה. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נשואי הבוסר, הרי שמיום שהתארסה-"אפילו אם היא בת שבע שנים או עשר שנים- היא כבר לא נחשבה לילדה ועל כן, על אף גילה הצעיר אסור היה לה לצאת מפתח הבית.

 מותר לה לצאת פעם או פעמיים בשנה, כשהיא עטופה במעיל ארוך, כדי לבקר את הורי חתנה". גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן והיו כדברי ההיסטוריון Aubin , שביקר במרוקו בראשית המאה העשרים, "יושבות בית מובהקות". כאשר הן נאלצו לצאת (לטבילה במקווה, ביקור אצל קרובי משפחה וכוי) הן מעולם לא עשו זאת בגפן.

נורמה מסורתית אחרת, שאף היא נשמרה בקרב משפחות רבות, נוגעת להפרדה החברתית בין המינים.

אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר" כותבת קוריאט [המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש] "לעולם אין האישה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו מצוי שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה , אירוסין…ולעולם לא מצאתי אישה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פקוחות לרווחה ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.

בימי הנידה התאכסנה האישה בחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.^י על פי רוב  לא נהגה האישה לפנות אל בעלה בגוף שני והיא אף לא קראה לו בשמו. ככל הנראה , מקורה של התופעה היה בתפיסה מסורתית קדומה לפיה קריאה בשמו של אדם כמוה כהכרזה של בעלות עליו. ועל פי אמונה עממית אחרת, כדי לשמור על האיש מפני שדים ומזיקים למיניהם האורבים לו אסור לקרוא לו בשמו ובכך מונעים מהשדים מלזהות אותו.

נישואין בגיל צעיר, בערות , הגבלות על חופש התנועה ונורמות חברתיות אחרות גרמו לאישה להיות תלויה תלות מוחלטת בראש המשפחה (האב, הבעל או הבן הבכור) ונתונה למרותו הבלעדית.

המקורות מהתקופה המוסלמית מתארים תמונה עגומה על מעמדה הנחות של האישה במרוקו ועל תנאי חייה הקשים- תנאים שהחמירו אם היא גם נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה, להלן קטע מתוך אחד התיאורים של מורה בבית הספר של כי״ח על מצב האישה היהודייה בתקופה המוסלמית.

דובר רבות על מעמדה הנחות של האישה בחברה המזרחית …כאן, הוא מורגש ביתר שאת, יותר מאשר בכל מקום אחר… הבה ונבדוק את המצב של האישה במשפחה מבוססת… היא אינה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בנוגע לאישה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו על האם להישאר בפינה ולא להתערב… גם כשהוא מכה את הבן , וברוב המקרים הוא מכה את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.

האישה השלימה עם מעמדה, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה היא הכירה. נשואי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד כמובן מאליו את מעמדה הנחות וכמו כן, תנאי חייה לא היו שונים, ואולי הם היו אף טובים יותר, מאלה של האישה בחברת הרוב המוסלמית. למעשה, רק לאחר הקמתם של בתי הספר המודרניים מטעם חברת כל ישראל חברים (כי״ח) והשפעתם על הנעשה על החברה היהודית ברוח המודרנה, התחילה האישה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים

בקהילות בודדות נמצאו כבר במחצית השנייה של המאה הי״ט, מוסדות לימוד אירופים, שבהם למדו גם בנות יהודיות, אבל רק מיעוט קטן, שנמנה עם העילית הכלכלית והחברתית של הקהילה, אותם בעלי חסות של מעצמה אירופית ( Protèges) שלחו את הבנות לבתי הספר האירופים. הדוגמה הבולטת לכך היא העיר מוגדור. בעיר זו פעל בית ספר לבנות מטעם חברת "אגודת אחים" הלונדונית, אבל הוא נועד רק לבנות העשירים, ואילו רוב רובן של בנות מרוקו נותרו, עד לשנת 1863 מחוץ למסגרת חינוכית כלשהי.

כידוע, חברת כי״ח הקימה בשנת 1862 את בית הספר הראשון לבנים בעיר תיטואן, וכעבור שנה, בשנת 1863 , היא הקימה בעיר גם בית ספר לבנות.

הקמת בית הספר הפך , כפי שעוד נראה להלן, לנדבך הראשון והחשוב ביותר בשינויים שהתרחשו במצבה של האישה היהודייה במרוקו. אולם, המשימה של כי״ח לא הייתה פשוטה או קלה, כי במרבית הקהילות של מרוקו התנגדו ראשי הקהילות לפתוח בתי ספר לבנות והם התנגדו להשתתף באחזקתם השוטפת בטענה שבתי הספר האלה אינם נחוצים בקהילה כלל וכלל. לכן, ברוב הקהילות נוסדו בתי הספר לבנות מספר שנים אחרי ביה״ס לבנים. בטנג׳יר, למשל הוקם ביה״ס לבנים בשנת 1865 ושל הבנות רק בשנת 1874. בפאס, נוסד ביה״ס לבנים בשנת 1881 ואילו זה של הבנות נוסד רק כעבור 18 שנים, בשנת 1899. זאת ועוד, ברוב הקהילות הוקמו בתי הספר רק בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, כלומר משנת 1912 ואילך.

