דון יצחק אברבנאל-בנציון נתניהו

מפני כן כשבא לביתו ב־30 במאי שליח של המלוכה וזימנו להיראות לפני המלך, לא היה שום חשד בלבו של דון יצחק כשיצא לדרכו אל החצר. רק יום קודם לכן, ב־29 במאי, נאסר פתאום הדוכס של בראגאנצה בעודו מסיח עם המלך בלשכת המלכות. אך הואיל והמאסר אירע במבצר אוורה, עדיין לא הגיעה הידיעה המרעישה אל הבירה. בבוקר יום המחרת – ב־30 במאי – יצא, איפוא, אברבנאל לאֶווֹרָה, ובדרכו מזרחה הגיע בערב לאֵרֵיולוס, במקום שנשאר עם בן לווייתו ללינת לילה. בעיירה זו, מהלך כמה שעות של רכיבה מאוורה, כבר נפוצה ברבים הידיעה על המאסר. נוסף על כך היתה אריולוס שייכת לדוכס, וודאי היו בה לאברבנאל מכרים וידידים. כך אירע שבעודו בפונדק ניגש אליו אחד ממכרים אלה ומסר לו את הידיעה המזעזעת. מפיו של אדם זה – שהיה אולי מאנשי משק ביתו של הדוכס, ואולי גם ידע מראש על בואו של אברבנאל ונצטווה להזהירו בעוד מועד – למד אברבנאל לדעת, בין השאר, על תוכניתו של המלך לטיהור, וכן שהתוכנית כללה גם אותו. נראה שמודיעו דיבר על לבו שיברח מן הארץ.

אברבנאל צריך היה לקבל עכשיו החלטה קשה. מסתבר שרעיון הבריחה לא היה לרוחו. אם יברח לא רק ייטוש את משפחתו ונכסיו, אלא גם יחזק את חשדיו של ז׳ואן. כלום לא יהיה לו כדאי יותר להתייצב לפני המלך, לשמוע את האשמותיו, ולהגן בתוקף על חייו, כבודו וחירותו? אולם לאחר שעיין וחזר ועיין בדבר, נתחוור לו שלא יהיה סיכוי לדברי הסניגוריה שלו. הוא נעשה משוכנע שהמלך החליט לעלות על דרך של שוד וגזל, וכדי להצדיק את החרמות הרכוש הגדולות שהחליט לבצע, לא יירתע מפני כל דבר שבעולם, לרבות הוצאת גזרי דין מוות על בגידה. כלום יועיל הדבר לאברבנאל אם יציע למלך את רכושו? אם חלף רעיון כזה במוחו הבין עד מהרה שאין בו ממש. ז׳ואן אינו איש שיקבל נדבות. אברבנאל חשב על ידידו הדוכס, המושפל ונתון במאסר, וצפוי לעמוד למשפט על חייו. אם יכול היה דבר כזה לקרות לבראגאנצה האדיר, מה סיכוי יש לו, לאברבנאל?

הוא בא לכלל מסקנה שמנוסה היתה הדרך היחידה שנותרה לו, והוא חשב על נתיב־הבריחה שעליו לבחור בו. מרחק של שש־עשרה ליגות שהפריד בינו ובין גבולה של קסטיליה בנקודה הקרובה ביותר במזרח, ודרך ישרה הוליכה מאריולוס לנקודת גבול זו, וממנה לעיירה באדאחוס שעל נהר הגוואדיאנה. אבל דרך זו עברה סמוך לווילה ויסוסה, משכנו של דוכס בראגאנצה. אברבנאל ודאי הניח שהמקום שורץ סוכנים של המלך, ואין ספק שהעלה על דעתו שאויביו יניחו שברח בכיוון זה כשיתחיל המירדף אחריו בבוקר. במקום ללכת מזרחה פנה מפני כן דרומה, וכל אותו יום הילך על אדמת פורטוגל מתוך חשש שעל הדרכים המוליכות לקסטיליה, העוברות על־פני גשרי הגוואדיאנה לאורך גבול פורטוגל־קסטיליה, שומרים סוכני המלך. עם רדת החשכה ודאי הגיע סוף־סוף אל הנהר, ובחר בנקודה שבה לא הירבו להשגיח על עובריו – אולי בקרבת עיקולו המערבי, שלא היה רחוק ביותר מאדמת קסטיליה. כאן אולי פנה סוף־סוף מזרחה, ומסתבר שפנה לעבר באראנקוס. רק באמצע הלילה – ליל ה־31 במאי – חצה את גבול פורטוגל לקסטיליה.