גם אחרי שבתי הספר נפתחו, ניצבו המורים בפני קשיים לא מעטים והעיקרי שבהם היה: הנשירה הגדולה מבית הספר- נשירה שהייתה תוצאה של נישואי בוסר, כי בנות שהתארסו או הגיעו לפרקן עזבו את הלימודים . סיבה אחרת לנשירה נבעה מהמצב הכלכלי, כאשר בנות העניים הוצאו מביה״ס לפני שהשלימו את שנות הלימוד על מנת לעבוד לפרנסת המשפחה או כדי ללמוד מקצוע. על קשיים אלה יש להוסיף את האדישות הרבה שהפגינה הנהגת הקהילה אשר לא ראתה כל יתרון בחינוך הבנות ועל כן גם לא עודדה את התפתחותו.

ברם, מהיבטים שונים הפך בית הספר, על אף הקשיים הרבים, לנדבך הראשון והחשוב ביותר בתמורות שהתרחשו במעמד האישה ובמצבה במרוקו.

ראשית לכל, מבחינה מספרית: כשאנחנו בודקים את מצבת הלומדים בבתי הספר אנחנו מוצאים שברוב בתי הספר (הלוא מעורבים) מספר הבנות הלומדות היה גבוה בהרבה מזה של הבנים והיו מקומות שאף היה כפול ממנו. הנה כמה דוגמאות משנת 1939 : פאס: 641 בנים 902 בנות. מראכש: 675 בנים ו 803 בנות. מקנאס: 394 בנים 500 בנות.

יותר מכך, הלימוד בבית הספר חייב שבירת מוסכמות חברתיות, שהיו אבני יסוד בחברה המסורתית והכוונה כמובן, ליציאת הבת מהבית, ולעלייה בגיל הנישואין, שכן לא ניתן היה לקיים חינוך במוסד פורמאלי בחברה שקידשה את סגירת הבת בתוך הבית ומיהרה להשיא אותה בגיל צעיר.

בית הספר של כי״ח פתח, למעשה, בפני הנערה היהודייה – לראשונה בחייה – אפשרות ללמוד ולרכוש השכלה והציב לה אתגרים אינטלקטואליים שלא היו קיימים בעבורה בעולם הישן. ועל כך נוסיף שהיכולת האינטלקטואלית של הנערה זכתה להכרה עם קבלת תעודת סיום לימודיב יסודיים (certificat detudes primaries) או על יסודיים, וזכתה להערכה כאשר קיבלה פרסיב על הצטיינות בלימודים או מלגה כספית להמשך לימודים על יסודיים או קיבלה מלגה ללימודים ב- Ecole Normale( Israelite Orientale בורסיי, ומשנות השלושים של המאה הי״ט התפרסמו! שמות הבנות המצטיינות על גבי העיתונות האירופית המקומית – כל אלה פיתחו את מודעותד העצמית של הנערה וחיזקו את ביטחונה .

נקודה אחרת הראויה לציון נוגעת לבנות העניים: מאז הקמת ביה״ס הראשון לבנות בתיטואן דאגה כי״ח להחדיר את השפעתה דווקא בקרב השכבה העממית והענייה של הקהילה וזאת משום שהשכבה הזו לא מיהרה לשלוח את הבנות לבית הספר, כי בניגוד לתופעה שהתפתחה בקרב בתי הספר לבנים, שבהם לא מיהרה העילית של הקהילה לשלוח את הבנים לכי״ח, הרי שלגבי הבנות. המצב היה הפוך, בית הספר נתפס כסמל לסטאטוס חברתי, שהלימוד בו נאה בעיקר לבנות העשירים, לכן בנות העניים חששו לבוא בשעריו. מסיבה זו החליטה כי״ח, מהשנים הראשונות לייסוד בתי הספר לפתוח בהם סדנאות להכשרה מקצועית, בעיקר ללימוד מקצועות המחט (תפירה, רקמה, סריגה) ומההתחלה הפכה ההכשרה המקצועית לחלק אינטגראלי מתוכנית הלימודים. ״ בית הספר" כותבת אחת ממנהלות כי״ח "חייב לשנות את ייעודו ולהיות מעין סדנה מקצועית. הבנות תלמדנה את המוסר ואת הערכים דרך קוף מחט התפירה ומסרגת הצמר. העניות תבואנה לרכוש מקצוע מכנים לעתידן ואילו העשירות תרכושנה בו מקצוע להעסיק עצמן בשעות ־פנאי". לימוד המקצוע בצד רכישת השכלה הקנו לבנות כלים שעזרו להן להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית.

הקמתן של כיתות לימוד להשכלה על יסודית גם בעבור הבנות (הכוונה ל cours complementaires ולקולג'ים ) פתחו בפני האישה אפשרויות לרכוש השכלה גבוהה מחוץ למרוקו, והעניק לה את היכולת לרכוש מקצוע מודרני כמו: הוראה, פקידות, כתבנות, אחיות ומיילדות בבתי החולים. היו גם נשים, מעטות אמנם, שכבר בשנות הארבעים של המאה כ', עסקו בעריכת דין וברפואה.

העיסוק במקצוע מודרני בצד העבודה מחוץ לבית העלו את קרנה של האישה בעיני עצמה והעניקו לה מידה מסוימת של עצמאות כלכלית, במיוחד אם היה עליה לחיות בגפה (רווקה, גרושה, אלמנה).יתר על כן, בתקופות של משבר כלכלי חמור, כמו בימי השפל של שנות השלושים, הפכה האישה, במקרים לא מעטים, למפרנסת העיקרית, לאחר שהבעל פשט את הרגל או פוטר שעבודתו.

מן הראוי לציין, שהתקדמותה של האישה בתחום המקצועי בלטה מאוד במיוחד לאור העובדה שגברים לא מעטים נותרו קשורים למקצועם המסורתי. תופעה אחרת שאנו עדים לה בעניין הזה היא, שעבודת האישה הפכה בשנות השלושים והארבעים של המאה כ' לנורמה חברתית מקובלת עד שלעתים, אם היא סירבה לעבוד מחוץ לבית הפך הנושא עילה לגירושין.

למעשה, בית הספר שקד להעניק לנערה לא רק הכשרה מקצועית והשכלה כללית , אלא בראש ובראשונה ביקש לעצב את דמותה ברוח המודרנה ולפתח את המודעות העצמית של הנערה. כך כתבה העלמה קוריאט, המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש בשנת 1902, זמן קצר ־אחר הקמת בית הספר לבנות בעיר הזו:

עלינו לחתור לכך ולפעול על מנת שהילדות הבאות אלינו תהיינה בעתיד לנשים שונות מאימותיהן. בשיעורים שלנו אנו עושות הכול כדי לעזור להן בכך. אם כושר השיפוט והאינטליגנציה שלהן יהיו מפותחים יותר, הן לא תהיינה תלויות עוד בגחמות של הבעל. מן הדין שתינתן חשיבות לרצונן ולהחלטתן בחיים המשותפים; שגם הן תוכלנה להביע את דעתן בנוגע לילדיהן. עם מעט חינוך והדרכה מחשבתן תהיה בהירה יותר, והבעלים ימהרו לגלות שנשותיהם יכולות לשמש להם חברות לחיים. חברות שעצותיהן ודעותיהן ראויות להישמע. וכך האישה לא תהיה עוד חפץ מיותר או נלעג, אלא חברה שיש לה דעה עצמית משלה ותהיה עזר כנגדו…זוהי מטרתנו, וכל מאמצינו יהיו קודש להשגת המשימה הזו.

פיתוח המודעות העצמית היה נושא חשוב, אולי החשוב ביותר שהקנה החינוך המודרני לנערה, כי על ידי הרמת קרנה של האישה בעיני עצמה ואחר כך בעיני אחרים, היה טמון המפתח לשינוי במעמדה. כי, "רק אישה שיש לה דעה משל עצמה לא תחשוש עוד להביע אותה באוזני בעלה ובאוזני הזולת". לפיכך, החינוך וההשכלה היו האמצעי שבעזרתו יכלו הבנות לפתח את "כושר השיפוט והאינטליגנציה" שלהן.

אכן, החינוך בכי״ח השפיע על מצבה של האישה והשינוי בא לידי גילוי הן במישור האישי והן במישור הציבורי.

השינוי הבולט הראשון והמיידי, במישור האישי, היה בהמרת הלבוש המסורתי בלבוש אירופי. שינוי זה הצריך אומץ לב לא קטן מצד הבנות, שכן בקהילות לא מעטות (במיוחד באלה שנמצאו בפנים הארץ) לא מיהרו גברים להמיר את הלבוש המסורתי בחליפה אירופית (יש קהילות שבהן המשיכו הבנים ללבוש גילביה לבית הספר גם בסוף שנות השלושים של המאה העשרים).

שינוי אחר נוגע לצמצום תופעת נישואי הבוסר: ככל שהלימוד בכי״ח הקיף חלקים גדלים והולכים של החברה היהודית, וככל שהיה מחסור בכיתות לימוד בגלל הביקוש הגדל, כך הלך ועלה גיל הנישואין של הבנות (המנהלות , שעמדו בראש המאבק, למשל, סרבו לקבל נערות מאורסות או סילקו מבית הספר בנות שהתארסו במהלך הלימודים). בנקודה זו יש להוסיף שהבנות עצמן כבר לא הסכימו לכל שידוך שההורים הציעו ולא חסרו מקרים שבהם בנות ברחו מהבית ובלבד שלא יינשאו לאדם מבוגר מהן.

גילוי בולט אחר של השפעת החינוך נוגע להיעלמות הדרגתית של ההפרדה החברתית בין המינים, כאשר האישה מתחילה להשתתף ביחד עם הגברים באירועים חברתיים ומשפחתיים. וחשוב מכך, האישה מצטרפת לשולחן המשפחתי. אמנם היו נשים, מבוגרות בעיקר, שסירבו להצטרף לשולחן המשפחתי, אבל הדבר נבע מבחירתן האישית.

השינויים בתחום הפרט תרמו לכך שבמציאות החדשה שוב לא נעדר קולה של האישה מהשיח המשפחתי והחברתי, או מההחלטות שהתקבלו סביב השולחן. ולשותפות הזו של האישה בקבלת החלטות בתוך המשפחה הייתה השפעה גם על טיבן והדוגמה הבולטת לכך היא התערבותה בשאלת חינוך הבנים. לנשים, גם לאלה שלא למדו, היה חלק משמעותי בהעדפת החינוך המודרני על פני החינוך המסורתי והן עודדו את הבנים לרכוש השכלה כללית ומקצוע המפרנס את בעליו, שכן לדעתן :"בזמן הזה אין ללמוד תורה ותפילה, שצריכים אנו לפרנסה והזמן קשה… והבנים צריכים ללמוד חכמות חיצוניות ומלאכות כדי שיהיה להם במה להתפרנס ואם יתעסקו בתורה יהיו עניים.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים. 