ספרד: ארץ הרדיפות

1. על גבול פורטוגל

משחצה את גבול קסטיליה המשיך אברבנאל בדרכו מזרחה עד שהגיע לעיירה סֶגוּרָה דֶה לה אוֹרְדֶן. סגורה היתה שייכת למחוז באדאחוֹס, ובדומה לבאדאחוס היתה בה אחת מן הקהילות היהודיות החשובות של אותו אזור. קהילה זו, שכבר באמצע שנות ה־70 של המאה ה־15 היתה גדולה למדי, גדלה עוד יותר עם בואם של יהודים ממגורשי סביליה (1483), ובזמן שהגיע אליה אברבנאל ודאי מנתה כשלוש מאות משפחות.² גם טירה היתה לסגורה, ששימשה מרכז מינהלי למיסדר האבירים של סנטיאגו, שלו היתה שייכת. משום כך עשויה היתה לכאורה לתת חסות לנמלט מזעמו של מלך. ז׳ואן, ידע אברבנאל, לא יהין לפגוע בזכויותיו של שכנו רב הכוח, שעמו החליט לחיות בשלום. אף־על־פי־כן אי־אפשר היה לדעת מה יעשה שליט עריץ כדי ללכוד מורד משוער, שהיה כמעט בהשג ידו. דומה שאברבנאל הסתתר בקסטיליה זמן מה אחר בריחתו, ומן ההערה היחידה שהותיר לנו בנידון זה נראה שלא בסגורה הסתתר. אף־על־ פי־כן חזר לאחר זמן קצר לסגורה מטעם מובן.

קרבתה של העיירה לגבול פורטוגל הקלה עליו מכמה בחינות. עדיין היו לו בפורטוגל עניינים הרבה שהיו טעונים הסדר. אפשר להניח שמסגורה שיגר הוראות לבני משפחתו שיקדימו את יציאתם מפורטוגל וייטלו עמם כל רכוש שיוכלו להציל. מסתבר שעלה בידו לקיים קשר עם משפחתו, ואולי גם עם כמה מידידיו, שכן עד מהרה נודע לו שז׳ואן החרים את נכסיו.

אברבנאל החליט לכתוב למלך. הוא שלח לו איגרת שבה טען לחפותו ומחה בתוקף על העוול שנעשה לו. האיגרת לא השפיעה על המלך אף כמלוא נימה בכל הנוגע להחזרת רכושו, אך אין לומר שלא הועילה כלל. נראה שהמלך עדיין לא היה נחוש בהחלטתו להעניש את אברבנאל, ואולי התחיל מפקפק באשמתו. על כל פנים עובדה היא שהתיר למשפחתו של אברבנאל – לאשתו ושלושת בניו – לעזוב את הארץ. אילו היה המלך משוכנע לגמרי במעורבותו של אברבנאל במעשי הבגידה שייחס לדוכס מבראגאנצה, היה נפרע ממנו ללא היסוס וממצה את הדין עם בני משפחתו. נקמתו של מלך בקרוביהם של בוגדים נחשבה למעשה תקין, וז׳ואן, שעמד להוציא להורג את האצילים שהתקוממו לו, היה מוכשר לפעול בהתאם לנוהג זה. שמונה שנים לאחר מכן, כפי שנראה, לא היסס להטיל עונשים על נכדו של אברבנאל, עולל בן שנה! אך דבר זה אירע לאחר שכבר מנוי וגמור היה עמו לפעול נגד אברבנאל, ולאחר שזה האחרון נידון למיתה כבוגד.

על הסיבה להקשחה זו בעמדת המלך נוכל לעמוד הן מתוך כתביו של אברבנאל הן מתוך התעודות המלכותיות העומדות לרשותנו בנוגע לפרשת ההאשמה במרד. לפחות בהזדמנות אחת ייחם אברבנאל את פעולתו הנמהרת של המלך לאויבים שביקשו להפילו. לפי דבריו, חמדו את עושרו הגדול וקיוו לקבל מן המלך במתנה חלק מנכסיו המופקעים. מקרים כאלה לא היו יוצאי דופן. מאחר שלא היה זה מעשה חריג, שמלך ישלם חובות של הכרת־טובה ברכושם של נידונים למיתה, זכו לעיתים קרובות ״נאמניו״ של מלך, שקשרו קשר על אדם מסוים, לרשת את רכושו. אין אנו יודעים אם זהו מה שאירע לכל רכושו של אברבנאל או לחלק ממנו. ז׳ואן 11 ודאי לא ויתר בקלות על רכוש רב ערך שנפל לידיו; נוסף על כך היו לו התחייבויות. מיגורה של האצולה הישנה הכניסה לחבורת יועציו קבוצה חדשה של עוזרים וחצרנים, והללו נכספו להכנסות.