כאשר לגילויים במישור הציבורי:

בהשפעת כי״ה הקימו הנשים – בוגרות כי״ח – מפעלים ציבוריים של נשים למען נשים: ובקהילות שונות הוקמו ארגוני נשים, ובין הבולטים יש לציין את :

La Societe de Secours des dames Israelites de Marrakech , Fez ,Rabat. L'Aide Maternelle ,L' Union des Dames Israelites Marocaines

(הוקם בשנת 1927). בראש הארגונים עמדו, כאמור, בוגרות כי״ח והן ניהלו אותם על פי מודלים מודרניים בכל הנוגע לחלוקת תפקידים ולגיוס כספים ותרומות. בראש כל ארגון עמדה נשיאה שנעזרה בסגנית, מזכירה וגזברית. לגיוס כספים קוימו מפגשים חברתיים וערבי ריקודים (the dansant , soiree dansante) נאספו חפצי נוי שנמכרו במכירה פומבית וכיו״ב.

ההתארגנות על בסיס נשי פיתחה במידה רבה את כישוריהן הניהוליים והכלכליים של הפעילות – כישורים שלא היו יכולים לבוא לידי ביטוי בחברה המסורתית והיא גם העניקה להן עצמאות בקביעת המטרות ובבחירת האמצעים להשגתן.

כי״ח גם הכשירה את הקרקע לכניסתן של הנשים לפעילות ציבורית למען כלל הקהילה ונשים החלו להשתתף, מאמצע שנות העשרים של המאה כ' ואילך, ביחד עם הגברים, בארגונים פילנתרופיים וחברתיים: כמו: l'Aide Scolaire (סייע לתלמידים בתחום ההזנה ואספקת ביגוד; הארגון L'Ouvroir de l'Aide Scolaire (טיפל בהקמת סדנאות להכשרה מקצועית של בנים ובנות); הארגון  Association Des Anciens Eleves (דאג לפעילות חברתית ותרבותית של בוגרי כי״ח לדורותיהם). ומאוחר בפעילות של אוזה והגיוינט. הנשים לקחו חלק פעיל כחברות בוועדות, ובהנהלה המרכזית הוקצה מקום לאישה , על פי רוב בתפקיד של סגן נשיא.

כניסתן של נשים לפעילות ציבורית מהווה פריצת דרך של ממש בחייהן והיא מבטאת את השינויים שחלו במעמדה של האישה בהשפעת החינוך שקיבלה בכי״ח כי:

א. לפני הקמת בתי הספר וחשיפתן למודרניזציה היו הנשים ספונות בתוך ביתן וכל עיסוקן היה בענייני הבית והילדים. השתתפותן בארגונים החברתיים הוציאה את הנשים מהבית והכניסה אותן לפעילות במישור הציבורי שהיה שמור עד אז לגברים בלבד.

ב.  עד שנות השלושים נשמרה , בקהילות רבות, ההפרדה החברתית בין המינים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה מחוצה לה. השתתפותן של נשים נשואות ופנויות בוועדות של הארגונים לצד גברים זרים (שאינם מבני משפחתן) והשתתפותן בנשפי ריקודים המוניים, ביטאה את היעלמותה של ההפרדה החברתית בין המינים.

ג בחברה המסורתית דעתן של הנשים "בין טובה ובין רעה" כמעט שלא נשמעה. לעומת זאת, בוועדות ובכינוסים של הארגונים החברתיים השמיעו הנשים את דעתן כשוות בין שווים

ד בוועדות השונות האירו הנשים זוויות ראייה בנושאים, שהגברים אולי לא נתנו עליהם עד אז את הדעת.

לפיכך, יש לראות בפעילות המשותפת של גברים ונשים בארגונים השונים מעין מכשיר חינוכי לשני המינים: הגבר החל להתייחס אל האישה כשותפה שיש להתחשב בדעתה ואילו האישה למדה להכיר ביכולת ההשפעה שלה בתחומים שעד אז היו חסומים בפניה.

החינוך בכי״ח השפיע על האישה היהודייה ותרם להשתחררותה מהנורמות המסורתיות של העולם הישן, והוא גרם לה להתמקד בפיתוח מודעותה העצמית ובשינוי עצמי. עד עתה לא נמצא לנו מקור, שממנו ניתן להסיק שהאישה ביקשה לעצמה שוויון לגבר. יתר על כן, גם כאשר האישה נכנסה לפעילות ציבורית היא לקחה חלק בארגוני נשים או בארגונים שכי״ח או ארגונים יהודיים חדשים הקימו למען הקהילה. האישה לא ביקשה לקחת חלק רשמי בארגוני הגברים המסורתיים, שפעלו בקהילה (הייחברות") או במאבקים הפוליטיים על בחירת וועד הקהילה (לפחות לא לפני מלחמת העולם השנייה. בשנות החמישים אנחנו כבר מוצאים מעורבות של נשים גם בפוליטיקה הפנימית של הקהילות).

למעשה, האישה ביקשה, בראש ובראשונה להיות שונה מאמה ומסבתה ושקדה על הפנמת הערכים שמורותיה בכי״ח הנחילו לה, ובפנותה לכיוון של שינוי עצמי ולא לכיוון של שינוי הגבר, היא השכילה לשנות עמדות בדעותיו, מבלי לעורר את התנגדותו.

סביר להניח שרוחות של תמורות במעמד האישה ובמצבה כבר החלו לנשוב בקהילות לפני הקמת בתי הספר של כי״ח, אבל אין ספק שהחינוך והערכים שרכשה האישה בכי״ח האיצו את תהליכי השינוי והיענותן של הנערות ושל הנשים לאתגרים שהציבו בפניהן מורי כי״ח ושיתוף הפעולה שלהן מלמד על רצונן למעמד אחר, ומבחינה זו הן אכן חוללו את השינוי שלהן.

סיום מאמרה של ד"ר אלישבע שטרית

החינוך בכי"ח והשפעתו על חיי האשה היהודייה

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugene Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית. בהמשך מספר המחבר :־, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה־סודית. בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה.

 סטטפילד [H.E.M. Stutfield] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית Buenos dias "..senores

היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן. משפחת פימיינטה הגיעה מטנגייר, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן. רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסות של מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון.

ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי״ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים. זיקה זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי גייברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן.

הערת המחבר : המוסד החינוכי האירופי הראשון La escuela de la Mision Catolica פתח את שעריו בטנגייר כבר בשנת1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי״ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנגייר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנגייר, Institution Robinet'! פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח. עד כאן

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן. 

ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי

עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע״י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל־ 096 15 תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע״י גסטון לוט מהשירות להוראהלמנהל לחינוך ציבוריים).

 בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי.

אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים "Ecoles de fils de notables". ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העולמה במרכזים הדתיים של מרוקו שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסיה האירופית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המנהל לחינוך ציבורי (DIP). מנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר Franco-israelites האוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר ;Franco-berbere הופעלו באטלס ובמישורי הדרום ובתי ספר Franco-Arabe עבור האוכלוסיה העירונית דוברת הערבית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית. בערים אחדות כמו במוגדור פעלו בו זמנית, בית ספר אליאנס וגם בית ספר Franco-israelites.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

"Ecole du greffier" המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה בוואזן.

המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה שפעלה בוואזן הוקמה בתחילת המאה העשרים. בית ־ספר נקרא בפי בני הקהילה "סקואלה דל גריפה" "Ecole du greffier". בית ספר זה שירת בעיקר את בניה של האריסטוקרטיה המוסלמית המקומית. בני השורפה ובני המושלים של היישובים בגיארב שהוו חלק ממערך הממשל והאדמינסטרציה של הממלכה השריפית (המחזן), שהחזיקו דירות פאר בוואזן.

בית הספר נוסד על ידי מזכיר בית המשפט הצרפתי העירוני באוראן שבאלגייריה, שהיה חסיד של הזאוויאה של וואזן והתיישב בוואזן מטעמים דתיים. בית הספר פעל כמתכונת פרטית. הלימודים בו היו כרוכים בתשלום שכר לימוד. מספר התלמידים היהודים שלמדו בו היה מועט.

הגם שבקהילה התגוררו במאה הי״ט סוחרים מתטוואן וטנג׳יר בוגרי אליאנס, שהפעילו רשת דואר ספרדית וצרפתית בין ערי המדף הצפוני של מרוקו או כסוכנים של פירמות אירופיות אשר ניהלו אורח-חיים אירופי, ברמה הקהילתית בית הספר "דל גרפה" העניק לקהילה היהודית הזדמנות להכשיר קדר של משכילים מבני המקום דוברי צרפתית לפני בוא הצרפתים. בית ספר זה, הווה עבור תלמידיו שער לתרבות האירופית.

 בזכותו נמצאו לקהילה בימי הפרוטקטורה הראשונים, נציגים כדי להידבר עם נציגי השליט החדש. בנסיבות ההיסטוריות ההן כאשר הצבא הצרפתי נכנס לוואזן בעוד שבטי ההר מסביב מוסיפים לגלות התנגדות צבאית, לכישוריהם הלשוניים ״התרבותיים היה תפקיד קריטי בהצלחת המפגש, בניית האימון והנחת היסודות לשיתוף פעולה בין הקהילה היהודית ובין הפיקוד הצבאי הצרפתי.

 עם כניסת הצרפתים באוקטובר 1920 שימשו בוגריו כמתורגמנים, כמביאים ומוציאים וכמתווכים בין ההנהגה היהודית המסורתית לממשל הצרפתי. מצד שני, בית ספר "דל גרפה" שימר את ההבדלים המעמדיים הפנים קהילתיים ואף הגדיל את הפער בין המשפחות חסרות האמצעים ובין המשפחות העשירות, שיכלו להרשות לעצמן להעניק לילדיהן חינוך צרפתי פרטי.

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

ד. כניסת הצבא הצרפתי לווזאן.

מנקודת ראותה של הקהילה היהודית, בכניסת הצבא הצרפתי לוואזן היתה מקופלת תקווה גדולה לשינוי כלכלי, תרבותי ומשפטי. ואולם מפנה היסטורי זה בתולדות הקהילה, לא היה נקי מזכרונות קשים. בנובמבר ובדצמבר 1918 ובינואר 1919 בחודשי החורף הקרים ביותר, נעצרו 30 סוחרים יהודים מוואזן על ידי הצבא הצרפתי, בדרכם ליישובי השבטים הסמוכים עימם קיימו קשרים כלכליים מזה דורות, כמשקיעים בגידול תבואה ובקר, מלווים בריבית, רוכלים ובעלי מלאכה.