מובן שבריחתו של אברבנאל מפורטוגל חיזקה את החשד באשמתו, ואפשר להניח בוודאות שאויביו לא איחרו לנצל עובדה זו כמיטב יכולתם. נוסף על כך לא היה בחצר המלוכה אף אדם אחד שהיה מוכן לתמוך בטענותיו של אברבנאל. ידידיו הנוצריים נמנו עם האצולה הישנה שעכשיו היתה נתונה במאבק עם המלך על חייה.

ומאחר שז׳ואץ הטיל משטר אימים על הארץ, לא נמצא מישהו שהיה מוכן לומר דבר בזכותו של אדם שהוטבע בו תו קלון של בוגד. גם בין ידידיו היהודיים לא נמצא מי שישתדל בשבילו. נראה שאחדים מהם נתפסו לבהלה הכללית או שוכנעו להאמין באשמתו, ואפילו עזרו לסוכניו של ז׳ואן בהפקעת רכושו.

לשונאיו ניתנה, איפוא, עכשיו יד חופשית לפתח את האשמותיהם. מעט־מעט נבנה תיק שהפליל את אברבנאל כראש וראשון לקושרי הקשר. הובאו עדויות בדויות על השתתפותו באספה חשאית של האצילים, יחד עם הדוכס של בראגאנצה והמרקיז של מונטמור, שבה הביע חוות־דעת של מומחה על מצבה הכספי העלוב של הממלכה, והבטיח לקושרים שאם יפרוץ מרד לא יצליח המלך להשיג למעלה משישה מיליון ריאים. לפי האשמה נוספת שהוטחה כלפיו, לא רק המריץ אברבנאל באותה אספה את המורדים להתחיל בהתקוממות, אלא גם קיבל עליו לשלם לחיילים השכירים, שזממו להביא לפורטוגל מקסטיליה. לאחר כמה חודשים הורחבו ההאשמות נגדו באופן שנכלל בקשר שני נגד המלך, שאורגן כביכול על־ידי האצילים. לפי האשמות אלו נועד דון יצחק לאחר שהגיע לקסטיליה עם אלווארו, שר האוצר המודח ואחיו של הדוכס שהוצא להורג – דוברם של המורדים בספרד – ושיתף פעולה עמו בקידום הקשר. כהוכחה לשותפותו של אברבנאל עם המורדים הועלתה הטענה שמנהיגי ההפיכה, הדוכס של ויזאו והבישוף של אוורה, שחסרים היו כספים לביצוע ההתקוממות, פקדו על אברבנאל לחזור בחשאי לפורטוגל ולהשפיע על אחיינו וחתנו, דון יוסף אברבנאל, שיעניק למורדים ממון מן הנכסים, שעדיין היו שם לדון יצחק. ידוע לנו שיוסף אברבנאל ניהל את אחוזותיו של הדוכס מוויזאו, וכן שיוסף ברח מפורטוגל ב־23 באוגוסט 1484 (היום שבו הרג המלך את אדונו בסטובל). אין אנו יודעים אם פעילותו של זה האחרון סייעה במידה כלשהי לאויביו של אברבנאל וגרמה להגברת חשדותיו של המלך נגדו. על כל פנים, ב־30 במאי 1485 וב־31 באוגוסט 1485 – שנתיים אחר מנוסתו של אברבנאל ושנה אחר בריחתו של יוסף – הוצאו בפורטוגל פסקי דין מוות נגד דון יצחק ואחיינו.

לא עבר זמן רב עד שנודע לאברבנאל טיב המזימה שנתרקמה נגדו. הוא ידע שמוציאים את דיבתו רעה, וכן ידע שקצרה ידו להפר את עצתם של הזוממים. תכסיסיהם חסרי המצפון של אויביו עוררו את זעמו, אך אוזלת ידו הגמורה להתערב במעשיהם, וקריאותיו הבטלות בעליל לצדק, הניעו אותו לחדול עד מהרה מכל מאמץ להשיב את מעמדו בפורטוגל לקדמותו. ברי היה לו שמעמד זה אבד לו לבלי שוב, והוא ניסה להשלים עם האבידה מזח סטואית. על כורחו הגה בגורלו המוזר והאירוני. הוא ציפה לכיבודים בעד שירותיו המדיניים, ולרווחים גדולים ממאמציו הכספיים. עכשיו היה כבודו מעופר בעפר ועושרו היה כלא היה. במקום שיש עונש, יש גם חטא, ובעודו מנסה לזהות את חטאו הגיע אברבנאל לכלל מסקנה, שגם אם נהג כראוי עם אחרים, לא נהג כהוגן עם עצמו. רדיפתו הלהוטה אחר ערכים גשמיים והתעלמותו מן הצד הטוב שבישותו הם שהביאו עליו את הזעם ממרום. אין אדם רשאי למעול בשליחותו בחיים.