הסוחרים והרוכלים היהודים הואשמו לא פחות "בסיוע לכוחות המורדים נגד ממשלת צרפת."! משום שסחרו עם לקוחותיהם משכבר הימים. הקשרים הכלכליים הלגיטימיים שהתקיימו מזה דורות בין שתי האוכלוסיות נתפסו לפתע בימי המלחמה שהתנהלה בין הצבא הצרפתי ושבטי מבוא-הריף כאיום פוטנציאלי על הצבא הצרפתי. לאחר מעצרו של הסוכן הגרמני Kuhnel שפעל כמתסיס ומדריך צבאי בקרב השבטים הלוחמים נגד צבא צרפת, הקולונול פלגרין אשר פעל בחזית הלחימה המליץ בפני המודיעין הצבאי, שעצר את היהודים כדי לדלות מידע על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה האזרחית הריפית שחוותה עורף אספקה ומסתור לכוחות הלוחמים – על שחרור שלושים הסוחרים היהודים. מעצרם הממושך של שלושים ראשי בתי־האב לא היה רק אירוע טראומטי עבור העצורים ומשפחותיהם אלא חייב את מוסדות הקהילה להתגייס לטובת משפחותיהם ובעיקר לטובת המשפחות חסרות האמצעים, שנותרו במשך מספר חודשים במצב של חרדה, אי וודאות ובעיקר ללא כסף ומפרנס. כעשירית מכלל בתי האב בקהילת וואזן היו עצורים בידי צבא צרפת בחורף זה. אפיזודה אומללה זו עמדה ברקע המפגש ההיסטורי בין הצדדים כעבור שנתיים בחורף 1920.

יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעיך דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו [General Poeymirau]. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטיה הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 גינראל פוימירו נכנם בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע״י השריף ברכה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הלל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.

הנציב העליון גינראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב- 7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויהבת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות עבדים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי״ט.

זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.

בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית גינרל פוימירו General Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.

פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר. בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר. הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עישווא, חמדושיה ודגיליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.

את הגיליון אביא בע"ה בשני חלקים בעברית וגם את קוראי הצרפתית לא נקפח. במקום שיש הערות מחבר מאמר זה או אחר, אביא את הכתובים במלואם מספרים אחרים שיש ברשותי. גם אכלול מאמרים רבים אחרים בציון שם המקור אשר אינם מופיעים בחוברת זו.

אני ניגש למלאכה עקב תמונות שקיבלתי מגולש יקר, ששלח אלי שלוש תמונות משנות החמישים של המאה העשרים, על מנת לפרסמן. ועל כך אני מודה לו שנתן לי את הדחיפה להביא בפני הגולשים את אשר נמצא אצלי בכתובים הרבים שלי.

לאחר מפגן הפרשים נערך טקס רב רושם בבית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן לזכר חללי הצבא הצרפתי במלחמת הריף ובמלחמת העולם הראשונה. הנגיד מר אברהם חיים ביתן נשא נאום נרגש בפני ראשי הצבא הצרפתי, את דבריו שנישאו ביהודית-ספרדית תרגם סימולטנית רנה בניון (M. Rene Benayoun). בסיום דבריו הנגיד אברהם חיים ביתן בירך את הרפובליקה הצרפתית, את נשיאה, את הסולטן מולאי יוסף ואת מרשל ליוטה והביע תקווה בפני נציגי השלטון הצרפתי אשר נכחו בטקס, כי יוקם במהרה בית ספר צרפתי בעיר.

הפייטן הראשי של הקהילה מר לרדו שר את המזמור "הודו לה' כי טוב". קוקטייל של שמפנייה נערך בביתו של הגביר מכלוף אלחדד לכבוד נציגי השלטון הצרפתי מר טובני(M.Thouveni), קפיטן מזור דרגין(Capitaine Major Dagent) וכן קפיטן בוהום (Capitaine Bonhomme וראשי הקהילה היהודית מר ביתן, מר לוי, מר בניון.

הקהילה בשלב מאוד מוקדם מאמצת את סדר-יומו של השליט החדש. הנהגת הקהילה מאמצת את תפיסת המציאות, לוח השנה הצרפתי על חגיו, מועדיו, ימי הזכרון המצויינים בו והטקסים כפי שאלה מעוצבים ונתפסים בעיניו של השליט החדש. עריכת טקס חגיגי בבית כנסת ברוב עם בנוכחות נציגי הממשל הצרפתי וקוקטייל לכבוד העלאתו בדרגה של ליוטה מדרגת גנרל לדרגת מרשל, אירוע צרפתי מובהק, שאין לו שום קשר לחיי היום יום או לסדר יומה של הקהילה היהודית, מלמדת על הפנמת תפיסת המציאות של השליט ונכונות לייחס חשיבות למה שבעיניו נראה חשוב. עריכת קוקטייל שמפניה לקציני ממשל צרפתים, מהווה נדבך נוסף בהפנמת תרבות הפנאי והאירוח של השליט כחלק מהדו-שיח הגלוי והסמוי עמו.

בדבריו העלה הנגיד מר אברהם חיים ביתן בקשה מפורשת מהשלטונות הצרפתיים להקים בית ספר צרפתי מודרני לבני קהילתו. יש להניח שבקשה זו הועלתה עוד קודם בפגישות עבודה שוטפות בין הנהגת הקהילה ובין ראשי הממשל הצרפתי, יחד עם זאת הנגיד לא מחמיץ את ההזדמנות החגיגית הנקרית בדרכו כדי להשמיע את הבקשה קבל עם ועדה באוזני'הציבור שלוי' מצד אחד, ולהבהיר לנציגי הממשל הצרפתי הנוכחים בבית הכנסת המרכזי מצד שני, שדבריו נאמרים בתמיכת הקהילה ועל דעתה. ראשי הקהילה מבינים היטב בשלב מוקדם, שהם בפיתחה של מהפכה תרבותית ולשונית וכי יש לצייד את הדור הצעיר בכלים שיאפשרו לו להשתלב ולהצליח בעידן החדש. מקור זה מאשש את העובדה, שבימי המפגש הראשונים עם השלטון הצרפתי, חלק מצעירי הקהילה דיברו צרפתית ושמשו במתורגמנים, מביאים ומוציאים בין ראשי הקהילה וראשי השלטון החדש. כבר בשלבי המפגש הראשונים, כניסת הצבא הצרפתי נתפסה כאירוע משחרר והחינוך האירופי כשער לקידמה.

בגין מלחמת העולם הראשונה התעכבה התבססות שלטון החסות הצרפתי במרוקו. הפיקוד המקומי נאלץ להמתין לסיום המלחמה כדי להשלים את כיבוש מלוא הטריטוריה בצפון. החשיפה הנרחבת של הקהילה בכללותה לתרבות הצרפתית, שפתה וערכיה החלה לאחר 1920. עבור הקהילה היהודית, העשור השלישי היה מלא תמורות ורצוף שינויים בכל תחומי החיים. קהילת וואזן חוותה שינויים עמוקים בזמן קצר, בעקבות הנוכחות הנוצרית העיר איבדה את קדושתה ופסקה להיות עיר קדושה בעיני המוסלמים. איסורי התנועה שחלו על היהודים בתחומה של העיר בוטלו, האיסור לקנות נכסים דלא ניידי בתחום העיר שהושת על היהודים בוטל, העיר חוברה בפרק זמן קצר לרשת מים זורמים, לחשמל ולטלפון.

ממנה ואליה נסללה רשת ענפה של כבישי אספלט מודרניים לתחבורה מוטורית. הצרכים הצבאיים לנייד כוחות בפרק זמן קצר בחזית זו, ולהפעיל את הכוחות שחנו בבסיסים הצבאיים בעיר ובסביבתה פעלו לטובת העיר. בתוך עשור צמחה עיר חדשה צפונית לעיר העתיקה, שאכלסה אלפי מתיישבים נוצרים מצרפת, ספרד, יוון ומדינות נוספות. התמורות בתחום החינוך שקבלו ביטוי בפתיחת בית-ספר צרפתי לילדי הקהילה היו חלק מגל של תמורות דמוגרפיות, משפטיות, לשוניות אורבניות, ותרבותיות שחוללו יחדיו שינוי יסודי בחיי היהודים. על רקע טלטלה רבת אנפץ זו, נפתח בית הספר הפרונקו־איזראליט בוואזן.

גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.

בגיליון זה בן  למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.

בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו. 

ד"ר דן אלבו

החינוך הצרפתי!קהילת וואזן בשליש הדאשון של המאה העשרים

א. הנסיגות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

פתיחת בית  ספר היהודי-צרפתי(1'EcoIe Franco-israelite) בוואזך.

לוחמת הגרילה של שבטי האזור נגד צבא צרפת עיכבה את מועד כניסת כי״ח לוואזן. מאידך דווקא משום שהאזור נחשב בעייתי ומועד מבחינה בטחונית רוכזו בו כוחות צבא רבים ובעיר נבנו שלושה בסיסי צבא גדולים, ביניהם בסיס הטירונים המרכזי של צבא צרפת במגרב, אשר בוגריו הוצבו גם באלגייריה וטוניסיה. בסיס חיל אויר ששירת את הצבא הצרפתי במהלך מלחמת הריף ־משימות סיור ותקיפה', ובסיס של חיל האלטילריה. שלושת הבסיסים תרמו תרומה כבירה ־כלכלת העיר ולהיקף החשיפה של הקהילה היהודית לתרבות ולשפה הצרפתית.

מִנהל החינוך הפרוטקטוראלי(DIP) באמצעות רשת בתי הספר שפרש בעריה השונות של מרוקו מיקד את פעולתו החינוכית בתכנים לשוניים והתרבותיים צרפתיים מובהקים. ברמה ההצהרתית מטרתו הפדגוגית היתה אמנציפטורית, אך זו הונעה על ידי מטרה איסטרטגית שביקשה לשבות את לב האוכלוסיה המקומית בקסמי הלשון והתרבות הצרפתית במטרה ליצור אוכלוסייה פרונקופילית פרו-צרפתית. מינהל החינוך הפרוטקטורלי פעל על בסיס עקרון הפרדת הדת מן המדינה, ולפיכך תוכניות הלימוד שהנהיג לא התייחסו לתכנים דתיים או בעלי זיקה לדת של תלמידיו.

עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, התשתית הפיננסית של רשת כי״ח התערערה, היקפי הגיוס ־התרומות הצטמצמו. הפעילות הענפה וההישגים של אליאנס עד לאותו מועד עמדו בסכנה. האחריות להקמת מוסדות חינוך, תקצובם, הפעלתם איושם והפיקוח עליהם בשטחי ממשל צבאי, הייתה מוטלת על מנהל החינוך הציבורי(DIP) זרוע הביצוע של הנציבות הכללית. בגלל המשך ההתנגדות של שבטי הריף, הניהול האזרחי בוואזן הוצא לפועל באמצעות ממשל צבאי. קציני צבא מילאו את תפקיד ראש השירותים המוניצפליים (ראש עיר) וראשי אגפים בראשות העירונית היו קצינים בדרגות: Commandant ו- Capitaine. מיד עם התבססותו נטל השלטון הפרוטקטוראלי בוואזן על עצמו את היוזמה ופתח בתי ספר נפרדים ליהודים ולערבים. בתחילת שנת הלימודים 1923 נפתח בוואזן בית-ספר פרונקו-איזראליט על ידי Mr Chauloiseaux ו- Mr Vervier. במשך שלוש שנים בית הספר נוהל והופעל על ידי צוות מחנכים צרפתי-נוצרי בחסותו של מנהל החינוך הציבורי. בשנת הלימודים הראשונה(1923-1924) נפתחו שתי כיתות אחת לבנים ואחת לבנות. מספר התלמידים בכל כיתה עמד על כעשרים. בשנת הלימודים השניה (אוקטובר 1924- יולי 1925) פעלו בבית הספר הצרפתי־יהודי ארבע כיתות ובשנה שלאחריה שש.

המידע שיכולנו להפיק מהתיעוד בארכיון כי״ח בפריז על שני המחנכים (הנוצרים) הצרפתים הללו שייסדו את בית הספר ועל פועלם החינוכי החלוצי מוגבל. מר דוד גומל המנהל השני בסדר המנהלים מטעם רשת אליאנס (AIU), כותב בדו״ח מיום 7 באפריל 1928 "יהודי וואזן מבקרים בבית ספר זה מזה ארבע וחצי שנים חמש תחת הניהול של מר שולוואזו ומר וירויה הצרפתים ולאחריהם מר לוי ואני(..)"במכתב זה הוא ממליץ לפני הנהלת כי״ח על יעקב סבג בנו של הרב משה סבג שעסק בהוראת עברית בבית הספר אליאנס כמועמד מתאים)ENIO Ecole Normale Israelite Orientale )בפריז. מיום פתיחת שנת הלימודים הראשונה של בית הספר ה- franco-israelites באוקטובר 1923 ועד 1928 נבנה רצף מכתה א' ועד כיתה חי. אין להסיק מכך, שהיו ששה חדרי לימוד. בגלל העדר מקום פעלו באותו חדר-לימוד שתי כיתות. בשנותיו הראשונות בית הספר פעל בתוך בית מגורים בן שניים-שלושה חדרים ופטיו נרחב במרכזו אשר שימש כחצר משחקים בהפסקות.

בבית ספר זה למדו בנים לאנשים אמידים כמו חיים צרויה בנו של ראש המעמד יצחק צרויה, אברהם לוי בנו של הסוחר משה הלוי, אליהו אלחדד בנו של הסוחר מכלוף אלחדד נשלח בתחילת העשור הראשון של המאה העשרים ללימודים בקזה בלנקה, או בנים להורים שההשכלה אירופאית עבורם הצדיקה השקעה כלכלית גם בתנאים של מחסור, כך היה המקרה של יוסף עמרם ואחיו יעקב עמרם שאביהם ר' דוד עמרם על אף העובדה שעבד כשכיר בעסקי משה לוי, שלח את בניו בתחילת המאה ללמוד בבית ספר זה. שמואל מרגי בנו של סוחר שמן שלא נמנה בתחילת המאה העשרים על עשירי הקהילה שלח את בנו שמואל ללמוד במסגרתו, אליהו בן חיון, מכלוף גוזלן בנו של הדיין ר' יהודה גוזלן ויעקב דרעי ואחרים. מבחינת גיל, תלמידיו היו ילידי העשור האחרון של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מבחינת מעמד סוציו-אקונומי תלמידיו נמנו ככלל על המשפחות האמידות.

בין תלמידותיו, זכורות שתיים במיוחד בגלל שחבשו את ספסל הלימודים בהיותן כבר נשואות. עישה פרץ מטנגייר אשת יעקב כהן, שלמדה בבית ספר זה בהיותה כבר נשואה. ומסעודה בן־דוד בת שלמה בן-דוד, שהיו מהנשים הראשונות בקהילה שזכו להשכלה אירופית בתחילת המאה העשרים. בית הספר פעל על פי תוכנית הלימודים הרפובליקנית הצרפתית. למדו בו לשון צרפתית, כתיבה חיבור וקריאה בכיתות הראשונות, ספרות צרפתית בכיתות היותר גבוהות.

חשבון הנדסה גיאוגרפיה והיסטוריה של צרפת. בזכות ראשוניותו, בית ספר זה הווה פריצת דרך תרבותית ותודעתית עבור בוגריו שהקרינה על מעגלים חברתיים רחבים יותר בקהילה, אך הוא לא פתר באופן מקיף ויסודי את הזכות האוניברסאלית להשכלה.