עכשיו פנה יותר ויותר אל ״הרוחני והנצחי״, וכפי שהוא מספר לנו, הירצה במשך אותה תקופה שורה של הרצאות על נביאים ראשונים. באזור הגבול נפוצה השמועה על נוכחותו, ולא ארכו הימים ואברבנאל הוקף קבוצה של מעריצים, שדחקו בו להעלות את פירושיו על הכתב. ההרצאות, שעסקו ביהושע ובשופטים, נמשכו ודאי חודשיים או שלושה, כנראה מאוגוסט עד אוקטובר. אחר־כך ניגש אברבנאל, שחש דחף עז של יצירה שכמותו לא ידע מעודו, להעלות את רעיונותיו על הנייר. הוא עבד בקצב קדחתני, וככל הנראה כמעט בלא הפרעות. במשך שבועיים (11 באוקטובר-26 באוקטובר) השלים את פירושו ליהושע: בתוך פחות מחודש (31 באוקטובר – 25 בנובמבר) השלים את פירושו לשופטים; ואחר־כך, בתוך מאה ימים (30 בנובמבר 1483 – מרס 1484), את פירושו לשמואל א׳ ולשמואל בסך־הכול הוציא מתחת ידו במשך ארבעה חודשים וחצי – מ־11 באוקטובר 1483 עד 8 במרס 1484 – ארבעה כרכים גדולים המחזיקים כארבע מאות אלף מלה.

איכותה של היצירה מפתעת לא פחות מכמותה. אף־על־פי שפירושים אלה הם פרי עיוניו הממושכים והמקיפים בתנ״ך, אין הם תוצאה של מחקר בלבד. הם משקפים גם את המסקנות שאליהן הגיע מתוך תצפיותיו האישיות בזירה המדינית. רבת משמעות היא העובדה שלא השלים בעת ההיא את פירושו לספר דברים או לשאר ספרי התורה, ובמקום זה פנה לנביאים ראשונים. שכן בכתיבת פירוש לספרים אלה של המקרא, המציגים שורה של מנהיגים אנושיים בעלי מעלות ומגרעות, כשלונות והצלחות, מעשי פשע ומיבצעי גבורה, שנעשו מתוך יושר לב, מצא אברבנאל הזדמנות הולמת ביותר להסתמך על תצפיותיו והתנסויותיו בתחומי המנהיגות והמימשל. מנסה היה לחסן את רוחו, כפי שרמזנו, ביחס סטואי לפגעים שבאו עליו, אך נפשו נשארה מסוערת וביקשה ביטוי למחשבות שעלו על דעתו הן בקשר לגורלו הן בקשר לאירועים המדיניים שהיה מעורב בהם. אפשר לומר שפירושים אלה רוויים ״מחשבות חיות״. היתה זו הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שמדינאי פירש את חלקו המדיני העיקרי של התנ״ך.

אך לא היו אלו מחשבות אקראיות, חסרות קשר, המתייחסות לתופעות ומאורעות ספציפיים. לכל הכתבים הללו יש הבט אישי, אנושי, אך יש בהם גם רעיון מקיף כול. אברבנאל ביקש לבטא בפירושים אלה תיאוריה מורכבת של היסטוריה ופוליטיקה, ותפיסתו ההיסטורית־המדינית מתמזגת עם השקפתו הדתית־הפילוסופית, שכבר מצאה לה, כפי שראינו, ביטוי מסוים ב״עטרת״, אלא שכאן לבשה לעיתים קרובות אופי של מסר לוחמני, תוקפני. התקפותיו של אברבנאל על הרציונליסטים החריפו וגם הרחיבו את ממדיהן. עכשיו כוונה הסתערותו בראש וראשונה נגד תלמידי הרמב״ם ומפרשיו – אנשים כנרבוני, אבן כספי ואלבלג, שהעמיד אותם על דרגה אחת עם אבנר, המומר הנודע לשמצה מן המאה ה־14. ביתר בירור: הוא האשימם בצביעות, בשחיתות אינטלקטואלית, ובכוונת מכוון לערער ולהחריב את המסגרת המוסרית של אמונת עמם.